סיפור בהמשכים "שוקולד עדשים"- סיפור אינטראקטיבי לילדים.

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד
לאור הבקשות, הסיפור: "שוקולד עדשים" מתחדש כעת.
הסבר קצר לקוראים חדשים...:
אחת לשבוע (בלי נדר, לא מתחייבת שאספיק...) יעלה בל"נ פרק חדש בסיפור. לאחר הפרק תוצגנה 3 אפשרויות להמשך כאשר הקוראים מוזמנים להצביע ולהביע את דעתם. ההמשך שיזכה ברב הקולות- יבחר לפרק הבא.

אה, ומכיוון שהמקום הוא קהילת הכתיבה המקצועית- הסיפור פתוח לביקורת, עזרה והארות.

הנה חמשת הפרקים הראשונים, הפרק השישי יעלה בעז"ה במהלך השעות הקרובות עד היממה הקרובה...

בסייעתא דשמיא
שוקולד עדשים

פרק א


"שוקו שוקו לה לה" שרו צבי ואפרת, מצמידים ידיים וצוחקים, "שוקו שוקו תה תה, שוקו לה, שוקו תה, שוקו-לה-תה" השיר הסתיים והם התחילו מתחילה: "שוקו שוקו לה לה...".

"ילדים" אמא נכנסה לחדר בחיוך, "בואו בבקשה לארוחת הערב, ואחריה- אתן לכם, בעזרת ה', הפתעה שסבתא הביאה".

סבתא שולמן הייתה אצלם היום בצהריים, והלכה רק לפני כמה דקות.

"טוב, אמא" צבי קם מהרצפה ואפרת אחריו, מנערת את חצאיתה. אמא יצאה מהחדר והלכה למטבח. "מעניין מה ההפתעה" לחשה אפרת לצבי.
"אולי מכונית על שלט?" קווה צבי בסקרנות. "לא" אפרת כווצה את שפתיה, "מכונית על שלט זה לא שווה ולא מעניין. הלוואי בובה".
"בובה" צבי נשף בזלזול, "מה כבר עושים עם בובה? אולי משחק קופסא לשנינו".
"ואולי כרטיסי כניסה ללונה- פארק" התלהבה אפרת.

הם נכנסו למטבח בציפיה ובסקרנות.

אבל בסיום ארוחת הערב פתחה אמא את הארון העליון ושלפה משם... חבילת שוקולד עדשים.

"מה?!" התאכזב צבי, "ההפתעה היא רק שוקולד?".
"זה לא רק!" נזפה בו אפרת, "וצריך להגיד תודה רבה!". "תודה רבה" מלמל צבי.

"אתם לא אוהבים את זה?" התפלאה אמא, "סבתא אמרה שזה בוודאות משהו שתיהנו ממנו, חשבתי שאמרתם לה שזה השוקולד שאתם הכי אוהבים או משהו כזה- היא קנתה את זה במיוחד".

עכשיו היה תורם של צבי ואפרת להתפלא. "לא אמרנו לה" השיב צבי, "ואני גם לא כל כך אוהבת שוקולד" הוסיפה אפרת, "אבל כמובן שהיא השקיעה ותודה רבה".

אמא חייכה, "בכל אופן, גם אם זו לא הפתעה מסעירה כמו שחשבתם, אני בטוחה שאתם שמחים לקבל שוקולד בסתם יום של חול".

"נכון" צבי חשב וחייך, "גם אם זה לא כרטיסים ללונה- פארק, עדיין כיף לאכול שוקולד".

"כרטיסים ללונה- פארק?" אמא צחקה, "זה מה שדמיינתם? עכשיו אני מבינה למה אתם מאוכזבים. לא נורא, במקום לתת קובייה אחת לכל אחד, כמו שתכננתי, אתן לכל אחד מכם שורה שלמה, מה אתם אומרים?".

"תודה, אמא!" שמחה אפרת, "כן, תודה" אמר גם צבי.

אמא פתחה את העטיפה החיצונית והחלה לקלף את הנייר הכסוף.

טבלת השוקולד נגלתה לעיניהם.

"איזה מוזר!" תמהו במקביל אמא, צבי ואפרת.





פרק ב

טבלת השוקולד נראתה רגילה כמעט לחלוטין. היו בה שורות של קוביות חומות עם תבליטים של פרות, היא הייתה מלבנית והדיפה ריח של שוקולד.

אבל היא הייתה רגילה רק כמעט לחלוטין. שני פסי גומי בצבצו מראשה. אמא שברה בזהירות את השוקולד מסביב לפסים, עד שהתקלף כולו ושני שעוני יד זהים נראו.

פסי הגומי של השעונים היו בצבע לבן עם עיגולים צבעוניים, ועיגול השעון עצמו היה תכול כולו עם שישה עיגולים צבעוניים שעמדו במקום הספרות: 2, 4, 6, 8, 10, ו- 12.

"העיגולים האלו נראים כמו עדשים" התלהבה אפרת.

"איזו מתנה יצירתית" התפעלה אמא. "מעניין איך סבתא הצליחה להחדיר את השעונים ממש לתוך השוקולד".

צבי ואפרת התקרבו לאמא על מנת לבחון את השעונים מקרוב.

"אלו שעונים יפים" שמח צבי, "לאף אחד בכיתה שלי אין כזה שעון".

אמא נערה את השעונים מגרגרי השוקולד שנשארו עליהם, "רוצים שאענוד לכם אותם?".

"כן, כן" צבי ואפרת הנהנו בהתלהבות והושיטו לאמא את ידי שמאל.

אמא ענדה להם את השעונים. "צריך להתקשר לסבתא ולהגיד לה תודה רבה" הזכירה להם.

אפרת מיהרה לטלפון של הבית וחייגה את המספר השמור.

"היא לא עונה" אמרה לאחר דקה.

"בסדר, ננסה שוב מאוחר יותר" השיבה אמא וזרזה אותם ללכת לישון.



רק כשכבר היו במיטות לאחר קריאת שמע, שם לב צבי שטרם הורידו את השעונים.

"תראי, אפרת" לחש לה. "העדש הכחול שבשעון שלי זוהר. גם שלך?",

אפרת הוציאה את היד מתחת השמיכה ובדקה. "כן" מלמלה, כבר מנומנמת.

"אפרת" צבי התיישב במיטה, "מה זה יכול להיות?".

"אולי השעה המתאימה זורחת" אפרת התהפכה לצד השני.

"אבל בכלל לא השעה שתיים עכשיו. אפרת, אני אומר לך" צבי התלהב, "זה משהו אחר. ותראי, העדש גובה, עכשיו הוא כמו כפתור שאפשר ללחוץ עליו.", הוא משש את העדש הכחול שבלט עכשיו ממקומו שבספרה שתיים. "בואי ונלחץ עליו".

"לא עכשיו, צבי" אפרת פיהקה והתהפכה שוב. "לילה עכשיו, הגיע הזמן ללכת לישון".

"נו, רק נלחץ" נסה לשכנע צבי, "רק נלחץ ונראה מה קורה".

"בבוקר" התעקשה אפרת.

"עכשיו" התעקש גם צבי, "באמת, מה הבעיה שנלחץ ולאחר מכן נלך לישון?"





פרק ג

"אם אתה רוצה, תלחץ אתה" אפרת התהפכה שוב לצד השני.

"אבל" צבי התחיל, קול נשימותיה הקצובות ענה לו.

'אוף' הוא חשב לעצמו, 'נצטרך לחכות לבוקר'. הוא נשכב בחזרה, אפילו לא מנסה להירדם.

'אבל מעניין מה הכפתור הזה עושה'. העדש זהר באור כחול וצבי לטף אותו.

'אולי זה מפעיל טיימר, כמו בשעון המשוכלל של דוידי בוזגלו, מהכיתה שלי? אולי זה מחליף את הצבע של לוח הספרות לכחול?'.

'לא יקרה כלום מלנסות' החליט. הוא התיישב במיטה, חפש ברגליו את נעלי הבית שלו ונעמד.

אחת, שתיים, שלוש.

הוא קרב את האצבע לעדש הכחול ולחץ.

בבת אחת כל החדר שסביבו התחיל להסתובב. מהר יותר. מהר יותר. צבי הסתחרר, הוא נסה להחזיק במעקה המיטה, אבל לא מצא אותו. הוא הרגיש שהוא מאבד את שיווי המשקל ונופל הצידה.

צבי עצם את העיניים חזק, מחכה לכאב מההתנגשות עם הרצפה.

הכאב לא בא. במקום זה הוא הרגיש מתחתיו פוך נעים, ובמקום החושך שהיה בחדר- צבי הרגיש אור שמסנוור אותו.

"אתה בסדר?" קרא מישהו מעליו בקול דואג, "אתה צבי, נכון? ואיפה אחותך?".

צבי פקח את עיניו לאט.

הוא מצא את עצמו בחדר לא גדול שעל קירותיו מצוירים פסים וצורות שונות בצבע כחול, הוא עצמו חצי שכב וחצי ישב על פוך בצבע כחול בהיר.

לידו עמדה דמות שנראתה כמו כדור שוקולד ענק, מצופה בעדשים.

הוא היה נמוך מצבי פי חצי, היו לו רגליים וידיים דקים מאד, ועל ראשו היה מונח כובע מצחייה כחול.

העיניים שלו היו כחולות וגדולות, כמו שני עדשים כחולים וענקיים, והן הביטו על צבי בדאגה.

צבי הזדקף בבהלה, הסחרחורת עוד לא פסקה, הוא ניסה להיעמד.

"א... איפה אני?" שאל את כדור העדשים.

"אתה בארץ דושה" אמר כדור העדשים וחייך למול פניו הלא מבינות של צבי.

"איך הגעתי לפה?" תמה צבי, "הייתי בחדר שלנו לפני רגע".

"אתה לא יודע איך הגעת לפה?" כדור העדשים התפלא. "לא לחצת על העדש הכחול?".

"לחצתי" צבי הבין, "זה מה שקורה כשלוחצים על העדש? מגיעים למקום הזה... איך אמרת שקוראים לו?".

"ארץ דושה" הסביר הכדור בסבלנות, "ודרך אגב, נעים להכיר" הוא הושיט לצבי את אחת מידיו, "קוראים לי שוקי לדי, ובקצרה אתה יכול לקרוא לי: שוקי".

"אה, שוקי לדי כמו: שוקולד?", שפשף צבי את העיניים, היה מאוחר והוא היה עייף.

הגבות של שוקי התכווצו ונראה היה שהוא מתעצבן, "כולם שואלים אותי את זה" התרעם, "שוקי לדי כמו שוקי לדי, לא כמו שום דבר אחר".

"טוב, טוב" צבי נבהל, הוא לא רצה להעליב את שוקי, "סליחה, שוקי, לא התכוונתי".

"הכל בסדר" הגבות של שוקי התיישרו, "אבל אין זמן עכשיו, אתה צריך להתחיל את המסלול שלך".

"מסלול?" צבי לא הבין, נאנח, "אני לא מבין כלום".

שוקי נאנח גם הוא. "בא" סמן בידו לצבי לבוא אחריו, "אני רוצה להראות לך משהו".





פרק ד

שוקי הסתובב והתחיל ללכת, מסמן לצבי לבוא אחריו.

צבי החל לפסוע בהיסוס, החדר היה מוזר והוא עוד לא הבין איך הגיע לשם, ובשביל מה.

"אולי אני חולם בכלל?" אמר בקול ונעצר.

שוקי נעצר גם הוא. "לצבוט אותך?" הציע.

"לא" צבי משך בכתפיו. "זה כואב".

"אז איך תדע אם אתה חולם או לא?".

"אני לא אדע" פסק צבי, "עד שאני אתעורר בבוקר".

"אז אתה כבר עכשיו חושב שאתה יודע" שוקי דבר עם הגב לצבי. "כבר החלטת שאתה חולם.".

"ברור שאני חולם!" צבי קרא, "זה הרי לא הגיוני, כל מה שקורה פה".

שוקי המשיך ללכת, "אני אראה לך משהו" אמר, "ותבין שאתה לא חולם".

צבי הלך אחריו בשקט. מן החדר יצא מסדרון ארוך ושוקי פנה אליו, צבי אחריו.

המסדרון התארך והתפתל, ובסופו נראתה דלת כחולה. נמוכה, בגובה של שוקי.

שוקי נעצר לידה. "תפתח אותה" בקש מצבי, עדיין לא הסתובב אליו.

צבי התקרב לדלת, התכופף ולחץ באיטיות על הידית. הדלת גלשה בקלות על הצירים ונפתחה לרווחה.

"וואו" לחש צבי.
מעבר לדלת נראה שביל מתפתל. השביל לא עמד במקום אחד, אלא עלה וירד, זז ימינה ושמאלה, והחליף צבעים בכל מספר שניות.

"מה זה?" צבי לחש, כשעיניו נפקחות יותר ויותר מרגע לרגע.

"זה המסלול שלך" השיב שוקי באדישות. "וכדי לראות שאתה באמת לא חולם, כנס אליו כעת ואדריך אותך בפנים".

צבי הרים את רגלו הימנית על מנת להכניס אותה לדלת.

"אי!" הוא קרא. "מה חוסם את הפתח הזה, זכוכית? זה כואב ממש".

כעת נפקחו לרווחה גם עיניו של שוקי. "אתה לא מצליח להיכנס?!" נראה היה שהוא נבהל. הוא השחיל את רגלו מעבר לפתח, היא עברה בקלות.

"אם אינך מצליח לעבור האפשרות היחידה היא שזהו לא המסלול שלך. אין שום אפשרות אחרת, זה לא יכול להיות".

"לפחות גיליתי שזה לא חלום" צבי שפשף את רגלו, "זה כואב באמת".

שוקי הניע את ראשו בצער. "לא לזה התכוונתי. באמת שלא. אם הייתי יודע שלא תוכל להיכנס לא הייתי אומר לך לנסות לעשות את זה. רציתי שתגיע למסלול, ותבין שזוהי המציאות".

"איך הייתי מבין את זה במסלול?" התעניין צבי בסקרנות.

"כשנהייה שם, אוכל, בלי נדר, להסביר לך". שוקי נאנח. "קרה כאן דבר ממש מוזר. בוא נחזור, צבי. נשב ונחשוב ביחד על פתרון".

הם הסתובבו וחזרו בראש שפוף אל החדר הכחול. שוקי החווה בידו על הפוך הכחול עליו ישב צבי בתחילה, והתיישב בעצמו על אחד כזה ממולו.

דקה ארוכה ישבו שניהם וחשבו.

"נראה לי שאני יודע למה לא הצלחתי להיכנס" אמר פתאום צבי, "יכול להיות שאפרת ואני צריכים להיכנס ביחד?".

"נכון!" שוקי קם בבת אחת מהפוך, ולאחר רגע התיישב בחזרה. "זה בגלל שהיא לא באה אתך! מעל לכל ספק! ההוראה שקיבלתי הייתה במפורש על צבי ואפרת וינברג".

"קיבלת הוראה? ממי?" מרגע לרגע הדברים נראו לצבי יותר מוזרים, אבל הוא נחש ששוקי לא יענה לו על זה עכשיו.

"אסביר לך אחר כך, בלי נדר" השיב אכן שוקי, "כעת אנחנו צריכים לחשוב- מה לעשות עכשיו?".

"יש לי רעיון" אמר צבי, מהורהר.





פרק ה

"אני בסך הכל צריך לחזור הביתה ולקרוא לאפרת" אמר צבי, "כן, פשוט לחזור ולהגיד לה ללחוץ על העדש הכחול".

"מממ... רעיון טוב" הרהר שוקי בקול, "השאלה היא האם בטוח שתצליח לשכנע אותה. למה, באמת, היא לא באה אתך?" התעניין.

"היא לא רצתה" צבי שוטט בעיניו על הקירות, שם לב שהמקום בו הוא יושב הוא לא ממש חדר.
יוצאים ממנו כמה מסדרונות שונים, מלבד המסדרון אליו יצאו מקודם כדי למצוא את המסלול שלו, והיו בו חפצים בצורות שונות שצבי לא הכיר ולא הצליח להבין מהם.

"לובי בקרה" שוקי כאילו קרא את מחשבותיו. "בכל אזור בארץ ישנו חדר בקרה משלו, אבל זהו חדר הבקרה הכללי. אנחנו קוראים לו: 'לובי הבקרה'. מכאן ניתן לעקוב אחרי חדרי הבקרה השונים, לעקוב אחר כל המסלולים שיוצאים מכאן- בשלמותם. ולכוון את הפועלים והאחראיים בארץ דושה כולה.".

עיניו של צבי נפקחו בהתפעלות. "ואתה עושה את כל זה? אתה האחראי של לובי הבקרה הזה?".

"לא, לא" שוקי צחק והיה נראה נבוך, "אני בסך הכל שליח, אני כאן כדי ללוות אותך ואת אפרת במסלול שלכם".

"ואיפה אתה נמצא כשאתה לא מלווה אף אחד?" הסתקרן צבי.

"בבית שלי, כמובן" חייך שוקי, "אני גר באזור המישור.".



"אתה בטח מתגעגע לבית שלך, כשאתה לא נמצא שם", צבי חשב על שוקי. הוא צריך לנדוד ולהתרחק מהבית על מנת לעבור מסלול יחד עם ילדים שהוא לא מכיר, ונראה ששוקי עושה זאת פעמים רבות.

"בוודאי שאני מתגעגע" שתף שוקי, "כל החברים שלי גרים שם, אבל מעטות הפעמים שאנחנו כולנו שם. בדרך כלל, לפחות אחד או שניים נמצאים במסלול".

שוקי הזיז את ראשו וכובע המצחייה שלו זז הצידה, הוא הרים את ידו כדי לסדר אותו במקומו.

"זה מה שאתם עושים כל הזמן?" התפלא צבי, "יוצאים למסלולים וחוזרים? זה לא משעמם אתכם כבר?".

שוקי צחק וקם מהפוך, "הארץ שלנו לא משעממת, צבי יקירי. כל מסלול הוא מיוחד, כל ילד הוא מעניין. כל משימה היא חד פעמית ומותאמת במיוחד בשביל הילד שעובר את המסלול.
את כל זה תגלה, בעזרת ה', מאוחר יותר. בינתיים, כדאי באמת שתחזור לבית שלך ותקרא לאחותך. רק איתה נוכל, בעזרת ה', להתחיל את המסלול.".

"אין בעיה" צבי קם גם הוא. "איך חוזרים?".

"זו לא בעיה" השיב שוקי, "פשוט תלחץ שוב על העדש הכחול. רק תתכונן, זה הולך להיות מסחרר.".

"להתראות, שוקי" צבי נופף בידו. שוקי נופף לו חזרה, "נתראה בקרוב, כן? אני מחכה לך".

צבי הנהן ולחץ על העדש הכחול.

בבת אחד כל החפצים שראה החלו להסתובב סביבו, הוא הרגיש שהוא מתנדנד ועומד ליפול.

צבי חפש משהו לאחוז בו אבל גלה שלובי הבקרה הכחול כבר נעלם לגמרי.

במקומם עמדה מאחוריו המיטה שלו, ומולו הייתה המיטה של אפרת.

הוא משש את מיטתו והתיישב עליה בזהירות.

החדר היה חשוך, וקול נשימותיה הקצובות של אפרת הישנה נשמע.

על פי ההלכה אסור להעיר אותה, ידע צבי. הוא התיישב על המיטה ופהק.

פתאום הוא שם לב שגם הוא עייף, עייף מאד.

"נלך לשם כבר בבוקר" מלמל לעצמו.

הוא נכנס מתחת לשמיכה, התיישב, וקרא קריאת שמע.

אחר כך הניח את הראש על הכרית ובתוך שניות ספורות- נרדם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
  • הוסף לסימניות
  • #4
וואו אהבתי!
מזכיר קצת את פוצולופופום של תמר מור.. : )
איפה בוחרים אפשרויות, אגב?


היו לו רגליים וידיים דקים מאד,
דקות
את כל זה תגלה, בעזרת ה', מאוחר יותר. בינתיים, כדאי באמת שתחזור לבית שלך ותקרא לאחותך. רק איתה נוכל, בעזרת ה', להתחיל את המסלול.".
בעזרת ה'? קצת היה לי מוזר.. ארץ דמיונית דתיה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
וואו אהבתי!
מזכיר קצת את פוצולופופום של תמר מור.. : )
תודה! איזו מחמאה!
איפה בוחרים אפשרויות, אגב?
בסיום כל אחד מן הפרקים הבאים, בעז"ה, אכתוב 3 אפשרויות כשליד כל אחת התגובה שאותה צריך לשים ע"מ לבחור אותה (בדרך כלל האפשרות הראשונה היא: צוחק, השניה: תודה, והשלישית: שכוייח.).
בעזרת ה'? קצת היה לי מוזר.. ארץ דמיונית דתיה?
הכל שואב כח מן המציאות האלוקית ונעזר בקב"ה- גם ארצות דמיוניות.
איזה סיפור טובבבבבבב!
מרתק גם למבוגרים (לי לפחות...)
אטרקטיבי ואינטראקטיבי
את כותבת יפההההה!
תודה!!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
למה לא? בארץ דמיונית הכול יכול להיות. במיוחד אם זה סיפור לילדים.
הכל שואב כח מן המציאות האלוקית ונעזר בקב"ה- גם ארצות דמיוניות.
ברור, התכוונתי שבדרך כלל בארצות דמיוניות אין אזכורים לדת. לכן היה לי מוזר..
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
ולפרק ו - - -

בס"ד

פרק ו



"צבי" אפרת נכנסה אל המטבח, משחקת בשעון שעל ידה. "אמא אמרה שאם נסיים לאכול מהר היא תרד איתנו לגינה, ואני כבר סיימתי. אז תזדרז, טוב?".

"טוב" צבי תקע את המזלג בקציצה האחרונה, "תגידי, העדש הכחול שלך עדיין זוהר?".

אפרת השפילה את השעון מבט. "כן" אמרה, "לחצת עליו בלילה בסוף, או שחיכית לי?".

צבי בלע את הקציצה וברך בקול "בורא נפשות". "לחצתי" אמר לאחר מכן, "ואת לא מבינה לאן הגעתי!".

. . .

"לא יכול להיות" אפרת נדהמה, "אתה בטוח שלא חלמת את זה?".

"בטוח" צבי הנהן במרץ, "כשקיבלתי מכה מהמסלול זה כאב לי באמת. זו באמת נראית ארץ מיוחדת, כדאי לך לבוא איתי כדי לראות!".

"אולי באמת" אפרת חייכה. אחרי רגע הפסיקה לחייך. "אבל אני מפחדת, צבי. זו נשמעת ארץ ממש מוזרה. ומי אמר שנצליח לחזור?".

"אני הצלחתי" פסק צבי, "פשוט לחצתי שוב על העדש והגעתי לחדר. כדאי לך, לפחות לנסות".

אפרת התלבטה.

"אולי תלך לשם בלעדי" הציעה לבסוף. "אחרי שתהיה פעם אחת במסלול תחזור לקרוא לי, ותספר לי בדיוק מה היה שם כדי שאני אדע אם לבוא או לא".

"אבל בלעדייך אני לא יכול להכנס למסלול" הזכיר צבי, "שוקי אמר שהמסלול מיועד לשנינו".

"אתה בטוח?" אפרת הסתכלה רגע ארוך על העדש הזוהר בשעון שלה. "אולי בכל זאת לא כדאי שנעשה את זה עכשיו?".

"מאד כדאי!" נסה צבי לשכנע, "ואם תפחדי- פשוט נלחץ שוב על העדש, ככה חוזרים".

"טוב" אפרת השתכנעה, "אבל אם אני מפחדת- חוזרים".

"טוב" צבי הנהן בשמחה, "תודה, אפרת. עכשיו נלחץ, טוב? שלוש, ארבע, ו-".

שניהם לחצו ביחד והמטבח התחיל להסתובב. מהר יותר, מהר יותר, מהר יותר.

"אמאלה" אפרת צעקה, נסתה לתפוס בשולחן. צבי כבר ידע שהרהיטים נעלמו ובמקומם יופיעו רהיטי לובי הבקרה.

"אל תדאגי" אמר תוך כדי סחרחורת, "זה עוד מעט נגמר".

הסיבובים אכן האטו וצבי שמח לגלות לידו את הפוף הגדול. הוא התיישב עליו בהקלה.

"בואי, אפרת" זז קצת הצידה, "יש מקום גם לך, תשבי".

אפרת המשיכה לעמוד, מסתכלת סביבה ונראית מאד מבולבלת.


"אפרת" צבי קם מהפוף, "תסתכלי, זו ארץ דושה". הוא חכה שאפרת תתלהב, "זו שסיפרתי לך עליה".

"זה לא נראה כמו ארץ" אפרת נשמעה קצת צרודה.

"נכון" צבי הנהן בחזקה, "המקום הזה הוא לא כל הארץ, הוא רק לובי הבקרה שלה".

"לובי הבקרה?! מה זה?" אפרת לא הבינה כלום. היא התיישבה על הפוף, עוצמת עיניים.

"כן, נו" צבי קפץ, קצת חסר סבלנות. "כמו שיש חדר בקרה- שממנו מסתכלים ובודקים מה קורה בכל המקומות שצריך לבקר אותם, אז בארץ הזאת- לכל אזור יש חדר בקרה ופה זה לובי הבקרה- זה מרכז ממש את כל הארץ".

אפרת הביטה סביבה ואחר כך השפילה מבט ושיחקה בשעון שעל ידה. "לא הבנתי כלום" עדכנה, "מלבד זה שאנחנו במקום מוזר ואמורים לעבור בו איזה שהוא מסלול. רגע," נזכרה לפתע, "לא אמרת שאיזה מי שהוא, שוקי, אמור לחכות לנו כאן?".

"נכון" צבי הביט סביבו ונבהל, "איפה הוא, באמת?" הוא הסתובב אחורה, התכופף ונסה להסתכל מתחת למדפים הרבים שהיו בלובי.

"חכי רגע" אמר לבסוף, ופנה אל המסדרון ממנו יוצאים המסלולים.

אבל שוקי לא נראה בשום מקום.

צבי חזר והתיישב על הפוף שמול אפרת.

"לא ראיתי את שוקי" אמר, "מה נעשה?".
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
מה החליטו אפרת וצבי לעשות?

1. להתחיל את המסלול בעצמם (ללחוץ: צוחק.).
2. לחכות לשוקי עד שהוא יגיע (ללחוץ: תודה.).
3. לצאת מלובי הבקרה ולחפש את שוקי ברחבי ארץ דושה (ללחוץ: שכוייח.).
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
יופה היי!
איזה מותק של סיפור!
@שיבת ציון הילדים במתח, מחכים בקוצרוח...
תודה! איזה טוב לשמוע!
בעקרון הם דורשים קצב של פרק ליום, לפני שעת השינה:LOL:
לבי איתם... תגידי להם שאשתדל להעלות מוקדם השבוע, אולי אספיק ביום שלישי... אמן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
בס"ד

פרק ז



"אתה בטוח?" אפרת התאכזבה, "אתה לא רואה אותו בשום מקום?".

צבי שלל בראשו. "מה נעשה?" שאל שוב.

"אולי נחזור וזהו?" הציעה אפרת, "בלאו הכי אנחנו לא יכולים להסתדר כאן בלי שוקי".

"למה לא?!" צבי הרים את כתפיו, "אנחנו יכולים להסתדר. בואי, ננסה להכנס למסלול בעצמנו, זה לא נשמע קשה להסתדר שם. בסך הכל מסלול, מה זה כבר יכול להיות?".

"בשום אופן לא" אפרת הניעה בראשה לשלילה מוחלטת. "בלי המדריך אנחנו לא נכנסים לשום מקום! אנחנו לא יודעים מה נמצא שם, ממה צריך להזהר ולאן צריך ללכת. עלולים, חס וחלילה, ללכת לאיבוד או להפצע. אני לא מוכנה.".

"אז מה את רוצה שנעשה?" צבי הוריד את כתפיו בחזרה, "אני לא רוצה לחזור כשעוד לא עשינו כלום בארץ הזאת.".

אפרת חשבה. "איפה שוקי יכול להיות?" שאלה. צבי משך בכתפיו.

"הוא לא ספר לך כלום על עצמו? אתה לא יודע לאן הוא הולך כשאין ילדים במסלול?".

"אה, כן" נזכר צבי, "הוא אמר שכשהוא לא צריך ללוות אף אחד הוא חוזר לבית שלו. הוא גר... הוא אמר לי... באזור המישור, נראה לי.".

"באזור המישור?" אפרת כווצה את מצחה, "טוב, בא ונלך לחפש אותו.". היא קמה מהפוך. "האמת?" אמרה כשכבר עמדה, "לא בטוח שהוא שם, הרי הוא יודע שאנחנו אמורים להגיע. כנראה רק יצא למקום קרוב.".

"אז נצא לחפש אותו?" צבי קם גם הוא, "נראה לי שאני יודע איך יוצאים מפה החוצה. הנה, מהדלת הזאת". הוא הצביע על דלת כחולה גדולה שהייתה קבועה באחד מהקירות.

הוא התקרב ולחץ על הידית, הדלת נפתחה ומשב רוח נעים נכנס פנימה.

"כן, היא מובילה החוצה" הודיע בשמחה, "בואי, נצא".

"רגע" אפרת התעכבה, "ואם בזמן שנחפש אותו בחוץ הוא יחזור ויחשוב שעוד לא באנו, ולא יבין איפה אנחנו?".

"אז מה נעשה?" צבי כבר היה חסר סבלנות. למה אפרת חושבת על בעיות כל הזמן?!

"נשאיר לו פתק" קבעה אפרת. היא הוציאה מכיס החצאית שלה פנקס פרחוני ועט. "אני כותבת:" אמרה, "שוקי היקר, הגענו ויצאנו לחפש אותך, אם עוד לא חזרנו- - איך להמשיך?" שאלה את צבי, "מה הוא יעשה אם עוד לא נחזור?".

"שיבדוק איפה אנחנו נמצאים ויבקש שיקראו לנו. אפשר לעשות את זה מלובי הבקרה, ככה הוא אמר לי".

"טוב" הסכימה אפרת, והמשיכה לכתוב: "...אז תבדוק איפה אנחנו נמצאים ותבקש שיקראו לנו כדי שנגיע. ממנו, צבי ואפרת וינברג".

היא תלשה את הפתק מהפנקס והניחה על השולחן הגדול הצמוד לאחד הקירות.

"עכשיו אפשר לצאת" הצטרפה אל צבי ליד הדלת. "יופי, בואי" צבי יצא ונשם את האוויר שבחוץ. אפרת יצאה אחריו וסגרה את הדלת.

"וואו" אמרו שניהם ביחד, "איזו ארץ מוזרה" סכם צבי, "מוזרה ויפה" התלהבה אפרת.

האדמה הייתה צבעונית ומעורבבת. כאילו לכל אורכה ישנם כתמי צבע בצורות שלוליות שונות. מרחוק נראה שטח שכולו גבעות בגבהים שונים ועליהן בקתות קטנות ומן הכיוון השני נשקף אזור ישר ובו בתים קטנים סמוכים אחד לשני.

"זה אזור המישור, כנראה" הצביע עליו, "שם שוקי גר".

הם התחילו ללכת, אך לאחר מספר דקות הליכה נעצרו.

"שוקי לא כאן" נאנחה אפרת, "כנראה בכל זאת הוא חזר לבית שלו, נלך לאזור המישור.".

צבי הסתכל קדימה. "אנחנו לא יכולים" אמר. "אפרת, תראי".
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
מה מונע מצבי ואפרת ללכת לאזור המישור?

1. נהר המקיף את כל אזור לובי הבקרה (ללחוץ: צוחק.).
2. שלט האוסר על מי שאינו תושב המקום להכנס לאזור המישור (ללחוץ: תודה.).
3. גדר נעה שעקבה אחריהם לאורך כל הדרך, וכעת עומדת בדרכם וחוסמת אותה (ללחוץ: שכוייח.).
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
וההמשך הנבחר הוא- - -
2. שלט האוסר על מי שאינו תושב המקום להכנס לאזור המישור (ללחוץ: תודה.).
לא בטוח שאספיק להעלות היום (לפחות לא מספיק מוקדם) אבל בלי נדר מחר יעלה פרק...
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
בס"ד

בס"ד

פרק ח

"מה?" אפרת הטתה את צווארה למעלה, מביטה יחד עם צבי.

"אין כניסה לאזור המישור עבור מי שאינו תושב ארץ דושה" קראה בקול, "אוף! איזה שלט מעצבן".

"אז מה נעשה?" שאל צבי, ושלב את ידיו.

"אוף!" התעצבנה אפרת שוב, "אתה שם לב שכל הזמן אתה שואל אותי: 'מה נעשה'? אני לא יודעת! אתה היית כאן לפני ואני בהתחלה בכלל לא רציתי לבוא".

צבי הביט בה בחשש, "את לא מתחרטת, נכון? עוד לא התחלנו את המסלול".

"זו סיבה להתחרט, דווקא" ציינה אפרת, "אנחנו פה כבר די הרבה זמן ועוד לא התחלנו. אם לפני המסלול יש כל כך הרבה בעיות, מה יהיה במסלול עצמו?!".

"טוב, אפרת" צבי החליט, "בואי נחזור ללובי הבקרה ונחכה שם לשוקי, כנראה הוא הלך רק לכמה רגעים וכבר יחזור".

אפרת הנהנה חצי הנהון והצטרפה לצבי. הם חזרו את כל הדרך בשתיקה, עד שהגיעו אל הדלת הכחולה. צבי נסה לפתוח. היא הייתה נעולה.

"אין לי כח כבר" אפרת נשכה שפתיים, "באמת שאין לי כח. ה'דושה' הזאת מוזרה ומעצבנת".

צבי שתק. הוא חשב כמוה. באמת! הם מגיעים לעבור מסלול נחמד שהוכן במיוחד עבורם, ונתקלים בכל כך הרבה בעיות בדרך. 'אם מישהו באמת היה רוצה שנעבור את המסלול, הוא היה דואג שזה יקרה כבר' חשב צבי, 'אם זה עוד לא קרה, כנראה זה לא חשוב במיוחד לאף אחד'.

הוא הרים את היד ודפק קלות על הדלת. אם יפתחו- יפתחו, אם לא- הם ילחצו על העדש הכחול וזהו.

"רק רגע" נשמע קול מוכר מעבר לדלת ולאחריו קול פסיעות וסיבוב מנעול. שוקי פתח להם את הדלת לרווחה וחייך, "צבי ואפרת וינברג, כמה טוב שבאתם!".

צבי נסה לחייך אליו בחזרה, ולא הצליח כל כך.

"איך פתחת בלי לשאול קודם כל מי זה?" שאלה אפרת, "ראית את הפתק וידעת שזה אנחנו?".

"ראיתי את הפתק" שוקי הנהן בכובד ראש, "אבל ראיתי אתכם גם מפה, על המפות. ראיתי שאתם מעבר לדלת.".

"אז למה לא פתחת לפני שדפקנו?" התרעם צבי, הוא היה עייף מההליכה ומותש מהבעיות שקדמו לה ומהדלת הנעולה.

"אי אפשר" הסביר שוקי, "היה צריך לראות קודם אם אתם רוצים לעבור את המסלול או לא. יש ילדים שחוזרים לביתם מיד לאחר שהם נתקלים בדלת נעולה או בבעיה דומה. חיכינו לראות מה הבחירה שלכם.".

לצבי היה נראה שהוא הבין, "זה היה בכוונה, שהלכת ושהדלת הייתה נעולה? כדי לבדוק אם אנחנו רוצים את המסלול או לא?".

"שהלכתי- לא." השיב שוקי, "חזרתי הביתה באמת כי התעכבת די הרבה, חשבתי שתחזור בתוך כמה דקות".

"היה לילה" אמר צבי והסמיק, "ואחר כך- בבוקר- שכחתי, ואחר כך הייתה ארוחת צהריים...".

"אני מבין, אל תדאג" הרגיע אותו שוקי, "בכל אופן- הלכתי לכמה שעות מכיוון שהתעכבת. ידעתי שיקראו לי כשתחזור ואכן קראו לי מיד כשהגעתם. להגיע מן הבית שלי ועד לפה- נמשך כמה דקות, ואתם לא חיכיתם ויצאתם. הדלת הנעולה- הייתה בכוונה, כן, יפה שבחרתם לדפוק ולא לחזור הביתה.".

"בעצם" אפרת, שעד עכשיו סקרה בעניין את הלובי, התערבה: "איך זה יכול להיות שלא ראינו אותך כשחזרת? הסתובבנו באזור הדלת כמה דקות, ואם הגעת מיד כשהלכנו- היינו אמורים לראות אותך בדרך מפה ועד לשלט הזה, לא?".

שוקי צחק וסדר את כובעו, "יש עוד דרכים להגיע לפה, אל תדאגי. ועכשיו-" הוא הסתובב, מסמן להם לבוא אחריו, "באמת נראה שהגיע הזמן שתתחילו את המסלול שלכם. בואו אחרי", והוא החל ללכת לכיוון מסדרון המסלולים.

צבי ואפרת החליפו מבטים מרוגשים, כשפתאום נשמע רעש חזק ושוקי קפא על מקומו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
מה היה מקורו של הרעש?

1. דפיקות חזקות מכיוון הדלת. (ללחוץ: צוחק.).
2. מנהיג ארץ דושה הגיע לביקור ונשמעו לכבודו כלי נגינה. (ללחוץ: תודה.).
3. הצפה פתאומית מסביב ללובי הבקרה. (ללחוץ: שכוייח.).
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

"בן אדם לא ילבש בגד שגדול עליו בשבע מידות, נכון?", הוא נגס בבורקס, מנסה להבין לאן אני חותר.
צבי ירחמיאל הוא מכר ותיק, עוד מימי הכוילל העליזים.
היום הוא פסיכולוג מהשורה הראשונה, כל התיקים הכבדים מתנקזים אליו. איזה כיף להיפגש ככה אחרי שנים סביב שולחן חתונה משמים.

אולי הוא, עם ההבנה העמוקה שלו בנפש האדם, ייתן לי תשובה לשאלה שמטרידה אותי שנים.
"בן אדם לא יעטה על עצמו טלית מוגזמת של 'כל הנערים' בתפילת שחרית סתמית, נכון?" הוא הקשיב כמו פסיכולוג טוב: נענע בראשו אחת לתשע שניות, והפיק צלילי הקשבה קצרצרים אחת לחצי דקה. חששתי שתכף גם תבוא החשבונית, אז מיהרתי להבהיר את הנקודה.

"אז למה בכל חתונה או אירוע קהילתי, אנשים שלא יודעים לצרף תו לתו ולהחזיק קצב מינימלי, מתעקשים לעלות על הבמה ולהביך את עצמם בצורה הכי מפוארת שיש?"
הוא חייך חיוך של הזדהות. לא אמר מילה. במקצוע שלו מילה שווה כסף. והרבה ממנו.

אז דיברתי אני:
"נראה כאילו המודעות העצמית השעתה את עצמה מתפקיד שיקוף מצבו של אדם בפניו, כשזה קשור לשירה. כאילו היא אמרה: אני כבר עובדת מספיק קשה, בזה אני לא נוגעת".
צבי ירחמיאל חייך באיפוק. ביקש שאעביר לו את הוויסקי.

העברתי באדיבות גם את הוויסקי וגם את המשך נאומי:
"מעניין שמדובר בדרך כלל באנשים מאוד מכובדים: עורכי דין, רבנים, עסקנים ידועים. כשזה מגיע לשירה, ההבדל בינם לבין איש בעל מוגבלות שכלית הוא מזערי עד לא קיים".

היה מדהים לראות את המקצוענות של צבי ירחמיאל. גם אחרי רבע שעת שיחה, הוא שמר על הקצב: נענוע ראש אחת לתשע שניות, הפקת צלילי הקשבה אחת לחצי דקה. לא פלא שסיים את לימודיו בהצטיינות.

"לפעמים אני מרגיש", המשכתי בשוונג, "שזה בעצם הבידור של המודעות העצמית. כל היום היא עובדת קשה מאוד, מסנכרנת בין רצונם ושאיפותיהם של אנשים לבין יכולתם, או ליתר דיוק, היעדר יכולתם. בסוף היום היא מגיעה לשמחות ולאירועים, ונותנת לאנשים להתרסק על הבמה בעודה עומדת למטה בין הקהל ונקרעת מצחוק. זה גם מהנה אותה, וגם מזכיר לה למה מה שהיא עושה ביומיום נחוץ כל כך לאנושות".

את השיחה המרתקת קטע המיקרופון:
"ועכשיו נזמין את דודו של החתן, הפסיכולוג הידוע ובעל המנגן האגדי, הרב צבי ירחמיאל, לשיר לכבוד החתן והכלה".
הובכתי קשות.

הוא שלח לי מבט של: "לא התכוונת אליי, נכון"?
אני החזרתי מבט של: "מה פתאום, אני התכוונתי לאנשים שבאמת לא יודעים לשיר".

הוא רץ בחדווה אל המיקרופון. ריסק מעמד. מחק מוניטין. בידר נוכחים.

על הכיסא המיותם של צבי ירחמיאל התיישבה עכשיו המודעות העצמית. היא שמה יד על כתפי, ואני על שלה. התנועענו ימין ושמאל לפי הקצב (?) ויחד התמוגגנו ממופע אדיר של פסיכולוג דגול המזייף עצמו לדעת.

פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

הווה
בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

עבר
במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

מתחבר
הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

אנשים
מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

פלוס
מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

מינוס
כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

ובסוף
איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה