ניתוח כפתורים

  • הוסף לסימניות
  • #1
ניתוח כפתורים לילדה בת 3
הניתוח נקבע לשעה 15:00 (אז המנתח מתחיל לעבוד)
נדרש צום 6 שעות

איך ניתן לשמור על הילדה בצום?
איך לעמוד מולה אם מבקשת מים?
מה קורה אם היא לא תהיה ב100% צום?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אולי תצייני שהילדה בת 3 שיעשו לה את הניתוח קצת יותר מוקדם.
גם לבן שלי נותח שהיה בן 3 וקבעו לו את הניתוח ב 10 בבוקר.
ששאלתי את המזכירה היא אמרה שאפשר לתת עד שעתיים לפני מים או תה.
ציינה לא להביא חלב כי זה יותר כבד.
הבאתי לו ב 7 וחצי בבוקר תה וניסיתי להסיח לו את הדעת עם הפתעות ומשחקים שלא יבקש אוכל...
מיד שהתעורר מהניתוח, חיכינו בערך 20 דק עד שהתעורר לחלוטין ואז קיבל בקבוק שוקו ועגרליות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מקדימים את שעת הניתוח, מה השאלה?
מתפלאת שקבעו לך שעה כ"כ מאוחרת לילדה כזו קטנה.

הבן שלי עבר ניתוח פוליפים ושקדים בגיל שנתיים,
רעדתי ממש מהצום, אפילו יותר מהניתוח עצמו.
ביקשתי הכי מוקדם שרק אפשר וקבעו לנו ל-7:30 בבוקר
(יצאנו ב-5:30 לפנות בוקר מהבית... כשהוא עדיין ישן)
וב"ה הצום כמעט לא הורגש, הוא פשוט לא הספיק להיות צמא ורעב...

אגב, קחי גם בחשבון שכמעט אף פעם הניתוח לא בדיוק בשעה היעודה.
אם קבעו לך ב-10:00, זה אומר שיש קודם את ענייני הביורוקרטיה, טפסולוגיה וכו'
קבלה במחלקת ילדים
קבלת פיג'מה של בי"ח והחלפת בגדים
בדיקות בסיסיות מול המרדים
ועוד כמה עניינים שאני כבר לא זוכרת
ואח"כ פשוט מחכים בתור, וזה יכול לקחת גם שעה פלוס רק ההמתנה הזאת.
בקיצור, קחי עוד שעה-שעתיים קדימה, וזה נעשה עוד יותר מאוחר.
בקיצור, מסכנה הילדה, היא קטנה ממש לצום כ"כ ארוך.
מה קורה אם היא לא תהיה ב100% צום?
לא ינתחו אותה...
בד"כ לא לוקחים סיכון.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
תשאלי שוב, די ברור ל שלא מדובר על שתיה
בד"כ זה שעתיים להימנע ממים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
לגבי מים- באמת תבררי
וממש שווה לך לנסות להקדים
כי ניתוח זה דבר שיכול גם להידחות אם יש מקרי חירום או ניתוח קודם שהתארך, כך שאפילו השעה הזאת היא לא סופית
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

אם שיחה מחוץ למקווה היא מחלה, הרי ששיחה מחוץ למקווה עם אברום זעליג - היא מחלה אנושה, חשוכת מרפא.

כשמשה קלט את האישונים של שכנו היקר אברום זעליג מתרוצצים על הקהל במצוד אחר פציינט לניתוח, פנה להתרחק מהאזור באלגנטיות מהירה, להקדים רפואה למכה.

מאוחר מידי.

עיני הרנטגן התבייתו עליו, ואברום זעליג פסע לכיוונו בחיוך מתקתק.

"אני רואה שהמשקל שלך השתנה מהפעם האחרונה שנפגשנו", שלף אברום זעליג את אזמל המנתחים לאחר שבחן את משה בדקדקנות, "הכפתור בחולצה שלך החליט לעוף משום מה, מעניין... אבל לפחות ככה אתה שוקל גרם אחד פחות..." אברום זעליג צחק צחוק גדול, נהנה מהבדיחה של עצמו.

"תהיה בריאותי כמוני, מה אתה אוכל את כל הזבל שאני רואה שאתה קונה?! תשתה שייק אבוקדו - חסה - תרד - פטרוזליה - מלפפון. הבוקר שתיתי אחד כזה, ותאמין לי, הוא עושה פלאים! אחח איזה מתכון... אני המצאתי!" התמוגג אברום זעליג, כאילו פיתח לכל הפחות תרופה לסרטן, לאחר מחקר של שנים.

משה בלע את הגלולה המרה בגבורה, ולא השיב.

אברום זעליג לא נרתע מהשתיקה, והמשיך בלי מסכות. שתיקות הן האינפוזיה שלו, נותנות במה למילותיו.
"תגיד", שאל בפנים חמורות, "אתה חושב שזה מכובד שאדם כמוך ילך בחולצה חסרת כפתור?" לפתע טפח על מצחו, "אההה, איך שכחתי?! הרי אין לך כסף לחולצה חדשה!! סליחה, אני מצטער..." אברום זעליג הפנה את מבטו לקהל שעמד מסביב והקשיב בסקרנות, כמו בן משפחה מודאג שצופה מחדר המתנה בניתוח של יקירו. "אני רוצה להתנצל בפני כולם אם דיברתי, חלילה, בחוסר טקט! זה אף פעם לא קורה לי, אני תמיד נזהר כל כך... לא יודע מה נפל עליי פתאום! הייתי צריך לחשוב על זה. הרי כולם יודעים שקופת השכונה תומכת בכם בקביעות..."

פניו של משה אבדו את צבען. לא הייתה מזיקה לו מנת דם הגונה.
"אתה יודע, גם אם אין לך כסף, היית יכול, לפחות, לתפור את הכפתור!" אבחן אברום זעליג, "אבל אפשר לדון אותך לכף זכות", שלח למשה מבט חומל, "הכפתור בוודאי נעלם... אני מבין אותך במאה אחוז. בבלגן שיש בבית שלך, אין פלא שקשה למצוא חפצים קטנים כל כך. אפילו את הרצפה בקושי רואים".

משה הסמיק עד שורשי שיערותיו, ואברום זעליג הביט בו בתימהון: "היי, אתה אדום! מה קרה? חם לך?? אבל עזוב, טוב שלא התאמצת לחפש לחינם", ניחם אותו, מסובב את האזמל בבשר הפתוח, "ממילא אשתך לא הייתה תופרת לך את הכפתור. ואחרי הצעקות ששמעתי בלילה, אני מבין אותה לגמרי".

המדדים של משה איימו לקרוס. הדופק האיץ לרמה מסוכנת, ולחץ הדם הלך וגבר. הוא ניסה לתפוס את מבטם של האנשים שהקיפו אותו, מחפש מושיע שיגאל אותו מהניתוח שמתבצע בו ללא הרדמה. אפס. אף אחד לא העז להתערב. למה שיכניסו את ראשם למיטה חולה?!

אברום זעליג המשיך, בלי כפפות, "בכל מקרה חבל להשקיע בחולצה כזו, היא ממילא לא נראית יותר מדי טוב, וגם הריח לא משהו... וחוץ מזה, אני רואה שיש עליה כתם של---" אברום זעליג פער את עיניו בהפתעה, כאילו גילה באקראי גידול ממאיר באמצע ניתוח מקומי פשוט, "רגע, הכתם הירקרק הזה מוכר לי! אתה רוצה להגיד לי שגם אתה שתית היום שייק אבוקדו - חסה - תרד - פטרוזליה - מלפפון?"

השתררה שתיקה סמיכה בשעה שהשניים הסירו את החולצות שהוחלפו במקווה, והחולצה נטולת הכפתור חזרה לבעליה המקוריים.

הניתוח הצליח,
הרופא מת.
שלחתי היום תלונה למשרד הבריאות עבור ביתי בת ה-3.8 השוהה במסגרת גן עירייה שיקומי, טשטשתי פרטים אישיים אבל באופן כללי מובן המסר העיקרי..
מה הייתם עושים במקומי במצב כזה?
זה לשון התלונה:
ילדה מיוחדת המאובחנת כ"ספינה ביפידה", הילדה מטופלת בבי"ח שיקומי אלי"ן בירושלים, תל השומר, וסורוקה במגוון מקצועות הנמצאים תחת התחום הנ"ל.
ע"פ הידוע לנו אצל ילדי ספינה ביפידה אין שליטה על סוגרים והם מצונטרים ע"י קטטר לסירוגין, אביגיל מצונטרת בערך כל 3 שעות (תלוי לפי המצב- לפעמים פחות מ-3 שעות כשצריך),
אנחנו יודעים שיש חוקים של משרד הבריאות:
1. אין להביא ילד עם חום לגן עד שעוברים 24 שעות מסיום החום.
2. ילד שנעדר 5 ימים רצופים מתבקש להמציא אישור רפואי שיכול לחזור לגן.
ע"פ בידוע לנו בעניין ספינה ביפידה- תמיד, תמיד, תמיד יש חיידק בשתן בגלל הצינטורים, ולכן לא בכל מצב נותנים אנטיביוטיקה, אלא רק מתי שיש חום שאינו מלווה בתסמינים אחרים ואין לו הסבר אחר.
במצבים שהשתן עכור, הפרשות, צבע לא תקין, ריח וכו- ע"פ פרופסור יובל בר יוסף וצוות מרפאת ספינה ביפידה באלי"ן, הפתרון הוא- שתיה מרובה וצינטורים צפופים יותר שזה שוטף את שלפוחית השתן ומטפל בבעיה הנ"ל.
הדברים כתובים בצורה ברורה במסמכים שנמצאים אצל צוות הגן- דף מספר 4 בהמלצות בסיכום הרפואי של אלי"ן.
כרגע נמצאת בגן אחות מ"מ, וגננת מ"מ, שביום ראשון שעבר 15/2 שלחו את הילדה לבית בגלל שתן עכור והפרשות- ללא חום! אמרנו להם איך לטפל בילדה ובכל זאת שלחו אותה,
אנחנו טיפלנו בילדה בבית ושטפנו לה את השלפוחית ע"פ מה שלימדו אותנו הצוות הרפואי באלי"ן, השארנו אותה בבית יום נוסף כדי ש"בטוח" הכל בסדר- יש לציין שלא ראינו ממצא חריג בשתן בבית.
למחרת ביום שלישי 17/2 שלחנו את הילדה בריאה ושלימה לגן עם שתן צלול לגמרי, הגננת לא הייתה בגן והייתה גננת מחליפה לא מוכרת, הגננת ביקשה אישור רפואי שהילדה יכולה לבוא לגן- אין באישור כזה שום צורך, לא התווכחנו, התקשרתי לגננת שלא הייתה והגעתי איתה להסדר שנשיג את האישור למרות שאין בו שום צורך בעיקר שהדברים כבר כתובים במסמכים של אלי"ן וגם לא היה לילדה חום בכלל,
בינתיים הזמן בגן עובר והילדה צריכה לעבור צינטור, האחות לא מסכימה לצנטר אותה בלי אישור רפואי- זה הזיה בפני עצמו כי אין צורך באישור לצנטר, ולהיפך זה לבד יוצר יותר נזק אצל הילדה,
התקשרתי לגננת בגן והיא דחפה לי את הטלפון לאחות, האחות אמרה משפט הזוי "אני לא אזרוק את התעודה שלי לפח כדי לטפל בילדה", "אסור לי לטפל בה"- הטיפול בינתיים התאחר בשעה!
בעלי הלך למרפאה בזמן הזה ולא היו רופאים במרפאה כדי להוציא אישור, והאחות התעקשה שאסור לה,
ומה שהכי הזוי זה שבשבוע לפני הילדה הייתה עם דלקת גרון וסיימה אנטיביוטיקה בסוף השבוע- סמוך לזמן הנ"ל.. וזאת אותה אניטביוטיקה שהיא מקבלת עבור דלקת בשתן...
הסברתי את זה לאחות, ובתוספת זה שבכלל לא היה לילדה חום והחזרנו אותה לגן רגילה לגמרי היא התעקשה שלא לטפל בילדה.
בעלי בא לקחת את הילדה מהגן עמ"נ לטפל בה.
זה לא הסוף אבל אני מציגה פה שאלה: אני צריכה ללדת כל רגע, מה היה קורה אם הייתי למשל בחדר לידה עם בעלי ולא היה מי שיוציא את הילדה? או סתם היינו מחוץ לעיר..
ביום שלמחרת הגננת עדיין לא הייתה ולא היה גם עם מי לדבר ומשום מה בשבוע הזה אין לנו רופאים במרפאה.. הילדה נשארה יום נוסף בבית, אני פניתי לצוות הרפואי של אלי"ן- פרופסור יובל בר יוסף וקרן פוקס אחות סוגרים- כשסיפרתי להם את הסיפור הזה הם היו בהלם טוטאלי ואמרו שאם יש משהו שיכול לזרוק לאחות הזאת את התעודה לפח זה דווקא זה שהיא לא הסכימה לצנטר את הילדה! זה יוצר לה נזק! וגם במצב שיש חום אין שום מניעה מלצנטר, ולהיפך חייב לצנטר! זה לא שנשאיר את השתן בפנים אם יש הפרשות או חום וכו.. (השיחות הנ"ל מוקלטות)
זה לא יוצר נזק אם מצנטרים אלא אם לא מצנטרים.
אין כל קשר לאישור הרפואי לצורך הצינטור..
אגב ברור שיש להם בגן אישור מרופא למתן צינטורים בגן ע"י אחות מתחילת השנה.
ביום חמישי הגננת חזרה לגן אחרי יומיים של היעדרות והתקשרה לשאול למה הילדה לא באה.. אמרתי לה שהצוות הרפואי של אלי"ן ביקשו שייצרו איתם קשר מהגן (נתתי מספר טלפון אישי של הצוות- ודווקא של מי שלא ירים צעקות על ההתנהלות בגן כדי לא לפגוע..) בשביל להסביר להם אחת ולתמיד את ההתנהלות הנכונה במצבים הנ"ל כדי למנוע את מה שהיה, הצוות בגן לא הסכים בטענה שזה "העברת מידע רפואי", וצריך אישור בכתב ושההורים ידאגו לאישור וזהו... אמרתי להם שכתוב בצורה מפורשת את הדברים כמו שהזכרתי לעיל והם לא צריכים יותר מזה, אני והגננת היינו על הקו ביחד וקראנו את הדברים מתוך הכתב ביחד, היא אמרה "נכון זה מפורש אבל זה כללי מידי, צריך שזה יהיה ממש מפורט ושזה יהיה אישור מיוחד לגן"..
למרות שהם לא צודקים ואין פה על מה להביא את האישור, ביקשתי מהצוות הרפואי של אלי"ן להנפיק להם אישור מפורט, האישור מתעכב בגלל בעיה בתיאום בין הצוותים של המקום שצריכים לחתום על האישור, אין לי עדיין רופא שמכיר את הילדה במרפאה, השירות אונליין של כללית סיבך אותי לגמרי,
הילדה בבית בפועל ובא לי רק לבכות, אני לא במצב של תפקוד בכלל, עם פיברומיאלגיה, תת פעילות של בלוטת הטריס, אנמיה, ושבוע 33 של הריון, הקצת שאני מבקשת זה המנוחה שאני יכולה להרשות לעצמי בבוקר... (לא קראתי לזה שמירת הריון כי אני לא עובדת, אבל זה בדיוק זה)
אמרתי לגננת בגן שגם אם היה יוצא נזק מהטיפול בילדה בגן הייתי מחפה על האחות, אני רואה שהאטימות גוברת ואין עם מי לדבר בעיקר שהם כ"כ בטוחים בעצמם אז אני פונה למקום שאולי יתן לי מענה..
לציין: במצב שאין צינטורים סדירים הילדה סובלת מכאבים עזים בשעת הצינטור ולאחריה שרק משכך כאבים עוזר.. ובמקרה זה הילדה סבלה יומיים!
גם אנחנו וגם הרופאים הבכירים שחתומים במכתבים המצורפים, כולנו הרגשנו שהמלחמה פה היא על עמדת כוח שבאה על חשבון הגב שלנו ושל הילדה.
מצורף הסיכום של אלי"ן משנה שעברה שהיה ברשות הגן+ מכתב מפורט שכתבו עבור נושא זה במיוחד+ סיכום ביקור בהתפתחות הילד בסורוקה במרפאה משותפת
ב"ה

פחדים בתחפושת

הפחדים הגדולים שלנו – אלה עם הכובעים השחורים והכותרות המבהילות,
כבר הבינו שאם הם ייכנסו ככה בדלת הראשית, נברח להם מהחלון.
אז הם התחילו להתחפש.

פתאום זה לא "מה אם יפלו טילים?", אלא,
"מה אם בדיוק ייגמר הטישו כשאני בממ"ד?"
לא "האם המלחמה תימשך?", אלא,
"אם נדחה את הטיול השנתי – מתי נספיק לעשות שקופיות?"

והכי מפחיד:
האם אמא באמת תתעקש לשמור את כל השוקולד ל'שעת חירום'?
(וכולנו יודעים שהשעה הזאת מגיעה ברגע שמישהו משאיר כפכף באמצע המסדרון.)

הפחדים הגדולים התעייפו מלהפחיד בגדול,
אז הם התחילו לפחד בקטן.
בקטנות.
בקטנוניות.

שלא ייגמר החלב.
שלא נתקע במעלית בזמן אזעקה.
שלא נצטרך לשחק טאקי עם דודה רבקה עוד פעם.

ובינתיים, אנחנו עסוקים בלהתמודד עם הדרמות הקטנות,
כשהפחד הגדול יושב בצד, שותה תה,
ואומר:
"מצוין. תמשיכו ככה. אני לא צריך להתאמץ בכלל."

אז הנה,
רשימה ארוכה של פחדים קטנים בזמן גדול
(או: למה במלחמה דווקא הפחד הכי מלחיץ הוא שלא יהיה שוקולד…)

• "תפסיקו לשתות מים! אם תהיה הפסקת מים, מה תשתו??"
• "תשתו הרבה מים, שלא נתייבש מהלחץ!"
• "למה קניתם רק 12 חבילות פסטה? מה יקרה אם ניתקע פה חודשיים??"
• "למה קניתם כל כך הרבה פסטה? איפה אני אמורה לשים אותה?! גם אני צריכה חמצן!"
• "אני שומרת את העוגיות לאזעקות. רק לאזעקות!"
• (אחרי ביס חמישי) "טוב, זאת הייתה אזעקה פנימית. של העצבים."
• "אני לא ישנה. אני דרוכה. מישהו צריך להקשיב לחדשות!"
• (שעה אחרי): "מה? הייתה אזעקה? לא שמעתי, הייתי באמצע משבר לאומי, הקוטג’ נגמר במדפים."
• "אם הבית יהיה מבולגן ונצטרך לרדת למקלט, מה יחשבו עלינו השכנים?"
• "בבקשה, רק תסדרו את הסלון! לא אכפת לי מהטילים – אכפת לי מהבלגן!"
• "מי לקח את המטען של הפלאפון? אני שומרת אותו לזמן חירום!"
• (אחרי דקה): "מה זאת אומרת נשאר לך רק 4%? איך לא שמרת אותו לזמן חירום?!"
• "לא לגעת בשום דבר! אני מתעדת את המזווה, שאם תהיה קטסטרופה, נדע בדיוק מה היה!"
• "אל תשבו קרוב לקיר, אולי הוא יתמוטט."
• "תשב צמוד לקיר, מה אתה באמצע החדר?!"
• "אני שומעת את החדשות רק ברקע."
• (בפועל): "שקט כולם! אני מנסה להבין אם אמרו 'יירוט' או 'יריב'!"
• "תורידו ווליום באזעקה, היא מלחיצה את אבא."
• "תעלה ווליום, שלא נפספס עוד אחת!"
• "שמרתי לכם טונה ובמבה לימי חירום."
• (אחרי חמש דקות): "הילדים כבר גמרו הכול...
טוב, נצא למכולת, אבל רק לדברים חשובים,
טונה, במבה, ושוקו. ולחמניות. וחיתול.

ויש את הפחד הכי מוכר מכל,
שלא נצליח להרדים את הקטנים בזמן.

אנחנו משכיבים אותם בעדינות.
מניחים ראש על הכרית, לוחשים שיר ערש,
מסדרים את הדובי בזווית אסטרטגית,
נושמים נשימה של ניצחון,
ואז: אזעקה.

הכול מתחיל מהתחלה.
להרדים. שיר ערש.
"שכחתי לנשק את הדובי."
ואז שוב אזעקה.
בשלב הזה הילדים כבר שואלים אם יש טקס השכבה בהמשכים.

וההורים?
שומרים על קור רוח,
כי אם נבהל גם מזה, מי יכין את הקפה של הבוקר?

והפחדים הקטנים לא עוצרים שם.
יש להם תחפושות נוספות, מתוחכמות הרבה יותר.
הם יודעים להסתנן פנימה דרך הסדקים של העצבים המרוטים.

למשל:
– שאם לא נשתוק בדיוק עכשיו – יהיה פיצוץ (לא חיצוני).
– שאם מישהו שוב יגיד "מה קרה? הכול בסדר", לא נוכל להבטיח שנשיב תשובה רגועה.
– שאם הילד שוב ישאל "יש משהו טעים?" בדיוק כשנגמר הקפה – אולי נצעק עליו בטעות גם אם הוא רק בן ארבע.

ויש גם את הרגע שבו כולנו יודעים:
אין יותר גבול בין רוגע מתוח לבין מתח רגוע.

אנחנו שוטפים כלים כאילו מדובר בנשק להשמדה רגשית.
מנקים את הבית כאילו מישהו הולך להיכנס לבדוק אם טאטאנו מתחת לספה.

ואז, בין כותרת מבהילה למריחת שוקולד חשאית מהמגירה הסודית,
אנחנו נזכרים:
אה, נכון. הפחדים הגדולים שוב התחפשו.
והקטנים, שוב ניצחו אותם בנקודות.

ובינתיים, הפחד הגדול יושב לו בפינה, שותה תה בשקט,
מסתכל על הפאניקה הקטנה שעושה עבודה מעולה,
ואומר לעצמו:
"אני בכלל לא צריך לעבוד קשה.
הם כבר עושים את זה בשבילי."
100% סוללה/הודיה בושארי
"אמא...אמא" לחישות בהולות קורעות אותי מטיול בהרי האלפים. איך הגעתי לשם בכלל?

"מ..ממהה" אני פוקחת עין אחת.

"אמא" ישי מנענע לי את הכתף " דניאל משתעל הרבה, ונראה לי שהוא הקיא"

קול בכי מסכן ושיעול חודרים גם הם לתאי המוח הרדומים שלי.

"אמא נו..."

אני מתעוררת באחת.

"מה אמרת ישי?" אני מסרבת להאמין שהלילה שלי נגמר טרם התחיל.

"דניאל חולה. איכס אמא, אני לא רוצה לישון בחדר!"

אני מכניסה במהירות כפות רגליים לכפכפי הפרווה שלי, ישי מתגנב למיטה החמה שלי, ממשיך לחלום על סקי ושלג.

אני מאחלת לילה טוב לו, לילה מאתגר לי, ורצה לחדר הבנים.

האוויר והאווירה בחדר מספרים לי שישי צדק.

האף שלי עוצר את נשימתו, והידיים שלי מתחילות לעבוד על אוטומט:

מרימה את דניאל הבוכה לאמבטיה, מכינה מים חמים לשטיפת הגוף, את הבגדים המלוכלכים אני מניחה בזהירות על הרצפה, כבר נטפל בהם.

דניאל מייבב, ליבי נכמר עליו.

"מה קרה קטנצ'יק?" אני שוטפת לו את הגוף בעדינות "מה אכלת היום שבילגן לך את הבטן?" עוטפת גוף קטן במגבת וצועדת לחדר.

מבט לשעון מספר לי שעוד רגע אשמע את השכווי שקיבל בינה להפריד בין יום ובין לילה.

העיניים שלי שורפות. הלכתי לישון ב2:30 הלילה, כתבה שלמה הצלחתי לסיים בזכות ויתור על שעות השינה שלי.

אני מניחה את דניאל במיטה של ישי, מלבישה ומלטפת.

הוא משתעל שוב, אני מרימה במהירות ומטה את גופו קדימה, גופו מתכווץ והוא פורץ בבכי חזק עוד יותר, יאיר זז באי נוחות במיטתו רק שלא יתעורר לי עכשיו.

"אויי ריבונו של עולם" אנחה בוקעת מגרוני.

דניאל משתעל שוב, ושוב מתכווץ בזרועותיי לכיוון הרצפה עד שחדל ונשמט בידיי בבכי מיוסר,

אני מנגבת את פניו במגבון, מודה לה' שלא התלכלך.

מניחה אותו שוב במיטה, לוקחת ליאיר את הכרית ויוצרת הגבהה לראשו. הוא עוצם עיניים בחוסר אונים, אילו רק יכולתי להתחלף איתך קטנצ'יק.. ליבי שוב עושה סיבוב של רחמים.

אני מתאפסת מהר..

החדר זקוק לי נואשות.

שוב מעבירה את האף למצב OFF והידיים בזריזות מתחילות לעבוד: פותחות חלון לאוורור, מקלפות מצעים, מפעילות מכונה, גורפות שטיפה מהירה, מעבירות סמרטוט לח עם מעט אקונומיקה על הלול.

מבט נוסף לחלון.

זריחה.

יופי לי, נגמר הלילה.

צועדת בתשישות לסלון, אני רוצה לישון לישון לישון.. כל עצמותיי זועקות מנוחה..

הברכיים שלי מנומנמות, המצח נופל על הגבות שנופלות על העפעפיים שסוגרות לי את העיניים.

מתיישבת על הספה.

קר לי.

השעה 06:05

אני מניחה עלי כריות של הספה ומנמנמת, אין לי כח אפילו לצעוד לחדר להביא שמיכה.

כשיאיר מעיר אותי אחרי עשר דקות, אני מבינה שהלילה באמת נגמר.

6:15

נטילת ידיים, לחיצה על הקומקום, לחיצה על המגהץ.

פתיחת חלון, פתיחת מקפיא, הפשרת לחם בטוסטר, גיהוץ תלבושת, מריחה של גבינה/חומוס/שוקולד/חמאת בוטנים, תפוחים לשקיות...

הילדים מצטרפים לאוטומט.

"בוקר טוב בוקר טוב!! מי עדיין לא קם? יאיר לא לבהות! להתלבש! איילה יש לך גרביון במתלה כביסה, ישי קום נו.... ההסעה עוד רגע תצפצף! כבר אחתום לך, תיזהר על השוקו!!"

ההילוך שלי יורד שדניאל מדדה אלי עם מוצץ בתוך חיוך.

"דניאלצ'וק אתה לא נראה טוב נסיכי, אתה נישאר עם אמא בבית היום, כבר אטפל בך, תחכה לי במיטה של ישי, טוב?" באופן מפתיע הוא מציית וחוזר לחדר.

ההילוך עולה ל100 שאני רואה שהשעה 7:45.

"מי לא שתה שוקו? איילה למה לא אכלת אתמול את הלחם? יאיר וישי ההסעה למטה, אני לא יכולה להחליף קורנפלקס לבייגלה, שתחזור מהגן, להתראות מתוקים, מהר.. ונו... וביי...."

8:02

שקט.

ומהפכה של שמחה במטבח באמבטיה ובחדרים.

אני על 20% סוללה.

בעיניים טרוטות אני סוגרת סוכר, עורמת כוסות לכיור, חלקי ירקות ופירות לפח, "קשה'" של לחם לשקית, קורנפלקס עם גומיה לארון.

עוד רגע... עוד רגע.. אני חוזרת לישון, אני מעודדת את עצמי...

אחח.. הפריווילגיה שיש רק לעצמאיות... לחזור לישון בבוקר... פסטורליות ממלאת לי את הראש כמו ימבמבם אוורירי ומתוק...

קול בכי מתלונן עולה מחדר, אני מנתרת בבהלה. דניאל כאן. איך לרגע שכחתי.

אני רצה אליו "קטנצ'יק בוא נראה מה שלומך?" יד על המצח מגלה שהוא קודח.

אני מכינה מהר תה בבקבוק, שמה מעט סוכר ומעט מלח לאזן סוכרים מלחים ונוזלים שהוא איבד אתמול.

רוחצת ידיים ומוציאה בזהירות נר אקמול, מחליפה טיטול, מסדרת שיער סתור ומחבקת אליי באהבה.

"רוצה לישון עם אמא בספה?" תקווה בקולי.

הילד מסכים.

אנחנו נשכבים יחד בספה ואני מדמיינת את שנינו רדומים עד 13:00 בצהריים.

דניאל שם עליי ראש, תוך כדי שפריץ ארוך של תה חמים על הפנים והצוואר שלי, אני מבינה שהשינה הגואלת לא תגיע כל כך מהר.

אולי נמנמתי דקה אולי חמש דקות שהנר אקמול משפיע על כל אחד מאבריו, ודניאל מתמלא במרץ בריא.

הוא רוצה ביסקוויט, ומגנטים, וחתול וחלון, אני מביאה לו את מבוקשו ונזרקת שוב לספה.

רק לעצום עיניים, רק ליישר רגליים בבקשה.

הוא בוחר בי כקיר טיפוס, מגלשה וטרמפולינה.

אני קמה בייאוש.

אם לא אצליח להשלים שעות שינה, לפחות אנסה קצת לעבוד.

הולכת לחדר העבודה ומדליקה את המחשב, דניאל בעקבותיי.

המייל מחכה לי עם 20 הודעות, והכתבה שסיימתי אתמול מחכה להישלח בדחיפות לעורכת.

דניאל רוצה לשבת עליי, ורוצה שנסתובב ביחד בכיסא עבודה, ומגלה שיש מאחורי הוילון עוד חלון,

אז אפשר שלוק?

אני חסרת אונים. מרגישה כמו בלון ריק מאוויר.

"קטנצ'יק..." אני לוחצת על אפו. "אולי תתרכז במשהו אחד לשעה רצופה?"

הוא מרים לי עיניים עגולות, "אני רעב..." הוא מתבכיין...

אוי. אוכל.

אני בצום וגם אתה.

הכבלים מנותקים לי במוח שאני עייפה.

גוררת רגליים למטבח, מכינה לו צנימים רכים, צלחת גבינה.

"עכשיו נלמד לטבול את הלחם בתוך הגבינה" אני פותחת חוג בישול ואפיה בעל כורחי,

"אמא.. סיפור..." הוא קופץ לחדר וחוזר עם ערימת ספרים.

אנחנו אוכלים את הצנימים, ואני מקריאה סיפור בתקציר מהיר שישביע את רצונו.

רגע לפני שאני נרדמת על השולחן כמו תלמידת יא' מנוסה, אני מוצאת קרש הצלה.

"עכשיו" אני אומרת בקול ממתיק סוד "אני בונה לך אוהל" הידיים שלי נפרסות לצדדים שיבין את סדר הגודל של האוהל "ואתה הגננת! אני אביא לך דובים וגם בובות של איילה" אני מוסיפה שוחד "ואתה מספר להם את כל הספרים שהבאת לכאן טוב?"

העיניים שלו נדלקות כמו שני כוכבים.

"ואני," אני ממשיכה את המשפט בראש שלי "אני הולכת לישון!"

מסתערת על המשימה, מזיזה את הספה, את הוילון של הסלון מותחת מעל, מניחה שמיכה על הרצפה, וכריות, דובים, בובות, ספרים, משחק הרכבה קופסא של מגנטים, ואפילו קערה עם קורנפלקס ובקבוק תה.

כל האמצעים כשרים.

רק שישכח לרגע שהוא פה לידי, וייתן לי דחוף לחטוף שינה לעיניי ותנומה לעפעפיי.

דניאל מתלהב מהרעיון.

הוא נכנס ומתמקם, "אמא תראי בובה של איילה מנגנת" הוא לא מאמין לאיסורים שהתרתי לו.

אני מפעילה דיסק עם סיפור שהוא אוהב, שיכנס לגישמאק של המשחק באופן סופי ומוחלט.

צועדת בצעדי ריקוד לחדר שלי וחוזרת עם כרית ושמיכה לסלון.

בספה ליד אני נשכבת בשקט, שמה טלפון על השתק, מסתכלת על השעון 11:00 בבוקר

מכוונת שעון מעורר לשעה 13:00 (לא מאבדת תקווה)

"אני כאן לידו" אני מסבירה לאמא האחראית שבתוכי, "אני שומעת מה קורה, ואין סיבה שיקרה. הבית נעול, שום דבר לא מסוכן. אני כאן!"

מתכסה מעל הראש.

סופרת עד שלוש.

ונרדמת.

ב13:00 צלילים צוהלים קורעים אותי מחופשה באלפים.

לוקח לי 3 שניות להבין, מי אני ומה שמי, איזה יום היום, בוקר או לילה, חולה או בריאה ולמה אני בכלל בספה.

אני פוקחת חצי עין, מה קרה לוילון?

כעס מתמלא בתוכי.

כמה פעמים אמרתי לילדים לא לשחק עם הוילון בתור אוהל.

אוהל.

עוד נתון נכנס למאגר המידע המתעורר במוח שלי.

יש מישהו באוהל.

דניאל---

אני קופצת בבהלה.

13:00 בצהריים איך הוא נתן לי לישון כל כך המון זמן בלי לקפוץ עליי, מה הוא עולל הקטן?

עוברת מכשול של בובה, ודובון וכרית

ומגלה את דניאל רדום על הרצפה. ידיו פשוטות לצדדים, שוכב בתוך ערימת קורנפלקס צהובה, מגנטים פזורים וספרים פתוחים.

מבט חטוף מגלה לי שהוא לא הסתפק בצלחת הקורנפלקס שהכנתי לו אלא לקח מהמטבח את כל החבילה.

הלב שלי מסתובב בסיבוב נוסף של רחמים ומצפון.

אני מרגישה איך הוא יורד במידות שלו מxl עד לXS

"איזה אמא את" עורב קטן ושחור צווח לי באוזן

"הילד חולה!" ממשיכה אישתו

"הוא התאושש" אני מנסה להתגונן "הוא היה בסדר!"

"רדום על הרצפה הקרה" ממשיך העורב

"ממש על הרצפה! השמיכה זזה שמת לב?" מדייקת העורבת

בא לי לבכות.

אני מרימה את דניאל בזרועותיי חוזרת לספה שלי, מערסלת ומכסה, מנשקת ומלטפת.

אין לו חום תודה לה' אני נרגעת מעט.

המצפון עושה עוד כמה סיבובים, איך העזתי לישון, למה אני לא יכולה להתגבר, עד שהילד איתי...

דניאל פוקח עיניים.

מוצץ תקוע בחיוכו.

"אמא יושנת" הוא אומר בחדוה "לא מפריעים לאמא שיושנת!" הוא ממשיך במגינה שגורמת לי להסתער עליו בנשיקות ודמעות.

"נכון" אני צוחקת "כל הכבוד לדניאל!"

עכשיו אמא כאן, עם 100% סוללה. יכולה להקריא סיפור, ולשיר שירים, ולבשל ארוחת צהריים,

לתפקד ולחשוב בהגיון..

אני טורקת את החלון על צמד העורבים שהעיזו לערער את אימהותי.

"בוא קטנצ'יק" אני אומרת בעליזות "רוצה להכין איתי עוגיות שוקוצ'יפס?"
אי שם, בבטן האדמה, בעומק 6.8 מטר מתחת לקו שממנו אני מתחיל לספור את 70 המדרגות עד לבית הנחמד שלנו.
תוסיפו על זה עוד גרם מדרגות בלתי נגמר שכל מדרגה בו בגודל אחר עם פערים לא קטנים בין מדרגה לחברתה.
כמה מדרגות יש שם? הקבלן יודע! אני, לא ממש יודע.
איך אני אמור בדיוק לספור אותם אם בכל ירידה למקלט אני מועד פעמיים וכמעט מתגלגל היישר על דלת המקלט הכבדה.
בהתחשב בשעה וב'מעידה' שלי תוך כדי האזעקה כשהילדה הקטנה שלי עלי ומאחורי עוד טור ארוך של 'שכנים' מפוחדים, לא ממש מתאפשר לי להמשיך בספירה מדויקת של המדרגות, מה גם שחלק מהן מספיק גבוהות כדי שאשתכנע שאפשר לחשב אותם כשתיים, וכדי לא להיגרר לוויכוחים מיותרים עם סופרי מדרגות שייקלעו למקלט שלנו החלטתי לוותר על המידע החשוב הזה ולהישאר עם ספקות לגבי המספר המדויק.

האירוע הסתיים!

הגענו למקלט.
ישבתי שם אני ועוד למעלה מחמישה מניינים של בני אדם שרובם המכריע לא ממש מצטרף למניין. היו שם מספיק סוגי כיסאות כדי לייצר מספיק חיכוכים בין ילדי המשפחות - מי יזכה לשבת בכיסא הישן והמרופד, ומי בכיסאות שהיו בדרך לאשפה אבל אז תפסה אותם אזעקה ומאז הם במקלט.

משום מה, כיסא המנהלים המסתובב שמישהו דאג להוריד למקלט נשאר תמיד ריק. כולם מסתכלים עליו, מנסים לסובב אותו במבטיהם, אבל אף אחד לא מעז לשבת אליו.
זה הכיסא של הרב או מה? שאל עובר אורח שנקלע למקלט שלנו תוך כדי שהוא מכוונן את הכיסא למנח הרצוי. הוא לא שם לב לעיניים שנפתחו עליו וכמעט יצאו מחוריהן, נס שלפחות 'בעל הכיסא' לא היה שם כדי לתת לו 'הרגשה טובה' ולעודד אותו עם משפטי מוטיבציה כמו - 'תרגיש בנח לשבת על זה' 'זה לא סתם כיסא, חיפשתי הרבה כיסאות עד שמצאתי אותו', ו'בבית, אני לא נותן לאף אחד לשבת עליו'...

האירוע הסתיים!
כל הכיסאות תפוסים, וכל מי שלא מצא כיסא או מזרן לשבת עליו נשאר לעמוד.

האזעקה הסתיימה, ושקט בראשיתי שרר במקלט, אך עד מהרה הוא הופר עם קולות נפץ של ספק יירוטים ספק נפילות או סתם 'טריקת דלתות' - האופציה האהובה על האימהות שבטוחות שהן מצליחות לשכנע את הילדים שלהן שהנפילה בתל אביב שהשכן המעודכן סיפר עליה היא סתם טריקת דלת מופרעת של השכן הלא מנומס שיורד למלקט רק כדי להניח שם את הדפנות של הסוכה או כדי להוציא אותם בסוכות או כשמתחילה מלחמה.

האירוע הסתיים!
הדיון הקבוע על כמה קרובה הנפילה אם בכלל הייתה כזאת נחתם בדרך כלל בהקראה דרמטית של עדכון ראשוני ע"י יו"ר וועד הבית על כך שעד כה לא דווח על נפגעים או על נזק, בכל זאת, מה הם חושבים שם בחדר החדשות, לוקח זמן לאנשים לצאת מהמקלט ולדווח על רסיס שנפל בקרבת מקום שמתברר בסוף כצינור חלוד שהעירייה עוד לא פינתה.

אם חלילה קורה משהו דרמטי יותר, ההחלטה המשותפת היא להמתין עם זה כמה דקות ועד אז להסתפק ברמזים וסימני ידיים, את העדכונים המפורטים יעשה כל אחד בביתו לפי המדיניות שלו.

האירוע הסתיים!
ומכאן ואילך המקלט עובר לשיחה ערה על החוצפה של האיראנים להפר את שלוות החיים שלנו בפעם השביעית להיום.

הדעות במקלט כיצד נכון להגיב, הן די מגוונות. מעצירת המלחמה ללא תנאי – כי אי אפשר להמשיך ככה, והילדים יצאו משוגעים מהמלחמה הזאת, ועד - 'מצידי לגור במקלט חצי שנה העיקר שיגמרו כבר עם האיראנים האלה'.
אני בדרך כלל לא מתערב בדיונים מעין אלו, מה גם שתרחיש שבו הרמטכ"ל או אישיות ביטחונית דומה תיקלע למקלט שלנו ותשמע את העצות החכמות של השכנים שלי הוא לא ממש תרחיש ריאלי, במקום זה, אני תופס קשרים חדשים ומצטרף למשחק רביעיות משעמם עם רביעיית ילדים טרוטי עיניים.

האירוע הסתיים!
- לפחות מבחינתי, כך הכריז אחד השכנים, זה שתמיד נכנס אחרון למקלט ונשאר לעמוד, וכשנמאס לו הוא פשוט מחליט שהאירוע הסתיים.
ב99% מהפעמים הוא אכן צדק ולכן גם הצליח לגרור אחריו עוד כמה אנשים, כל זה עד לאותה אזעקה נוספת שהפתיעה גם אותו והרסה בין רגע את האמון בתחזית המרגיעה שלו, ומאז הוא עולה לבד לפני כולם, מנסה להחזיר לעצמו את האמון שאבד.

האירוע הסתיים!
ועכשיו זה אמיתי. גם השכן שלא מוריד את האוזניות מהאוזניים הנהן בראשו ואישר שאכן האירוע הסתיים!

אבל בינינו, האירוע רק מתחיל... לרדת את המדרגות היה לונה פארק לעומת הטקס הבא שמנוגד לחלוטין לחוק הכבידה, ואם חשבתי שאם אני מוריד את הילדה אז אשתי מעלה, מתברר שאשתי רוצה הפוך, היא כנראה יודעת שברגע שתבוא ההתרעה לא תהיה לי דרך למצוא אותה ולהעביר אליה את הילדה, כי בפער שבין זמן התגובה שלה לזמן התגובה שלי, אפשר להכין כוס קפה או לחילופין לרדת שלוש וחצי קומות בהליכה מהירה, והיא תמיד בוחרת באופציה השניה...

אז אתם שם ב'פיקוד העורף' שמכריזים בכזו קלות ש'האירוע הסתיים', זו לא חכמה לקחת אחריות רק על אירוע אחד קטן ונקודתי, נראה אתכם לוקחים פיקוד גם על אירועי המשנה של האירוע שתחת אחריותכם.


זהו, לעת עתה האירוע הסתיים. נכון לעכשיו.

צפו להתרעות נוספות בהמשך.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה