הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פרק 1
ספק בלב מלך
השמש נטתה לשקוע מעל ההרים הירוקים שתחמו את הממלכה, אורה דוהה לאיטו, כאילו מוותר על העולם לטובת הלילה.
הממלכה, "ממלכת קרסטלין", הייתה לשם דבר. היא עמדה איתנה ומפוארת בכוחה העצום, המעניק לה שליטה מוחלטת על היבשת כולה.
מאות לוחמים אמיצים ואסטרטגים מחוננים, בנו את כוחה. ופרשו לה בכל היבשת רשת נתיבי סחר מסועפת, מה שביסס את מעמדה הבלתי מעורער.
מעל לכל היה ידוע מלכם הרם "המלך ויליאם", חזהו, העטור בסמלי גבורה, העיד על תעוזתו הבלתי מתפשרת. גבורתו לא נמדדה בשדה הקרב בלבד – שבו נודע באומץ ליבו – אלא גם בניהול מדינתו ביד רמה.
עיניו הובילו צבאות לניצחונות אדירים, ידיו חתמו בריתות ששלטו על עולם המסחר, וקולו הדהד באולמות האבן כמנהיג שאין לו תחליף.
אבל עכשיו, כשהשמש נטתה לשקוע על ממלכת קרסטלין, המלך ויליאם לא היה בטוח עוד בעצמו.
עיניו מביטות על ממלכתו, ומשדרות היסוס קל, כמי שמסתפק "האם כל מה שבניתי היה אמיתי?"
"או שמא הכול היה אשליה שניזונה מפחד?"
- - - - -
הכל החל להתפורר לפני כמה שנים, היה זה בוקרו של יום רגיל.
קרני השמש, החלו לזרוח לאיטן. האור הרך של הבוקר פילס דרך בחלונות האבן הגבוהים, מאיר את האולם שהתכנסו בו יועצי הממלכה. הרוח העדינה התנגשה בשקט באבנים העתיקות, כאילו ניסתה לחשוף משהו לא שגרתי.
ברקע, דבריו של אחד הגנרלים מילאו את החלל, "המצב בגבול הצפוני מצריך התערבות מידית, הכוחות שלנו ערוכים. עלינו להכות בחוזקה, ולהשמיד את הגנות האויב."
המלך ויליאם ישב בראש השולחן הגדול, ידיו משולבות ומונחות בסמכות על השלחן. מבטו הנוקשה הקרין תחושת אי נוחות קלה לכל יושבי האולם.
המלך הנהן לדבריו באיטיות, אך מבטו נדד. המילים הגיעו לאוזניו, אבל נשארו חלולות, כאילו לא נגעו כלל בליבו, מבטו התעכב על סמל דהוי שהיה חרוט על אחת מאבני הקיר.
סמל שהזכיר לו את אותו הלילה – לילה שלא נתן לו מנוח.
זיכרונו הציף אותו, חייליו הנאמנים שבו זה עתה ממשימה, אך משהו בהתנהגותם היה שונה.
הם הניחו על שולחנו ספר עתיק, כרוך בכריכה שחורה עם עיטורים דהויים. "מצאנו את זה," אמר המפקד הראשי, בקול מהוסס.
בזלזול, הוא הביט אז רק לרגע. מגחך על השטות שהוצגה בפניו. אבל מאותו לילה ליבו לא היה ברשותו.
הריח העתיק שהופץ מהספר, והאימה ששודרה מהחיילים, נחרטו היטב בזיכרונו.
"מה דעתך, כבוד המלך?" קולו של אחד היועצים השיב אותו להווה, מנערו בבת אחת. בעוד שיועץ אחר פורש לפניו את מפת הקרב.
עיניו חזרו להיות ממוקדות, אם כי לרגע קט ניתן היה לראות הבזק של תהייה בעומק מבטו. "נפעל כפי שראוי לממלכת קרסטלין," אמר בקול יציב, אך נימת החדות שאפיינה אותו נעדרה ממנו.
"נראה שמשהו מטריד את הוד מלכותו," התלחש שר אחד לחברו הסמוך.
דפיקה חזקה נשמעה, המלך הכה בידו על השלחן, כמי שמשיב לעצמו את סמכותו.
"המלך חזק כפי שהיה תמיד," השיב השני, בטח הייתה זו רק מעט עייפות שגרתית מעול המלוכה.
- - - - -
בלילה, כשכולם כבר נרדמו, נכנס המלך אל האולם הגדול, נעצר לרגע מול חרבו הענקית התלויה על הקיר, המסמלת את הניצחון הראשון של קרסטלין.
בזהירות וביראת כבוד, נגע ברכות בקצה הלהב. המתכת הקרה צרבה בו, כמי שמטילה בו ספק ושואלת, "מה התחושה הזו, תחושת הספק, עושה בליבך".
פעם, המראה של החרב היה ממלא אותו בגאווה עזה, אך כעת עמד מולה אפוף מחשבות.
עיניו נדדו אל כריכת הספר, בחנו אותו שוב, מסתפקות האם כדאי להכיר בקיומו. אך המלך הסיט את מבטו, כמי שמתעקש להתבצר בעמדתו.
מהורהר יצא אל מרפסת ארמונו, מנסה להשקיט את רוחו, במראה הכוכבים המנצנצים, ומפיצים את אורם בשדות החשוכים.
אף רוח ליל קרירה נשבה על פניו, מנסה להרגיעו, אך לשווא, הספר היה תקוע לו חזק במחשבותיו.
בדמיונו, הספר נדמה לו, כאיש זקן המבקש ללמדו את סודות החיים.
אלו שטויות, הניף את ידו בביטול. "חפץ דומם שמלמד על סודות היקום", לגלג, כשהבעת גיחוך על פניו.
העייפות החלה להשתלט עליו. המאמץ המחשבתי לא היה קל , גופו ביקש מנוחה ערבה.
המלך שב אל חדרו, הדף את הכיסא בכבדות, נשכב במיטתו, ועצם את עיניו.
- - - - -
"היכן אני" נפערו עיניו בתדהמה. המראה שנגלה מולו היה רחוק מכל מה שהכיר.
לפניו השתרע שביל צר, מתפתל מעלה לתוך ערפל סמיך, כמי שמזמין אותו ללכת אל אופק שלא נראה סופו.
גופו היה מופשט מבגדי מלכותו, ורק כותונת דקה עטפה את בשרו, משאירה אותו חשוף לרוח הקרירה. אך לפלא, תחושת חום בלתי מוסברת חיממה אותו, כאילו השביל עצמו מייצר חום כיצור חי.
ההליכה לא הייתה קצרה, הנוף התהומי סביבו היה בלתי נתפס, גבעות ריחפו באוויר, כמו איים נטולי יסוד, המראים לו בבירור, העולם הזה, הוא עולם אחר.
צמרמורת חלפה בגופו, הוא, המלך האגדי מת מושפל קודם זמנו. "מי בגד בי", הרהוריו לא נתנו לו מנוח.
ופתאום הכה בו זכרונו, הספר המוזר, הוא זה שבטח פגע בו.
השביל הסתיים במהירות, מחשבותיו קצרו לו את עמל הדרך. מולו עמד שער ברזל חלוד, פתוח במקצת.
וילאם דחף את השער ונשמתו נעתקה, המראה היה מופלא, הפרחים, הפרפרים, עולם שלם של חיים נגלה לעיניו, מראה גן עדן.
עיניו ננעצו במרכז הגן, ביתן מלכותי מפואר, המוקף בנהר צלול ובהיר.
בצעדים רגועים חצה את הגשר המוביל לביתן, שמחה והתרגשות פיעמו בו.
אך בבת אחת עיניו חשכו, בביתן חיכה לו שנוא נפשו, הספר העתיק.
יראה וחרדה חלחלו בו, "אין ספק זה הוא", אישרו כל חושיו, אותה כריכה שחורה ואותם עיטורים דהויים שלא ישכח לעד.
וילאם ניסה לסגת, להסתלק מהמקום. אך היה זה מאוחר מידי.
הספר פתאום החל להאיר, דפיו דופדפו מאליהם, רוח חרישית החלה לשרוק, הופכת במהרה לסערה אדירה.
בבהלה ניסה להיאחז בעץ סמוך, אך ידיו כמעט נקרעו, מעוצמת הרוח שניתקה את ידיו, והובילה אותו למקום אחר.
לפתע הכל נדם, הרוח נרגעה, העננים התפזרו, וילאם מצא את עצמו במקום גבוה יותר, עץ גדול הופיע למול עיניו.
בנשימות איטיות ניסה להשיב אליו את רוחו, המבולבלת מהמאורעות המשונים שקפצו עליו.
עדיין אינו מעכל את המתרחש, "מה טבעו של עץ זה" החלו קמטי הספק להופיע במצחו.
וילאם, עצם את עיניו, והחל לחשוב לעצמו. כמי שעושה סדר בדעותיו.
"ממה אני מפחד, הלא כבר מתתי" גיחך לעצמו. ומילא את ליבו בתחושת ביטחון האופיינית לו.
בצעדים מתונים פסע אל העץ הגדול, מתקרב לראות, מה הפעם ממתין לבואו.
העץ היה עצום ממדים, קסום היה ביופיו, ענפיו נמתחו כזרועות לכל עבר. אך משהו מוזר צד את עיניו.
לזה הוא לא ציפה, מראות היו תלויות עליו, כאילו הם פירות בשלים.
עיניו נפערו בתדהמה, המראות שיקפו את כל חייו.
במראה אחת, ראה את ילדותו התמימה, במראה אחרת השתקפה דמותו הבלתי מעורערת כשעמד בראש צבאו, חלקן אף היו עכורות ומטושטשות, המבקשות להסתיר ממנו דבר מה.
וליאם התקרב למראות בצעדים מהוססים, שלח בזהירות את ידו, כמי שרוצה למשש ולבחון את טיבעם.
אך ברגע שנגע בהן, נשמעה התנפצות אדירה. תהום נפערה תחתיו, והוא נמשך אליה בעל כורחו.
- - - - -
צעקה חדה פילחה את דממת הארמון, הייתה זו צעקתו של המלך.
שומריו קפצו בדריכות ושאלו "מה קרה הוד מלכותו", עיניהם מחפשות סימן לסכנה המסתתרת בין הצללים.
אך הוא לא ענה. עיניו נותרו קפואות, ורעד חלף בכל חלקי גופו.
"עזבו אותי," אמר לבסוף בקול נמוך, ספק מורה ספק מתחנן. כשידו הרועדת מסמנת להם לצאת.
השומרים הביטו זה בזה, מהוססים. אך מבטו התקיף של המלך הכריח אותם לסגת בדומייה. הדלת נטרקה מאחוריהם, מותירה אותו לבד.
בצעדים כבדים פסע אל האולם הגדול, כמי שמסע כבד מונח על כתפיו.
עיניו נפערו לרווחה, כשראה את הספר מונח במקומו, כאילו דבר לא קרה.
גופו קפא, הפחד עדיין שיתק אותו מלהתקרב אל הספר. אך בליבו כבר גמלה ההחלטה, הספר ייגנז הלילה.
המלך נשם נשימה עמוקה, כמי שאוסף את כל כוחותיו.
הוא הרים את הספר בזהירות, כאילו אחז פצצה רבת משקל. ופסע במהירות למרתפי הארמון.
הדלת הכבדה של המרתף חרקה מעט בפתיחתה, חושך קר פרץ החוצה. מדרגות האבן מובילות למטה, אל מקום שרק מעטים הורשו לדרוך.
שם, באחת מפינות המרתף, עמד ארגז ברזל גדול. הנעול בחותמו של המלך.
"אין מקום יותר שמור מזה" חייך המלך לעצמו, בעודו מניח בזהירות את הספר בארגז.
אך עיניו היו מלאות בתהייה, כמי שמשדרות ספק בהגינות מעשיו.
האם זה באמת סוף הסיפור, או שמא רק התחלה של משהו גדול יותר.
שומריו קפצו בדריכות ושאלו "מה קרה הוד מלכותו", עיניהם מחפשות סימן לסכנה המסתתרת בין הצללים.
אך הוא לא ענה. עיניו נותרו קפואות, ורעד חלף בכל חלקי גופו.
"עזבו אותי," אמר לבסוף בקול נמוך, ספק מורה ספק מתחנן. כשידו הרועדת מסמנת להם לצאת.
השומרים הביטו זה בזה, מהוססים. אך מבטו התקיף של המלך הכריח אותם לסגת בדומייה. הדלת נטרקה מאחוריהם, מותירה אותו לבד.
בצעדים כבדים פסע אל האולם הגדול, כמי שמסע כבד מונח על כתפיו.
עיניו נפערו לרווחה, כשראה את הספר מונח במקומו, כאילו דבר לא קרה.
גופו קפא, הפחד עדיין שיתק אותו מלהתקרב אל הספר. אך בליבו כבר גמלה ההחלטה, הספר ייגנז הלילה.
המלך נשם נשימה עמוקה, כמי שאוסף את כל כוחותיו.
הוא הרים את הספר בזהירות, כאילו אחז פצצה רבת משקל. ופסע במהירות למרתפי הארמון.
הדלת הכבדה של המרתף חרקה מעט בפתיחתה, חושך קר פרץ החוצה. מדרגות האבן מובילות למטה, אל מקום שרק מעטים הורשו לדרוך.
שם, באחת מפינות המרתף, עמד ארגז ברזל גדול. הנעול בחותמו של המלך.
"אין מקום יותר שמור מזה" חייך המלך לעצמו, בעודו מניח בזהירות את הספר בארגז.
אך עיניו היו מלאות בתהייה, כמי שמשדרות ספק בהגינות מעשיו.
האם זה באמת סוף הסיפור, או שמא רק התחלה של משהו גדול יותר.
- - - - -
מקווה שנהנתם מהיצירה הראשונה שלי! השקעתי המון חשיבה בכל פרטי הסיפור. אשמח לשמוע חוות דעת, על העלילה והסדר, וכמובן הניסוח.
