שידוך לבחור עם אספרגר

[מלפפון]

בשבילך, מלפפון, כאחת שמכירה לצערי את הנושא מקרוב -
תלשתי יום אחד מודעה שפורסמה ביתד לפני כמה חודשים ובה נכתב על שידוכים לבעלי מוגבלויות שונות וביניהם בעיות תקשורת.
(למרות שה"מועמד" המוכר לי הינו צעיר מאד לימים. פשוט רציתי להרים אליהם טלפון ולהתענין בנושא, להרגיע את עצמי, אולי?)

תשלחי לי מייל וכשאמצא את זה - אשלח לך בס"ד.

לא כתבת מה המייל שלך.
שלי:
<לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

 

[זיסונת]

הייתה לי חברה ביסודי, גאונית, רעיוניסטית, מרתקת ומה לא.
היינו חברות.
יום אחד היא רצתה לדעת אם חברות דברו עליה בכיתה.
מה עשתה?
קראה לי לאזור שומם בביה"ס, הצמידה אותי לקיר בשתי ידיה ותבעה ממני לגלות לה בדיוק מה אמרו עליה.
התנהגות זו הצטרפה לעוד אילו התנהגויות שהיו כמו השתמשות בזולת כחפץ.
גדלה החברה.
היא אישה מדהימה ואינטלגנטית. מפורסמת מאד.
ובגאונותה לומדת היטב מתי לחייך, מה לומר ומה לשתוק...
אולי יש לה אספרגר

 

[צחור]

הייתה לי חברה ביסודי, גאונית, רעיוניסטית, מרתקת ומה לא.
היינו חברות.
יום אחד היא רצתה לדעת אם חברות דברו עליה בכיתה.
מה עשתה?
קראה לי לאזור שומם בביה"ס, הצמידה אותי לקיר בשתי ידיה ותבעה ממני לגלות לה
אולי יש לה אספרגר

אולי היא...בכלל?
משנה איך קוראים למה שיש לה?
משנה שההתנהגות שלה לא נורמלית!!!!!!!!!!!!!!!!

וסתם מעניו אותי מאוד-
שיתפת מישהו אחרי זה במאורע הנ"ל?

 

[מנגנת]

לגבי אספרגר.
האם האבחון מתבסס על ממדים התנהגותיים בלבד? או שידוע שהרקע נוירולוגי וכד'. (אם הזכרתם דכאון אחרי לידה- שם ידוע שמדובר במחסור בהורמונים מסוימים. האם כך גם לגבי אספרגר?)

 

[זיסונת]

אולי היא...בכלל?
משנה איך קוראים למה שיש לה?
משנה שההתנהגות שלה לא נורמלית!!!!!!!!!!!!!!!!

וסתם מעניו אותי מאוד-
שיתפת מישהו אחרי זה במאורע הנ"ל?

ההתנהגות הזו באמת לא נורמלית.

אבל היא אחת הנשים המעניינות , המוכשרות והמדהימות ביותר בציבור שלנו...

 

[יהודית רוזן]

הכי כדאי שתלכו כולכם לראות את הסרט "עלה קטן" של טלי אברהמי.
היא מספרת את סיפורם של בעלי לקויות תקשורתיות למיניהן - באמנות.
מסתבר שאחר כך מספר התהיות יופחת.

לדעתי,
הסרט הזה הוא חייב בצפיה ע"י צוותות חינוך.

 

[פדואלה]

לפעמים הגדרה יכולה לעזור מאד, ולפעמים עדיף להמשיך לחיות בלעדיה, תלוי במה מדובר.
מניסיון אישי, בדיכאון אחרי לידה זה ממש נחוץ!
אישה יכולה להרגיש כל כך רע עם עצמה, ולא להבין למה וזה רק מחריף את הדיכאון
וכשהיא יודעת שהיא סובלת מתופעה הגיונית, שיש לה טיפול - עצם הידיעה כבר עוזר.
אצלי גם היה 'משברון' כזה אחרי לידה (לפני כמה שנים)
כל זמן שהסביבה הכחישה והתעלמה, והייתי צריכה גם לנסות להתעלם ולהתגבר, זה רק החריף ונמשך תקופה ארוכה של 10 חודשים... וברגע ש'קראנו לילד בשמו' והוזמן תור לטיפול, הכל חלף עוד לפני תחילת הטיפול.

אצלי אמנם זה לא היה ארוך בכלל, רק עצם ההרגשה(אפילו רק לקצת...) היא קשה מנשוא.
בלי לדבר על החולשה הטבעית שיש בדר"כ אחרי לידה, והטיפול בילד והחזרה לבית עמוס ב"ה.
הילדים שלי ברגע שאני עומדת במפתן הבית אחרי הלידה, הם כאילו בבלאק על הלידה, לא היה ולא נברא...("אמא, תביא לי/תעשי לי/תחתמי לי/תרימי אותי/תספרי לי/תלבישי אותי" וכו')
ואני רוצה לחזור להיות האמא הטובה של שבוע שעבר...ומנסה להציג שהכל אולטרא תקין, ואז אח"כ פתאום צצות כל הרגשות הקשים והמחשבות הלא אופייניות וכו'. ואז זה כמו מן מעגל כזה, את מנסה בכח להדחיק את המחשבות ואת ההתנהגויות וחוזרת יעני לעצמך ואז הגלגל חוזר חלילה.
ברגע שאת קולטת שמצב כזה(של דברים לא שגרתיים כמובן...) הוא משבר ולא מצב רגיל של יולדת, את נותנת לעצמך להרגיש חזק את ההרגשות, הכי חזק שאת מסוגלת, ואז לקום(לפעמים עם עזרה לפעמים לא) ולעשות משהו אפילו קטן מאוד כדי לחזור לשפיות הרגילה של אמא אחרי לידה , נכון, קצת חלשה ומסביבה הרי חושך של אינסוף כביסות אבל בלי רגשות אשם ובלי מערבולות דכאוניות, אלא פשוט מצב שאוטוטו יחזור לקדמותו בקצב שאת תחליטי וזה הכל!
זה פשוט נתן לי כח ההגדרה של המצב - כח!

 

[ariels]

אצלי אמנם זה לא היה ארוך בכלל, רק עצם ההרגשה(אפילו רק לקצת...) היא קשה מנשוא.
בלי לדבר על החולשה הטבעית שיש בדר"כ אחרי לידה, והטיפול בילד והחזרה לבית עמוס ב"ה.
הילדים שלי ברגע שאני עומדת במפתן הבית אחרי הלידה, הם כאילו בבלאק על הלידה, לא היה ולא נברא...("אמא, תביא לי/תעשי לי/תחתמי לי/תרימי אותי/תספרי לי/תלבישי אותי" וכו')
ואני רוצה לחזור להיות האמא הטובה של שבוע שעבר...ומנסה להציג שהכל אולטרא תקין, ואז אח"כ פתאום צצות כל הרגשות הקשים והמחשבות הלא אופייניות וכו'. ואז זה כמו מן מעגל כזה, את מנסה בכח להדחיק את המחשבות ואת ההתנהגויות וחוזרת יעני לעצמך ואז הגלגל חוזר חלילה.
ברגע שאת קולטת שמצב כזה(של דברים לא שגרתיים כמובן...) הוא משבר ולא מצב רגיל של יולדת, את נותנת לעצמך להרגיש חזק את ההרגשות, הכי חזק שאת מסוגלת, ואז לקום(לפעמים עם עזרה לפעמים לא) ולעשות משהו אפילו קטן מאוד כדי לחזור לשפיות הרגילה של אמא אחרי לידה , נכון, קצת חלשה ומסביבה הרי חושך של אינסוף כביסות אבל בלי רגשות אשם ובלי מערבולות דכאוניות, אלא פשוט מצב שאוטוטו יחזור לקדמותו בקצב שאת תחליטי וזה הכל!
זה פשוט נתן לי כח ההגדרה של המצב - כח!

זה בדיוק המקום בו ההורים (כלומר - את ובעלך שיחי') צריכים להסביר לילדים מה זה "אמא אחרי לידה".
הילדים לא אמורים להבין לבד את המצב.
את *כן* אמורה לנוח כמה שיותר, והילדים צריכים לעזור יותר ולהתחשב יותר.
ומאוד מומלץ אם יש קטנטנים לקחת בחורה נחמדה שתשחק אתם אחה"צ כשאת נחה בחדר. זה יכול להיות הבדל של שמים וארץ (גם מבחינה נפשית - כי מנוחה משפיעה מאוד לטובה על הנפש, וביחס הפוך - חוסר שינה וחוסר מנוחה מגביר ומעצים את הדיכאון\דכדוך\רגישות יתר).

(אולי אחרי המדריך שכתבתי להכנה ללידה אני אכתוב גם מדריך ל"הכנה לאחרי לידה"? זה גם משהו שצריך להתכונן אליו מראש)

 

[שנית]

בתור אחת שחוותה משברון אחרי לידה,
אני חייבת לציין שביום שהבנתי שאני נורמלית ואני בריאה ואין לי שום מחלה מסתורית, לא בראש חלילה ולא בבטן ולא בשום מקום אחר, ואני לא מפונקת ולא לא רוצה. אלא פשוט: אני במשבר אחרי לידה.
עצם העובדה שידעתי אתזה עזר לי לצאת מזה מהר מהמתוכנן, כי לא הסכמתי להישאר שם אפילו לא עוד רגע אחד.
כך שמניסיון, לדעת - זה כח ענק!!
בריאות הגוף והנפש לכולנו.

זה מענין,
כי דווקא אני חושבת שיש בעיות שנוצרות או מתרבות רק לאחר שהן עולות למודעות ,
אחרי שקראתי את הספר של ח. רוזנברג על דיכאון אחרי לידה,
הייתי בלחץ נוראי וכל הזמן אחר הלידה בדקתי אם ההתנהלות שלי תקינה.
אפשר לומר שאפילו די כעסתי עליה שהכניסה לי את הרעיון הזה למודעות.
נראה לי שספרים מסוג זה , שכל המטרה שלהם או לפחות חלקה -להוכיח שכל מיני בעיות הן ממש נפוצות,ונורמליות (אישה מ10 נשים חווה דיכאון אחרי לידה וכדומה) ואפשר לטפל בהן - פשוט יוצרים בעיות נוספות.
נכון שחשוב מאד שתהיה מודעות וחוסר רתיעה ועזרה אבל לדעתי, (רק לדעתי) כתיבה של ספר שכולו התעסקות במחלה נפשית הוא בעייתי.
(אבל זה באמת לא קשור לנושא הזה)

 

[נוי]

זה מענין,
כי דווקא אני חושבת שיש בעיות שנוצרות או מתרבות רק לאחר שהן עולות למודעות ,
אחרי שקראתי את הספר של ח. רוזנברג על דיכאון אחרי לידה,
הייתי בלחץ נוראי וכל הזמן אחר הלידה בדקתי אם ההתנהלות שלי תקינה.
אפשר לומר שאפילו די כעסתי עליה שהכניסה לי את הרעיון הזה למודעות.
נראה לי שספרים מסוג זה , שכל המטרה שלהם או לפחות חלקה -להוכיח שכל מיני בעיות הן ממש נפוצות,ונורמליות (אישה מ10 נשים חווה דיכאון אחרי לידה וכדומה) ואפשר לטפל בהן - פשוט יוצרים בעיות נוספות.
נכון שחשוב מאד שתהיה מודעות וחוסר רתיעה ועזרה אבל לדעתי, (רק לדעתי) כתיבה של ספר שכולו התעסקות במחלה נפשית הוא בעייתי.

דעתך כדעתה של הפסיכולוגית יהודית הילדסהיימר.
אבל מסתבר לפי דבריה של פדאולה שיש כאלה שמודעות עוזרת להן.

 

[ariels]

זה מענין,
כי דווקא אני חושבת שיש בעיות שנוצרות או מתרבות רק לאחר שהן עולות למודעות ,
אחרי שקראתי את הספר של ח. רוזנברג על דיכאון אחרי לידה,
הייתי בלחץ נוראי וכל הזמן אחר הלידה בדקתי אם ההתנהלות שלי תקינה.
אפשר לומר שאפילו די כעסתי עליה שהכניסה לי את הרעיון הזה למודעות.
נראה לי שספרים מסוג זה , שכל המטרה שלהם או לפחות חלקה -להוכיח שכל מיני בעיות הן ממש נפוצות,ונורמליות (אישה מ10 נשים חווה דיכאון אחרי לידה וכדומה) ואפשר לטפל בהן - פשוט יוצרים בעיות נוספות.
נכון שחשוב מאד שתהיה מודעות וחוסר רתיעה ועזרה אבל לדעתי, (רק לדעתי) כתיבה של ספר שכולו התעסקות במחלה נפשית הוא בעייתי.

עיסוק פומבי בבעיות נפש גורר עליה באבחון, ועלול להשפיע על הידרדרות של אנשים שנמצאים במצב גבולי. למשל כאשר יש בתקשורת דיווח על התאבדות (ל"ע) זה מעלה את אחוז ההתאבדויות (לפי מחקר שנעשה בארה"ב).

מצד שני חוסר מודעות הוא הקצה השני של הסקאלה.
אישה בדיכאון אחרי לידה מרגישה גרוע מאוד עם עצמה כשהיא לא בדיוק מבינה מה עובר עליה ולמה.
מצד שלישי, לא תמיד הדרך הקונבנציונלית להתמודד עם המצב היא המטיבה ביותר עם האישה והמקדמת ביותר עבורה.

 

[זלפה]

עיסוק פומבי בבעיות נפש גורר עליה באבחון, ועלול להשפיע על הידרדרות של אנשים שנמצאים במצב גבולי.

לזה בדיוק התכוונתי.

 

[שנית]

לזה בדיוק התכוונתי.

גם אני...
כתבתי את ההודעה לפני שקראתי את ההודעות הקודמות שלך.
והתכוונתי בדיוק לזה.

 

[מלפפון]

היה לנו פעם דיון בנושא באמת עם הפסיכולוגית יהודית הילדסהיימר.
ואני זוכרת שמאד שקלתי בזמנו את הנושא הזה של מודעות מול חוסר מודעות.
אני מאד מסכימה עם זה שהיחשפות תמידית לתוכן, מרגיל את האדם וגורם לו להקל ראש בזה.
לכן אנחנו לא שומעים רדיו, והבן.
אבל מצד שני כשיש בעית נשימה, ואני כל הזמן בחרדות שאני הולכת למות, ופתאום אומרים לי: יש לך דלקת ריאות, אני פתאום נושמת לרווחה.
הי, איזה כיף. יש לי רק דלקת ריאות.
אז נכון שברגע שנודעתי לזה, אני מרגישה פתאום צורך לשכב במיטה כי הרי אני לא מרגישה טוב.. אבל גם קודם לכן הרגשתי חולשה, רק שלא הרשיתי לעצמי להתפנק סתם ותפקדתי למרות זאת..

לכשעצמי- אני מרגישה שידע זה כוח, יותר מאשר מחליש.

מכירות את הספר: דרקון אין דבר כזה?
אני לא מפסיקה להקריא אותו לילדים שלי. הוא חזק.
ברגע שאתה נותן מקום לתופעה, היא לא מתחזקת אלא נעלמת.

לכן אולי יש צורך להפריד:
תופעות שאסור שתהינה כמו רציחות, התאבדויות וכו, אין צורך להזכיר או לתת מודעות.
תופעות שניתן לפתור אותן, או שהן צריכות יחס: דיכאונות אחרי לידה, או אפילו אספרגר, חובה לאבחן.

תארנה לעצמכן ילד עם תסמונת דאון שאמא שלו אומרת: מבחינתי הוא ילד רגיל. לא צריך לאבחן כל דבר. ומצפה ממנו ומעצמה לדברים שאין מצב שתצליח בהם.

לסיכום, אחרי שחשבתי פה בקול על חשבונכן: מודעות נותנת כוח. לא מחלישה.
אלא א"כ נחשפים לכל מיני דברים שאין טעם להיחשף אליהם.


ומי שקוראת ספר על תופעה וחושבת שיש לה, שתרים טלפון ותתייעץ.
יש כ"כ הרבה אגודות ועמותות שמטפלות בהכל!
אלימות במשפחה, דיכאון, תרימי טלפון, תשאלי.
יגידו לך: הכל בסדר. מעולה. יגידו לך שיש מה לבדוק? מעולה. תוכלי לצאת מזה.
אף אחד לא יחשוב שאת טיפשה כשאת חוששת לתופעה גם אם יתברר שהכל בסדר.
מותר לחשוש, חובה להתייעץ, ולנשום אוויר נקי.

 

[efrat1]

מה זה הספר דרקון- אין דבר כזה, שהזכרת?

 

[מלפפון]

מה זה הספר דרקון- אין דבר כזה, שהזכרת?

http://www.pjisrael.org/book.aspx?id=45
https://magichappensnow.wordpress.com/2009/07/23/dragon-jack-kent/

זה ספר מומלץ מאד.
גם סתם ככה הוא משעשע, ויש לו הרבה מסרים נלווים.

 

[זלפה]

היה לנו פעם דיון בנושא באמת עם הפסיכולוגית יהודית הילדסהיימר.
ואני זוכרת שמאד שקלתי בזמנו את הנושא הזה של מודעות מול חוסר מודעות.
אני מאד מסכימה עם זה שהיחשפות תמידית לתוכן, מרגיל את האדם וגורם לו להקל ראש בזה.
לכן אנחנו לא שומעים רדיו, והבן.
אבל מצד שני כשיש בעית נשימה, ואני כל הזמן בחרדות שאני הולכת למות, ופתאום אומרים לי: יש לך דלקת ריאות, אני פתאום נושמת לרווחה.
הי, איזה כיף. יש לי רק דלקת ריאות.
אז נכון שברגע שנודעתי לזה, אני מרגישה פתאום צורך לשכב במיטה כי הרי אני לא מרגישה טוב.. אבל גם קודם לכן הרגשתי חולשה, רק שלא הרשיתי לעצמי להתפנק סתם ותפקדתי למרות זאת..

לכשעצמי- אני מרגישה שידע זה כוח, יותר מאשר מחליש.

מכירות את הספר: דרקון אין דבר כזה?
אני לא מפסיקה להקריא אותו לילדים שלי. הוא חזק.
ברגע שאתה נותן מקום לתופעה, היא לא מתחזקת אלא נעלמת.

לכן אולי יש צורך להפריד:
תופעות שאסור שתהינה כמו רציחות, התאבדויות וכו, אין צורך להזכיר או לתת מודעות.
תופעות שניתן לפתור אותן, או שהן צריכות יחס: דיכאונות אחרי לידה, או אפילו אספרגר, חובה לאבחן.

תארנה לעצמכן ילד עם תסמונת דאון שאמא שלו אומרת: מבחינתי הוא ילד רגיל. לא צריך לאבחן כל דבר. ומצפה ממנו ומעצמה לדברים שאין מצב שתצליח בהם.

לסיכום, אחרי שחשבתי פה בקול על חשבונכן: מודעות נותנת כוח. לא מחלישה.
אלא א"כ נחשפים לכל מיני דברים שאין טעם להיחשף אליהם.


ומי שקוראת ספר על תופעה וחושבת שיש לה, שתרים טלפון ותתייעץ.
יש כ"כ הרבה אגודות ועמותות שמטפלות בהכל!
אלימות במשפחה, דיכאון, תרימי טלפון, תשאלי.
יגידו לך: הכל בסדר. מעולה. יגידו לך שיש מה לבדוק? מעולה. תוכלי לצאת מזה.
אף אחד לא יחשוב שאת טיפשה כשאת חוששת לתופעה גם אם יתברר שהכל בסדר.
מותר לחשוש, חובה להתייעץ, ולנשום אוויר נקי.

יש 2 הבדלים בין דלקת ריאות לדיכאון אחרי לידה ולאספרגר.
האחד- דלקת זה פיזי, גופני. דיכאון ואספרגר זה יותר נפשי- רגשי (אולי נוירולוגי)

והשני והוא החשוב מבחינתי-
דלקת זה או שיש או שאין. אין מצב ביניים.
כבר דיברו להלן שדיכאון זה לא שחור לבן, יש סקאלה רחבה, ויש אפור, הרבה מאוד אפורים.
השאלה כמה מהאפורים המודעות העולה צובעת בשחור.

 

[מלפפון]

יש 2 הבדלים בין דלקת ריאות לדיכאון אחרי לידה ולאספרגר.
האחד- דלקת זה פיזי, גופני. דיכאון ואספרגר זה יותר נפשי- רגשי (אולי נוירולוגי)

והשני והוא החשוב מבחינתי-
דלקת זה או שיש או שאין. אין מצב ביניים.
כבר דיברו להלן שדיכאון זה לא שחור לבן, יש סקאלה רחבה, ויש אפור, הרבה מאוד אפורים.
השאלה כמה מהאפורים המודעות העולה צובעת בשחור.

בואי נניח שיש לנו אישה בדיכאון קל אחרי לידה.
היא מרוטה וחסרת כח, ומרגישה רע עם עצמה.
יש לה האשמות כלפי עצמה למה היא לא יכולה לשמוח עם התינוק,
ךלמה היא מתעצבנת על כל דבר ובוכה כל היום?
הקב"ה נתן לה תינוק חדש. שתשמח.
היא סתם כפוית טובה.
ובעלה מנסה לעזור לה, ואחרי שהוא חוטף קיתונות של עצבים או אדישות,
הוא מתייאש.
יאללה. תצאי מזה.
ואז באים ואומרים לה: מתוקה, יש לך דיכאון.
אם אני הייתי האשה הזו, זה היה השלב שהיה מוציא אותי מהמצב הזה. לא יודעת אם לחלוטין, כי אם זה מצב נוירולוגי, כנראה שצריך עוד משהו, לא יודעת.
אבל זה היה מקל עליי מאד.

את רוצה לומר שיש אשה שתשקע יותר במצב הזה כי נתנו לה אישור לכך?
אם היא במצב קל, אני בטוחה שיש לה רצון לצאת מזה.
ואם היא בדיכאון חריף, ממילא חייבים לאבחן את זה.

כך נראה לעניות דעתי.
יתכן מאד שאני טועה.

 

[efrat1]

מלפפונה, 2 הקישורים חסומים לי.

התואילי להסביר בקצרצרה?

 

[למען דעת]

תארנה לעצמכן ילד עם תסמונת דאון שאמא שלו אומרת: מבחינתי הוא ילד רגיל. לא צריך לאבחן כל דבר. ומצפה ממנו ומעצמה לדברים שאין מצב שתצליח בהם.

חפשו ברשת "יותם גרינברג"