עזרתכם במציאת חומר יצירה מתאים

  • הוסף לסימניות
  • #1
אני מכינה קישוט סוכה משולב במים זורמים.
לשם כך אני צריכה חומר שאפשר לפסל איתו והוא אינו נמס במים.

מי מכיר ויודע לעזור?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
פימו לא נמס במים, אבל הוא יקר, איזה גודל את צריכה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אני צריכה קצת הרבה חומר. מה זה יקר באיזה סדר גודל?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
כל חבילה של 56 גר' - עולה 10 ש"ח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
הייתי ממליצה לך ללכת על חימר סינטטי כמו דאס
עמיד כמובן המים
נעים מאוד לעבודה, מתייבש באוויר
לאחר הייבוש ניתן להחליק אותו בקלות
ניתן לצביעה באקריליק או גואש וגימור בלכה
קיים בצבע לבן או טרקוטה
מחיר זול, כ - 10 שקל לאריזת 500 גר'
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
במחשבה שנייה, זה לא מתאים..:eek:

מה גודל הקישוט המתוכנן? אם זה בגודל גדול,
שימוש בחימר בלבד יצריך הרבה מאוד קילוגרמים של חומר ויהפוך את היצירה ליקרה ולכבדה מאוד.

צריך לעבוד בטכניקה של פיסול כשהבסיס חלול
על הבסיס החלול למרוח או להתיז פולאוריטן מוקצף ורק את הגימור לבצע בחימר סינטטי לעיצוב.

החלל ייתן לך גמישות בהעברת צינורות המים מהמשאבה וחזרה.

מסוג הדברים שקל יותר לבצע מלהסביר..;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
נכתב ע"י אות לי;1747814:
במחשבה שנייה, זה לא מתאים..:eek:

מה גודל הקישוט המתוכנן? אם זה בגודל גדול,
שימוש בחימר בלבד יצריך הרבה מאוד קילוגרמים של חומר ויהפוך את היצירה ליקרה ולכבדה מאוד.

צריך לעבוד בטכניקה של פיסול כשהבסיס חלול
על הבסיס החלול למרוח או להתיז פולאוריטן מוקצף ורק את הגימור לבצע בחימר סינטטי לעיצוב.

החלל ייתן לך גמישות בהעברת צינורות המים מהמשאבה וחזרה.

מסוג הדברים שקל יותר לבצע מלהסביר..;)


תודה אות לי על התגובות המפורטות והחשיבה על כל פרט.
אני אסביר, הקישוט עצמו לא מאד גדול, והחלק של המפל הוא די קטן, רק באמת אני צריכה לקחת בחשבון שלא יהיה כבד מידי ולכן גם אני חשבתי על חללים פנימיים.
אז כבר הקדמתם את שאלתי הבאה - איזה חומר מילוי עמיד במים קיים.
ועכשיו אני רוצה להבין את התשובה שנתתם לי.

מהו החומר פולאוריטן מוקצף? איך עובדים איתו? ואיפה קונים אותו?
וואהו, כמה שאלות יש לי :D
תודה על סבלנותכם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
נכתב ע"י צ פומרנץ;1747856:
תודה אות לי על התגובות המפורטות והחשיבה על כל פרט.
אני אסביר, הקישוט עצמו לא מאד גדול, והחלק של המפל הוא די קטן, רק באמת אני צריכה לקחת בחשבון שלא יהיה כבד מידי ולכן גם אני חשבתי על חללים פנימיים.
אז כבר הקדמתם את שאלתי הבאה - איזה חומר מילוי עמיד במים קיים.
ועכשיו אני רוצה להבין את התשובה שנתתם לי.

מהו החומר פולאוריטן מוקצף? איך עובדים איתו? ואיפה קונים אותו?
וואהו, כמה שאלות יש לי :D
תודה על סבלנותכם.

ת'אמת שאני לא ממש מבינה מה את רוצה לבנות..לכן אני אכתוב בכללי יעזור טוב לא תשאלי.
(אם היה לך סקיצה כל שהיא זה היה מאוד עוזר)

כל פיסול צריך בסיס, ע"מ שהיצירה לא תהיה מאוד כבדה בונים אותה על חלל, בד"כ על רשת פיסול, הבעיה שזה דורש מיומנות וניסיון.
אני חשבתי שהבסיס שלך יכול להיות מיכל ריק של חומר ניקוי בנפח 10/16/18 ליטר
יש כאלה זרוקים בסביבת מוסדות ומסעדות.
את צריכה לחתוך בסכין יפנית פתח בגודל שיתאים ליצירה שלך (קל לעשות קשה להסביר, כבר אמרנו..)

פולאוריטן מוקצף זה בקבוק ספרי עם צינורית שמשמש לאיטום בין משקוף לקיר, בעבודות גבס ואינסטלציה, הוא עמיד למים כמובן, קונים אותו בכל טמבוריה.
לפי ההוראות שעל הבקבוק את מרססת את המודל (כפפות וכיסוי הסביבה בניילון, חובה) צריך לשים לב שהחומר הזה לאחר הריסוס מכפיל עד משלש את גודלו כך שאם את רוצה את יכולה ליצור הרים, גבעות וכדו' בזמן הריסוס.
לאחר הייבוש את יכולה לתקן, ליישר ולפסל עם סכין יפנית בקלות.

עכשיו מגיע תורו של החימר לפיסול, את מורחת שכבה דקה ממתינה לייבוש וצובעת באקרילי. (אפשר לנסות לצבוע ישירות על הפולאוריטן המוקצף, לא ניסיתי)

כמובן שלפני התזת החומר את צריכה להניח את הצנרת של המשאבה רצוי לקבעה את הצינורות למיכל הפלסטיק בדבק חם וחשוב גם לאטום את פתחי הצינור בנייר דבק שלא יכנס חומר ויסתום את הצינורית, אל "תתקמצני" תשאירי רזרבה של צינור מכל צד, זה ייתן לך גמישות במקום הנחת המשאבה.

כל החומרים שהוזכרו עמידים במים, כמובן.

זהו, עוד שאלה? בכיף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
נכתב ע"י אות לי;1748869:
ת'אמת שאני לא ממש מבינה מה את רוצה לבנות..לכן אני אכתוב בכללי יעזור טוב לא תשאלי.
(אם היה לך סקיצה כל שהיא זה היה מאוד עוזר)

כל פיסול צריך בסיס, ע"מ שהיצירה לא תהיה מאוד כבדה בונים אותה על חלל, בד"כ על רשת פיסול, הבעיה שזה דורש מיומנות וניסיון.
אני חשבתי שהבסיס שלך יכול להיות מיכל ריק של חומר ניקוי בנפח 10/16/18 ליטר
יש כאלה זרוקים בסביבת מוסדות ומסעדות.
את צריכה לחתוך בסכין יפנית פתח בגודל שיתאים ליצירה שלך (קל לעשות קשה להסביר, כבר אמרנו..)

