היה לנו פעם דיון בנושא באמת עם הפסיכולוגית יהודית הילדסהיימר.
ואני זוכרת שמאד שקלתי בזמנו את הנושא הזה של מודעות מול חוסר מודעות.
אני מאד מסכימה עם זה שהיחשפות תמידית לתוכן, מרגיל את האדם וגורם לו להקל ראש בזה.
לכן אנחנו לא שומעים רדיו, והבן.
אבל מצד שני כשיש בעית נשימה, ואני כל הזמן בחרדות שאני הולכת למות, ופתאום אומרים לי: יש לך דלקת ריאות, אני פתאום נושמת לרווחה.

הי, איזה כיף. יש לי רק דלקת ריאות.
אז נכון שברגע שנודעתי לזה, אני מרגישה פתאום צורך לשכב במיטה כי הרי אני לא מרגישה טוב.. אבל גם קודם לכן הרגשתי חולשה, רק שלא הרשיתי לעצמי להתפנק סתם ותפקדתי למרות זאת..
לכשעצמי- אני מרגישה שידע זה כוח, יותר מאשר מחליש.
מכירות את הספר: דרקון אין דבר כזה?
אני לא מפסיקה להקריא אותו לילדים שלי. הוא חזק.
ברגע שאתה נותן מקום לתופעה, היא לא מתחזקת אלא נעלמת.
לכן אולי יש צורך להפריד:
תופעות שאסור שתהינה כמו רציחות, התאבדויות וכו, אין צורך להזכיר או לתת מודעות.
תופעות שניתן לפתור אותן, או שהן צריכות יחס: דיכאונות אחרי לידה, או אפילו אספרגר, חובה לאבחן.
תארנה לעצמכן ילד עם תסמונת דאון שאמא שלו אומרת: מבחינתי הוא ילד רגיל. לא צריך לאבחן כל דבר. ומצפה ממנו ומעצמה לדברים שאין מצב שתצליח בהם.
לסיכום, אחרי שחשבתי פה בקול על חשבונכן

: מודעות נותנת כוח. לא מחלישה.
אלא א"כ נחשפים לכל מיני דברים שאין טעם להיחשף אליהם.
ומי שקוראת ספר על תופעה וחושבת שיש לה, שתרים טלפון ותתייעץ.
יש כ"כ הרבה אגודות ועמותות שמטפלות בהכל!
אלימות במשפחה, דיכאון, תרימי טלפון, תשאלי.
יגידו לך: הכל בסדר. מעולה. יגידו לך שיש מה לבדוק? מעולה. תוכלי לצאת מזה.
אף אחד לא יחשוב שאת טיפשה כשאת חוששת לתופעה גם אם יתברר שהכל בסדר.
מותר לחשוש, חובה להתייעץ, ולנשום אוויר נקי.