הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
נכתב בהשראת הימים. אשמח לביקורת מכל סוג שהיא
סתם בוקר. שקט. הבית דומם. הסידור שקיבלה ליום כלולותיה, עטוף העור הרך והבהיר, ניצב הכן על שולחן הסלון. היא מביטה בו וחושקת שיניה.
שמה החרוט עליו קורץ אליה בזהב, וכתמי הדמע שעל דפיו ניכרים בחותם מרשים על שוליהם, ובכל זאת. היא משפילה מבט. מתיישבת בגניחה על הספה המעוכה בצדדיה, וחובקת כרית רקומה. מיובשת.
זה לא שחסר לה על מה להתפלל, יש לה! ועוד איך! אבל הלב... היא מרגישה אותו, לא מרגישה. מאובן.
זה היה שבוע מעצבן. עם אנשים מרגיזים. שום דבר לא הלך לה. ומה שמתחשק לה זה רק לרצות לקחת את הסידור ולשפוך שיח ודמעות לפני קונה, ולא תפילה חסרת נשמה ונשימה. אך היובש סודק כל חלקה טובה בנשמתה.
ושאף אחד לא ינחם אותה ש-מה לעשות? קורה. ככה זה לפעמים. וזאת בסך הכל תקופה חולפת, ולא נורא, היום לא יום כיפור. ואולי זוהי בכלל ירידה לצורך עליה, ובתוך ימים ספורים הכל יבוא על מקומו בשלום.
כי זה לא קשור. עכשיו היא רוצה להתפלל. עכשיו היא רוצה להתחבר. אך הכבלים כמו מנותקים. אפילו אנחה לא נעקרת מליבה.
היא מתרוממת, פותחת את החלון הרחב ומשב רוח קריר דוקר את פניה. אי שם ברחוב שוקק החיים שתחתיה אצים ילדים רכים בפאות מתבדרות בין עגלות תינוקות, בדרכם לתלמודי התורה. אנשים מזוקנים פוסעים במהירות כשתחת שחיים ספרים ותיקי תפילין. המית הרחוב רוחשת באוזניה. מעקצצת.
ההמולה הזאת מלאת חן ויופי טהור, ואת, את שייכת אליה!
נכון שהיא מעבירה בך רטט של רגש ונוסכת כוחות? אז זהו . שלא. רק תחושת חידלון שמתפשטת לעומת הרוח השוקקת ברחוב שם, למטה.
כולם רצים. מזמזם ניגון במוחה. אנחנו רצים, והם רצים.
לאן את רצה? לקדש את שמו של מי שאמר והיה העולם. היא נושכת שפתיים.
אבל... מבטה נודד לסידור הדומם. איך אני, הקטנה, יכולה לקדש את שמו? סתם אחת. מתוך מיליונים.
הארה ניצתת במוחה. לא סתם. אחת. יחידה מתוך מיליונים!
נשימתה נעתקת, כשההבנה מחלחלת בה
והיא מרימה את עיניה.
הן נתקלות באמה הרבועה, הקרועה שעל הקיר. וציור השמן שקבוע לידה, זה שציירה אי אז, ברגש לוהט. בית מקדש מזהב. אושר אין קץ. כהנים, לווים. עולים לרגל, קהל צבעוני ותוסס, כשבין האנשים השונים, אך ה-כל כך דומים, נראה עשן קורבנות המיתמר כעמוד השמיימה.
בית של שכינה, בית של עם אחד.
"כל תפילה מקרבת הגאולה".
ולו... ולו חסרה לו רק עוד תפילה אחת? תפילה שלה?
ומה אם... נשימה עמוקה מטלטלת אותה ומעבירה צמרמורת בגבה. ומה אם היום הוא ייבנה?
ואז היא תעמוד עם תפילתה, כשדמעות טריות על לחייה, ותרגיש, ותדע; תפילתי החישה פעמי גאולה! הביאה אותה, אותו, היום!
ליבה פועם בעוז. פורץ את מסגרו. יש לך הכח! אולי היום תחזי בבנינו!
והיא פורשת את הסידור לפניה, ופוצה את שפתיה.
ולא קל לה, לשמר את הלהבה. אך כשהיא בוערת, אפילו קמעה, יש בידה להגן עליה, והלהבה עוד תתלקח ותתלבה מאליה.
אז היא נלחמת על כוונה. נאבקת במפריע. לא אומרת נואש מנפילות קטנות. מתעקשת.
ופסוקי דזמרה, וברכות שמע, ותפילת הלחש. ומילים שנחצבות בדם ואש.
עלינו לשבח. הוא מודה, ועיניה צורבות.
"ביום ההוא...אחד ושמו אחד."
נושקת לסידור.
ופתאום,
קול דממה דקה. ותקיעה גדולה.
נכתב בהשראת הימים. אשמח לביקורת מכל סוג שהיא
סתם בוקר. שקט. הבית דומם. הסידור שקיבלה ליום כלולותיה, עטוף העור הרך והבהיר, ניצב הכן על שולחן הסלון. היא מביטה בו וחושקת שיניה.
שמה החרוט עליו קורץ אליה בזהב, וכתמי הדמע שעל דפיו ניכרים בחותם מרשים על שוליהם, ובכל זאת. היא משפילה מבט. מתיישבת בגניחה על הספה המעוכה בצדדיה, וחובקת כרית רקומה. מיובשת.
זה לא שחסר לה על מה להתפלל, יש לה! ועוד איך! אבל הלב... היא מרגישה אותו, לא מרגישה. מאובן.
זה היה שבוע מעצבן. עם אנשים מרגיזים. שום דבר לא הלך לה. ומה שמתחשק לה זה רק לרצות לקחת את הסידור ולשפוך שיח ודמעות לפני קונה, ולא תפילה חסרת נשמה ונשימה. אך היובש סודק כל חלקה טובה בנשמתה.
ושאף אחד לא ינחם אותה ש-מה לעשות? קורה. ככה זה לפעמים. וזאת בסך הכל תקופה חולפת, ולא נורא, היום לא יום כיפור. ואולי זוהי בכלל ירידה לצורך עליה, ובתוך ימים ספורים הכל יבוא על מקומו בשלום.
כי זה לא קשור. עכשיו היא רוצה להתפלל. עכשיו היא רוצה להתחבר. אך הכבלים כמו מנותקים. אפילו אנחה לא נעקרת מליבה.
היא מתרוממת, פותחת את החלון הרחב ומשב רוח קריר דוקר את פניה. אי שם ברחוב שוקק החיים שתחתיה אצים ילדים רכים בפאות מתבדרות בין עגלות תינוקות, בדרכם לתלמודי התורה. אנשים מזוקנים פוסעים במהירות כשתחת שחיים ספרים ותיקי תפילין. המית הרחוב רוחשת באוזניה. מעקצצת.
ההמולה הזאת מלאת חן ויופי טהור, ואת, את שייכת אליה!
נכון שהיא מעבירה בך רטט של רגש ונוסכת כוחות? אז זהו . שלא. רק תחושת חידלון שמתפשטת לעומת הרוח השוקקת ברחוב שם, למטה.
כולם רצים. מזמזם ניגון במוחה. אנחנו רצים, והם רצים.
לאן את רצה? לקדש את שמו של מי שאמר והיה העולם. היא נושכת שפתיים.
אבל... מבטה נודד לסידור הדומם. איך אני, הקטנה, יכולה לקדש את שמו? סתם אחת. מתוך מיליונים.
הארה ניצתת במוחה. לא סתם. אחת. יחידה מתוך מיליונים!
נשימתה נעתקת, כשההבנה מחלחלת בה
והיא מרימה את עיניה.
הן נתקלות באמה הרבועה, הקרועה שעל הקיר. וציור השמן שקבוע לידה, זה שציירה אי אז, ברגש לוהט. בית מקדש מזהב. אושר אין קץ. כהנים, לווים. עולים לרגל, קהל צבעוני ותוסס, כשבין האנשים השונים, אך ה-כל כך דומים, נראה עשן קורבנות המיתמר כעמוד השמיימה.
בית של שכינה, בית של עם אחד.
"כל תפילה מקרבת הגאולה".
ולו... ולו חסרה לו רק עוד תפילה אחת? תפילה שלה?
ומה אם... נשימה עמוקה מטלטלת אותה ומעבירה צמרמורת בגבה. ומה אם היום הוא ייבנה?
ואז היא תעמוד עם תפילתה, כשדמעות טריות על לחייה, ותרגיש, ותדע; תפילתי החישה פעמי גאולה! הביאה אותה, אותו, היום!
ליבה פועם בעוז. פורץ את מסגרו. יש לך הכח! אולי היום תחזי בבנינו!
והיא פורשת את הסידור לפניה, ופוצה את שפתיה.
ולא קל לה, לשמר את הלהבה. אך כשהיא בוערת, אפילו קמעה, יש בידה להגן עליה, והלהבה עוד תתלקח ותתלבה מאליה.
אז היא נלחמת על כוונה. נאבקת במפריע. לא אומרת נואש מנפילות קטנות. מתעקשת.
ופסוקי דזמרה, וברכות שמע, ותפילת הלחש. ומילים שנחצבות בדם ואש.
עלינו לשבח. הוא מודה, ועיניה צורבות.
"ביום ההוא...אחד ושמו אחד."
נושקת לסידור.
ופתאום,
קול דממה דקה. ותקיעה גדולה.
