﴾ אתגר שבט חלק ראשון: תמונה יהודית ﴿

[מה הענינים]

יושבת על המיטה, יד ימין שלי מחוברת לאינפוזיה, רגל שמאל מגובסת
שכרון חושים אופף אותי ולא נותן לכאב לענות אותי.
העיתונאים שביקרו כאן בבוקר שיגעו לי את השכל וראיינו אותי מכל צד שרק אפשר, זה היה מתיש מאד, אבל מלהיב. מי היה מאמין שאני – מאג'ד סנאוור בת העדה הדרוזית, אהיה כל כך מפורסמת בתקשורת הישראלית.
סבא סאלח התקשר ואמר: כבוד גדול את עושה לנו מאג'ד, כל השבט בא אלינו.
כשראיתי את המחבל מוציא סכין, עדיין לא ידעתי שהוא מחבל, אבל המבט בעיניים שלו היה רע, ואני סובבתי את האופנוע שלי לכיוון שלו והופ... דהרתי על הרגל שלו. כשהוא איבד את שיווי המשקל ונפל, חטפתי את הסכין מהידיים שלו, שלא יעשה כלום. בשלב הזה נפלתי ואני כבר לא זוכרת כלום...
לא שחשבתי על מה שאני עושה, חינכו אותי מגיל אפס לעשות את הכי טוב שאפשר.

בחורצ'יק, אני קוראת לעבר משועמם אחד שעובר שם, קח בבקשה את השטר הזה, לך לקפיטריה וקנה את כל העיתונים שמופיעים שם
הוא חוזר אחרי 5 דקות עם ערימה ענקית.
אני עוברת על הכתבות, בכולן אני מופיעה, בחלקן עם המדים, בחלקן על מיטת בית החולים
יש כאן איזה עיתון אחד לא מוכר, בעמוד הראשון יש כתבה על נסיון הפיגוע, אבל נראה לי שמדובר בפיגוע אחר. אני בודקת היטב: התאריך הוא אתמול, המקום הוא אותו מקום
אז איך יתכן שמתחת לתמונה של האופנוע שלי, שלי! מופיעה הידיעה:
בנס נמנע פיגוע גדול
בחסדי שמים נמנע פיגוע דקירה ע"י מ.ס. לוחם בשירות המשטרה שסובב את אופנועו לכיוון רגלו של המחבל...

אני מביטה על רגלי המגובסת, איי... היא כואבת נורא!

 

[גוגלית]

/החרדיות לא סופרות אותי

יהודה יצא מהאוטו וסקר את הבניין שלפניו.
ארבע קומות. מזגן בכל דירה.
פוטנציאלי, האזור הזה. שירות טוב = השקעה משתלמת.
עלה לקומה השנייה. מש' פורגס. הדלת כבר פתוחה לרווחה.
- "טוק טוק!"
צעדים נמרצים, קול גרירה ונקישה ווקאלית. טכנאי המזגנים הגיע.
- "שלום לכם, בואו תיכנסו!"
יהודה הסתובב אינסטינקטיבית לאחור. לא. אין שם אפחד.
אז מה זה ה'כנסו' הזה?
- "רק שתדעי, גב' פורגס, 'קירור יהודה ואחיו' לא תמיד מגיעים בהרכב מלא.
עם מזגן אחד אני מצליח להסתדר לבד."
- "מה? אה..ברור.. סומכת עליכם."
- "לא, לא הבנת. אני פה ל ב ד . בלי 'אחיו' "
- "כן כן, הבנתי. תיכנסו."
מה נסגר איתה זאתי?

***

- "תרצו לשתות?"
זה לא יגמר? אם היא תמשיך ככה, אצא מכאן עם פיצול-אישיות.
- "כן, בבקשה. אני תה, והוא קפה חזק. תודה."
הראש שלה הגיח מהמטבח במבוכה.
- "..מי זה הוא?"
- "מי זה תרצו??"
היא נעלמה. המבוכה לא.
אחרי דקה חיכתה על השולחן רק כוס תה אחת.
סוף סוף היא קלטה.

- "אהמ..אהמ..!"
טריקה של ארגז כלים, שקשוק מפתחות וכחכוח פונטי. הטכנאי סיים.
- "תודה רבה! כמה מגיע לכם?"
היא רצינית? זה לא עבר לה?? חוץ מלקרוא לי 'יהודים' היא עושה הכל.
- " 300 שקלים.
אה.. לכל אחד : ) "

***

נכנס לאוטו, מקבל שיחה. לקוחה פוטנציאלית.
- "שלום, קיבלתי את המספר שלכם מפורגס.
אתם מתעסקים גם עם מפוצלים?"
עוד אחת...
- "בטח! מפוצלים זה אנחנו!
יש לי אחלה פיצול!!
את רוצה שנבוא??"

 

[נריה מגן]

מכירים את אלו?
כן, אלו הפרזיטים, העלוקות, אוכלי האדם, מוצצי הדם.
לא מתגייסים לצבא, לא עובדים, לא נאמנים למדינה, לא יודעים מה זה 'התקווה'! מיסים? הצחקתם אותם. אוכלים לחם חסד על חשבוננו. רק תקציבים ותקציבים. כסף. חוץ מזה שום דבר לא עומד להם בראש.
חבורת גנבים ושודדים.

על כביש החוף, רוח בשער שוטפת ת'נוף...

סליחה, סליחה שניה, יש לי נכנסת.
הלו.
מה זאת אומרת נגד מי? לא הבנתם מיד? אלו הפריטים האלו. אלו העלוקות, מהתקשורת. בטח מכיר. לא אישית, אבל ת'ה יודע, מי לא מכיר? כל היום בטלוויזיה.
...
כן, כן, אל תשכחו את הבגדים שלהם. גם כן, שכחו שהם במאה העשרים ואחת!
...
לא, אני לא מהמארגנים של ההפגנה. עברתי וראיתי את השלטים, הבנתי מיד במי מדובר. אתם חייבים לבוא כאן מיד!
...
עם החולצות. בטח שעם החולצות. אפח'ד כאן לא הולך עם חולצה של יש עתיד. רוצו מהר. וביאו גם כמה חבר'ה איתכם, ככה שיראו הרבה משלנו כאן. בסוף מרצ ישתלטו כאן על האירוע. אין כאן בינתיים אף שלט של מפלגה.
...
לא, לא, מה פתאום! אני אומר'ך, מול הכנסת. לא, החבר'ה האלו יפוצצו'ך ת'מוח עם תתקרב לשכונות שלהם.
רגע רגע, לא שומע אותך. מיש'ו כאן עולה לנאום, וכל הקהל צועק פה בהתלהבות.
רגע, מסביר'ך שאני לא שומע מילה! אני מנסה הבין מי זה ש שעלה לדבר. הוא דתי, זה בטוח. אולי קשור לאלעזר שטרן? אולי זה הוא בעצמו. אני מתקרב לראות. יאללה, אני מנתק. ביי.

הלו? שומע אותי? שומע? (התנשפויות קלות של בכי).
אל תבואו! אני אומר לכם, אל תבואו!
...
אתם בדרך? תעצרו. תעצר------ו!!!
אל תשאל מה קרה לי! אני עומד ומסביר שעה לתקשורת על אלו העלוקות שמוצצים לנו האזרחים ההגונים את הדם, יורקים עלינו ומספרים לנו סיפורים, לא נאמנים למדינה ולא... (שוב, התייפחוייות קוטעות את השיחה), ופתאום עולה זה, איך קוראים לו, בן ארי? בן דביר? משהו כזה, ומתחיל לנאום נגד הערבים! לא עומד בביזיונות. הפגנה נגד ערבים, אתה מבין? כל הימנים המשיחיים הסהרוריים האלו. לא מבינים שצריך לדעת לקבל את האחר. לקבל את השונה. להיות פתוח לדעות אחרות ומנהגים שונים. שצרך לעזור להם להישאר במנהגיהם האותנטיים. שאין דבר יפה יותר מאנשים ששומרים בדביקות על העבר והמסורת שלהם.
ואני, כן, אני ניר, מ'יש עתיד', מופיע בכל הערוצים בהפגנת חוסר סובלנות כזו... מה עושים עכשיו?

 

[ששונית]

בס"ד


פרופסור שנהב היה שקוע עמוקות בקריאת העיתון הפרוש לפניו.

נחת מרובה הסבה לו הקריאה אודות ספרו רב המכר.

"בשנים האחרונות התפרסם פרופסור שנהב בזכות מאמריו הנדירים בפקחותם ובחדשנותם בכל הנוגע לפסיכולוגיה בגיל הילדות בכלל, ודחיית סיפוקים בפרט. מאמריו התקבלו באהדה רבה בקהיליית הפסיכולוגים בעולם כולו".

הוא היה ממשיך לפטם עצמו בקריאת שבחיו, אך לשמע הנקישות על דלת חדרו מיהר להשמיד ראיות למעשיו האחרונים, וקרא בקולו הסמכותי: "כנס".

חבורת סטודנטים נבוכים ומרוגשים נכנסו החדרה ביראת כבוד.

הנהלת האוניברסיטה השיגה להם פגישה יקרת מציאות זו, עם אבי הפסיכולוגיה המודרנית, אצלו יזכו לקבל את נושא עבודת הסמסטר בתחום הדגל של הפרופסור הנכבד.

בסיום הפגישה משך אליו שוב את העיתון, לרוות עוד מנת נחת מעצמו, אך לרוע מזלו נפרש העיתון על צידו האחורי, שם העכירה את רוחו תמונה שחרחרה, מרובת פריטים פרימיטיביים שחורים משחור, אפלים מכוחות האופל כולם.

וזאת למודע, כי פרופסור שנהב, איך לומר במילה מנומסת שנא? סלד מחרדים. נורא.


"אנו מודים להנהלת האוניברסיטה, וכמובן לפרופסור שנהב על הפרויקט.

וכעת ניגש לחלוקת הפרסים. במקום ראשון יואב ירקון, אשר יגש לכאן להקריא קטע נבחר מעבודתו. יואב ירקון, לבמה".

מחיאות כפים ושריקות.

יואב ניגש נרגש לשולחן הכבוד, לוחץ את ידי צוות השופטים ופרופסור שנהב, נוטל עבודתו ומקריא.

"התבקשנו למצוא שכבת גיל או סוציואקונומית מסוימת, לבחון אותה ברמת המאקרו והמיקרו, על מנת להוכיח כי דחיית סיפוקים הינה ערובה לחיים מוסריים.

החברה החרדית גדלה ומושתתת על דחיית סיפוקים מגיל ינקות.

טרם כל אכילה יש לברך.

מאכל בלתי כשר יידחה.

משחקים אלקטרוניים אסורים לשימוש בשבת.

אין כל פלא כי החרדים.."

ליבו של פרופסור שנהב מתקשה לעמוד במעמסה.

 

[רוח סערה]

הבית ממורק, חדר האורחים מוכן ומזומן, ששת ילדינו בבגדים אביביים תואמים וחדשים

"תעשו קידוש ה', ותפסיקו לריב כבר" לחשנו שלא ישמע מי שיעמוד מחוץ לדלת.

בעלי לקח "חתיכת" הימור השנה. הוא הזמין את אחותו, מהתינוקות האלו שנישבו, אבל ממש ממש נישבו. חושב שהיא מתקרבת, כי היא מוכנה להקשיב לדברי תורה שלו מדי שבוע בטלפון. לא קונה את זה אבל נניח...

"רק תעשה טובה ותוודא טוב שלא יביאו לכאן חמץ."

"ברור!!!" הוא מבטיח.

דפיקות בדלת.

בני הדודים נכנסים, מרוטים מנסיעה ארוכה, בבגדי חול ושיער פרוע.

"אלוני" קוראת גיסתי לעבר בנה הבכור "תביא מהאוטו את ההפתעות".

אני מסמנת לגיסתי שאת ההפתעות יכניסו לחדר השינה ונפתח אותם אחר כך.

20 דקות לפני שקיעה, הילדים מנדנדים לפתוח את ההפתעות, כי אולי הם "מוקצה". אני נענית ושולחת אותם לחדר האורחים.

"נו, מה הבאתם לילדים?" סוף סוף מתיישבת בנחת עם גיסתי על הספה, שולחן הסדר כבר ערוך למשעי.

כתשובה פונה גיסתי לכיוון בעלי, שכבר עוטה על עצמו את הקיטל ומתכונן ליציאה לביהכנ"ס.

"זוכר שהסברת לי שקמח זה לא חמץ, כי מצות בעצמן עשויות מקמח?". קצב פעימות הלב מאיץ...

"אז חשבנו על רעיון מדליק, שיכול להעסיק את הילדים".

הרעיונות שלה, שתהיה בריאה.

" חשבנו לעשות מן משחק של יציאת מצרים לילדים.

אז ניקיתי בבית טוב את הטאבון שלנו מחמץ,

ועברנו באיזה כפר דרוזי בדרך לקנות כמה קילו קמח,

כי חשבנו שזה יהיה ממש מגניב שהילדים ייאפו יחד מצות"

דממה. אנחנו שותקים מהלם, היא ממשיכה:

"מה?! זכר ליציאת מצרים. רונן יכול לעשות להם מדורה בחצר..." היא משתתקת באיטיות, מבחינה במבטינו המבועתים.

"אימא" אני שומעת קול ילדותי מבעד לצפצופים באוזניים והלמות הלב מכיוון חדר האורחים.

"רוחי משכה ממני בכוח את המתנות והן נקרעו, אני והיא התלכלכנו מאיזו אבקה לבנה כזאת שהתפזרה כאן, זה יורד עם סמרטוט, נכון? אני רוצה ללבוש את השמלה החדשה ב"סדר", כמו כולם."

 

[שרלוט]

@ארזים1- ביקש/ה שאעלה.

הנה ככה אני אוהב אותם, מתקדמים, משתלבים ותורמים לאוכלוסייה. קצת אקדמיה, שחר כחול , כוילל כיבוי אש. לאט אבל בטוח, אני תמיד אומר לחברֶה שלי, החיפזון מהשטן. וטיפ ממני : כשאני מצייץ בטוויטר 'ליל שישי על טשולנט ושיח' זה פשוט עובד. באמת, אין על החשיבה שלהם, מעמיקה כזאת יורדת לפרטים ולא מתפשרת, אומרים שזה ראש של גמרא לך תדע...

לפעמים אני שואל ת'עצמי מה ההבדל ביננו, קצת תפילות, קצת שבת וזהו. אני חושב שאנחנו מצליחים יופי. ובאמת תודה ל'בחדרי' ול'כיכר' הם שליחים טובים בדרך. ויש עוד כמה, שכל יום מתקשרים ומשביעים אותי שאני לא אגיד את שמם, ואפילו לא בטעות. אני באמת לא מבין למה הם כל כך מפחדים, יענקי היועץ שלי (חרדי, תודה שניחשתם) הסביר לי שאח"כ יש להם בעיה עם המוסדות. זה באמת חידה בעיני, שישלחו למוסדות מתאימים, למה להסתתר?

ביום חמישי האחרון יענקי כותב לי שלום ולא להתראות. פחדתי, אחרי הכל כשאתה מתעסק איתם אתה חייב איזה יענקי בתמונה. לא הבנתי מה עשיתי לא טוב. הוא שולח לי את הכתבה מהעיתון, זאת שסיפרה לכולם על ההנחיה החדשה שלי לא לאפשר למל"ג לתת לחרדים לימודים נפרדים בקמפוסים. אני עצוב וחושב על הצעד קדימה שהוביל אותי שני צעדים אחוריה ומבטיח לעצמי שאני לא פותח ת'פה בעניינים שלהם בלי יענקי. רושם משהו על דמי תיווך נוספים וזהו.

 

[קריאייטיבית]

אז ככה בני משה היקרים,

תודה לכם על הזדמנות להביע את עצמי, כבת אנוש, כאחת מן ההמון.
רציתי להודות לכם על ההכרה בי. בחרתם דווקא בי. ואני שמחה שגילתם אותי בסוף. עמוק בלב, תמיד ידעתי שיבא היום. ואני מבטיחה לא לאכזב.

מדי בוקר אני קמה עם שחר. מוציאה את חמשת ילדיי בעגלת לול גדולה היישר אל ביתן הילדים הגדול שבקצה הכפר.
ואז פונה אני ל"קרחת האדמה המקוללת", ככה קוראים לה זקני הכפר, וממתינה כמו עוד נשים רבות למשאית הגדולה שתקח אותנו יחד למפעל.

ראשים ראשים רכונים על מסכים קטנים. בלי הפסקות, בלי דיבורים אנחנו מתרכזות ומסננות. לפי הכללים. לא רוצות לחרוג, לא רוצות הורדה במשכורת או חלילה פיטורין.
יושבות ביחד ומקליקות. מאשרות עוד תמונה ועוד כמה חוסמות.

בתחילה לא הבנתי מה יש להם לבני משה ההדוקים. מה טעם הסינון ואיזו בעיה יש להם איתנו, הנשים.
אבל היום, אחרי שנתיים של התמסרות, כמו שאתם מציינים אצלכם, בפרסומים, (אני מציצה פה לאתר מדי פעם, ובבקשה אל תגלו לאחראיים) יש לי תחושה עמוקה שקשה להבין. אני מרגישה חלק ממשהו גדול וטוב.
אילו אנשים היו מגיעים עד אלינו, להינדיה הרחוקה, בשביל למיין את מה שלא מתאים? ומשלמים לנו תבלין ותקלין 3 דולרים שבועיים, והכל, ככה הסביר פעם אישאן, בשביל לשמור על עיניהם ולא לפגום בטהרתם .אני משוכנעת בכל לב, כי הם, ורק הם בני האלוקים!

חותמת בתודה על המחווה, קישאנה.​

 

[משויטט]

הכביש היה מוצף, הלנדרובר הרעיף עלי את קצף גלגליו האחוריים, כאילו לא די במפלים הניתכים מלמעלה. הווישרים לא השתלטו על הכמויות.

פתאום החל ההגה לשאוף ימינה, ובעוד אני נאבק, נתקף הרכב רעידות מטלטלות. בלמתי בבהלה, החלקתי על הסחף. הצד האחורי איבד גובה כמו טרמפולינה שנוקבה.

פאנצ'ר.

נגררתי לשוליים. הפעלתי אורות מצוקה.

אני תופס את עצמי שכבר חודש אני על הגלגל הרזרבי. ואין לי ג'ק. וזה רק נהיה עוד יותר טוב: מד הדלק על הקו האדום העליון. יש לי אולי שעתיים. גרירה במזג אוויר שכזה, בכביש הזה, בשעה כזו, זה עניין של מינימום שלוש-ארבע שעות המתנה.

אולי להקת אנטילופות תטרוף אותי לפני שאקפא למוות, התנחמתי.

דפדפתי בין אנשי הקשר. והבנתי מהר שאף אחד לא יענה עכשיו. שלחתי הצילו בוואטסאפ. אחרי עשר דקות ענה לי רון חברי הטוב, 'באסה אחי' עם אימוג'י מוחה דמעות.

הטחתי את ראשי לאחור בייאוש.

אולי נרדמתי, כי חריקה קולנית העירה אותי.

אורות אדומים השתקפו דרך רבבות הטיפות שריצדו על השמשה כרסיסי יהלומים מרקדים.

נקישה על החלון. אני פותח, מבולבל.

דוס. אורגינל.

"מה קורה", הוא ענייני, כאילו הוא בתפקיד. "פאנצ'ר?"

"כן".

לא אכפת לי איך הוא מתכנן לעקוץ אותי ובכמה. רק שיעזור לי להיחלץ מפה.

"תביא את הגלגל מהמטען", הוא אומר, "אני מביא כלים".

"אין לי גלגל".

"אה", הוא עוצר, מסתכל על המפונצ'ר, מסתכל על הרכב שלו. "מזל שלי יש".

אחרי חצי שעה הוא מתרומם מהגלגל המתוקן, כולו נוטף מים, "ברוך השם" הוא אומר בחיוך, מקנח את ידיו המפויחות בגשם.

אני מתחיל לפשפש בכיסים. "מקבל אשראי?" אני שואל, אבל הדוס כבר ברכב, מאותת שמאלה להשתלבות.

"היי", אני צועק, "לא שילמתי לך".

הוא פותח חלון, הפרצוף שלו בוהק מקור, "תתרום לידידים!"

כמה טיפות גשם נפלו אל פי הפעור באמצע החושך ליד צומת סוסיה.

 

[עדיאל]

1:30 אחרי חצות. סערת אימים מאיימת, הרקיע עוד רגע נבקע, גשם זלעפות מתיך עמו גרגרי ברד עגולים ונוקשים, הרחוב היה שומם לחלוטין.
ההחלטה על הסיבוב הזה היתה פזיזה, אני יודע, אבל הקופה היום לא היתה מי-יודע-מה והייתי חייב קצת השלמה.
אבל מי כעת ברחובות? התחרטתי על השטות.
פתאום ראיתי אותם. 2 אישים, מאותתים, נואשים, מנסים להתכרבל במעילם הדק. עצרתי לידם בחריקה עזה, משתדל שלא להרטיב אותם. לא מצליח.
"תודה אדוני שעצרת, זה לא מובן מאליו" ממלמלים בכבדות, מביאים איתם את המבול אל תוך הפינה החמה שלי.
לאן, אדונים?
"לירח!".
"?!" - הסתובבתי לאחורי בבהלה.
"סליחה אדוני. התכוונו שתיסע לאן שיש ירח."
"אני אמור להבין משהו מזה?"
"קידוש לבנה, אדוני. הלילה זה המועד האחרון, אנחנו חייבים."
"קידוש לבנה"?
כן, ברכה שאומרים על הלבנה, אחת לחודש. צריך לראות את הירח, ולא רואים מפה.
"ומאיפה אני יביא לכם עכשיו ירח"?
לא יודע, אולי יש לך דרך לבדוק, אהמממ, בכלי הזה שלך, איפה יבש עכשיו ויש ירח?
אני קצת דואג לגבי שני האישים הללו.
אבל מצד שני, אני מריח אקשן מטורף. אני אוהב אקשן.
"טוב, המקום היחיד הוא מצפה רמון. יבש כרגע. אתם לא הולכים לנסוע כרגע לשם. נכון?"
"מי אמר שלא? כמה זמן זה?"
"שעתיים ורבע כל כיוון. תגיעו ברבע לארבע לפנות בוקר."
"סע."
"רגע, לא שאלתם מחיר."
"סע כבר."
"אפילו אם זה 1200 ₪ לכל כיוון?"
"סע כבר, אדוני. מאוחר."
"רגע, כמה זמן המתנה לכם?"
"12 דקות בערך."
הפעלתי ווישרים בעוצמה. דהרתי. אני אוהב לנסוע בגשם.

תמיד אני אומר, חייו של נהג מונית אף פעם לא משעממים.

 

[Natan Galant]

האתגר ננעל, קליק!