קהילת כתיבה מקצועית

בעקבות האתגר 'לא בכותרות', החלטתי לתרגם את המילים שעפו סביבי בשעה-שעתיים האחרונות - לאותיות כתובות.




נכון, הוא לא גר בעוטף הצמוד לרצועה, היא לא חוותה מראות קשים, ובכל אופן, הם ילדי מלחמה.

"אמא, שמעתי בום". בן השלוש מביט בי. "בואי נגיד ביחד פרק תהילים".

"אמא, אמרו שהיה באשקלון. אמרו: 'היכנסו למרחב המוגן'". בת החמש מגיעה אליי בריצה, מדקלמת את ההתראה ששמעה לפני שניות ספורות, בן השלוש מגיע רגע אחריה, מדקלם גם הוא את ההודעה: 'היכנסו למרחב המוגן'.

הם בסך הכל ילדים קטנים, השגרה של לפני חודש וחצי מטושטשת להם, נראית רחוקה פתאום, לא שייכת.
חדר הילדים, הממ"ד, הפך ל'חדר התהילים'.

שומעים אזעקה, נכנסים לממ"ד, קוראים תהילים, יוצאים.

"אבא, צבע אדום התקשר. איפה היה אזעקה?" בן השש מברר, הנייד בין אצבעותיו הקטנות.

גם הדו שיח ביניהם נע סביב המלחמה.

"מתי תיגמר המלחמה?" בת הארבע.

"כשכל הגויים הרשעים שבעזה ימותו והחיילים שלנו ינצחו". לבן השלוש זה ברור, קולו בטוח.

"כשהמשיח יבוא". בן השש מסכם.

ילדים של מלחמה.

לָמָּה ד' תַּעֲמֹד מֵרָחוֹק
תִּתְּנֵנוּ לְלַעַג וּשְׂחוֹק
לְהָחִישׁ יְשׁוּעָה קֵץ לִדְחֹק
וְיַעֲמִידֶיהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק

תֹּאמַר לַגּוֹיִים קֶרֶן הָרִימוּ
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁחַר הַשְׁכִּימוּ
לִטְבֹּחַ חוּשׁוּ וְלֹא דֹּמּוּ
סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ

יַעֲקֹב נִתַּן לְבוֹזְזִים
יַעַן כִּי מַעֲשָׂיו נְלוֹזִים
לֹא הִסְכִּית לְמוֹכִיחִים וְחוֹזִים
מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹקִים וּבוֹזִים

וּתְדַבֵּר עוֹד אֶל שׁוֹפְכֵי הַדָּם
עִרְפוּ רֹאשָׁם וְשִׁפְכוּ כְּבֵדָם
וְאֵין הַנָּכְרִים קְרוּיִים אָדָם
לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם

יִשְׂרָאֵל סְחוּפִים וּדְחוּפִים
בֵּין הָעַמִּים מְטֹרָפִים
וְאַף אִם בְּעֵינֵיהֶם מִתְיַפְיְפִים
יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים

נִסְתְּרָה דַּעַת עֶלְיוֹן
בְּהַנְהִיג עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן
בָּאֵשׁ בַּמַּיִם וּבְשִׁלּוּחַ פִּגְיוֹן
וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן

דַּרְכִּי אֵדַע וְרֹעַ מַעֲלָלִי
לָכֵן בָּאַתְנִי כָּל מַכָּה וָחֳלִי
וְהַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּשֶׁלִּי
נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי

מֵה' בָּאָה זֹאת לָנוּ
לְהוֹסִיף מַכְאוֹב עַל מַכְאוֹבֵינוּ
לְיַסְּרֵנוּ עַל כָּל מְשׁוּבוֹתֵינוּ
אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ

וּמֵאֱלֹקַי יָצָא הַדָּבָר
לְשַׁלֵּחַ בְּיִשְׂרָאֵל כָּל חַבָּר
כְּעֵדֶר אֵין לוֹ דַּבָּר
אַיֵּה הַמּוֹלִיךְ אוֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר

מִשְׁפָּטִי וְדִינִי מִלְּפָנָיו
חֶסֶד וֶאֱמֶת כָּל דִּינָיו
נְחַלֶּה פְּנֵי גָּדוֹל עָנָיו
כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו

יַעֲבוֹר חָרוֹן וְזַעַם יוּסַר
בְּמַשְׂטִין יִגְעַר וְיִישַׂר
וְיִקּוֹם נִקְמַת הַדָּם וְהַבָּשָׂר
שְׁמַע בְּנֵי מוּסָר

אמא,
בבוקר
פוקחת עיניים
שולפת ציפורניים
ומתנתקת בקושי
מהמיטה.
כולאת אנחה
כאב מדחיקה
קמה.
עוד פסיעה
ועוד פסיעה
עד למטבח.
מורחת פרוסה
מקוששת מליבה החרוך-
חיוך.
מצליחה להוציא
את הילדים.
ואז
קורסת.
אותך
אני מעריצה
דווקא בגלל
ששמעתי
כמה לכרית את בוכה.
תדעי
שאת אמא לביאה.

בס"ד


"אתה לא חושב שאתה מגזים?" שורי מרימה קולה, מנסה לעורר משהו בליבו של שימי.

" לא חושב" הוא אדיש. עיניו סוקרות את המדפים.

"רואים! אתה שפוי?" היא מאבדת את זה "איך עושים דבר כזה בלי לחשוב?".

"נמאס לי לחשוב לפני כל דבר שאני עושה, לתכנן, להתכונן. כמה אפשר?" הוא מסתכל על המחירים. משווה.

"יותר מאפשר לא לחשוב בכלל שימי. אתה פשוט מזעזע מה קרה לשכל הישר שלך?"

"זהו, שהוא מידי ישר כמדומני. את לא חושבת?" הוא מקניט.

"אני כן חושבת בניגוד אלייך, ולגבי השכל. יש דבר כזה? 'שכל מידי ישר'?!"

"כנראה, בכל אופן, לי נמאס להיות מחושב ומקובע להיות כמו כולם"

"נו שימי, תפסיק לרצות להיות שונה וחריג כל כך... מה יגידו עלי בשידוכים בגללך.. ועלייך?"

"מה הקשר שידוכים עכשיו? מי רואה אותי בכלל?"

"כל האנשים בחנות!"

"רק אני את והמוכר פה, ואני ממש לא מתכוון לוותר רק בגלל 'מה יגידו'"

"תעשה מה שאתה רוצה, אתה ברשות עצמך, בחירה שלך, טעות שלך" היא נאנחת. מתוסכלת.

"אפשר לחשוב" הוא ניגש למקרר.

"טוב אני לא רוצה לראות את זה, אתה לא נורמאלי" היא מסתובבת לאחור.

"כאילו שלאנשים נורמאלים יש טאבו על טעמים של ארטיקים!"

הוא סוגר את המקרר. ניגש למוכר "סליחה, יש לכם אולי ארטיק מנטה במקרר אחר? במקרר שפה נגמר".

התבקשתי לכתוב סיפור בנושא: "פתיחה". הנה התוצאה- אי אפשר לומר שאני לגמרי מרוצה... מרגישה שחלק מהקטעים משעממים, ואולי שהמסר בסוף מואכל בכפית ויחד עם זאת לא מספיק מתורגם לחיים המעשיים, נשאר במשל.
אשמח שתדייקו אותי- בדיוק איפה יש לשנות, ובכללי אשמח לביקורת ולחוות דעת.


בס"ד


הרשל התהלך ברחובות העיירה אפוף מחשבות. אוויר הלילה חדר אל ריאותיו והוא חשב במוחו את כמות הפרוטות שקבל במשך היום.

"הספק לא רע" מלמל לעצמו בשביעות רצון, "נראה כי הישיבה בפתח השוק אכן משתלמת יותר מהישיבה ברחוב הצדדי ליד הבית".

הרחובות היו ריקים בשעה זו של הלילה, אך הרשל טרם תכנן לחזור לביתו ולפרוש לשינה.

הוא התקדם במעלה העיירה אל אזור בתי העשירים.

'אראה אם ברחובות האזור העשיר ישנו מקום לשבת ולקבץ נדבות. אם כן, בוודאי יהיה ניתן להרוויח שם פי שניים ויותר מאשר בסביבת מגורי'.

לאט לאט, בקצב פסיעותיו, התחלף השביל הפשוט שלרגליו במדרכה יוקרתית והוא מצא עצמו באזור הפרעסטזיש.

בתי אבן רחבי ידיים נגלו אליו מצדדי הרחוב, להם חלונות ממוסגרים בזהב ווילונות עבים. מסביב לכל בית צמחה חצר עשירה בפרחים ובפירות. הרשל הסתחרר.

"מוכרח להיות כאן שוק כל שהוא" אמר לעצמו בקול, הרוח הדהדה את דבריו. "או מקום לשבת בצדי הדרכים. מה עושים כל מקבצי הנדבות המתגוררים באזור העשירים?!".
קול הגיוני בתוכו לחש לו כי מקבצי נדבות גרים בדרך כלל באזור העניים, כמותו. אך הוא הדף אותו בזעף. "חייב להיות מקום כזה" התעקש, "חייב להיות".



הוא התקדם עוד ועוד ברחוב הראשי, נמנע מלפנות לרחובות צדדיים כדי שלא לאבד את דרכו.

רגליו החלו לכאוב וחיפושו אחר מקום ישיבה נעשה קדחתני. "אפילו לא בשביל לקבץ נדבות" המשיך להגיד לעצמו, "רק בשביל לשבת כעת. באמת," התעצבן לפתע, "חוזר לו יהודי לאחר יום עבודה מתיש. מבקש בסך הכל- לא מיטה חמה, לא כורסא נוחה וכוס תה, אפילו לא כסא עץ מול אח. מקום לשבת, פשוט".
בקצה הרחוב עמדה באר אבנים. הוא התיישב על גדרה באנחת הקלה. "כל כך רחוק!" התרעם, "נו, שוין. כשאני אהיה רוטשילד ואגור פה אדרוש להעביר את הבאר למקום נח יותר", ומתוך דברים אלו הניח את ראשו על ברכיו ונרדם.


ריח חזק של עשן העיר אותו. הוא הזדקף בבהלה והביט על סביבו, מנסה להבין היכן הוא נמצא.

עיניו נתקלו בחצר הסמוכה. להבת אש גדולה ליחכה עץ גפן המטפס על אחד מקירות הבית. האש השתלטה במהירות על עוד ועוד ענפים ונראה היה שבתוך דקות ספורות תקיף את הבית לחלוטין ותלכוד את יושביו.

הרשל קם במהירות, התכופף אל תוך הבאר ונתק את חבל הדלי מקשריו. הוא מלא את הדלי, התרומם ורץ אל החצר, שופך אליה את תכולת הדלי.

"אוי, וי! אוי, וי!" קרא לעצמו, משתעל מענני העשן. הוא חזר בשנית אל הבאר ומלא שוב. מהר אל החצר ורוקן את הדלי בשנית אל הלהבות.

לאחר חמישה עשר דליים כבתה האש, מותירה ערמת פחם מפוררת וקיר חרוך.

הרשל התנשם והתנשף שניות ארוכות.

"יופי, הרשל" סכם לעצמו לבסוף בסיפוק, "כעת, לשאלה הבאה. איפה אני, וכיצד מגיעים מכאן הביתה".

"אתה באזור הפרעסטזיש" אמר קול מפתח הבית, הרשל הפנה את ראשו בהפתעה וראה איש עטוף בחלוק לילה עבה, עומד ומרעיד ליד הדלת.

"ואם תאמר היכן אתה גר אכוון אותך בשמחה, אפילו אשלח אותך בכרכרתי באם אתה גר רחוק. איני יודע איך להודות לך".

הרשל השפיל את מבטו אל האדמה, אינו יודע כיצד להגיב לאיש מלא הרגש.

"אאמ... אתה בעל הבית?" ברר לבסוף.

"כן, בוודאי" האיש חייך, זקף את כתפיו ונראה היה שביטחונו העצמי שב אליו. "נעים מאד" הוא נגש אליו, מהדק אל גופו את חלוק הלילה. "שמי יהודה, מה שמך?".

"הרשל" הרשל השיב והושיט יד רפה ללחיצה. יהודה השיב לו בלחיצה חמה ומוחצת. "האתה הוא זה שכבה את השריפה?".

"כן" ענה הרשל והרים אליו עיניים: "ובאמת, עלי לומר לך משהו חשוב כדי שתדע לפעם הבאה. זהו ממש חוסר אחריות, מה שגרם לשריפה הזאת. איני יודע מה בדיוק, אך לולא הייתי כאן הייתה כל הגינה היפה הזאת עולה באש. לא חבל על הכסף? באמת, אני לא מבין אתכם, העשירים. כל כך הרבה כסף יש לכם ולא מצאתם דבר טוב יותר לעשות איתו מלבד להוציאו ולבזבזו על פרחים ועלים? מילא הפירות, אותם ניתן לאכול. אבל פרחים? מי אוכל פרחים? כן, אני יודע שאתם אניני טעם, לא אוכלים דבר שאינו מריח בריח טוב ומבושם. אבל עד כדי כך?! לאכול פרחים?! בכלל-", "אתה צודק, אתה צודק", יהודה קטע אותו בבהלה, בהחלט לא היה מוכן למתקפה הזאת באמצע הלילה.

"רק רציתי להגיד תודה מקרב הלב על שהצלת אותי ואת משפחתי. ברצוני לשלם לך על כך" הוא פסע פסיעה אחת אחורנית. "התאות לחכות כאן רגעים מספר, או שתכנס איתי לביתי?".

"לא ולא" הרשל הניע את ראשו מצד לצד בהחלטיות, "אני לא נוהג לקחת כסף מאנשים סתם כך".

"אבל-" התחיל יהודה, הרשל הושיט את ידו קדימה בסימן 'עצור'. "אם אתה מתעקש" המשיך, "תוכל לתת לי במסגרת עבודתי".

"רעיון מצוין" יהודה הנהן, עיניו החלו להיעצם והוא פקח אותן במאמץ לרווחה. "במה אתה עובד?".

"אני" הרשל סדר את צווארון חולצתו הבלויה בגאווה, "מקבץ נדבות".

יהודה פתח לרגע את פיו, וסגר. "אה" אמר לבסוף, ופסע עוד פסיעה אחורנית, "אתן לך במסגרת עבודתך, רק אלך להביא את הכסף- -". "לא" הרשל עצר אותו בנזיפה, "איני עובד באמצע הלילה, בא מחר לכיכר בפתח השוק שבאזור העניים. שעות העבודה שלי הן בין עשר בבוקר לשש בערב, לא כולל הפסקת מנחה".

יהודה קמט את מצחו. "אבוא" נאנח, "בעזרת ה'. אעביר לך כסף בשעות בהן אתה מקבץ... עובד".

"אומר לך את האמת" הרשל היה רגיל לקור הלילי, וכעת- משסיים לדאוג לחובת ההשתדלות- פנוי היה להשיח את לבו, אינו שם לב לרצונו של חברו הרועד לסיים את השיחה.

"פעם, לפני לא הרבה זמן, הייתי חייט. הייתה לי מכונת תפירה משוכללת שניתן להשיג רק בעיר הגדולה. אבל" הוא ספק את כפיו "היא נפלה מן המדף ונשברה לחלוטין. כשנגמר הכסף החלטתי להתחיל את העבודה החדשה, ובינתיים, מה אומר לך, לא רע. אמנם אין להשוות בין פרנסה פשוטה בד' אמות ביתי לעומת ישיבה ממושכת ברחובות העיירה, וגם הפרוטות מספיקות אך בקושי, אבל, אתה יודע, עובדה זו עבודה. אני מנסה לחסוך, כל פעם לשמור פרוטה או שתיים בצד בשביל לקנות מכונת תפירה חדשה, נו, שוין, בינתיים לא הצלחתי לאסוף אפילו לא את דמי הנסיעה לעיר הגדולה. אז-", הוא שם לב לידידו השעון על העץ, שעיניו העצומות נפתחות רק אחת לכמה שניות בבלבול.

"נו, שוין" אמר שוב, "היה נחמד להכיר אותך, רב ייד, שמור על הפרחים שלך בפעם הבאה. נפגש בבוקר". הוא הביט על יהודה עוד מבט, מגלה כי הוא כבר שקוע בשינה עמוקה.

"לילה טוב" לחש לחלל החצר, ומשלא נענה בתגובה פלס לו דרך חזרה לרחוב הראשי, והחל לפסוע אל כוון ביתו.


דוכנים רבים פזורים היו ברחבי השוק, כשכל בעל דוכן צועק בגרון נחר על סחורתו. גם הרשל, שישב בפתח יחד עם שאר מקבצי הנדבות, הציע את מרכולתו בגרון ניחר: "צדקה! רבותי, צדקה!". "תפוזים!" צעק אליו מישהו, מושיט לכוונו סלסלה עמוסה. "צדקה!" השיב לו הרשל בצעקה והושיט אליו כוס מתכת מצלצלת.

השמש קפחה על ראשו והוא עצם את עיניו בנמנום. המולת השוק הטשטשה באוזניו והוא המשיך למלמל חלושות: "צדקה!" ולנער את ידו האוחזת בכוס.

קול צעקות פתע העיר אותו. "צדקה! אדוני! צדקה!", נראה כי כל חבריו לעבודה התעוררו לחיים. רודפים בקולם אחר איש עלום. הרשל נעור בבת אחת והצטרף לקריאות: "אדוני! צדקה!" עוד בטרם הבין אל מי הם קוראים.

הגביר הלבוש בהידור בולט פלס דרך בין מקבצי הנדבות, זורק מטבע אל כל אחת מן הכוסות ונעצר ליד הרשל.

הרשל הרים אליו את ראשו ממקום מושבו על השביל. "הגעת מאוחר" אמר בנזיפה לאחר שזיהה את יהודה, "עוד שעה וכבר הייתי פונה לביתי.".

"מצטער" יהודה הניח יד על לבו ובידו השניה השחיל שטר אל כוסו של הרשל, "הבאתי לך משהו". המשרת שעמד ליד יהודה הגיש להרשל קופסא גדולה בצבע כתום בהיר, שסרט כחול קשור בראשה.

הרשל הביט במתנה בהתרגשות. "תודה רבה!" הוא קם ממקומו, "לתת לי מתנה לא היית צריך. עשיתי את חובתי היהודית ותו לא". יהודה חייך חיוך קטן, "בוודאי שהייתי צריך, הצלת אותי." ומיד סמן למשרתו והם מהרו לפלס דרך ליציאה מן בליל הריחות והרעשים.


"רבקה, רבקה" הרשל נכנס צוהל לביתו, אוחז את המתנה העטופה, גדולת הממדים. אשתו מיהרה לכוונו עם כוס מים שנשאבו לפני שעות מספר. "ברוך הבא, הרשל. כיצד עבר עליך היום בעבודה?".

"היה יום נהדר" ספר לה הרשל בשמחה, "אמנם רק שלושה אנשים נדבו פרוטה, אבל גביר מאזור הפרעסטזיש הביא שטר שיספיק לנו ברווח לשבוע שלם, בעזרת ה'". הוא הניח את החבילה על שולחן העץ הקטן. "וגם" הוסיף, והחווה בשתי ידיו על המתנה, "הביא לנו מתנה כאות תודה על שהצלתי אותו ואת הפרחים שלו משריפה".

רבקה שמחה. "כמה יפה מצדו! נניח את החבילה כאן, בקצה השולחן. שתקשט את הבית אבל לא תפריע ". הרשל הסכים איתה, הרים שוב את החבילה והניח בקצה הימני של השולחן.


הרשל ישב על השביל הלוהט ומחה את מצחו בשרוולו.

"חזרת אלינו, אה?" טפח לו מנשה על שכמו בידידות.
"אתה רואה..." הרשל נאנח, "לא הספיק השטר של הגביר ההוא, ר' יהודה, ליותר משבוע".

"כטבעו של כסף" אם מנשה לא היה קבצן, בוודאי היה הוגה דעות חשוב או לפחות כותב טור בצדו האחורי של העיתון, כך לפחות לדעתו של הרשל.

"הולל ואוזל, אוזל והולך, ואם לא תעמול להשיגו- לא יבוא בעצמו". "אינו שווה כשלעצמו" המשיך הרשל את הנאום הקבוע, "אבל קונה דברים השווים חיים, וככל שיש ממנו יותר בבית- כך כמות הדברים המיותרים הולכת וגדלה".

"יפה" מנשה נהנה לראות שנאומו נזכר על פה. "הי, תראה" מרפק את הרשל, "העשיר שלך, איך אמרת שקוראים לו? ר' יהודה? הוא מגיע". אכן, דמותו השונה משאר דמויות השוק התקרבה וקריאות ה: "צדקה! צדקה!" הלכו והתעצמו.

יהודה עבר ביניהם, מחלק לתוך הכוסות את מעשרו החודשי. כשהגיע להרשל נעצר בהפתעה. "מה אתה עושה פה?!" התפלא.
"נגמר הכסף" הרשל נאנח ונער את כוס המתכת שלו ברמז בולט.

"אבל..." יהודה התבלבל: "מה קרה למכונת התפירה?".

"רק לפני שבוע ספרתי לך וכבר שכחת?" נפגע הרשל, "ככה זה אתם, העשירים. חוץ מהפרחים שלכם לא מעניין אתכם שום דבר, אפילו לא סיפורו של יהודי חייט".

יהודה עדיין נראה מבולבל. "אבל מה קרה עם המתנה שנתתי לך?".

מקבצי נדבות כולם התקבצו סביבם כדי לשמוע את השיחה המעניינת.

"המתנה? מרגשת מאד" אמר הרשל בכנות, "גם אשתי מאד התרגשה, תודה לך. אבל מה בינה ובין ישיבתי כאן לאחר תום הכסף?".

"תראה לי אותה, בבקשה. בסדר?" בקש יהודה, מודה בלבו על שסיים את סידוריו באזור מוקדם מן הצפוי.

"בשמחה, בא אל ביתי" הרשל קם ונער את חליפתו המוטלאת. "כבר אשוב, בלי נדר" הודיע לקהל המתקבצים והוביל את יהודה ומשרתו אל המשך הרחוב.



הוא נקש על הדלת ופתח אותה לרווחה. "אורחים, רבקה!" קרא לחלל הבית. "היהודי העשיר שהביא לנו כסף ומתנה. הנה, תראה" הוא הפנה את יהודה לעבר השולחן הקטן במטבח והצביע על הקופסא הכתומה. "הנחנו אותה במקום בו נראה אותה כמעט מכל פינות הבית. נכון היא יפה כאן?".

יהודה מצמץ בעיניו בתימהון.

"הרשל" אמר לאחר רגע, נאנח. "המתנה לא נתנה בכדי לנוח על שולחן ביתך". הוא נגש למתנה, "אפשר...?" שאל בזהירות. הרשל הנהן, מתיישב ומקרב אל עצמו כוס מים.

יהודה פרם את הקשר של הסרט הכחול והסיר בעדינות את מכסה הקופסא,

"מ... כונת תפירה" לחש הרשל, מניח מידו את הכוס שהרים כדי לשתות.

"מכונת תפירה מהעיר הגדולה" הנהן יהודה, סמן למשרתו והם פנו לצאת מן הבית, "ולפעמים אחרות תזכור, הרשל. אם נתנו לך מתנה- סימן שרצו שתפתח אותה, היא נועדה בשביל לעזור לך.".

אֲהוּבָה
לֹא חָפַצְתִּי בְּמוֹתֵךְ
לֹא חָפַצְתִּי בְּדִרְאוֹן עוֹלָם
לֹא בַּשָּׂטָן דְּמוּי פֶּרַח

אֲהוּבָה
פָּרַשְׂתִּי מִדְבָּר עֲבוּרֵךְ
שָׁנִים שֶׁהָיִית בּוֹ בְּטֹהַר
עַד שֶׁיָּצָאתִי לִקְרָאתֵךְ

אֲהוּבָה
הַאֲמִינִי בִּי, עוֹדֶנִּי רַךְ תַּחַת לְבָבֵךְ
אַתְּ קְמֵלָה וְנִשְׁבֶּרֶת

אֲהוּבָה
חִזְקִי חִזְקִי
זֶה רַק מִקֶּרֶן שֶׁמֶשׁ
לְקֶשֶׁת

"אמא בואי" בוכה לו ילד קטן .
"אבא, אבא" מגביר הוא את קולו כאשר היא לא באה.
ואינו יודע כי שם בעזה, אבא אינו שומע, ובשמים- אמא אינה יכולה לבוא.


"אבא, אבא", זועקים כולנו עם אחד, "בוא אלינו אבא" נושאים אנו קולינו בבכי.
ויודעים כי אבא שבשמים- רואה- ובכל צרתם לו צר, שומע- ויבוא!

אנחנו מדינת תל אביב

- ואנחנו ממשלת יריב

לנו יש לנו אקדמיה, הייטק וחיל אוויר

- ולנו יש מסורת ירושלים וחי"ר


לא, אנחנו כבר לא אחים

- כן, אחים, רק אנחנו קובעים

עריצות הרוב, הפיכה, דיקטטורה

- שלטון הרוב, בג"ץ לא דמוקרטיה



שבטים שבטים, כבר לא אחים

בואו ניפרד - יהודה וישראל

שלוש מדינות לשני עמים

לאן עוד נרד?! אני שואל



נשרטט גבולות, נקים מחסומים

- לא, על ישראל השלמה לא מוותרים

אז תספחו ת'שטחים, אנחנו מתנגדים

- כובשים! תנו את יפו לערבים


תיחנקו עם משתמטים, בני ברק והפזורה

- ומי יילחם לכם בג'נין עזה והדאחייה

מי יממן לכם משפחות ואברכים

- ומה תעשו עם מטוסים בלי מכונאים



שבטים שבטים, כבר לא אחים

בואו ניפרד - יהודה וישראל

שלוש מדינות לשני עמים

לאן עוד נרד?! אני שואל



עברית ללע"ז, השקל מט"ח

הדגל לפח, התקווה לכלבים

תל אביבי מסתנן, מתנחל שב"ח

היי, יהודים מסרבים להיות אויבים


אז ננסח הסכמים, נכונן קשרים

סופ"ש בירקון, לואו קוסט לכותל

אופס, נהיינו שוב חברים

אז למה כל הסיבוב?! לעזאזל!



אחים יקרים אני פונה אל ליבכם

לעולם אל תפטירו לאחיכם

לא צריכים אתכם, נסתדר בלעדיכם

כי כל יהודי נצרך במיוחד

ועם ישראל לנצח יישאר מאוחד

כמו אברים רבים של גוף אחד


נרצה או לא - אנחנו אחים

בני ארבע אימהות וסבא ישראל

וכשרק נפרדנו הוגלינו לבין העמים

לא למדנו ת'לקח?! אני שואל