דרוש מידע --------סיפור אישי על ניצולי שואה--------

[רות אילוז]

לפני מספר שנים,
הייתי בהרצאה של אישה ליטאית מיוחדת מבני ברק,
שסיפרה על הוריה ניצולי שואה וכן דודתה, בהשקפה יהודית מדויקת, הסיפור היה עצום, מרגש, ומחזק במיוחד.
וכן בין הראשונים שליוותה מסעות לפולין,
אין לי את שמה, הייתי שמחה להזמין אותה שוב לכנס לבנות מתחזקות.
במידה וזה לא נשמע מוכר, אשמח לקבל רעיונות על נשים שמסרות סיפור אישי בנושא זה בהשקפה יהודית.

 

[סופי12]

אולי את מתכוונת לגב' חנה רוטנברג מבית וגן, ירושלים?
מחברת הספר המרתק "איך לא ידעתי?"
היא ליטאית מיוחדת מירושלים... מלמדת את נושא השואה ומספרת על הוריה ועל דודתה ניצולי השואה בהשקפה יהודית מדויקת.
יש לה נסיון רב גם עם בנות מתחזקות מעבודתה בארגון "נפש יהודי".

 

[sara100]

היה איתה ראיון בשבועות האחרונים נרה לי בבית שלנו.

 

[רות אילוז]

אולי את מתכוונת לגב' חנה רוטנברג מבית וגן, ירושלים?
מחברת הספר המרתק "איך לא ידעתי?"
היא ליטאית מיוחדת מירושלים... מלמדת את נושא השואה ומספרת על הוריה ועל דודתה ניצולי השואה בהשקפה יהודית מדויקת.
יש לה נסיון רב גם עם בנות מתחזקות מעבודתה בארגון "נפש יהודי".

תודה רבה.. נראה לי ממש קצה חוט
אנסה להשיג את המספר

 

[בתוכנית-מרחב אונליין]

לאיזה צורך?
יש לי ראיון שצילמתי

 

[דרגה טובה]

את יכולה אולי להיעזר ב"גנזך קידוש השם">>>

 

[רות אילוז]

לאיזה צורך?
יש לי ראיון שצילמתי

מסירת שיעור מחזק, לפני בנות מתחזקות,
ליום רביעי הזה

 

[רות אילוז]

את יכולה אולי להיעזר ב"גנזך קידוש השם">>>

מזה "גנזך קידוש השם"????
אני מחפשת משהיא שמוסרת שיעור בנושא השואה, בהשקפה יהודית.

 

[progitm]

אני מעלה את הכתבה של חנה רוטנברג מערוץ הידברות אולי התכוונת לזה ?

בת לניצולי שואה בראיון מצמרר: "איך לא ידעתי מה עבר על ההורים שלי?!"
חנה רוטנברג מעולם לא ידעה שהוריה היו שניהם ניצולי שואה. רק לאחר שנחשפה לעדותם בגיל מבוגר, היא הבינה שהיא דור שני לשואה. הגילוי הזה שינה את חייה והוביל אותה למסע מרתק ומטלטל של אמונה וגילוי. ראיון
שתף במיילורד בלר | ג' ניסן התשע"ח | 19.03.18 | 11:04
הוריה של חנה רוטברג
הזמר המזרחי לשעבר: "האמונה שלי לא התבטאה במעשים, אלא רק במילים ריקות מתוכן"
יעל זלץ: "בעלות עסקים חרדיות שמות את המשפחה במקום הראשון"
המצעד: ההמצאות ה"ביתיות" שצריך להגיד עליהן תודה לנאס’’א
לחנה רוטנברג הייתה ילדות מאושרת. בזכרונות הילדות שלה אפשר למצוא טיולים עם ההורים, חופשות קיץ עליזות והווי משפחתי אוהב. היא גדלה באנטוורפן שבבלגיה, בת להורים אוהבים ודואגים במשפחה חרדית קלאסית. מעולם לא חשבה שהילדות שלה, אולי הילדות הכי נורמלית שאפשר לדמיין, הייתה אמורה להיות שונה.

בניגוד לילדים אחרים באותה תקופה, כאלו שעברם של הוריהם ריחף מעליהם כצל כבד, בבית משפחת רוטנברג מעולם לא היו סודות. למעשה, רק כעבור שנים, לאחר שבגרה ונישאה והייתה לאם, הבינה חנה כמה הקריבו הוריה, ניצולי שואה שניהם, כדי ליצור לילדיהם ילדות נורמלית ככל הניתן.

הוריה של חנה היו שניהם אודים מוצלים מאש. אביה, הרב שלום דוד הורוביץ זצ''ל, עבר את כל מאורעות השואה על בשרו. אושוויץ... צעדות המוות... החומר שממנו עשויים סיוטים. אמה הייתה גם היא ניצולת שואה. הם מעולם לא הזכירו את מה שעברו, גם לא במילה.

כותרות מומלצות
השנה אתן כלות: סגולה מיוחדת לפתיחת המזל, לליל חמישי הקרוב. אל תפספסוממצוות אף פעם לא מפסידים: הערבי שסוגר את המאפייה שלו בפסח כבר כמעט 50 שנהמי רוצה חיבוק? אין סיכוי שלא תחייכו היום. צפו
"אם ידעתי שהייתה מלחמה? כן כמובן", היא אומרת כשאני שואלת אותה אם מעולם לא דיברו על השואה בבית. "אבא שלי היה מספר הרבה סיפורים על מה שהיה לפני המלחמה, אבל המונח "שואה" הגיע הרבה יותר מאוחר. ידענו שאין סבים וסבתות ואין קרובי משפחה כמעט, אבל זה לא היה לנו שונה, כי אצל הרבה משפחות בסביבה זה היה המצב. רק כשגדלתי, וקראתי ספרי שואה שמצאתי, הבנתי שאכן הייתה שואה. אבל לא קישרתי את כל התיאורים שהיו שם להורים שלי, החזקים והשמחים. הזוועות שקראתי עליהן לא היו קשורות להורים שהכרתי בשום צורה".

אני - תינוקת מאושרת


"לא מדברים על השואה, אם רוצים להישאר שפויים"

שנים לאחר מכן, לאחר שבגרה ונישאה והייתה לאם לילדים, גילתה חנה מה עבר על הוריה. הגילוי הזה היה נקודת מפנה בחייה והוביל אותה לכתיבת ספר שהיה רב מכר, שנקרא "איך לא ידעתי?"

בספרה, מתארת חנה את אותה התמימות במילים פשוטות וברורות. "כולנו ידענו שהייתה שואה והייתה השמדה ואפילו ידענו שהיו מחנות", היא כותבת. "אבל זה לא היה קשור אלינו באמת. זה היה בשבילי כמו לקרוא על האינקוויזיציה – שולחנות עינויים, מרתפים חשוכים ואינקוויזיטורים במסכות בד שטניות..."

בניגוד לבתים אחרים, בביתה של חנה לא ליקטו פרורים מהרצפה בחרדת קודש. אמא שלה לא רדפה אחריה כדי שתאכל עוד כפית אחת של דייסה, ויציאה לטיולי בית ספר הכוללים לינה מחוץ לבית, הייתה דבר שבשגרה. ילדות נורמלית ובריאה לחלוטין.

איך את מסבירה את זה, שלא ידעתם כלום?

"אני חושבת שהייתה להורים שלי סייעתא דשמיא גדולה מאד. לימים, אחרי שנסעתי איתם לפולין, שאלתי את אמא שלי אם זו הייתה החלטה מודעת, לא לספר לנו כלום. היא ענתה לי שהיא ואבי מעולם לא ניהלו שיחה על הנושא. היה להם מובן שעל השואה לא מדברים אם הם רוצים לגדל ילדים שפויים ונורמליים. כשאני חושבת על זה, זו החלטה כל כך לא מובנת מאליה. הרי אפילו יארצייט של ההורים והאחים לא היה להם. הכל אבד, אבל זה לא היה נושא. היום אני מבינה שזו הייתה הדרך הכי טובה ובריאה כדי לגדל אותנו. הפסיכולוגיה אולי שוללת הדחקה כזאת, אבל אז לא היה להם עם מי להתייעץ ולא היה להם את מי לשאול. והייתה להם פשוט סייעתא דשמיא עם ההחלטה הזאת".



מסע שורשים עם ההורים )קיץ 2005 ( ליד בית המדרש בגור


כילדה, לא ניסית לדבר עם ההורים על המלחמה ההיא?

"זה לא שלא שמענו סיפורים. אבא שלי סיפר חוויות מהחיידר וידענו איזה משחקים אמא שלי אהבה כשהייתה קטנה וידענו שאין סבא וסבתא וידענו שפעם כולם התגוררו בפולין, אבל על המלחמה ההיא לא דיברנו. היה לנו מין הסכם שבשתיקה שהיה מאד נוח להם ולנו: הם לא מספרים ואנחנו לא שואלים. הייתי ילדה סקרנית, אבל כאן הרגשתי שעדיף לא לשאול ולא לדעת, זה היה נוח לכולם. וזה נמשך הרבה זמן".

כשחנה גדלה היא קראה ספרי שואה, אבל התקשתה לקשר את הזוועות והתיאורים המצמררים להורים שלה. מעולם גם לא היה לה רצון לדעת מה עבר על הוריה בימי הזעם. "בעינינו הכל היה שייך לעבר", היא מספרת.

הפעם הראשונה שנחשפה לסיפורו של אביה, הייתה בבר מצווה של נכדו הראשון. היא הייתה אז אישה נשואה, אם לילדים בוגרים, והדברים ששמעה היו חדשים לה. "אבי סיפר אז על תפילין שהוגנבו למחנה בירקנאו על ידי חברו של אבי", היא נזכרת. הוא שאל את אבי 'מה אעשה אתם?' אמר לו אבא 'בא נחביא אותם' וכך היה. בכל בוקר היו כמה אנשים שידעו בסוד על התפילין והיו מניחים את התפילין לפני מסדר הבוקר הארור".

"זה הסיפור הראשון שסבא סיפר בבר מצווה של הנכד הראשון שלו. הוא אמר שבכל פעם שהניח תפילין והיה מול הארובות הארורות שהפיחו עשן שכולם ידעו מה הוא, הוא אמר לקב"ה 'אני יודע שבכל רגע שאני עם תפילין, אני מתחייב בנפשי, יכול לעבור נאצי ולירות בי. אבל הקב"ה, אני יודע שאתה מאחורי העשן הזה ובגלל זה אני מוכן לסכן את החיים שלי. כך שמונה חדשים תמימים בנסי נסים בכל בוקר הוא עמד והניח תפילין באושוויץ".

הסיפור המרגש הזה גרם לנוכחים למחות יותר מדמעה אחת באותו אירוע, אבל השינוי הגדול הגיע רק כעבור כמה שנים, כשנחשפה לעדותם המלאה של הוריה.

"הפכתי להיות בת של... רק אחרי שהיו לי ילדים גדולים ממש. ורק אז נפלה לי פתאום על הראש פצצת האטום ששינתה את חיי. פתאום נודע לי שההורים שלי עברו את השואה, ועוד איך!"

זה היה בשנת 1994. באותה תקופה השתתפו הוריה של חנה בפרויקט העדויות הגדול של קרן שפילברג. חנה מספרת שעודדה את הוריה ללכת ולהעיד, אך לקח לה זמן רב עד שהחליטה לצפות בקלטות.

"דחיתי ודחיתי את הצפייה בעדויות", היא מספרת. "כל יום הבטחתי לעצמי שאצפה מחר, אבל הימים התארכו לשבועות וחודשים. הקלטות שכבו אצלי כמה חודשים, מוחבאות בארון, עד תשעת הימים של אותה שנה. אז החלטתי שאין יותר תירוצים. יותר אני לא דוחה את הצפייה בעדויות. השגתי במאמצים רבים מכשיר וידאו שישמש להקרנה של העדויות, הסתגרתי בחדר, נעלתי את הדלת ולחצתי על כפתור ה-Play".



הורי בחתונתם - אנטוורפן 1946


"שמעתי את העדויות של הורי והרגשתי שהשמיים מתהפכים עלי"

אותו רגע, אומרת חנה, היה הרגע בו השתנו חייה.

"העדות של הוריי נמשכה תשע שעות. שש שעות גולל אבי את סיפורו ושלוש שעות גוללה אמי את חוויותיה וזיכרונותיה. הרגשתי באותן שעות שהשמיים מתהפכים עלי. כל מה שחשבתי, כל מה שהאמנתי בו, התפורר. צפיתי בהורים שלי מספרים, במילים שקטות ומדודות, מה עבר עליהם, והבנתי שאני לא מכירה אותם. שכל החיים ההורים שלי, החזקים והאוהבים, גידלו אותנו עם מסכה על הפנים".

לראשונה בחייה, נחשפה חנה למה שעבר על הוריה. לזוועות, למחנות ההשמדה, לאובדן הגדול. לראשונה בחייה שמעה חנה את הוריה, אלו שעיצבו את ילדותה, מספרים והכאב הגדול בקולם, על חורבן ביתם עד היסוד. הזיכרונות היו איומים, בלתי נתפסים. היה קשה לקשר אותם להורים האוהבים, אלו שיצאו עם הילדים לטיולים בקיץ. אלו שתפרו תחפושות והשתעשעו עם הנכדים והיו סמל לשפיות ולנורמליות. פתאום, הבינה חנה בבת אחת שהיא דור שני לכל דבר. שההורים שלה, גיבורי הרוח, עשו את הבלתי נתפס והעניקו לילדים שלהם את הילדות שלא זכו שתהיה להם.

תשעה באב של אותה השנה היה מהעצובים שעברו עליה. ההלם המשתק של הגילוי, לא הרפה. "הפרתי, בפעם הראשונה בחיי, את ההסכם ששמרנו עליו באדיקות כה רבה", היא כותבת בספרה על הימים שאחרי הגילוי. "אל תשאלו, היה ההסכם, ואנחנו לא נספר. היזהרו לא לגעת בשכבת הזכוכית שציפינו בה את חייכם. העולם שלכם ימשיך להיות עגול ומתוק ומצופה אבקת סוכר זוהרת, והעולם שלנו ימשיך לשתוק ולשתוק ולשתוק... כי רק ככה נוכל לגדל אתכם, ורק ככה תוכלו לגדול. ואני הפרתי את ההסכם...שוב לא היה העולם שלי מסוכר ומתוק... כבר לא הייתי שייכת לאותו עולם כשכל מה שנבנה בתוכי במשך שנים ארוכות של אמון ותמימות נסדק פתאום בקול רעש גדול...".

הימים שאחרי, אומרת חנה, היו בשבילה נקודת מפנה. "הצפייה בעדויות הייתה נקודת המפנה הגדול בחיים שלי. אחרי שראיתי את העדויות, החלטתי שאני חייבת לדעת יותר, שאני חייבת לדעת כל פרט על מה שעבר על ההורים שלי באותם הימים. התחלתי לקרוא ספרים, מאמרים אקדמיים, השתתפתי בקורסים. בלעתי כל ספר שואה שהגעתי אלי, התעמקתי בעדויות ופשוט למדתי את התחום".

אבי בשערי אושוויץ - מראה את המספר שעל ידו


איך הגיבו ההורים שלך לצעד הזה, אחרי שנים של שתיקה והסתרה?

"זה היה משהו טבעי ויפה, כמו נהר שהיה חסום בסכר שנפתח לאט, ולאט לאט מתחיל לזרום. זה היה תהליך הדרגתי, למרות שלא הייתה איזו החלטה מודעת. זה לא שהם תכננו לא לספר ואז שחררו סיפורים, זה פשוט בא בהדרגה, כשלאט לאט הם התחילו לספר מה עבר עליהם באותן השנים וזה היה תהליך טבעי ובריא. מלווה בהמון סייעתא דשמיא. בכלל, השיתוף של ההורים מאד חשוב לילדים כדי שיוכלו להעביר הלאה לדורות הבאים. אין לי נקיפות מצפון שלא הקשבתי ולא שמעתי מספיק אחרי שאבא שלי נפטר, כי הוא סיפר לי הכל".

אחרי שמיעת העדויות, שכנעה חנה את הוריה לנסוע ביחד עם ילדיהם למסע שורשים בפולין. המסע היה מרגש, אך מאופק, וחנה החליטה שהיא רוצה לנסוע שוב. ב-2008, ארגון נפש יהודי, המארגן מסעות של סטודנטים לפולין, פנה אליה בבקשה להצטרף לקבוצת סטודנטיות חילוניות, במסע שלהן לפולין.

"בהתחלה היססתי", מספרת חנה. "לא ידעתי איזה סיפור יש לי לספר. אני הרי לא ניצולת שואה וגם לא עברתי ילדות קלאסית לבני הדור השני, הייתה לי ילדות שאפשר רק לקנא בה. לא החביאו אצלנו לחם בבוידם ולהורים שלי לא היו סיוטים באמצע הלילה, מה כבר יכולתי לתת להן? אבל כשהתחלנו במסע, נדהמתי לגלות כמה הסטודנטיות מתחברות דווקא לסיפורים הקטנים שלי, הרגילים. זה היה מסע מדהים, הן רק רצו לשמוע עוד ועוד: על ההורים שלי, על הילדות שלהם, על גבורת הרוח שלהם ועל דבקותם באמונה בימי השואה. אז הבנתי לראשונה שיש לי סיפור יוצא דופן".



"בשואה לא היו רק גטאות ותאי גזים וסבל, היה גם הרבה אור"

החיבור של קבוצת הסטודנטיות, אלו הרחוקות מיהדות, לסיפור של חנה, היה חזק. בפעם הראשונה הן נחשפו לסיפורי הגבורה היהודית שבשואה, לגבורת הרוח של אנשים שסיכנו את חייהם כדי להניח תפילין ולהמשיך ולקיים מצוות בתנאים בלתי אפשריים. המסע, מספרת חנה, הותיר בהן את חותמו לזמן רב. אצל חלקן הוא גרם לשינוי מהותי אף יותר.

חנה מספרת בספרה על מירי, סטודנטית לתואר שני שבעקבות המסע לפולין החליטה להתקרב ליהדות. היא חזרה בתשובה, נישאה לחוזר בתשובה והיום היא מתגוררת בירושלים, אם למשפחה ברוכת ילדים. היא לא היחידה שהחליטה להתקרב ליהדות בעקבות המסע לפולין. אחרי המסע הראשון הגיע עוד מסע, ואחריו עוד אחד, ולאט לאט הבינה חנה שיש לה סיפור יוצא דופן.

הספר


מתי הגיעה ההחלטה לכתוב את הספר?

"אחרי המסע השלישי, הבנתי שיש לי סיפור שראוי לספר. גם הילדים והנכדים התחילו ללחוץ שאעלה על הכתב את הסיפור שלי. באותה תקופה התחלתי ללמד שואה בהשתלמויות ובסמינרים בצורה מסודרת, כשאני מאמצת לעצמי את שיטת מורי ורבי הרבנית אסתר פברשטיין , להתמקד בחלק המואר, בגבורה הרוחנית של קדושי השואה. מה שהיה חשוב לי, כשהתחלתי לחשוב על העלאת הסיפור על הכתב, היה לספר סיפור שואה שונה. לא לספר רק על המחנות והגטאות ותאי הגזים, כי על זה מספרים מספיק, אלא להעלות למודעות שהיו גם דברים אחרים בשואה. לכוון פנס אל החלק המואר. ואז גמלה בלבי ההחלטה שאם אכתוב ספר - הוא יהיה שונה. הוא לא יהיה ספר שואה רגיל, כי אני רוצה להגיע לקהלים רחבים, גם כאלו שלא מתחברים לסיפורי השואה. רציתי שזה יהיה ספר מואר, עם מסרים. ספר שאפשר לקרוא בשבת ולצאת ממנו עם ראש מורם".

לאחר מסע חיפושים אחר סופרת ראויה שתעלה את סיפורה על הכתב, מצאה חנה את הסופרת מרים אפללו, שכתבה וערכה את המילים והסיפורים לספר מפעים ומרגש. "היה לי מאד חשוב שהספר הזה יהיה שונה, שהוא יתמקד באור ובטוב", היא אומרת. "וברוך ה', החיבור בין שתינו היה מידי. העבודה על הספר נמשכה יותר משנה, שכללה ראיונות עמוקים ועבודת עריכה אינטנסיבית".

התוצאה הייתה הספר "איך לא ידעתי", שמספר את סיפורה, בקו עלילה לא לינארי המדלג בין ילדותה של חנה בבלגיה, לבין המסע לפולין שהתקיים לאחר שנים ועד קורותיה של הוריה בשואה. זהו ספר שונה בנוף ספרי השואה. מלא בתיאורי ילדות חמימים וכתוב כולו בנימה אוהבת ומתרפקת.

"התגובות שאני שומעת שוב ושוב מאז שהספר יצא, הגם שבכל פעם במילים אחרות, חוזרות על עצמן הרבה: כמה מחייב אותנו הסיפור של ניצולי השואה, גיבורי הרוח, שאזרו כוחות לאחר השבר והחורבן להמשיך בחיים, כשהאמונה נותנת להם כוח. אני חושבת שזו שליחות, להנחיל לדורות הבאים שהיה גם הרבה רוח ואמונה וגבורה בשואה. למרות שההורים שלי לא ראו את עצמם מעולם כגיבורים. הם פשוט חיו וגידלו ילדים ובנו את הדור הבא, כשהם נותנים לנו את הילדות הכי מאושרת שאפשר לדמיין".

 

[דרגה טובה]

מזה "גנזך קידוש השם"????
אני מחפשת משהיא שמוסרת שיעור בנושא השואה, בהשקפה יהודית.

זה בדיוק מה שהם יעזרו לך למצוא

 

[atara m]

את הספר "איך לא ידעתי" כתבה גב' מרים אפללו... שגם מספרת את סיפורה של חנה...
היא אישה נעימה מאוד. מדהימה וכובשת לבבות...
היא מספרת ממש בדמעות..
ותמיד בקשר עין וחיוך לקהל.
אם יעזור לך פרטים שלה... בשמחה באישי.

 

[סוגרים שידוך]