מידע שימושי 2 הלכות יומיות מהספר חפץ חיים *מתעדכן*

[מיכל]

שבת קדש ב' תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ז. גם דבר שנאמר בפני שלשה, אם המספר הזהיר אותם שלא יספרו זאת, אסור להם לספר, ואפילו אם אחד או שנים סיפרו, אסור לשלישי לספר, ואפילו במקרה.

ח. ודין זה הוא בין אם אמר להם שלא ידברו על הענין, או שלא יוודע מהם הדבר, תמיד אסור. והיתר זה של 'בפני שלשה' אינו שייך כששני בני אדם סיפרו לשנים אחרים, אלא רק באחד שסיפר לשלשה.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ז. הגבלה נוספת להיתר זה של אמירת דבר שנאמר בפני שלשה: אם המספר הזהיר את השומעים שלא לגלות את מה שאמר להם, אסור לשומעים לספר זאת, אף לא במקרה. ואפילו אם אחד או שנים מהשומעים עברו וסיפרו, אסור לשלישי לספר, אפילו במקרה.

ח. ואין חילוק כיצד הזהיר אותם, בין אם אמר להם שלא ידברו על עניין זה כלל, ובין אם אמר להם שלא יוודע ממכם דבר, אסור להם לספר את הלשון הרע ששמעו לשום אדם, כיון שאם יספרו זאת לאחרים - בסוף ישמע זאת גם אותו אדם שנאמרה עליו הגנות, וכל שכן שאסור להם לספר זאת לאותו אדם עצמו. (אבל אם אמר להם רק שלא יספרו זאת לאותו אדם, יתכן שמותר לספר זאת לבני אדם אחרים, וצריך עיון). עוד נראה פשוט, שכל ההיתר של דבר שנאמר בפני שלשה הוא כשהיה המספר אחד והשומעים שלשה, אבל אם שני בני אדם סיפרו לשנים אחרים, אף שיחד הם ארבעה, לא נאמר היתר זה כלל.

 

[מיכל]

יום ראשון ג' תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ט. אף דבר שנאמר בפני שלשה בני אדם, אסור למספר להוסיף אפילו מילה אחת, וכן לא להטעים את דבריו לומר שאכן מתאים לאותו אדם לעשות כן, וכדומה. ואף בדבר שמפורסם בפי כל, אם כוונתו לגנותו ולבזותו בסיפור זה, אסור.

י. אף דבר שנאמר בפני שלשה בני אדם, אסור לספרו לאדם שמסתבר שיאמין לסיפור כאילו הוא אמת, ואף יוסיף לגנות את אותו אדם שדיברו עליו לשון הרע.

ואחרי כל התנאים שהוזכרו לעיל, נמצא שכמעט ואין מקרה שיתקיימו בו כל התנאים המתירים דיבור זה, ואפילו אם יתקיימו, הרי הרבה פוסקים חולקים על עיקר ההיתר, ולכן שומר נפשו ירחק מזה.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ט. אף באופנים שהותר לספר דבר שנאמר בפני שלשה, זהו רק אם יקפיד שלא להוסיף כלום על מה ששמע, אבל אם יוסיף אפילו מילה אחת, או שיטעים את הדבר לפני השומע, לומר שאותו מעשה שהתפרסם על פלוני, אכן מתאים לו לעשות כן, וכדומה, אסור. כיון שבכך הוא מוסיף לגנותו בדברים שלא היו מתפרסמים מעצמם. ועוד, שבזה הוא מוכיח שקיבל את דבר הגנות ששמע עליו כאילו הוא אמת, וזה ודאי אסור. ולכן יש להזהר, באדם שמפורסם עליו ענין רע שעשה בצעירותו, אך מאז ועד עתה הוא מתנהג כראוי, או שמפורסם על אבותיו שהיו רשעים ואילו הוא אינו נוהג כמותם, שאף שבאמת אין בזה חסרון בו, מכל מקום אסור לגנות ולבזות אותו אצל חבריו על כך, והעובר ומספר דברים אלו בפני בני אדם, אפילו שלא בפניו, כדי לבזות אותו, אף שאינו מוסיף דבר על האמת, הרי הוא בכלל כת מקבלי לשון הרע שאינם מקבלים פני שכינה. ובזה אין היתר של דבר שנאמר בפני שלשה, אלא אף שהוא מפורסם בפי כל, כיון שלפי האמת אין עליו שום גנאי במעשה אבותיו או במעשים שעשה בצעירותו ושב מהם, ואותו שמספר זאת שוב עושהו ללעג בפי הבריות, אסור.

י. עוד יש לידע, שהיתר זה לספר דבר שכבר נאמר בפני שלשה, אינו מתיר לספר את הדבר לאדם שמטבעו יאמין מיד לאותו דבר גנאי ויקבלנו כאמת גמורה, ויתכן שיוסיף מעצמו לגנותו, אלא אסור לספר לו שום דבר מעין זה, והמספר לו עובר ב'לפני עור לא תתן מכשול'. וכל האופנים שהתבארו עד עתה שיש בהם איסור, זהו אפילו אם מספר סתם שכך וכך נשמע על פלוני (וכל שכן שאסור לומר שראובן סיפר גנות זו על שמעון, שהרי אמר לשון הרע על שמעון שיש בו גנות זו, ואמר גם לשון הרע על ראובן שסיפר לשון הרע על שמעון).

ואחרי כל הדברים הללו, יש להתבונן כמה צריכים להתרחק מקולא זו של דבר שנאמר בפני שלשה, כיון שכמעט לא יתכן במציאות שיתקיימו כל התנאים שהתבארו לעיל כדי להתיר דבר זה. ואפילו במקום שיתקיימו כל התנאים הללו, עדיין צריך עיון אם ההלכה כדעה זו המתירה זאת, כיון שהרבה פוסקים חולקים על זה. ולכן שומר נפשו ירחק מזה.

 

[מיכל]

יום שני ד' תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

יא. ראשי הקהל או שאר ממונים על הציבור וכדומה שדנו בעניינו של אדם מסוים והכריעו לחובתו על פי הרוב, אסור לאחד מהם לומר אח"כ שהוא רצה לזכותו וחבריו הכריעו לחובתו. ואף אם לא סיכמו בפירוש שלא יספרו, אסור, בין לאותו אדם עצמו, ובין לאחרים. ואפילו אם כועסים או מקללים אותו על כך, אסור.

* * *

פירוט ההלכה היומית: יא. לפי כל מה שהתבאר בהלכות אלו של דבר הנאמר בפני שלשה, יש להזהר, כשיושבים ראשי הקהל לדון בעניני חיובי הממון של בני העיר (והוא הדין לבני אדם אחרים שיש להם אחריות והכרעה על אחרים, אסיפת מנהלים, מורות, מלמדים, וכדומה), ויש ביניהם מחלוקת בענינים אלו, וקיבלו החלטה וקבעו את הדבר לפי הרוב, כאשר הם יוצאים אח"כ החוצה צריך כל אחד להזהר שלא לספר מה היתה דעתו או דעת חבירו בנידון זה, מי היה נגד ומי היה בעד. ואיסור זה הוא בין אם סיכמו ביניהם שלא יספרו זאת, שאז ודאי זה איסור גמור לספר, ובין אם לא סיכמו ביניהם כך, מכל מקום אסור להם לספר. והאיסור הוא בין אם מספר לאותו אדם עצמו, ובין אם מספרו לאדם אחר. ואפילו בדרך מקרה, ואפילו רק לרמוז לאדם אחר שעדיין דעתו אינה נוטה למה שהכריעו כולם, אלא שהוא מוכרח להסכים עם הרוב, ג"כ אסור (ויש אומרים שאף לומר רק שמתחילה נטה להקל, ואחר כך כשעמדו למנין הלכו אחרי הרוב, אסור). ואפילו אם אותו אדם או אדם אחר כועס על אחד מראשי הקהל ומקללו על מה שחייבו אדם מסוים, אסור לו לומר שהוא רצה להקל מעליו ולא היה יכול לפסוק נגד הרוב, אלא עליו לשתוק.

 

[מיכל]

יום שלישי ה' תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

יב. אסור לומר על דרשן שאין בדרשותיו כלום ואין מה לשמוע בהם, אפילו אם האמת היא כן.

יג. אדם המגלה סוד מעסקיו או מסחרו בפני שלשה, אף שהוא דבר היכול לגרום לו היזק או צער, מותר להם לספר את הדבר לאחרים (בתנאים המבוארים לעיל), אם לא גילה דעתו שהוא מקפיד שלא יספרו זאת.

* * *

פירוט ההלכה היומית: יב. כשיש מי שדורש בבית המדרש, אסור ללעוג עליו ולומר שאין בדרשותיו ממש, ואין מה לשמוע בהם, וכדומה, כיון שעל ידי דיבור כזה מצוי שגורם לדרשן היזק בממונו, וכמה פעמים גם גורם לו ביוש וצער. וגם לו יהי שדבריו אמיתיים, מכל מקום לשון הרע אסור אפילו על אמת. ואין שום תועלת שמכוון לה המלעיג והמתלוצץ מהדרשן. ואדרבה, אם בעל נפש הוא, צריך לייעץ לו אחר כך בינו לבינו שיאמר את הדרשה באופן אחר שיתקבל לפני השומעים, ובעצה זו יקיים גם 'ואהבת לרעך כמוך'. ועל כל פנים אסור לו לעשותו ללעג בפי הבריות, ואין בזה היתר של דבר שנאמר בפני שלשה.

יג. אם אדם גילה לחבירו ענין מעסקיו או מסחרו, וסיפר זאת בפני שלשה בני אדם, אף שזה דבר שמן הסתם אסור לספרו לבני אדם אחרים, שמא יגרם לאותו אדם היזק או צער, מכל מקום כיון שגילה דבר זה בפני שלשה, אנו רואים שאינו חושש שיתפרסם הדבר, ולכן מותר לכתחילה לשומע לספר את הדבר לאחרים, ובלבד שיתקיימו התנאים שנאמרו לעיל בדברים הנאמרים בפני שלשה. אבל אם אותו אדם גילה דעתו בפירוש שאינו רוצה שיפרסמו את הדבר, אסור.

 

[מיכל]

יום רביעי ו' תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

א. אסור לומר לשון הרע בין בסתר ובין בפני האדם שמספרים עליו, ולפעמים כשמספר בפניו איסורו גדול יותר, שבא לידי קטטה והלבנת פנים.

ב. דיבור שיכול להתפרש לגנות ויכול להתפרש לדבר שאין בו גנות, אם הוא אומר זאת באופן שהיה אומר אף בפני אותו אדם עצמו, זו ראיה שצורת האמירה היא באופן שאינו מתפרש לגנות, ומותר. אך אם אומר באופן המתפרש לגנות, אף אם אומרו בפניו ממש, אסור.

* * *

פירוט ההלכה היומית: א. איסור לשון הרע הוא בין כשאומרו בסתר, ומקפיד שלא יתגלה הדבר, ובין כשאומרו בגלוי. וכשאומרו בסתר, נאמר בו 'ארור מכה רעהו בסתר', אמנם גם כשאומרו בגלוי יש בו איסור לשון הרע. ואפילו אם הוא חושב שהיה אומר דבר זה בפני אותו אדם עצמו, או שבאמת אומרו בפני אותו אדם, עובר משום איסור לשון הרע, ואף יש בזה איסור גדול יותר מצד זה שהוא נוהג בעזות וחוצפה, ואף גורם בכך למריבות, ולפעמים בא לידי להלבנת פנים.

ב. אמנם, אם אומר האדם 'אבק לשון הרע', כלומר דבר שיכול להתפרש כגנאי ויכול להתפרש כדבר שאין בו גנאי, והפירוש תלוי בצורה שבה המספר אומר את הדברים, בזה אמרו חכמים שאם הוא אומר זאת באופן שאינו מתבייש לומר כן אף בפני חבירו, הרי זו ראיה שאינו אומר זאת בצורה המתפרשת לגנאי, ולכן אין בזה איסור לשון הרע. אבל אם ניכר מדיבורו שכוונתו לגנותו, אפילו אם אין זה גנאי גמור אלא רק אבק לשון הרע, ואף שהוא אמת, ואף שהוא יודע בעצמו שהיה אומר כן אף בפני חבירו, מכל מקום כיון שאומר זאת באופן שמתפרש לגנות, אסור.

 

[מיכל]

יום חמישי ז' תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ג. איסור לשון הרע הוא אף כשאינו מדבר מתוך שנאה ולא מתוך כוונה לגנותו, אלא בדרך שחוק.

ד. אף אם אינו מזכיר את שמו של אותו אדם, אלא רומזו והשומע מבין, אסור. ואפילו בסיפור דבר שאינו גנאי מצד עצמו, אלא שנגרם לו בכך רעה או גנות, והמספר התכוין לזה, אסור.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ג. איסור לשון הרע הוא אף כשאינו מדבר דרך שנאה, ואף כשאינו מתכוין לגנותו, אלא אמר כן דרך שחוק וקלות ראש, מכל מקום כיון שדיבר גנאי על חבירו, הרי זה אסור מן התורה.

ד. איסור לשון הרע הוא אף כשאינו אומר בפירוש את שמו של האיש שעליו הוא מדבר, אלא מספר סתם, ומתוך הענין מבין השומע מי הוא האדם המדובר. ויותר מזה, שאף אם בדברי סיפורו לא הוזכר כלל גנאי על חבירו, אלא שעל ידי הדברים נגרמה לחבירו רעה או גנות, והמספר התכוין לכך, גם זה בכלל לשון הרע.

 

[מיכל]

יום שישי ח' תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ה. אסור לספר לשון הרע דרך רמאות, שמספר את הענין לפי תומו, כאילו אינו יודע שזהו לשון הרע, או כאילו אינו יודע שאלו מעשיו של אותו אדם.

ו. איסור לשון הרע הוא אף כשלא נגרמה על ידי זה רעה לאותו אדם, ואפילו אם הוא משער מתחילה שלא תיגרם לו רעה, אסור לספר.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ה. יש הרבה אופנים בבעלי לשון הרע שמספרים דרך רמאות, והיינו שמספרים לפי תומם על חבריהם, כאילו אינם יודעים שדבר זה הוא לשון הרע, או שמספרים את הענין כאילו אינם יודעים שאדם פלוני הוא העושה כן, ודברים אלו וכל כיוצא בהם, הרי זה לשון הרע גמור.

ו. המספר לשון הרע, אפילו אם לא גרם שום רעה לאותו אדם שסיפר עליו, כגון שהשומעים לא האמינו לדבריו, וכדומה, אף על פי כן זהו בכלל איסור לשון הרע וצריך כפרה. ויתר על כן, אפילו אם מתחילה הוא משער בדעתו שלא יגרם שום רעה לאותו אחד מחמת סיפורו, אסור לספר בגנותו.

 

[מיכל]

שבת קדש ט' תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ז. הרואה אדם שעושה מעשה שניתן לדונו לכף זכות ולכף חובה, אם העושה הוא ירא שמים, אפילו אם מסתבר יותר לדונו לכף חובה, חייב לדונו לכף זכות. ואם הוא בינוני, והספק שקול, מצוה לדונו לכף זכות, ואם סיפר גנותו לאחרים, עבר באיסור לשון הרע. ואם מסתבר יותר לדונו לכף חובה, ראוי שיהיה הדבר בעיניו כספק, ולא כחובה גמורה.

ח. ומכל מקום אף שרשאי לדונו במחשבתו לחובה, אסור לספר זאת לאחרים, עד שיתקיימו כל התנאים שיבוארו להלן.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ז. אדם הרואה את חבירו שעושה מעשה שניתן לדונו לכף זכות או לכף חובה, אם אותו אדם שעשה את המעשה הוא ירא שמים, אף אם מצד המעשה מסתבר יותר לדונו לכף חובה, מכל מקום חייב הרואה לדונו לכף זכות. ואם הוא אדם בינוני שלפעמים נזהר מהחטא ולפעמים נכשל בו, אם הספק שקול - צריך לדונו לכף זכות, ועליו אמרו 'הדן את חבירו לכף זכות, הקב"ה ידונו לכף זכות', והוא בכלל המצוה 'בצדק תשפוט עמיתך'. ואף אם מסתבר יותר לדונו לכף חובה, מכל מקום ראוי מאד שיהיה הדבר כספק בעיניו, ולא יכריענו לגמרי לחובה. ולענין הלכות לשון הרע: באופן שהדבר נוטה יותר לכף זכות, שאסור לו לדונו לכף חובה אפילו בינו לבין עצמו, והוא דן אותו לכף חובה והלך וגינה אותו מחמת כן בפני בני אדם, מלבד שעבר על 'בצדק תשפוט עמיתך', עבר גם על איסור לשון הרע.

ח. ואפילו באדם בינוני ובמקום שיותר מסתבר לדונו לכף חובה, שאין כל כך איסור מצד הדין לדונו לכף חובה, זהו רק בינו לבין עצמו, אבל אין למהר וללכת לבזותו מחמת כן בפני אחרים, אלא אם כן יתקיימו כל התנאים שיבוארו בכללים הבאים.

 

[מיכל]

יום ראשון י' תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

א. אסור לספר שום גנאי על חבירו, לא רק בדבר שלפי האמת אין בו גנאי ממש, כגון שמספר את מעשי אבותיו, אלא אפילו אם ראהו בעצמו שעושה עבירה ש'בין אדם למקום', אסור לספר.

ב. ואיסור זה הוא בין אם ראהו עובר עבירה מפורסמת ובין בשאינה מפורסמת, ואפילו אם עבר על דבר שאמרו חכמים רק שלכתחילה אין לעשות כן, אסור לספר זאת.

* * *

פירוט ההלכה היומית: א. אסור לספר על חבירו דבר שיתבזה על ידו, אפילו שלא בפניו, ואף אם הוא אמת. ואם אין באותו אדם גנאי אמיתי, כגון שמספר על מעשיהם הרעים של אבותיו וקרוביו של אותו אדם, או מעשיו הרעים של אותו אדם קודם שחזר בתשובה, פשוט שזהו איסור לשון הרע, כיון שעתה אותו אדם נוהג כראוי, ואין בו שום עוולה. אלא אפילו אם ראה בעצמו שאותו אדם עובר עבירה שבין אדם למקום, אסור לספר זאת ואפילו שלא בפניו, אם לא באופנים שיבוארו להלן ובעבירות שבין אדם לחבירו יש חילוקים רבים, וגם זה יבואר להלן].

ב. ואיסור זה הוא בין אם מספר שראה את חבירו עובר על עבירה מן התורה המפורסמת לכל שהיא אסורה, שבודאי יתבזה חבירו אם יספר זאת, ובין אם מספר שעשה עבירה שהרבה בני אדם אינם נזהרים בה כל כך, וכגון לספר על אדם שאינו רוצה ללמוד תורה, או שהוא משקר ואינו מספר זאת לתועלת], שבדבר זה לא יתבזה חבירו כל כך, כיון שהרבה מזלזלים במצוות אלו, בכל אופן אסור לספר. ואפילו דבר שאינו עבירה ממש, כגון לומר על חבירו שמתוך קמצנותו אינו מכבד את השבת כראוי, או אפילו לספר עליו שאינו נזהר רק בדבר שאמרו חכמים שיש להזהר בו לכתחילה, אף שהוא ראה כן בעצמו, אסור לספר זאת.

 

[מיכל]

יום שני י"א תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ג. אדם בינוני שדרכו להזהר מרוב החטאים, וראהו אדם שעושה עבירה במזיד, אם הוא יכול לדונו לכף זכות כגון שלא ידע את גודל החטא וכדומה, עליו לדונו כן, ואסור לו לפרסם חטאו, ואף לא לשנוא אותו בעצמו.

ד. ואם נראה שהוא יודע את גודל האיסור ועושהו בכוונה, אם בשאר העבירות הוא נזהר, אסור לספר את חטאו, אלא להוכיחו בינו לבין עצמו בלשון רכה, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, שאסור אפילו להרהר אחריו, שבודאי עשה תשובה.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ג. הרואה את חבירו שעשה עבירה, והוא אדם בינוני כסתם איש מישראל שדרכו להזהר מהחטא אך לפעמים הוא נכשל, ויתכן שעשה את העבירה בלא כוונה, או שלא ידע שהדבר אסור, או שחשב שאין זה איסור גמור אלא חומרה או מידה טובה שראוי להזהר בה, אזי אפילו אם ראהו עובר כמה פעמים על עבירה זו, צריך לחשוב שאינו עושה כן במזיד אלא מחמת אחת הסיבות הנ"ל, ואסור לפרסם את חטאו כדי שלא יתבזה בפני אחרים, ואפילו הרואה עצמו לא יבזה אותו ואסור לו לשנוא אותו מחמת כן, אלא לדונו לכף זכות, ויש אומרים שאף יש בזה מצות עשה של 'בצדק תשפוט עמיתך'.

ד. אבל אם נראה שהחוטא יודע את גודל האיסור, ועושה זאת במזיד, כגון באיסורי עריות ואכילת דברים אסורים, שכל איש מישראל יודע את האיסור, הדבר תלוי: אם בשאר הדברים הוא אדם בינוני שנזהר מלחטוא, וראה שנכשל בעבירה פעם אחת ובסתר, אסור לגלות את חטאו לאחרים ואפילו שלא בפניו, כיון שיתכן שכבר חזר בתשובה על חטאו. ואסור לספר זאת אפילו לדייני העיר, ואפילו אם יש שני עדים שראו את החטא לא יספרו כיון שאין תועלת מהדבר, (אבל עד אחד ודאי שאסור לו לספר, שהרי לא יהיה נאמן כלל) אלא רק יוכיח אותו בינו לבין עצמו על חטאו. ויוכיחנו בלשון רכה כדי שלא לביישו. וכל שכן אם החוטא הוא איש תלמיד חכם וירא חטא, שפעם אחת גבר עליו יצרו ונכשל, שבודאי עוון גדול הוא לפרסם את חטאו, ואסור אפילו להרהר עליו בליבו, כיון שבודאי חזר בתשובה.

 

[מיכל]

יום שלישי י"ב תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ה. שני אנשים הרואים אדם העובר עבירה, והוא אדם ששונא תוכחה, והוא עשוי בקלות לחטוא שוב, רשאים לומר זאת לדייני העיר או לקרובי החוטא כדי שיענישוהו ויפרישוהו מהחטא, אך אסור להם לספר זאת לאנשים אחרים. אבל אדם יחיד אינו רשאי לספר זאת, כיון שאינו נאמן. אמנם רשאי הוא לספר זאת לרבו, אם הוא יודע שרבו יאמין לו כשני עדים, אך אסור לרבו לספר זאת לאחרים.

ו. ונראה שאפילו אם רבו אינו שומר סוד כל כך, אם יש תועלת במה שמספר לו כדי להפריש את החוטא מהחטא, מותר לספר לו.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ה. אם שני בני אדם רואים אדם אחד שחוטא, והוא מאותם האוילים הלצים ששונאים את המוכיחים אותם, ובודאי לא תתקבל תוכחתם באוזניו, והוא אדם שבקלות יבוא לחטוא שוב בחטא זה, מוטב שיספרו את הדבר לדייני העיר, כדי שיענישו אותו ויפרישו אותו מלחטוא שוב. ונראה שמותר להם גם לספר זאת לקרוביו של החוטא, אם הם יכולים להפרישו מהחטא. אך בתנאי שכוונת המספרים תהיה לשם שמים, ולא מחמת שנאה, וכן הדיינים יענישו אותו בסתר, ולא יביישוהו ברבים. אבל אם רק אדם אחד ראה את חבירו חוטא, אינו יכול להעיד עליו לפני הדיינים כיון שאסור להם לקבל עדות של אדם אחד, ואם הוא מספר זאת הוא נקרא 'מוציא שם רע', והקדוש ברוך הוא שונאו. אבל, יכול הוא לספר זאת לרבו ולאיש סודו, אם הוא יודע שרבו יאמין לדבריו כשני עדים, ומותר לרבו לשנוא את אותו חוטא מחמת כן ולהתרחק ממנו, עד שישוב בתשובה. אבל אסור לרבו לספר דבר זה לאחרים.

ו. ונראה, שאם החוטא הוא אדם שדרכו לחזור ולחטוא, אפילו אם רבו איננו כל כך שומר סוד, ויתכן שהוא יספר את הדברים לאנשים אחרים ויפרסם את החטא, מכל מקום אם תוכחתו של רבו תתקבל על ליבו של החוטא וכוונת המספר היא לתועלת, מותר לו לספר זאת לרבו.

ועל כל פנים, כמו שהתבאר, אפילו אם שנים ראו זאת, ואפילו אם הוא אדם שבקלות יחזור ויחטא, אסור להם לספר זאת לשום אדם חוץ מלדייני העיר, כיון שלא ראו שחטא אלא פעם אחת, ויתכן שחזר בתשובה.

 

[מיכל]

יום רביעי י"ג תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ז. מי שהוחזק לעובר על עבירה מפורסמת הידועה באיסורה לכל ישראל, ואינו נזהר בה כלל, מותר לגנותו בפניו ושלא בפניו, ואף את שאר מעשיו צריך לשפוט לכף חובה.

ח. מי שאינו מקיים את ציווי בית דין ללא תשובה המניחה את הדעת, מותר לספר את גנותו. ואם יש לו תשובה ואנו מסופקים אם היא אמיתית או לא, אסור לספר בגנותו.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ז. מי שהוחזק שאינו נזהר בעבירות כלל, ואפילו אם אינו נזהר רק בעבירה אחת הידועה לכל שהיא עבירה גמורה, ועושה זאת במזיד, וניכר שאינו עושה זאת מחמת שגובר עליו יצרו והוא נכשל בעבירה זו, אלא אין לו יראת שמים כלל והוא הולך בשרירות ליבו, מותר לביישו ולספר בגנותו בין בפניו ובין שלא בפניו. ואם הוא עושה מעשה נוסף שניתן לפרשו לזכות או לחובה, צריך לדון אותו לכף חובה, מאחר והוחזק בפנינו לרשע גמור בדברים אחרים, שנאמר 'לא תונו איש את עמיתו', ודרשו חכמים שרק מי שהוא עם שאיתך בתורה ובמצוות אסור לצערו, אבל מי שאינו נותן לבו למצוות ה' מותר לביישו ולפרסם את מעשיו הרעים, ואמרו חכמים 'מפרסמים את החנפים מפני חילול השם'. וכל שכן אם כבר הוכיח אותו ולא חזר בתשובה, שמותר לפרסמו ולגלות את חטאיו ברבים, עד שיחזור למוטב. (כל האמור לעיל הוא בתנאי: 1. שהוא ראה בעצמו את הדברים שהוא מספר. 2. שברור שדברים אלו הם עבירות. 3. שלא יגדיל את העוולה יותר מהאמת. 4. שיתכוין לתועלת, שיתרחקו ממנו, או שיחזור בתשובה, ולא מחמת שנאה וכדומה. 5. שלא יחניף לו בפניו ויגנה אותו שלא בפניו. אלא אם כן הוא פוחד ממנו, או שאינו רוצה לעורר מחלוקת. אמנם תנאים אלו הם רק כשעבר עבירה מפורסמת לאיסור, אבל אם הוא פורק עול לגמרי אין צורך בתנאים הללו).

ח. אם בית דין אומרים לאדם לעשות דבר מה, בדבר שבין אדם למקום או בדבר שבין אדם לחבירו, ואינו רוצה לקיים זאת בשום אופן, ואין לו תשובה מדוע אינו מקיים את דבריהם, מותר לספר את גנותו ואף לרושמה בספר הזכרון לדורות. ואם יש לו תשובה מדוע אינו מקיים, וזהו דבר שמסור ללב ולשיקול דעת האדם, אם נראה לנו שאין דבריו אמת, מותר לגנותו וכנ"ל. ואם הדבר ספק, שמא באמת זו הסיבה שאינו מקיים את דבריהם, אסור לגנותו.

 

[מיכל]

יום חמישי י"ד תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ט. הרואה בחבירו מידות מגונות, כגאוה וכעס, אף שבאמת יש בזה איסור, מכל מקום אינו רשאי לספר זאת, כיון שרוב האנשים חושבים שאין בזה איסור ממש אלא סתם הנהגה טובה, והעובר עליהם אינו מוחזק כרשע.

י. אמנם מותר ומצוה לספר לבניו או תלמידיו על בני אדם שיש בהם מידות מגונות או שהם מתבטלים מדברי תורה, כדי שיתרחקו מהם ולא ילמדו מהם.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ט. אסור לאדם לספר על חבירו שיש בו מידות מגונות, כגון גאוה או כעס, אף שזה אמת, כיון שיתכן שעשה תשובה על הנהגתו במידות רעות אלו. ואף אם רואה בו שהוא מורגל במידות אלו ואינו מתחרט כלל על הנהגתו בהם, אסור ללעוג עליו בזה, כיון שיתכן שאינו יודע את חומר האיסור של מידות רעות. שהרי יש אנשים רבים, אפילו בעלי תורה, שאינם יודעים שמידות רעות אלו הן איסור גמור, אלא חושבים שזה סתם דבר שאינו הגון. ויתכן שאם היה יודע את חומר האיסור, היה נמנע מהם. ואדרבה, ראוי לאדם שרואה בחבירו מידות אלו להוכיחו בינו לבין עצמו ולהראות לו את חומר האיסור בהם. אבל כל זמן שלא הוכיחו יתכן שאדם זה אינו יודע שיש בהם איסור, וממילא אינו מוחזק בעינינו כרשע, ואסור לספר עליו לשון הרע.

י. אמנם, מותר לאדם לספר לבניו או לתלמידיו על אדם אחר שיש בו מידות רעות או שהוא מתבטל מלימוד תורה, כדי להזהירם שלא יתחברו עימו ולא ילמדו ממעשיו. כיון שאיסור לשון הרע הוא רק כשכוונתו לבזות את חבירו ולשמוח בקלונו, אבל אם כוונתו להזהיר את בניו או תלמידו שלא ילמדו ממעשיו, פשוט שמותר לספר, ומצוה לספר. אמנם ראוי להקדים ולומר להם מדוע באופן זה מותר לספר לשון הרע, כדי שלא ילמדו ממנו שמותר לספר לשון הרע, וגם כדי שלא יחשדו בו שהוא עובר על איסור לשון הרע.

 

[מיכל]

יום ראשון י"ז תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ב. אסור לומר על אדם שאין לו מעלות, כגון שאינו חכם, גיבור או עשיר, כיון שבדברים אלו יכול להיגרם לו נזק או צער.

ג. באמירת לשון הרע על אדם בכך שאינו חכם יש חומרה מיוחדת, כיון שלא יכולה להיות בזה שום כוונה טובה, אלא רק כוונה רעה. וגם אנשים נוטים להאמין לכך יותר מלדברי גנאי אחרים.

ד. וכן האומר על תלמיד חכם שאינו חכם גדול כל כך בתורה, או האומר על אומן שאינו בקי כל כך באומנותו, גם כן לשון הרע גמור הוא, כיון שגורם לו צער ונזק בכך.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ב. יש מין לשון הרע אחד, שכמעט רוב העולם נכשלים בו, רק מחמת חסרון ידיעה שיש בזה איסור. והוא, שאסור לבזות את חבירו בדבר שיש בו חסרון שלימות, כגון לומר שאינו חכם כל כך, או שאינו גיבור או עשיר כל כך, ואפילו אם הדבר אמת, וכל שכן אם הוא שקר, או חצי שקר, שאז הוא גם בכלל מוציא שם רע. והטעם שיש בזה משום לשון הרע, כיון שכל דבר שגורם לאדם נזק או צער או מפחידו, נחשב 'לשון הרע', ובדברים אלו יכול להיגרם לאדם נזק או צער, וכמו שיבואר. לגבי חסרון חכמה, באמת זה החסרון הגדול ביותר שניתן לומר על אדם, שהרי אם הוא רווק, לא ירצו להתחתן עימו. ואם יש לו עסק, לא ירצו בני אדם להתעסק עימו. ואם הוא אומר על רב ומורה הוראה שאינו חכם, לא ילכו לשאול אותו שאלות ולא לדון לפניו, ועוד יתכן שמחמת כן יסתלק מהעיר, ודמו ודם זרעו תלוי באותו שסיפר עליו לשון הרע. ועוד, שהוא משפיל בזה את כבוד התורה ולומדיה, ואמרו חכמים שהמבזה תלמידי חכמים אין רפואה למכתו. ועוד נזק גורם אותו אדם המספר על הרב שאינו חכם, שאם יוכיח את הקהל על איזו מצוה שאינם מקיימים, לא יתייחסו לדבריו כלל, מאחר וכבר התפרסם אצלם שאינו חכם.

ג. וכל אדם יבחן בעצמו, אם יוודע לו שאדם פלוני פירסם עליו שאינו חכם, כמה כעס ותרעומת יהיה לו עליו, ומדוע כשהוא אומר זאת על אחר, אף שהוא טוב ממנו בהרבה דברים, אינו חושב שיש בזה משום לשון הרע. וכשיתבונן האדם יראה שיש בזה חומרה הרבה יותר מדברי גנות אחרים, כיון שבדרך כלל כשאדם מספר על חבירו שעשה איזו עבירה, הוא מתכוין לטובה בסיפור זה, לקנאות לאמת ולפרסם עוברי עבירה, ואף שמצד איסורי לשון הרע אין בזה היתר, וכמו שהתבאר, מכל מקום יתכן שמחשבתו אינה לרעה. אבל כשמפרסם על חבירו שאינו חכם אין בזה שום כוונה טובה אלא רק לגנות ולהשפיל את השני, וזו מידה רעה מאד. ועוד, שבדרך כלל כשמספר גנאי על חבירו, אין השומעים מקבלים זאת מיד, כי קשה להם להאמין על אדם שיעשה עבירות, ומלמדים עליו זכות שבודאי היתה לו איזו סיבה לכך. וגם כשיתברר אחר כך ששיקר, יתבזה המספר עצמו על כך שסיפר שקרים על חבירו. אבל בלשון הרע זה, שאומר על אדם שאינו חכם, בדרך כלל אין מי שיתנגד לדבריו, אלא כולם יאמינו לו.

ד. וכל זה הוא כשאומר על אדם שאינו חכם בעניני העולם, וכל שכן אם הוא אומר על אדם המוחזק כחכם בתורה, שאינו חכם כל כך אלא יודע רק מעט בתורה, שאפילו אם דבר זה הוא אמת, הרי הוא לשון הרע גמור, כיון שדבר זה יכול לגרום צער או נזק לאותו אדם שסיפרו עליו כן. ולדוגמא, אם אומרים על רב העיר שאינו תלמיד חכם גדול, אלא יודע רק מעט פסקי הלכות שנוגעים למעשה, הרי זה ממעט את כבודו ויורד לפרנסתו ומשפיל את כבוד התורה וקיום מצוותיה. דוגמא נוספת, לומר על אדם שהגיע לעיר חדשה לישא אשה מבנות העיר, שאינו חכם כל כך, הרי הוא מבזה אותו ומשפיל את כבודו לפני חמיו וחמותו ואנשי ביתו, כשיוודע להם שמדברים עליו שאינו חכם כל כך, ואין לך היזק וצער יותר מזה.

וכן אסור לספר על אומן שאינו אומן כראוי, זהו גם כן לשון הרע גמור (ובהמשך יבואר הדין באופן שכוונתו לתועלת).

אמנם יש אופן שמותר לומר על אדם שאינו חכם, כגון שהוא רואה שראובן שונא את שמעון על איזה דבר שעשה לו, או שדיבר נגדו, שמותר לומר לראובן ששמעון אינו חכם, ומחמת טפשותו התנהג כך, אם אומר כן כדי להקל בזה את השנאה שיש לראובן על שמעון, ואף מצוה יש בדבר, להשקיט את השנאה והמחלוקת.

 

[מיכל]

יום שני י"ח תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ה. אסור לספר על אדם שהוא חלש, באופן שהדבר יכול להזיק לו, כגון שהוא פועל וכדומה. וכן אסור לספר עליו שהוא עני וכדומה, באופן שיכול להינזק מכך, והרי זה לשון הרע.

ו. ענין לשון הרע נמדד לפי האדם עצמו, וכגון, לומר על אדם עני שנותן סכום מסוים לצדקה הרי זה שבח עבורו, ואם אומר כן על אדם עשיר, הרי זה גנאי עבורו, וכן כל כיוצא בזה. ואין המספר יכול לומר שלא איכפת לו שיאמרו על עצמו גם כן דבר זה, כיון שענין הלשון הרע נמדד לפי האדם שמספרים עליו, ולא לפי האדם המספר.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ה. (המשך לכך ש'שלילת המעלות' נחשבת כלשון הרע), כמו כן לספר על אדם שהוא חלש בגופו, לפעמים זהו לשון הרע, כגון שהוא פועל, או מלמד ילדים, שאם הוא חלש אין בני אדם רוצים לשוכרו, ואז זהו לשון הרע. וכן לספר על אדם שהוא עני, או שאיננו עשיר כמו שמפרסמים עליו אלא פחות מכך, וכיוצא בזה, הרי זה לשון הרע, כיון שכשיתפרסם הדבר לא ימצא מי שיתן לו באשראי, ויבוא לידי היזק וצער (ולהלן יבואר אי"ה מתי מותר לספר דברים אלו לתועלת).

ו. עוד יש לידע, שבלשון הרע הכל תלוי לפי טיב האדם שמספרים עליו, כי יתכן שאותו סיפור ממש, לגבי אדם אחד הוא שבח ולגבי אחר הוא גנאי. וכגון, אדם שאין לו שום דאגת פרנסה ואחרים נותנים לו את כל צרכיו, אם אומרים עליו שהוא לומד תורה רק שלש או ארבע שעות ביום, הרי זה גנאי עבורו. אך אם אומרים כן על אדם הטרוד בפרנסתו, שהוא לומד שלש או ארבע שעות כל יום, הרי זה שבח גדול עבורו. דוגמא נוספת, אם אומר על אדם עני שהוא מוציא סכום מסוים לכבוד שבת, או שנותן סכום מסוים לצדקה, הרי זה שבח עבורו, ואם הוא אומר על אדם עשיר שהוא מוציא את אותו סכום לכבוד שבת או לצדקה, הרי זה גנאי גדול לו, שאינו מוציא יותר, כפי עושרו. וכמו כן הדבר משתנה לפי עניינו של האדם, שאם הוא אדם פשוט ובינוני, ואומר עליו שהוא מתנהג בצורה שאינה נאותה כל כך עם הפועלים שלו, אין זה גנאי עבורו, ואם אומר כן על אדם חשוב ומכובד שמתנהג כך עם הפועלים שלו, הרי זה גנאי עבורו. וקשה לפרט את כל האופנים האפשריים, והכלל בזה הוא שכל דבר שפרסומו יכול לגרום לחבירו נזק או צער בגופו או בממונו, או להפחידו, הרי זה לשון הרע.

ואין אדם יכול לומר, הרי אמרו חכמים 'מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך', ואם כן איני מצווה לאהוב את חברי יותר מאת עצמי, וכיון שלא איכפת לי שיאמרו עלי שאיני לומד אלא שלש שעות ביום, או שאיני נותן לצדקה יותר מסכום מסוים, יכול אני לומר כן אף עליו. אין הדבר כן, אלא כוונת חכמים היא שכל אחד צריך לאמוד אם היה באותו מצב של חבירו, האם היה רוצה שיאמרו עליו דבר זה, וכיון שבודאי לא היה רוצה בכך, כיון שלפי דרגתו של חבירו הרי זה גנאי עבורו, אסור לומר זאת עליו.

 

[מיכל]

יום שלישי י"ט תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ז. אסור לומר לשון הרע על חפצים של אדם אחר, במקום שהדבר מזיק לו, כגון לומר על סוחר שסחורתו גרועה.

ח. אסור לאדם יחיד לספר לשון הרע, וכל שכן לשנים, כיון שיאמינו להם יותר.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ז. כשם שאסור לומר לשון הרע על האדם עצמו, כך אסור לומר לשון הרע על חפציו, כגון לומר על סוחר שסחורתו גרועה וכיוצא בזה (כשאין זה באופנים המותרים לתועלת, שיתבארו להלן), וזהו לשון הרע גמור מדאורייתא.

ח. איסור לשון הרע הוא אפילו כשהמספר הוא אדם יחיד, וכל שכן כששני בני אדם מספרים את אותו לשון הרע, שעוונם גדול יותר, כיון שיאמינו להם יותר, ויתבזה יותר אותו אדם שמספרים עליו.

 

[מיכל]

יום רביעי כ' תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

א. אסור לקבל ולהאמין לדברי לשון הרע, וגדול עונש המקבל יותר מהמספר, ואפילו אם אינו אומר בפיו שהוא מקבל.

ב. אף מי שאינו מאמין ללשון הרע, אסור לו להטות אוזנו לשמוע לשון הרע, אלא אם כן כוונתו לתועלת, שבדעתו לעשות עסק עם אותו אדם, ואם ישמע עליו שאינו הגון, יחשוש לכך וימנע, אך גם במקרים כאלו ההיתר הוא רק לשמוע ולחשוש, ולא להאמין.

* * *

פירוט ההלכה היומית: א. אסור מן התורה להאמין ללשון הרע, בין בדברים שבין אדם לחבירו ובין בדברים שבין אדם למקום, כיון שעל ידי זה מתבזה בעיני השומע אותו אדם שסיפרו עליו, והמאמין עובר בלא תעשה של 'לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא', מלבד שאר איסורים המצטרפים לזה, כמבואר בפתיחה. ואמרו חכמים שכל המקבל לשון הרע, ראוי להשליכו לכלבים. ועוד אמרו, שגדול עונש המקבל לשון הרע, יותר מעונש המספר. ואפילו אם אינו אומר בפיו שהוא מקבל את הדברים, אבל אם הוא אומר כן בפיו, הרי חטא בכפליים, ודינו גם כשומע וגם כמספר.

ב. גם השומע לשון הרע ואין בדעתו לקבל ולהאמין לדברים בליבו, עובר איסור מן התורה, כיון שמטה אוזניו לשמוע. אמנם יש חילוק בין שמיעת האוזן לבין קבלה בלב, שלקבל ולהאמין בלב אסור בכל מקרה, ואילו להקשיב בלבד יש אופן שמותר, והיינו כשנראה לו שתהיה לו תועלת משמיעת הדבר, כגון שהסיפור הוא על אדם מסוים שאינו נאמן, והיה בדעתו לעשות עם אותו אדם שידוך או שותפות, שאז מותר לו לכתחילה להקשיב ולשמוע כדי לדעת אם יש לו מה לחשוש מאותו אדם, כיון שאין כוונתו לשמוע גנות על חבירו, אלא כדי להציל את עצמו. ואף אם לו עצמו אין תועלת בשמיעה, אלא לאחרים, וכגון שרוצה לשמוע את הדבר כדי שיוכל אחר כך להוכיח את אותו אדם על שנהג שלא כהוגן, מותר. אך בכל אופן לא יאמין לדברים בהחלט אלא רק יחשוש להם (וכיון שאסור לו להכשיל בהקשבתו את המספר עצמו, לכן היתר השמיעה הוא רק באחד משני אופנים אלו: 1. שיתכן שהמספר עצמו מתכוין לתועלת ולא מחמת שנאה. 2. או באופן שכבר התחיל לספר כן לפני אנשים אחרים, ואינו מספר רק מחמתו).

 

[מיכל]

יום חמישי כ"א תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ג. מי שחבירו בא לספר לו לשון הרע, יקדים לשאול אותו אם תהיה לו בכך תועלת, ואם הוא אומר שכן - מותר לו לשמוע את הדברים ולחשוש להם, אך אסור להאמין.

ד. מצוה לשמוע לשון הרע אם על ידי זה יוכל להוכיח למספר ולשומעים שהדברים אינם נכונים. או אם על ידי שמיעתו יירגע המספר ולא ימשיך לספר את הדברים, ובתנאי שהוא עצמו רק ישמע באוזניו, אך לא יאמין לדברים בליבו.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ג. הרואה שחבירו רוצה לספר לו לשון הרע, יקדים וישאל אותו האם תהיה לו תועלת מכך לעתיד בענין עסקיו וכדומה, או שתהיה בכך תועלת על ידי שיוכיח את אותו אדם על מעשיו, ואם הלה ישיב לו שאכן תהיה לו תועלת בכך, רשאי לשמוע את הדברים, ולחשוש שמא הם אמיתיים ולהזהר מאותו אדם, אך לא יאמין להם בהחלט. אבל אם יבין מתשובתו שאין תועלת בסיפורו אלא זהו לשון הרע ללא תועלת, לא ישמע את דבריו כלל.

ד. לפעמים יש מצוה לשמוע דברי לשון הרע, כגון שהוא משער בדעתו שעל ידי שמיעת כל הסיפור בשלמות הוא יוכל אחר כך להוכיח למספר ולשומעים שאין האמת כדבריו, או ללמד זכות על אותו אדם שסיפרו עליו וכדומה. ואופן נוסף שמצוה לשמוע, אם בא אליו אדם הכועס מאד על חבירו שחטא כנגדו, והוא מכיר את טבעו של המספר הזה ויודע שאם הוא עצמו יקשיב עתה לסיפורו (ולא יאמין), ירגע מכעסו ולא ימשיך לספר זאת לאחרים, מותר לו לשמוע את הדברים, ועל ידי זה יציל את המספר מלספר זאת לאחרים שיקבלו ויאמינו לדבריו. אך כאמור היתר זה הוא רק לשמוע את הדברים, אך יזהר מאד שלא להאמין להם בהחלט, שלא יכשל הוא עצמו בעוון קבלת לשון הרע.

 

[מיכל]

יום שישי כ"ב תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ה. אסור מן התורה ללכת למקום מסוים כדי לשמוע לשון הרע. והיושב בחבורת אנשים שהתחילו פתאום לדבר לשון הרע, ואינו יכול להוכיחם, ראוי שילך משם או שיסתום את אוזניו. ואם אינו יכול: 1. יחליט שאינו מאמין לשום דבר שיאמרו. 2. לא יהנה מסיפוריהם. 3. לא יראה להם שהוא מסכים עם דבריהם.

ו. אבל אם ידע או שיער מתחילה שידברו לשון הרע, והתיישב עמהם, אף אם יקיים את התנאים הנ"ל מכל מקום הוא מכונה פושע כמותם, שעבר על דברי חכמים שציוו להתרחק משמיעת דברים אלו.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ה. איסור שמיעת לשון הרע מן התורה הוא כשהולך כדי לשמוע, אבל אם יושב האדם בחברת אנשים אחרים שהתקבצו לצורך איזה ענין, והתחילו לדבר דיבורים אסורים, והוא משער בדעתו שאם יוכיח אותם לא יקבלו את תוכחתו, אם הוא יכול ללכת מאותו מקום, או להניח אצבעותיו באוזניו כדי שלא לשומעם כלל, הרי זו מצוה גדולה. אבל אם אינו יכול ללכת, וחושש לסתום את אוזניו כדי שלא ילעגו עליו, יזרז את עצמו להלחם ביצרו כדי שלכל הפחות לא יכשל באיסור שמיעת לשון הרע מן התורה, ויקפיד על שלשה דברים: 1. יחליט בדעתו בהסכמה גמורה שלא להאמין לדברי הגנות שהם מספרים. 2. לא תהיה דעתו נוחה משמיעת סיפורים אלו. 3. לא יראה להם שום סימן או תנועה שהם יכולים להבין ממנה שהוא מסכים לדבריהם, אלא ישב כאבן דומם. ואם הוא יכול - יראה להם פנים זועמות, שיבינו שאינו מסכים לדבריהם.

ו. דין זה הוא רק כשמתחילה כשהתיישב בין אנשים אלו לא דיברו דברים אסורים, וגם עתה שהתחילו לדבר, אינו יכול להשתמט מהם. אבל אם כשבא לשבת כבר שמע שהם מדברים דברים אסורים, או שהוא מכיר את טיבם של אנשים אלו שהם מדברים תמיד לשון הרע ואף על פי כן הלך וישב ביניהם, או שהוא יכול ללכת משם והוא מתעצל מללכת, הרי הוא נקרא פושע כמותם, שעבר על דברי חכמים שציוו להתרחק משמיעת דברים שאינם הגונים, ואפילו אם הוא מקיים את התנאים הנ"ל (שאינו מאמין, ולא נח לו בשמיעת הדברים, ואינו מסכים עמהם בתנועותיו), וכל שכן אם הוא מתכוון לשמוע את דבריהם, שגדול עוונו מנשוא, ויכתב למעלה בספר הזיכרונות בשם איש רשע ובעל לשון הרע, כמו שאמרו בפרקי רבי אליעזר, בצוואה שכתב רבי אליעזר לבנו, 'בני, אל תשב בחבורת האומרים רע מחבריהם, כי כשהדברים עולים למעלה, בספר נכתבים, וכל העומדים שם נכתבים בשם חבורת רֶשַׁע ובעלי לשון הרע'. ולכן צריך האדם להתרחק מאד מאד מחבורה רעה כזו.

 

[מיכל]

שבת קדש כ"ג תמוז תשפ"ה

הלכות לשון הרע

ז. השומע מחבירו סיפור שידוע לו כאמיתי, אך אפשר לדונו לכף זכות, והמספר עובר ודן את אותו אדם לכף חובה, אם מסכים איתו השומע, עובר באיסור קבלת לשון הרע.

ח. וזהו אפילו באדם בינוני, וכל שכן אם הוא דן לכף חובה אדם ירא שמים, שאם הוא מקבל את פירושו של המספר שדנו לכף חובה, עובר באיסור קבלת לשון הרע.

* * *

פירוט ההלכה היומית: ז. השומע מחבירו סיפור על אדם אחר, והשומע יודע שסיפור זה אמיתי, אך אפשר לדון זאת לכף זכות ואפשר לדון לכף חובה, יש מצות עשה על האדם לדון אותו לכף זכות. ואם המספר דן לכף חובה ומתוך כך מספר זאת כדבר גנות, אם השומע מסכים עמו ומקבל את דבריו, מלבד מה שביטל את המצוה של לדון לכף זכות, גם נעשה 'מקבל לשון הרע', שהרי מחמת שלא דן אותו לכף זכות התפרש אצלו הדבר כגנות, וקיבלו כלשון הרע.

ח. ודין זה הוא אפילו כשהסיפור הוא על אדם בינוני, שלפעמים נכשל בחטא, שמכל מקום יש מצוה לדונו לכף זכות, וכל שכן אם הסיפור הוא על אדם ירא שמים, שלגביו יש יותר חיוב לדונו לכף זכות, שאם המספר עובר על זה ודן אותו לכף חובה, ומסכים למספר שפירש את דבריו לגנות, עובר על איסור קבלת לשון הרע.