שיתוף - לביקורת שובר שוויון

  • פותח הנושא RU1
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד

חלק א'
מאז ומעולם תהיתי לעצמי איך זה יכול להיות שיש בנות שלא מסתדרות עם מורות, זה פשוט לא יתכן, מה יש כאן לא להסתדר? זה כל כך פשוט. אם ניוטון ניסה להסביר למה התפוח נופל לאדמה, אני ניסיתי להסביר את התופעה ההזויה הזו. בניגוד אליו, עד ממש לפני זמן קצר לא ממש הצלחתי.

"המורה תמיד צודקת" החדירה בי אמא שוב ושוב לעצמות קבלת מרות, בחיוך רחב, אך ללא פשרות. אם נענשתי על איחור בוקר כי השומר לא היה שם בזמן לפתוח לי את השער, המורה צודקת. אם כבר עברו חודשיים מאז שהגשנו את המבחן ועדיין לא קיבלנו אותו, המורה צודקת. ואם אסור להפעיל מזגן אפילו כשארבעים מעלות בחוץ, המורה צודקת. ואם המורה צודקת, אין מקום לשפוט, להחוות דעה או להעביר ביקורת, המורה תמיד צודקת, לנו, התלמידות נשאר רק לקבל ולאהוב.

אני לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדי, אהבתי כל דבר שקשור בבית הספר והמורות- אהבו אותי, לא היה קשה לשים לב לזה, וכן, גם אני אהבתי אותן, את כולן. לא אומר זאת לעולם לחברותי, גם כך איני מלכת הכיתה וגם לא קרובה לזה, ולא נראה לי שאם אספר זאת זה יתרום למצב. זה לא שאין לי חברות, פשוט מטבע הדברים, כך הבנתי במשך השנים, שככל שאהיה קרובה יותר למורות, כך אהיה רחוקה יותר מהחברות, זה אפילו מתחרז! לכן הייתי צריכה למצוא את האיזון בין שתי הקצוות. זה לא קל, זה מצד אחד לשמור על התואר "התלמידה הכי טובה בכיתה" ומצד שני, לא להשניא עליי את חברותיי, אבל מי אמר שהחיים קלים?

ואם חשבתי שהם כאלה, באה השנה הזאת והפכה לי את הכול.

קוראים לי נעמה, אני בת 15 ואמורה ללמוד בכיתה ט' כבר שישה שבועות, בתפילה שהכותרת המסורבלת הזו תשתנה בקרוב.

אם היו שואלים אותי לפני שנה איך אני מדמיינת את תהליך הכניסה לסמינר, הייתי מציירת לכם תמונה ורודה לגמרי, שברגע בו אחליט לאיזה סמינר להירשם, מכתב הקבלה כבר יהיה מונח על שולחן המזכירות בסמינר, חתום בחותם שעווה מוזהב ובולט, מחכה למנהלת בית הספר שתגיש לי אותו באופן אישי. ולא, לא הייתי מדומיינת, טוב, אולי רק קצת, אבל כך זה היה אמור להראות. חלמתי על הרגע הזה כבר מתחילת כיתה ו'. לא השארתי את זה כחלום, עבדתי עליו קשה מאוד. אם עד אז הייתי תלמידה טובה, הייתי נחושה להפוך למצטיינת, ועשיתי זאת. בתעודות של אותה שנה ואילך, לצד ההליכות בהם הציונים תמיד היו מושלמים ברוך השם, הלכו ציוני המקצועות וזינקו. בחלוקה להקבצות, הצלחתי להיכנס לקבוצות האתגר. זה לא הגיע לי בקלות בכלל, הדבר הקשה ביותר עבורי היה להקדיש את שעות אחר הצהריים שלי ללימודים, במקום לנצל אותן לפנאי ושחרור, אבל בכל פעם שרציתי לנטוש את מחברת אנגלית לטובת משחק בחבל עם חברותיי למטה, דמיינתי את הריאיון לסמינר הגדול, את הרגע בו אוציא מהדואר את מכתב הקבלה, וזה נתן לי כוח לא לוותר.

והנה, הגיעה כיתה ח', הזמן לקצור את הפירות, כך חשבתי לי בתמימות. לכן, ממש לא הבנתי למה המורה הביטה עלי קצת ברחמים כשהגשתי לה את שם הסמינר אליו רציתי להתקבל ואפילו ניסתה לשדל אותי להירשם לאחד נוסף. היא אפילו לא הייתה צריכה להתאמץ, שהרי המורה תמיד צודקת, ואם היא אומרת להירשם לסמינר נוסף, וודאי שאעשה זאת, גם אם אני לא כל כך מבינה למה.

רציתי להירשם לסמינר הגדול, אליו כל הבנות הטובות מכל הערים הקרובות נרשמות, עשר בנות מכל כיתה מתקבלות אליו לערך, היה לי ברור שאהיה ביניהן.

זו הייתה תקופה מתוחה בכיתה, בהפסקות, ישבו כולן על שני אדני החלונות הרחבים וניסו לנחש אילו בנות תתקבלנה לסמינר הגדול, אילו תלכנה לשני הסמינרים הטובים אחריו, ואילו תצטרכנה להסתפק בשוליים, אני תמיד סווגתי לאופציה הראשונה, מיד אחרי ציפי, הנכדה של המנהלת. ולמרות שהייתי בכיתה כדי לשמוע מה הן חושבות, תמיד כששמעתי את שמי נהגה יחד עם הצירוף "היא כבר בפנים בכלל בלי ראיון" עשיתי את עצמי כאילו עסוקה במשהו אחר, אבל עם כל הברה, הרגשתי שאני מרחפת מעל פני הקרקע יותר ויותר, הדמיונות הוורודים ביותר שלי קרמו עור וגידים מול עיני.

הגיעו ההזמנות לראיונות, אבא אמא ואני ניצבנו נרגשים בפתח הסמינר הגדול, יד ימין שלי הייתה אחוזה בידו של אבא, והשמאלית בשל אמא. בכל זאת, אני הבת הבכורה והמקום אליו ארשם יסלול את הדרך לאחיותיי הצעירות. כל הקירות סביבנו קושטו באומנות מושקעת, פרי מעשה התלמידות בדיוק כמו שדמיינתי. בחנו אותם כדי להסיח את דעתנו קצת. למרות ההתרגשות והמתח, הייתי שופעת ביטחון והרגשתי שעניתי את התשובות הרצויות, כל שנותר הוא לחכות למכתב הקבלה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מרתק!
כתוב אמין ומעניין, האפיון של הדמות הדוק , על ההתחלה כבר נכנסים לראש שלה.
כתוב יפה ממש, נהניתי.

מחכה לפרק הבא!
 
  • תודה
Reactions: RU1
  • הוסף לסימניות
  • #3
תודה על התגובה החמה!
אעלה בקרוב בעזרת השם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
בס"ד

חלק ב'
חודשיים עמוסים עברו במהירות, נשאר רק שבוע אחד עד חופשת הפסח, אני זוכרת איך הכנסתי את שני החומשים לתיק כדי להחזיר אותם הביתה לפסח, כשציפי רוזנבלום נכנסה צוהלת כשמכתב הקבלה בידיה. מתח מחשמל עבר בכיתה, בין מטליות לניקוי השולחנות וכיסאות נערמים הבנות לא הפסיקו להחליף משפטים מהוסים זו עם זו. זה התחיל. היה ברור שציפי תקבל את המכתב בין הראשונות, כל השאלה היא מי תקבל אחריה. בשבוע החולף קיבלו עוד ארבע בנות מכתבים כאלה, מורידות את מפלס האויר לאילו שעוד לא, כמוני. בדקתי בכל יום את תיבת הדואר, אבל לא היה בה דבר הנוגע אליי, אבא הרגיע אותי שהחלוקה היא לפי אזורים ושאין סיבה לדאגה, ולמרות שטובי פרידלנד שגרה ברחוב שלי קיבלה את המכתב, נתתי למילותיו המרגיעות לחלחל לתוכי.

חופשת הפסח הסתיימה. ביום הראשון לאחריה, כבר כמעט מחצית מהכיתה קיבלה מכתבי קבלה לסמינרים שונים, עדיין לא הייתי ביניהן, אז עוד לא חשדתי בדבר.

"אצלנו בבית לא מספרים" עניתי בכל פעם שחברה ניגשה לשאול אותי מה קורה. "אין הברכה שורה בדבר הסמוי מן העין" הסבירה לי אמא, "ובכלל, עד הרגע האחרון תהיינה בנות שעוד לא יהיה להן סמינר, למה לגרום להן לכאב לב ולקנאה ?" היא שאלה, לא הבנתי כמה העצה הזו תשמור בסופו של דבר עלי.

ל"ג בעומר הגיע והמכתב עדיין לא, הורי כבר החלו לדאוג וקבעו פגישה עם הסגנית של בית הספר.

"יכול להיות כל מיני עיקובים בשירות הדואר" היא התגמגמה.

"זה מה שחשבנו עד עכשיו, אבל ישנו גבול לכל עיקוב תמים" השיב לה אבא בטון שאינו משתמע לשתי פנים.

"אני אנסה לברר" היא הבטיחה, "אבל מה עם הסמינר השני שהמלצנו להירשם אליו? ניסיתם אותו ?" היא שאלה, זה היה נשמע, כך שמעתי את אבא אומר, כאילו היא לא מאמינה שיש למה לברר.

"הראיונות של שני הסמינרים נקבעו לאותו הזמן, אבל אני לא מבין –" קטע אבא את האפשרות של הסמינר השני.

"נעמה שלנו לא מספיק טובה בשביל הסמינר הגדול ?" הוא תמה, לא בקול מתריס, הוא באמת שאל.

"נעמה היא התלמידה המצטיינת של השכבה, ואיני נוהגת לזרות את מילותיי לרוח, אם אני הייתי מנהלת את הסמינר, היא הייתה מתקבלת מיד" היא השיבה בביטחון ובטון מפייס, אבל המשיכה מיד-

"אבל מה שחשוב זה מה שיהיה טוב לנעמה, ובמקום שלא רוצה אותה בזכות מי שהיא, אין לה מה לחפש" הרמז היה יותר מדי עבה.

אבא ואמא לא אמרו לי דבר כשחזרו, אבל אני הבנתי, הבנתי מהחיוך הלא טבעי והגדול יתר על המידה, הבנתי מהתזכורות החוזרות ונשנות על איזו בת נהדרת אני, הבנתי משיחות הטלפון המהוסות שרק הניבו כאב לב.

השכל הבין, אבל הלב סרב להבין, איך זה יכול להיות, שאלתי את עצמי שוב ושוב, הסמינר זה מקום של ערכים ואמת, המנהלת והמורות לא רואות מי אני? כמה אני משתדלת תמיד להיות הכי טובה שאני יכולה גם כשקשה לי? לא הבנתי למה לבנות אחרות מגיע ולי לא.

כאב לי מאוד, בכל יום כשהגעתי לכיתה ובנות דיברו סביבי על הסמינר אליו הן הולכות, הרגשתי כאילו הלב שלי עומד להתאדות, לא הצלחתי להבין, אבל קיבלתי זאת, כי המורות, ובוודאי המנהלת, יודעות מה הן עושות ופועלות משיקולים מושכלים, ואם לא התקבלתי, כנראה, בכל זאת, אני לא מתאימה כמו שחשבתי.

באחד הימים, כשישבתי ושרבטתי בלי מחשבה בספרי זיכרונות של חברות, הרמתי את מבטי וניסיתי למצוא מכנה משותף בין הבנות כמוני, שניסו להתקבל לסמינרים הגדולים ונחלו כישלון, זיהיתי אותן מייד, הן ישבו כמוני, כמה שיותר בפינה, מרכינות ראש ומקוות שמישהו יפסיק את ההמולה הרעשנית והמכאיבה הזו.

פתאום זה היכה בי, הבנתי את מה שלא הבנתי בכל השבועות האחרונים, הבנתי שאם רק הייתי משתייכת לעדה אחרת, הייתי מתקבלת מיד, הבנתי שאולי אם היו להורי קשרים במקומות הנכונים, בכלל לא הייתי צריכה לבוא לראיון, הבנתי גם שבנות שלא היה להן לא את זה ולא את זה, מצבם הכלכלי אפשר להם לסדר אותן איכשהו.

לכמה רגעים הייתי בהלם קרב, פשוט בהיתי באוויר בלי יכולת לחשוב או לומר דבר. במקום עלבון, זעם נורא מילא את כולי, לא חשתי מעולם דבר כזה, לא ידעתי שאני מסוגלת לכעוס כך.

באותו רגע, רציתי לזרוק הכול, לחזור אחורה, ולהחזיר לעצמי את כל השעות בהן טרחתי להקשיב, את אחרי הצהריים בהם חרקתי שיניים כדי לשמור על הקצב, למה טרחתי בכלל? כמה תמימה הייתי...

מאותו רגע ואילך הפסקתי להקשיב לשיעורים, ניסיתי להירדם בהם במקום זאת, אבל לא הצלחתי, כעסתי מדי, והכי מעצבן היה שלא היה לי מי לכעוס, האשמתי את העולם כולו. לא הכנתי שיעורי בית והגבתי בעוינות לכל שאלת התעניינות של המחנכת.

למרות שהיה זה כבר סוף השנה, והימים הבודדים שנשארו לא שינו כלל, אמא לא הסכימה לי להמשיך כך.

"אף פעם אל תתני לאף אחד לקחת ממך את מי שאת, לא משנה מה תעברי" היא אמרה לי, מרימה באצבעה את הסנטר שלי כדי שאסתכל לתוך עיניה "אם לקחו לך את זה, הפסדת הכול, ויש לך כל כך הרבה להפסיד" אמרה ולא יספה, עיניה אמרו את כל שאר הדברים שהשפתיים לא הצליחו לבטא.

כנראה שהצייתנות היא חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי, כי הקשבתי לה, זה היה קשה, אבל גם יישמתי.

היום, כשאני יושבת ומחכה למכתב הקבלה לסמינר השני אליו נרשמתי באיחור משמעותי, אני מבינה שלעולם לא הייתי חוזרת אחורה, ואם כן, זה בשביל לעשות הכול מחדש שוב הפעם. אני שמחה, שמחה על השעות של ההשקעה, שמחה על הדרך שעשיתי כדי להפוך למי שאני. כן, אני גם שמחה ולא מתחרטת לרגע על האמון והאהבה שהיה לי במורות שלי, אני בטוחה שהן היו טובות כמו שהאמנתי שהן היו. נכון, לא כולן צודקות, בטח לא תמיד, וישנן כאלה שבחרו במקצוע הלא נכון. אבל אסור לתת לתפוח אחד רקוב וקטן לקלקל את כל הפרדס נכון? אני בכל אופן לא אתן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
זהו השיתוף הראשון שלי, אשמח לחוות דעתכם, לנקודות שיכולות לשפר את הכתיבה שלי מכאן והלאה.
תודה
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
פתחת פה נושא כאוב. זה אומץ, אני אוהבת את זה.
הכתיבה שלך ממש חלקה, ובמשלב גבוה.
מחכה להמשך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
פתחת פה נושא כאוב. זה אומץ, אני אוהבת את זה.
הכתיבה שלך ממש חלקה, ובמשלב גבוה.
מחכה להמשך.
תודה רבה! אבל לא התכוונתי שזה יהיה סיפור בהמשכים, יותר סיפור בן שני חלקים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
וואו!
אין מילים! סיפור מ ד ה י ם ! ! !
 
  • תודה
Reactions: RU1

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

אין לי משקפיים על קצה החוטם. גם לא פדחת בוהקת. לעולם לא נראיתי בציבור בוהה באוויר ומצייר סימוני חשבון באצבע. בשיעורי מתמטיקה הייתי בדרך כלל מחוץ לכיתה. אם היה פרס נובל על אי־יכולת לחשב, הייתי זוכה בו פה אחד.

אז אם אני לא נראה, לא חושב ולא משעמם כמו פרופסור למתמטיקה, כנראה שאני פשוט לא פרופסור למתמטיקה.

פעם, בשיעור חשבון בכיתה ו', חישבתי ש־1+1=3. המורה נתן על זה כפל סטירות, הוריד אותי למינוס 1 לחדרו של המנהל. האחרון הוסיף כמה פלוסים משלו שעד היום מצלצלים לי בנבכי האוזניים. מאז הבנתי ש־1+1 שווה מכות רצח, והחלטתי לא לחשב יותר.

אז למה בכל זאת בני אדם פונים אליי עם שאלה מתמטית בלתי פתירה? הם נהנים לבזוק מלח על הפצעים? וזה לא שאני לא סקרן לדעת את הפתרון. אני אפילו חייב לדעת אותו. הוא קריטי. אם אתם תגיעו אליו תשתפו. ועדיין, לפי תעודת הזהות שלי קוראים לי פלקלר, לא איינשטיין. ובדקתי: לאיינשטיין לא היה חתן בשם פלקלר, כך שאני גם לא נין שלו בשום צורה.

ובכל זאת, פעמיים בשנה אנשים חוזרים אליי עם אותה שאלה: כשמזיזים את השעון במוצאי שבת אנחנו מרוויחים שעת שינה או מפסידים אחת?

לאיינשטיינים הפתרונים
אם המורה בנימין היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל, היה שוקל לעשות הסבה לתפקיד שיבטא יותר את הכושר הרטורי הנדיר שלו.

אבל הוא לא היה מודע לכך, ולכן עמד בכיתת לימוד חנוקה וקטנה, ובזבז את קולו כדי לנאום בפאתוס בפני קומץ תלמידים.

הוא הסביר להם בקולו העמוק על חשיבות האיזון וההליכה בדרך האמצע, בשביל הזהב. "יש המלצה בדוקה לשבירת מידה רעה", אמר כממתיק סוד, "לעקם אותה לגמרי ולהיות קיצוניים בכיוון הנגדי, וכך להתיישר". בתור אמצעי המחשה, עשה שימוש ידידותי בסרגל שנועד להכות ידיים סוררות. כמה ילדים פלטו אנחת רווחה שקטה. נראה שהסרגל יצא מכלל שימוש.

"האמינו לי, הוא עוד יתיישר", צינן המורה בנימין את ההתלהבות, "רק צריך לעקם אותו לצד השני".

הוא ביקש מהתלמידים שיכתבו על פתק מידה רעה או הנהגה שלילית שהם מעוניינים לשנות, והביט בשביעות רצון בפתקים שהחלו להיערם על שולחנו.

"ואל תגידו – נשתנה עוד חודש, עוד שנה..." הניף המורה את הסרגל בדרמטיות, "מחר, על הבוקר אתם לוקחים את עצמכם בידיים, ומעקמים בקיצוניות את המידה שבחרתם!"

הילדים הביטו בו ברצינות תהומית, והנהנו בעיניים בורקות.

בבוקר למחרת, כשנכנס המורה בנימין לכיתה, גילה שהיא ריקה מאדם.

הוא תופף בעצבנות בסרגלו, והמתין.

כעבור שעות ארוכות, החלו התלמידים להיכנס לכיתה בזה אחר זה, חבולים וסתורים.

"מה קרה לכם?" שאל בזעזוע את התלמידים המרוטשים, "ולמה הגעתם רק עכשיו?"

כולם החלו לדבר בבת אחת, והמורה בנימין בקושי הצליח לעשות סדר בבליל הקולות הגועשים.

נתן היה הראשון שקיבל את רשות הדיבור. "כשצחצחתי שיניים הבוקר, לחצתי חזק מידי על השפופרת, ויצאה כמות גדולה משחה..."

"ובגלל זה הגעת רק עכשיו?" שיסע אותו המורה.

נתן הסמיק והשפיל את ראשו. "פעם הייתי פזרן מידי... והרי המורה אמר ש..." הוא התנשם, "אתה יודע כמה זמן לוקח להחזיר את המשחה לשפופרת דרך חור קטן כל כך? ואחר כך אמא שלי גם אמרה לי למרוח קרם ידיים..."

"ואני איחרתי", התוודה איתן, "כי בירכתי לשלום כל אדם שעבר ברחוב. לא תאמינו כמה אנשים עוברים ברחוב אחד! וכמובן, גם כשהשיחה החלה להתפתח, התאמצתי להישאר נחמד. מה לא עושים בשביל לשבור את הרוגז..."

"אני איחרתי כי יש המון קבצנים בדרך מהבית שלי לכיתה", אמר איצי, "אתם יודעים כמה זמן לוקח לעבור בין כולם בשביל לשבור את הקמצנות? וכשנגמר לי הכסף, הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות להשיג עוד..."

ירחמיאל, שעד היום ראה מקרוב מקלחת פעם בעשור, ישב על מקומו, מדיף ניחוח רענן. בגדיו היו נקיים מרבב, מגוהצים למשעי. את פניו כיסתה מסיכת היגיינה הרמטית, ידיו היו עטויות כפפות, ואלכוג'ל אימתני בצבץ מתיקו. 'מעניין', חלפה מחשבה מהירה בראשו של המורה, 'הייתי בטוח שהוא מתולתל במקור'.

יאיר, שאמש עוד היה גאוותן יהיר, החליט לאמץ את דברי הרמב"ן ולא להביט בפני אדם כשדיבר עמו. הוא צעד לבית הספר בראש מושפל ומהר מאוד נתקל בעוצמה בעמוד בטון, ונפל מעולף על אם הדרך.

דובי, העצלן הכבד והגמלוני, החליט לרוץ כל הדרך לכיתה. כשנחבט גם הוא בעמוד הבטון והתעלף על גבי חברו, הנחיתה שלו לפחות הייתה רכה יותר.

צבי הפזיז והנמהר, החליט ללכת במתינות וברוגע, צעד צעד. להביט בכל עשב ולבחון כל עלה, ולהרהר במשמעויותיהם העמוקות לחיים. כשהגיע לעמוד בטון מסוים, ונתקל בשני עצמים דוממים לצידו, נוסף לו עוד חומר מעניין רב למחשבה.

המורה בנימין הביט בזעזוע במה שעולל לתלמידיו, והתלבט כיצד להגיב.

לבסוף, ניסה להסביר להם שיש לכבד את דבריו של המורה, אבל לא לקחת אותם רחוק מידי, לאבד פרופורציות. לא לנהוג בהתבטלות כה גמורה ולאבד את העצמיות.

למחרת, שוב מצא המורה בנימין כיתה ריקה.

הוא שחרר אנחה עמוקה, ופנה להתעלל בסרגל שלו.

חלפו שעות, ימים, שבועות וחודשים, הסרגל הפך לגוש מתכת בלתי מזוהה, והתלמידים טרם הגיעו לכיתה.

'שוב הסיפור של אתמול?... הם לא הפנימו מה שאמרתי להם?!' התפלא.

לפתע הבריק הברק במוחו.

הם כן הפנימו. הפנימו יותר מידי.

הוא נזף בהם על ההתבטלות המוחלטת שלהם למורה, וכעת הם בעיצומה של פעולה קיצונית נגדית. הם לא יתבטלו יותר לשום מורה באשר הוא. לא יפקדו לעולם אף מוסד לימודי.

פעם, המורה בנימין לא היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל. כעת כבר כן. הוא קיפל ציוד, ונפרד מהכיתה החנוקה והקטנה וממשכורת הרעב.

כיום, הוא עוסק בפוליטיקה להנאתו, משתעשע במוצא פיו במדינות רבות ובמיליוני אזרחים. הוא מכניס משכורת לא רעה בכלל, ועושה הרבה כבוד וגאווה למשפחת נתניהו.
מנהל חיידר ליטאי חשוב, אינו אמור לשמוע קריאות "ננח" קצובות מאחורי הדלת של כיתה ו'.
הוא גם אינו אמור להצמיד את אזנו לדלת כמו עבד נרצע, אבל זה מה שהוא עושה כשהוא מגלה שלאחר שש שנים, התלמידים מנסים להשתחרר מהחינוך הליטאי המוקפד שעמל להטמיע בהם.

"יפה מאוד!" שמע את קולו של המורה החדש נישא בפאתוס, "תזכרו תלמידים, אסור להתייאש!"
קריאות ה-"ננח" שבו להתנגן.
המנהל לפת את הדלת בחולשה. המום.
מאז ומעולם היה ממתנגדי החסידות. מורה חסיד ברסלב בחיידר שלו, הוא כמו אוזן המן בקערת ליל הסדר.
תמיד נאם נגד התופעה בחדר המורים, גאה להיות מיינסטרים. כעת גילה שדבריו נפלו על אוזניים ערלות, נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה.

מורה חדש אחד מפר את האיזון.

אולי גם הוא אשם.
אם לא היה מעלים אוזן כשבכיתה הסוררת התנגן להיט קלוקל של זמר חסיד ברסלב, המצב היה כעת עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב.

ברק התפוצץ בראשו כשנזכר לפתע. אוזניו צללו.
בראש חודש אדר הגיעו תלמידי כיתה ו' בכיפות צמר לבנות, כיתוב זר מתנוסס עליהן.
אז, הוא חייך למשובתם. כעת החוטים מתחברים לפקעת לבנה מרשיעה.

אין עשן בלא אש. אין ברסלבר בלי טנדר.

הוא היה צריך לקלוט בזמן מה קורה.
מחר התלמידים שלו יטפסו על גגות טנדרים ויצאו לרקוד בכבישים. ימלאו את נתב"ג בדרך לאומן, עוד מעט ראש השנה!
איך לא שם לב למה שמתרחש מתחת לאפו?! עיניים להם ולא יראו אוזניים.

תלמיד נזוף יצא לפתע לרצות את עונשו בפתח הכיתה הסמוכה. המנהל הזדקף בבהלה, עושה עצמו בוחן את המזוזה בעיון.
גם כשהתרחק מהדלת, הצליח לשמוע בחצי אוזן את המורה דן עם תלמידיו כמה חשוב לנסות להתקשר לרבנו, ואיזו זכות גדולה זאת.
תיצלינה האוזניים מלשמוע!

התלמיד הנזוף החל להתרחק לאורך המסדרון והמנהל שב לזירת הפשע.
"אז נשאר לעשות רק את התיקון הכללי", שמע את המורה מציין.
אוי לאוזניים שכך שומעות!

איך אף אחד לא גילה את אוזנו מה טיבו של המורה החדש שסוחף אחריו את טובי התלמידים?!
היה לא תהיה! לא בבית ספרנו! הוא חייב לשמוע מהמורה תירוץ מסבר את האוזן, רק שלפי הקולות בקרע, נשמע שאין עם מי לדבר. אשרי מוכיח לאוזן שומעת.

"ננח! ננח!" שבו התלמידים לזמזם במרץ.
די, זה כבר יוצא לו מהאוזניים! הוא חייב לשים קץ לחרפה.
המנהל פתח את הדלת בתנופה, הצלצול מתפרץ לכיתה יחד אתו.

הוא ראה את המורה סוגר בסיפוק ספר דקדוק, שוואים מעטרים את הלוח מאחוריו.
"היו כמה תיקונים, אבל ידעתם נפלא! מי יתקשר להשלים את החומר ליוסי רבנו? תודה דוד. בשיעור הבא נלמד על שווא מרחף".

המנהל נסוג, מחייך מאוזן לאוזן.
חבל שדאג לחינם, איך סבא שלו תמיד היה אומר? העיקר לא לפחד כלל.
קטע קליל (אולי גם לא חינוכי) שרשמה תלמידה בשיעור אהמממ...

פיהוק ארוך נמלט ממני, גם לו נמאס מהשיעור.
אפילו החלונות כבר נרדמים, המחברות עוצמות עיניים והמזגן- נוחר להנאתו.
בקבוק המים המעוך שלי כבר נם עמוקות, וגופו עולה ויוד לקצב נשימותיו הקלילות. בוודאי הוא חולם על כנפיים, מקור וציוץ, על ציפור שתוביל אותו הרחק הרחק מהכיתה המנומנמת.
מעניין איך המורה לא נרדמת, לא עוצמת עיניים אל מול התלמידות החולמות.
בוודאי גם הרמקול ישן, שוכח לקום ולזמר "נאר אמונה" בקול מחריש אוזניים.
אני מתנערת ממקומי, נעצרת לקול מחאת המורה: "גילי...?!" כאילו לישון זה בסדר, רק לקום רגע מהמקום זו הפרעה. בעצם- היא צודקת, כל תנועה מצידי עלולה להעיר את שאר הבנות, ולגרום לפטפוטים.
תכל'ס- עדיף לישון, לנום, לפחות להשלים את השעות שביזבזתי על אנגלית, היסטוריה ודקדוק.
אווווף! הצלצול לא מגיע!
מחשבה חדשה עולה בי- יכול להיות, שאפילו השעון החכם, המהיר, הזריז והנמרץ, עמד דום לרגל שיעור (לא) חשוב זה?
סוף סוף התעורר הצלצול משרעפיו, נשא את קולו ברמה ובצרידות "נאר נאר אמונה!!" אכן, רק האמונה שהסיוט יסתיים החזיקה אותנו חיות וקיימות, ומוכנות- הידד, לשיעור הבא...

(אין צורך לומר שאולי זה חוצפה, זה ידוע...)
תמיד היתה המרפסת. רחבה, נעימה, אחורית, נשכחת. היו שם הפרחים שאהבתי, שורת אדניות בשלל צבעים. היה שם הערסל, שמרגע שהרגליים שלי היו מספיק ארוכות בכדי לבעוט בגדר, הייתי מתנדנדת בו במשך שעות. הלוך חזור, חץץץ- חץץץץ.
שלווה רכה כזאת... שקט... כמה עולמות היו במרפסת! כמה חלומות! כמה חיים...
כשבשעון הוורוד שלי נפגשו המחוגים ממש בסמוך לספרה 5, נפרדתי מהערסל בחיבוק, לחשתי לו- "אל תפחד, מחר אני אחזור" ורצתי הביתה. לא רציתי שהמרפסת תראה בקלוני, כשיקראו לי בנזיפה: שיעורי בית עשית כבר? ומה המורה אמרה? לא רציתי שהפרחים יהיו עצובים איתי...
השעון המשיך לתקתק, תקתוקים קצובים, מהירים. מחוג רודף אחר מחוג, פוגש בו לחלקיק שניה וממשיך במירוץ האינסופי.
גם הוא בורח...?

שנים רבות חלפו מאז, הערסל נעשה מהוה כל כך, ולולאת הברזל שחרקה הרגיזה את אבא, שפסק את גורלו לאשפה. הפרחים נבלו, ואני בכיתי עליהם כ"כ.

כשעזבתי את הבית, המרפסת בכתה. חשופה, כאובה. לא הייתי שם, אבל אני יודעת.
לא היה לי כלום משלי. אכלתי מה שהזדמן לידי, עשיתי לילות עם חברות, מדי פעם הנחתי ראש על ספסל אבן בגינה צדדית. לא זכרתי מי אני, מה אני עושה כאן, אף אחד לא חיפש אותי. לא אבא, לא אמא, אף אחד...

ולילה אחד, כשהלכתי ברחוב צדדי, שמעתי בכי ילדותי. קפצתי. תמיד אני קופצת כשאני שומעת בכי. הרמתי את הראש, ממש מעלי הייתה מרפסת. ערסל חורק. נרעדתי. בתוך הערסל שכב מכורבל, ילד. ילד מתוק, עדין. אולי בן 8, או 9. לא יותר. והבכי שלו, עייף, פגוע- נגע בי, עמוק. בנקודה הכי פנימית בנפש, שלא זכרתי שעוד קיימת בי. או שאולי בנשמה? משהו הזדעזע בי, ואז נשבר. הסתובבתי, והתחלתי לרוץ. זאת לא הייתי אני שהלכה, לא אני מצאתי את דרכי הביתה- זאת היתה המרפסת ששלחה אלי יד, חבקה אותי והצמידה את ראשי אל ליבה.

כשעמדתי בפתחה, מצמצתי בהלם. דמעות חנקו את גרוני, את עיני, אבל לא את ליבי.
לא הכרתי אותה. עייפה, זקנה, בתוך האדניות נראו קיני יונים, ועל הרצפה היו פזורים זרדים, עטיפות איגלואים שילדי השכנים השליכו מן הסתם, גזירי עיתונים מצהיבים וכמה ארגזים אטומים.
ברעד, ברגש שחשבתי שנקבר מזמן, בכל האהבה והגעגוע שבעולם, חיפשתי לי מקום בחיקה, ולא מצאתי.
הבטתי בה, ולא היו מילים בפי. לא היתה לי נחמה להציע לה. חלקנו שתינו מציאות עלובה.
בודדות, מרוקנות, חלשות...

הרכנתי ראש, עיניים ירוקות מצמצו בחזקה, ומאי שם נשרו דמעות בנות 19.
וכבר לא הייתי לבד. היינו שתינו, יחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה