הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
יש כאן בפורום אולי נשים שהבעלים הם מתנדבים באיחוד הצלה?
כי אם כן אני חושבת לפתוח ''קבוצת תמיכה''
ועכשיו ברצינות, אני מאמינה שיש הרבה מצבים או סיטואציות שכולנו נתקלות בהן והן מרגיזות.
לדוג': ביפר שישן איתנו קבוע במיטה כי ''אם יקרה משהו בלילה'', לא משנה שמי ששומע אותו [וקופץ כל לילה מחדש...] זה רק אני והתינוק שמתעורר.
או שנוסעים לשבת והתיק ממלא את הבגאז' ואין מקום לפאה שלי, אבל על התיק לא מוותרים. לא משנה שאנחנו נוסעים לאזור שהוא בכלל לא על הגל שם [אולי תהיה תאונה? ואם באמת יש, אז עוצרים, גם אם שבת אוטוטו והשויגער שונאת שאנחנו מגיעים צפוף לשבת ולא נעים לי ממנה].
וסתם ארוחה משותפת שטרחתי להכין ובדיוק התיישבנו לאכול ואז יש קריאה, הוא קופץ ולהתראות עוד שעה.
או שאני בדיוק באמצע משפט ופתאום קולטת שהבנאדם לא איתי, דיווחו משהו והוא שקוע בלהאזין או להגיב גם אם הוא לא יוצא [ותכפילו את הסיטואציה כפול פעם ברבע שעה לפחות כפול 24 שעות].
או מקרה ''נחמד'' שאני מתארחת אצל ההורים בשבת והוא לא חוזר אחרי התפילה. מחכים ומחכים, באיזשהו שלב פונים אלי [] בטרוניה "איפה בעלך, יצא לקריאה?" ואין לי מושג מה קורה ומתי יחזור, ואם זה התעכבות של כמה דקות עם חבר או יציאה לקריאה שממנה הוא יכול לחזור רק בסוף הסעודה. אז לחכות או לא?!
או מקרה שהיה, וסורי על התיאור, שהוא חזר מלוכלך ומסריח כי היה החייאה על מישהו שהיה לו אי שליטה על הסוגרים ולכן תכולת המעיים והקיבה התרוקנו והוא עמד בפנים ועשה החייאה ועכשיו הוא ממהר לכוילל ואני זאת שצריכה לקחת את הבגדים ביד, לשטוף באמבטיה ולהכניס למכונה שלי!
או שהוא עוזב אותי באמצע הרחוב עם ילדים קטנים, רחוק מהבית, עם שקיות, בשעת ערב כי יש קריאה ''ממש פה''.
ולחילופין, אני יכולה לבא איתו ולחכות למטה, סגורה ברכב [כי הוא נעל ואם אני אצא האוטו יצפצף עד שהוא יסיים את הטיפול] עם ילדים קטנים קופצנים/בוכים ברחוב שומם בשעת ערב, רועדת ומתפללת שיחזור כבר ויודעת שזה יכול לקחת גם שעה ויותר.
והכי מעצבן - שעד שהוא יצא והשלמתי עם זה [והרגשתי גיבורה...] וארזתי את האוכל הטרי מהשולחן למקרר והרגעתי את הילד שצורח כי אבא הלך - הוא חוזר אחרי עשר דקות כי היה ביטול, או סירוב החייאה או בסוף מקרה שווא.
או כמובן, חוזר ממקרה עצוב ואנחנו בוכים יחד ונשארים בטראומה [כמו החייאה שלא הצליחה לתינוק ש''במקרה'' בגיל של התינוק שלי רק ''קצת יותר קטן בגוף'' לפי התאור...]
או יוצא לקריאה לכתובת של קרובים / מכרים ואני נשארת משקשקת בבית שרק זה לא הם.
בקיצור, שיגרה יומיומית של מתנדב ובני ביתו.
אנשים לא יודעים כמה זה מורכב וכמה לא מובן מאליו. לא יפה להגיד אבל לפעמים אנשים חושבים שהמתנדבים עובדים אצלם, נוזפים בהם ומתייחסים לא יפה.
בתכל'ס,כמובן שזו שליחות מטורפת והצלת חיים, הם מרגישים סיפוק על העשיה ומקבלים פידבקים חיוביים. שום דבר לא משתווה לעיניים הנוצצות כשהוא חוזר מהחייאה מוצלחת שהחזירה דופק ונשימה לאדם שטכנית מת! [''הייתי ראשון במקום! ממש תוך שתי דקות'' - מבחינתו זה השיא]. ואם להיות כנים זה גם מכניס להם עניין לחיים; הם יוצאים למקרים, נפגשים עם חברים ומטפלים בארועים מעניינים. יש להם התלמדויות וקורסים ומפגשים וימי ריענון וימי גיבוש. קורס נהג אמבולס וקורס ליחידת חוסן וקורס מדריכי עזרה ראשונה [כל קורס כזה זה מהצהריים עד הערב כפול למעלה מעשר מפגשים או שבוע פלוס מחוץ לבית כולל לינה]וכו'
ואנחנו נשארות לבד בבית. לפעמים שעות וימים, עם הילדים, עם הבלאגן, בשעות לחוצות, בערב שבת, בשעת השכבה, לפני שיש אורחים או בזמן שיש אורחים. בלי עזרה מאף אחד [ ובלי היכולת להתקשר ולשאול "מתי אתה כבר בא?" כי הוא לא יכול לדבר, חכי בסבלנות...] , מחכות לבעל שאמור להכנס כל רגע אבל בסוף מגיע אחרי שלושת רבעי שעה בגלל ש...
אז שוב, נכון שזו הצלת חיים, אבל זה לא אומר שקל לנו עם זה, שזה ברור מאליו. שוכחים שזה לא רק המתנדב שרץ עם התיק ביד להציל חיים אלא גם האישה הקטנה שנשארה בבית גם אם המצב שם קטסטרופלי [קורה לפעמים...]. עם יד על הלב, זה קשה. לפעמים אני קצת מתחרטת שהתחלנו עם זה.
אז אם גם לכן יש סיפורים, מקרים מעצבנים, סיטואציות שהיו קשות לכן - פליז, שתפו [כמובן בעילום שם ופרטים כי הכל חסוי]שנדע שיש עוד ואני לא היחידה שלא קל לה עם זה.
כי אם כן אני חושבת לפתוח ''קבוצת תמיכה''
ועכשיו ברצינות, אני מאמינה שיש הרבה מצבים או סיטואציות שכולנו נתקלות בהן והן מרגיזות.
לדוג': ביפר שישן איתנו קבוע במיטה כי ''אם יקרה משהו בלילה'', לא משנה שמי ששומע אותו [וקופץ כל לילה מחדש...
] זה רק אני והתינוק שמתעורר.או שנוסעים לשבת והתיק ממלא את הבגאז' ואין מקום לפאה שלי, אבל על התיק לא מוותרים. לא משנה שאנחנו נוסעים לאזור שהוא בכלל לא על הגל שם [אולי תהיה תאונה? ואם באמת יש, אז עוצרים, גם אם שבת אוטוטו והשויגער שונאת שאנחנו מגיעים צפוף לשבת ולא נעים לי ממנה].
וסתם ארוחה משותפת שטרחתי להכין ובדיוק התיישבנו לאכול ואז יש קריאה, הוא קופץ ולהתראות עוד שעה.
או שאני בדיוק באמצע משפט ופתאום קולטת שהבנאדם לא איתי, דיווחו משהו והוא שקוע בלהאזין או להגיב גם אם הוא לא יוצא [ותכפילו את הסיטואציה כפול פעם ברבע שעה לפחות כפול 24 שעות].
או מקרה ''נחמד'' שאני מתארחת אצל ההורים בשבת והוא לא חוזר אחרי התפילה. מחכים ומחכים, באיזשהו שלב פונים אלי [
] בטרוניה "איפה בעלך, יצא לקריאה?" ואין לי מושג מה קורה ומתי יחזור, ואם זה התעכבות של כמה דקות עם חבר או יציאה לקריאה שממנה הוא יכול לחזור רק בסוף הסעודה. אז לחכות או לא?!או מקרה שהיה, וסורי על התיאור, שהוא חזר מלוכלך ומסריח כי היה החייאה על מישהו שהיה לו אי שליטה על הסוגרים ולכן תכולת המעיים והקיבה התרוקנו והוא עמד בפנים ועשה החייאה ועכשיו הוא ממהר לכוילל ואני זאת שצריכה לקחת את הבגדים ביד, לשטוף באמבטיה ולהכניס למכונה שלי!
