מידע שימושי 2 הלכות יומיות מהספר חפץ חיים *מתעדכן*

[מיכל]

יום שישי י"ג ניסן תשפ"ה

א. הרואה אדם העושה עוול לחבירו, ויודע בבירור שלא תיקן את מעשיו ע"י השבת הממון או פיוס חבירו, מותר לרואה לספר זאת לאחרים כדי להציל את האדם שנגרם לו עוול, ובתנאים שיבוארו להלן.

ב. והתנאים לכך הם שבעה: 1. שיראה בעצמו או שיתברר לו בבירור. 2. שיברר אם אכן זו עוולה לפי הדין. 3. שיוכיח תחילה את החוטא. 4. שלא יגדיל את העוולה. 5. שיכוין לתועלת. 6. שאין לו עצה אחרת לגרום לאותה תועלת. 7. שלא ייגרם לו נזק יותר ממה שמגיע לו מצד הדין.

* * *

פירוט ההלכה היומית: א. הרואה אדם שעושה עוולה לחבירו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו, או שביישו או ציערו, בין אם הנגזל או המתבייש יודעים מכך ובין אם אינם יודעים, וידוע לאותו אדם בבירור שהגזלן לא השיב את הגזילה, והמבייש לא ביקש את מחילת המתבייש, אפילו אם ראה זאת לבדו, יכול לספר את הדברים לאחרים כדי לעזור לנגזל ולמתבייש, ולגנות בפני בני אדם את המעשים הרעים שעשה אותו אדם, ובלבד שיתקיימו התנאים דלהלן.

ב. והתנאים לכך הם שבעה: 1. שיראה את הדבר בעצמו, או שישמע מאחרים באופן שיתברר לו שהדבר אמת. 2. שיתבונן האם באמת מעשה זה הוא גזילה לפי הדין או לא, ולא יחליט מיד בדעתו שזהו מעשה שלא כדין. 3. שיוכיח תחילה את החוטא בלשון רכה, שמא יעשה תשובה מעצמו (ולהלן יבואר הדין באופן שיודע שלא יקבל את תוכחתו). 4. שלא יגדיל את העוולה יותר ממה שהיא. 5. שיכוין לתועלת, ולא ליהנות מנתינת פגם בחבירו, ולא משום שנאה שיש לו עליו מכבר. 6. שאין לו דרך אחרת לגרום לאותה תועלת ללא סיפור הדבר לאחרים. 7. שלא ייגרם נזק לאותו אדם יותר ממה שמגיע לו לפי הדין על המעשה שעשה, אילו היה בא לפני בית דין.

 

[מיכל]

שבת קדש י"ד ניסן תשפ"ה


ג. מה שהותר לספר לשון הרע על העושה עוול לחבירו, זהו רק אם המספר טוב ממנו, אך אם הוא עצמו חוטא בעבירות אלו, אסור לו לספר, שבודאי אין כוונתו לתועלת, אלא לבזות את חבירו.

ד. מה שהותר לספר לשון הרע על העושה עוול לחבירו, כשיש מכך תועלת, היינו כשהשומעים יוכלו לסייע לנגזל או המתבייש, או שילמדו להתרחק מעושי רשעה, ואולי אף החוטא עצמו יחזור בו כשישמע שמגנים את מעשיו, אך לולא זאת אסור לספר.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ג. ההיתר לספר על אדם שעשה עוולה לחבירו, הוא רק כאשר המספר טוב ממנו, אבל אם המספר חוטא כמותו, ועובר גם הוא על עבירות אלו, אסור לו לספר עליו. והטעם, כי אדם כזה בודאי אין כוונתו לטובה, אלא לשמוח לאידו של חבירו ולבזותו.

וכמו שיהוא מלך ישראל הכרית את בית אחאב במצוות הנביא, וקיבל שכר על זה שארבעה דורות מזרעו יהיו מלכים, ומכל מקום כשהוא עצמו חטא - קיבל עונש אף על הריגת בית אחאב.

ד. תנאי נוסף בהיתר לספר לשון הרע על עושי עוולה, כפי שהתבאר לעיל, היינו שיכוין לתועלת. ודבר זה יכול להיות בשני דרכים, או שהשומעים עצמם יוכלו לעזור לנגזל ולמבוייש ולהצילו, או אף אם אינם יכולים לעוזרו, מכל מקום על ידי זה יתרחקו בני אדם מדרך רשע, כשישמעו שאנשים מגנים את החוטאים. ואולי אף החוטא עצמו ישוב מדרכו הרעה, כשישמע שמגנים אותו על מעשיו. אבל אם לא תבוא שום תועלת על ידי סיפורו, כגון שהשומעים עצמם הם גם כן רשעים העושים עבירות כאלו, לא יספר כלל. כי מלבד שלא תבוא תועלת מסיפורו, עוד יכול להיגרם מכך קלקול, שהם ילכו ויספרו לאותו חוטא שכך סיפר עליו, ויעברו על איסור רכילות. וגם בדרך כלל נגרמות על ידי זה מחלוקות גדולות ומלשינות. ואפילו אם יתקיימו כל התנאים האחרים, מכל מקום אסור לספר.

ובכל הדינים שנאמרו לעיל אין חילוק אם הנגזל או המתבייש ביקשו לספר את הדברים, אלא באופנים שהתבארו להיתר, מותר אף אם לא ביקשו לעשות כן. ובאופנים שהתבארו לאיסור, אסור אף אם ביקשו לספר, ואפילו אם הוא קרובו (והרבה נכשלים בזה, שכששומעים שאחד עשה איזה עוול לקרובו, אף שאינם יודעים אם הדבר אמת, ומדוע עשה כן, מיד הולכים וגומלים לו רעה, וחושבים שמקיימים בכך מצוה של 'מבשרך לא תתעלם', ובאמת זו טעות גדולה, כמבואר).

 

[מיכל]

יום ראשון ט"ו ניסן תשפ"ה


ה. כיון שמותר לפרסם אדם העושה עוול לחבירו (בתנאים שהתבארו לעיל), מותר גם לספר על אדם שהוא מספר לשון הרע על חבירו, ובתנאי שחבירו כבר יודע שפלוני סיפר עליו, שאם לא כן הרי זו בכלל רכילות, ואסור.

ו. והאופן שמותר לספר אף שאותו אדם שסיפרו עליו לא שמע מכך, הוא כשיכול להצילו מצער ע"י שיקדים ויאמר לבני אדם שפלוני מספר לשון הרע על אלמוני, ואין הדברים נכונים, ושלא יקבלו את דבריו.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ה. לפי מה שהתבאר, שמותר לספר לשון הרע על אנשים החוטאים ועושים עוולות לחבריהם, מותר לספר על אדם שהוא מספר לשון הרע על חבריו, שאף דבר זה הוא מכלל העונות שבין אדם לחבירו, ואם יתקיימו כל התנאים שהתבארו לעיל, מותר לספר זאת. אמנם דין זה הוא בתנאי שאותו אדם שסיפרו עליו לשון הרע כבר יודע זאת, אבל אם אינו יודע זאת, אסור לספר לו זאת, שהרי זו רכילות. ואפילו אם הוא מקנא לאמת, ואפילו אם אדם פחות ביותר מלגלג על החשוב שבישראל, ואפילו הוא אביו או רבו, אסור לספר לו זאת. ולכן גם אסור לספר זאת לאחרים, כיון שמתוך כך יתפרסם הדבר, וישמע זאת אף אותו אדם שסיפרו עליו והרי זו רכילות (דוגמא: ראובן סיפר לשון הרע על שמעון, אם שמעון יודע שראובן דיבר עליו, מותר ללוי לספר ליהודה שראובן חוטא באמירת לשון הרע, אם מתקיימים כל התנאים שהתבארו לעיל. אך אם שמעון אינו יודע זאת, אסור ללוי לפרסם שכך אמר ראובן, ואפילו אם מתקיימים כל התנאים).

ו. אמנם יש מקרים שבהם מותר לספר זאת (שראובן סיפר לשון הרע על שמעון) אף אם אותו אדם שסיפרו עליו אינו יודע זאת, והיינו באופן שתהיה תועלת לאותו אדם שסיפרו זאת עליו (וגם התקיימו כל התנאים המנויים לעיל). וכגון, שהוא שומע לשון הרע מראובן על שמעון, והוא מכיר את טבעו של ראובן שילך ויספר דבר זה גם לאחרים, והוכיח אותו ולא קיבל את תוכחתו (שזהו אחד התנאים להיתר, שיוכיחנו תחילה), ומסתבר שכשיספר זאת לאחרים יאמינו לדבריו, ויהיה קשה להוציא את הדברים מליבם, לכן ראוי שיקדים וילך לאותם אנשים ויאמר להם שראובן מספר לשון הרע על שמעון, ואין הדברים נכונים, ועל ידי זה תהיה תועלת, שאם יבוא ראובן ויספר להם לא יקבלו את דבריו, ואפילו יוכיחו אותו. וגם ראובן עצמו יזהר מכאן ולהבא שלא לספר דברים כאלו. ובאופן זה הוא מציל את שמעון מצער וכלימה, ואת ראובן מלחטוא בסיפור לשון הרע, וגם יקיימו על ידו מצוות הוכחה.

 

[מיכל]

יום ראשון כ"ב ניסן תשפ"ה

יז. ראובן ששואל את שמעון מי עשה עוול מסוים, אסור לשמעון לומר מי עשה זאת, אף אם ראה זאת בעצמו, אלא יאמר רק שהוא עצמו לא עשה זאת. ומעיקר הדין הדבר מותר אף אם מחמת כן יתכן שיבין השואל מי כן עשה זאת, ובעל נפש יחמיר באופן כזה, ולא יאמר שהוא לא עשה זאת, כדי שלא יחשדו בחבירו.

* * *

פירוט ההלכה היומית: יז. אם אירע דבר שאינו כהוגן, ובא ראובן ושאל את שמעון 'מי עשה דבר זה'?, אפילו אם שמעון מבין שראובן חושד בו שהוא עשה זאת, אסור לו לגלות מי באמת עשה זאת, ואפילו אם ראה בעצמו מי עשה כן, אלא יאמר רק 'אני לא עשיתי זאת' (אלא אם כן זהו דבר שבין כך עליו לספר לראובן, כגון שהוא מדברים שבין אדם לחבירו והושלמו בו כל התנאים שהתבארו לעיל). ואפילו אם על ידי שיאמר שהוא לא עשה זאת יתכן שיבין ראובן מי כן עשה זאת, מעיקר הדין אין איסור לשמעון לומר שלא עשה זאת. אבל מי שהוא בעל נפש, יחמיר על עצמו ולא יאמר שלא עשה זאת, אף שמחמת כן יחשדו בו, כדי שלא יתגלה מי באמת עשה כן. (ואם החשד הוא רק בשניהם, בו עצמו ובאותו אדם שבאמת עשה זאת, ואם יאמר שהוא לא עשה כן יבינו מיד שהשני הוא שעשה זאת, יש חילוק, אם זהו מעשה שבאמת אינו הגון, נראה שמותר לו לומר שלא עשה זאת, אף שיבינו שהשני עשה זאת. ואם הוא דבר שמצד עצמו אינו עוול, אלא שראובן השואלו סבור שזהו עוול, צריך עיון אם מותר לומר שלא עשה זאת).

 

[מיכל]

יום שני כ"ג ניסן תשפ"ה


א. המרגל בחבירו עובר באיסור 'לא תלך רכיל', ועוון גדול הוא הגורם להרוג נפשות מישראל.

ב. 'רכיל' הוא המספר לחבירו מה אמר עליו פלוני או מה עשה לו פלוני, אף אם אין בדברים אלו מצד עצמם גנאי אמיתי, ואף אם הלה לא היה מכחיש זאת, משום שהצדק עמו או שהיתה לו בדברים כוונה אחרת.

ג. אסור לספר לראובן ששמעון עשה לו דבר מסוים או אמר עליו דבר מסוים, אפילו אם אינו מתכון לגרום בכך שנאה ביניהם, ואפילו אם לדעתו נהג שמעון כדין, מכל מקום אם הוא משער שסיפור זה יגרום לשנאה ביניהם, הרי זו רכילות.

* * *

פירוט ההלכה היומית: א. המרגל בחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תלך רכיל בעמך', ועוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, ולכן נאמר בסמוך 'לא תעמוד על דם רעך'. צא ולמד מה אירע מרכילותו של דואג האדומי, שנהרגה מחמתו כל נוב עיר הכהנים. ואיסור זה של 'לא תלך רכיל' הוא איסור המיוחד לעוון זה, אך מלבד זאת יש איסורים רבים שעובר הרכיל, כמו שהתבאר בפתיחה.

ב. איזהו רכיל? זה שטוען דברים מזה לזה, והולך ואומר 'כך אמר פלוני עליך', או 'כך עשה לך פלוני', או 'כך וכך שמעתי עליו שעשה לך', או 'שרוצה לעשות לך', וכדומה, אף על פי שאותו דבר אינו גנאי על אותו פלוני, ואף אם היו שואלים אותו לא היה מכחיש זאת, או משום שהצדק איתו, או משום שהיתה לו כוונה אחרת במעשה זה ורק השומע את הרכילות מפרשה באופן אחר, או שונאו מחמת דבר זה ששמע], מכל מקום המספר דברים אלו נקרא רכיל.

ג. איסור רכילות הוא אפילו אם אינו מתכוון ברכילותו להכניס שנאה בלב השומע על אותו אדם, ואפילו אם לפי דעתו אותו אדם נהג כדין במה שדיבר או עשה, מכל מקום אסור לו לספר זאת למי שדיברו עליו או עשו לו מעשה זה. כגון, ששמעון מקפיד על ראובן שאמר עליו דבר מסוים, וראובן רוצה להוכיח שהצדק עמו, ואומר לשמעון שגם יהודה אמר עליו כן הרי שאינו מתכוון לגנות את יהודה, אלא אדרבה לומר שגם הוא וגם יהודה נהגו כדין במה שדיברו על שמעון], מכל מקום אם הוא משער שמחמת כן תכנס שנאה בלב שמעון על יהודה, הרי זו רכילות.

 

[מיכל]

יום שלישי כ"ד ניסן תשפ"ה


ד. אסור לספר רכילות אף בדבר שהוא אמת. ואף אם בין כך היו שניהם שונאים זה את זה, וכל שכן אם היו אוהבים זה לזה, ועל ידי הרכילות הכניס ביניהם שנאה.

ה. איסור רכילות הוא בין כשמספר את הדבר מעצמו ובין אם הלה הפציר בו שיספר לו, ואפילו הוא אביו או רבו, ואפילו באבק רכילות, הדבר אסור.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ד. איסור רכילות הוא אף כשהדבר הוא אמת, שאין בו תערובת שקר. ואין צורך לומר כשהיו שני בני אדם אוהבים זה לזה, ועל ידי הרכילות הכניס שנאה ביניהם, שהמרכל נקרא רשע, והוא מתועב עבור זה מאד לפני ה', כמו שנאמר (משלי ו טז,יט) 'שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ... וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים', וכיון ש'מְשַׁלֵּחַ מְדָנִים' הוא המנוי שביעי אמרו חז"ל (ויקרא רבה מצורע טז,א) שהוא הגרוע שבין כולם. אלא אפילו אם בין כך היו שניהם שונאים זה את זה מאד, מכל מקום אסור לומר לאחד מהם מה אמר עליו השני, והאומר כן עובר באיסור רכילות.

ה. אין חילוק לגבי איסור רכילות בין אם סיפר מעצמו, או שחבירו הבין קצת מהדבר בעצמו והפציר בו שיספר לו את כל הדבר, בכל אופן אסור. ואפילו אביו או רבו מפצירים בו שיספר להם מה שדיבר עליהם אדם מסוים, ואפילו אם זהו רק אבק רכילות, מכל מקום אסור לספר להם.

 

[מיכל]

יום רביעי כ"ה ניסן תשפ"ה


ו. אסור לספר רכילות, אפילו אם מחמת כן יפטרו אותו מעבודתו ולא יהיה לו מהיכן לפרנס את בני ביתו, וכמו בכל איסורי לא תעשה שאסור לאדם לעבור עליהם אפילו אם יפסיד את כל ממונו.

ז. ובודאי שאם רק יחרפוהו מחמת כן, שאסור לו לספר.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ו. איסור רכילות הוא אפילו באופן שאותו אדם שדיברו עליו מפציר בו שיספר לו מה אמרו עליו, ואם לא יאמר לו ייגרם לו הפסד גדול, כגון שהוא עובד תחת אותו אדם, ואם יתעקש שלא לספר לו יחשוד בו שגם הוא מתנגד לו כמו אותו שדיבר עליו, ויסלק אותו מעבודתו, ולא יהיה לו מהיכן לפרנס את בני ביתו, מכל מקום אסור לו לספר. וכמו בכל איסורי לא תעשה, שחייב אדם להפסיד אפילו את כל ממונו כדי שלא לעבור על איסורים אלו. וההיתר לספר הוא רק באופן שעל ידי זה תהיה תועלת לסלק נזקים ולהשבית את המחלוקת, אבל אין למהר לסמוך על היתר זה, כיון שיש בו תנאים רבים, וכמו שיבואר להלן (כלל ט') באריכות.

ז. ובודאי שאם מחמת שאינו מספר לא יהיה לו היזק ממון כלל, אלא רק יחרפו ויגדפו אותו, שאז בודאי אסור לו לספר, ואין לו לחשוש למה שיחרפוהו מחמת כן, וידע בעצמו כי מחמת כן יהיה נחשב לעתיד לבוא מאוהבי ה' יתברך, ופניו יאירו כאור השמש, כמו שאמרו חכמים (יומא כג.) הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה,לא) 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ', וכל שכן באדם זה שסובל בזיון עבור מצוות ה'.

 

[מיכל]

יום חמישי כ"ו ניסן תשפ"ה


ח. אם חבירו שואלו מה דיבר עליו פלוני, ישתמט ממנו בלי לשקר ובלי לרכל. ואם אינו יכול, מוטב שישקר ולא ירכל, אך לא ישבע לשקר.

ט. איסור רכילות הוא אף כשאינו אומר את שמו של המדבר, אם חבירו יבין מאליו מי היה המדבר. וכן אם חבירו יודע מה דיברו עליו ואינו יודע מי דיבר, אסור לומר או לרמוז לו מי היה המדבר.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ח. אם אדם שואל את חבירו מה אמר עליו פלוני, ודבר זה הוא רכילות, אם הוא יכול להשתמט ממנו בלי לשקר ובלי לומר את האמת, מוטב שיעשה כן. ואם אינו יכול, כיון שחבירו יבין שהוא משתמט ממנו, מותר לו לומר שקר גמור מפני השלום, ולא לומר רכילות. אמנם אסור להשבע לשקר ח"ו עבור זה.

ט. איסור רכילות הוא אפילו כשאינו אומר לחבירו בפירוש את שמו של אותו אדם שדיבר עליו, אלא מתוך דבריו נודע לחבירו אחר כך שמו של אותו אדם. וכן באופן שחבירו כבר ידע שדיברו עליו ואינו יודע מי המדבר, והוא בא ורמז לו מי היה המדבר, הרי זה איסור רכילות ממש.

 

[מיכל]

שבת קדש כ"ח ניסן תשפ"ה


א. אסור לספר רכילות בפני אדם אחד, וכל שכן בפני רבים.

ב. אסור לספר אפילו אבק רכילות. דיבור המשתמע לשתי פנים, אסור לספרו באופן שמשתמע ממנו שכוונת המספר היתה לגנות. ואם הוא משער שהשומע יפרש את הדבר לחובה, כגון שהוא אדם נירגן, או מחמת שיש מריבה ביניהם, אסור לספר לו אפילו באופן שמשתמע יותר כף הזכות, כיון שבודאי ידוננו לחובה.

* * *

פירוט ההלכה היומית: א. אסור לספר רכילות אפילו בפני אדם אחד, וכל שכן שאסור לספר רכילות בפני רבים.

ב. אסור לספר אפילו 'אבק רכילות' (ולהלן כלל ח' יבואר מה הוא אבק רכילות). ואף אם אומר לראובן דבר שאמר עליו שמעון, ואותו דבר יכול להשתמע לשתי פנים, אם הוא אומרו באופן שמשמע ממנו שכוונת שמעון היתה לגנותו, אסור. ואף אם אומרו באופן שמשמע ממנו יותר שלא היתה כוונת שמעון לגנותו, מכל מקום אם הוא מכיר את ראובן שהוא איש נִרְגָן, שדן כל דבר לכף חובה, או שהיתה מריבה בין ראובן לשמעון ומסתבר שידון ראובן את דיבורו של שמעון לכף חובה, אסור בכל אופן לספר דבר זה לראובן.

 

[מיכל]

יום ראשון כ"ט ניסן תשפ"ה


ג. יש אומרים שדבר שנאמר בפני שלשה אין בו משום איסור רכילות, אך למעשה אין לסמוך על זה, והדבר אסור. והאיסור הוא אפילו כשמספר לאדם אחר, אם כוונתו שיתגלה הדבר לאותו אדם שדיברו עליו.

ד. לכן אסור לספר לשותף ששותפו רצה לעוזבו או לספר למחותנים שהחתן רצה לעוזבם, וכיוצא בזה, אף שנאמר הדבר בפני שלשה, כיון שבודאי יכעסו עליו, ויתכן שאף יגרם לו צער או נזק, ודיבור הגורם לנזק או צער יש בו איסור לשון הרע.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ג. יש אומרים, שאם ראובן סיפר גנות על שמעון בפני שלשה בני אדם, אין איסור רכילות לספר זאת לשמעון, כיון שהדבר עתיד להתפרסם ובודאי יתגלה לו לבסוף. אמנם צריך שיתקיימו בזה הפרטים שהתבארו לעיל בהלכות לשון הרע (כלל ב' ס"ד ואילך). אמנם אין לסמוך על דעה זו למעשה, כיון שרבים מהראשונים חולקים על דעה זו, ואוסרים לספר. ואיסור זה הוא בין לספר לשמעון עצמו, ובין לספר לאדם אחר, אם כוונתו שבכך יתגלה הדבר לשמעון.

ד. ולפי זה, אם היו שני שותפים, ואחד מהם רצה לבטל את השותפות מחמת שחשב שימצא שותף אחר, ובסוף לא מצא ולא עזב את השותפות, אסור לספר לשותף שלו שכוונתו היתה לעוזבו. וכן חתן שרצה לבטל את השידוך מאיזו סיבה, ובסוף לא ביטל, אסור לספר למחותניו שכוונתו היתה לעוזבם, ואפילו אם כבר התפרסם הדבר בפני שלשה בני אדם, כיון שבודאי יכעסו עליו, ויתכן שמחמת כן יבטלו את השותפות עמו או את השידוך, או שיצירו לו, והגורם לחבירו בדיבורו צער או נזק עובר באיסור לשון הרע.

 

[מיכל]

יום שני ל' ניסן תשפ"ה


א. אסור לספר רכילות אפילו שהיא אמת, ואף אם הוא היה אומר כן בפניו. ואפילו אם באמת אומר כן בפניו הדבר אסור, ואדרבה, יש בכך איסור גדול יותר, שמכניס שנאה גדולה בלב השומע, שמאמין לכך בהחלט, וגם באים על ידי כן לידי כמה עבירות.

* * *

א. אסור לספר רכילות, אף שזו אמת ללא שום תערובת שקר, ואף שלא בפניו, ואף אם הוא יודע בעצמו שהיה אומר דבר זה גם בפניו. וכל שכן אם מעיז פניו ואומר בפניו ממש (כששניהם לפניו) 'אתה דיברת עליו כך וכך', או 'אתה עשית לו כך וכך', שדבר זה אסור. ועוונו גדול יותר מסתם רכילות, כיון שבזה הוא מכניס שנאה גדולה יותר בלבו של השומע, כי הוא אומר בליבו שבודאי הדבר אמת, שהרי לולא כן לא היה הלה מעיז לומר זאת בפני אותו אדם. ועוד, שעל ידי כן הוא גורם לשניהם לעבור על איסורים רבים (של רכילות והלבנת פנים ועוד, כמבואר בפתיחה (לאוין, יד, בהגה"ה)).

 

[מיכל]

יום שלישי א' אייר תשפ"ה

ב. אם לוי סיפר לשמעון שראובן דיבר עליו, אסור לשמעון לומר לראובן שלוי סיפר לו כן, כי זו רכילות על לוי. ואף אם לא יזכיר את שמו של לוי, אם ראובן יבין שהוא המספר, אסור.

ג. אסור לספר רכילות אפילו כשאינו מספר זאת לאדם עצמו, כיון שדרך הדברים להתפרסם עד שיגיעו לאדם עצמו, וכל שכן שאין לספר מה שאמרו על בניו וקרוביו, שזו רכילות ממש.

ד. דין רכילות 'לתועלת', כדי שיוכיח השומע את המספר לשון הרע, התבאר לעיל הלכות לשה"ר כלל י' ס"ו.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ב. אם ראובן דיבר על שמעון בפני לוי, והלך לוי וסיפר לשמעון שראובן דיבר עליו, אסור לשמעון לחזור ולומר לראובן 'מדוע דיברת עלי בפני לוי?', כיון שבכך הוא עובר על איסור רכילות, שהרי הוא מספר לראובן שלוי אמר לו שהוא דיבר עליו. ואף אם אינו אומר לו בפירוש שלוי אמר לו כן, אלא סתם ששמע שדיבר עליו, מכל מקום אם על ידי זה יבין ראובן שלוי סיפר לו זאת, הדבר אסור.

ג. איסור רכילות אינו דוקא כשאומר לאותו אדם שדיברו עליו, אלא אף אם אומר כן לאדם אחר, שראובן דיבר על שמעון, הרי זה אסור, כיון שדיבורים אלו גורמים לעורר מחלוקת בין ראובן לשמעון, על ידי שנשמעים איש מפי איש, וכל שכן שאסור לספר לאדם מה שדיבר פלוני על בניו או קרוביו, כיון שטבע האדם להצטער מכך, והרי זו רכילות (ואפילו אם יזהיר את השומע שלא יספר כן לשמעון, ואף אם הוא יודע בברור שהשומע יקיים את דבריו ולא יספר זאת לשמעון, מכל מקום בדרך כלל יש בסיפור עצמו איזו גנות על ראובן או על שמעון, והרי זה בכלל לשון הרע).

ד. אם הוא מספר את הדבר לאדם זר, כדי שאותו אדם יוכיח את ראובן על שדיבר לשון הרע על שמעון, התבאר דינו לעיל (הלכות לה"ר כלל י' סעיף ו').

 

[מיכל]

יום רביעי ב' אייר תשפ"ה


א. איסור רכילות הוא אף כשאינו מחדש לשומע את הדיבור או המעשה עצמו שעשה לו פלוני, אלא מפרש לו את הדיבור או המעשה שעשה לו פלוני, לגנאי.

ב. אם שנים שמעו לשון הרע על פלוני, ואחד מהם עבר על איסור רכילות וסיפר זאת לאותו שדיברו עליו, אסור לשני לחזור ולספר לו זאת, כיון שבכך הוא מחזק או מעורר את השנאה.

ג. מי שעבר על איסור רכילות ורוצה לחזור בתשובה, חייב לבקש מחילה מאותו אדם ולפייסו, וגם לעשות תשובה לפני ה', כמו על כל עבירה.

* * *

פירוט ההלכה היומית: א. איסור רכילות הוא אפילו אם אינו מגלה לשומע דבר חדש, כגון שכבר ידע שפלוני דיבר עליו או עשה לו דבר מסוים, אלא שלא שם לב שיש בכך גנאי או נזק עבורו, והלה בא ומעורר אותו ואומר לו שהלה התנהג עמו שלא כדין (וכגון שיצא חייב מבית דין, והלה אומר לו שהדיין חייבו שלא כדין), הרי זו רכילות, כיון שעל ידי דיבורו נוצרת שנאה בלבו על אותו אדם.

ב. אם ראובן גינה את שמעון בפני שני בני אדם, ועבר אחד מהם על איסור רכילות וסיפר זאת לשמעון, אף על פי כן אסור לאדם השני לספר גם הוא לשמעון שראובן גינה אותו, וכל שכן אם הוא מטעים את הדברים יותר, שהדבר אסור משום רכילות. ולא רק באופן שהוא יודע שאף לאחר שהראשון סיפר זאת לשמעון לא האמינו לגמרי והיה מסופק בדבר, שאז ודאי אסור לספר, שהרי על ידי סיפורו יאמין יותר לרכילות, אלא אפילו אם אינו יודע אם שמעון האמינו או לא, גם כן אסור, כיון שבדבריו הוא מחזק יותר את השנאה של שמעון על ראובן, שיאמין לדברים יותר, מאחר שישמעם מפי שני בני אדם. ועוד, שלפעמים מחמת שישמע את הדברים שוב, תתעורר בלבו מחדש השנאה לראובן, ויבוא לריב איתו על כך.

ג. מי שעבר על איסור רכילות ורוצה לחזור בתשובה, אין לו תקנה עד שיבקש מחילה מאותו אדם שריכל עליו, ויפייס אותו, וגם יחזור בתשובה לפני ה' על שעבר על איסור תורה של רכילות, ופרטי דיניו הם כמו שהתבאר לעיל (הלכות לשון הרע כלל ד סעיף יד).

 

[מיכל]

יום חמישי ג' אייר תשפ"ה


א. אסור מן התורה להאמין לרכילות, והמקבל רכילות חמור יותר מהמספר.

ב. השומע רכילות ורואה שיש לו בכך תועלת לעתיד, מותר לו לשמוע ולחשוש לדברים ולהזהר מאותו אדם, אך אסור לו להאמין ולקבל את הדברים בהחלט.

* * *

פירוט ההלכה היומית: א. כמו שאסור מן התורה לקבל לשון הרע, כך אסור לקבל רכילות, שגם היא בכלל לשון הרע. והיינו, שהשומע לא יאמין בלבו למה שסיפר לו הרוכל, שכך וכך עשה לו או דיבר עליו אותו אדם. והמקבל רכילות עובר בלא תעשה, שנאמר 'לֹא תִשָֹּא שֵׁמַע שָׁוְא', מלבד שאר לאוין ועשין המצטרפים לזה בדרך כלל, כמבואר בפתיחה. ואמרו חכמים שלשון הרע הורגת שלשה, האומרו המקבלו ומי שנאמר עליו, והמקבלו יותר מן האומרו. ואמרו חכמים, כל המספר או המקבל לשון הרע, ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר 'לֹא תִשָֹּא שֵׁמַע שָׁוְא', ונסמך לו הפסוק 'לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ'.

ב. גם בשמיעת רכילות לבד גם כן יש איסור גדול כמו בלשון הרע, אף שבשעת השמיעה עדיין לא החליט בדעתו להאמין לסיפור. ומכל מקום איסור קבלה חמור יותר, כיון שלענין שמיעה יש מקום היתר מסוים, באופן שהוא מבין בתחילת הסיפור שתהיה לו תועלת בידיעת דבר זה להבא, אם הוא דבר אמת, כגון שחבירו רוצה לספר לו שפלוני רוצה להזיק לו בגופו או בממונו, שבאופן זה בודאי מותר לכתחילה לשמוע כדי לידע איך לחוש ולהשמר ממנו. אבל לקבל את דבריו בהחלטה אסור מן התורה בכל אופן, אלא יקבל את הדברים כחשש בלבד, וכדי שיזהר בדבר. ולעיל (הלכות לשה"ר כלל ו) התבאר איך לנהוג בענין השמיעה לצאת ידי שמים.

 

[מיכל]

יום שישי ד' אייר תשפ"ה

הלכות רכילות

ג. הרואה בחבירו דברים הניכרים שכוונתו להזיקו, מותר לו לדרוש ולחקור אצל אחרים האם אכן כוונת הלה להזיקו.

ד. אף באופנים שמותר להאמין לרכילות היינו רק לגבי לחשוש ולהזהר שלא ינזק, אך לא להאמין בהחלט, ולא להזיק לאותו אדם, ואף לא להמנע מלהיטיב לו בטובות שיש להיטיב לסתם אדם מישראל.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ג. אדם הרואה בחבירו דברים שניכר מהם שכוונתו להזיק לו בגופו או בממונו, אפילו אם עד עכשיו לא שמע עליו שום דבר מעין זה, מותר לו לחקור ולדרוש אצל אנשים אחרים האם אכן כוונתו של אותו אדם להזיקו, כדי שידע להישמר ממנו, ואינו צריך לחשוש שמא על ידי זה יספרו בני אדם בגנותו של אותו אדם.

ד. כל הכללים שנאמרו לעיל בהלכות לשון הרע (כלל ו') לגבי קבלת לשון הרע לענין לחשוש לדבר, הוא הדין בדיני רכילות. ולכן צריך להזהר, כששומע על אחד שדיבר עליו או עשה לו דבר מסוים, או שרוצה לעשות לו דבר מסוים, לא יאמין לדבר בהחלט, ואף לא בדרך ספק, אלא רק בדרך חשש, והיינו שישמור עצמו מפני אותו אדם. ולכן אסור לגרום לאותו אדם נזק או ביוש מחמת הדברים ששמע עליו, ואפילו רק לשנוא אותו בלב אסור, וכל שכן שלא יפטור את עצמו מחיובים שיש לו כלפיו. וכן חייב הוא להיטיב לו בכל הטובות שציותה התורה להיטיב לשאר אנשים מישראל. וכלל הדבר הוא שלא הותר לחשוש לאותה רכילות אלא לגבי זה שיזהר ממנו שלא יגרום לו היזק, ולא לגבי שום דבר אחר.

 

[מיכל]

יום ראשון ו' אייר תשפ"ה

הלכות רכילות

ו. השומע רכילות על חבירו, אף שהתברר לו שהדבר עצמו אמת, אם יש מקום לדונו לכף זכות ולא עשה כן, אלא דנו לכף חובה שהתכוין לגנותו או להרע לו, הרי דינו כעובר על איסור קבלת רכילות.

ז. המקבל רכילות ורוצה לחזור בתשובה, יוציא את הדברים מליבו, שלא להאמינם. ואם קשה לו לחשוב שהכל שקר, יחשוב בדעתו שמא המספר שינה פרטים קטנים בסיפור, שמחמת כן השתנה הסיפור מטוב לרע. ומלבד זאת יקבל על עצמו שלא להאמין יותר ללשון הרע או רכילות, ויתוודה על חטאו.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ו. השומע רכילות על חבירו, שדיבר עליו או עשה לו דבר מסוים, אף אם התברר לו שהסיפור עצמו אמיתי, אך ניתן לדונו לכף זכות, כגון שלא היתה כוונתו להכעיסו בכך וכדומה, באופן שלא תהיה עוולה בדבר, וידוע שיש מצוה לדון אותו לכף זכות, ואילו השומע לא דן אותו לכף זכות, וממילא נחשב הדבר כעוולה, ומחמת כן שמר את הדבר בליבו, הרי הוא נחשב כמקבל רכילות אף שנודע לו שהמעשה עצמו אמת].

ז. מי שכבר עבר וקיבל רכילות, תקנתו היא שיתחזק להוציא את הדבר מליבו, שלא להאמינו. ואפילו אם קשה לו לחשוב שהמספר בדה את הדברים מליבו, יחשוב בדעתו שמא הוסיף המספר איזה פרט או גרע איזה פרט, או ששינה כמה מילים מדבריו של אותו אדם, או ששינה את הניגון של הדברים, ועל ידי זה השתנה הדבר מטוב לרע. ויקבל על עצמו שלא יקבל יותר לשון הרע ורכילות על אדם מישראל, ויתוודה על כך, ובזה יתקן את האיסור, אם לא סיפר את הדבר לאחרים שאז צריך גם לעשות את כל פרטי התשובה על לשון הרע].

 

[מיכל]

יום שני ז' אייר תשפ"ה

הלכות רכילות

א. אסור להאמין לרכילות, גם אם סיפרוה בפני רבים ובפרסום.

ב. אסור להאמין לרכילות אף אם סיפרוה בפני אותו אדם, ואף אם שתק ולא הכחיש, ואפילו אם טבעו שלא לשתוק בזמנים כאלו, מכל מקום אין להאמין לדברים. איסור רכילות הוא אף כשהמספר - לפי דבריו - אינו עובר באיסור, כיון שיש תועלת בדבריו, וכל שכן באופן שלפי דברי עצמו הוא עובר באיסור רכילות, שבודאי אין להאמין לו ולהוציא את אותו אדם מחזקת כשרותו.

* * *

 

[מיכל]

יום שלישי ח' אייר תשפ"ה

הלכות רכילות

ג. מי שהיה לו נזק בעסקיו, כגון שפיטרוהו ממשרתו וכדומה, אסור לו לחשוד באדם מישראל שהלשין עליו ומחמת כן פיטרוהו, ואף אם אמרו לו שאדם מסוים הלשין עליו, מותר לו רק לחשוש לדבר, אך לא להאמינו בודאות.

ד. אסור להאמין לרכילות אפילו אם שמע זאת משני בני אדם, או שיצא קול בעיר על כך, אלא יכול רק לחוש לדבר.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ג. מי שהיה לו נזק בעסקיו, כגון שהיה שוכר עסק מאדם אחר, ואותו אדם סילקו משכירותו, ואינו יודע אם סילקו מחמת עצמו או מחמת שהיה מי שהוא שהלשין עליו בפני אותו אדם, אסור לו לחשוד בשום אדם מישראל, כיון שאין מחזיקים אדם מישראל במעשה רשע, ועל זה נאמר 'בצדק תשפוט עמיתך' אלא אם כן יש לו דברים הניכרים על אדם מסוים שהוא הלשין עליו, שאז מותר להחליט בליבו שהוא עשה כן, אך אסור לו להפסידו מחמת כן, ולהלן יבואר מה הם 'דברים הניכרים']. ואפילו אם שמע שאדם מסוים גרם לו את הנזק, מותר לו רק לחשוש שהדבר אמת, אך לא להחליט כן בלבו שהדבר אמת. ואפילו אם אנשים אחרים רבו עם אותו אדם מחמת כן, ואמרו לו שעשה מעשה שלא כהוגן בכך שהלשין עליו, והלה שתק ולא הכחישם, מכל מקום אין זו ראיה שהדבר אמת. כי אף שאם באמת אין הדבר נכון היה לו להציל את עצמו מן החשד ולומר שלא עשה כן, מכל מקום יתכן שראה שלא יקבלו את דבריו, ולכן שתק, וממילא אין להאמין בהחלט שהדבר אמת, אלא רק לחשוש.

ד. איסור קבלת רכילות הוא אף אם שמע משני אנשים, או שיצא קול בעיר, שפלוני דיבר עליו או עשה לו דבר מסוים, מכל מקום אסור לו לקבל את הדברים ולהאמינם בהחלט, ואף אם כוונת המספרים לתועלת, ואין לו אלא לחשוש לדבר.

 

[מיכל]

יום רביעי ט' אייר תשפ"ה

הלכות רכילות

ה. אף השומע רכילות מחבירו הנאמן עליו כשני עדים, אינו רשאי להאמינו. אך אם הדבר נוגע לו להבא, מותר להאמינו. ומכל מקום אסור לו לספר זאת לאחרים, ולא להכותו או לגנותו או להפסידו ממון מחמת כן.

ו. היתר זה הוא רק כשהמספר נאמן עליו כשני עדים תמיד ובכל דבר, אך אינו יכול להחליט על סתם אדם שבסיפור זה הוא מאמינו כשני עדים, ואדרבה, ככל שיאמינו יותר כך יגדל חטאו בקבלת לשון הרע ורכילות.

ז. דעת הפוסקים היא שבזמנינו אין אדם היכול לומר על חבירו שהוא נאמן עליו כשני עדים, ולכן מותר רק לחשוש לדברים, ולא להאמינם לגמרי. ולכן אסור להאמין ללשון הרע או רכילות (שיש בה תועלת) אפילו שנאמרת מהורים או בני זוג, אלא לחשוש בלבד.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ה. אסור לקבל רכילות אפילו מאדם הנאמן עליו כשני עדים, ואפילו אם לפי דברי אותו אדם אין אפשרות ללמד זכות על אותו אדם שדיבר עליו או עשה לו דבר רע. אמנם אם יש לו תועלת בכך להבא, כגון שסיפר לו (אותו אדם הנאמן כשנים) על פלוני שרוצה להרע לו או להזיקו, כדי שישמור את עצמו, מותר לקבל ממנו דבר זה ולהאמינו. אבל לא יגלה את הדבר לאחרים, ואף לא לאנשי ביתו, אלא אם כן יש תועלת בגילוי זה. וכל זה הוא דוקא אם אותו אדם הנאמן עליו כשנים מספר לו דבר ששמע בעצמו מאותו פלוני, אבל אם הוא עצמו שמע זאת מאחרים, אין לו יתרון על אדם אחר.

ו. ואפילו באופן שמותר להאמינו, היינו דוקא אם הוא מכיר את טבע אותו אדם שסיפר לו זאת, שאינו משקר בשום אופן, ואינו מגזים בדבריו, ודעתו סומכת עליו כל כך עד שנאמנים עליו כל דבריו תמיד (ולא רק בסיפור זה) כנאמנות של שני עדים המעידים בבית דין. (וגם אז מותר רק להאמינו בעצמו, אך לא להפסיד לאותו פלוני ממון או להכותו או לגנותו). אבל אם אותו מספר אינו נאמן עליו בדברים אחרים, ורק בסיפור זה שסיפר לו על פלוני הוא מאמינו, משום שמָתְקוּ לו דברי לשון הרע ורכילות שסיפר לו בגנות אותו פלוני, בודאי אסור להאמינו, ואינו יכול להחליט בדעתו שבסיפור זה הוא מאמינו כשני עדים. ואדרבה, ככל שיחליט יותר בדעתו שהוא מאמין לדבריו שהם אמיתיים, יכנס יותר לכלל מקבל לשון הרע ורכילות.

ז. דין זה, שמותר לאדם להאמין לרכילות שיש בה תועלת אם שמעה מאדם הנאמן עליו כשני עדים, היה רק בזמן חכמי הגמרא, אבל היום דעת הפוסקים שאין אדם יכול לומר על אדם אחר שהוא נאמן אצלו כשני עדים שאינו משקר לעולם, ולכן אסור לו לקבל את דבריו בשום אופן, אלא רק לחשוש לדברים בלבד, כשיש לו תועלת מכך. ובין כך אין זה מצוי כל כך שיתקיימו כל התנאים האמורים לעיל בדין אדם הנאמן עליו כשני עדים.

ויש להתבונן מזה כמה דרך בני אדם לטעות בכך, שהם נזהרים מלהאמין ללשון הרע או רכילות הנשמעת מאחרים, ואילו כששומעים דברים אלו מהוריהם או מבני זוגם, הם מאמינים לדבריהם, בחושבם שהם בודאי לא ישקרו להם, וזו טעות גמורה, כיון שלפי הדין אין חילוק ביו רחוקים לבין קרובים, וכמו שהתבאר.

 

[מיכל]

יום חמישי י' אייר תשפ"ה

הלכות רכילות

ח. אסור לקבל רכילות אפילו ממי שמספר זאת לפי תומו.

ט. השומע רכילות על חבירו, ויש לו 'דברים הניכרים' המוכיחים שהדבר אמת, מותר להאמין בתנאים דלהלן: א. שאין מקום לדון את אותו אדם לכף זכות. ב. שזהו דבר הניכר ממש, ולא רק קצת. ג. שאת הדברים הניכרים יראה בעצמו. ד. שתהיה לו תועלת מכך להבא. ה. מותר רק להאמין בלבו, אך לא לספר לאחרים, וכן לא להפסידו ממון או להכותו.

י. אדם שהזיקו לו בעסקיו על ידי הלשנה וכדומה, ויש לו 'דברים הניכרים' שפלוני עשה כן, אסור לו לחזור ולהלשין על אותו פלוני. אמנם אם ראה בעצמו שהלה הלשין עליו, ובכך שיחזור וילשין עליו תהיה לו תועלת שהלה יפסיק להלשין עליו, ואין לו דרך אחרת להפסיק את הלשנותיו, מותר. אך אינו יכול לסמוך בכך על דברים הניכרים, וכל שכן שלא יסמוך בזה על אחרים.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ח. אסור לקבל רכילות אפילו מאדם המסיח את הדברים לפי תומו, והיינו שהשומע רואה שאין כוונת המספר לעורר מחלוקת ביניהם, רק שבמקרה יצא דבר זה מפיו, מכל מקום אסור להאמינו.

ט. השומע רכילות מחבירו על פלוני שדיבר עליו או עשה לו דבר רע, והוא רואה 'דברים הניכרים' באותו פלוני המוכיחים שאכן דיבר עליו או עשה לו כן, מותר להאמינו רק אם יתקיימו חמשת התנאים דלהלן: א. שאף אם הדבר אמת, אינו יכול לדון אותו לכף זכות, אבל אם יכול לדונו לכף זכות, עליו לעשות כן, ולא לקבל את הדברים כגנות על אותו פלוני. ב. שיהא דבר הניכר ממש, המוכיח את אמיתות הסיפור ששמע עליו, ולא דבר הניכר רק קצת. ג. שאת אותם דברים ניכרים יראה בעצמו, ולא שישמעם מאחרים. ד. שתהיה לו תועלת מידיעת הדבר להבא, שאם לא כן אסור אפילו לשמוע את הסיפור עצמו, בלי להאמינו. ה. ההיתר הוא רק להאמין בלב שהדבר אמת, אבל אסור לו לספר את הדבר לאחרים, וכן אסור לו מחמת כן להפסידו ממון או להכותו.

י. ולפי מה שהתבאר, אם יש לאחד איזה נזק בעסקיו מחמת שהלשינו עליו וכדומה, אף אם יש לו 'דברים הניכרים' המוכיחים שפלוני הלשין עליו, אסור לו לחזור ולהלשין עליו. ומה שרגילים בני אדם לומר שאם אחד הלשין על חבירו מותר לחבירו לחזור ולהלשין עליו, זו טעות גמורה מכמה טעמים: א. הדבר מותר רק אם על ידי שילשין על חבירו תהיה לו תועלת להבא, שחבירו יפסיק להלשין עליו, ואין לו דרך אחרת להציל את עצמו מהלשנותיו של חבירו. אבל בדרך נקמה אסור להלשין על אותו אדם שהלשין עליו. ב. הדבר מותר רק אם ראה בעצמו שחבירו הלשין עליו, ואינו יכול לסמוך בזה על 'דברים הניכרים' בלבד. וכל שכן שאינו רשאי להאמין לאחרים שסיפרו לו שאותו פלוני הלשין עליו, ובאופן כזה אסור אפילו להחליט בלבו שהדבר אמת. ובודאי שאסור לסמוך על דבריהם ולהפסיד לו הפסד כל שהוא, אפילו אם כוונתו לתועלת להבא.