♣ זיקית זיקית ♣

  • הוסף לסימניות
  • #1
♣ זיקית, זיקית עמדי לרגע,
אל תחליפי את הצבע.
זיקית, זיקית עמדי כעת,
נראה איזה צבע יש לך באמת ♣


עוד יצירה קלילה פשוטה ומהנה לימים חמים וארוכים,
נראה לי מובן והסבר יינתן לפי הצורך.

fetch



fetch
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מיותר לציין שאין כאן כלום תעשייתי..
הכל עבודת יד וחומר שזמין בכל בית, לשם שינוי..;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
וואי, את לא גומרת להפתיע!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
יו, אהבתי
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אותלי אני מאמינה שילדי המעון שבניהןלך חוזרים כל שבוע עם יצירות פאר
ובכלל איך את מספיקה גם לנהל מעון וגם לנהל חנות יצירות לתפארת?או שזה הולך ביחד?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
נכתב ע"י שרינה;n4985028:
או שזה הולך ביחד?

אין קשר בין כל הנפשות הפועלות...
אולי הגיע הזמן לכתוב כאן אוטוביוגרפיה...:eek:
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
זה יהיה מרתק! רב מכר!
והזיקית בשונה מהמציאות מותק של יצירה
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
כולם הבינו ורק אני לא?
הצביעה של הפסים הצבעוניים ממשיכה לכל היקף הצלחת הפנימית?
זה מסתובב וכך הצבעים משתנים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
נכתב ע"י chani2006;n4987085:
כולם הבינו ורק אני לא?
הצביעה של הפסים הצבעוניים ממשיכה לכל היקף הצלחת הפנימית?
זה מסתובב וכך הצבעים משתנים?

את הבנת הכי הכי טוב...
צריך לצבוע את כל ההיקף, כמובן.
עצלנית שכמוני, שוב חיפפתי ונתפסתי...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

מאמר מהרב גלינסקי לתשעה באב:

לפני שנה,

בערב תשעה באב אחר הצהריים -

כתבתי את רחשי לבי.



כשסיימתי לכתוב -

החלטתי לשתף את הדברים גם אתכם,

וקיבלתי תגובות מאד מרגשות.

אלא ש... זה היה קצת מאוחר,

ורוב החברים קראו את זה רק 'לאחר' תשעה באב.



ולכן, אני שולח שוב את אותם הדברים

(עם טיפונת שיפוץ והתאמה)

והפעם, קצת מוקדם יותר,

בתקווה שתספיקו לקרוא את זה לפני תשעה באב.

ובתקווה גדולה עוד יותר -

שעד תשעה באב זה לא יהיה רלוונטי.



המלצה אישית:

תדפיסו את הדברים,

שיהיה לכם לתשעה באב.

ואם אפשר, תדפיסו שני עותקים

ותנו גם לאחרים.



בבקשה:



---

את השורות הבאות -

לא תמיד אפשר לכתוב...

ולכן הן נכתבות כעת,

כמה שעות לפני תשעה באב!



[אינני יודע מתי תקרא את זה

לפני תשעה באב, במהלכו, או לאחריו

בכל מקרה ומתי שזה יהיה –

זה לגמרי רלוונטי]



אנחנו חיים בדור –

שבו לכל בעיה יש פתרון!

ואם אין פתרון – כנראה שזו לא בעיה...



- סובל/ת מכאב ראש או גב? יש פתרון!

- הילד נמוך מדי? יש פתרון!

- מרגיש שאינך ממצה את עצמך? יש פתרון!

- קשה לך עם המינוס/המשכנתא? יש פתרון!

- לא מרגיש טעם בלימוד? יש פתרון!



רוצים להתחתן ולא מצליחים? נעזור לכם!

התחתנתם ולא מסתדרים? נעזור לכם!

רוצים להתגרש? נעזור לכם!

רוצים ילדים? נעזור לכם!

רוצה הפסקה? נעזור לכם!



- יש בעיה שלא מצאת לה פתרון?

גם לזה יש פתרון!

- כל הפתרונות לא עזרו לך?

ובכן, גם לזה יש פתרון!...



ואם עדיין היו דברים,

שלא נמצאו להם פתרונות -

כעת ה-AI בטח כבר ימצא את הפתרון המבוקש.



---

כן!

גם המכון הזה,

שממנו נשלח המסר הנוכחי –

נוסד ונועד בכדי להמציא פתרונות לבעיות.



ולא, אין כל תלונה חלילה.

אדרבה, תודה לה'!

שיש כל כך הרבה פתרונות, ובהישג יד.



אבל יש רגעים, נדירים אמנם -

שבהם צריך לומר את האמת!!

ותשעה באב, הוא אחד הרגעים הנדירים הללו.



ומה האמת? –

שכל הפתרונות הללו

אינם אלא פתרון מלאכותי

לכאב מאד מאד עמוק, שאין לו פתרון!



והכאב הוא –

שאין לנו בית!!

יש לנו הכל – אבל אין לנו מקום בעולם!

ואם כך, כל מה שיש לא באמת עוזר...



יהודי,

- לא משנה מה יש לו וכמה,

- לא משנה כמה הוא מצליח,

- לא משנה כמה הוא מתקדם ומשיג,

הוא תמיד ירגיש בודד!



כי לפני אלפיים שנה,

הבית שלנו נהרס,

ומאז אין לנו מקום שהוא שלנו.

פשוט אין.



זה לא באמת משנה -

אם זה יהודי בדור האינקוויזיציה,

או בדור ה-2025 פלוס!...

זה אולי משנה איך אנחנו נראים מבחוץ

אבל לגמרי לא משפיע על איך אנחנו מרגישים מבפנים!



בפנים – זה אותו יהודי בודד!

מסכן, הומלס, חסר בית, מרוחק ומנודה.

והבדידות הזאת –

כואבת, חונקת, מעיקה ומציקה

כל יום, כל היום, בכל מקום ובכל מצב!



אז נכון –

יש לנו המון גלידות וארטיקים,

אטרקציות מכל הסוגים,

ולהבדיל, גם המון תורה ומצוות ורוחניות

אז מה?!

אבל אין לנו בית!



יש היום ב"ה ארגונים נפלאים -

שמסייעים ליתומים ואלמנות,

ולהבדיל, לחולים סופניים.



הם משתדלים להנעים להם ככל האפשר -

עם אטרקציות, ומתנות, והפתעות וממתקים!

וזה באמת מרגש, ונותן קצת אוויר.

אבל בסוף... אחרי כל החוויות הנהדרות –

הם חוזרים הביתה, לחיים הרגילים

ושם – הם נשארו יתומים / אלמנות / חולים רח"ל

ואת הכאב הזה, אף אחד לא יכול לקחת!



גם את הכאב שלנו –

אף אחד לא יכול לקחת!

זה נהדר, שיש הרבה חוויות

זה נפלא, שיש הרבה פתרונות

זה מרגש, שיש הרבה שפע

אבל - זה לא פותר את הכאב!!!



---

אז יש פעם אחת בשנה –

שבה אנחנו מקבלים רשות,

להניח את הכאב הזה על השולחן

ולתת לו להיות. טבעי, חשוף, כואב ומריר –

כפי שהוא באמת!!



הזמן הזה, הוא תשעה באב.



כבר כמה שבועות, שאומרים לנו –

אל תאכל ארטיק!

אל תלך לים!

אל תשמע מוזיקה!

למה? כדי להתעלל בנו?!

חלילה.



משום שכואב לך!!!

אז אל תסתום את הכאב הזה עם ארטיק!

אל תפצה את עצמך עם מוזיקה!

ואל תברח מעצמך אל הים!

אלא – תראה אותו, את הכאב. תניח לו להיות.



וכשמגיע תשעה באב –

אנחנו עושים עוד צעד קדימה,

ומוותרים גם על הרוחניות!!

אל תרגיע את עצמך בלימוד תורה,

אל תחנוק את הכאב עם הנחת תפילין,

ואל תדחיק את הבדידות עם חברים.

לא!



תסתכל לעצמך בעיניים

ותאמר את האמת:

אני בודד! אני יתום! אני מסכן!

אין לי בית! אין לי אבא! אין לי אמא!

אין לי טעם אמתי בחיים!

הכל רק ב'כאילו', ומלאכותי, והצגה

בפנים בפנים – פשוט מר לי!



זאת האמת!

לא תמיד נעים לראות אותה,

ולא תמיד אפילו 'מותר' לדבר עליה.

כי זה כואב מדי, ועלול לפרק אותנו.

אנחנו מצווים לתפקד, להתקדם, לפעול, ולחיות.

אבל, פעם אחת בשנה –

מותר לנו!

מותר לנו לבכות! מותר!!



---

אז אם תשעה באב,

היה נראה לנו כמו משהו שלא שייך לנו,

אולי אפילו כמו מטרד שאנו מצפים להיות אחריו...

כאילו דורשים מאתנו להמציא איזה כאב,

ולבכות על משהו שמעולם לא הכרנו –

זהו שלא!



לא צריך להמציא שום כאב -

ולא לבכות על משהו שאיננו מכירים.

הכאב קיים, ובענק.

ואנו מקבלים רשות, להציף אותו,

כפי שהוא, בגודל טבעי!

ולתת לו לבכות את עצמו, בלי לחנוק ובלי לעצב!



וזו המתנה הכי גדולה

שאנחנו יכולים לקבל – כל עוד אנחנו בגלות!

האפשרות לבכות את הבדידות, את העגמת נפש, את הצער

שמלווה אותנו כל יום וכל היום.

להתנקות ממנו, להשתחרר, להתקלף –

ולהגיע לרגע אמתי של נחמה!



כן.

כי כאשר יהודי בוכה את כאב הבדידות,

הוא מגלה פתאום לידו,

עוד מישהו שבוכה את אותו כאב!...

זה אבא שלנו, והוא לא הלך לשום מקום.

הוא אתנו יד ביד באותו כאב.

ואם כך, מהרגע שגילינו את זה –

אנחנו כבר לא לבד!



אה, לא לבד?!

זה כבר סיפור אחר!!

מהרגע הזה, יש לי כח לעבור הכל.

כי לבד – אי אפשר לעבור כלום

אבל ביחד – אפשר לעבור הכל.



כל המתאבל על ירושלים

זוכה ורואה בשמחתה!
  • תודה
Reactions: lh ו-CHAYA S2 //
1 תגובות
צעיר אני לימים ואוהב מאד את החיים. על כן מצאתי את עצמי בוקר אביבי אחד מביט בתכלת השמיים ומקשיב לבת קול חרישית הקוראת לי לצאת ולקרוע את העיר.

אינני יודע כיצד קורעים ערים, אבל זרקתי על כתפיי ז'קט קל, מילאתי את כיסי בחופן סוכריות מנטה. הוצאתי מחבילת השטרות הצבעונית שטר של עשרים שקל, ונסעתי אל העיר הגדולה.

צעיר אני לימים ואוהב מאד את החיים, וכשירדתי מהאוטובוס מול דוכן פייס חשבתי לעצמי שיהיה זה שימוש ראוי בעשרים השקלים שלי, אם אקנה בהם אחד מאותם כרטיסי גרוד.
נכון שהם לא זוכים אף פעם, אבל היום. היום זה שונה, לא?!

הכרטיס עלה 18.5 שח. קבלתי עודף שקל וחצי.

התחלתי לגרד עם השקל, וחשפתי תמונה של שני דובדבנים תאומים התלויים על זלזל דקיק.

"תשתמש בחצי-שקל, יותר נוח", אמר לי האיש מעבר לדוכן.

ואכן בעזרת המטבע הגדולה חשפתי במהירות תפוח אדמדם, ועוד שני דובדבנים.

"איך זוכים?" שאלתי את האיש.

"אם יש לך בכרטיס שלוש פעמים את אותה תמונה".

מה צריך את כל המשחק הילדותי עם התמונות, על הכרטיס הזוכה תכתבו "זוכה" וזהו. מה אני תינוק?!

גרדתי בננה ותפוז ועוד בננה, ועוד תפוח.

נשארה תמונה אחרונה מכוסה באפור.

"עצור". אמר קול רועד מאחוריי.

אדם זקן לבוש במעיל גדול מדי, החזיק את כתפי ביד חלושה. זקנו היה ארוך מאד ולבן לחלוטין. כמו מפה צחורה.

"אתה לא רוצה להמשיך לגרד", אמר לי.

אני דווקא כן רוצה. חשבתי. אבל העיניים שלו היו כל כך עמוקות בחוריהן והברק שבהן כל כך מוזר, והיד שלו.
היד שלו ליפפה את צווארי ומשכה את ראשי קרוב אליו, "אתה לא רוצה". אמר לי קרוב קרוב.

זרקתי את הכרטיס לפח.

שלחתי יד אל הכיס, והכנסתי לפי שלש סוכריות מנטה יחד.

כשהן נגמרו הייתה הלשון שלי בוערת, ובכל שאיפה שלקחתי הרגשתי משב קור.
שהזכיר לי את זקן השלג של הקשיש המסתורי שכבר לא היה בסביבה.

הצצתי אל השמים, הכחול שלהם היה החלטי מאד.
הוצאתי את הכרטיס מהפח וגרדתי במהירות את המשבצת שנותרה.

"שלוש דובדבנים". אמרתי בניגון חגיגי.

"עשרת אלפים שח". אמר המוכר באותו ניגון.

"מזל טוב". אמרה אשה מבוגרת במבטא אמריקאי וצלמה אותי בסמרטפון שלה.

אני הולך לככב בקבוצות הוואצאפ.


המוכר הביא לי חפיסת שטרות כחולים חגורה ברצועת נייר.
ובתמורה נתתי לו סוכריית מנטה, והלכתי לקרוע את העיר.

"מה המנה הכי יקרה שיש לכם?" שאלתי את בעל המסעדה.
ואחר חצי שעה כשהתחלתי לנגוס במנה שאת שמה אין לבטא ללא אימונים מפרכים, שאל המלצר ביראת כבוד "איזה יין אדוני רוצה?"

"את הטוב ביותר".

"בלו הוריזון, אדוני", אמר המלצר הכנוע בהבנה מתפעלת.

"ושלא יהיה מריר או חמצמץ".

"בלו הוריזון, אדוני", הנהן הכנוע.

"ושיחליק בגרון בקלות"

"בלו הוריזון, אדוני".

"ושיתאים לאוכל, ולא יהיה חריף מדי".

"בלו הוריזון, אדוני".

חצי שעה ארכה הכנת המנה הכי יקרה שלהם, ובכל זאת היה חסר בה מלח!

היין, היה דווקא בסדר. אבל שמונה מאות שקל?!


אז מה. זהו. אכלתי שתיתי.
נגמר.

המנה ההכי עם היין הכי, מעלים כעת צחנה בתוך כרסי, שרויים במיצי עיכול מבחילים.

ותחושת השובע והליאות הנמסכת כעת באבריי, זהה בדיוק לארוחת חצי כיכר לחם שחור ושתי כוסות מי ברז.

צריך להנות, ישראל. להנות. לקרוע את העיר.

ִ
"סלח לי", עצרתי עובר אורח, "איפה המוזאון הכי מוצלח בעיר".

פחח, עולם המושגים המצומצם שלי. מוזיאון עלֵייכּ.

"המוזיאון הכי מוצלח?" חזר אחריי בעיניים משתאות.

"מוזאון, מופע, לונה פארק, קונצרט, הצגה, אטרקציה כלשהי".

"הטרקציה הכי מוצלחת זה... תלוי. לא יודע, מה אתה אוהב?" ניסה האיש לעזור.

"אני אוהב את החיים" אמרתי וגיהוק מתגרגר - במחילה מכבודכם - נפלט מגרוני. גיהוק של שמונה מאות שקלים.

"אם אתה אוהב את החיים, אז לך למופע של החיים, זה המוזיאון המוצלח ביותר עבורך" אמר כשאישוני עיניו מוסתרים למחצה במבט פילוסופי, והצביע אל כתם ירוק במרחק, "שם, בפארק, טבול בטבע, עם ספר טוב ובקבוק מיץ".

ִ
"מה הספר הכי יקר ומעניין שיש לכם?" שאלתי את הנערה הצנומה בעלת המשקפיים המגדילות, שקראה בספר עבה ישובה על ערימת ספרים גבוהה בפינת חנות הספרים השוממת.

"הכי מעניין או הכי יקר?" שאלה.

"תביאי את שניהם".

אחרי שחיפשה במחשב הישן של החנות ושוטטה בין שורות המדפים הפנימיים, חזרה אלי עם שני ספרים.
אחד מהם גדול וכבד, על הכריכה תצלום צבעוני וחד מאד של אסטרואנאוט מחייך מתוך קסדה. ספר עם דפי כרומו, כנראה מלא תמונות.

"זה היקר", אמרה הנערה. שלא הצליחה להסתיר את הלגלוג בקולה.

"וזה המעניין", הושיטה ספר בכריכה רכה, צבע באז', ספר דק ומאובק ששמו אינו כתוב עליו.

"נראה משומש". אמרתי.

"עדות להיותו מעניין", אמרה.

ִ
את היקר השארתי על גדר סמוכה לחנות. לא ככה עושים חיים. להסחב עם מטען של שבע קילו.
את המעניין הצלחתי לקפל מעט ובמאמץ מסוים הוא אפילו נכנס לכיס.

בקבוק מיץ, הציע לי הפילוסוף ההוא. ממש לא נראה לי. מה אני ילד בכיתה ד?!

"קופסת סגריות בבקשה" בקשתי מהבחור המוצק והקירח בקיוסק, "את ההכי מעולות".

הוא צמצם את עיניו, "מה אתה מתכוון".

"אני מתכוון מעולות. הכי הכי, דה בסט".

"הכי הכי?" הביט ישירות לתוך עיניי, מניח שתי כפות ידיים גדולות על הדלפק ונשען לעומתי.

"כן, הכי", עניתי נבהל קצת מהתגובה המוזרה.

הוא הנהן אלי בשאלה, מוודא.

הנהנתי בחזרה.

הוא הביט לצדדים, והוציא לי ממגירה נמוכה אי שם למטה, קופסא לא מסומנת.

"ארבע מאות חמישים" לחש.

שילמתי לו בלי לומר מילה.

"קח מצית אחת", אמר והצביע על השורה הצבעונית שבמתקן התלוי לידי, "חינם".

חינם הא. איזו נדיבות מעוררת השראה.

"תביא גם שני אקסלים", בקשתי.
ומצויד כהלכה צעדתי אל הפארק העירוני.

ִ
כשראשי טבל בעשב הירוק ליטפה השמש את פניי וקרניה שיחקו בענני העשן שעלו מהסיגריה הטובה.
לא הספקתי לשקוע אל תוך הספר עד שרעם מנוע קרע את השקט ואופנוע גדול ורוטט עצר לידי.
הרוכב התבונן בי בסקרנות מבעד למגן הפנים השקוף שלו.

"תגיד לי בן כמה אתה שאתה שוכב בדשא עם ספר כמו איזה זקנה בת שמונים?!"

התיישבתי על האדמה והרמתי אליו מבט מפלבל, ידי על מצחי מצילה מהשמש.

"קום, תשתה את האקסל שלך ולך תקרע את העיר". אמר ושחרר צחוק פרוע חושף שיניים מלוכלכות.

הרעים פעמיים בידית הגז, ונסע, כשהוא צועק "קרע את העיר, בן אדם, קרע!"

השקט חזר.
הבטתי סביב, על הגבעות המוריקות גדרות השיחים הפורחים והשמיים שסגרו על הכל בקימור כחול ענק.
בין ענפי העץ שהתנשא לידי הבחנתי פתאום בזוג עיניים שחורות, קטנות ומרושעות.
עורב.

פתאום פרש כנפיו, צרח "קרע", ועף.

העץ כולו הזדעזע ועשרות עורבים התפרצו מבין העלים, "קרע!".

"קרע קרעעעע".

רצתי.

רצתי כמו מטורף.

ִ
יצאתי משבילי הפארק, ורצתי ברחובות העיר.

בגובה השמים ליווה אותי ענן של נקודות שחורות מצטרחות.

עצרתי מתנשם מול בנין גדול.

שלט מואר ומנצנץ השתרע מעל שער פתוח.

"המקום של ההנאות הגדולות"
ִ

הלהקה נחתה סביבי, הם היו המונים.
הם עמדו על חוטי החשמל על גדרות על תמרורים על ספסלים על מכוניות חונות ועל תחנות אוטובוס. על הכתלים על המדרכות ועל הכביש.

"קרע קרע קרע קרע קרעעעעעע"

נכנסתי אל השער.

**

כששקעה השמש בערבו של יום, יצאתי משם כושל.

לא הייתי צעיר יותר.
וכבר לא אהבתי כלום.
בטח שלא את החיים.

גררתי את עצמותי אל ספסל סמוך ונשכבתי עליו, מביט בעיניים דהויות על שום דבר.
הייתי קרוע.
העיר קרעה אותי לגזרים.

ִ
והיה אם תשאלוני, אבל מה? ספר לנו.
מה היה שם, ב"מקום של ההנאות הגדולות"?

ובכן, אי אפשר. אתם לא באמת תבינו.
איך שזה נשמע ואיך שזה מרגיש - אלו שני הפכים גמורים.

רק זאת אומר: אל תנסו לגלות

בחיים לא.
קרדיט: הגאון רבי @דוד ה. פורום לתורה
אין הרבה דברים שמאחדים אותנו כעם יותר מהציפייה, אפשר להרוג אותנו, לצלוב, לשרוף, לענות, להשמיד בתאי גזים, אבל גם במקומות האפלים ביותר בהיסטוריה, גם כשמתגלים התהומות אליהם בני אנוש יכולים לרדת, מעולם לא התייאשנו. התקווה לגאולה החזיקה אותנו כעם, סיפרה לנו על עתיד שמצפה לנו אחרי שיידמו המלחמות. על זאב עם כבש, על רקיע שייפתח, אור שידחה את החושך, רוחו של עם שתרחף על פני תהום. גאולה תהיה לנו.

הם קשורים בקשר הדוק, הכאב והתקווה, הצרות והגאולה. ככל שהיה לנו קשה יותר, נאחזנו בתקווה, עקשנים וקשי עורף. ממעמקי הכבשנים שרנו "אני מאמין", על המוקד זעקנו ה' אחד, היה הווה ויהיה. בפוגרומים הקשים ביותר, בעלילות הדם, בפרעות, בגזירות, וברציחות, במאות ארצות, בשש יבשות, בכל שבעים לשון פיללנו לדבר אחד, ווען משיח וועט קומען.

הוא עוד לא בא, איומתי בכל שנה אומרת היא השנה הזאת, סופרת, מנמקת, חולמת, בטוחה שיותר גרוע לא יכול להיות. תיפח רוחם של מבקשי קיצים, אך מה יעשה עם שלם שכרסו נפוחה ממיני מלוחים, מתקוות נכזבות, מהבטחות מופרות, לא רעב ללחם, כי אם לשמוע, ואיה הוא הקול.

מי ייתן ויבוא הוא כעת, בעתה או אחישנה, יבוא ונשכח את הכול, לא נתרפק עוד על העבר. בחמשת לשונות גאולה נצא ואז מושיעים יעלו. אך גם אם רחוק הוא הקץ, סופו ידוע לנו. שנת ששת אלפים, השנה אחריה אין עוד, עיברו איתי אל קיצה של השנה האחרונה, בואו ונפגוש גאולה.

זה התחיל כמה שנים קודם, התחיל זו מילה גדולה, מאז החורבן זה לא הפסיק, אבל העלה הילוך, לגמרי. כבר שבעים שנה קודם התייחסו אחרת לנולדים, דור הגאולה הם נקראו, אלו שיזכו לראות פני משיח, בלי ספק. אתם חושבים שהם היו מושלמים? התנהגו אחרת? לא באל"ף רבתי. למלך זקן וכסיל יש תאריך תפוגה, אבל עד אז הוא פעיל כרגיל. העולם התנהל כמו היום, טובים ורעים, יושבי בית המדרש ויושבי קרנות, צבא ומדינה, בג"ץ ובד"ץ, אפילו גאב"ד וראב"ד, הכול. מצד שני בכל חווה שניה התחילו לגדל פרות אדומות וחמורים לבנים, אז שינוי כלשהו הפציע.

עד שנה לפני הסוף התנהלו העסקים כרגיל, בשנה האחרונה החלה הספירה לאחור, ועולם חדש ניצת. לא, לא התאחדנו, זה סך הכול ביאת משיח, לא דרמטי עד כדי כך, במקום זה רבנו קצת יותר. כולם התאחדו סביב הדרך העולה בית א-ל, המריבה היתה רק איזו דרך היא העולה. ליטאים מול חסידים, חרדים מול דלי"ם, ראשית צמיחת גאולתנו מול גלות בין יהודים, אשכנזים וספרדים, פשוטו של מקרא והשקפה טהורה, הרבי שליט"א ורבנו הקדוש, עולי ההר ומחרימי הכותל, עיון ובקיאות, תנ"ך וקבלה. כל מאבק הובלט, חודד והודגש, איש לא תכנן לוותר עד ביאת גוא"צ בתקווה שגוא"צ יבחר את הצד הנכון כמובן.

לא כולם היו שותפים למערכה, מתברר שאומות העולם, החילונים שלנו וחלק צר משומרי המצוות, לא מחבבים במיוחד את רעיון התאריכים לגאולה, או את הגאולה בכלל. הנושא עניין את העולם בעיקר כקוריוז, שאלה היפותטית מה יקרה לאמונה היהודית בסוף השנה, לא משהו מעבר. אבל ביהודים בכל העולם בערה האש, אלפים עלו לארץ או לפחות ניסו לרכוש כאן נדל"ן, העיניים כולם כוונו לראש השנה האחרון, של שנת ה'תתקצ"ט.

למה ראש השנה? בגלל הגמרא בראש השנה, שיטת רבי אליעזר שבתשרי עתידים להיגאל, ומה מתאים יותר מראש השנה?

השאלה מה מתאים יותר נפשטה מיד כשנגמר ראש השנה ועם ישראל הדרוך עודכן בכל מקומות מושבותיו שלא, זה לא קרה. סוכות מתאים הרבה יותר, חג החירות, הוא היום הראוי. כבר רב האי גאון כתב שמלחמת גוג ומגוג תהיה בסוכות, זו הלכה פסוקה בטור, אין אפשרות אחרת.

הפעם עם ישראל לא הסתפק בצפייה וציפייה מרחוק. מאות אלפי אנשים שריינו כרטיסים לארץ ישראל. מחירי הטיסות העפילו לגבהים שלא נראו מאז הטיסות לאומן בראש השנה, אבל כלל ישראל לא תכנן להפסיד את הגאולה בכל מחיר. כל דירת אירוח במרחק הליכה מהעיר העתיקה, גם הליכה של שעתיים ויותר נתפסה לכל השבוע. תהלוכות של אלפי אנשים השרים משיר ציון, הגיעו אל חומות העיר מידי יום וליל, הכול היה מוכן, אבל משיח לא בא. חג ראשון וחול המועד, שמחות בית השואבה לאורך כל הלילה, חביטת ערבה ושמיני עצרת, עשו עם ישראל סעודה קטנה, זעקו אתה הראית לדעת, ודבר לא אירע, עולם כמנהגו נוהג, ומנהג מבטל הלכה.

סוכות הוא קדימון, זו הייתה תקווה לא משהו אמיתי, את תאריך הגאולה כולם יודעים, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. זמן חורף עבר בהתעלות רבתי, להיות היהודים עתידים ליום הזה, יום בו יצאו מאפלה לאור גדול, ליל שימורים הקרב המשומר לגאולה מששת ימי בראשית.

מהו היום המדויק? ראש חודש ניסן שנטל עשר עטרות? עשירי בניסן יום הביקור, בו יטהרו ישראל מכל מום? יום י"ד בו יקריבו העם לראשונה זה אלפיים ומאתיים שנה קרבן פסח? או ליל הסדר עצמו, כמו המשמעות המקובלת? עם ישראל לא ידע. הוא בהחלט שיער, כל אחד שיער תאריך אחר, אבל לדעת איש לא ידע.

לא היה שייך להיכנס בניסן אל ירושלים המקודשת או לירושלים בכלל. כניסת רכבים פרטיים לעיר נאסרה, הקו הוורוד פוקסיה של הרכבת הקלה שהושלם סוף סוף באותה שנה, הוביל מיליוני אנשים היישר מתחנת הרכבת עטרות אל הרכבל שנגמר במתחם מעליות הכותל. עשרות אלפי אנשים פרסו שקי שינה ברבעים השונים בעיר העתיקה, קניון וחניון ממילא הפכו לאתר קמפינג ענק, קרליבך הפעיל הכנסת אורחים, צי משאיות החסד של משפחת רובין חילקו פטל בכל פינה, וכולם חיכו.

עבר תאריך ועוד אחד. ערב חג הפסח, אלפי כבשים ורבבות בני אדם מנויים ומשוכים, עומדים צפופים, עיניהם לשמים וליבם למרום, מצפים לישועה. מאות כהנים עטויים בגדי לבן דרוכים בפתח גשר העץ. כל אחד מהם עבר סדרת שיעורים למעשה כולל מצגות והדרכה מעשית מידי שבוע על ידי ארגון תורת הקורבנות. היו מכונים שפרסמו "אתה תהיה כהן" בשבעה מפגשים בני שעתיים, אבל לציבור יש חוש ריח, והקורסים המקוצרים גוועו מחוסר ביקוש.

אתא לילה וגם בוקר, מצות, מרורים ותמרורים, שוב נשמע הלל הגדול על גגות העיר, אך לחבורה לא זכינו. כלל ישראל עמד סמוך ונראה לאסקופת העזרה ועדיין בדרך רחוקה היו.

הסיפור עוד לא נגמר, הים לא נבקע, חצות ליל של שביעי של פסח, עת שערי רצון נפתחים, וכל השביעין חביבין, ניצבו רבבות, מביטים אל השמים, "עזי וזמרת י-ה ותהי לי לישועה" האם תרד מן השמים אש כבהר הכרמל? יבקע הר הזיתים? ואיה קול השופר שהולך וחזק? "זה א-לי ואנוהו".

כגודל החלום כך השבר, לכל פסח יש מוצאי פסח וקולות אחרים החלו להישמע. הסברים שהגאולה אינה תלויה בזמן, ששנת ששת אלפים אינה בהכרח האחרונה, חד חרוב, יש עוד אלף שנים לפנינו. מכתבים נחרצים על דין שעוד לא נחרץ, על ההבדל בין תקווה לעובדה, התפרסמו בחוצות. ההתפכחות החלה.

החלק הזה עוד היה החלק הסביר, הדעות האחרות שהחלו להתפרסם היו גרועות בהרבה. מתברר שגאולה אינה חייבת להיות פיזית, משיח הוא רעיון. היו שהניחו שהוא כבר הגיע, מה שמבטל את הצורך לשוב דווקא עכשיו. אנשי ראשית צמיחת הסיקו שכך היא גאולתנו קמעא קמעא, בתוך ששת אלפים החל קיבוץ ישראל ומי יודע מתי יפציע הגואל אם בכלל.

לקראת שבועות הודבקו בריכוזי היהדות החרדית כרוזים הקוראים להכין את שתי הלחם ולעלות לירושלים עם סלי ביכורים שמא נזכה. מה שגרם למדינה להטיל הגבלות קשות על הכניסה לעיר העתיקה, חשש ממהומות דתיות, פיגועים, תג מחיר, דוחק, אסון מירון, הדבקה המונית, כל סיבה אפשרית הצטרפה. כרטיסים להנץ החמה בכותל חולקו במשורה והכנסת פירות ביכורים ולחם נאסרה לחלוטין.

לא אלמן ישראל, נותרו עדיין מאמינים רבים, גם בעצרת התייצבו אלפים רבים בתחתית ההר. ניני גונבי עלי וקוצעי קציעות הבריחו במסירות נפש פירות ביכורים, מוסלקים בתיקי תפילין ועגלות תינוק. בחורי ישיבות עם ניסיון בהתחמקות ממשטרות צבאיות התגנבו סביב הפרדיסאות שהוצבו למנוע את העלייה לרגל. ערים כל הלילה לקדם פני הגואל, מתקנים את השינה במדבר, מחכים לטללי תחיה, לראות את ההר עשן כולו, אך לא. חושך ענן וערפל, לא עלו אל ההר ובקצהו לא נגעו.

תשעה באב היה אפוף תוגה שלא נראתה שנים רבות, כל דור שלא נבנה בימיו מעלה עליו כאילו החריבו, בדור זה התחושה היתה ממשית. התקווה בת האלפיים שהתנפצה על סלעי המציאות, הסבל שלא נגמר, ועל כולנה הייאוש, לא עצב בוער, עצב אדיש, מיואש, אסירי התקווה שנכזבה.

ליבת המאמינים המשיכה, מנחם שמו ינון שמו, בתשעה באב נולד ובתשעה באב יתגלה וינחם אב, חלוצי נעלים ומגודלי פרע, נזופים וחפויי ראש, עמדו וציפו, אימתי קאתי מר. היום, אם בקולו תשמעו, וקול שופר לא נשמע.

ערב ראש חודש אלול, העיתונות החרדית כבר שבה לעסוק בדברים החשובים באמת כמו איזו ישיבה הפתיעה דרמטית ברישום השנה, ביומונים היה מכתב באוזן שמאל על האיסור לנעוץ עגיל כפול באוזן ימין וקריאה קדושה לאמירת יום כיפור קטן לנוכח גזירות השלטון המזדמנות. עולם כמנהגו נוהג, אבל מתח סמוי פעפע מתחת. נותר חודש או נצח, ספק מייסר.

חצות ליל ערב ראש השנה, מעמד הסליחות המרכזי מושך מידי שנה עשרות אלפים, המספר שילש את עצמו. המונים התגודדו ברחבת הכותל, הכניסה לרחבה העליונה התאפשרה בקושי, מאות האלפים זעקו בגרון ניחר "בן אדם מה לך נרדם קום קרא" והם קראו אוהו קראו. השינוי הבולט היה בסיום הסליחות, ההמונים שעזבו בדרך כלל את המקום באופן מיידי, נותרו. קראו פרקי תהילים, שרו שירי אמונה, ובעיקר לא עזבו, חיכו.

אשמורת שלישית, באופן בלתי צפוי, על אף התפכחות הציבור, ההבנה שהעתיד עדיין, הכיסופים גברו על הכל. ספונטנית, בלי הסעות מאורגנות וסדרנים, רבבות לבבות זרמו אל הכותל לסליחות אחרונות בגלות, מסרבים להתייאש. הפעם בנוסח אשכנז, אשכנזים וספרדים, נוסח פולין ונוסח ליטא, חרדים, דתיים וחילונים, כולם כאחד, "הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך".

התרת נדרים ברוב עם, האווירה משתלהבת, התרת קללות ונידוי מן השמים, התירו לכלל ישראל כל חרם שמתא וארור, בירכו לבניין עוד בזו השנה, וחיכו. פשוט חיכו. מרגע לרגע התקבצו ההמונים, מכל קצוות הארץ הם באו, במאות, אלפים, רבבות, שישים ריבוא עמדו הם בשערי ירושלים, בלי תכנון לחג, בלי מקומות לינה, מי צריך לאכול ביום בו ישוב האור ויזרח.

שעות הבוקר, התנועה לא פסקה, כהנים הדורים בארבעה בגדים מחכים לפיסת יד שתשיב להם את מפתחות ההיכל שהופקדו למשמרת, לוויים משוררים ושוערים, אנשי מעמד ואנשי משמרות, כולם רצו להשתייך, להיות חלק מהגאולה שתבוא עוד היום. כל העדות התפללו דרך כל השערים, ועל כולנה שערי דמעות שמעולם לא ננעלו, בכל עת החורבן קיבלו הם את דמעותיהם של ישראל, וצערם עלה היישר אל כסא הכבוד המכוון נגד ירושלים.

חלף חצות וחלף גם פלג, אנשים סירבו לשבור את הצום המכפר על שליש עוונות, עד שישמעו באוזניהם, לך אכול בשמחה לחמך. תפילת מנחה נראתה כנעילה, אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה, האם גם אנחנו נזכה לאש היורדת ממעל? אט אט התקוות גוועו התחלפו במשהו אחר.

השעות עברו, השמש יבוא ויפנה כי פנה יום, זהרורי שקיעה ברקיע, ההמונים מתחננים לעוד רגע של חסד, שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, אולי יש תקווה, בחיצים נעה השמש, קרניים אחרונות על שיקוץ משומם, שפחה יורשת גבירתה על הר האלוקים.

השיחות, השירה, השחוק, הכל נעלם, רבבות עטויים בבגדי לבן, כהנים מבוישים במגבעותיהם, לוויים תולים את כינורותיהם טרם יבוא היום ויעריב, איך נשיר את שיר ה'. הרבבות החלו לאכול מעט שלא ייכנס אל החג והוא מעונה. דממה נפלה על כל.

לא דממה דקה ואף לא ענות חלושה. דממה עבה כמטבע הייתה היא, איש לא מש ממקומו. ויהי השמש לבוא וחשכה גדולה נפלה, ציפור לא צייצה, תינוק לא פעה, העם שציפה זה יותר מאלפיים, העם ששרד את הכול, חישב להישבר.

מתוך האופל, בקע קול רועד, ישיש בחלוק לבן פתח:

אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ

עוֹרְכָהּ וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ

אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ


דממה ענתה לו, אדישות, איש לא אזר כוח להשיב:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



הישיש לא נכנע, קולו מתאמץ, מנסר בצרידות:

בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִקְרָאֶה

וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה

עַד מָה תַּעֲלִים עֵינְךָ וְתִרְאֶה

זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ


ריבואות יחידים שפופים על הקרקע, דמעות בעיניהם:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



לבו של הישיש נשבר, גרונו חנוק:

רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ

וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בְּאֹמְרִים עָרוּ

וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ

לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ


גל בכי שוטף, המציאות מכה בכל עוז, האובדן מחלחל אל עומק הנשמה:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ


וקולו נישא, מחנן, מבקש:

מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר

וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר

וְתַפְלִיא פֶלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר

לְהָתֵם וְכַלֵּה מְכַלּוֹתֶיהָ


עיניים נתלות ברקיע המאדים, הלב לא מבין למה, עד מתי, כמה אפשר לסבול:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



קולו של הישיש מתייצב, נחרץ, מתעקש:

חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ

וְטוּבָה שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ

וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא

מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ


עם קשה עורף ושבור לב מהנהן, לא נשברנו מעולם, לא נטשנו ולנצח לא ננטוש:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ


קולו מתנשא, עטוף בלבן נראה כמלאך, כאליהו בהר הכרמל, כחסד הניתן על פני חתן:

זְמִירָהּ שׇׁבַת וְחֶשְׁקָהּ תַּגְבִּיר

לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָהּ וְתַעֲבִיר

מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָעִיר

לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ


והכלה עומדת חפויה, רדידה קרוע, בגדיה בוגדיה, ועל כל זאת זועקת:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



מכל עבר הצטרפו הקולות, נראה היה שאין זה קולם של הנוכחים אלא קולם של שבטי ישורון כולם, אהלה ואהליבמה, הגולים והמצפים, הרוגי מלכות ומוסרי הנפש, העוקד הנעקד והמזבח, נשמות אפופות בנהרות של דם, חבושי עדי עדיים שהושפלו לעפר, כוכבי השמים שנגררו בעפר הארץ, הנטבחים, הנספים, נפשות נאלמות, תינוקות שלא טעמו טעם חטא, זקנים וזקנות מרחובות קריה, מכל קצווי ארץ נשמע קולם, הדהד בחלל העולם,

נְחֶיהָ בְנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ

רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ

וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ

לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ


ואז, בשיאה של אפלה, כששביב האור האחרון נוטש את העולם, בזמן שאינו יום ולא לילה נבקעו רקיעים, הנה ימים באים ובת קול קוראת:

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ



ועם קול השופר, באור שבעת הימים, עומדים ומשוררים, בנים בכורים, כל פעול וכל חי, שרפים וחיות, קוראים כאחד, והארץ עצמה הצטרפה לקריאה, אריאל אריאל, משוש כל הארץ, החרבה, השפלה, הבזויה, הנתונה למנוד ראש, בהיבקע ההסתר, בהגלות אור יקרות, קראה היא עם כל:

חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר

לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר

לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר

סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ


וממרום יענונו בקול

תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה