הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
אשמח למשוב- הערות, הארות וכו' יתקבלו בברכה.
תום הגיע ביום הראשון לגן כשתלתליו סבוכים זה בזה. נעליו אינן קשורות וסוודר גדול מימדים מחביא את ידיו הקטנטנות, כמו מתחרה איתן מי יאפיל על מי השרוולים על הידיים, או הידיים על השרוולים.
הגננת קיבלה אותו בחום. זה היום הראשון.
הימים עברו בעצלתיים, התאריך השתנה, החודש, מזג האויר, אך תום- לא השתנה.
מרופט ומוזנח.
הגננות, המחליפות, הסייעת והמנגנת אפילו לא הביטו לעברו. לא בחרו אותו לכלום ולא הסתכלו אל עיניו הירוקות, מלאות החיים. לא שמעו את צחוקו המתגלגל כקול פעמונים ולא ראו את נמשיו הקטנים קטנים.
הם רק ראו ילד, עם שיער סבוך מלא קשרים, עם לכלוכים בצידי פיו ועל אפו, ציפורניים מגודלות ובגדים דהויים שידעו ימים יפים יותר וחולצות עם שאריות מארוחת הערב של אתמול.
הוא היה מסתבך באופן תמידי.
הדבק בשעת היצירה היה נימרח לו על הכל. על השולחן, על היצירה ועל הבגדים. וידיו היו מתמלאות בדבק שהפך לשחור.
כשצבעו בגואש הוא היה מפיל את מיכל המים.
כששיחקו בחול, נעליו היו שוקעות בו וכיסיו היו עמוסים בחול ים. הוא היה עושה "קובבות" של בוץ ומשחק בהם ומתלכלך, ומתלכלך.
אף אחד לא התקרב אליו, אף אחד לא הביט לעברו. הוא היה משחק לבדו. עם עצמו. כשעיניו הירוקות, הגדולות, צוחקות ולחיו התפוחות מאדימות משמחה.
גם התלתלים היו מצטרפים למחול הזה. ומרחוק הם נראו בקבוקים קטנים וחמודים, ולא פקעת סבוכה.
כששיחקו בלגו ובבניה הוא היה מתקרב ומנסה גם. ואז היה שומע משפטים כמו: "תמיד אתה הורס הכל", "תלך מפה", "אתה לא יודע לבנות". הוא הפיל הכל, סופג צעקות וגערות. "חבל שאתה בגן שלנו".
הוא לא ידע איפה לשים את ידיו ואת רגליו, איפה מניחים אותם? מן שלומיאל כזה. קטן.
הוא היה צוחק למראה הציפורים. משתעשע עם קן הנמלים. ומחפש את האימא של החיפושית האדומה הקטנה.
ויותר מהכל- הוא היה מחפש פרחים.
אבל לא היו פרחים בגן. בכלל.
יום אחד נעלם תום בהפסקת האוכל, נעלם.
לגננת זה לא התאים, היא מהבקר לא מרגישה טוב. ובדיוק תום, ובדיוק עכשיו.
כאילו חסר לה משהו על הראש...
יש אחריות אומנם, אבל זה תום.
לא נורא. נחכה, אם עוד כמה דקות הוא לא יחזור, היא תשלח את הסייעת לחפש...
זה לא שיש לו לאן ללכת. וחוץ מזה, לגן- הוא מגיע לבד ומהגן- הוא חוזר לבד, אין שום סיבה לדאגה.
ובכלל- היא לא שמה לב בבקר אם הוא הגיע, יכול להיות שהוא בכלל לא בא לגן היום, יכול להיות?!
הדקות נקפו. היא כבר שכחה. שפתאום היא שמעה צווחות התרגשות.
היא ראתה איך הילדים מתאספים ומביטים אל הגדר, ואז אז גם היא ראתה.
תום מטפס, משתחל בזריזות חתולית וקופץ אל חצר המשחקים.
היא החניקה קריאת בהלה.
רק חסר לה שמשהו יקרה לו כאן, בגן.
תום נעמד באבירות על מקומו והביט לכיוונה, הוא היה נראה שונה מעט, בעיניו בערה אש והוא היה סמוק, חדור מטרה, מלא מוטיבציה, כאילו שיש לו משימה...
הוא חייך, חיוך מכל הלב, עם מלא שיניים קטנות ושתי גומות חן חינניות, שובות לב.
היא הביטה בו שוב, תוך כדי שהיא מעקמת את אפה, שערו היה סתור, מעוטר בקוצים, פניו היו שרוטות מעט ומלוכלכות.
ונעליו- שוב- לא קשורות, גדולות ממידתו, ואחת מהן פוערת את פיה גדול יותר וגדול יותר עם כל פסיעה.
המכנס שלו, של תום, קרוע בקרע חדש וחבורה קטנה וצבעונית מעטרת את בירכו. ובמרפקים ועל המכנס-בוץ, מלא בוץ, ועל הנעליים....
הגננת נאנחה. שוב. לנקות. שוב לסדר. ולחבוש. ולשטוף פנים. לא נמאס לו, לתום, ילד הפרא הזה? לא נמאס? פרא.
תום התקרב לכיוונה, בלי לעצור.
עכשיו היא שמה לב לאגרוף הקפוץ שלו. ולחיוך שלא מש מבין עיניו ומשפתיו.
הוא התקרב אליה, כולו מזיע, מרופט.
היא פסעה פסיעה אחת אחורה. אבל הוא- המשיך להתקרב.
כשנעמד מספיק קרוב, משך קלות בשמלתה, תוך שהוא משאיר עליה טביעת בוץ.
היא הביטה בו בסלידה.
"הגננת" לחש, "הגננת, הבאתי לך".
והוא הרים את ידו הקטנה, הקפוצה, כלפי מעלה ופתח.
בפנים היה גבעול ושלוש עלי כותרת של פרח, שהיה פעם לבן.
פרח מקומט וקרוע. פרח תלוש.
הוא הביט בה. היא לא הושיטה יד.
הוא חזר ואמר: "הבאתי לך, הגננת, קטפתי מרחוק, מליד האגם, בין הקוצים ראיתי אותו. הוא היה יפה כל כך, שמרתי עליו חזק חזק בתוך היד שלי, בשבילך". קולו הלך ונחלש עם כל מילה, היא המשיכה להביט בו. ולא זזה ממקומה.
ידו הקטנה, המזיעה, המלאה, נשמטה.
ושני עלי כותרת, קמוטים, נותרו על ריצפת החצר.
נרמסים תחת רגלי הילדים, תחת רגלי הגננות.
רומסים את ליבו הקטן, שלו.
* * *
בסוף השנה, האימהות העסוקות שלא ראו את הגננת מעולם, ובקושי את ילדיהם, אספו כסף.
אספו כסף למתנה. כי כך מקובל.
הם הביאו איתם במסיבת הסיום אגרטל קריסטל בוהק, עטוף בנייר צלופן אסטטי עם סרט מתנות יפיפה.
הן הגישו לגננת, לחצו את ידה, היא קיבלה בשמחה, עם חיוך מאושר והביטה על כל החיוכים המלאכותיים שעטו על פניהן האימהות שסביבה, והודתה להן בחום.
אף אחד לא ראה את העיניים הירוקות, החמות, שעקבו בכאב מהצד אחרי חילופי הידיים שעבר האגרטל. אף אחד לא הבין את הסיבה שבשלה ניסה ילד אחד קטן מהגן לנפץ את אותו אגרטל.
איש לא קישר בין אותו ילד- לילד המתולתל שמתפרע עכשיו בין זרועותיה של הגננת.
הם גם לא ראו עלה כותרת אחד, קמוט, שהיה פעם לבן, קפוץ בתוך יד אחת קטנה שמכה באגרופה ובועטת.
והם גם לא שמעו את הצעקה. הצעקה שנצעקה על האגרטל.
אגרטל שאין בו אפילו פרח מרוט אחד.
פרח אוהב אחד.
לרפואה.
אשמח למשוב- הערות, הארות וכו' יתקבלו בברכה.
רות אשוש / מלא תום
תום הגיע ביום הראשון לגן כשתלתליו סבוכים זה בזה. נעליו אינן קשורות וסוודר גדול מימדים מחביא את ידיו הקטנטנות, כמו מתחרה איתן מי יאפיל על מי השרוולים על הידיים, או הידיים על השרוולים.
הגננת קיבלה אותו בחום. זה היום הראשון.
הימים עברו בעצלתיים, התאריך השתנה, החודש, מזג האויר, אך תום- לא השתנה.
מרופט ומוזנח.
הגננות, המחליפות, הסייעת והמנגנת אפילו לא הביטו לעברו. לא בחרו אותו לכלום ולא הסתכלו אל עיניו הירוקות, מלאות החיים. לא שמעו את צחוקו המתגלגל כקול פעמונים ולא ראו את נמשיו הקטנים קטנים.
הם רק ראו ילד, עם שיער סבוך מלא קשרים, עם לכלוכים בצידי פיו ועל אפו, ציפורניים מגודלות ובגדים דהויים שידעו ימים יפים יותר וחולצות עם שאריות מארוחת הערב של אתמול.
הוא היה מסתבך באופן תמידי.
הדבק בשעת היצירה היה נימרח לו על הכל. על השולחן, על היצירה ועל הבגדים. וידיו היו מתמלאות בדבק שהפך לשחור.
כשצבעו בגואש הוא היה מפיל את מיכל המים.
כששיחקו בחול, נעליו היו שוקעות בו וכיסיו היו עמוסים בחול ים. הוא היה עושה "קובבות" של בוץ ומשחק בהם ומתלכלך, ומתלכלך.
אף אחד לא התקרב אליו, אף אחד לא הביט לעברו. הוא היה משחק לבדו. עם עצמו. כשעיניו הירוקות, הגדולות, צוחקות ולחיו התפוחות מאדימות משמחה.
גם התלתלים היו מצטרפים למחול הזה. ומרחוק הם נראו בקבוקים קטנים וחמודים, ולא פקעת סבוכה.
כששיחקו בלגו ובבניה הוא היה מתקרב ומנסה גם. ואז היה שומע משפטים כמו: "תמיד אתה הורס הכל", "תלך מפה", "אתה לא יודע לבנות". הוא הפיל הכל, סופג צעקות וגערות. "חבל שאתה בגן שלנו".
הוא לא ידע איפה לשים את ידיו ואת רגליו, איפה מניחים אותם? מן שלומיאל כזה. קטן.
הוא היה צוחק למראה הציפורים. משתעשע עם קן הנמלים. ומחפש את האימא של החיפושית האדומה הקטנה.
ויותר מהכל- הוא היה מחפש פרחים.
אבל לא היו פרחים בגן. בכלל.
יום אחד נעלם תום בהפסקת האוכל, נעלם.
לגננת זה לא התאים, היא מהבקר לא מרגישה טוב. ובדיוק תום, ובדיוק עכשיו.
כאילו חסר לה משהו על הראש...
יש אחריות אומנם, אבל זה תום.
לא נורא. נחכה, אם עוד כמה דקות הוא לא יחזור, היא תשלח את הסייעת לחפש...
זה לא שיש לו לאן ללכת. וחוץ מזה, לגן- הוא מגיע לבד ומהגן- הוא חוזר לבד, אין שום סיבה לדאגה.
ובכלל- היא לא שמה לב בבקר אם הוא הגיע, יכול להיות שהוא בכלל לא בא לגן היום, יכול להיות?!
הדקות נקפו. היא כבר שכחה. שפתאום היא שמעה צווחות התרגשות.
היא ראתה איך הילדים מתאספים ומביטים אל הגדר, ואז אז גם היא ראתה.
תום מטפס, משתחל בזריזות חתולית וקופץ אל חצר המשחקים.
היא החניקה קריאת בהלה.
רק חסר לה שמשהו יקרה לו כאן, בגן.
תום נעמד באבירות על מקומו והביט לכיוונה, הוא היה נראה שונה מעט, בעיניו בערה אש והוא היה סמוק, חדור מטרה, מלא מוטיבציה, כאילו שיש לו משימה...
הוא חייך, חיוך מכל הלב, עם מלא שיניים קטנות ושתי גומות חן חינניות, שובות לב.
היא הביטה בו שוב, תוך כדי שהיא מעקמת את אפה, שערו היה סתור, מעוטר בקוצים, פניו היו שרוטות מעט ומלוכלכות.
ונעליו- שוב- לא קשורות, גדולות ממידתו, ואחת מהן פוערת את פיה גדול יותר וגדול יותר עם כל פסיעה.
המכנס שלו, של תום, קרוע בקרע חדש וחבורה קטנה וצבעונית מעטרת את בירכו. ובמרפקים ועל המכנס-בוץ, מלא בוץ, ועל הנעליים....
הגננת נאנחה. שוב. לנקות. שוב לסדר. ולחבוש. ולשטוף פנים. לא נמאס לו, לתום, ילד הפרא הזה? לא נמאס? פרא.
תום התקרב לכיוונה, בלי לעצור.
עכשיו היא שמה לב לאגרוף הקפוץ שלו. ולחיוך שלא מש מבין עיניו ומשפתיו.
הוא התקרב אליה, כולו מזיע, מרופט.
היא פסעה פסיעה אחת אחורה. אבל הוא- המשיך להתקרב.
כשנעמד מספיק קרוב, משך קלות בשמלתה, תוך שהוא משאיר עליה טביעת בוץ.
היא הביטה בו בסלידה.
"הגננת" לחש, "הגננת, הבאתי לך".
והוא הרים את ידו הקטנה, הקפוצה, כלפי מעלה ופתח.
בפנים היה גבעול ושלוש עלי כותרת של פרח, שהיה פעם לבן.
פרח מקומט וקרוע. פרח תלוש.
הוא הביט בה. היא לא הושיטה יד.
הוא חזר ואמר: "הבאתי לך, הגננת, קטפתי מרחוק, מליד האגם, בין הקוצים ראיתי אותו. הוא היה יפה כל כך, שמרתי עליו חזק חזק בתוך היד שלי, בשבילך". קולו הלך ונחלש עם כל מילה, היא המשיכה להביט בו. ולא זזה ממקומה.
ידו הקטנה, המזיעה, המלאה, נשמטה.
ושני עלי כותרת, קמוטים, נותרו על ריצפת החצר.
נרמסים תחת רגלי הילדים, תחת רגלי הגננות.
רומסים את ליבו הקטן, שלו.
* * *
בסוף השנה, האימהות העסוקות שלא ראו את הגננת מעולם, ובקושי את ילדיהם, אספו כסף.
אספו כסף למתנה. כי כך מקובל.
הם הביאו איתם במסיבת הסיום אגרטל קריסטל בוהק, עטוף בנייר צלופן אסטטי עם סרט מתנות יפיפה.
הן הגישו לגננת, לחצו את ידה, היא קיבלה בשמחה, עם חיוך מאושר והביטה על כל החיוכים המלאכותיים שעטו על פניהן האימהות שסביבה, והודתה להן בחום.
אף אחד לא ראה את העיניים הירוקות, החמות, שעקבו בכאב מהצד אחרי חילופי הידיים שעבר האגרטל. אף אחד לא הבין את הסיבה שבשלה ניסה ילד אחד קטן מהגן לנפץ את אותו אגרטל.
איש לא קישר בין אותו ילד- לילד המתולתל שמתפרע עכשיו בין זרועותיה של הגננת.
הם גם לא ראו עלה כותרת אחד, קמוט, שהיה פעם לבן, קפוץ בתוך יד אחת קטנה שמכה באגרופה ובועטת.
והם גם לא שמעו את הצעקה. הצעקה שנצעקה על האגרטל.
אגרטל שאין בו אפילו פרח מרוט אחד.
פרח אוהב אחד.
לרפואה.
