נכתב ע"י למען דעת;2419793:
בלי רחמים, בבקשה
יותם גרינברג נולד עם תסמונת דאון, אבל אמא שלו החליטה להתמודד בדרך לא שגרתית — לגדל אותו כמו כולם. היא נלחמה שילמד בבית ספר רגיל וביקשה מהמורים ומהתלמידים לא לתת לו יחס מיוחד. עם כל הקשיים והספקות מסביב, בינתיים זה עובד. "לרוב הילדים עם תסמונת דאון מציבים דרישות שונות מלילדים 'נורמליים', ואז הם הופכים לילדים 'חריגים'"
עקיבא נוביק
פורסם: 3.12.2013
יותם בבית הספר | צילום: עמית שאבי
"החובה שלנו היא להכין את יותם לחיים, שהוא יוכל להקים משפחה ולהיות עצמאי", מסבירה צילה את היעד. "כל השאר הם אמצעים להגיע למטרה". כדי להגיע לזה, התעקשו צילה וברוך גרינברג שבנם ילמד מהרגע הראשון בכיתה רגילה, ולא ייצא לשיעורים פרטיים — בניגוד לדעתם של מרבית המומחים והיועצים. "הוא צריך להיות אחד מכולם, שיעריכו אותו כמו כל אחד", היא מסבירה. "כשילד יוצא מהשיעור ללימוד פרטני, יש לכך גם מסר סמוי שלילד הוא חד משמעי וברור: אתה שונה מאחרים, אתה חלש יותר. ולא יעזרו המילים היפות שנגיד לו כמה הוא מדהים. תראו לי ילד אחד מהטובים בכיתה שיש לו סייעת. אנחנו יכולים לרמות את עצמנו, לא את הילדים. כאשר יותם נמצא עם כולם בכיתה הוא יודע שמעריכים אותו כמו כולם, זה המסר וזה מה שנותן לו כוח רצון ללמוד, להשתתף, להתאמץ להיות כמו שמצפים ממנו".
בשבוע שעבר שלחה צילה מכתב לכל הצוות החינוכי שמטפל בבנה במטרה להוריד מעט את הגבות המופתעות. "אנחנו מבקשים מבית הספר שיאפשר לו כמו כל אחד לשבת בשיעור, ילמד מה שילמד, יבין מה שיבין, האחריות היא שלו, לא שלכם. אנחנו מצפים ממנו ללמוד מכם, ואף פעם לא באים בטענות למה הוא לא יודע יותר", ציינה במכתב, שבו הסבירה את דרך ההתמודדות המאוד לא שגרתית שלה עם הילד שסובל מפיגור שכלי מסוים.
"אנחנו לא רוצים שלסייעת תהיה פחות עבודה", הוסיפה, "אנחנו פשוט מעריכים את יותם ורוצים שתהיה לו הרבה עבודה!!! מי שעובד קשה — סימן שהוא משהו! סייעת לילד חריג (גם מורה) רוצה להשקיע, רוצה לעבוד איתו הרבה, רוצה למלא את תפקידה כראוי, כי אז היא נחשבת לסייעת/מורה טובה. אנחנו רוצים שהילד שלנו ישקיע, יעבוד הרבה, יהיה בדיוק כמו כל אחד. זהו המסר שלנו ליותם. אנחנו רוצים, כמו הסייעת, שיותם ימלא את תפקידו כדי להיות טוב".
גרינברג הצעיר אמנם לא מתקדם בקצב של חבריו לכיתה (שמנת המשכל הממוצעת שלהם היא מאה, לעומת 40־75 בקרב בעלי תסמונת דאון), אך זה לא מרפה את ידי צוות בית הספר וסביבתו. הוא יוצא לטיולים שנתיים, למחנות קיץ של בני עקיבא, למדורות ל"ג בעומר, ולמעשה לכל פעילות שבה משתתפים חבריו. כך בכל יום מחייו.
כבר בשבוע העשרים להיריון בישרו הרופאים להורים שבנם סובל מהפרעה התפתחותית שתוקפת אחד מאלף תינוקות. הם, מצידם, בחרו בשיטת "מה שלא נדע, לא יזיק". "ילדי תסמונת דאון נולדים עם כרומוזום עודף, ובוחרים איך לקבל אותו", אומרת צילה. "חלק קטן מהקבלה הוא במודע, והרוב בתת מודע. האמנו שיש לילד בחירה וששום תכתיב לא יכול לקבוע את עתידו. אנחנו מאמינים שהילד מתפתח לפי הציפיות ממנו. אם נקרא ונדע מה צפוי לנו ואיך גדל ילד עם תסמונת דאון, ודאי שהילד ישתף פעולה ולא יאכזב אותנו ויגדל לפי הציפיות. אם לא נדע כלום ונגדל אותו בדיוק כמו את אחיו, אזי הוא גם ישתף פעולה ולפי יכולותיו יגדל כמה שיותר דומה להם. כך, עם דרך החיים הזו, יצאנו לדרך".
איך הגיבו בסביבה שלו? במשפחה המורחבת? ביישוב?
"החברים והמשפחה הכירו את יותם כתינוק רגיל, ורק לאחר זמן שמו לב שיש לו שוני, קטן, ומכיוון שבעינינו זה היה חסר משמעות, כך גם בעיניהם. יותם גדל בחברה שלא רואה בו ילד חריג. אתה מדמיין איזה עידוד, כוח, וביטחון עצמי זה נותן לילד?"
יותם גרינברג נשלח מגיל שלוש לגן ילדים רגיל לחלוטין, בדיוק כמו אחיו הגדולים. לצילה ולברוך שישה ילדים, שלושה גדולים מיותם ושניים שקטנים ממנו. המילה "חריג" לא נשמעה אף פעם בבית, והוא לא הלך מימיו לשום אבחון. "להפך", מדגישה אמו. "עד כדי כך מעריכים אותו בבית, שכשהוא עושה שטויות האחים שלו שואלים אותו: 'תגיד יותם, אתה דפוק?' פעם כשהקשבתי לזה מהצד, חשבתי כיצד היו מגיבים אנשים שהיו שומעים את זה? אבל מיד הבנתי שרק על ילד שבטוחים שהוא נורמלי, ובטוחים שהוא כמו כל אחד אפשר לצחוק. דרך האמירות האלו יותם מבין שאנחנו מעריכים אותו, שאנחנו בטוחים שהוא לא דפוק".
בבית הספר היסודי וביישוב עפרה כולם מכירים את יותם. במלאכת הגידול שלו שותפים כמעט כל מי שמכירים אותו: המתפללים בבית הכנסת שרואים אותו מטפס אל ארון הקודש באמצע התפילה ומחייכים אליו, השכנים שפוגשים אותו ברחוב כשהוא יוצא לטייל לבד, או הסייעות בבית הספר, שבהוראת אמו גוערות בו על כל דבר כמו בילד אחר. יותם אמנם "קיבל את זה קל" יחסית, על הסקאלה של תסמונת דאון, אבל המזל הגדול שלו הוא בעיקר שהוריו "קיבלו את זה קל".
"כשמנהל הפגייה בהר הצופים, פרופ' ברעוז המדהים, אמר לנו שיש לילד כרומוזום עודף, הוא הסביר לנו שזהו ענין התפתחותי וזה תלוי בהורים לאן הילד יגיע", מספרת האם. "היום אני יודעת שזה תלוי בהורים, אבל בעיקר תלוי בילד, ברצון שלו".
קל להגיד, אבל איך עושים את זה?
"ההצלחה של יותם בבית הספר קשורה באופן ברור לדרך החיים שבה הוא גדל. לפני שהוא נולד הגעתי לחוג הורים ב'גישת שפר', שם הפכתי מאמא נואשת שרק מחכה שיגיע הלילה והילדים יישנו, לאמא מאושרת שכיף לה עם הילדים, שלא נתקפת חרדה לפני חופשות ושיש לה ילדים עצמאיים, שמתאימים את עצמם ומסתדרים בכל מקום. בשפר גם למדתי איך מעצימים ילדים, ואיך ילד יכול להשתנות מהקצה אל הקצה כשנותנים בו אמון. ואז, לפני 12 וחצי שנים, הגיעה הלידה של יותם. מבחינת חלק מהרופאים אני אפילו פושעת שלא עשיתי מי שפיר ושבחרתי ללדת אותו. אולם בעינינו יש לו נשמה כמו לכל אחד אחר".
הפילוסופיה של צילה וברוך גרינברג, שנובעת משיטת שפר, גורסת שאסור לעסוק בחולשות של הילד המוגבל, ולהתמקד אך ורק בהצלחות הקטנות שמזמנים החיים. כשיותם הגיע לגיל גן, הם שמעו לראשונה שבגלל מוגבלויותיו הוא לא יוכל ללמוד בגן רגיל, אלא יצטרך לנסוע לירושלים, לגן מיוחד לצד ילדי תסמונת דאון נוספים. "אין מצב", ענו מיד ההורים ופנו לגננת בבקשה שתקבל אותו כמו כל ילד אחר.
"לנו לא חשוב מה הוא ילמד או יעשה, אלא שהוא יהיה כמו כולם בתוך המסגרת", אומרת צילה, "זו ההכנה לחיים האמיתיים". כשיותם הגיע לכיתה א', הוא נכנס ביום הראשון בשערי בית הספר "נחלת בנימין" והתיישב בין חבריו שרק התחילו להבין את העובדה שהוא שונה מהם. "הם לא ידעו שיש כאן משהו שונה, ולכן שיתפו אותו בכל, שיחקו איתו, התנהגו איתו כמו עם כל אחד — מה שאיפשר לו לצמוח איתם, להיות כל מה שהוא יכול, ללמוד ולהתקדם".
יותם גרינברג למד קריאה וכתיבה באותה שיטה שלמדו חבריו ובקצב שלהם. הוא אמנם לא התקדם כמותם, וחלק מהחברים חשבו שהוא מדבר צרפתית, אך כיוון שלא הופרד מהכיתה, הם הניחו שהוא פשוט ילד שמתקשה בלימודים. הקשיים הופיעו בכיתות הגבוהות יותר של בית הספר היסודי, שם כבר יש הרבה יותר מוסכמות. אז הציבה צילה דרישה חד משמעית בפני חבריו וצוות המורים: לא לעשות לבנה שום הנחה ולגעור בו כשצריך כמו בכל אחד אחר.
"ילד לומד הכי טוב את החיים דרך הטבע", מסבירה צילה. "אם הוא לוקח משהו לחבר, החבר צועק עליו ואז הוא מבין שלא כדאי לו יותר לקחת. במקרה של יותם, אם יותם לוקח לחבר לא נעים לצעוק עליו, אז הוא יכול לקחת שוב. כך בעצם רוב הילדים עם תסמונת דאון גדלים עם דרישות שונות מילדים 'נורמליים' ויוצאים ילדים 'חריגים'. ליותם אין שום הנחות, הוא שומר על אחיו הקטנים כאשר אני יוצאת בערבים להעביר חוגי הורים, הוא מסדר ועוזר. כנ"ל בבית הספר".
את חושבת על היום שיעצרו אותך? שההתפתחות שלו תהיה במצב שבו הוא כבר לא יוכל לצמוח בסביבה רגילה?
"חוץ מהצבא, שאני לא יודעת מה ייתנו לו שם, מבחינתי אין שום דבר שעלול לחסום אותו במשהו".
בגרויות?
"תלוי בו. כשאני מסתכלת על זה קדימה זה נראה לי בלתי הגיוני, אבל אז אני מסתכלת אחורה וזוכרת שלא חשבתי שהוא יהיה בכיתה ו'. ואז אני לא מרשה לעצמי להגיד שהוא לא יוכל. אני לא יודעת איך הוא יוכל לעבור בגרויות, אבל זה לא ממש מטריד אותי. אני לא מצפה שהוא יהיה פרופסור או יביא 800 בפסיכומטרי. ברור לי שהוא לא כמו כל אחד, אבל המטרה שלי היא לאפשר לו להגיע הכי גבוה שהוא יכול".