הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #41
תגובות שקיבלתי באישי, מצטטת רק חלקים רלוונטים:
-----
בנוסף לנקודות שפירטת ישנן שתי נקודות נוספות שחזרו על עצמם בספריה.
אומניפוטנטיות, תחושת כל יכול.
הסופרת מציגה סצנות מהחיים ומצגים בהם מתחולל הנפלא מכל שהלוואי והיה קורה במציאות. או מעין חלומות שמוגשמים.
לדוג': דירת הצילום של טובי מ'גם שם', בנפש תהום: מעלון האופניים לבית העץ, בת ה-14 שיוצרת מיניאטורות ברמה בינלאומית, הרובוט שמאפשר לה ללכת בסימן טוב ובמזל טוב, ועוד. זה נמצא הרבה גם ב'לא מתה אנוכי'.
אפילוגים שסוגרים את כל הקצוות.
בהם יש הרבה חיבורים של המטפלת עם המטופלת, כל אחד מוצא את מקומו במשבצת, החיים מסתדרים יופים עם נישואי/ לידת/ בניית.. וכו'...
שתי נקודות אלו דווקא בתחום הסיפורת שמתיימרת להיות טיפולית בעייתיים מאד מבחינתי.
מסיבה פשוטה, שהחיים אינם פתירים. יותר משטיפול מסדר את החיים הוא מלמד לחיות אותם. ובטיפול לרוב מקבלים כלים ומרחיבים את הנפש על מנת שהתמודדות תהיה טובה, ותוביל בהכרח לחיים טובים יותר.
הפינות אינן נסגרות, התשבץ לא מושלם.
----
בעיני, עיקר הבעיה היא בעובדה שחסיה היא סופרת מצוינת. לו היה מדובר במישהי חסרת ברק ומעוף, עם עלילות שסובלות משטחיות, ובכלל-רצף אירועים מונוטוני, אז היה אפשר לעבור לסדר היום. הספרים לא היו גורפים רייטינג, ומקסימום היו קוראות אותו חובבות הז'אנר בלבד.
הבעיה מתחילה בזה שחסיה טובה מדי
, לצד כמה הסתייגויות שאכתוב להלן, היא פשוט סוחפת, מרתקת ויצירתית. נקודת הפתיחה הזו, צועדת שלובת זרוע עם הנושאים שהיא מעלה- נפיצים, מציצניים משהו, בעלי הילת מסתורין, לא מדוברים בספרות שלנו. היא פורצת דרך, במובן מסוים, ובגלל זה יש קהל לספרים.
קבלי את תגובתי בקטנה, שוב- הכל לדעתי ולטעמי בלבד
רק היום שוחחתי עם מישהי שאוהבת את ספריה מאד.
1. נקעה נפשי מאינפלציית הרגש בספרים שלה. בפרק אחד בודד היא מציינת שה''נשימה נעצרת'' 10 פעמים לפחות. זה קיטשי, זה לא אמין, זה לא משכנע. תני את הסצנה בהגשה ראויה, הכניסי את הקורא לתוכה, והוא יעשה את האנלוגיה הרגשית בכוחות עצמו.
כשהיא מציינת שוב ושוב ''נשמתה נעצרה'' או כל ביטוי שמתאר מצב צבירה של דמעות, הדבר לא רק שלא נותן את האוירה המתאימה, הוא רק גורע.
בעיני, זה כמו שאכנס לחנות של 'רויאלטי' (נניח������ ) , ברגע שהמוכרת תציג שרשרת יהלומים איטלקית במחיר שמונים אלף ש''ח, ותשתמש בסופרלטיבים עתירי צבע- היא איבדה את הסטייל. תני ליוקרה לדבר. תני לסצנה לדבר בעד עצמה. אם הקורא נזקק לתיווך שלך, ולהוראות הרגשה, משהו התפספס.
2. לטעמי, יש מקום לקיצור הדיאלוגים. יש כמה מהם, במיוחד ב''נפש תהום'', שהולכים בספירלה סביב עצמם, ללא כיוון.
3. תני כלים. את לוקחת את הקוראת למסע דרמטי ומטלטל, עם מסה אטומית של רגשות, עם הריזיקה שחלק מהסצנות מהדהדות בפנים:
תוציאי אותו משם עם משהו. אם הספר מוציא את הקוראת מבולבלת/עצובה/נסערת, החטאת את המטרה. ספר טוב אמור להביא לתוצאה טובה. זה המדד בעיני.
ומבחינה מקצועית/טיפולית:
1. מפריע לי השימוש במגע. טיפול 'נורמלי' אינו כולל מגע. פסיכותרפיה משמעה טיפול במילים, בשיחה.
עם כל הכבוד, ויש כבוד, למגוון שיטות המס'ז והארומתרפיה וכו', אלו שני תחומים שונים בתכלית.
2. הפיכת דמות המטפלת לדמות אם/חמימה/אוהבת, פסולה. מטפלת לא יכולה להוות תחליף לאמא, ולא לבעל. היא יכולה לעזור להתמודד עם מצב קיים, ולפתוח ערוצי אנרגיה ותמיכה. למה סתם לטעת אשליות בקוראת התמימה?
שכאילו אם רק תמצא את דמות המטפלת האגדית כל חסריה ייתמלאו ובעיותיה ייפתרו. זה לא נכון.
3. יצירת אידיאליזציה כוזבת לטיפול.
טיפול הוא נפלא, משחרר, מעצים, בונה, מתקן..יש לו עוצמה והוא עשוי לחולל נפלאות. אבל הוא גם עבודה קשה. לא יושבים על הספה ומשוחחים על הפרק האחרון בעיתון, אגב מס'ז נעים. זו שיחה באוירה אינטימית, מכובדת, מכילה ותומכת, אבל עדיין נדרשת העבודה הגדולה מצד המטופלת.
הבעיה שחסיה לא מציגה מספיק את הצד הזה. היא יוצרת הילה מאגית סביב המטפלת והטיפול בכללותו, ויוצרת מערכת ציפיות שלא עולה בקנה אד עם המציאות. אותה אישה יכולה להגיע למטפלות מעולות, אבל כל עוד הן אינן צילה/אלישבע/אלקי, הן עלולות להתאכזב מרות ולחשוב שהכתובת לא נכונה, ואז ללכת לחפש מטפת אחרת ולהתאכזב שוב וחוזר חלילה.
ייאמר לשבחה, ובכל הרצינות והכנות, שהיא מובילה לתחילתו של שינוי, בכל הקשור לטיפול.
אם פעם זה היה טאבו, ונושא לא מדובר כלל, היום קצת יש פתיחות לדבר. ואם יש לה חלק בכך, הרי ששכרה רב.
-----
בנוסף לנקודות שפירטת ישנן שתי נקודות נוספות שחזרו על עצמם בספריה.
אומניפוטנטיות, תחושת כל יכול.
הסופרת מציגה סצנות מהחיים ומצגים בהם מתחולל הנפלא מכל שהלוואי והיה קורה במציאות. או מעין חלומות שמוגשמים.
לדוג': דירת הצילום של טובי מ'גם שם', בנפש תהום: מעלון האופניים לבית העץ, בת ה-14 שיוצרת מיניאטורות ברמה בינלאומית, הרובוט שמאפשר לה ללכת בסימן טוב ובמזל טוב, ועוד. זה נמצא הרבה גם ב'לא מתה אנוכי'.
אפילוגים שסוגרים את כל הקצוות.
בהם יש הרבה חיבורים של המטפלת עם המטופלת, כל אחד מוצא את מקומו במשבצת, החיים מסתדרים יופים עם נישואי/ לידת/ בניית.. וכו'...
שתי נקודות אלו דווקא בתחום הסיפורת שמתיימרת להיות טיפולית בעייתיים מאד מבחינתי.
מסיבה פשוטה, שהחיים אינם פתירים. יותר משטיפול מסדר את החיים הוא מלמד לחיות אותם. ובטיפול לרוב מקבלים כלים ומרחיבים את הנפש על מנת שהתמודדות תהיה טובה, ותוביל בהכרח לחיים טובים יותר.
הפינות אינן נסגרות, התשבץ לא מושלם.
----
בעיני, עיקר הבעיה היא בעובדה שחסיה היא סופרת מצוינת. לו היה מדובר במישהי חסרת ברק ומעוף, עם עלילות שסובלות משטחיות, ובכלל-רצף אירועים מונוטוני, אז היה אפשר לעבור לסדר היום. הספרים לא היו גורפים רייטינג, ומקסימום היו קוראות אותו חובבות הז'אנר בלבד.
הבעיה מתחילה בזה שחסיה טובה מדי
, לצד כמה הסתייגויות שאכתוב להלן, היא פשוט סוחפת, מרתקת ויצירתית. נקודת הפתיחה הזו, צועדת שלובת זרוע עם הנושאים שהיא מעלה- נפיצים, מציצניים משהו, בעלי הילת מסתורין, לא מדוברים בספרות שלנו. היא פורצת דרך, במובן מסוים, ובגלל זה יש קהל לספרים.קבלי את תגובתי בקטנה
, שוב- הכל לדעתי ולטעמי בלבדרק היום שוחחתי עם מישהי שאוהבת את ספריה מאד.
1. נקעה נפשי מאינפלציית הרגש בספרים שלה. בפרק אחד בודד היא מציינת שה''נשימה נעצרת'' 10 פעמים לפחות. זה קיטשי, זה לא אמין, זה לא משכנע. תני את הסצנה בהגשה ראויה, הכניסי את הקורא לתוכה, והוא יעשה את האנלוגיה הרגשית בכוחות עצמו.
כשהיא מציינת שוב ושוב ''נשמתה נעצרה'' או כל ביטוי שמתאר מצב צבירה של דמעות, הדבר לא רק שלא נותן את האוירה המתאימה, הוא רק גורע.
בעיני, זה כמו שאכנס לחנות של 'רויאלטי' (נניח������ ) , ברגע שהמוכרת תציג שרשרת יהלומים איטלקית במחיר שמונים אלף ש''ח, ותשתמש בסופרלטיבים עתירי צבע- היא איבדה את הסטייל. תני ליוקרה לדבר. תני לסצנה לדבר בעד עצמה. אם הקורא נזקק לתיווך שלך, ולהוראות הרגשה
, משהו התפספס.2. לטעמי, יש מקום לקיצור הדיאלוגים. יש כמה מהם, במיוחד ב''נפש תהום'', שהולכים בספירלה סביב עצמם, ללא כיוון.
3. תני כלים. את לוקחת את הקוראת למסע דרמטי ומטלטל, עם מסה אטומית של רגשות, עם הריזיקה שחלק מהסצנות מהדהדות בפנים:
תוציאי אותו משם עם משהו. אם הספר מוציא את הקוראת מבולבלת/עצובה/נסערת, החטאת את המטרה. ספר טוב אמור להביא לתוצאה טובה. זה המדד בעיני.
ומבחינה מקצועית/טיפולית:
1. מפריע לי השימוש במגע. טיפול 'נורמלי' אינו כולל מגע. פסיכותרפיה משמעה טיפול במילים, בשיחה.
עם כל הכבוד, ויש כבוד, למגוון שיטות המס'ז והארומתרפיה וכו', אלו שני תחומים שונים בתכלית.
2. הפיכת דמות המטפלת לדמות אם/חמימה/אוהבת, פסולה. מטפלת לא יכולה להוות תחליף לאמא, ולא לבעל. היא יכולה לעזור להתמודד עם מצב קיים, ולפתוח ערוצי אנרגיה ותמיכה. למה סתם לטעת אשליות בקוראת התמימה?
שכאילו אם רק תמצא את דמות המטפלת האגדית כל חסריה ייתמלאו ובעיותיה ייפתרו. זה לא נכון.
3. יצירת אידיאליזציה כוזבת לטיפול.
טיפול הוא נפלא, משחרר, מעצים, בונה, מתקן..יש לו עוצמה והוא עשוי לחולל נפלאות. אבל הוא גם עבודה קשה. לא יושבים על הספה ומשוחחים על הפרק האחרון בעיתון, אגב מס'ז נעים. זו שיחה באוירה אינטימית, מכובדת, מכילה ותומכת, אבל עדיין נדרשת העבודה הגדולה מצד המטופלת.
הבעיה שחסיה לא מציגה מספיק את הצד הזה. היא יוצרת הילה מאגית סביב המטפלת והטיפול בכללותו, ויוצרת מערכת ציפיות שלא עולה בקנה אד עם המציאות. אותה אישה יכולה להגיע למטפלות מעולות, אבל כל עוד הן אינן צילה/אלישבע/אלקי, הן עלולות להתאכזב מרות ולחשוב שהכתובת לא נכונה, ואז ללכת לחפש מטפת אחרת ולהתאכזב שוב וחוזר חלילה.
ייאמר לשבחה, ובכל הרצינות והכנות, שהיא מובילה לתחילתו של שינוי, בכל הקשור לטיפול.
אם פעם זה היה טאבו, ונושא לא מדובר כלל, היום קצת יש פתיחות לדבר. ואם יש לה חלק בכך, הרי ששכרה רב.
