הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
חלק א'
מאז ומעולם תהיתי לעצמי איך זה יכול להיות שיש בנות שלא מסתדרות עם מורות, זה פשוט לא יתכן, מה יש כאן לא להסתדר? זה כל כך פשוט. אם ניוטון ניסה להסביר למה התפוח נופל לאדמה, אני ניסיתי להסביר את התופעה ההזויה הזו. בניגוד אליו, עד ממש לפני זמן קצר לא ממש הצלחתי.
"המורה תמיד צודקת" החדירה בי אמא שוב ושוב לעצמות קבלת מרות, בחיוך רחב, אך ללא פשרות. אם נענשתי על איחור בוקר כי השומר לא היה שם בזמן לפתוח לי את השער, המורה צודקת. אם כבר עברו חודשיים מאז שהגשנו את המבחן ועדיין לא קיבלנו אותו, המורה צודקת. ואם אסור להפעיל מזגן אפילו כשארבעים מעלות בחוץ, המורה צודקת. ואם המורה צודקת, אין מקום לשפוט, להחוות דעה או להעביר ביקורת, המורה תמיד צודקת, לנו, התלמידות נשאר רק לקבל ולאהוב.
אני לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדי, אהבתי כל דבר שקשור בבית הספר והמורות- אהבו אותי, לא היה קשה לשים לב לזה, וכן, גם אני אהבתי אותן, את כולן. לא אומר זאת לעולם לחברותי, גם כך איני מלכת הכיתה וגם לא קרובה לזה, ולא נראה לי שאם אספר זאת זה יתרום למצב. זה לא שאין לי חברות, פשוט מטבע הדברים, כך הבנתי במשך השנים, שככל שאהיה קרובה יותר למורות, כך אהיה רחוקה יותר מהחברות, זה אפילו מתחרז! לכן הייתי צריכה למצוא את האיזון בין שתי הקצוות. זה לא קל, זה מצד אחד לשמור על התואר "התלמידה הכי טובה בכיתה" ומצד שני, לא להשניא עליי את חברותיי, אבל מי אמר שהחיים קלים?
ואם חשבתי שהם כאלה, באה השנה הזאת והפכה לי את הכול.
קוראים לי נעמה, אני בת 15 ואמורה ללמוד בכיתה ט' כבר שישה שבועות, בתפילה שהכותרת המסורבלת הזו תשתנה בקרוב.
אם היו שואלים אותי לפני שנה איך אני מדמיינת את תהליך הכניסה לסמינר, הייתי מציירת לכם תמונה ורודה לגמרי, שברגע בו אחליט לאיזה סמינר להירשם, מכתב הקבלה כבר יהיה מונח על שולחן המזכירות בסמינר, חתום בחותם שעווה מוזהב ובולט, מחכה למנהלת בית הספר שתגיש לי אותו באופן אישי. ולא, לא הייתי מדומיינת, טוב, אולי רק קצת, אבל כך זה היה אמור להראות. חלמתי על הרגע הזה כבר מתחילת כיתה ו'. לא השארתי את זה כחלום, עבדתי עליו קשה מאוד. אם עד אז הייתי תלמידה טובה, הייתי נחושה להפוך למצטיינת, ועשיתי זאת. בתעודות של אותה שנה ואילך, לצד ההליכות בהם הציונים תמיד היו מושלמים ברוך השם, הלכו ציוני המקצועות וזינקו. בחלוקה להקבצות, הצלחתי להיכנס לקבוצות האתגר. זה לא הגיע לי בקלות בכלל, הדבר הקשה ביותר עבורי היה להקדיש את שעות אחר הצהריים שלי ללימודים, במקום לנצל אותן לפנאי ושחרור, אבל בכל פעם שרציתי לנטוש את מחברת אנגלית לטובת משחק בחבל עם חברותיי למטה, דמיינתי את הריאיון לסמינר הגדול, את הרגע בו אוציא מהדואר את מכתב הקבלה, וזה נתן לי כוח לא לוותר.
והנה, הגיעה כיתה ח', הזמן לקצור את הפירות, כך חשבתי לי בתמימות. לכן, ממש לא הבנתי למה המורה הביטה עלי קצת ברחמים כשהגשתי לה את שם הסמינר אליו רציתי להתקבל ואפילו ניסתה לשדל אותי להירשם לאחד נוסף. היא אפילו לא הייתה צריכה להתאמץ, שהרי המורה תמיד צודקת, ואם היא אומרת להירשם לסמינר נוסף, וודאי שאעשה זאת, גם אם אני לא כל כך מבינה למה.
רציתי להירשם לסמינר הגדול, אליו כל הבנות הטובות מכל הערים הקרובות נרשמות, עשר בנות מכל כיתה מתקבלות אליו לערך, היה לי ברור שאהיה ביניהן.
זו הייתה תקופה מתוחה בכיתה, בהפסקות, ישבו כולן על שני אדני החלונות הרחבים וניסו לנחש אילו בנות תתקבלנה לסמינר הגדול, אילו תלכנה לשני הסמינרים הטובים אחריו, ואילו תצטרכנה להסתפק בשוליים, אני תמיד סווגתי לאופציה הראשונה, מיד אחרי ציפי, הנכדה של המנהלת. ולמרות שהייתי בכיתה כדי לשמוע מה הן חושבות, תמיד כששמעתי את שמי נהגה יחד עם הצירוף "היא כבר בפנים בכלל בלי ראיון" עשיתי את עצמי כאילו עסוקה במשהו אחר, אבל עם כל הברה, הרגשתי שאני מרחפת מעל פני הקרקע יותר ויותר, הדמיונות הוורודים ביותר שלי קרמו עור וגידים מול עיני.
הגיעו ההזמנות לראיונות, אבא אמא ואני ניצבנו נרגשים בפתח הסמינר הגדול, יד ימין שלי הייתה אחוזה בידו של אבא, והשמאלית בשל אמא. בכל זאת, אני הבת הבכורה והמקום אליו ארשם יסלול את הדרך לאחיותיי הצעירות. כל הקירות סביבנו קושטו באומנות מושקעת, פרי מעשה התלמידות בדיוק כמו שדמיינתי. בחנו אותם כדי להסיח את דעתנו קצת. למרות ההתרגשות והמתח, הייתי שופעת ביטחון והרגשתי שעניתי את התשובות הרצויות, כל שנותר הוא לחכות למכתב הקבלה.
חלק א'
מאז ומעולם תהיתי לעצמי איך זה יכול להיות שיש בנות שלא מסתדרות עם מורות, זה פשוט לא יתכן, מה יש כאן לא להסתדר? זה כל כך פשוט. אם ניוטון ניסה להסביר למה התפוח נופל לאדמה, אני ניסיתי להסביר את התופעה ההזויה הזו. בניגוד אליו, עד ממש לפני זמן קצר לא ממש הצלחתי.
"המורה תמיד צודקת" החדירה בי אמא שוב ושוב לעצמות קבלת מרות, בחיוך רחב, אך ללא פשרות. אם נענשתי על איחור בוקר כי השומר לא היה שם בזמן לפתוח לי את השער, המורה צודקת. אם כבר עברו חודשיים מאז שהגשנו את המבחן ועדיין לא קיבלנו אותו, המורה צודקת. ואם אסור להפעיל מזגן אפילו כשארבעים מעלות בחוץ, המורה צודקת. ואם המורה צודקת, אין מקום לשפוט, להחוות דעה או להעביר ביקורת, המורה תמיד צודקת, לנו, התלמידות נשאר רק לקבל ולאהוב.
אני לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדי, אהבתי כל דבר שקשור בבית הספר והמורות- אהבו אותי, לא היה קשה לשים לב לזה, וכן, גם אני אהבתי אותן, את כולן. לא אומר זאת לעולם לחברותי, גם כך איני מלכת הכיתה וגם לא קרובה לזה, ולא נראה לי שאם אספר זאת זה יתרום למצב. זה לא שאין לי חברות, פשוט מטבע הדברים, כך הבנתי במשך השנים, שככל שאהיה קרובה יותר למורות, כך אהיה רחוקה יותר מהחברות, זה אפילו מתחרז! לכן הייתי צריכה למצוא את האיזון בין שתי הקצוות. זה לא קל, זה מצד אחד לשמור על התואר "התלמידה הכי טובה בכיתה" ומצד שני, לא להשניא עליי את חברותיי, אבל מי אמר שהחיים קלים?
ואם חשבתי שהם כאלה, באה השנה הזאת והפכה לי את הכול.
קוראים לי נעמה, אני בת 15 ואמורה ללמוד בכיתה ט' כבר שישה שבועות, בתפילה שהכותרת המסורבלת הזו תשתנה בקרוב.
אם היו שואלים אותי לפני שנה איך אני מדמיינת את תהליך הכניסה לסמינר, הייתי מציירת לכם תמונה ורודה לגמרי, שברגע בו אחליט לאיזה סמינר להירשם, מכתב הקבלה כבר יהיה מונח על שולחן המזכירות בסמינר, חתום בחותם שעווה מוזהב ובולט, מחכה למנהלת בית הספר שתגיש לי אותו באופן אישי. ולא, לא הייתי מדומיינת, טוב, אולי רק קצת, אבל כך זה היה אמור להראות. חלמתי על הרגע הזה כבר מתחילת כיתה ו'. לא השארתי את זה כחלום, עבדתי עליו קשה מאוד. אם עד אז הייתי תלמידה טובה, הייתי נחושה להפוך למצטיינת, ועשיתי זאת. בתעודות של אותה שנה ואילך, לצד ההליכות בהם הציונים תמיד היו מושלמים ברוך השם, הלכו ציוני המקצועות וזינקו. בחלוקה להקבצות, הצלחתי להיכנס לקבוצות האתגר. זה לא הגיע לי בקלות בכלל, הדבר הקשה ביותר עבורי היה להקדיש את שעות אחר הצהריים שלי ללימודים, במקום לנצל אותן לפנאי ושחרור, אבל בכל פעם שרציתי לנטוש את מחברת אנגלית לטובת משחק בחבל עם חברותיי למטה, דמיינתי את הריאיון לסמינר הגדול, את הרגע בו אוציא מהדואר את מכתב הקבלה, וזה נתן לי כוח לא לוותר.
והנה, הגיעה כיתה ח', הזמן לקצור את הפירות, כך חשבתי לי בתמימות. לכן, ממש לא הבנתי למה המורה הביטה עלי קצת ברחמים כשהגשתי לה את שם הסמינר אליו רציתי להתקבל ואפילו ניסתה לשדל אותי להירשם לאחד נוסף. היא אפילו לא הייתה צריכה להתאמץ, שהרי המורה תמיד צודקת, ואם היא אומרת להירשם לסמינר נוסף, וודאי שאעשה זאת, גם אם אני לא כל כך מבינה למה.
רציתי להירשם לסמינר הגדול, אליו כל הבנות הטובות מכל הערים הקרובות נרשמות, עשר בנות מכל כיתה מתקבלות אליו לערך, היה לי ברור שאהיה ביניהן.
זו הייתה תקופה מתוחה בכיתה, בהפסקות, ישבו כולן על שני אדני החלונות הרחבים וניסו לנחש אילו בנות תתקבלנה לסמינר הגדול, אילו תלכנה לשני הסמינרים הטובים אחריו, ואילו תצטרכנה להסתפק בשוליים, אני תמיד סווגתי לאופציה הראשונה, מיד אחרי ציפי, הנכדה של המנהלת. ולמרות שהייתי בכיתה כדי לשמוע מה הן חושבות, תמיד כששמעתי את שמי נהגה יחד עם הצירוף "היא כבר בפנים בכלל בלי ראיון" עשיתי את עצמי כאילו עסוקה במשהו אחר, אבל עם כל הברה, הרגשתי שאני מרחפת מעל פני הקרקע יותר ויותר, הדמיונות הוורודים ביותר שלי קרמו עור וגידים מול עיני.
הגיעו ההזמנות לראיונות, אבא אמא ואני ניצבנו נרגשים בפתח הסמינר הגדול, יד ימין שלי הייתה אחוזה בידו של אבא, והשמאלית בשל אמא. בכל זאת, אני הבת הבכורה והמקום אליו ארשם יסלול את הדרך לאחיותיי הצעירות. כל הקירות סביבנו קושטו באומנות מושקעת, פרי מעשה התלמידות בדיוק כמו שדמיינתי. בחנו אותם כדי להסיח את דעתנו קצת. למרות ההתרגשות והמתח, הייתי שופעת ביטחון והרגשתי שעניתי את התשובות הרצויות, כל שנותר הוא לחכות למכתב הקבלה.
