שיתוף - לביקורת מלכות שבמלכות

[7שבע7]

הספירה "מלכות שבמלכות" מציינת את יכולת הקבלה הכפולה, את יכולת האחריות על המלכות של כל אדם בעצמו. המלכות עניינה קבלה מהאחר - "המלכות לית לה מגרמה כלום", והמלכות שבמלכות מתייחסת לקבלת הדבר הגדול ביותר של חיינו: התורה.

"נמאס! נמאס וזהו! פשוט אין משילות, אין משילות!" הוא נאם ברחבה שליד בית-הכנסת, וידיו התנופפו בלהט.

"ומה אנחנו כבר יכולים לעשות?" נענה שוורצבוך לעומתו. "מה אנחנו, כאזרחים קטנים, יכולים לעשות כדי להחזיר את המשילות לעם שלנו, למולכים בראש המדינה שלנו?"

"חייבים לעשות משהו! פשוט חייבים!" החום מילא את פניו, כאילו שוב דלקה האש שהציתה את בית-הכנסת עצמו. בית-הכנסת שהוא אפילו לא היה מסוגל להסתכל בחורבנו. חורבן הבית ממש.

"שנפגין? שנהפוך את המדינה?" הציע רחמני.

"הפגנות לא יעזרו," ביטל בן-דור בהינף יד.

"אני אומר לכם, אנחנו צריכים פשוט לבנות! בלי להתייאש! לחזור מיד אל תוך בית-הכנסת ולהתחיל לנקות ולשפץ אותו מחדש!" אמר יומטוביאן בקול שקט.

הוא הסכים אותו, אבל הרגיש שהוא לא מסוגל. פשוט לא מסוגל להמשיך כך, להתקדם הלאה – בלי שהעשבים השוטים והדליקים נוכשו קודם. ועשבים שוטים זה כינוי עדין בשבילם.

האזעקה קטעה את השיחה שלהם. הם מיהרו, מתורגלים כמעט, אל חדר המדרגות של הבניין הסמוך, מתפללים שאף שכן ערבי לא ירד בדיוק גם הוא, ובידו סכין או בקבוק תבערה או גרוע מאלה.

השהייה בחדר המדרגות החשוך לא הייתה נעימה, והוא ניסה למצוא לעצמו קיר כדי להישען עליו. והוא מצא לעצמו, בפתאומיות גדולה מדי, ובמקום שגבו יישען עליו – מצחו נחבט בו.

והכול הסתחרר סביבו.

והוא ראה כוכבים וברקים ושמע קולות רועמים. הזיקוקים של הערבים?

האור הפתיע את עיניו פתאום. אש בערה מרחוק מול עיניו, אך בניגוד לאש ששרפה את בית-הכנסת האהוב שלהם – היה טוהר באש הבוהקת הזו, והיא הביאה שלווה ללבו.

ואז הוא שמע את הקול.

"אנוכי ה' אלוקיך!"

והוא רטט כולו, מכף רגל ועד ראש, ואף שהכול היה הזוי כל-כך, הוא מיד הבין שבמעמד הר סיני הוא נמצא כעת. וכשהקול המשיך להכריז בעוצמה את כל עשרת הדברות, הוא חש בהתרגשות הפושטת בו: הוא זוכה להשתתף בקבלת התורה! ובאמת! לא רק נשמתו, כמו לפני אלפי דורות.

שוב חש זעזוע קל במצחו, ואז פקח את עיניו אל החשכה.

"טווח הזמן שאחרי האזעקה נגמר," טפח יומטוביאן על זרועו. "אפשר לצאת. אתה בסדר?"

לרגע הוא לא היה בטוח. ואז הוא ידע שכן.

כי כן, משהו הסתדר פתאום במוחו ובנשמתו.

נכון, סוגיית התגובה הנכונה עוד לא הוכרעה, אבל כעת הוא ידע, כעת הוא נזכר, בעיקר, בעיקר שמקיף את כל ההחלטות ואת כל התגובות ואת כל הקורות אותם כקהילה, כעם, ואותו כפרט, כיהודי שומר תורה.

בעודו צועד בחזרה לביתו, מלמלו שפתיו קטעי משניות וגמרות ותורה שזכר בעל-פה, והוא ניסה לסדר לעצמו במה יפתח כשישוב הביתה. כי אולי הממשלה לא מפגינה מספיק אחריות כלפיו וכלפי כל תושבי עם-ישראל, אבל הוא הרי לא אחראי עליה. הוא אחראי רק על עצמו, ועל מלכות נשמתו בתוך-תוכו ועל כולו.

והוא מוכן ליטול על עצמו את האחריות הזו.

והוא מוכן להכריז בקול, קול שיצלצל בכל חדרי לבו, את המילים האלמותיות: "נעשה ונשמע."



הסיפור הזה אולי יכול להתאים גם לאתגר "תנו כבוד", ובכל-זאת העדפתי לתת לו את המקום שלו כחלק מהסדרה.