דיון על הגבול

  • הוסף לסימניות
  • #41
רבי שלמה אבן גבירול.
רבי שמואל אלבאליה.
רבנו בחיי.
רבי משה אבן עזרא.
רבי אברהם אבן עזרא.
הראב''ד הראשון.
הרמב''ן.

לא חסר פילוסופים בתקופה הזאת שהשאירו אחריהם ספרים עוקבות למחשבות עמוקות פי אלף משל היום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
צורת הדיאלוגים וההתנהגות. יכול להיות שבעומק העסיק אותם דברים דומים, אבל צורת ההבעה הייתה הרבה יותר שטחית ורדודה.
לא חסר פילוסופים בתקופה הזאת שהשאירו אחריהם ספרים עוקבות למחשבות עמוקות פי אלף משל היום.
מה,:eek: שנינות ועומק נולדו רק בשנים האחרונות??
אולי כיום יש יותר מהם, כי יש יותר אנשים מלומדים.... ויותר "מלמדים" את זה.
אבל בכל השנים התפלספו, רבו, עקצו, התעמקו, ומה עם הונאה? זה לא קשור לעומק ושנינות לפעמים?
ולפני כמה שנים זה נכתב?
ובמעשה קרח אין עומק ותחכום?
בפן מסוים אני חושבת שאנשים הופכים ונהיים דווקא היום יותר רדודים.
הכל כתוב, נשלף, מוכן ומזומן. לנו נשאר להישאר מטומטמים ולהסתובב כגאונים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
אבל אני חושבת שזה מפריך את המשפט הזה.
על 'ימי הביניים' שמעתם?
המונח "ימי הביניים" (לטינית: Medium Tempus או Medium Aevum) נטבע במקור בתקופת הפיאודלים והפיאודום של ונציה.[1] המונח התקבל על ידי אנשי התקופה ומאוחר יותר, שראו את התקופה שבין נפילתה של הקיסרות הרומית לבין התחייה הרוחנית שלהם, כתקופת ביניים שבה לא התרחשה התפתחות משמעותית, והאנושות הייתה שקועה בדכדוך מתמשך.
רבי שלמה אבן גבירול.
רבי שמואל אלבאליה.
רבנו בחיי.
רבי משה אבן עזרא.
רבי אברהם אבן עזרא.
הראב''ד הראשון.
הרמב''ן.
כל הפילוסופים מביניהם חיו תחת השלטון המוסלמי, ואין קשר בינם לאלו שחיו במרכז אירופה, שהייתה שרויה בחשכת ימי הביניים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
על 'ימי הביניים' שמעתם?


כל הפילוסופים מביניהם חיו תחת השלטון המוסלמי, ואין קשר בינם לאלו שחיו במרכז אירופה, שהייתה שרויה בחשכת ימי הביניים.
על ימי ביניים יהודיים, תורניים באותה תקופה - שמעתם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
כמדומני שהדיון קיבל סטיה רצינית מהנושא שעליו נפתח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
מצטרף לדבריו של @Simcha, ורק אוסיף שיש חילוק בין מאבק פיזי בין השניים על החיים ועל המוות, שהוא אלים יותר; לבין מאבק מרחוק, כגון חילופי יריות מהגגות או מהרכבים הסמוכים, וכדו', שהוא בדר"כ נסלח ואפילו רצוי.

מלבד זאת, השאלה מתחדדת יותר כשקוראים תאורי זוועה על החורבן או על השואה וכדו', תאורים שבשום ספר בדיוני לא יתקבלו, אולם כשהם מתארים את הנ"ל, זה מתקבל ועוד איך. מעניין לבחון את ההבדלים. (זורק מחשבה לא סגורה: אולי זה בגלל שמכיון שזה היה - דווקא כדאי לדעת על זה, וכל מה שלא היה - אין שום ענין לדעת את זה).
כילדה, באמת לא הפריע לי לקרוא על מאות הרוגים...
כמבוגרת - עצם הרעיון שבו אפשר לסיים כל כך בקלות חיי אדם בספר הוא נוראי!
מילא, כשאנשים רבים (וכמובן אין הכוונה לתיאורים מפורטים על סוג הריסוק של העצם... אלא מדובר על עצם הרעיון) יש עוד אופציה שהנזק הוא הפיך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
משנה המטרה? משנה התיאור.
נגעת בדיוק בנקודה שרציתי להעלות.
גם אני לא חושבת שזה עניין של מטרה. אמנם לא קראתי מעולם את גרשונוביץ, אבל דיאלידאן הספיק לי, ואפילו הסאדיסטיות של השודדים מול יקוואל. ברור שזה עניין של רגישות, שלא קשורה רק לערכים, אלא גם לכח דמיון מפותח מאד.
אישית לא יכולה לקרוא דברים כאלה, כי הסכין פשוט עוקצת אותי ליד האוזן, פיזית.
לטעמי אפשר להרגיש היטב אם הכותב נהנה כשהוא הכאיב לדמות, אפשר לטעום את הגישמאק שהיה לו בזה, גם לפי הרעיונות , גם לפי עסיסיות התיאורים וגם לפי הכמות שזה קורה. מבחינה ספרותית, לא נראה לי שזה פוגם במקצועיות הסיפור. מבחינה ערכית, טוב. אני מאד רוצה להשיג את ההנאה שלי בדרכים אחרות, בנתיים מצליח לי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
האמצעים מקדשים את המטרה?
המטרה מקדשת את האמצעים.
ונכון.
נהניתי מההערה.
אבל אני חושבת - לא בטוחה, שהסופרים יגידו בעצמם - שכשמישהו כותב עם מטרה של.... התיאורים שלו הופכים למעודנים יותר, הוא חותר למשהו, אם לא עצם האלימות הוא הסיפור, הכל משתנה.
אבל כל הדיון נראה לי יותר טעם וריח מאשר גבולות או לא (אישית אני אגיד שזה עובר כל גבול, אבל יש אנשים שכן מתענגים על זה).
כילדה, באמת לא הפריע לי לקרוא על מאות הרוגים...
כילדה קראתי ספרים על מאות הרוגים (לא היה לי מבחר גדול בספרים). גם הלכתי ברחוב והסתובבתי כדי לוודא שאף אחד לא הולך אחריי...
כבוגרת יש יש לי ב"ה הרבה חומר איכותי וטוב גם בלי זה.
אבל הספרים כגון :
אבל דיאלידאן הספיק לי, ואפילו הסאדיסטיות של השודדים מול יקוואל. ברור שזה עניין של רגישות, שלא קשורה רק לערכים, אלא גם לכח דמיון מפותח מאד.
נכון שיש שם אלימות נוראה אבל יש שם גם, לדעתי, כ"כ הרבה עומק (ושנינות :p) ומלחמות פנימיות שבעז"ה אחרי הסיפור הרגשתי שאני יוצאת אם משהו גם לנשמה.....
אפשר לחלוק עליי, כבר עבר זמן מאז הספר האחרון. ואם זה ממלכה במבחן אז נראה לי שאני לא מכירה.

בקיצור, צריך להוסיף בכל ספר חדש איזושהי הגדרה :
הספר הזה נכתב בצורה
עדינה. אלימה. דוחה. מקבלת. זורמת. אלימות עם מטרה או לשמה. ועוד ועוד.
אם זה מתאים לטעם האנין שלך אז בבקשה.
ואם לא נא להשאיר על המדף לקונים שכן יאהבו.
קריאה נעימה!
חתימת הסופר.ת.​
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
ההבדל בין הספרים הוא צורת ההגשה של האלימות ומטרתה.
משנה המטרה? משנה התיאור.
אם זה למטרה נעלה, אז זה בסדר, ואם זה למטרת העלילה, אז לא?
האמצעים מקדשים את המטרה? לא מביעה לגבי אלימות או שלא, אלא לערבוב המטרה כאן.
אלימות היא אלימות.
@anotherית אם באמת זה מה שהצלחת להבין ממני, אני מרימה ידיים ופורשת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
בלת"ק
לדעתי, כל עניין האלימות בספרים בא להאכיל איזשהו מקום רע בנפש
ולקוח במקור מספרות זרה בכלל
קשה לי להבין איך הספרים הללו נכנסו בכלל למחננו, אך, באותה נשימה, אני גם קוראת אותם מכריכה לכריכה...
בכל אופן, אני די בטוחה שגם תאורים מצמררים יכולים לעבור אם הספר פונה אל חובבי הז'אנר וכתוב מספיק טוב
(וזכורים לי כמה באחד מספריו של ח. אליאב השוכנים על מדפי ספריות מסוננות כהוגן... כמדומני ששם הספר היה 'בצל האנקויזיציה' או משהו מעין זה, ובקפיצה חדה - בספר של פ. חריף 'צופן מנצפך' גם כן זכורה לי סיטואציה די מזעזעת בה אחת הדמויות נמצאת ירויה באופן אכזרי ומחריד למדי שהדיר שינה מעיניי איזה לילה או שניים... ואני חושבת שגם נחמן סלצר ומ. ארבל לא חוסכים תיאורים בלתי מלבבים מהקוראים, ועוד על זו הדרך... )
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
בלת"ק
לדעתי, כל עניין האלימות בספרים בא להאכיל איזשהו מקום רע בנפש
ולקוח במקור מספרות זרה בכלל
קשה לי להבין איך הספרים הללו נכנסו בכלל למחננו, אך, באותה נשימה, אני גם קוראת אותם מכריכה לכריכה...
בכל אופן, אני די בטוחה שגם תאורים מצמררים יכולים לעבור אם הספר פונה אל חובבי הז'אנר וכתוב מספיק טוב
(וזכורים לי כמה באחד מספריו של ח. אליאב השוכנים על מדפי ספריות מסוננות כהוגן... כמדומני ששם הספר היה 'בצל האנקויזיציה' או משהו מעין זה, ובקפיצה חדה - בספר של פ. חריף 'צופן מנצפך' גם כן זכורה לי סיטואציה די מזעזעת בה אחת הדמויות נמצאת ירויה באופן אכזרי ומחריד למדי שהדיר שינה מעיניי איזה לילה או שניים... ואני חושבת שגם נחמן סלצר ומ. ארבל לא חוסכים תיאורים בלתי מלבבים מהקוראים, ועוד על זו הדרך... )
העולם מלא סבל. מלא אלימות. יש יצרים. זה מגוחך לחשוב שהם לא קיימים.
אם בונים עלילה שהיצרים נשלטים ומכוונים לעשיה חיובית זה יתקבל על הדעת. אבל תאוות ויצרים למיניהם סתם בשביל סיפוק אישי זה לא יהודי וקשה לנו להסכים עם זה.
בנוסף סבל עם משמעות הוא דבר שמתעכל, סבל שמגיע ללא סיבה מספקת הוא די מטריד ומגרד. ואפילו מכעיס. למה הסופר ממציא כזה? לא די במציאות?
הספרים היחידים שאני ראיתי שיש בהם את שני הדברים האילו זה של מיה קינן.
הרבה שליטה עצמית ומשמעות עמוקה ואמיתית.
אין לי מידי הרבה ספרים להשוות כי ספר שיש בו אלימות אני לא נוגעת כמו של דרשונוביץ.
מ. ארבל לדעתי גם יש בו הרבה אלימות אבל קצת כן משלב את ההיבטים שציינתי. אבל עדיין.
בנערותי קראתי את בלתי הפיך ואחרי זה חשתי שהעולם נחלק לשנים. לא נתפס בעיני בשכל איך אפשר ככה להתעלל, לשים בנאדם בבית משוגעים בשביל אינטרסים אישיים. שיש מציאות בכלל כזו.להתחזות לרב! ספר שממש שבר לי את התמימות והתום.
בסמינר שלמדתי לא הכניסו ספרים כאילו.
לגבי ממלכה במבחן זה כבר לא ידוע לי. יען עברו מאז שעזבתי כמה וכמה שנים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
סתם בשביל סיפוק אישי זה לא יהודי וקשה לנו להסכים עם זה.
אכן, לא הסכמתי איתם באופן עקרוני, ואני די בטוחה שרוב האנשים מהציבור שלנו שצורכים אותם לא היו מסכימים עקרונית עם זה, אילו אך חשבו על כך...
אבל המציאות היא שונה, וזה מה שבאתי לציין. וציבור הקוראים (לפחות חלק מספיק משמעותי מתוכו) אוהב את זה, ומה אפשר לעשות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
אכן, לא הסכמתי איתם באופן עקרוני, ואני די בטוחה שרוב האנשים מהציבור שלנו שצורכים אותם לא היו מסכימים עקרונית עם זה, אילו אך חשבו על כך...
אבל המציאות היא שונה, וזה מה שבאתי לציין. וציבור הקוראים (לפחות חלק מספיק משמעותי מתוכו) אוהב את זה, ומה אפשר לעשות.
סיפוק יצרים...
הקטע הוא שתמיד יבוא לנו תירוץ טוב למה לתת קיום לחלק הזה. הוא חזק לפעמים מאיתנו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #56
לדעתי, כל עניין האלימות בספרים בא להאכיל איזשהו מקום רע בנפש
ולקוח במקור מספרות זרה בכלל
כל עניין הספרות אצלנו בא להפיג איזה שעמום בנפש, ולקוח במקור משדות זרים בכלל.
האם ספרים מלאי צרות וייסורים לפרטי פרטים לא באים להאכיל איזה מקום צהוב בנפש?
בנערותי קראתי את בלתי הפיך ואחרי זה חשתי שהעולם נחלק לשנים. לא נתפס בעיני בשכל איך אפשר ככה להתעלל, לשים בנאדם בבית משוגעים בשביל אינטרסים אישיים. שיש מציאות בכלל כזו להתחזות לרב! ספר שממש שבר לי את התמימות והתום.
ולדעתך זה דבר רע לשבור את התמימות? האם בעולם האמיתי אין פושעים שמתחזים לרבנים? האם על האפרוח להישאר בתוך הביצה ולא לנסות לצאת ממנה?

ספרות מוצלחת היא ספרות שכתובה היטב, מצליחה לרתק את הקוראים אליה ונותנת להם ערך מוסף.
כל זמן שתנאים אלו מתקיימים בספר, מבחינה ספרותית אין כל בעיה אם היא מרתקת את הקוראים על ידי תיאורי אלימות בוטה וגרפית.
מבחינה ערכית, אתית ומוסרית בהחלט תתכן בעיה בספר שכזה, תלוי בגיל הקורא, בגרותו ויציבותו הנפשית.

בציבור הכללי ספרות וסרטי אימה הם דברים שמקובלים, ואצלנו הם ממש לא קיימים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
כל עניין הספרות אצלנו בא להפיג איזה שעמום בנפש, ולקוח במקור משדות זרים בכלל.
האם ספרים מלאי צרות וייסורים לפרטי פרטים לא באים להאכיל איזה מקום צהוב בנפש?
אהבתי.
הכל נכון.
אבל לגבי:
בציבור הכללי ספרות וסרטי אימה הם דברים שמקובלים, ואצלנו הם ממש לא קיימים.
גם בציבור הכללי ראיתי פה ושם (ב"ה שאני לא רואה הרבה) פרסומת בסגנון:
נדאג שילדינו יחשפו לתוכן לא אלים.
נשים סינון על האינטרנט של הילדים שלא יוכלו להיחשף לתוכן פוגע.
אם הילד מתנהג מדי באלימות, יש עניין לבדוק אולי הוא מחקה איזה דמות שהוא מסתכל על זה הרבה....
ואם זה ההבדל היחיד בינינו לבין ה"ציבור הכללי", יחי ההבדל הקטן:p.
ושיישאר תמיד, רואים את התוצאות במוחש. (מוחשי?)
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
בציבור הכללי ספרות וסרטי אימה הם דברים שמקובלים, ואצלנו הם ממש לא קיימים.
ולדעתך זה דבר רע לשבור את התמימות?
לשם מה זה נחוץ? האם בשביל להקרא בוגר יותר, או מנוסה יותר, חייבים להחשף לתוכן גרוע? מי שמוציא ספר כזה, אמור לקחת על אחריותו את כל ההשלכות והפגיעות שעלולות להגרם לציבור קוראיו כתוצאה מכך. והציבור החילוני אכן נפגע קשות, פגיעה עמוקה בעדינות ובתמימות וביכולת לחיות חיים פשוטים וטובים.
די ברור לי שאם היו שואלים את @מריומה ♧ היא הייתה מעדיפה לוותר על החוויה, וזה הרי כאלף עדים לחוויה שלילית. ספר שנותן לקורא חוויה שלילית, פספס את המטרה המרכזית של הקריאה - עונג. קצת קשה לי לקרוא לספרות כזו: ספרות טובה, גם אם יש הרבה קוראים שאוהדים אותה. (ונזוקים גם הם, ודאי, אבל זה לפחות בבחירה שלהם.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
לשם מה זה נחוץ? האם בשביל להקרא בוגר יותר, או מנוסה יותר, חייבים להחשף לתוכן גרוע? מי שמוציא ספר כזה, אמור לקחת על אחריותו את כל ההשלכות והפגיעות שעלולות להגרם לציבור קוראיו כתוצאה מכך.
אני לא מוצא שום פגיעה בכך שאדם מבוגר קורא ספר שמתאר אלימות קשה. ממילא זה לא תוכן גרוע, בכל אופן לא יותר קשה מספר שמתאר ייסורים קשים של חולה בגוף או בנפש.
ובלי כל קשר לכך - ספר שמכין את הילד לחיים, ומספר לו שהחיים הם לא זר של שושנים, אלא יש בהם מקומות מסוכנים ואנשים בעייתיים, הוא ספר טוב ומוצלח, גם אם הילד היה מעדיף להישאר בתמימות. רבים רבים מהמקרים של הפגיעות הקשות והכלכליות בילדים ובבוגרים, נובעים מהחינוך לנאיביות, והמחשבה שאם נגדל את הילדים בתוך צמר גפן הם יישארו בתוכו לעולם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
אני לא מוצא שום פגיעה בכך שאדם מבוגר קורא ספר שמתאר אלימות קשה. ממילא זה לא תוכן גרוע, בכל אופן לא יותר קשה מספר שמתאר ייסורים קשים של חולה בגוף או בנפש.
ובלי כל קשר לכך - ספר שמכין את הילד לחיים, ומספר לו שהחיים הם לא זר של שושנים, אלא יש בהם מקומות מסוכנים ואנשים בעייתיים, הוא ספר טוב ומוצלח, גם אם הילד היה מעדיף להישאר בתמימות. רבים רבים מהמקרים של הפגיעות הקשות והכלכליות בילדים ובבוגרים, נובעים מהחינוך לנאיביות, והמחשבה שאם נגדל את הילדים בתוך צמר גפן הם יישארו בתוכו לעולם.
ודאי שזו פגיעה. זה חנוך לאלימות, זה פגיעה בעדינות הנפש
ובעניין החינוך לנאיביות-אפשר לקרוא לזה חינוך לנאיביות, ואפשר גם המנעות מחשיפה מיותרת לתכנים מזיקים
בכל אופן, אלו שתי שיטות, הגישה של החינוך למפגש עם העולם והגישה של הצמרגפן
ואם יותר לי לומר כבר עכשיו: אינני רואה טעם בוכוח שבו כל צד יתבצר בעמדתו... התכתשות מילולית מיותרת
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

בעז"ה


היי,
מי שמכיר אותי קצת מקהילת הכתיבה, יודע שאחד מתחביביי הוא ללמוד כתיבה טובה- מקריאה טובה.
הפעם אני לא אביא דוגמאות ספציפיות מספרים, רק אשתף בכמה תובנות כלליות מהספרים האחרונים שקראתי:) ואם אתם תגלו משהו חדש שרלוונטי לכתיבה שלכם, זה כמובן יהיה משמח:)


1. סיכון = מחיר
כשאנחנו כותבים סצינות שבהם הגיבור בסיכון, אנחנו עלולים להדגיש את הסיכון על ידי אפקטים: הגיבור נפצע, הגיבור מסכן, הגיבור נלחם עד זוב דם וכמעט הפסיד, הגיבור היה צריך לברוח; אבל למרבה הצער, כל האפקטים האלו לא מספיקים בכדי ליצור סצנות מותחות באמת. מדוע? כי כדי שהסצנה תהיה מותחת, כדי שהקוראים באמת יאמינו לכותב שהגיבור עלול להפסיד משהו במאבק הזה, הגיבור צריך אכן להפסיד משהו- בכל סצנת סיכון.
זהו מסר חשוב, שכל כך לא מצוי בספרות שלנו, שאולי צריך להדגיש אותו שוב: האופן היחיד לשמור על מתח אמיתי של הקורא, הוא להפוך כל סצנת סיכון, לסצנת מחיר. גיבור פצוע יחלים, בעזרת השם. הוא אולי יתאשפז, יתעלף, יתמסכן עד כלות רחמינו, אבל הוא לא שילם מחיר אמיתי, בלתי הפיך, על המאבק שלו. רק כאשר הגיבור משלם מחיר אמיתי בכל סצנת מאבק - ומאבד באופן בלתי הפיך משהו שהיה שלו, כמחיר לסיכון שלקח- המתח הופך לאמיתי. לאט לאט, אחרי כל סצנה כזו של מאבק ומחיר, הקוראים יבינו שכאשר הגיבור בצרות- זה באמת מפחיד. הם נתפסים לחלוטין למאבק שלו, חרדים לגורלו ולגורל כל מי שקשור אליו. בתת מודע שלהם, הם יודעים שהסיכון כאן אמיתי. הגיבור עלול להפסיד משהו- והוא אכן יפסיד משהו- משהו יקר.

2. אקספוזיציה זו לא מילה גסה
יש דעה בספרות המודרנית שאקספוזיציה בסיפור היא חולה רעה שצריך להסתיר אותה מאחורי תירוצים מספקים: דו שיח טבעי בין דמויות שחושף מידע שהקורא לא ידע, דמות שמסתכלת במראה כדי לחשוף את המראה שלה, ועוד ועוד דרכים ססגוניות להותיר את האקספוזיציה של הסיפור שקופה. באופן כללי זה נכון, אבל לא כדאי ללכת לקיצוניות. לעיתים אקספוזיציה היא פשוט חלק מהיצירה הפלאית שנקראת סיפור, בדיוק כפי שסיפרו לנו סיפור כשהיינו ילדים: "פעם פעם, לפני שנים רבות, היה איש אחד עני...". לא תמיד חייבים לברוח מאקספוזיציה ברורה, ולעיתים היא גם מוסיפה עומק ועניין לסיפור. הרי בסופו של דבר- המילים שלכם הן האמצעי היחיד שבו הקורא יכול להכיר ולדמיין את העולם והדמויות שאתם בונים. כאשר המילים דלות, או תיאורים לוקים בחסר בגלל פחד מפסקאות ארוכות מדיי- הדמיון של הקורא עלול להיות חיוור. אל תתקמצנו ותלחצו מתיאור יתר או מידע, ואל תרוצו עם העלילה על חשבון אקספוזיציה עשירה.

כאן כן אמחיש בדוגמא קטנה: את מהללאל אהבנו בגלל האומץ שלו, הלב הטוב וגם- לעיתים- החוצפה שלו. אבל נקשרנו אליו רגשית דווקא בזכות סצנות עשירות באקספוזיציה סבלנית, שנתנה לנו רגעים של קרבה עם הדמות.

...בשקט עמד על מקומו, מביט בצאן המתנהל לאטו בין הדשאים הרטובים מטל, בלהקת ציפורים קטנות וססגוניות שהתעופפה מעליהם, מחפשת אחר ארוחה, בקרן שמש אחת שחדרה בין העצים, מציירת קשת יפיפייה על מגדל קורי עכביש שהתנוסס בין שני ענפים, וידע שהגיע זמנו ללכת.



ולסיום, טיפ אחרון: הסופרת מרגרט אטווד אמרה: "אנשים תמיד מגיעים עם תאוריות חדשות בנוגע לסיפור. אבל הכלל העיקרי לכתיבת ספר טוב הוא: "תחזיקו את תשומת הלב שלי."
זהו טיפ בסיסי בכתיבה, והניסוח שלה מצוין וברור מכדי שיהיה צורך להוסיף מילה מיותרת על ההגדרה הזו. אבל איך בעצם עושים זה? איך מחזיקים את תשומת הלב של הקורא? לא על ידי זיקוקים, אפקטים, קרבות או דרמות רגשיות (למרות שגם הם לעיתים חשובים), אלא על ידי שינוי. שינוי מחזיק את תשומת הלב של הקורא, כיוון שהוא גורם למצב להפוך להיות לא סטטי, ולעלילה לקבל משמעות.
הכלל הוא פשוט: בכל סצנה צריכה להיות התרחשות, שינוי. אין אפשרות שכתבתם סצנה- גם אם זה ספר דרמה- ולא השתנה בו משהו באופן בלתי הפיך (כלומר- שלאחריו הדברים אף פעם לא יחזרו להיות כפי שהיו). גם אם לא ענק, גם אם לא עניין של חיים ומוות, ואולי אפילו רק שינוי רגשי- אבל שינוי חייב להיות.

אנחנו בכל זאת בחודש אלול, אז הייתי ברשותכם רוצה לקשר את המסר היפה הזה גם לחיינו, כי אני מאמינה בכל ליבי שכללי סיפור האונברסליים בעצם משתלשלים מהאופן שבו הקב"ה מנהל את העולם, ובאופן שבו הוא טבע הסיפור האנושי:
סיפור חיינו עשוי מרגע אחרי רגע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. הקב"ה כביכול לא "כותב" את הפרקים בחיינו לחינם. השם נותן לנו כל רגע, חודש ושנה- כי הם חשובים לעלילה שלנו, הם משמעותיים עבורנו. בחסידות מוסבר שיום ללא שינוי- הוא יום מבוזבז.


תודה שקראתם עד כאן:) שמחתי לשתף.
אסיים באיחול- שנזכה לשנה טובה ומתוקה, ושנזכה לכתוב סיפורים טובים באמת, שעושים להשם נחת ומקרבים את הסיבה האמיתית לכל העלילה האנושית הזאת- את הגאולה האמיתית והשלימה.
דופליקטים 2 - ביקורת ספרות
אז הנה זה הגיע. אחרי שחיכינו שנה מאז ה'התגלות' והתבשרנו שהספר הבא לא יצא לתשרי ונאלץ להמתין עד ניסן. לאחר המתנה ארוכה הגיע הרגע וקיבלתי במייל הודעה מ'אור החיים' על הספר במכירה מוקדמת.

אז לפני שנתחיל עם הביקורות נקדים ונאמר שברור לכל דורש שיונה ספיר כבר מזמן כבשה את הכיסא של הסופרת מספר אחת בתחום ספרות המתח החרדית בכלל, והספר הזה בפרט הוא אחד הספרים הטובים שידעה הספרות החרדית מימיה, וכל הביקורות שיבואו כאן הם לפי דרגתה על אף שברור שאני לא יכול לכתוב ספר גאוני ומורכב כזה. ואצל אנשים בסדר גודל כזה מדקדקים כחוט השערה. ועוד אומר ואוסיף שקראתי את הספר בסך הכל פעם אחת לפני שהביקורת הזאת נכתבה, ככה שיתכן שישנם אי אלו דברים שלא אחזתי בקריאה הראשונה וידרשו פעם נוספת.

היא ללא ספק הולידה משהו חדש בספרות המתח שלנו. ממתח שהסתכם בסוכני ביון ומרגלים נושאי אקדחים, היא הביאה משהו חדשני ועתיק בא זמנית. אני בטוח שזו סדרה שתהדהד עוד שנים רבות על אף ספרי הפנטזיה הבאים שיבואו בעקבותיה. יש בה שילוב גאוני של דמות פנטזיונית יהודית בעולם שמוכר ולא מוכר לנו. לצעד כזה לא דרוש רק אומץ בלקחת אחריות לכתוב אותו, אלא גם את השכל והרגש המתאימים לעשות את זה נכון.

וכעת לביקורת:

ובכן, נתחיל עם הדבר שנגלה לעיני כולם עוד מבלי שנתעמק בספר שאני נושאים בידינו, והוא השם של הספר "אוצרים: כבלי החירות". לא הבנתי איפה בדיוק הקשר דוקא ל"אוצרים" בכל הספר הזה? מה גם שהוא שם פחות קליט, שלוש מילים שבתוכם יש גם נקודתיים. היה נראה לי יותר מתאים "כבלי החירות". ניתן אולי לשער שזה בגלל שבהמשך יהיה ספר שנושא שם דומה "אוצרים: דופליקי הדופליקטים וכו'". אבל עדיין לי זה נראה קצת פחות מתאים.

וכעת ניגש לדבר הבא, הדבר שנראה לעיני כל כבר מהרגע הראשון והוא כריכת הספר. כמו בספר הקודם גם בזה יונה ספיר לא מאכזבת ונותנת לספר כריכה שבולטת מאד במדף הספרים החרדי (והאמת שגם בציבור הכללי היא לא נפוצה כל כך) ויותר נוטה להזכיר תמונה של סרט הוליוודי. ללא ספק כריכה מושכת שגורמת לכל מי שניגש לחפש מתנה לאפיקומן באור החיים להושיט את ידו לספר גם אם הוא לא שמע מעולם את המילה 'דופליקטים'. כריכה יפהפייה, אפילו מאד. עם כל מה שהתלהבתי מהכריכה של הספר הראשון, מזאת התלהבתי יותר. הגרפיקאית כאן ללא ספק עשתה עבודה מדהימה ונדירה. (יש בי מחשבה לפנות אליה לגבי הכריכה לספר שלי). אבל עוד לפני שנרד לרזולוציות אני שואל: איזה קטע בספר היא באה להמחיש? מילא בספר הראשון היתה זו הבקתה בה התגוררו דני וחבריו במשך המשימה שלהם בסיים. אבל בספר הנוכחי חיפשתי סצנה של טירה בראש הר עולה בלהבות על רקע שמי הלילה - ולא מצאתי. יש את המגדל של זירו בראש ההר, שכנראה לא מדובר בו; יש את המלחמה בסוף על הקרצ'ר, אבל לא תיארתי את מבנה המשושה בתור טירה כזאת. חוצמזה שזה לא נראה מתרחש בתוך בועה בלב האוקיינוס – קיצער, עם כל היופי שלה, קצת קשה למצוא קשר בינה לבין ההתרחשויות בספר הזה.

וכעת בואו נרד טיפה לרזולוציות (ושוב, אני מתנצל עד הקפדנות. אבל כמו שאמרתי, בספרים בסדר גודל כזה מדקדקים גם על הפרטים הקטנים): א. הדואוסיינס שמופיע בכריכה לא זהה בצבעיו (גווני שחור ולבן עם ראש כהה) לתיאורים שבתוך הספר (גווני כחול וירוק), וגם לא לצבעי התמונה שבכרך הראשון. ב. האדם שרוכב עליו לא נראה בדיוק יושב עליו, אלא אם כן נאמר שיש לדואוסיינס איזו דבשת שמסתתרת מאחורי הכנף שלו (ועל הכנף עצמה לא יתכן שהוא יושב, אלא אם כן הוא רוצה למות), ואילו בספר הראשון הוא ממש ישב על הצוואר שלו בצורה מאד ברורה. נעבור לגב הספר. בגב הספר אם אינני טועה נראה זירו אוחז בשפופרת הזכוכית שבתוכה כטור הטונגו ליד הגוליבר הענקי. אז ככה: ג. במחילה, אבל ככה לא נראה זירו שמתואר בספר עם עור ושיער בהירים ועיני קרח תכולות. האדם שעומד שם נראה ממוצא מזרחי, אולי אפילו ערבי עם עור ושיער כהים. אולי זה בנדו או אאודו? לא ברור כל כך, מסתבר שלא. ד. לגבי הכלב שמופיע שם: קודם כל לפני שקראתי את הספר הוא בכלל לא היה נראה לי ענק, אלא פשוט יותר קרוב למצלמה מהאדם שעומד הרבה מאחוריו – כנראה שהפרספקטיבה לא מספיק ברורה. אולי היה ניתן לשפר את זה אם היו מוסיפים לשניהם צל על הקרקע. מה גם שהכלב מרים את הראש למעלה במבט מתחנחן כאילו הוא מסתכל לאדם שעומד מעליו ולא לבני אדם קטנים שמטיילים בין רגליו, דבר נותן תחושה שהוא נמוך וקטן. דבר נוסף: הכלב הזה לא נראה גוליבר מעוות גנטית בעקבות קרינה רדיואקטיבית, אין לו עיניים אדומות ומבע מפלצתי כמו שמתואר בספר. הוא דומה יותר לכלב מסטינו נפוליטנו איטלקי. הזאב שבגב הכרך הראשון לעומת זאת נראה הרבה יותר מאיים ומפחיד.

וכעת נעבור לדבר על תוכן הספר, ונחלק זאת לשני חלקים. האחד: הביקורות החיוביות על הספר. והשני: קצת הערות לשיפור.

* אחד הדברים הקשים בכתיבת סדרת פנטזיה, היא העובדה שהקוראים סיימו עם הספר הקודם כבר מלפני שנה וכבר הספיקו לשכוח הרבה מהחוקים והכוחות של העולם, וכעת אתה בא לתת להם עלילה באותו עולם שרוב הסיכויים שחלק גדול ממנו הם כבר הספיקו לשכוח. הדבר הזה קשה שבעתיים כשמדובר בסך הכל בכרך שני כשעל העולם הקסום שלך יש רק ספר אחד, והקוראים לא בדיוק זוכרים את מסגרת ה'גלובל', היחס המדוייק לסקנדר, צורת הזימון, מתי הוא מתאפשר, חוקי היורהמנטום וכו'. על הסופרת מוטלת כאן עבודה מקצועית כבר בעשרות העמודים הראשונים להכניס אותנו לאווירת העולם באלגנטיות, מבלי שנרגיש שאנחנו קוראים כאן איזה תקציר או איזכורים יבשים מהעולם ומהספר הקודם. והתהליך הזה עבר בספר בצורה מוצלחת ביותר. יונה ספיר ידעה להציף תוכך כדי קריאה באלגנטיות מחדש את כל המושגים והאיזכורים החשובים מהספרים הקודמים, מבלי לעצור ולהזכיר אותם בצורה עניינית ויבשה.

* נקודה נוספת שראויה לשבח היא שזה הספר הראשון בו אנחנו מתוודעים לגיבור-על יהודי אוטנטי. הוא נצרך להאכיל את הדואוסיינס לפניו, הוא מתייעץ עם רב על המשך דרכו בגלובל, הוא לא נכנס לכנסיה, יש ערכים יותר חשובים מחוקי היורהמנטום. בסוף הפ היו סיטואציות מאד ראליות והיוניות שהוא יתקל בהם ואני שמח שהסופרת לא ברחה מהם. והכי אהבתי שהדברים נעשו בצורה אלגנטית ולא מולחמת ומטיפה. (גם הקטע האצילי שהוא לא נדחף למכות עם דיואו בשוק ממש מצאה חן בעיני).

* רמת המת של הסיפור עוצמתית ביותר. כל קטע נגמר בצורה שגרמה לי לדפדף לחלק בהא שבו הוא ממשיך רק כדי לברר שהכל בסדר (עד שגיליתי שלא והייתי חייב לקרוא את כל העמודים עד לשם). אומנות ראוייה לשבח. זו טכניקה שהרבה סופרים משתמשים בה, אבל החוכמה היא לא רק לסיים במתח, אלא גם להראות שזו לא היתה סיומת סתמית ובאמת התפתח משהו רציני בעלילה. (בשונה מהסופרים שגומרים פרק במתח שמתברר כמיצג שוא בעמוד הבא, דבר שגורם לקורא לאבד אמון, כמו בסיפור על הוא שצעק "זאב זאב").

* זירו – הוא נבל פשוט גאוני. נראה לי שהוא הנבך הכי מפחיד שפגשתי. ככל שקייזר ומסדר הדופליקטים מנסים להיות חכמים יותר, זירו נהיה מפחיד יותר. אהבתי איך שהיא נכנסה לפרטים עם כל התרגיל שהוא עשה עם קאזנס והמוות שלו. הוא נבל באמת לא צפוי, מצד אחד רצחני להחריד, ומאידך כל כך מתרפס כלפי דני, ועוד בסוף אם הספר... אין מה לומר נבל פנטסטי.

* שמות יותר מקוריים – בספר הזה בשונה מקודמו יונה ספיר הביאה מכלול שמות מקורי וקסום יותר כמו 'ריקורדום', 'פאוטור', 'חרב המורטם', 'ואגבונדים' (שאגב, הם דמויות גאוניות ומתוקות להפליא). יותר טוב מהספר הקודם שכמעט כל השמות שפגשנו היו לקוחים מהשפה האנגלית כמו 'סקנדר', 'בייס', 'פיוצ'ר', 'פרדייס', 'סיים' וכדו'.

* היסטוריה מדהימה מוסיפה המון עומק לעלילה ולדמויות

* סיומת מטורפת – לא זכור לי שקראתי אי פעם סוף כל כך בלתי צפוי (כל הרחבה ותיאור שאוסיף רק יגרע).



ועכשיו לדברים הטעונים שיפור:

* הפרולוג – הספר פותח בדני שנכנס לתוך דלת סתרים ומוצא את עצמו בעבר ומקבל ספר מדוקטור קאלי. הקורא הקלאסי בטוח שזה קרה בתחילת הסיפור עוד לפני חזרתו של דני להמשך שנת ההתגלות, אבל פתאום פוגשים את הקטע הזה שוב בהמשך הספר כשהוא מוצא את המקום שפגע בו הריקורדום, ואז הקורא תופס שהפרולוג בכלל לא היה חלק בסיפור.

* טעויות מקלדת רבות מידי.

* כל ספר טוב מעביר את הקורא איזו חוויה של הרמוניה מסויימת, גם אם הוא חלק בסדרה הוא דואג להשלים איזה פרק מוגדר ומשאיר את הקורא עם תחושת שובע מסויימת (שלא סותרת את התיאבון למנה של הספר הבא). הספר הזה לא סגר מעגל מבחינתי. הגם שלאי נרפאה מהחולי שלה, המצב נהיה יותר מסובך מהמצב בו הספר התחיל, היתה לי תחושה של חוסר השלמה מצד העלילה שהרגישה כאילו נקטעה באמצע – נשארתי רעב. דבר נוסף: בתור קורא ציפיתי לתגמול בסוף הספר של איזה קרב מרשים או אירוע בומבסתי. האמת שהיה, אבל הקרב בבועת האוצרים יכל להיות הרבה יותר בעל צבע, פרטים ותחושות ולא להסתכם בדף אחד.

* עומס מידע מכביד – אני יודע שזה ספר פנטזיה שמתאר עולם אחר, אבל היו הרבה נקודות לאורך הספר שהיו די מייגעות, הן מצד הכפילות שלהם (יכולתי למצוא את עצמי מול שתי פיסקאות באותו עמוד שהסבירו את אותו רעיון) והן מצד המורכבות בה הם מוצגים. הרבה דברים של כללי זימון הסקנדרים והתפקוד שלהם, ההסבר על הריקורדום וההשלכות שלו בעולם ועוד דברים רבים היו מעט מורכבים בשביל קורא קלאסי. צריך למצוא דרך לפשט אותם יותר.

* חוסר שימוש בסאב-טקסט – לאורך התחביר נתקלים במשפטים ופסקאות בעלי עודף מילים מיותרות. ניקח למשל את עמ' 640 (בפסקא השניה בעמוד) רק כדוגמא: כשהספר מדבר של כך שרופיו הוא זאב לא תמים כמו שהוא נראה כתוב "לא רק מקסימיליאן ידע שהוא אינו כזה, אלא כל בעלי החיים שלחמו בו וניסו להרוג אותו. למרבה הצער הללו כבר לא יכלו לשתף אף אחד במה שחוו על בשרם: הם מתו מנשיכת שיניו המורעלות". המשפט האחרון בפסקה הזו מיותר. הרי כולנו יודעים כבר מכמה התרחשויות בספר שהנשיכה שלו רעילה והורגת כל מי שנלכד בה, אז למה לחזור על זה שוב? ומלבד זאת, הרבה יותר מחבר את הקורא כשהוא ממשיך את המשפט המתבקש בראש שלו. בכללי סאב-טקטס הוא אומנות מורכבת, אבל אני חושב שיונה ספיר יכולה לצלוח אותה בקלות יחסית לשאר הסופרים.



נותרו לי עדיין הרבה תהיות ושאלות לא פטורות לגבי הסדרה והדמויות, אבל נראה לי מוקדם מידי להעלות אותם על הכתב. בכל זאת לא עברנו אפילו חצי דרך עם הדופליקטים ואני משער שמחכות לנו עוד המון הפתעות (זה ממש מפחיד ומרגש בא זמנית) שבהם יתבארו כל השאלות והתהיות. צריך לזכור שכל תסבוכת שכתובה בספר נהגתה בידי סופרת שכבר חשבה על מוצא ממנה (סתם ככה יש בזה מסר מחזק לחיים שלנו), ולנו נותר רק להדק חגורות ולהיצמד למשענת הכיסא ולתת לנהגת לעשות את עבודתה נאמנה.

מסקנה: דופליקטים – אוצרים: כבלי החירות ספר נדיר במינו (שגם הוא עצמו נדיר בציבור). מומלץ בחום!

מחכים בקוצר רוח לספר הבא!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה