בקשה סיפורים נדירים בנושא כיבוד הורים

[s.y]

הסיפור שלפנינו מדויק בכל הפרטים, אלא שהאיש – המספר את כל הפרטים בגוף ראשון – אינו מוכן שיפרסמו את שמו. וכך הוא מספר, מילה במילה:

בגל הראשון של הקורונה, חליתי במחלה. בימים הראשונים הסתדרתי בבית די טוב. אבל אז התחילו קשיי נשימה. הגיעו אנשי מד"א, הם מדדו את הסיטורציה ואחרי התייעצות הוחלט שצריך להעביר אותי בדחיפות לבית חולים ולחבר אותי לחמצן.

לא אלאה אתכם בתיאורים, איך טולטלתי מבית חולים אחד למשנהו, בגלל העומס, ואיך לילה שלם לא ניגשו אלי בכלל במיון… אושפזתי, וקיבלתי כמובן טיפול מקצועי. אך אף על פי כן מצב נשימתי הלך והדרדר. נאסר עלי לדבר אפילו מילה, כוחותיי עזבוני, והרופאים הסבירו שהגוף נלחם לנשום וזה מחסל את כל הכוחות. אמנם עדיין העירנות התישה אותי, הסיטורציה ירדה, למרות הגברת החמצן והרופאים המליצו על הנשמה, כלומר בהרדמה.

זה היה ביום שלישי בשבוע, שעת לילה. רופאי בית החולים התייצבו ליד מיטתי ואמרו לי לחתום על הסכמה להרדמה ולהנשמה. התנגדתי בכל כוחותיי הדלים. למה התנגדתי? כי ראיתי סביבי יותר מדי דברים. ראיתי אנשים שהיו במצב דומה לשלי, עצמאים וחיוניים, אך כאשר הם התחברו להנשמה ולהרדמה – הרי שבתוך כמה ימים נפטרו, לא-עלינו. לא כולם כמובן. הרוב עוברים את זה בשלום. אבל די היה לי במה שראיתי אצל אנשים, שהיו מלאי חיות ורעננות, שהספקתי לשוחח עימם וליצור עימם קשר, ובהתדרדרות מפתיעה הובלו למנוחות. והם שכבו במיטות סמוכות לידי. והרי גם אני-עצמי, עד אתמול-שלשום עוד הסתובבתי במחלקה ועזרתי להם בפעולות פשוטות כמו הנחת תפילין וכיו"ב, עד שהם הורדמו. אז עכשיו הגיע תורי? חלילה זה הסוף? לא מסכים!

הרופאים ראו את התנגדותי, ואמרו לי – "אנחנו נותנים לך דחיה עד מחר בבוקר, נאפשר לך לעבור את הלילה הנוכחי, וגם זה במעקב זהיר, אבל מחר בבוקר אתה חייב לחתום! המצב לא יכול להימשך כך יותר". בינינו, הם צדקו. התקשיתי מאוד בנשימה גם עם החמצן. אמנם לא ראיתי בעיניים את מלאך המוות, אבל הרגשתי אותו…

הם הלכו, ואני נשארתי עם עצמי ועם מחשבותיי. חשבתי שזה הולך לקראת הסוף. לא האמנתי שאשרוד את ההנשמה במצבי. הגעתי כבר לבית החולים עם סיפורי רקע. מה שקורים היום 'חולה בסיכון'.

ואז ברגע האחרון, בשעת לילה מאוחרת, בין מחשבה אחת לשניה, פרצתי בבכי נורא מעומק הלב, התפללתי בכל כוחותיי, וזעקתי חרישית במילים אלה: "אמא! אמא! (עליה השלום), את כבר בשמים, יודעת את האמת, מחר יום רביעי, אל תתני שירדימו אותי, ביום רביעי, אל תתני… את לא תתני!… ואז נרדמתי, או התעלפתי, לא ברור…

מה היה פשר פנייתי אל אמי, ומה היה הקשר ליום רביעי? – הנה ההסבר.

אמי עליה השלום היתה ידועת חולי, מאז שאנחנו הילדים זוכרים אותה. היא עברה לא עלינו שיתוק ילדים, ולעת בגרותה היתה מוגבלת. כולנו נישאנו ברוך השם והלכנו איש איש לדרכו ולעירו, אבל את אמא לא הזנחנו! היא היתה זקוקה לנו. מאז נישואיי התגוררתי בבית שמש, ואמא עליה השלום גרה עם אבינו שליט״א במודיעין עלית. עשינו תורנות בין האחים והאחיות, מתי יילך כל אחד להיות לצידה ולסעוד אותה.

אני קיבלתי את יום רביעי. במשך כ-20 שנה, מאז נישואיי ועד יום פטירתה, הייתי קם כל יום רביעי בבוקר ונוסע לאמא, מבית שמש למודיעין עילית, ונמצא איתה במשך כל היום כולו. קונה לה את מה שהיא צריכה, יוצא איתה לטיול, כולל עזרה והתארגנות ליציאה-לטיול, שלא היתה פשוטה כלל וכלל. הייתי מסב איתה לסעודה, משוחח עימה, מנעים את זמנה, ומשתדל לדאוג לצרכיה. יום שלם. פעם בשבוע. שבוע אחרי שבוע. לא שנה ולא שנתיים. 20 שנה – ביום רביעי.

אתה מבין שקביעות כזו זה אומר לא לוותר בשום מצב; לא כשקשה לך בבית, לא כשאתה עצמך מרגיש לא טוב, לא כשקמת על צד ימין ולא כשקמת על צד שמאל, ולא כשילדיך צריכים אותך ולא כשפרנסתך מציקה לך. בכל מצב בכל תנאי. בכל מזג אויר. בכל מצב-רוח. אתה קם ונוסע. ותמיד ביום רביעי.

זה מה שצף ועלה במחשבותיי באותו לילה שבין שלישי לרביעי. וזה מה שפרץ אצלי את סכר הדמעות וגרם לי לפנות בצורה ישירה לאבי הרחום-והחנון, שאחת ממידותיו היא לשלם מידה כנגד מידה, ולבקש שאמא תהיה מליצת-יושר עבורי. היא יכולה להעיד שהכל אמת. היא קיבלה את פניי כל יום רביעי. אף פעם לא אכזבתי. והיום – יום רביעי! היום של כיבוד-אם שלי! ביום הזה ירדימו אותי?

והקב"ה שמע את תפילתי, ובזכות המצווה החזירני לחיים. בהמשך הלילה נכנס רופא לעקוב אחרי המדדים המסוכנים שלי, ובא לוודא שלא הגיע חלילה רגע קריטי. להפתעתו, הוא מבחין בהתייצבות משמעותית במצב, והוא לא הסתיר את השתוממותו.

בבוקר הגיעו רופאים נוספים, וכשבדקו את הסיטורציה – פרצו בקריאת הפתעה – מה קרה כאן? הסיטורציה שלך זינקה, נצחת את הקורונה… אתה לא צריך הנשמה!

ואני ידעתי שלא אני ניצחתי, אלא זכות המצווה היתה זו שנצחה בס"ד את המצב הקשה שבו הייתי שרוי . הסיטורציה עלתה ועלתה, ונשארה יציבה, וגם כשהחלישו את עוצמת החמצן, הצלחתי לנשום בכוחות עצמי. בתחילה היה מדובר שאזדקק לחמצן לאורך חודשים, וראה זה פלא שכעבור כמה ימים, כבר התפניתי למלונית קורונה, עם ניסיון להיגמל מהחמצן, ניסיון שהצליח בס"ד.

לא הרדימו אותי באותו יום רביעי. וגם לא ביום חמישי. וגם לא בכלל. ברוך השם שהחזירני לחיים. כה יתן השם וכה יוסיף בריאות איתנה לי ולכל עם ישראל.
מי אומר שקל להיות יהודי? לפעמים צריכים לקיים מצוות כיבוד-אם בהידור במשך 20 שנה תמימות כדי להינצל מקורונה אחת.

 

[מה אשיב]

דמעות

 

[s.y]

בוקר אחד בדרכי לישיבה בה אני מוסר שיעור, עצרה לידי מכונית. בעל הרכב התעניין למחוז חפצי, והציע באדיבות לקחת אותי איתו לישיבה. הוא שמח לקיים בי מצוות הכנסת אורחים. הנסיעה היתה נעימה, ובסופה כבר הייתי לחוץ להגיע בזמן.

מיהרתי לרדת מהרכב, ורק אחרי שנכנסתי לישיבה והסדר התחיל, הבחנתי ששכחתי את השקית שלקחתי עמי.

בשקית היה אוצר בלום: מחברת של חידושי תורה, שכתבתי בעמל במשך שלושים שנה. אין לי ממנה שום העתק, ואין כל אפשרות לשחזר אותה. כל חידוש בה הוא חלק ממני. אני חייב למצוא אותה, אבל אין לי מושג איך, כי למרבה הצער לא השארתי כל סימן מזהה על המחברת. לא רשמתי את שמי, ואיך יגיע אליי בעל הרכב?

תבינו, שזו אבידה שאין לה תמורה. אי אפשר לנחם אותי שאכתוב חידושים אחרים, כי אני צריך דווקא את החידושים האלה. שלושים שנה שהמחברת הולכת איתי, ועתה אנה אני בא? קשה לאמוד כמה שווה מחברת כזאת, שהרי "טוב לי תורת… מאלפי זהב וכסף".
בימים הבאים עשיתי כמובן סגולות שונות למציאת אבידה, תליתי פתקים בכל מיני מקומות הגיוניים יותר ופחות, ואת מרב המאמצים השקעתי בזיהוי בעל הרכב.

כיוון שירדתי מהרכב באזור של חנויות, ביקשתי מבעלי החנויות שינסו לראות במצלמות האבטחה את הרכב ממנו ירדתי, וללכוד את מספר הרישוי שלו. היה מרגש לראות באיזו אכפתיות נענו בעלי החנויות לבקשתי. רחמנים בני רחמנים, התיישבו על המצלמות, אלא שהתוצאה היתה עגומה מבחינתי. האחד אמר שבדיוק ביום זה המצלמה שבתה. אצל השני – בדיוק ברבע השעה הזאת המצלמה נחה. השלישי דווקא איתר את הדקות שבהן יצאתי מהרכב. ממש יכלו לראות איך אני מסתובב והולך, אבל את מספר הרישוי לא הצליחו לזהות.

המשכתי להתפלל ולצפות לישועה. החיפוש אחר המחברת היקרה הלך והתרחב ל"נחפשה דרכינו ונחקורה". בשעת ברכת המזון, בעת אמירת הרחמן, כיוונתי וביקשתי מהשם שיראה לי מה עליי לתקן. והקב"ה האיר את עיניי. נזכרתי כי עד לפני תקופה לא ארוכה, נהגתי לבקר את הוריי פעם בשבוע או יותר, ולאחרונה, עוד לפני שאיבדתי את המחברת, הפסקתי לבקר אותם. מי יודע, אולי הקב"ה שולח לעורר אותי על הדבר הזה? הן הפסוק אומר על כיבוד הורים "למען ייטב לך", ומכלל הן לומדים גם לאו.
אם בזכות כיבוד הורים זוכים לכל מיני טובות, הרי שבהיעדר כיבוד הורים נלקחת הטובה, ואין טוב אלא תורה! אולי האובדן של חידושי התורה בא, כדי להשיב אל ליבי כי עליי לחזור ולכבד את הוריי כראוי?

כיוון שהגעתי למסקנה, קמתי ועליתי לבית הוריי. הם שמחו מאד בביקורי, ואני חזרתי ואמרתי לעצמי, כי מעתה אשתדל ביותר לכבד את הוריי ולבקרם בתדירות גבוהה כמקודם.

מיד למחרת (!) אבי מתקשר אליי ושואל: "איבדת מחברת של חידושי תורה?" "כן", אמרתי בשמחה גדולה. "למה לא סיפרת לי?" הוא שאל. אמרתי שלא רציתי לצער אותו. ואז הוא סיפר לי איך התגלגלו העניינים. בעל הרכב שאצלו השארתי את השקית עם המחברת, נוהג לבקר את אביו מדי יום ביומו. באותה נסיעה בה הצטרפתי אליו, הוא נסע לביקור היומי אצל אביו החולה, ואחרי שירדתי מהרכב הוא גילה את השקית השכוחה.

הוא ניסה לזהות את בעל המחברת שהיתה בשקית, אבל כמובן לא הצליח, שכן לא השארתי לו שום רמז לשמי. הוא הביא את המחברת לאביו ושאל אותו, אולי יש לו רעיון איך להגיע למאבד. המחברת נשארה שם.

באחד הימים הגיע יהודי לבקר את האב ולקיים מצוות ביקור חולים. האב הראה לידיד את המחברת, ושאל אותו אם יוכל לזהות את בעל המחברת. האורח דפדף הלוך ושוב, עד שגילה באחד הדפים, באותיות קטנות, שם משפחה. כיוון שהוא הכיר את אבי, לקח איתו את המחברת והביא אותה לאבי, בשעה שישב בבית המדרש אחרי תפילת שחרית.

או אז זכיתי בטלפון המיוחל, בו קיבלתי את הבשורה הטובה כי האבדה נמצאה. ראיתי בזה הארה מיוחדת מן השמיים, כי אכן זה היה התיקון שנדרש ממני. האבידה התרחשה ברכב של מי שזוכה לכבד את אביו מדי יום, בעת הרפיון בכיבוד הורים נלקחה ממני הטובה, ועתה, משהתחזקתי – חזרה הטובה ברחמי שמים, מיד למחרת הביקור החשוב אצל אבי שיחיה לאורך ימים טובים.

 

[s.y]

תודה על פתיחת האשכול
נושא חשוב וקשה ממש

 

[s.y]

הסבא שהצטער לשמוע את תגובות נכדיו לנוכח בקשת אמם, קרא לכל הילדים, הפשיל לעיניהם את שרוול חולצתו, ואמר להם: "אתם רואים כאן את המספר הזה שצרוב כאן על היד שלי? כולכם יודעים שזה הסימן שהייתי באושוויץ". עכשיו אני רוצה לספר לכם סיפור, ותשמעו טוב את כל הפרטים…

מעשה שאירע באחת המשפחות בישראל:

יום אחד הגיע הסבא, שהיה ניצול שואה, לביקור אצל בני המשפחה.

בזמן הביקור נוכח הסב במחזה שמאוד לא מצא חן בעיניו. היה זה כאשר האמא בקשה מאחד הילדים להוריד את פח האשפה, וזה הגיב: "למה דווקא אני?". גם כאשר קראה לשני ולשלישי, נשמעו תגובות דומות. הרביעי כבר היה מתוחכם יותר, וביקש מאמו להטיל 'גורל' בין הילדים…

הסבא שהצטער לשמוע את תגובות נכדיו לנוכח בקשת אמם, קרא לכל הילדים, הפשיל לעיניהם את שרוול חולצתו, ואמר להם: "אתם רואים כאן את המספר הזה שצרוב כאן על היד שלי? כולכם יודעים שזה הסימן שהייתי באושוויץ". עכשיו אני רוצה לספר לכם סיפור, ותשמעו טוב את כל הפרטים:

"כשהנאצים ימ"ש כבשו את הכפר שלנו, הם החליטו לא להמתין עם הסלקציה עד להגעה לאושוויץ, אלא לבצע אותה כבר בכפר. יחד איתם הגיעו גם שתי רכבות, אחת חנתה בצד ימין והשנייה בצד שמאל".

"כל היהודים תושבי הכפר הובלו אל מקום חנייתן של הרכבות, ותנועת ידו של המפקד הנאצי הורתה לכל יהודי לאיזו רכבת עליו להיכנס, הימנית או השמאלית, כשהיהודים האומללים שהופנו לכל אחת מהרכבות לא היו מודעים ליעד אליו הם מובלים. כשהגענו אמי ואבי וכל הילדים אל מול אותו נאצי, עשה הארור הזה סימן לאבי לצד ימין, ולאמי ולכל הילדים סימן לפנות שמאלה".

"זה לא הזמן לתאר את מה שעבר עלינו בהיפרדנו מאבינו היקר, את הבכיות והיללות, שעדיין מצלצלות באוזניי, במיוחד לאור העובדה שהיינו משפחה מלוכדת מאוד. כשהיינו כבר בתוך רכבת המוות, פתחה אמי את החבילה שלקחה איתה מהבית עם מעט הדברים שהיה מותר להוציא, והבחינה לפתע שהתפילין של אבא נמצאות בחבילה. בגלל המהירות והחופזה שבה נפרדנו שכח אבא לקחת את התפילין, ועתה הוא לא יוכל להניחם".

"אמא חשבה לרגע מה לעשות, ואח"כ פנתה אלי ואמרה: "כיון ששתי הרכבות עדיין עומדות במקומן, אנא ממך, רוץ אל הרכבת השנייה, מסור לאבא את התפילין וחזור אל הרכבת שלנו".

"אינני יודע כיצד היה לי אומץ לעשות זאת, כיון שהייתה בכך סכנה גדולה. החיילים הנאצים עמדו בין הרכבות, וכל מי שהסתובב שם היכוהו עד מוות. בכל זאת, החלטתי לשמוע בקול אמי. בחסדי שמים מרובים, בניסי ניסים, רצתי לעבר הרכבת השנייה, עם התפילין הקדושות בידיי, בסמוך לעמלקים הרשעים וכלביהם האימתניים, וכאילו הייתי בלתי נראה. בס"ד הצלחתי לעלות לרכבת הימנית שהייתה דחוסה ביהודים רבים, והתחלתי לחפש את אבי. לקח לי קצת זמן עד שמצאתי אותו, ומה שקרה באותם רגעים קבע את גורל חיי".

"ברגע שמסרתי לו את התפילין ועמדתי לחזור אל הרכבת שבה היו אמי ויתר הילדים, לפתע נסגרו דלתות הרכבת… הרכבת החלה לזוז ממקומה בעוד אני עומד בה לצד אבי, ואילו אמי ואחי נמצאים ברכבת השנייה שגם היא פתחה בנסיעה…

ומה קרה לבסוף? – התברר שכל מי שהופנה לרכבת הימנית – נשלח לעבודה, והרכבת השמאלית הכילה את המובלים למוות! מהרכבת של אמי, אחי ואחיותיי, שבה הייתי בתחילה, לא נותר אף אחד בחיים. ואילו אני, שהזדרזתי לשמוע בקול אמי, ועברתי לרכבת השנייה, ניצלתי".

הסבא פנה לנכדיו, ואמר להם: "עכשיו תחשבו מה היה קורה אילו הייתי אומר לאמי: 'אמא, למה דווקא אני?… אולי תשלחי את התפילין לאבא עם ילד אחר?… הרי ברור שאם הייתי אומר כך, לא היינו כאן היום…

רק מפני ששמעתי לבקשתה של אמי ועשיתי את רצונה באופן מיידי, חל עלי השפע הטוב של המצווה, והתקיים בי: 'למען ייטב לך והארכת ימים' – כך גם אתם נכדי החביבים, אל תסרבו אף פעם לאמא ולדבריה; אם היא מבקשת להוריד את הפח או כל בקשה אחרת, אל תתווכחו ותטענו 'למה אני'?, אלא תשיבו מיד 'הנני'!".

 

[s.y]

סיפר האדמו"ר מטאלנא שליט"א: מעשה היה ביהודי צעיר בשם רבי פנחס שחלה במחלה קשה ל"ע והרופאים ניבאו לו רעות. ליבו היה מר עליו מאד, ואז בהחלטה של רגע החליט לנסוע לבני ברק ולבקש ברכה מהחזון איש.

באותם ימים הדרך לבני ברק בתחבורה ציבורית היתה קשה מאד, אז מה עשה? אסף כסף והחליט לשכור רכב וכך לנסוע. המחיר של השכרת רכב היה 5 לירות. זה היה סכום גדול, אבל הוא לא דאג לכסף ועשה הכל בשביל לקבל ברכה מהצדיק.

אחרי דרך ארוכה הוא מגיע לביתו של החזון איש, נכנס ברעד והתחיל לספר על האסון הנורא שפקד אותו, על המחלה הנוראית ועל דברי הרופאים, וכמובן ציין את גילו הצעיר ואת העובדה שיש בביתו הרבה ילדים קטנים.

החזון איש הקשיב לכל מילה, ואז שאל: "האם יש לך הורים?"

ר' פנחס היה מופתע מהשאלה, מה הקשר עכשיו לדבר על הוריו, אך מתוך כבוד לחזון איש ענה שכן, יש לו אבא ואמא עד מאה ועשרים.

ואז שאל החזון איש: "כמה עלה לך לבוא אלי?"

ר' פנחס לא הבין מה הקשר אך מיד ענה: 5 לירות.

ואז שאל החזו"א: "מתי לאחרונה עשית משהו למען הוריך בעלות לירה בודדת אחת?"…

רבי פנחס השתתק בבושה ובמבוכה, באמת הוא לא נזכר באיזו נחת רוח שעשה לאחרונה להוריו, אפי' לא מאמץ קל ובוודאי שלא לירה.

ואז החזו"א אמר את המשפט המטלטל שכדאי להכניס אותו חזק לליבנו: "הלא כתוב בתורה 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען יטב לך'. רוצה אריכות ימים וחיים טובים ומאושרים? כבד את ההורים.

והחזו"א הוסיף ואמר: טרחת כ"כ רבות להגיע אלי, השקעת הרבה כסף בשביל זה, וגם כשיצאת לדרך לא ידעת האם אני אהיה בבית או לא, ואם אני אקבל אותך או לא, הכל היה מספק – והנה כאן התורה מבטיחה לך ברכה. רק תכבד אותם ותתברך.

החזו"א לחץ את ידו ונפרד ממנו בחום. רבי פנחס יצא המום ונסער, וכמובן מיד החל בהשתדלות מרובה למען הוריו. כיום הוא בן למעלה מתשעים, חי בריא ושלם עם הרבה כח, כי מיד הוא הבין היכן טמונה הברכה האמיתית לבריאות ולחיים מאושרים הבטחה של הקב"ה.

 

[s.y]

הנה לנו סיפור נפלא שהתפרסם בעבר בספר 'ונפלאותיו לבני אדם', בתגובה לסיפור אחר, ואנו עושים בו שינויי עריכה קלים בגלל השינוי בהקשר.

"זכיתי בזכות כבירה של הטיפול באבי הישיש", מספר בעל המעשה. "אבי ז"ל היה עצמאי מחד, אבל בגילו המתקדם היה חשש שייפול בדד בביתו ולא יהיה מי שיעזור לו, וכן היינו צריכים לסייע לו בהתנהלות היומיומית, ולכן לא רצינו להשאירו להתגורר לבד בביתו לאחר שהתאלמן.

"אני בן זקונים, ואני הוא זה שטיפלתי באבא תשע שנים תמימות. בשנים המוקדמות, היה לאבא מאוד קשה עם המעבר מביתו אל ביתי, ומה שבפרט הקשה עליו היו השבתות. אבא רגיל היה לסביבה שלו, ל'טיש' בו היה משתתף שנים רבות סמוך לביתו, משום כך קשה היה לו המעבר הזה. החלטנו אז כי במשך השבוע אבא ישהה אצלי, ובשבתות נבוא כולנו לביתו.

"'נבוא כולנו' פירושו של דבר, לארגן ביום שישי לחוץ שבעה ילדים רחוצים, לארגן שכל מאכלי השבת יהיו ארוזים, לצאת בנערינו ובזקנינו אל הרכב חצי שעה לפני שבת, ולהתפלל לה' כל הדרך שלא יישפך כלום שם בתא המטען… מיד בבואנו לדירתו של אבא להעמיד את הסירים על הפלטה, ועוד טרדות כהנה וכהנה. ביודענו עד כמה הדבר נוגע לאבא – החלטנו לעשות זאת, בסייעתא דשמיא.

"אבא היה יוצא ביום שישי בבוקר עם מונית לעבר ביתו, מכין עבורנו את הבית, פורס סדינים ומציע את המיטות, עורך שולחן וקונה את החלות – כך קיבל אותנו בסבר פנים יפות בבואנו לפני שבת. מלבד התועלת שנגרמה לאבא בעצם שהותו בביתו בשבת, כפולה ומכופלת היתה התועלת הנפשית שהיתה לו בהרגשה ש'הוא זה שמארח אותנו'. גם העול בריא היה עבורו מאוד, היה עליו להכין ולסדר ולקנות. השבתות הללו העמידוהו על רגליו מבחינת הביטחון העצמי שלו, ועל כך נתונה תודתי לריבוני שנתן לי שכל ותבונה לנהוג כך.

"באחד מערבי שבתות אלו יצאנו שוב ל'מבצע' הזה, להלביש את הילדים לשבת, לסיים את הכל, ולוודא כי לא שכחנו כל פריט, וכי לקחנו איתנו את כל מאכלי השבת. שוב התקפלנו כולנו אל תוך המכונית ויצאנו לדרך, כשהפעם משאירים אנו מאחורינו בית 'מבולגן' ויוצאים לביתו של סבא.

"בהגיענו, קיבל סבא את פנינו כהרגלו תמיד. השולחן היה ערוך, המיטות היו מוצעות, כל ילד כבר ידע את פינתו הקבועה בבית סבא. זוגתי פנתה עם אחת הקדרות לעבר הגז, מנסה להצית את הגז ו… הגז לא נדלק. 'התעופפתי' למטה כדי להחליף את הבלון, נדהמתי לגלות כי אין גז גם בבלון השני. 'זה לא יכול להיות', אמרתי לעצמי, 'הרי רק לאחרונה הזמנו בלון חדש, וכי מישהו השתמש כאן כשאבא לא היה בביתו?!'

"המרק קפוא, הכל קר, שבת מתקרבת, וגז אין! שכן ישיש אחד התגורר ליד אבא, ניסינו להיעזר בו, אלא שכנראה נרדם, לא פתח את הדלת. חישוב מהיר העלה פתרון אחד, שבים הביתה – ומיד. הסברתי לאבי כי אנו 'תקועים', וכי אין ברירה אחרת אלא לשוב הביתה במהירות. אבא התאכזב קשות, אני שבעתיים, הילדים השמיעו 'אוף' ארוך וממושך, שביטא את קוצר הרוח של כולם. רעייתי היתה על סף התמוטטות – אחר כל הטרחה בעקירה מהבית לריק ולהבל. מה עוד שהבית הפוך על פניו, ואינו מוכן כלל לקראת שבת.

"לא היתה ברירה, רצנו כל עוד נשמתנו באפנו אל הרכב, דחפנו את הביגוד ועשינו 'טשולנט' אחד גדול של מזוודות פתוחות עם חלות ודגים, כך שעטנו במהירות. בדרך, ליד בית הכנסת, ירד אבא מהרכב. הגענו הביתה קרוב מאוד לכניסת השבת.

"הפשלתי שרוולים כנער, הכנסתי את כל הבית לקלחת עשייה מהירה – לסדר את הבית לשבת. כשהסירים בעבעו על האש בביתי, כבר היה כל המוקצה מונח בערימה אחת גדולה בפינה מסוימת בבית: טייפ על טלפון, על צבעי ילדים, על מסרגות, על קלטות, על עטים, על חלילים. מישהו הפליא לעשות שמצא את המפה בבלגן הזה, ערכנו שולחן במהירות, ורק כשנשמע הצפצוף השני נזכרנו שעדיין לא הכנו את הנרות"

"רעייתי הצליחה לשלוף את עצמה, איכשהו, ממהומת המטבח של הרגעים האחרונים, לעבר הדלקת הנרות. לפני שנכנסה לנוח קמעא ממה שעבר עליה בשעה האחרונה, אמרה לי את המילים הבאות עם דמעות בעיניים: 'אינני מסוגלת יותר עם השבתות האלה, גמרנו עם זה!'.

"שיהיה כך. וכי אתיישב עתה לדון בדבר? עדיין לא הייתי במקווה כהרגלי, ועם ישראל כבר אוחז באמצע מנחה. עזבתי את הבית ונשמתי לרווחה. זה לא היה קל, לא קל היה לשמור על קור רוח במהלך הלחץ, לשמור על כבוד סבא ועל כבוד ההורים, על כבוד הילדים ועל הכבוד העצמי. זהו זה, סיכמתי לעצמי, כך היה צריך להיות.

"והנה למחרת בבוקרו של שבת, התעוררנו כולנו לשמיעת חבטה חזקה. רצנו כל עוד נשמתנו בנו אל חדר הילדים לשמע הצעקה שעלתה משם, נדהמנו לגלות כי בננו התינוק השובב, שטיפס על מקום גבוה – נפל על הארץ וספג מכה אדירה בראשו.

"דקה ארוכה עוד ישב על הארץ וילל, פחדנו להזיז אותו שמא אירע לו משהו. והנה, אחרי שתי דקות, החל לחייך בשעשוע למראה כל המשפחה הניצבת מולו, קם על רגליו, והחל רץ אל עבר אמו כהרגלו תמיד. בקיצור, חוץ מנפיחות במקום המכה, היו ידיו ורגליו פעילות כתמיד. בעוד צחוקו מתגלגל בבית לאורך כל השבת, נתונים היינו בחרדה לשלומו ובתקווה כי הכל בסדר.

"במוצאי שבת שוחחתי עם רופא, שהציע לי לערוך לו 'צילום גולגולת', לוודא שהכל תקין. את הצילום עשינו עוד באותו ערב. אחר יומיים קיבלנו את תוצאות הצילום, שברוך השם הכל בסדר. 'סביר להניח שהיה כאן זעזוע פנימי כלשהו, אשר היה עלול להיות מסוכן מאוד ורב השלכות', אמר לי הרופא ברצינות, 'נפילה שכזאת אינה משאירה תינוק בגילו נקי מחבלה בדרך כלל, פשוט היה לכם נס!'. בעוד ליבי פועם מהדברים, המשיך הרופא להצליף דבריו: 'עלולים הייתם לבלות איתו בבית החולים ימים ולילות, האלוקים אוהב אתכם, ומנע מכם את כל זה!'.

"שבתי הביתה. הייתי צריך להיות טיפש בכדי לא להבין, שהטריחו אותי משמים ביום שישי, ובכך מנעו ממני טרחת דאגה זו עם בני חס ושלום. היה על מוחי להיות עיוור, בכדי שלא להקביל את קורות היומיים האחרונים ולראות ש'כל טרחה – תמורת טרחה'. טרחת כיבוד אב נטלה ממני את הטרחה עם בני שיחיה.

"כששמעה רעייתי מכל הקורה, אחז אותה הלם: 'שמע', אמרה, 'אנו ממשיכים עם השבתות הללו הלאה והלאה, לא נוותר על שבת אחת!'. לאור זאת נסעתי במשך השבוע אל בית אבי, להזמין בלוני גז ולברר איך התרוקן הבלון בצורה כה מוזרה.

"קוראים יקרים, שמעו היטב: בהגיעי לביתו של אבא, ניגשתי ישר אל הכיריים, הדלקתי את הגז, ו… הלהבות הכחולות מפזזות יפה. שיערתי שאלו הם שיירי בלון שלפתע עלו, ירדתי במהירות לעבר הבלונים, ואני בודק ורואה כי הבלון החדש שהזמנו לא מכבר – מלא וכבד! לא האמנתי לאשר אני רואה, סגרתיו ופתחתיו שבע פעמים, עד כי המום הייתי לגלות, שהבלון פשוט מלא כחדש! כנראה שברגעי הלחץ לפני שבת לא הבחנתי בכך, נראה היה לי כי הוא קל ומרוקן לגמרי.

"אטמו את עיני משמים בשעה ההיא, הטריחו אותי בטרחת מצוה, ופטרוני בכך מטרחה אחרת. נעניתי ואמרתי 'הלל' השלם, על אותה טרחה שהיתה מנת חלקי. ומאז ועד עולם, מלא פי הודיה לה' יתברך על כל טרחה וטרדה הפוקדות אותי בעל כורחי, לאשר איני יודע מה היה מנת חלקי לולי כך"…