או שהוא עוזב אותי באמצע הרחוב עם ילדים קטנים, רחוק מהבית, עם שקיות, בשעת ערב כי יש קריאה ''ממש פה''.
ולחילופין, אני יכולה לבא איתו ולחכות למטה, סגורה ברכב [כי הוא נעל ואם אני אצא האוטו יצפצף עד שהוא יסיים את הטיפול] עם ילדים קטנים קופצנים/בוכים ברחוב שומם בשעת ערב, רועדת ומתפללת שיחזור כבר ויודעת שזה יכול לקחת גם שעה ויותר.
והכי מעצבן - שעד שהוא יצא והשלמתי עם זה [והרגשתי גיבורה...] וארזתי את האוכל הטרי מהשולחן למקרר והרגעתי את הילד שצורח כי אבא הלך - הוא חוזר אחרי עשר דקות כי היה ביטול, או סירוב החייאה או בסוף מקרה שווא.
או כמובן, חוזר ממקרה עצוב ואנחנו בוכים יחד ונשארים בטראומה [כמו החייאה שלא הצליחה לתינוק ש''במקרה'' בגיל של התינוק שלי רק ''קצת יותר קטן בגוף'' לפי התאור...]
או יוצא לקריאה לכתובת של קרובים / מכרים ואני נשארת משקשקת בבית שרק זה לא הם.
בקיצור, שיגרה יומיומית של מתנדב ובני ביתו.
אנשים לא יודעים כמה זה מורכב וכמה לא מובן מאליו. לא יפה להגיד אבל לפעמים אנשים חושבים שהמתנדבים עובדים אצלם, נוזפים בהם ומתייחסים לא יפה.
בתכל'ס,כמובן שזו שליחות מטורפת והצלת חיים, הם מרגישים סיפוק על העשיה ומקבלים פידבקים חיוביים. שום דבר לא משתווה לעיניים הנוצצות כשהוא חוזר מהחייאה מוצלחת שהחזירה דופק ונשימה לאדם שטכנית מת! [''הייתי ראשון במקום! ממש תוך שתי דקות'' - מבחינתו זה השיא]. ואם להיות כנים זה גם מכניס להם עניין לחיים; הם יוצאים למקרים, נפגשים עם חברים ומטפלים בארועים מעניינים. יש להם התלמדויות וקורסים ומפגשים וימי ריענון וימי גיבוש. קורס נהג אמבולס וקורס ליחידת חוסן וקורס מדריכי עזרה ראשונה [כל קורס כזה זה מהצהריים עד הערב כפול למעלה מעשר מפגשים או שבוע פלוס מחוץ לבית כולל לינה]וכו'
ואנחנו נשארות לבד בבית. לפעמים שעות וימים, עם הילדים, עם הבלאגן, בשעות לחוצות, בערב שבת, בשעת השכבה, לפני שיש אורחים או בזמן שיש אורחים. בלי עזרה מאף אחד [ ובלי היכולת להתקשר ולשאול "מתי אתה כבר בא?" כי הוא לא יכול לדבר, חכי בסבלנות...] , מחכות לבעל שאמור להכנס כל רגע אבל בסוף מגיע אחרי שלושת רבעי שעה בגלל ש...
אז שוב, נכון שזו הצלת חיים, אבל זה לא אומר שקל לנו עם זה, שזה ברור מאליו. שוכחים שזה לא רק המתנדב שרץ עם התיק ביד להציל חיים אלא גם האישה הקטנה שנשארה בבית גם אם המצב שם קטסטרופלי [קורה לפעמים...
]. עם יד על הלב, זה קשה. לפעמים אני קצת מתחרטת שהתחלנו עם זה.אז אם גם לכן יש סיפורים, מקרים מעצבנים, סיטואציות שהיו קשות לכן - פליז, שתפו [כמובן בעילום שם ופרטים כי הכל חסוי]שנדע שיש עוד ואני לא היחידה שלא קל לה עם זה.
