כתבה שקראתי פעם
מעתיקה לפה
המכתב שלא יישלח לעולם
מכתב למחלת הנפש של המטופלים שלי: זו שהפכה אותם שקופים
"שתדעי, שיחד עם אינסוף הצער והשכול שהבאת אתך, הבאת גם המון רכות. המון אהבה לאדם באשר הוא אדם, המון פנימיות וחיבור לתוכן. טעיתי, מחלה את אינך שקופה. גם אנשייך לא שקופים. הם גבוהים מאוד. מתמודדים. בלי כרזות, וגם בלי דגלים - אבל הניצחונות שלהם גדולים" – אמונה, עובדת סוציאלית שעובדת עם אנשים נפגעי נפש, כותבת למחלה של המטופלים שלה
שלום מחלה,
כן, כן אני מדברת אלייך. את, שעלייך קראתי כל כך הרבה. את, שהמטופלים שלי התכחשו לך כל השנים, עד שאינם שמים לב שההכחשה מלבה אותך, ומאיימת להטביע אותם בתוכך.
את, שהפכת אותם להיות עדינים, כל כך מרצים, כל הזמן חסרי אונים מול הצורך להשביע אותך. אבל את מעולם לא ידעת שובע, מעולם לא אמרת די.
זה קצת מפליא אותך מין הסתם, שאני מכלילה את כולם תחת אותה כותרת, הרי הם שונים כל כך. כל אחד עובר את זה אחרת לגמרי, אבל כן, אצל כל אחד את באה אחרת, אבל המהות היא אותה מהות.
איך הפכת אנשים טובים כל כך, ששואפים כל כך לגעת בטוב - להיות חסרי מסוגלות להביט מטר אחד קדימה. איך הנוכחות שלך כיסתה את הכול בערפל.
אנחנו העובדים הסוציאליים, וגם המומחים לתחום, עומדים לפעמים מולך, ושואלים את עצמנו שאלות גדולות. שאלות, שאין עליהם מענה הרבה פעמים.
עייפת אותנו, מחלה. עייפת את המתמודדים, עייפת את המומחים, ועייפת גם את הסטודנטים, וקשה עלינו עולך.
ולמרות שהוא קשה, כרתנו איתך ברית. נשבענו, שנלמד את האנשים לחיות מחדש ביחד איתך. את לא תיעלמי, אבל אולי גם אין צורך בכך, אחרי שנלמד אותם, כל מי שמתמודד איתך, שנושא אותך בתוכו בכל יום ובכל רגע, לחיות אתך בשלום. "דו קיום" קוראים לזה בעיתונים.
ולא רק נלמד 'אותם'. נלמד אנו, וילמדו גם אחרים למחול לך, מחלה. למחול לך על זה שאת קיימת. על זה שכל המאמצים שלנו נבלעים מול התקפים חוזרים ונשנים. מול פגיעות עצמיות, מול הכחשה קשה, ומול דיכאון מתמשך. נלמד למחול לך, ופשוט להתחיל מחדש
כי בכלל לא משנה איזה שם ייתנו לך, את אותו הדבר כל הזמן: לא נראית, ולא ברורה.
אנשייך, גם הם אינם נראים. 'השקופים', קוראים להם. שקופים מול העולם, שקופים מול עצמם, העתיד שלהם שקוף גם הוא, ואפילו המוטיבציה שלהם לא נראית כמו הזכוכית.
אבל האמת, שבמחשבה שנייה, אי אפשר להם שיהיו שקופים. הרי יש בהם כל כך הרבה איכויות, צריך לגלות אותם, לקלף את השכבות, עד שתיוותר בהם רק הדמעה.
את, שהמטופלים שלי התביישו בך, כל כך כורעים תחת לעג האנשים סביבם, תחת העלבון וההשפלה. את, ואתך נמשיך לחיות, אף על פי ואולי בגלל.
יכול להיות שהיית צריכה לסיים כאן את המכתב, אבל שתדעי שיחד עם אינסוף הצער והשכול שהבאת אתך, הבאת גם המון רכות. המון אהבה לאדם באשר הוא אדם, המון פנימיות וחיבור לתוכן.
טעיתי, מחלה את אינך שקופה. גם אנשייך לא שקופים. הם גבוהים מאוד. מתמודדים. בלי כרזות, וגם בלי דגלים - אבל הניצחונות שלהם גדולים. כי האדמה עליה הם דורכים אדמת קודש היא.
לא עמדתי עדיין על אישיותך, אבל עלייך רציתי לדבר. כל כך מסתורית, וכל כך קיימת. מחלה.
הנושאים החמים
