שיתוף - לביקורת תגובה לדברי ההסתה של המגישה גלית גוטמן

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד

היום ביקרתי בית המרקחת, לקחתי לי מספר, ארבעים ותשע, והמתנתי.

אחת הנשים שהמתינה עם עגלה מחוץ לבית המרקחת העמוס נכנסה פנימה,

את לפני? היא שואלת, הראיתי לה את המספר ושאלתי אותה אם היא ממהרת, היא ענתה לי שלא.

תוך כדי הדו – שיח ביננו אני רואה שהילד בעגלה פעוט כבן שנה וחצי נראה מעט שונה, ואז נשמט מעט השמיכה שכיסתה אותו, ולנגד עיני מתגלית צינורית, שיוצאת מגרונו, אימא שלו כיסתה אותו שוב.

את הרי עם תו נכה, לא? למה את לא נכנסת מיד. למה את מחכה בתור, אני תוהה.

תראי, היא עונה לי, אם הילד היה אוטיסט והיה מכביד עלי את ההמתנה אז הייתי עוקפת את התור, אבל הילד רגוע, אז למה שאעבור לפני כולם, היא שואלת.

את צריכה הרבה כוחות, להמתין בתור גם לוקח כוחות, תשמרי אותם, כדי לטפל בו, אני אומרת לה.

מגיע תורי, ואותה האישה אומרת לי תודה רבה, היא העריכה את מילות החיזוק שנתתי לה.

לאחר שיצאתי עם מבוקשי בידי, חשבתי על כך, ישנם אנשים אצילי נפש שלא לוקחים לעצמם משהו אותו הם לא צריכים.

היה לאישה כל הפריווילגיה לא להמתין בתור אבל היא לא לקחה את האפשרות הזאת, פשוט כי הרגישה שהיא לא חייבת לעקוף מישהו, היא לא רצתה לנצל משהו שלא היה הכרח.

אמנם אישה זאת הייתה חרדית, אישה אצילית שאי אפשר שלא לפספס את עדינות הנפש בה ניחנה, אבל התנהגות זאת איננה שייכת דווקא למגזר מסוים, ואין להכליל.

ראיתי אנשים מכל המגזרים ובתוך כל מגזר ישנם האנשים עדיני הנפש בעלי תכונות אישיות של וותרנות וענווה וישנם את אלו האחרים שמנסים לנצל כל הזדמנות כדי לקחת.

כששמעתי את דבריה של המגישה גלית גוטמן נגד המגזר החרדי הבנתי משהו עמוק.

אני נתקלת הרבה באנשים שלוקחים, מנסים לנצל, לא מכירים טובה, אנשים שדוחפים ומנסים לקחת כל מה שאפשר, והכל במסווה של טוב לב, נכון שזה מתסכל נורא, אבל לעולם לא חשבתי לקרוא לאנשים בכינויי גנאי כגון: "מוצצי דם".

ההבנה שלי הייתה ועודנה שמדובר באנשים עם חסר מסוים, חסר בעדינות נפש, חסר בוותרנות, וחסר זה הוא בעיה שלהם.

בהחלט לא נעים להיתקל באנשים שמנסים לנצל, לקחת משהו שלא מגיע להם, ובפרט שאתה הוא זה שמשלם את המחיר של הנצלנות שלהם.

ולהיפך כשנתקלים באנשים נדיבי לב שכל רצונם הוא להיטיב לזולת, לתת מה שאפשר ולא לקחת לעצמם דבר, אפילו אם הוא מגיע להם בצדק וביושר, מבינים עוד יותר עד כמה היפך הנתינה הזאת היא מכוערת.

הכוח של התכונות הנאצלות שלנו מגיע מהנפש והביטוי שלו הוא בפה שלנו, גם אם אתה רואה משהו שאיננו מוצא חן בעינך, מילות של הכפשה הן מילות גנאי ששייכות לאומר אותן.

אם יש לי בחירה למה לשייך את עצמי אני בוחרת לראות את האנשים הנאצלים שנותנים, אם יש לי בחירה איך להגיב לאנשים הנצלנים, תהיה זו אמירה של רחמנות, אפילו אמירה תקיפה השוללת התנהגות כזאת אבל לא אמירה שכוללת בתוכה בוז.

כי הבחירה שלי נובעת מהתכונות אותן אני רוצה ליישם, ותכונה של בוז ומילות גנאי איננה חלק מתפיסת עולמי.

המילים מלמדות אותנו יותר מכל מי אתה ומה יש לך לומר.

שימו לב לומר את המילים הנכונות, לתת את המילים הראויות.

לעולם אל תיקחו, דרך המילים שלכם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
וואו!
זה נראה לי פעם ראשונה שאני קוראת משהו בפרספקטיבה רחבה וכללית על הבלאגן בתקופה האחרונה. לא כזה שרץ ישר להצדיק דעה פוליטית כזאת או אחרת.
פשוט להיות בנים של הקב"ה, בני אדם, מוסריים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
כתבת יפהפה ומתון כל כך, שאפו.
זאת מתנה מיוחדת להצליח לכתוב קטע שלם על נושא רגיש בלי להזכיר אפילו שמץ של מילה נפיצה. כל הניסוח שלך דמוקרטי ומכבד, ובכל זאת מוכיח ללא פשרות. מעריכה את זה מאוד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
שיח מכבד זהו אחד הערכים בהם דוגל השמאל בישראל,
הנובע מהערך שלום ואהבת האדם.
חשוב לנהל שיח מכבד ולו כדי לייצג את הערכים בהם אתה מנופף.
חשוב לזכור שהרמה והאיכות האישית של כל אדם כפרט ובייצוג של חברה ככלל
נמדדת על פי השיח.
אם מישהו יקרא את הדברים ויעבור לשיח מכבד יותר,
הרי שהעמדה שלנו, האנושית, תהיה מכבדת יותר.
דאגו לכבד את עצמכם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת אל תשליכנו
ב"ה

האמת? רוב החיים זה התמודדות. פעם ככה, פעם אחרת.
ולפעמים הכי קשה זה פשוט לא להבין למה זה קורה לנו בכלל.
אנחנו מסתובבים בלי תשובות, מה עושים? איך מתמודדים?

ואז מגיע רגע כזה, פתאום אור קטן נדלק.
אנחנו מתחילים להבין מה לעשות, מה רוצים מאיתנו, איך להסתדר עם העניין
וזה הרגע שמקדם אותנו, לא רק להבין בראש, אלא גם לדעת מה לעשות בפועל.
דווקא מתוך הקושי, אנחנו באמת מבינים ומרגישים על מה מדובר.

יש ניסיונות מתמשכים, ולפעמים יש משהו שחוזר שוב ושוב.
אם זה עניין של אופי שתמיד מביא איתו היתקלויות,
אם זה חסר כלשהו,
או אם זה קושי ספציפי.

כך היה עם התמודדות רבת שנים.
לא אפרט, אבל מדובר במשהו ספציפי, לא מאוד קרוב, אלא ברמה של שכנים, אך מספיק נוכח כדי להציק.
כמה סבל היה שם, שוב אותן הצקות, שוב אותה אטימות, שוב אותה התעלמות.
וכמובן, מה שמציק הוא לא רק ההפרעה עצמה אלא גם האטימות והחוסר התחשבות הנוראה שמתלווה אליה.

ואז התפללתי. לא שיפסיקו להפריע לי, אלא פשוט: "ריבונו של עולם, תן לי להבין".
וברגע הזה נפתח לי שער חדש.

הרגע שבו מנצנצת הבנה, זהו רגע שאפשר לומר שהוא ההתחלה של הסוף.
גם כשהבעיה לא נעלמת, עצם ההבנה כבר נותנת כוח להמשיך.
הרבה מאוד תפילות ובקשות מובילות בדיוק לבקשה הזאת.

ותודה לך בורא עולמים על כך ששמת לי את המילים בפה.
כי ברגע שמגיע הרגע הנכון, כשמתמלאת סאת הצער, גם הדרך הופכת למפולסת.

באותו רגע נצנצה בי ההבנה: זה בכלל לא עליי, זה כעס ענק שבוער אצלם ויוצא החוצה.
זה כעס עצום, פנימי, שאין לו אוויר לנשום, אז הוא פשוט נשפך על אחרים, מי שקרוב ומי שרחוק.

כשהבנתי את זה, הבנתי שכמו ששאלה טובה היא חצי פתרון, כך גם תשובה טובה היא חצי פתרון.
עד עכשיו התייסרתי מכך שאנשים כל כך חסרי התחשבות, נוהגים בחוצפה ומנצלים.
ועכשיו הבנתי שהם מנסים להפיל עלי את הכעס הנורא שקיים אצלם.

הבנתי משהו חדש: אני לא חייבת לפענח אותם בכלל, כי מה שמניע אותם בכלל לא קשור אלי.
אני גם לא חייבת לקחת על עצמי את הכעס הזה.
ופתאום יש שקט בלב, אפילו מול כל ההצקות שהיו.

ההבנה הזו שחררה אותי.
לא חייבת לקחת על עצמי כעס שאינו שלי.
לא חייבת להסביר או להצדיק.

בימים אלו של סליחה ומחילה, כשאנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ימצא לנו מחילה תחת כיסא כבודו ונוכל לשוב אליו בלב שלם.
אנחנו לא מבינים את דרכי ה' ולא מבינים את מעשי בני האדם.

אבל אנחנו יודעים בידיעה גמורה שכל מה שעברנו היה לטובה גמורה.
ועד אז ננסה להבין מה אנחנו צריכים לעשות, וכמה אנחנו לא מבינים.

ואם הצלחתי לעזור למישהו לראות טיפה מעבר,
להבין שלא תמיד נבין את העליות והמורדות,
זה מספיק.
כי תמיד, תמיד, אתה סיבת הסיבות.

* כשמישהו משליך עלינו כעס, אנחנו כמעט באופן אוטומטי מתחילים להרגיש אותו, כאילו הוא שלנו.
אבל האמת היא, זה בכלל לא שלנו.
הכעס הזה יכול לעבור דרכנו, להדביק אותנו, רק אם אנחנו מוכנים לקחת אותו פנימה.
וכשאנחנו בוחרים שלא, אז לא משנה כמה ישליכו לכיווננו, אנחנו פשוט לא שם.
שיתוף - לביקורת אלופה שאני
ב"ה

את עובדת קשה, מתאמצת, נותנת את הנשמה,
(לפעמים גם את הנשימה, אם להיות כנות).

יום שלם את זזה בלי לעצור,
בין מטלה לדאגה, בין מילה טובה לשתיקה הכרחית

לא תמיד בתנאים קלים, ולא תמיד עם הבנה מהסביבה למאמץ שלך.
לפעמים יש גם מי שמפריע,
ולעיתים מה שמפריע הוא פשוט הרגש האותנטי שלך, שמזהה מה נכון.

ובכל זאת, את ממשיכה לתת מעצמך.
(גם אם זה לא תמיד עובר חלק במבחן העיניים של אחרים)

ואם לא תתני לעצמך מילה טובה, ממי תחכי לה?

קודם כל, חשוב להבין, הערכה היא לא רק מחמאה.
היא הכרה בערך.
היא החיבור בין המעשה לשורשו.
היא אמירה פנימית:
"אני רואה את המאמץ, אני מבינה את החשיבות, ואני בוחרת להוקיר."
(הערכה פנימית לא דורשת ביורוקרטיה)

כשאת מעריכה את מה שאת עושה, ובמיוחד כשהמעשה דורש ממך,
את לא רק מחזקת את עצמך,
את גם מרוממת את עצם המעשה.
וכשאת מעריכה את עצמך – את נותנת לעצמך כוח.
את מעניקה ראייה צלולה לחשיבות הדרך.
את פותחת פתח להמשכיות.
(ואולי גם סיבה לקנות לעצמך פרח, בלי תירוץ.)

לא תמיד יש לנו שליטה על מה שקורה לנו,
אבל יש לנו בחירה גמורה בפרגון העצמי על הדרך שבה התמודדנו עם מה שקרה.
(ולפעמים רק על זה מגיע פרס נובל אישי).

ואם לא תפרגני את אז מי באמת ידע להכיר בגודל ההשקעה?
מי ירגיש את ההתמסרות, את הוויתור, את כוח הרצון, את התפילות?

אז גם אם העולם רואה את מה שעברת כטעם לפגם,
את, בעינייך הרואות והיודעות תני לעצמך את ההערכה שמגיעה.
תני אותה כמו שרק את יודעת.
כי את ראויה. ממש.

אז לפני שאת עוצמת עיניים בלילה, עצרי רגע.
(אל תדאגי, גם השמיכה תחכה רגע אחד נוסף).

התבונני ביום שלך.
חפשי בו את הרגעים, גם הקטנים, שבהם עשית טוב. שחשבת טוב. שדיברת טוב.
ותני לעצמך מילה טובה.
(אפשר בלב. אפשר בלחישה. אפשר גם עם חיוך).

תגידי לעצמך בלב:
כל הכבוד לי.

כל הכבוד שבחרתי לפעול, למרות הקושי.
כל הכבוד שבחרתי לחשוב טוב, גם כשלא היה קל.
כל הכבוד שהתאמצתי, שוויתרתי, שהתפללתי, שלא ויתרתי.
(ולא נשברתי גם כשנשפך החלב, נשכחו המפתחות, והגיע טלפון לא מתאים בזמן לא מתאים).

המילים האלה "כל הכבוד לי"
הן ראייה כנה של המאמץ שלך,
והן נאמנות לשורש הפנימי שממנו צומחת העשייה.
(זה לא מובן מאליו, את פשוט לא עוצרת לחשוב על זה).

הן מתנה שמגיעה לך,
כי רק את היית שם, ורק את יודעת,
מה באמת עבר עלייך היום.
(וגם אם שכחת, הגוף שלך זוכר).

אז תגידי לעצמך, בשקט, באהבה, באמת:
כל הכבוד לי
וזה ילווה אותך גם מחר.
(וגם אם לא, תמיד אפשר לקרוא את זה שוב בערב הבא).
שיתוף - לביקורת פתאום ראיתי
ב"ה

לפעמים יש ילדה אחת מתוקה מאוד.
כזאת שדורשת תשומת לב כמעט בלי הפסקה,
ולא תמיד בדרכים חיוביות.
היא יודעת למשוך מבטים, לבלוט, להמציא דרכים.
ולכאורה, היא מקבלת המון תשומת לב חיובית.

אז מה חסר לה? ומה היא באמת מחפשת?

חשבתי הרבה. והשאלה נותרה בעינה.
אפילו לא מיהרתי להתייעץ,
כי הרגשתי שאולי לא אקבל מענה שידבר באמת ללב.

והנה, בסייעתא דשמיא, דווקא מתוך הקשר אחר לגמרי,
החמאתי למישהי, והיא מאוד התרגשה.
ראיתי את זה, ופתאום נפלה בי ההבנה:
זה בדיוק מה שהילדונת מחפשת.
היא צריכה יותר מחמאות.

לא תמיד אנחנו חושבים על זה,
אבל יש ילדים שעבורם מחמאה
היא לא מותרות, אלא ממש צורך רגשי בסיסי.

לפעמים הורים מהססים:
"אני לא רוצה להגזים",
"זה יישמע לא אמיתי".
אבל האמת היא, שיש נשמות שזקוקות למילה טובה כמו לנשימה.
זו השפה הפנימית שלהן.
זו הדרך שלהן להרגיש נראות, ערך, שייכות.

ילדים שונים ניזונים מסוגים שונים של קשר רגשי.
יש מי שמחפש מעשים של נתינה,
ויש כאלה שעבורם מילה טובה, הערה חיובית קטנה,
היא הדלק הפנימי שממלא אותם ביטחון ושמחה.

הילדונת שלי, כפי שתיארתי, כנראה צמאה במיוחד לאותן מילים.
לא כי חסר לה משהו בי,
אלא כי זה פשוט הפתח שדרכו היא שומעת "אני רואה אותך", "את חשובה לי".

וכשהמילים האלה לא מגיעות,
היא ממציאה דרכים אחרות להרגיש קיימת, גם אם הן לא תמיד נעימות.

ואם אני, בטבע שלי, לא כל כך מרבה להחמיא,
כי אני אדם יותר ענייני,
ולה זה חסר, אז הנה משהו שאני כן יכולה למלא עבורה.
אז הנה תזכורת פשוטה:
לא לשכוח להחמיא.
וזה מספיק.

אז ברוך ה', קיבלתי תשובה מדויקת.
וגם אתם, אם תרצו, תוכלו להיעזר בה.
היא קלה, היא פשוטה, והיא דורשת רק...

קצת תשומת לב.
אשמח לביקורת...
---
היא משפשפת את העיניים, שמה לב שנפלט לה
פיהוק לקוני ו...
כלום לא משתנה.
היא מנסה לצבוט את עצמה – לבדוק האם היא
בחלום.
אפס.

היא רואה שהיא שוכבת על מיטה מקש – אם אפשר
לקרוא לכמה זרעי קש צהובים "מיטה".
מעליה שמים, והשמש מסנוורת אותה באור בוהק.
לידה ניצבת חדוה, ומביטה בדיוק כמוה על
הנוף שהשתנה.

דוד לא בא הפעם.
עכשיו בא מישהו אחר.
אני לא אוהבת אותו. הוא שחור כזה, ומדבר
בשפה שאני לא מכירה.
הוא מביא לי אוכל ומחכה לידי.

אני רואה שחדוה כבר גמרה לאכול, וגם היא
לא ממש מחבבת את השחור שחור הזה.
לא שאנחנו גזעניות או משהו, אבל... החלב
יכול להתלכלך.

הוא התחיל לחבר לחדוה את המכשירים של דוד.
היא לא מסכימה. בורחת לו.

אז הוא בא אליי.
גם אני לא מסכימה. זה מפחיד אותי.
מי יודע איך הוא חולב בכלל?
יש לו ניסיון?
אולי הוא לא מנוסה ולא יודע לחלוב כמו דוד...

ואז הסתכלתי עליו, וראיתי שהוא עצוב.
אז מה אם הוא שחור כזה – גם הוא בן אדם.
אז שכנעתי את חדוה,
ושתינו הוצאנו לו המוןן חלב – יותר מכל
פעם!
שיתוף - לביקורת יום של גשם
מִי יִתְּנֶנּוּ גֶּשֶׁם \ מִירִי וּסְטֶנְרַיְךְ⁠

בַּקַּיִץ אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ רוּחַ אֱלוּל,
וּבֶאֱלּוּל אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ הוֹד רֹאשׁ הַשָּׁנָה,
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ אֵימַת הַכִּפּוּרִים,
וּבְיוֹם כִּפּוּר אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ שִׂמְחַת סֻכּוֹת.

וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים מִי יִתְּנֵנוּ גֶּשֶׁם.

אֲבָל כְּשֶׁיָּבוֹא הַגֶּשֶׁם לֹא נֹאמַר דָּבָר.
נַעֲמֹד בַּחוּץ, יְחֵפִים,
תַּחַת טְפִיפוֹתָיו הָרוֹקְדוֹת
רֹאשֵׁנוּ שִׁכּוֹר מֵרֵיחוֹ⁠
נִלְחַשׁ לְעַצְמֵנוּ⁠
בְּרָכָה.

יש ימים שהגשם מזכיר לי את מה שאיבדתי.
לא כי הוא נופל, אלא דווקא בגלל מה שלא מצליח לרדת. יש משהו בטיפות המהססות האלה—אלה שמתנפצות על האוויר עוד לפני שהן נוחתות—שגורם לי לחשוב על כל הדברים שלא השלמתי איתם עד הסוף.
פעם הייתי חושבת שגשם הוא ודאות: עננים מתקדרים, הלב מתכונן, ואז הוא פשוט מגיע. היום אני כבר לא בטוחה. הגשם התחיל להתנהג כמו אנשים—מבטיח, נעלם, חוזר בלי אזהרה. לפעמים הוא מגיע רק כדי להזכיר לך שלא הכול בשליטתך; לפעמים הוא מתעכב כדי שתלמדי לחכות.
הגשם השבור הזה, זה שלא מסוגל להחליט אם הוא רוצה להיות סערה או דממה, גורם לי להתעכב על שאלות שלא קיבלו תשובה.
מה עושה אותנו שלמים? האם השלמות נמצאת ברגעים הגדולים, או דווקא בטיפות המאוחרות, הקטנות, אלה שנראות חסרות משמעות אבל מצליחות לגעת במקום שאף סערה לא נגעה בו?
ואולי אנחנו דומים לו יותר ממה שנוח לנו להודות. מתהלכים בעולם כמו ענן מלא—אבל לא יודעים איך להתחיל לרדת. מחזיקים דברים בפנים, עובדים שעות נוספות בלהסתיר. עד שמשהו קטן—ריח של אדמה רטובה, שורה משיר, איזו תנועה כמעט־לא־מורגשת של הלב—מזכיר לנו שהכול בתוכנו מבקש בסך הכול להישפך.
ובאמת, נדמה לי שכל ההתרגשות מהגשם היא קצת מוגזמת.
הוא יורד, הוא מפסיק, הוא שוב מתחרט—ולכולנו יש סבלנות אליו רק כי הוא גשם.
אם בן אדם היה מתנהג ככה, כבר מזמן היינו אומרים שהוא לא יציב רגשית.
אבל משום מה, כשזה הטבע ולא אנחנו, הכול נסלח.
אולי זה היתרון שלו: הוא לא צריך להיות שלם, לא צריך להסביר את עצמו,
לא צריך להתנצל על כל טיפה שנפלה עקום.
הלוואי שגם לנו היו מרשים ככה,
פשוט לרדת.
גם אם בגלל זה אנחנו קצת שבורים.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה