הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בסוף התעוררתי לאחר עשרים שנים של שינה אַמְבִּיוָלֶנְטִית. מצאתי את עצמי מוטל על מזרן דקיק, מסובך בתוך גוש שמיכתי צִפָּתִי, גרב ימין חצי גרובה עלי כף רגל, שמאל בכלל נעלמה לה אל עצמה ואל עסקיה הבלתי חוקיים, נעליי כנראה צעדו להם חסרי משמעת אל עבר הלא נודע, והכי מוזר, מוטל הייתי במרכזו של בית המדרש הישיבתי בו נרדמתי לי איי אז עֲשׂוֹרַיִּים קודם לכן.
במבוכת מה התרוממתי, העברתי יד עצלה בנבכי שערי הפריך, קיפלתי המזרן וכליו בחיקי ופניתי לצאת. כובש את מבטי במפגשי המרצפות עם חברותיהן המזוותות והמפולסות.
כבר לא זיהיתי את רוביי נוכחי ההיכל. הם גם לא ייחסו חשיבות כל שהיא לקיומי. אותה אבירות לב יפת נפש של התחשבות בזולת שגרמה להם לאפשר לי לישון עשוריים שנים לימין הבימה, היא היא אפשרה להם להמשיך ולהתעסק בענייניהם, ולי לצאת מבית המדרש כמו אך לפני דקותיים הנחתי ראשי על זרועי ברגע של ייאוש מפיצוח סוגיא ליבתית.
בשנייה עמומה של דמיון קצרצר שצפה בתת הכרתי עת עברתי את צמד דלתות העץ הַמְּחֻלָּנוֹת וּמְזֻכָּכוֹת בחלוני זכוכית שטביעות אצבע שמנוניות קמעה ניכרות עליהם תדיר. כמו פלאשים עברו במוחי דמיון עשוריים של ימים ושבתות, חגים ומועדים, חזנים נושאי ספרי תורה מבצעים עיקוף זהיר סביב מזרני המנמנם, נשים רחמניות שהיטיבו קָלוֹעַ מיני מתוקים וחטיפי טוֹפִי בשמחות תורה, כיוונו וצלפו לארבע רוחותיי, אך בי לא פגעו. פסיעותיהם הממהרות, כמעט קופצניות היי לכאן ואיי לאנה, של מתמידים ובני עליה, אברכים ועילויים אצים לחתור עלי ספר וחידוש שימציאו מזור לקושייתם, ממלמלים תוך כדי חלקיקי משפטים, שביבי רעיונות, ניסיונות עקר ליישוב תמיהות, לצד כיווני מחשבה נועזים השומטים רגלי עצמותה של קושייה ומיישבים סוגיא אל מדוכתה כבתחילה. כיצד המה שמו לבם וזכרו ברגעים, דקות, ימים ושנתות אלו, אודות הגולם הקבור בהרהרי נמנומיו, קרוץ כחומר בגוש שמיכותיו.
ובכל אותן שנים לא דרכה רגל, לא נתקל סטנדר, לא נדחקו זאטוטי אָמֵן פושטי יד ומייחלים לממתק. ושמא אין זו אבירות לב חסרת תקדים, כי אם הררי תירוצים וצידוקים התלויים כחוט השערה, נמתחים ונמשכים מתוך קרביה של מידה. רעה. אחת. קטנה.
עוד גרבי נשרכת לפני, מחפש מפלט לסערת תחושותיי פונה שמאלה אל חדר הקפה שבזיכרוני הרי הוא חדרון מלבני קטן המאכלס בתוכו אך שכבה דביקית של סוכר לבן שהתגייש והתגבש בנוזל לכדי צורת שולחן, מעוטר בכתמי חום שחור של נס וגרגרי, שלש כוסות זכוכית עמומה, אחת שלמה, שנייה סדוקה והאחרת נטולת ידית, הרובצות בכיור נירוסטה הנושק למקרר בו שוכנות לבטח כמה שקיות חלב ריקות, קנקן אחד בעל סכין פטנטית בפיו, ידיתו שבורה כזקן ורגיל. על דלת המקרר שני מגנטים מפרסמי זוג פורצי מנעולים המתחרים ביניהם על ליבות ודלתות אברכי עמך בית ישראל.
לא. היום חדר הקפה כבר לא נראה ככה. הוא הורחב פי כמה ובר עשיר סובב קירות מציע עושר בלתי יסולא של צבעוניות חוגגת. אברך נמרץ מעיף בי מבט אך לרגע ותכף שב להתרכז בסכין הרוטטת בידו וחורצת בחדווה פַּסֵּי דבר מה שאיני מזההו בשם.
שמא בקומה למעלה אמצא מפלט. בזמנו, חדר האוכל היה מצטנע בריקנותו בשעות סדר כמו זו. אומלל ממצבי, בוש ונכלם ממראי, משרך רגלי במעלה המדרגות. מולי מופיעים ראש הישיבה שליט"א אוחז בזרועו של הטבח הגי'נג'י שיחי', והם משוחחים על דבר מה עלום.
ראש הישיבה תמיד היה מבין לנפשי. הוא אולי היחיד שאיני בוש מִגֶּשֶׁת אליו, ככה, כמו שאני נראה, ולתנות בפניו את צרתי. "ההם, הרב אני..."
כעת הם כבר מאחורי ואני מנסה להבין מה התרחש כאן. הוא שם לב לנוכחותי. זה ברור. הרי הוא הפנה אלי את מבטו והגניב לעברי חיוך קטן. אפילו ידו נעה מעט בתנועה האומרת: "שלום לך תלמיד אהוב מהעבר הרחוק", אבל הוא פשוט התעלם בגסות מפנייתי אליו והמשיך להתדרגרג במורד המדרגות, כמו כל הוויתי לפניו אך כבחור וועד א' החוזר אל חדר האוכל בכדי לאסוף את עט הפיילוט אפס נקודה חמש שלו, שנשכח בין מזלג לצלחת עם סיום הארוחה.
במחשבה שנייה זו שוב אותה אבירות הלב שאינה אלא דרך חיים הנמשכת ממקור רע ואפל. השלכתי את צרור 'המזרן וכליו' על יד כיורי המתכת וסבתי לאחור. עודני יחף למחצה, לשליש ולרביע ואז באחת הבנתי הכל.
הוא מבולבל! שערות פאותיו שידרו זאת. לא, הם לא שידרו, הם זעקו וכרזו זאת למרחקים. חוסר הסדר בציצת ראשו של האיש שהיה מקפיד להדקם תדיר אחורי אוזן סיפרו לי את כל הסיפור בשתי מילים. העולם מבולבל.
גם האברך בחדר הקפה פשוט היה מבולבל מהעושר שסביבו ואפילו זקנו של הטבח שהיה ידוע בצבעו העז המחזיר אור למרחקים עצומים, היה דהוי וכמעט חסר צבע. גם שוכני היכל בית המדרש בעת קומי היו מבולבלים. כעת כשאני חושב על כך, הם כלל לא היו באמצע ללמוד. לא היה שם אפילו אחד שהיה 'באמצע' לעשות 'משהו'. הם פשוט ישבו, עמדו, רכנו שם, על הכיסאות, על יד השולחנות, בין הטורים, לאורך הארונות, ספרים פתוחים פה ושם בתפזורת והם כולם שם פשוט מבולבלים. לא לומדים, אינם מפטפטים הם פשוט שם. וזהו.
כל אחד בעצמיותו, בתנוחתו, נע ונח לסירוגין, מקרב כוס קפה פושרת לשפתיו ואפילו אינו מַטֶּהָ בזווית בה ייזל הנוזל אל פיו, נותר קפוא שניות בלתי ספורות ומחזיר קפה אל שולחנו. מושיט אצבע אל גמרא הפוכה אך עיניו משוטטות בכל, מזוגגות, חסרות חיים, מעורפלות מבט.
העיניים. חלונות הנשמה. של כולם. היו פקוחות במציאות מטאפיזית בשר ודמית, אך אטומות, אלומות, כנבל צמחי המתפורר ואינו, מן הבחינה הרעיונית, הרוחנית והיצירתית.
ואני? עוד הייתי מאשרר בנקל בלבלת מצויה גם אצלי, לולי מודעותי לאומללותי ולעומק הַבְּרוֹךְ בו נתון מצבי. תחושות נסערות עד כאב גוף והרגשת אובדן עד דכדוכה של נפש. מה לי לעסק בעולם זה של חסרי מעש אפרוריים המתהלכים להם בעולמם חסר המשמעות כמתים רעיוניים?!
נו, ובקומה ג' של ישיבת נעוריי מה לי לעשייה? התחלתי יורד. ארבע מדרגות למטה ואני חושב. ושמא ישנם עוד אי אלו כאלו כמוני אשר עדיין חשים תחושות וחווים חוויות, ועדיין הם להם לעצמם לבדם בעולמם, מתנזרים מסביבתם, כואבים את מצבם אך בכל זאת שואפים לתיקונם?! אף אני אהיה כזה!
חוזר פנימה אל בית המדרש. כמו שאני. מה אכפת לי מחצי גרבי המשתרכת אחריי ככרוכיה. נכנס פנימה. כולם לבושים בקיטליהם, חלקם עטופים טליתותיהם. ראש השנה. עמוד החזן עומד ריקני, מלמולים חסרי פשר נישאים בחלל האוויר ודועכים אל עולמם. כמה מחזורים פתוחים במקומות שונים, חלקם בכלל של יום הכיפורים. אני אפילו מזהה חוברת הושענות אחת מתנודדת בידי מי שהוא.
אחר פותח ארון, מוציא ספר תורה, עושה סיבוב בקהל, יוצא לכמה רגעים לפינת הקפה, מהדס קמעה במבואה ותכף מחזירו לארון הקודש. בצד ימין שלשה מתנודדים כבתפילת לחש. האמצעי פוקח עיניו, צועד ג' פסיעות קדימה, לוחש "גוט שאבעס" לילדון נבוך ויוצא לעבר ביתו, כנראה לסעוד את סעודת היום. מצד שמאל אני שומע צלילי כלי נגינה. יהודי קשיש אוחז בגיטרה חשמלית שאינה מחוברת לחשמל ופורט על מיתרים אקראיים. מפיק צלילים גבוהים ונמוכים, קצרים ומתמשכים, נוגים וקופצניים כאחד. לוח השנה שעל הקיר דווקא מצביע על התאריך: כז' במר חשוון, אך הקהל כולו עודנו מבחינתו בעיצומו של יום הדין.
אני מחליט לתפוס יוזמה וניגש לעמוד החזן. אין שם מחזור. מחפש בין המתפללים. יש שם הרבה מחזורים אך אף אחד מהם אינו מוכר לי. "מחזור רם". פותח ומדפדף. קטעי תפילות בלתי מוכרות, חלקיקי פסוקי ושברי ברכות נטולי כל הקשר לחג, לתפילה, או למציאות.
הנה אחד מרוט דפים. זה נראה מספיק יָשָׁן בשביל לחיות כעשוריים שנים ולהכיל בתוכו את התפילות היפות של פעם. "מחזור זופניץ' " כתוב עליו והוא מונח לפני ר' שליימה, החזן מהעבר. אני נוטל את המחזור ור' שליימה מחייך אלי "תיגש תיגש". מבט חטוף על פניו גורם לי להבין שאין בו ולו טיפה אחת של רצון טוב לגשת לפני התיבה ולהרעיד לבבות נשברים כאן בישיבה.
תולש טלית מהוהה מכתפי פלוני בלתי מוכר. אין התנגדות מצדו. מתעטף וניגש לפני התיבה, פותח את הזופניץ'. לא. אמנם יש כאן תקיעות, ואפילו שיר של יום, אבל בשאר הדפים...
ציטוטים נבחרים מספרי קדמונים, מימרא אחת בלתי נודעת בארמית מדוברת ומתורגמת, תחבירים שאני זוכר מקומיקסבא, ואפילו, אוי ואבוי, חלקי פרוטוקולים מישיבות וועדות כספים משמימות במיוחד ועוד כמה פסקי דין בנוגע לעתירתו של מר י.מ.פרץ כנגד המדינה בנושא ביטול קו המים לצינור הגינה ברחוב לוחמי הגטאות שבעים וארבע בעיר בית שאן. וכמובן שמצורפת גם תשובת המדינה לעותר. הכלל. לא מהזופניץ' תבוא ישועתי.
בלית ברירה אני מסבב עצמי כלפי הקהל ונושא עיני לחלל, וסוקר ובודק, וחוקר וחותר. דבוקת אנשים ממלאת את בית המדרש. אנשים שבפנים בפנים אולי מסתתר לו איזה צל צלו של ניצוץ המהווה תחילתו של גרעין של רצון קטן להיות יהודים טובים. אך עולם שלם של טרדות ושקרים, ניסיונות ובלבולים, עומד מולם ונלחם בהם, ומושך אותם, וכובש אותם, עד שלא נותרת כבר כל התנגדות רצונית. הם שטופים.
לפתע אני מבחין באזור ריקני במרכז בית המדרש. מימין לבימה נטועות כמה מרצפות מהזן הישן, זה החלק בלי הציורים התלת ממדיים, כמו נקטפו מעולם אחר שהיה ואינו עוד. והם קורצות לי. כמו מספרות על חיבור נפשי עמוק ביני לבינם.
כאחוז אמוק אני רץ החוצה. מזנק את גרם המדרגות שש שש, לופת בשתי ידיים את גוש המזרן שלי, מדרדר חזרה אל בית המדרש, פושט ידיו ורגליו במרכז דבוקת המרצפות הקורצות, תוחב עצמי בין כפלי השמיכה, שומט ראשי על הכר ושנייה לפני ששמורות עיני נעצמות בחזרה, אני רואה מעלי את פרצופו של ראש הישיבה מחייך, עדיין מבולבל, אך ניצוץ קטן חבוי, כמעט בלתי נראה, נדלק באחורי עיניו, והוא אומר לי: "עזוב צדיק, העולם הזה גדול עליך, שוב לשינתך, אולי מחר תקום לעולם טוב יותר".
במבוכת מה התרוממתי, העברתי יד עצלה בנבכי שערי הפריך, קיפלתי המזרן וכליו בחיקי ופניתי לצאת. כובש את מבטי במפגשי המרצפות עם חברותיהן המזוותות והמפולסות.
כבר לא זיהיתי את רוביי נוכחי ההיכל. הם גם לא ייחסו חשיבות כל שהיא לקיומי. אותה אבירות לב יפת נפש של התחשבות בזולת שגרמה להם לאפשר לי לישון עשוריים שנים לימין הבימה, היא היא אפשרה להם להמשיך ולהתעסק בענייניהם, ולי לצאת מבית המדרש כמו אך לפני דקותיים הנחתי ראשי על זרועי ברגע של ייאוש מפיצוח סוגיא ליבתית.
בשנייה עמומה של דמיון קצרצר שצפה בתת הכרתי עת עברתי את צמד דלתות העץ הַמְּחֻלָּנוֹת וּמְזֻכָּכוֹת בחלוני זכוכית שטביעות אצבע שמנוניות קמעה ניכרות עליהם תדיר. כמו פלאשים עברו במוחי דמיון עשוריים של ימים ושבתות, חגים ומועדים, חזנים נושאי ספרי תורה מבצעים עיקוף זהיר סביב מזרני המנמנם, נשים רחמניות שהיטיבו קָלוֹעַ מיני מתוקים וחטיפי טוֹפִי בשמחות תורה, כיוונו וצלפו לארבע רוחותיי, אך בי לא פגעו. פסיעותיהם הממהרות, כמעט קופצניות היי לכאן ואיי לאנה, של מתמידים ובני עליה, אברכים ועילויים אצים לחתור עלי ספר וחידוש שימציאו מזור לקושייתם, ממלמלים תוך כדי חלקיקי משפטים, שביבי רעיונות, ניסיונות עקר ליישוב תמיהות, לצד כיווני מחשבה נועזים השומטים רגלי עצמותה של קושייה ומיישבים סוגיא אל מדוכתה כבתחילה. כיצד המה שמו לבם וזכרו ברגעים, דקות, ימים ושנתות אלו, אודות הגולם הקבור בהרהרי נמנומיו, קרוץ כחומר בגוש שמיכותיו.
ובכל אותן שנים לא דרכה רגל, לא נתקל סטנדר, לא נדחקו זאטוטי אָמֵן פושטי יד ומייחלים לממתק. ושמא אין זו אבירות לב חסרת תקדים, כי אם הררי תירוצים וצידוקים התלויים כחוט השערה, נמתחים ונמשכים מתוך קרביה של מידה. רעה. אחת. קטנה.
עוד גרבי נשרכת לפני, מחפש מפלט לסערת תחושותיי פונה שמאלה אל חדר הקפה שבזיכרוני הרי הוא חדרון מלבני קטן המאכלס בתוכו אך שכבה דביקית של סוכר לבן שהתגייש והתגבש בנוזל לכדי צורת שולחן, מעוטר בכתמי חום שחור של נס וגרגרי, שלש כוסות זכוכית עמומה, אחת שלמה, שנייה סדוקה והאחרת נטולת ידית, הרובצות בכיור נירוסטה הנושק למקרר בו שוכנות לבטח כמה שקיות חלב ריקות, קנקן אחד בעל סכין פטנטית בפיו, ידיתו שבורה כזקן ורגיל. על דלת המקרר שני מגנטים מפרסמי זוג פורצי מנעולים המתחרים ביניהם על ליבות ודלתות אברכי עמך בית ישראל.
לא. היום חדר הקפה כבר לא נראה ככה. הוא הורחב פי כמה ובר עשיר סובב קירות מציע עושר בלתי יסולא של צבעוניות חוגגת. אברך נמרץ מעיף בי מבט אך לרגע ותכף שב להתרכז בסכין הרוטטת בידו וחורצת בחדווה פַּסֵּי דבר מה שאיני מזההו בשם.
שמא בקומה למעלה אמצא מפלט. בזמנו, חדר האוכל היה מצטנע בריקנותו בשעות סדר כמו זו. אומלל ממצבי, בוש ונכלם ממראי, משרך רגלי במעלה המדרגות. מולי מופיעים ראש הישיבה שליט"א אוחז בזרועו של הטבח הגי'נג'י שיחי', והם משוחחים על דבר מה עלום.
ראש הישיבה תמיד היה מבין לנפשי. הוא אולי היחיד שאיני בוש מִגֶּשֶׁת אליו, ככה, כמו שאני נראה, ולתנות בפניו את צרתי. "ההם, הרב אני..."
כעת הם כבר מאחורי ואני מנסה להבין מה התרחש כאן. הוא שם לב לנוכחותי. זה ברור. הרי הוא הפנה אלי את מבטו והגניב לעברי חיוך קטן. אפילו ידו נעה מעט בתנועה האומרת: "שלום לך תלמיד אהוב מהעבר הרחוק", אבל הוא פשוט התעלם בגסות מפנייתי אליו והמשיך להתדרגרג במורד המדרגות, כמו כל הוויתי לפניו אך כבחור וועד א' החוזר אל חדר האוכל בכדי לאסוף את עט הפיילוט אפס נקודה חמש שלו, שנשכח בין מזלג לצלחת עם סיום הארוחה.
במחשבה שנייה זו שוב אותה אבירות הלב שאינה אלא דרך חיים הנמשכת ממקור רע ואפל. השלכתי את צרור 'המזרן וכליו' על יד כיורי המתכת וסבתי לאחור. עודני יחף למחצה, לשליש ולרביע ואז באחת הבנתי הכל.
הוא מבולבל! שערות פאותיו שידרו זאת. לא, הם לא שידרו, הם זעקו וכרזו זאת למרחקים. חוסר הסדר בציצת ראשו של האיש שהיה מקפיד להדקם תדיר אחורי אוזן סיפרו לי את כל הסיפור בשתי מילים. העולם מבולבל.
גם האברך בחדר הקפה פשוט היה מבולבל מהעושר שסביבו ואפילו זקנו של הטבח שהיה ידוע בצבעו העז המחזיר אור למרחקים עצומים, היה דהוי וכמעט חסר צבע. גם שוכני היכל בית המדרש בעת קומי היו מבולבלים. כעת כשאני חושב על כך, הם כלל לא היו באמצע ללמוד. לא היה שם אפילו אחד שהיה 'באמצע' לעשות 'משהו'. הם פשוט ישבו, עמדו, רכנו שם, על הכיסאות, על יד השולחנות, בין הטורים, לאורך הארונות, ספרים פתוחים פה ושם בתפזורת והם כולם שם פשוט מבולבלים. לא לומדים, אינם מפטפטים הם פשוט שם. וזהו.
כל אחד בעצמיותו, בתנוחתו, נע ונח לסירוגין, מקרב כוס קפה פושרת לשפתיו ואפילו אינו מַטֶּהָ בזווית בה ייזל הנוזל אל פיו, נותר קפוא שניות בלתי ספורות ומחזיר קפה אל שולחנו. מושיט אצבע אל גמרא הפוכה אך עיניו משוטטות בכל, מזוגגות, חסרות חיים, מעורפלות מבט.
העיניים. חלונות הנשמה. של כולם. היו פקוחות במציאות מטאפיזית בשר ודמית, אך אטומות, אלומות, כנבל צמחי המתפורר ואינו, מן הבחינה הרעיונית, הרוחנית והיצירתית.
ואני? עוד הייתי מאשרר בנקל בלבלת מצויה גם אצלי, לולי מודעותי לאומללותי ולעומק הַבְּרוֹךְ בו נתון מצבי. תחושות נסערות עד כאב גוף והרגשת אובדן עד דכדוכה של נפש. מה לי לעסק בעולם זה של חסרי מעש אפרוריים המתהלכים להם בעולמם חסר המשמעות כמתים רעיוניים?!
נו, ובקומה ג' של ישיבת נעוריי מה לי לעשייה? התחלתי יורד. ארבע מדרגות למטה ואני חושב. ושמא ישנם עוד אי אלו כאלו כמוני אשר עדיין חשים תחושות וחווים חוויות, ועדיין הם להם לעצמם לבדם בעולמם, מתנזרים מסביבתם, כואבים את מצבם אך בכל זאת שואפים לתיקונם?! אף אני אהיה כזה!
חוזר פנימה אל בית המדרש. כמו שאני. מה אכפת לי מחצי גרבי המשתרכת אחריי ככרוכיה. נכנס פנימה. כולם לבושים בקיטליהם, חלקם עטופים טליתותיהם. ראש השנה. עמוד החזן עומד ריקני, מלמולים חסרי פשר נישאים בחלל האוויר ודועכים אל עולמם. כמה מחזורים פתוחים במקומות שונים, חלקם בכלל של יום הכיפורים. אני אפילו מזהה חוברת הושענות אחת מתנודדת בידי מי שהוא.
אחר פותח ארון, מוציא ספר תורה, עושה סיבוב בקהל, יוצא לכמה רגעים לפינת הקפה, מהדס קמעה במבואה ותכף מחזירו לארון הקודש. בצד ימין שלשה מתנודדים כבתפילת לחש. האמצעי פוקח עיניו, צועד ג' פסיעות קדימה, לוחש "גוט שאבעס" לילדון נבוך ויוצא לעבר ביתו, כנראה לסעוד את סעודת היום. מצד שמאל אני שומע צלילי כלי נגינה. יהודי קשיש אוחז בגיטרה חשמלית שאינה מחוברת לחשמל ופורט על מיתרים אקראיים. מפיק צלילים גבוהים ונמוכים, קצרים ומתמשכים, נוגים וקופצניים כאחד. לוח השנה שעל הקיר דווקא מצביע על התאריך: כז' במר חשוון, אך הקהל כולו עודנו מבחינתו בעיצומו של יום הדין.
אני מחליט לתפוס יוזמה וניגש לעמוד החזן. אין שם מחזור. מחפש בין המתפללים. יש שם הרבה מחזורים אך אף אחד מהם אינו מוכר לי. "מחזור רם". פותח ומדפדף. קטעי תפילות בלתי מוכרות, חלקיקי פסוקי ושברי ברכות נטולי כל הקשר לחג, לתפילה, או למציאות.
הנה אחד מרוט דפים. זה נראה מספיק יָשָׁן בשביל לחיות כעשוריים שנים ולהכיל בתוכו את התפילות היפות של פעם. "מחזור זופניץ' " כתוב עליו והוא מונח לפני ר' שליימה, החזן מהעבר. אני נוטל את המחזור ור' שליימה מחייך אלי "תיגש תיגש". מבט חטוף על פניו גורם לי להבין שאין בו ולו טיפה אחת של רצון טוב לגשת לפני התיבה ולהרעיד לבבות נשברים כאן בישיבה.
תולש טלית מהוהה מכתפי פלוני בלתי מוכר. אין התנגדות מצדו. מתעטף וניגש לפני התיבה, פותח את הזופניץ'. לא. אמנם יש כאן תקיעות, ואפילו שיר של יום, אבל בשאר הדפים...
ציטוטים נבחרים מספרי קדמונים, מימרא אחת בלתי נודעת בארמית מדוברת ומתורגמת, תחבירים שאני זוכר מקומיקסבא, ואפילו, אוי ואבוי, חלקי פרוטוקולים מישיבות וועדות כספים משמימות במיוחד ועוד כמה פסקי דין בנוגע לעתירתו של מר י.מ.פרץ כנגד המדינה בנושא ביטול קו המים לצינור הגינה ברחוב לוחמי הגטאות שבעים וארבע בעיר בית שאן. וכמובן שמצורפת גם תשובת המדינה לעותר. הכלל. לא מהזופניץ' תבוא ישועתי.
בלית ברירה אני מסבב עצמי כלפי הקהל ונושא עיני לחלל, וסוקר ובודק, וחוקר וחותר. דבוקת אנשים ממלאת את בית המדרש. אנשים שבפנים בפנים אולי מסתתר לו איזה צל צלו של ניצוץ המהווה תחילתו של גרעין של רצון קטן להיות יהודים טובים. אך עולם שלם של טרדות ושקרים, ניסיונות ובלבולים, עומד מולם ונלחם בהם, ומושך אותם, וכובש אותם, עד שלא נותרת כבר כל התנגדות רצונית. הם שטופים.
לפתע אני מבחין באזור ריקני במרכז בית המדרש. מימין לבימה נטועות כמה מרצפות מהזן הישן, זה החלק בלי הציורים התלת ממדיים, כמו נקטפו מעולם אחר שהיה ואינו עוד. והם קורצות לי. כמו מספרות על חיבור נפשי עמוק ביני לבינם.
כאחוז אמוק אני רץ החוצה. מזנק את גרם המדרגות שש שש, לופת בשתי ידיים את גוש המזרן שלי, מדרדר חזרה אל בית המדרש, פושט ידיו ורגליו במרכז דבוקת המרצפות הקורצות, תוחב עצמי בין כפלי השמיכה, שומט ראשי על הכר ושנייה לפני ששמורות עיני נעצמות בחזרה, אני רואה מעלי את פרצופו של ראש הישיבה מחייך, עדיין מבולבל, אך ניצוץ קטן חבוי, כמעט בלתי נראה, נדלק באחורי עיניו, והוא אומר לי: "עזוב צדיק, העולם הזה גדול עליך, שוב לשינתך, אולי מחר תקום לעולם טוב יותר".