פולאוריטן מוקצף זה בקבוק ספרי עם צינורית שמשמש לאיטום בין משקוף לקיר, בעבודות גבס ואינסטלציה, הוא עמיד למים כמובן, קונים אותו בכל טמבוריה.
לפי ההוראות שעל הבקבוק את מרססת את המודל (כפפות וכיסוי הסביבה בניילון, חובה) צריך לשים לב שהחומר הזה לאחר הריסוס מכפיל עד משלש את גודלו כך שאם את רוצה את יכולה ליצור הרים, גבעות וכדו' בזמן הריסוס.
לאחר הייבוש את יכולה לתקן, ליישר ולפסל עם סכין יפנית בקלות.

עכשיו מגיע תורו של החימר לפיסול, את מורחת שכבה דקה ממתינה לייבוש וצובעת באקרילי. (אפשר לנסות לצבוע ישירות על הפולאוריטן המוקצף, לא ניסיתי)

כמובן שלפני התזת החומר את צריכה להניח את הצנרת של המשאבה רצוי לקבעה את הצינורות למיכל הפלסטיק בדבק חם וחשוב גם לאטום את פתחי הצינור בנייר דבק שלא יכנס חומר ויסתום את הצינורית, אל "תתקמצני" תשאירי רזרבה של צינור מכל צד, זה ייתן לך גמישות במקום הנחת המשאבה.

כל החומרים שהוזכרו עמידים במים, כמובן.

זהו, עוד שאלה? בכיף.


תגידו אתם, איפה יש עוד מקום כזה בעולם שתראו ככה אנשים עוזרים ומסייעים??!!

תודה לאות לי. אני לומדת ומחכימה המון.

למדתי כאן כמה דברים מעניינים שפשוט כבר מדגדג לי באצבעות לנסות. הייתי חייבת סקיצה כלשהי ממוחשבת רק מרב שהתלהבתי ומקווה שהבנתי.
שרטטתי בערך את המיכל (אני זקוקה לקטן, אפילו אקנומיקה 4 ליטר נראה לי גדול, אולי אלך על בקבוק של שתיה קלה) ואת תהליך זרימת המים שאני מעוניינת בו.
נראה לי שבהתאם לשרטוט הזה אני אבנה את הסלעים וההרים מהפולאוריטן המוקצף ואתחיל לראות מה קורה.

אל תדאגו, כנראה שעוד אזדקק לכם ;):eek:
 

קבצים מצורפים

  • סקיצות למפל.jpg
    KB 207.7 · צפיות: 44
  • הוסף לסימניות
  • #11
נכתב ע"י צ פומרנץ;1749284:
תראו ככה אנשים עוזרים ומסייעים??!!

למדתי כאן כמה דברים מעניינים שפשוט כבר מדגדג לי באצבעות לנסות. הייתי חייבת סקיצה כלשהי ממוחשבת רק מרב שהתלהבתי ומקווה שהבנתי.
שרטטתי בערך את המיכל (אני זקוקה לקטן, אפילו אקנומיקה 4 ליטר נראה לי גדול, אולי אלך על בקבוק של שתיה קלה) ואת תהליך זרימת המים שאני מעוניינת בו.
נראה לי שבהתאם לשרטוט הזה אני אבנה את הסלעים וההרים מהפולאוריטן המוקצף ואתחיל לראות מה קורה.
התשובה לשאלתך הראשונה, בחתימה..:)

אחרי השרטוט הכל מובן.
יש כאן כמה בעיות הנדסיות..
את משרטטת משאבה טבולה ואני חשבתי על משאבה חיצונית למרות שגם בטבולה זה יעבוד.
הבעיה היא שאת הפולאוריטן המוקצף את צריכה לרסס לפני הרכבת המשאבה, אסור למשאבה להיות מכוסה בחומר ואם היא סתם תהיהמונחת זה לא יפה.
את זה אפשר לפתור די בקלות, להסתיר את המשאבה עם ירק לאקווריומים, יש ירק יפה וגבוהה שיודבק לפני המשאבה ויסתיר אותה, אפשר להדביק ירק במקום נביעת המים מלמעלה זה יראה מאוד נחמד ואותנטי.
נשאר בעיית החשמל, צריך לעשות נקב להוצאת כבל החשמל בצד האחורי, משאבות מגיעות עם תקע יצוק כך שתצטרכי לפתוח פתח גדול למעבר התקע וזה לא ממומלץ, עלול להיות נזילה.
יש אפשרות פשוטה לחתוך את התקע, לפתוח נקב קטן למעבר חוט חשמל 2 גידים ולהרכיב תקע חדש (כמה שקלים בטמבור) את הנקב ניתן לאטום בקלות בסיליקון (לתשומת לב הדבר מחליש את יכולת הבידוד כך שאם יורד גשם בסוכה אסור להפעיל את המשאבה!!)

מיכל אקונומיקה 4 ליטר יכול להיות נחמד אם תחתכי אותו בצורה מיוחדת.
הייתי פותחת לו פתח בחזית ומשאירה את אזור הפקק שלם, זה משאיר לך את האפשרות להתחיל את המפל מאזור הפקק.
אל תשתמשי במיכל קטן יותר מפני שהקצף כפי שכבר כתבתי מכפיל עד משלש את גודלו לאחר הייבוש.

כאשר הכל יהיה מוכן תנקי היטב שאריות חומר אפילו בגודל גרגירי חול.
מים, תשתמשי במים מינרליים או מי מזגן, למה? כי המשאבות הסיניות הפשוטות מאוד רגישות ללכלוך והם נסתמות מהר מאוד, אפשר לפרק ולנקות אבל זה לא כיף גדול.

הייתי ממליצה לך לבקר בחנות גדולה של אקווריומים לפני תחילת העבודה, תמצאי שם גן עדן ליצירה מהסוג הזה,סלעים ואבנים ופלסטיק, ירק וצמחי מים מפלסטיק וכדו'.

בהצלחה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אולי מקלקר צהוב דחוס...
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
גיסי עשה פעם קישוט סוכה עם מפל ומשאבה. המפל אם זיהיתי נכון הוא מדבק חם, שעשו בו חריצים (נחל זורם) ואח"כ צבעו אותו בתכלת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שלום לכולם,
לאחרונה יוצא לי לשמוע המון על המושג "תודעת שפע".
זה נשמע מושג מאוד מבטיח, אבל ככל שאני מנסה להבין אותו לעומק עולות לי שאלות שמעסיקות אותי מאוד, ואשמח לשמוע את דעתכם ומניסיונכם.

אני מנסה להבין את הקשר בין זה לבין האמונה והחינוך שקיבלנו.
רובנו גדלנו על מסרים של "השלמה עם המציאות" – הגישה שאומרת שמה שמגיע לנו - נקבל, ואם לא קיבלנו , כנראה שזה לא הזמן או שזה לא בשבילנו.
למרות שיש בזה המון אמת ואמונה, אני תוהה האם לפעמים המסרים הללו הופכים אצלנו ל"אמונות מגבילות"?
הרי אם אני אומרת לעצמי "זה מה שיש ועם זה נסתדר", האם אני לא חוסמת בטעות את היכולת שלי לבקש ולצפות ליותר מהקב"ה?
אם הכל ממנו והוא כל יכול, למה כל כך קשה לנו לשחרר את התפיסה המצמצמת הזו ולפתוח את הלב לשפע גדול יותר?
האם ההשלמה שלנו היא באמת אמונה וענווה, או שהוא סוג של חוסר אמונה ביכולת האינסופית של ה'?

וכמובן, השאלה המתבקשת-- אם זו אכן דרך התורה, מדוע רובינו חונכנו אחרת?? חוסר מודעות? איך יתכן?

אני מאוד רוצה לעשות שינוי בתחום הזה, אבל אני מתלבטת:
האם מספיק לקרוא ספרים ולשמוע הרצאות כדי שהתפיסה הזו תשתנה, או שזה מחייב תהליך אישי צמוד?

כאן אני צריכה את עזרתכם:
מי שכבר נמצא בדרך הזו או עבר שינוי בתודעה –
* האם זה באמת עובד?
* מה באמת עזר לכם ליישם את הגישה הזו בחיי היומיום?
* איך הופכים את הידע היבש על "שפע" להרגשה פנימית חיה?
* אם זה לא רק קריאה, מה היו הכלים המעשיים שעזרו לכם לשנות את המחשבה ביום-יום?

*** אשמח מאוד להמלצות על ספרים (בפרט ברוח יהודית), / שיתוף קבצים מעניינים שאפשר ללמוד מהם,
או כל פיסת מידע שתוכל לעזור לי להבין איך מתקדמים.

תודה רבה לכל המשיבים!
שיתוף - לביקורת ד"ש מוירטואז'
לא יכולתי שלא לשתף. עימכם הסליחה...

*


"תבוא הביתה?" שואל מורזס כשהלילה מעמיק ודממתו מסוככת על שנינו. "לפחות תנסה?"

כוכבים מנצנצים בשמיים, דאונים נראים כפוגעים בהם במרחק, ועצי הגן, ברושי ענק דקיקים, נעים עם רוח הססנית, מלטפת. "לא", אני חותם, כי למה לי לכאוב את השממה? לבכות את האובדן, במקום לצאת ולנקום אותו?

מורזס אינו מברר את מידת החלטיותי, רק מניח על כתפי יד ונושם אל עורפי. מקפל את אצבעותיו כחלוף רגע ארוך. "לילה טוב", הוא מאחל. "אם תתחרט – כל אחד יוכל להדריך אותך לשם".

אני לא צריך הדרכה. צריך רק שקט. לעכל את מות היקרים לי, להתאבל עליהם שוב ולהבין את תוכניתי העתידית. בכל זאת מהנהן, אחי לא אשם ברגשנות שתקפה אותי עם הזיכרונות.

הוא הולך, בתום נקישות צעדיו עוטפת אותי שוב הדממה. קול פכפוך מים חודר אליה, מרוחק ונוגה, ורק שלוש קומות מפרידות ביני לגינת הארמון.

רק שלוש קומות. כמה זמן עבר מאז נפלה עליי ההחתמה הארורה? מאז גיליתי את יכולתי לנתר?

פחות משבוע. זה הכול. ידיי תופסות במעקה, מושכות את רגליי בעקבותיהן. שנייה אחת אני משתהה לצפות בנוף האפל ואחר כך נוחת על ברוש, גולש ממנו מטה.

האדמה רכה תחת נעליי, ופכפוך המים מתחזק כשהן דורסות אותה. מועכות אליה דשא טרי, ירקרק. אור כחול מרצד היכן שאני שם את עיניי, נעצר על נחל דק. חלוקי אבן ממסגרים אותו, בוץ מעטר את שוליו, ומעברו השני מורמות אליי פנים חתוליות.

זהו לא לאון. רעמתו של האריה שחורה, עיניו יציבות ושפמו מלא את תשעת שערותיו. רוֹדוּ.

"חזרת", הוא מנגב בלשונו מים שניגרו מסנטרו, עובר לצידי ומחכך בגב כף ידי את חוטמו. "טינאה כועסת. עדיף שתבוא בפעם אחרת, כשתירגע".

פרוותו מקפצת למגע ידי, סומרת כשעיניים כתומות מביטות אליי מבעד לשיח צפוף עלעלים. "ברח", הוא נושף, דוחף אותי בחוטם לח. "מהר!"

ברחתי כבר. הותרתי משפחה מצומקת מאחור, ניתקתי חברויות, מצאתי לעצמי מטרות יבשות וחסרות כל קשר לרצונותיי האמיתיים. לברוח שוב? למה לי?!

"טינאה?" אני לוחש, מרים יד רועדת וקרב צעד אחד, בודד אך נחוש. מגלגל חלוק אחד אל המים הזורמים.

עיניה הופכות לחריצי אש ונהמה מתגרגרת בגרונה. העשב מרשרש כשגופה חותך דרכו, מזנק מעל לנחל ומטיח בי כף שמאלית, שלופת טפרים.

אווחחח. ידעתי שמכתה תכאב, אך כנראה לא ידעתי לשער עד כמה. לחיי כמעט יורדת מעליי ויציבתי כושלת אל האדמה, אל דשא מדגדג, שותה את כחול דמי.

"אתה הבטחת לי!" היא רושפת. כפה דורכת על חזי ועיניה קרובות לשלי, בוהקות בזעם. פיה מדיף אליי ריחו של טרף וזנבה צולף על זרועי. "הבטחת! ואיבדת לו שתי נשמות חיים!"

עור לחיי כבר התגבש חזרה, הכאב גם הוא נמוג. אבל לכעסה, שבולט היטב מתנוחת גופה, אין ולא תהיה תקנה. "מצטער", רעד נוגע בשפתיי, ועל אף שאני יכול בקלות להעיף אותה ממני, איני מוצא בכך תועלת כלשהיא. תהיה זו בריחה לכל דבר. "לא התכוונתי, איבדתי גם את עצמי. אם הייתי יודע -" התירוץ שמתגמגם ממני מטופש כל כך שאני עוצר באמצעו. לו ידעתי – לא הייתי מתרחק לאי שם, מאבד את ימיי בעבור השגת צרכי הכישוף של אחרים.

כף פוגעת בי, חורצת מגרוני ומטה שבילי דם. "הייתי הורגת אותך", מסננת הלביאה, מתרוממת מעליי ומפנה לי גב. "אבל זה כבר בלתי אפשרי, ואני צריכה לחזור אל לאון", שיערות זנבה מוטחות בפניי, והיא נעלמת אל החשיכה.

רגע או שניים עוברים עליי בהכנסת אוויר לריאות. הכאבים חולפים הרבה לפני, בגדי הוא שנותר קרוע, אות וסימן. אני מתרומם, מבחין ברודו לוגם שוב מהמים, שאנן.

"שרדת", הוא אומר כששכמותיו מתייצבות מעלה. "ובכל זאת – עדיף שתניח לה כרגע. היא סוערת, ובצדק".

היא סוערת, וצודקת, אבל איבדתי כל כך הרבה שאני נואש לזכות שוב במה שאפשר. "אני רוצה לראות את לאון", לא מפחד לומר, לא מפחד לנסות. מכת טפרים נוספת, אפילו מאה, רק תגרום לי לדמם ולכאוב, לא מעבר.

רודו מלחלח את שפתו. "בטוח?" הוא שואל, מניח כף קדמית אחת במים. "לא תתחרט?"

כתפיי נמשכות, והוא, בתגובה, רק אומר: "אחריי", וכבר פותח בריצה אל הלא נודע.

רגליו קלילות, נוגעות ולא נוגעות באדמה, וכשהוא צובר עליי פער, מותיר אחריו עקבות מהוהות, מתבהר לי ההבדל בין יכולתי לנתר לבין גמישות תנועתו.

מתנשף ומזיע אני עוקב אחר גבו וכשהעצים מתרבים סביבי ומבליעים את דמותו – נעצר מדי פעם להריח את מיקומו. בולם בפתחה של מאורה סלעית, שאריות בשר ועצמות שבורות זרוקות בקדמתה.

צל מהיר חולף מימיני, אחד נוסף מתרומם מעליי. מבטי נישא אל כפיר העומד מעל סלע המאורה, וגופי נופל כשהצל מימין קופץ עליי. לשונו, רטובה ודוקרנית, מגרדת בפניי.

"מספיק", אני אומר וצוחק כשאוֹפַלְד לא מניח לי בליקוקיו. בד בבד נגעל. "הבנתי, התגעגעת", סונט כשעוצר אותו ביד, דוחף אותו ממני.

הוא קַטֶן, מתקרב אליי שוב בזנב עולז, מתרפק בין זרועותיי. סנטרי מונח על פדחתו ושפתיי ננשכות עד זוב. למה הלכתי בכלל?

אני יודע את התשובה, שנוגעת לקרניי. יודע שנבוכותי ללכת כך, מחוסר את היקר לי, את חותמי האלפיגוטי. ועדין – למה?

כואב לדוש בשאלה כעת, כשממשפחתי הקרובה נשאר רק מורזס, כשמספר השנים שעברו מאז נפגם הממוס לא ידועות לי וכשהזיכרונות העיקריים שלי נוגעים בטראומות שגרמו לי לסגת, להתבודד במקום לא לי.

כואב לי. אני מאמץ את אופלד אל ליבי כשנעמד, חודר אל המאורה בגב כפוף. בוחר להתיישב סמוך לרודו ולהתעלם מהכעס שנושפת אליי טינאה, עיניה מזגזגות ביני לבנה החבוק אצלי.

אני משחרר אותו. הוא חומק מכובדו של האוויר אל החוץ, מהשתיקה הנוגעת בסלעים המאובקים. לאון, שמונח קרוב לחזַה, בין רגליה המקופלות לאדמה, מיילל. מפר אותה. ולאט, כדי לא להזניק עליי את חמת אימו, אני קרב אליו, משחיל יד מתחת לחוטמה ומלטף את שערותיו.

הן דלילות, ורכות כל כך, ובלי שרודו או טינאה יסבירו, ברור לי כי יכולתו לגדול תשוב אליו רק כשישלים שנת חיים. "מצטער", אני לוחש שוב. "מצטער ממש", משום שגודל האבידה הוחוור לי רק כעת.

זיכרונותיו אבדו עם הרוח, ימיו נעלמו כלא היו. חמש שנים העברתי עמו, שנתיים שלמות בקרטרה. ביום אחד, בעיתו של בן אנוש, נדרסה נשמתו. לאון נולד מחדש, אך אין מי שיזכיר לו את שהיה, וגם אם כן – הוא לא ייזכר לעולם.

טיפות יורדות מעיניי, רעד מטלטל את גווי, ולראשונה זה שבוע אני בוכה את אבדותיי כולן.

בכי מנקה, בכי מטהר. אולי אמרה לי אמא כך כשהייתי קטן, אולי היה זה דווקא אבא. אין לי היכולת לדעת, ייתכן גם שאיש לא יטרח להזכיר לי זאת אי פעם.

דבר אחד אני יודע - הבטחתי כל כך הרבה. לטינאה, לקאלט, לעצמי. הגיע בהחלט הזמן לקיים.

לסתותיי מתהדקות ואוויר מרפרף דרך אפי.

בני אנוש, היזהרו. יומכם קרב, והוא יהיה האחרון.
שלום לכולם, הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן כלום, לא הגיעה אלי השראה. הייתי יותר מרוכזת בלקרוא סיפורים ולהגיב. עכשיו אני שמה כאן משהו שכתבתי מזמן לביקורת. חשבתי שזה מתאים לתקופה של לפני פסח. אז הנה זה לפניכם, אשמח מאוד לביקורת.

אסנת מנהלת זמן

אסנת מביטה בסיפוק אל עבר 9 הנשים המביטות בה בציפיה.

"הכנתי לכן תיקיה עם לוח שנה. הלוח הזה ישרת אותנו משבועיים לפני פורים ועד לפסח. בלוח הזה נכתוב את כל המשימות עד לפסח. עלינו להתחיל ראשית כל להתכונן לפורים. יש תחפושות, משלוחי מנות, סעודת פורים. את הכל צריך לסיים עד יומיים לפני פורים.

אחרי פורים צריך להתארגן לפסח. אתן תרשומנה לכן על הלוח המחיק את המשימות ופעם הבאה נעבור על המשימות שלכן וננסה להתאים אותן למציאות."

ציפי מביטה על הלוח. "תגידי, את רוצה להגיד לי שיש לנו רק 7 שבועות עד לפסח???"

החרדה תופסת את כולן, קולות נשמעים, ויכוחים, היסטריה.

"בדיוק בגלל זה אנחנו כאן", אסנת מחייכת. "כולנו נתארגן השנה לפסח כמו שצריך, אין לכן מה לדאוג."

אריה מגיע אחרי שעה. "נו, איך היה?" אסנת נכנסת לרכב, נאנחת בסיפוק. "בכל פעם שאני מעבירה את הסדנא הזאת אני חשה איזו שליחות יש לי, וכמה חשוב לארגן את הזמן. אני שומעת מכולן איך הזמן טס להן, איך הן לא מצליחות להתארגן, ותמיד תמיד התירוץ הוא שהיה להן עומס בעבודה, וקשה עם הילדים, והבעל." אריה מחייך. מי כמוהו מכיר את אשת החיל שלו. הבית תמיד מתוקתק, ערב שבת תמיד רגוע. "זה לא עניין של אופי?" הוא שואל. "תראה, בוודאי שכן, אבל בסופו של דבר הכל זה חשיבה ותכנון זמן. גם האדם הרגוע והמסודר ביותר עלול למצוא את עצמו בלחץ זמן אם הוא לא חשב ותכנן את הזמן שלו מראש."

"אמא!" חזקי מתרפק על אמו. "אמא, תראי מה הרבה בחיידר הביא לי!" הוא שולף דף מהתיק ומראה לאמו. אסנת מרפרפת על השורות, עיניה גדלות בהפתעה.

"אריה, ראית את זה? המלמד בחיידר רוצה שנגיע אליו לשיחה, קרה משהו?"

אריה לוקח את הפתק. "טוב, אני אטפל בזה, אל תדאגי, אני הולך לעשות כמה טלפונים".

אסנת מעיפה מבט ללוח השנה. מחר בתשע בבוקר, סדנת ניהול זמן בסמינר חיפה, עליה להגיע בזמן. זה אומר לקום בחמש, לקחת את הרכבת של שש, להגיע בשמונה ועשרים לתחנת מרכז השמונה, משם כבר תגיע מונית לקחת אותה. זה הסיכום שלה עם הסמינר. לא פשוט להגיע לחיפה מירושלים, צריך להתארגן בחכמה.

"אסנת, יש לך טלפון!" אריה מגיע אליה עם הטלפון ביד, "היא אומרת ששכחת משהו בשיעור".

"הלו"

"אסנת, תקשיבי, נראה לי היתה לך טעות, הלוח הוא של שנה שעברה".

"מי מדברת?"

"זו אני, ציפי, תראי, בכלל אין כאן אדר א' וב', רק אדר, ופסח בכלל יוצא כאן ביום רביעי ולא ביום שני כמו השנה.."

"איך זה יכול להיות?? אני לא מבינה מה קרה כאן", עיניה מביטות לכל עבר, מחפשות משענת, חיוורון מציף את פניה. היא מתיישבת.

"בסדר, אל תקחי קשה, סך הכל טעית בשנה, קורה. רק רציתי להגיד לך להביא את הלוחות הנכונים למפגש הבא."

"אסנת, הרבה מהחיידר רוצה את שנינו דחוף מחר, אבל יש לך סמינר, לא?" אריה מגיח מחדר השינה. "הוא לא רצה להגיד לי מה קרה, אבל אמר שחשוב שנגיע ביחד".

חשבון מהיר מגלה לה שאם לא תגיע מחר לסמינר, לא תוכל לבקר את חברתה משכבר הימים בחיפה, מה שאומר שהיא גם לא תוכל לקחת ממנה בחזרה את הספר שהשאילה לה, והיא צריכה את הספר ממש דחוף כדי לצלם ממנו כמה מאמרים, ואז לא יהיה לה חומר מוכן למפגש הבא, מה שתכננה זמן רב כל כך, ובכלל צריך להכין לוחות שנה חדשים ו...

"אסנת, אז מה להגיד לו?" אריה עם הטלפון ביד, מבט דחוף בעיניו.

"מממה? אבל, אבל, אני צריכה לעשות צילומים מהספר, וגם הלוחות..."

"לוחות הברית"? זיק קונדסי בעיניו של אריה. "נראה לי שהם נמצאים אי שם ברומא, בותיקן".

זו פעם ראשונה שאסנת חשה חוסר אונים. באזניה היא שומעת מגדל קלפים מתמוטט, או שמא אלו קולותיהם של שברי לוחות נשברים?

"מה עושים כאשר כל הסדר והארגון משתבש?" היא תולה עיניים מצפות באריה.

"אולי צריך לקבל לפעמים את הסדר והארגון של השם. ופשוט להיכנע. לא הכל בידיים שלנו."

אסנת מביטה בתשע הנשים המביטות בה בציפיה. "הפעם", היא אומרת, "הפעם אני רוצה לדבר על ניהול זמן נכון ביחד עם הפרטנר שלנו", היא מחייכת.

"הפרטנר?" כך ציפי, "את מתכוונת לבעלים שלנו?"

"לא, לא הבעל, למרות שבוודאי נכון לתכנן יחד איתו. אבל אני מתכוונת לאבא שלנו בשמיים. לזכור שהזמן הוא שלו וממנו, ושהוא נותן לנו את הרשות והיכולת והכוח להתנהל בזמן."

היא מחלקת את הלוחות החדשים.

"ועכשיו, נתחיל לתכנן את הזמן שלנו עד פסח. ונזכור, שלא אנחנו עושות ולא אנחנו נכשלות. זה הכל רק הוא".
שיתוף - לביקורת נטיעה לדורות
נטיעה לדורות

מאת: שמואל לוינגר



שנת ב׳קע״א לבריאת העולם

ענינים שחורים בשמיים, מבשרים על הגשם המתעתד לבא. אני קוראת לכדרלעומר הילד של שכנתי, בבקשה שיעזור לי להכניס את התרנגולים חזרה אל הלול. פוחדת שהגשם החזק שעתיד לבא יהרוג אותן.

כדרלעומר בחור חזק שאג על התרנגולות, מבריח אותן לתוך הלול בצעקתו. אני מודה לו, נפרדת ממנו לשלום, וחוזרת אל הבית.

מדורה קטנה דולקת בפינה, מחממת את הכתלים, אש מתפצפצת לאיטה, אני מאזינה לה, מתמקדת בלהבות הצהובות-כתומות. מעלה בזכרוני את שברי חיי.

אני משחקת בצפרדע שמצאתי ליד האגם, אחותי עדה רצה אליי רוצה לשחק איתו גם, אני בורחת, נכנסת אל הבית. המרדף אחריי ממשיך גם שם.

“אמא, תגידי לה שתיתן לי גם”, עדה בוכה בקול, אני מתעלמת ממנה, לא רוצה לשתף. רוצה לשחק לבד.

“די! אל תערבו אותי במריבות שלכן”, קולה של אמא נשמע טרוד. אני לא מתעכבת על זה, ממשיכה לרוץ בבית.

הצפרדע חומק מבין אצבעותיי, אני מזנקת עליו, מפספסת. עדה קופצת גם היא, הצפרדע מנטר אלאה ממנה. אני מנסה פעם נוספת. קופצת, ידיי פרוסות קדימה, נופלת על שרפרף עץ מעיפה אותו בטעות לתוך האש.

בבת אחת הכל קרה, האש אחזה בשרפרף מתיזה כמה שיברי עץ החוצה, גורמת להתפשטות מהירה בכל מטלטלי הבית.

“הצילו, אמא, שרפה”. אני צועקת ככל יכולתי, בורחת החוצה. לא יודעת מה לעשות. אמא נותרה בפנים, אחותי עדה לצידה, והצפרדע? אינני יודעת מה קרה לה.

הבית הפך בין רגע לכבשן אש, כלוא בתוכו את כל היקר לי. אמא, אבא, אחות. הכל. נותרתי לבדי.

הזיכרון צורב אותי. אילו רק הייתי מוותרת לאחותי. נותנת לה להציץ על הצפרדע, לגעת, לשחק. אולי כל זה לא היה קורה.

האם הוויתור הזה באמת היה מועיל, היה מבטל את הגזרה? מה היא בכלל מטרת הוויתור, אבא נהג לומר שמוויתור לעולם לא מפסידים!!! אבל האם זה נכון? כואב לי בלב לחשוב על זה, נותרתי לבדי בעולם והכל באשמתי.

“ראומה! ראומה!!!” אני שומעת את קולה של שכנתי. אני יוצאת אליה אל החצר הקדמית.

“קרה משהו?” השמיים החשיכו יותר. אני מרגישה שמשהו רע עתיד לבא.

“מצאתי. מצאתי לך מישהו. שידוך!!!”. השכנה צועקת בקולי קולות, מאושרת.

אני רוצה להשתיק אותה. לא רוצה שכולם ידעו. טיפות גשם ראשונות ירדו, לאט לאט מגבירות את קצבם.

“בואי כנסי, נדבר בפנים”. אני מכניסה אותה, גם כדי שלא תירטב, אבל יותר כדי שלא תמשיך לפרסם את הנס. “על איזה בחור אנחנו מדברות? אני מכירה אותו?” אני מגישה חליטת צמחים חם.

“הוא בן שלושים ושתים, חסון, עובד אדמה. גרוש פלוס שלושה ילדים”.

בתקופתי בנות גילי מוצאות שידוך בדרך אחרת, פתוחה יותר. אולם אני מעדיפה שיחפשו בשבילי. אני נותנת לעצמי את המילה האחרונה.

“את נורמלית? השתגעת?” אני מרגישה רצון עז לשפוך עליה את חליטת הצמחים. חצופה!!! “אני צעירה ממנו בעשר שנים. אני לא מעוניינת. למה לי להתפשר?”

“ראומה! את שוכחת שאת יתומה, אין לך נדוניה להביא, כלום!!!”.

“בכל זאת, אין מצב”. אני קמה נותנת לשכנה להבין לבד שזמני תם, וכי עליה לצאת החוצה. בקור, בגשם, ומצידי גם עם עדר של זאבים צמאי דם. בושה! להציע לי מבוגר, ועוד גרוש בעל ילדים?!

רותחת מזעם אני נשכבת במיטה, ליבי פועם בחוזקה. עצביי לא נרגעים.

אבל אולי שוב אני מפסידה בגלל וויתור? אולי כדאי לי לקחת את המבוגר הזה רק בשביל לא להפסיד? אבל מה ההפסד, להישאר לבד? מה. שלא יהיה לי חברה? שלא יהיה מי שיצוד עבורי, או יעבוד בעבורי את האדמה? כל זאת אני יודעת לבדי אינני צריכה גבר שירדוף אחרי טרף או יזבל ויעדור את האדמה.

אני עוצמת את עיניי, מנסה לדמיין כיצד יראה ביתי לצד אותו מבוגר, ומיד מחליטה שלא. בחיים לא. אינני מוכנה לגדל ילדים שאינם שלי. אינני מוותרת על עקרונותיי!

הגשם בחוץ חזק, ברקים מאירים את הרקיע מצליחים לחדור דרך כמה חרכים מכותלי הבית, רעמים עצומים נשמעים.

אני מרגישה את השמיים מזדהים עם תחושותיי.
…..

קולות וויכוח אדיר נשמעים ליד בור המים. אני עומדת מהצד מסתתרת מאחורי סלע ענקית. משקיפה על הנעשה מולי. נדהמת.

רועי צאן מפריעים לבנות לבן להשקות את צאנן. מניחים אבן ענקית על פי הבאר, סותמים אותה. אני מזדעזעת מהרשעות, מההתמקחות. לא מבינה מה הקנאה הגדולה הזו. על שום מה?

לפתע מגיח מבין העצים גבר חסון, דמות דיוקנו זוהרת, מקרינה מלכות. יופיו רב. באצבעות בודדות מרים הוא את האבן מאפשר לבנותיו של לוט להשקות הצאן. הוא מחליף איתם דין ודברים, מאיים שאם עוד פעם אחת יפריעו לבנות הללו, הדברים יגמרו אחרת.

רועי הצאן ברחו, לאה ורחל השקו את הצאן הודו לאיש ושלושתם התרחקו מהמקום.

אני יצאתי בחשש מתקדמת לאט, נזהרת. המחזה שראיתי הדהים אותי מאוד. מעולם אף אחד לא דאג להגן על בנות לבן, מעולם לא חשב אי מי להתעמת עם אותם רועי צאן.

כאן היה רווח ללא ויתור. אז יכול להיות שהויתור לא מועיל ולא מזיק. הוא לא עושה דבר. אין עניין לוותר. אני נזכרת בשרפת בית ילדותי, מנסה להאמין שגם אם הייתי מוותרת הייתה קוראת השרפה. אבל לא! משהו בי יודע שלא. זה היה באשמתי.

הדלי מתמלא מהר, אני גוררת רגליים בעצלתיים מכובד משקלו, מתפללת בליבי שיגיע איזה שהוא אדם ויוריד ממני את העול הזה. אולם אף אחד לא מגיע.

גבי כואב, ידיי מרגישות חולשה, אני כושלת לארץ הדלי נשפך. המים הקרים פורצים החוצה, שוטפים את רגליי ואת שמלתי, מרטיבים את כל גופי. הרטיבות חודרת לעצמותיי. אני חשה איך כאב הבדידות חונק אותי, מתערבב בתחושת העלבון והכישלון.

אני יושבת שם רגע, נותנת לדמעות להתערבב עם מי הבאר השפוכים.

אילו אחותי הייתה כאן היינו סוחבות את הדלי יחד. אם אבא היה חי היה סוב אותו בעצמו. לו הייתה אימי בחיים אולי הייתי נשואה וכלל לא הייתי צריכה לטרוח כל כך, להביא מים מהבאר.

ביאוש אני קמה. כבר לא מעוניינת יותר במים. לא מתכוונת לסחוב דלי חדש. חוזרת חזרה לביתי. יושבת מול האח הדולק מנסה לייבש עצמי, מפי הקור ששורר בחוץ.

דפיקה מזורה בדלת. זו לא דפיקה שאני מכירה, של אחת השכנות הבאות להציע את שידוכיהן. זו דפיקה חזקה. גברית.

אני קמה בבהילות. חוששת. חצי רטובה. פותחת כדי סדק את הדלת, רוח קרה חודרת מחטף מקפיאה את גשר אפי. אין איש. אני פותחת עוד קצת, מוציאה ראש החוצה, תרה ימינה ושמאלה, אולם כלום. אף אחד.

אני מתקדמת החוצה, נתקלת בדלי מים, המונח על האסקופה. אני לא מאמינה! מצד אחד אושר עילאי מציף אותי, סוף כל סוף מישהו דואג לי. מצד שני בושה סוגרת את האושר במעין מסגרת. אם המישהו הזה דאג לי לדלי מים, זאת אומרת שהוא ראה את שקרה לי…

אני מכניסה בקלות את הדלי לבית, מרתיחה קצת מים, מכינה לעצמי חליטת צמחי מרפא, חוששת להיות חולה עתה. יושבת על המיטה, נשענת על הכותל התומך, מתחממת מכוס החליטה הרותחת, וחושבת.

חושבת על מה יהיה איתי בעתיד, חושבת האם אצליח להקים משפחה, חושבת על המשמעות של וויתור. העניין הזה לא מרפה ממני, לא עוזב.

…..

שנה חלפה, ואיתה חלפו החלומות. אני נשארתי כשהייתי. לבד, בלי איש בעולם. רק מישהו אחד דואג לי. אותו איש מסתורי שמקפיד להניח כל יומיים דלי מים שנשאבו מהבאר. אני מניחה לו את הדלי הישן בחוץ, וכך הוא לוקח אותו ממלא בו מים, מניח, וחוזר על עצמו.

שכנותיי כבר אינן מציעות הצעות. נראה שהן התייאשו ממני. וגם אני בליבי כבר מיואשת.

לקראת הערב לבן הארמי עומד לחתן את יעקב אם רחל ביתו הקטנה, כך מספרים ברחבי העיר. אני לא מאמינה למילה שיוצאת לאיש הרשע הזה מהפה. לא סתם אנשים מכנים אותו נוכל. הוא באמת נוכל. אחד הגדולים.

ביתו נפתח לרווחה, מהבוקר אנשים נכנסים מברכים לשלום את החתן, ונשים נכנסות לברך את הכלה.

אני מתארגנת ויוצאת. אני מאוד אוהבת את רחל. מלבד יופיה החיצוני, יש בה מעלות טובות ומשובחות. ענווה, עדינה, ישרה. אני מצליחה להבין מה מצא בה יעקב. אותו גבר שהציל אותה מרוע מעלליהם של רועי הצאן.

קנאה אוכלת אותי. שורפת. אני שנותרתי לבדי בלי כל. ממשיכה להיזרק ככלבה עזובה. ואילו בנותיו של לבן הרמאי הגדול, שלא חסר משולחנו מאום, מקבלות ככל העולה על רוחן.

אני בולעת את שברון הלב, יוצאת החוצה עולה על הפרדה היחידה שנותרה לי משרפת בית אבי, מתקדמת לעבר ביתו של לבן.

הרבה נשים סבבו סביב הבית, חלקן מבוגרות רובן צעירות, כולן לבושות במיטב המחלצים. אני לבושת סמרטוטים לעומתן, נכנסת בראש מורכן, מביטה בפני הכלה ומרגישה איך החושך יורד עלי.

לאה! היא הכלה!!! אני רוצה לצרוח, לזעוק, שכולם ישמעו. מה הולך כאן? מדוע בנות לבן משתפות פעולה במעשי השיטנה של אביהן? האם אינן חשות כפויות טובה?

מזדעזעת עד עמקי נשמתי. ידעתי שלבן רמאי, אבל לרגע לא חשבתי שעד כדי כך. הוא לא רק רמאי אלא גם רשע גונב דעת הבריות.

ברכתי את הכלה, וברחתי החוצה כל עוד רוחי בי. נשמתי עמוק. מתלבטת. האם לגשת לחתן לספר לו על מעללי חמיו לעתיד? או שמא לשתוק, להבליג?

נזכרתי רגע שיש עוד צד בחתונה הזאת, צד האחות. רחל. מה היא אומרת על הסיפור הזה? האם משתפת היא פעולה או שמא אביה מכריח אותה לעשות זאת.

אני נכנסת שוב אל לאה, מחליטה להציב בפניה את מחשבותיי, ומה ששמעתי תקע אותי לארץ, כמו הייתי עץ חרוב הנטוע במקום כבר למעלה משבעים שנה.

״תקשיבי לי טוב אחותי״, רחל מדברת בלי כל קושי, כאילו המחזה שקורה סביבה לא שייך אליה. ״יעקב יודע שאבא אינו איש אמת. על כן מספר הוא לי סימנים, על מנת שנזהה האחד את השניה״.

אוזניי הקשיבו לכל מילה. רחל מוסרת ללאה את הסימנים, לאה משננת אותן. רחל מוודאת שלאה לא מתבלבלת, ומיד יוצאת רחל החוצה.

אני מאמינה שיצאה לבכות, הרי לא יתכן שהקריבה עצמה כך. הרי עכשיו כולם יודעים שתהיה מוכרחה להינשא לעשיו אחיו של יעקב. כך מדברים כולם על לאה, וכך ידברו כעת על רחל. אינני יודעת מה עשתה רחל כשיצאה, כיוון שאני עוד נטועה למקומי. נדהמת.

האם זהו כוחו של הוויתור? האם מוויתור רק מפסידים? הרי הנה רחל הפסידה את יעקב. אני ממשיכה להתלבט, איני שמה לב שלאה יצאה מהחדר, מובלת אל חופתה.

ניעור ראש קל מחזיר אותי למציאות. אני מזדרזת, מגיעה אל קדמת האפריון, מפינה שלאה עומדת להינשא ליעקב באופן סופי. אני טרודה. ראשי סחרחר, לא רציתי לראות או לשמוע. ליבי כאב על אובדנה של רחל.

אני שומעת מישהו קורא לי. אני מסתובבת. אני רואה בחור צעיר רחב כתפיים, פגיון כרוך סביב מותניו, ידו העבה מגישה לי מים. בבת אחת אני נזכרת במחשבותיי אל עבר דליי המים שמונחים מחוץ לביתי בכל יומיים.

״האתה הוא זה שמשאיר לי מחוץ לביתי את דליי המים?״ סומק פושט בלחיי. אני נזכרת גם שנפלתי והורסת כולי.

״אכן נודע הדבר״. חיוך מרשים על פניו.

אני רוצה לשאול כל כך הרבה, אבל אין זה מכבודי. אולם אני בוחרת לעצמי שאלה אחת. ״מה שמך?״

״חמור מכנען״. הוא מחזיר אליו את ידו המושטת עם כוס המים. ״אלה מעוניינת במים?״

״אשמח. תודה״. אני לוקחת מידו את המים. הבושה מכסה את פניי לגמרי, מאדימה כעגבניה בשלה. ״מה אתה עושה בעירנו? ומדוע שתניח מחוץ לביתי דליי מים?״

״מסתובב אני בכל מיני מקומות מנסה להכיר אנשים חדשים, תרבויות״.

״ומדוע שתעזור לי אדוני?״ אני מקשיחה פנים, מקווה לא להראות מצחיק. גם אדומה וגם כעוסה.

״חשתי בצערך״.

״תודה לך״. אני נפרדת לשלום, נעלמת מהמקום, מרוב בושה. בורחת חזרה לביתי.

…..

ימים בודדים עברו, שאלתי נותרה בעיניה. האם ויתור באמת מועיל, או שמא הכל בדייה? אין לי תשובה. אולם סוף כל סוף הקמתי בית. אני נשואה באושר שני ילדים כבר נולדו לי. את מקום מגוריי עקרתי לכנען.

לבני בכורי קראתי שכם, אני מקווה שיעשה דברים גדולים, שיעזור לאחרים כאביו.

אני נמצאת כעת בשוק, קונה כמה ירקות להכין מהן ארוחת ערב.

את יעקב ולאה פגשתי לא מזמן. שמעתי שרחל כבר נפטרה, ממש בהולדת בנה השני. כאבתי עליה. אישה כל כך מסכנה, כך חשבתי. גם וויתרה לאחותה, גם ילדה רק שני בנים, וגם לא זכתה להמשיך לראות בשמחתם, לגדל אותם. פשוט באמצע הדרך מתה לה.

ככל שחולפים הימים אני מבינה שאין זה שווה לוותר. אילו רק רחל הייתה מתעקשת עם אביה, נחלמת באחותה. יכלה לחיות עם יעקב בשלווה, לגדל ילדים בנחת. אבל מהוויתור הפסידה.

״כל מה את חולמת ילדתי?״ אישה מבוגרת דוחפת אותי. ״פני את המעבר. אין זה המקום לחלומות״.

״סליחה״, אני מרכינה ראשי. מתנצלת.

״ספרי לי על מה חשבת״. האישה מושכת אותי לדוכן צדדי, נשענת עליו. ״מה יושב על ליבך?״

אני מגוללת בפניה את כל סיפור חיי. לא מחסירה אף פרט. מתעקשת לספר גם על רחל. האישה מקשיבה בקשב רב. שואלת, מתעמקת. דולה ממני כל פרט מידע.

״תקשיבי לדבריי ילדתי״, הזקנה עוצמת עיניה, כמו מעשה כשפים. ״הוויתורים לעולם לא מפסידים. אבל צריך להבדיל בין הדברים!

אם היית מוותרת לאחותך על הצפרדע יכול להיות שהבית לא היה נשרף, אולם אין זה אומר שזה לא היה קורה ביום אחר. הבורא הרחום גזר שהורייך ואחותך ימותו בזמן שהבית נשרף. אין זה קשור כלל לוויתור.

ואילו רחל שוויתרה על הסימנים עבור אחותה זה גם עשתה מעשה אצילי, היא כלל לא הייתה חייבת לעשות זאת. ואת חושבת שהיא הפסידה מכך?״

״כן״.

״לא. מי קבע שאם הייתה מתחתנת עם יעקב לבדה הייתה מביאה שניים עשר ילדים? מי אמר שלא הייתה נפטרת בלידת ילדה השני? מותה הוא גזרת שמיים, בדיוק כפי שנגזר על משפחתך.

אבל חכי ותראי. הוויתור שלה יעמוד לילדיה לעולם. לנצח נצחים.

כי מוויתור לא מפסידים. בטח לא הופעתו כזה״.

״האם מכשפה את?״ לפתע התמלאתי פחד. איני אוהבת מכשפות.

״לא. אישה מבוגרת אני. והספקתי לראות כל כך הרבה, עד שבביטחה אני יכולה לומר לך. שוויתור אינו סתם. זה לא עוד נתינה סתמית. זו נתינה עם משמעות, נתינה עם משקולת. את חושבת שהיה לה קל לוותר? לא. זה קשה. אבל היא עשתה זאת בלב שלם. כשהוויתור מגיע בלב נקי. שלם. אז הוא חזק ויעמוד לדורות אחריו, לישועה״.

״תודה לך״, קדתי מעט. לא ידעתי איך להיפרד ממנה בדרך אחרת. היא כל כך שמחה אותי בתשובתה. ניקתה את ליבי הפצוע מזה שנים. ״אין לך מושג איך הרגעת את ליבי״.

״תאמיני לי, שאני יודעת״.


-סוף-

״מניעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב״.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה