קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
ב"ה

-רחל, למה את לא הולכת לישון? ממש מאוחר כבר, מחר יש עוד יום.

-יוסף, אני מפחדת.

-לא הבנתי, רחל, מה התחדש מאתמול?

-יוסף, היי, מה זה הרעש הזה, שמעת?

-רחל את בהיסטריה זה היה הרעש של העץ מתנדנד ברוח.

-אוה, לרגע לא נשמתי.

-היי, וזה, אתה שומע?

-זה חתולים מייללים.

-יוסף אני דואגת.

-אני יודע, כולם דואגים אבל כדאי ללכת לישון.

-איך אני אשן, אתה יודע שיש חיילים בתוך עזה, יש חטופים,

על הרקטות מי בכלל חושב.

-את צודקת, אבל מה נעשה?

-מה זאת אומרת? נשב, נגיד תהילים.

-אבל רחל את כל היום יושבת ואומרת תהילים..

-בום, מטוסים

-תשמע, תשמע, מה הולך פה.

-רחל יש לי מלטונין אולי תיקחי קצת כדי שתוכלי לישון.

-יוססססףףף אנשים בשבי ואני אקח מלטונין.

-טוב רחל, אני פרשתי.

-יוסף תנעל ת'דלתות פעמיים, ותכבה את האורות, ותחביא את המפתח, ותשאיר בקבוקי מים גם בחדר וגם במקרר, ותשים גם בחדר כביסה, שיהיה.

-רחל, כבר שמתי אתמול.

-יוסף אני לא יכולה, אני לא נושמת.

-תנשמי עמוק לאט, לאט.

נראה לי שיש לך התקף חרדה, שימי רגליים יציבות על הריצפה, שכלי ידיים,

בואי נתחיל לספור אחת שתיים שלוש, יופי.

מה את רואה רחל?

-אותך.

-איזה צבע יש לפיג'מה שלי?

-יוסף אני לא רואה, חשוך כאן, עוד פעם מטוס, יוסף די, אי אפשר כבר.

-טוב נראה לי אני אתקשר לקו חרום יגידו לי מה לעשות איתך.

-תן לה לראות קצת חדשות, הידיעה עוזרת לסדר את הדברים בראש ולתחום אותם.

-את שומעת רחל, הם מציעים שתעקבי אחרי החדשות

-442 עמודים של האשכול הביטחוני "חרבות ברזל" זה לא מספיק, אתה יודע איזה מאמץ גדול זה לקרוא הכל, העיקר שאני מעודכנת, וזה גם מרגיע אותי.

-טוב, אז תמשיכי לקרא, אני הולך לישון

-רק תשאיר לי אחד מהבקבוקים של המים שקנית.

(הערה: נראה לי קצת מוגזם לכתוב קטע "מטופש" בימים קשים אלה, אני כותבת, ושומרת במחשב, אבל חשבתי שאם מישהו יחייך אולי הוא צריך את זה)
ערב טוב,
התלבטתי האם לעלות את הכתוב תחת הכותרת סיפור בהמשכים, בינתיים משאירה כשיתוף לביקורת מאחר ואני לא יודעת אם אוכל להעלות באופן סדיר. הסיפור מתפרסם ברשימת התפוצה. אשמח לתגובות...


בלילה הראשון שאבא ישן מחוץ לבית הבנתי שאנחנו משפחה מפורקת. לתמיד. חתיכות של פאזל שכל אחד מהם הלך לאיבוד במקום אחר, רחוק. שברים שלעולם לא יצליחו להתאחד, להרכיב תמונה שלימה.
"אז זהו, זה נגמר?", לחשתי לשירי בלילה ההוא, מועכת את הלחי לכרית. חזק. רוצה לבכות ולצחוק ביחד. לא מצליחה.
"הכול עוד יכול להשתנות", היא סובבה את הראש לצד השני, רמזה לי שהיא עייפה ואין לה כוח לדיבורים.
"לא הבנתי, את רוצה שאבא יחזור?", ניסיתי.
"אני לא רוצה כלום. אני רוצה לישון". היא ענתה בקול יבש, עייף משהו.
"גם אני רוצה לישון. לתמיד". אמרתי בחצי לחישה, קיוויתי ששירי לא שומעת אותי.
"זה נקרא למות", היא עדכנה אותי אגב שהיא מתהפכת לצד השני. "לילה טוב".

"אני לא רוצה למות. אבל אני גם לא רוצה לחיות. אני לא רוצה כלום. כלום. כלום". חבטתי את הראש בכרית. ידעתי ששירי ישנה אבל יש מי ששומע אותי. "זה לא הוגן", אמרתי לו.
ההורים שלי לא יכולים לעשות לנו את זה!!
אבא לא יכול לעשות לי את זה!!
רציתי לצרוח, לחתוך את הדממה המעיקה של הלילה, זו שמזמינה אליה את כל המחשבות הרעות והפרפרים השחורים.
לא חייב למות. אפשר לברוח. לאי רחוק, מקום טוב שאין בו אנשים. רק עצי דקל, נחלים ושמש ששוטפת את היקום באור אחר, קסום.

"אני רוצה להיות שם", עצמתי את העיניים. חזק. קיוויתי שאלוקים יעשה לי נס בדיוק כשם שעשה לבני ישראל במצרים. פתחתי אותן בחלוף דקה ארוכה. שום דבר לא קרה. מצאתי את עצמי שוב באותו החדר השקט והחשוך, שוכבת על המיטה. מולי תקרה אטומה, ומציאות חיים שככל הנראה לא תיתן לי לחמוק ממנה. לעולם.
שום סיכוי שאתם מפספסים את הפרק הראשון שלוימע וחויבת ההשתדלעס'!



שלוימע והגברת חוזרים מהוריו לביתם בשעת מוצ"ש מאוחרת.

היא מאחור עם הילדים והוא כבר ליד הדלת.

אולי הוא יספיק לפני שהם חוזרים לשים הצצה בחדשות פרוג...

שאלת השאלות נשאלת.

איפה המפתח?

'אוקיי, בטח בכיס הזה! זכור לי ששמתי את זה שם.

לא?

בטח בכיס השני...

גם לא??

אה, בטח! חוק מרפי! זה היה בראשון, בדיוק בזווית שלא בדקתי. כנראה...

לא?? אז איפה זה כן?

פסיכי שכמוני! הכיס של החולצה!

אני לא מאמין! זה לא פה! זהו, לחזור להורים, לקחת את המפתח, אוףףף אין לי כח לזה!

רגע, אני עם חליפה!

הכיס הזה... לא, זה לא כאן.

אוקיי, אז זה בכיס הזה, לא יאומן איך שמרפי הזה תמיד יצדק...

אויש, לא! אווווףףף...'

"אני לא מבינה!" צצה האישה מאחורי גבו. "איך חשבת לפתוח את הדלת אם נתת לי את המפתח לפני שתי דקות?"
עוד כנס, עצרת או זום,

ו- תקראו פרקי תהילים,

זו קריאת חרום!

אז קוראים, ואומרים, וממלמלים,

עד שיבשות השפתיים,

אה, וגם צמים- ולא שותים מים,

ומשם לפה, ומפה לשם,

מכינים אוכל, וקוראים בקול רם,

את י"ג מידות רחמים,

ושמות הצדיקים,

ואני מאמין,

ותיקון הכללי,

וספר דברים,

ובל נשכח-

שלושת אלפים טריליון ספרי תהילים!
---
ובין כל הבלגן הזה,

שחשוב בלי ספק,

ומועיל, ותורם,

וגורם קידוש השם,

נראלי שכדאי לעצור.

את אמוק- המלמול,

את הדחקת הבלבול,

את ה 'לקום באשמורת'

(ושכחנו להוסיף גם את פיטום הקטורת,)

פשוט לעצור ולנשום.

ולחשוב.

ולדבר עם אלוקים,

ולהתבונן בטוב,

שקיים,

ולהתאחד, ולאהוב את כולם.

ואחר כך יהיה אפשר להמשיך,

בשגרת ההתחזקות, הכנסים, וההרצאות,

ויחד עם זאת, חשוב לעצור,

ולהרפות.

לדבר איתו סתם,

באהבה,

בפשטות.

ולזכור את הנקודה הזו,

של התמימות.

ולא צריך יותר.

ומרגיש לי שככה,

יהיה יותר מואר, פחות בוער.



הבהרה:

אני יודעת שחלק מכם מרגישים עכשיו 'איזו חצופה, איך היא מעזה לזלזל בקריאת תהילים, ובכל ההתחזקויות, שעמ"י לוקח על עצמו'
אז הדגשה חשובה מאוד.
אני לגמרי לגמרי לא באה לזלזל או להפחית בחשיבות של כל אחד מן הדברים הטובים והחשובים שהזכרתי פה בקטע, הוא פשוט נכתב מתוך מקום שקצת מרגיש שהוא מחפש משהו אחר, מתוך כל האופציות הרגילות. מקווה שתבינו. (וגם אם לא, זה בסדר... ;))

בכל אופן, אשמח לביקורת, (על צורת הכתיבה) ולחוות דעתכם (על התוכן.(יש הבדל, כן?..))
 תגובה אחרונה 
ב"ה

מה אתם אומרים, הולך פנטזיה, אבל ממש מפונטזת?
אם ילך בעז"ה אני אעלה את ההמשך. תכתבו בתגובות איך האורך, אוקיי? שנדע לפעם הבאה, (אם תהיה ;) )
אה, וכמובן כמובן, אני ממש אשמח לביקורת.



שריל מעולם לא חיבב את הרוח. שריקותיה העבירו בו צמרמורת וההרס שהייתה מביאה על המושבה רק חיזק את התחושות השליליות שלו כלפיה.
אבל היום לשריל אין את הפנאי להתייחס לזוטות כאלה, כמו דעותיו על הרוח. הוא יוצא מהבית בשקט, וסוגר אחריו את הדלת. מרגיש את אצבעותיו קופצות על הידית בהתרגשות. רוח מכה בפניו של שריל, והוא לעומתה מרכין את ראשו ונותן לה לחלוף על עורפו. הדרך מתקפלת לפניו בצעדים שקרובים לריצה. הוא דורך במגפיו על גרגירי המתכת הבוהקים, שבמקום לנוח על הקרקע הם רוקדים במחול עוועוים סביב רגליו.
הרוח מעמעת את ראייתו, מונעת מזוהר גרגרי המתכת להאיר את דרכו, אולם שריל מכיר את הדרך. כמעט בעל פה.
הוא נעצר מול דלת מתכת מעט רעועה. מתנשף. "פמילור", הוא מכה בדלת, המתכת משיבה לו הד. "זה אני, תפתח לי".

הדלת נסוגה אחרי מספר שניות. ראשו המתולתל של פמילור מציץ ממנה. "השתגעת?" הוא מושך את שריל אל הבית. "לצאת בסופה הזאת?"
"אל תשאל מה קרה". קולו קטוע.
"מה קרה?" סקרנות טהורה נושבת אליו מקשתיותיו הצהובות של פמילור.
שריל לוקח נשימה. "חדשות-מכוכב-הארץ".
ב"ה

תמיד צריך לחשוב מחוץ לקופסה, בפרט כשהקופסא לא מציעה שום כלי כדי לטפל בבעיות.

ישנם בעיות כה רבות במלחמה שמתחילות בתפיסה שגויה שמובילה ליחס שגוי.

לאחר שתיקנו את התפיסה, זאת אומרת, ההבנה מי עומד מולנו, ההבנה כי לא נשכח את הזוועות, ההבנה כי הטיפול בבעיה הוא טיפול של מיגור טוטאלי.

עדיין אין לנו הרבה מאוד אפשרויות.

השבויים שלנו עדיין בשבי, ואנחנו נאלצים שוב ושוב להתקפל ולתת לאויבים שלנו, סיוע הומניטרי, מים, ועוד מעט גם דלק, וזאת למרות הידיעה שאנחנו מסייעים בכך לאויב.

כשנקרא לבעיה בשמה נוכל גם למצוא פתרונות מחוץ לקופסא.

והשאלה היא איך אנחנו יכולים ליצור מצור, למנוע סיוע הומניטרי, מים ודלק ולמרות זאת אנחנו לא נחשב כלפי העולם כעם שמילא את חובתו ההומניטרית?

איך אנחנו יכולים להרוס לחלוטין את תשתיות החמאס, את ארגון החמאס, את תומכי החמאס בלי שיתקעו לנו מקלות בגלגלים?

איך אנחנו יכולים לעשות את מה שעשה פוטין למשל, או הרודן הדרום קוראני, ללא הצדקה, ואנו שיש לנו את כל ההצדקה שבעולם נשארים כבולים?

לכן חשוב לנסח מה אנחנו צריכים לעשות, מה אנחנו רוצים לעשות, והשאלה שתישאר תהיה איך אכן נעשה זאת?

וכמו כן חשוב לוודא מה אנחנו לא רוצים לעשות, כמו למשל חלילה לנו מלסכן את חיילנו.

ישנם אמירות שהן רכרוכיות מטבען וחובה עלינו להפסיק ולהשתמש במנוחים הללו, ברגע שאנחנו לא מענישים בחומרה "זורק אבנים" הרי שאנחנו נותנים לגיטימציה לפעולת טרור, ויהא זה תחילה טרור אבנים וסופו מי יישורנו.

ההגבלה על הגנה עצמית זהו עוד כלי שאנחנו נותנים לאויבים שלנו.

ההפרדה בין סוגי אוכלוסייה זהו עוד שקר שאנחנו עלולים לתת לו יד.

האמירות של השמאל שהתבררו כטעות טראגית, חייבות לפוס מן העולם.

ישנם אנשי שמאל הגונים שכבר אומרים בפה מלא טעינו.

וישנם אנשים שמתחילים שוב ושוב לחזור על טיעונים שיש בהם יכולת לתת כוח לאויבנו.

בדמוקרטיה יש מקום לזהות אויב, יש מקום לפרק אותו, הדמוקרטיה היא אנטי תזה לטרור.

הגיע הזמן שארגוני זכויות האדם יפנימו שמילים יפות לא יוכלו להילחם בטרור, מילים הן כלי נשק מסוכן מעין כמוהו, נתינת לגיטימציה לפעולת טרור קטנה, ככל שתהיה, או מחווה קטנה לאויב היא תקיעת סכין בלב של עצמך.

אם יהיה צורך אנחנו נאלץ להסתיר חלק מהכוונות שלנו כדי לפעול, לפעמים הצגה טובה משרתת את האינטרס, וכדאי שגם נתחיל לשמור על שיח שמאפשר פעולה.
ששש
עֵת נֶחְלַשׁ צַוָּארְךָ
וְרֹאשְׁךָ אָז נוֹפֵל
וּבִשְׁבִילִי דִּמְיוֹנְךָ
תֵּצֵא לְטַיֵּל
אַל תֵּלֵךְ אָחִי לְבַדְּךָ אֶל אַרְצוֹת הַחֹשֶׁךְ

מָבוֹי אָפֵל יַעֲנִיק מִסְתּוֹר לִפְחָדֶיךָ
בְּיַעַר שָׁחֹר יֻחְבְּאוּ אַכְזָבוֹתֶיךָ
מָה שֶׁלֹּא רוֹאִים אוּלַי לֹא קַיָּם
בַּקָּשׁוֹת וּדְרִישׁוֹת שֶׁנִּכְבּוּ וְאֵינָם
לֹא אַל תֵּלֵךְ, אָחִי, אֶל אַרְצוֹת הַחֹשֶׁךְ

בִּסְבַךְ הַיֵּאוּשׁ תִּתְעֶה כְּעִוֵּר
בִּשְׁבִיל לְלֹא יַעַד סוּסְךָ דּוֹהֵר
וְרוּחַ נֶעְלָמָה מֵעוֹלָמְךָ הַסּוֹעֵר
תִּנְשֹׁף לְכַבּוֹת לְךָ נֵר אַחֲרֵי נֵר
לֹא אָחִי, לֹא, אַל תַּרְחִיק לְאַרְצוֹת הַחֹשֶׁךְ

חַזֵּק צַוָּארְךָ
הָרֵם אֶת רֹאשְׁךָ
וּפְקַח עֵינַיִם
אֶל הָאוֹר שֶׁמּוּלְךָ

יִהְיוּ הַשֵּׁדִים שֶׁלְּךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ
עֲצִימַת הָעֵינַיִם לֹא תַּעֲזֹר
מֵעֶצֶם טִבְעָם הֵם לֹא יִתְנַדְּפוּ
עַד לָרֶגַע שֶׁבּוֹ יֵחָשְׂפוּ לָאוֹר

ששששש
משיח היה עייף וכאוב.

ממקומו, ליד דוכן הממתקים של רומי, הביטו עיניו על העוברים ושבים, מחפשות ישועה.

הוא רוצה לגאול את העם, רק העם לא רוצה אותו.

בהתחלה, כשהיה צעיר יותר ותמים יותר, סח להם לפי תומו שהוא המשיח.

"לך לאברבנאל" אמר לו אחד בקול חביב והמשיך הלאה.

"אני יכול לגאול את העולם", רצה להשיב, אך שתק.

הוא ראה איך כולם זועקים שיבוא,

הוא שמע צעקות "משיח" בכל פינה, בכל עיר.

אבל איך הוא יבוא אם כולם מתעלמים ממנו?

"תעזור לי, אלוקים", ביקש, "מה בצע בחיי ובשליחותי אם אף אחד לא מקשיב לי?"

ענה לו אלוקים: "דע לך שהתפקיד שלך גלוי לפני תמיד".

"אני רוצה לגאול, הם רוצים להגאל, מה מונע מזה להתממש?" שאל.

והתשובה היתה: "אשלח לכותבים רעיון לכתוב לקוראים שיתייחסו לכל אדם, ולא משנה מי הוא, כמו משיח, כך העם יתייחס גם אליך ותינתן לך הזדמנות לגאול את העם".

*

זה דווקא רעיון מעולה להתייחס לכל אדם כאילו שהוא הגואל (ואני מוסיפה – שכל אדם צריך לזכור להתייחס גם לעצמו כאילו שהוא מלך, כי כמה שאנחנו מחויבים לתת לזולת כבוד, זה צריך לבוא מתוך מקום שאנחנו מכירים בכבוד של עצמנו).

וכך משיח יתגלה ונגאל.




נ.ב.

כשעלה לי הרעיון והתחלתי לכתוב התלבטתי.

"אין אדם כותב אלא מהרהורי ליבו, בטח הקוראים יחשבו שאני "המשיח" בסיפור", אמרתי לעצמי.

ולא ידעתי אם כדאי לפרסם.

אז הבהרה קטנה:

בשנים האחרונות אני עוסקת הרבה בענייני גאולה ומשיח, כמו רבים אחרים, ולא פעם עלתה לי מחשבה בראש: אוקי, נניח השעה כבר הגיעה, ומשיח רוצה לגאול אותנו – מי יקבל אותו?

המחשבה הזו הובילה אותי לרעיונות למאמרים בנושא. (לא כתבתי אותם, כי יש לי כבוד לנושא 'משיח וגאולה', ולא ברור לי עד כמה ניתן לכתוב על כך).

בכל זאת – יש הבטחה שהגאולה תבוא, משיח רוצה לגאול אותנו, רק מה חסר בנו? למה זה לא קורה?

יש סיכוי שאנחנו צריכים להיות כאיש אחד בלב אחד, ולתת לעצמנו בלב, וגם באופן מעשי, לכל אחד, לכל אחד! כבוד והזדמנות כמו משיח.

*

כתבתי את הדברים מתוך רצון שתבוא הגאולה, אך בהחלט קטונתי לתאר את דמותו הענקית של משיח, או לתת כיוון איך הגאולה תבוא ומה יזרז אותה.

כך שאם הקטע פחות מתאים, אתכם הסליחה.
משה הוא מהאנשים האלו שאזעקה לא מיועדת בשבילם.

מה זה לא מיועדת? מיועדת! אבל בעוד שלכולם היא מורה להיכנס למקלטים, אצלם היא מורה לצאת אל המרפסת ולהסתכל על התוצאות המרהיבות.

גם הפעם מיד בשומעו את האזעקה העולה ויורדת, רץ לו משה היישר אל המרפסת.

בום אימתני נשמע.

"זהירות משה!" הוא שמע את קול שכנו יעקב.

הוא חשב שעוד שניה הוא מתפוצץ. חצוף היעקב הזה! אני אראה לו מה זה.

"יעקב, לא מספיק שאתה מניח את השקית זבל ליד הבית וגם כשאתה מואיל בטובך לצעוד אל עבר הפח לזרוק אותה, אתה מקפיד לעשות חור בשביל המיץ המגעיל הזה שיזל על כל המדרגות..."

"תגיד לי..."

"שתוק רגע! לא מספיק שהילדים שלך עושים רעש שמתחרה עם קולות ההפצצה הכי כבדה בעזה, ושהמואזין לוחש למול קולות הזוועה שהם מייצרים..."

"מה הסי..."

"שקט! לא מספיק כל זה, עכשיו כשאתה בעצמך בחוץ אתה צועק לי זהירות?? אני צריך להיזהר?? מה אתה חסין??"

"אוי, רחמים עליך! חחח מי הזהיר אותך? כולה סיפרתי לך שזה, פסיק, יירוט ולא נפילה..."

"אבל... ו... לא משנה! אשתי קוראת לי..."

"מצוין! בוא אליה! היא בממ"ד של הבית שלי עם אשתי, להכין לך קפה?"
  • 571
  • 0 תגובות
  • 561
  • "אני יספר לך איך הגעתי לכאן" אמרתי לחבר ששהה איתי במקום מעת החטיפה...

    "זה קרה ביום שישי סגרירי ומעונן חלקית, יצאתי לטיול יחד עם כמה מחברי ובני משפחתי, פתאום שמענו רעשים אדירים והרגשתי שמים מותזים על גופי, אני ואחי ניסינו להתרחק מהמקום אך לצערי לא הצלחנו, במרחק מה ראיתי את אבי ואימי בתוך מערבולת של מים אדירים ללא יכולת יציאה, חלק מחברי הצליחו לברוח, אך חלקם לא הספיק ונשאר באזור.

    ואז הם פשוט הוציאו אותנו באלימות, חטפו אותנו, עטפו אותנו, וזרקו אותנו ללא רחמים לחדר גדול בספינתם, החבטה הייתה קשה והכאב התפשט בכל גופי, הרגשנו רע מאד, חלק מאיתנו מת כבר באמצע החטיפה מהחבטה הקשה של הנפילה, אך רובנו המשיך לחיות.

    אבי ואימי שהו עימי יחד, אך את אחי ואחותי לא ראיתי, כך שלא ידעתי מה עלה בגורלם, האם הצליחו לברוח? או שהם כלואים במקום אחר?

    היינו כלואים בתוך החדר מס' ימים, קיבלנו מעט מזון, מידי יום ארוחה אחת קטנה שלא הספיקה להאכיל את כולנו, אבי ואימי היו מבוהלים מאד, ואני ניסיתי להרגיעם, טיפלתי בהם וסעדתי אותם בצורה הטובה ביותר.

    לאחר כשבוע מעת החטיפה, הוציאו אותי ועוד כמה מחבריי, לקחו אותנו לחדר אחר שבו היה קר מאד, הרגשנו רע, חלקנו הצטנן נורא, ומשם הועברנו לאקווריום הזה.

    אני מקווה שיבוא יום שבו נשוחרר ונחזור למקום גידולינו הטבעי."
    וכדרכו של עולם...
    בבית דין של מעלה השורות היו צפופות
    טורים טורים של נשמות הצדיקים, ראשונים ואחרונים, תנאים ואמוראים
    ציפו לנשמת הגאון האדיר, שטייגעניסט הדור!
    ראש הישיבה ר' ברוך מרדכי אזרחי זצוק"ל
    שקט השתרר ובת קול יצאה והכריזה:

    בוא בשלום ברוך מרדכי!

    ויעמדו כל מליצי יושר וזכות, אדירי התורה, גדולי הדורות ויאמרו:

    בוא בשלום מלאך אלוקים!
    הזוכה לידיעת התורה

    בוא בשלום שרף!
    השורף נשמות תועים באש התורה ואהבת ה'

    בוא בשלום בן תורה!
    אשר לא הניח מקרא משנה גמרא וסברא

    בוא בשלום נפש נקי וצדיק!
    בעל מידות ודרך ישרה

    בוא בשלום איש אלוקים!
    שדמות אדם לו אך אינו בן תמותה

    בוא בשלום זקן וחכם!
    שקנה לו חכמה, והחכים את דורו

    בוא בשלום סיני ועוקר הרים!
    עמקן אדיר וישר סברא

    בוא בשלום גודר גדרים!
    המנחיל לעדרים את תורתו

    בוא בשלום ראש ישיבה!
    שתלמידיו הרבים פזורים בארבע קצוות ומעמידים גם הם תלמידים לרבבות

    בוא בשלום רבי ברוך מרדכי!

    וקול אדיר מכריז ואומר -
    ברוך מרדכי, ימינה!

    הכותב בלב מלא הערצה לאדם שהפך למלאך
    דמות עצומה של חיבור לתורה מתוך שמחה
    שחיזק את רוח בני התורה
    ובכללם אנוכי
    י.מ.י.
    ב"ה

    "הומניטריות", "לחץ אמריקאי", "ביקורת מכתבי Cnn".

    באו נפרק את המושגים לגורמים כדי להבין מה אתם באמת אומרים לנו.

    אחרי הטבח הנורא בשמחת תורה הבינו רבים בשדרות העם שהמלחמה של חמאס היא לא מלחמה על הכיבוש, היא גם לא מלחמה על גבולות, המלחמה היא על עצם הקיום של עם ישראל.

    השיח בנושא הוא קריטי, דעת הקהל העולמית משמעותית ביותר, ומדוע, בגלל שגם אם עם ישראל משוכנע בצדקת הדרך אם הוא לא יקבל לגיטימציה ממדינות העולם, הוא לא יוכל לפעול.

    מה אומרות מדינות העולם?

    כמובן שיש כמה דעות, דעת העולם המערבי, המתורבת, הוא שאכן חמאס הוא ארגון טרור ויש להשמידו, אבל חובה לדאוג לעם הפלשתינאי, דעת העולם שהם חפים מפשע.

    ולעומת זאת, דעת העולם הדיקטטורי, המכונה גם ציר הרשע, המדינות בהם גוברת האנטישמיות, וגם מדינות נוספות שמתנדנדות בין נאורות ותפיסה של אהבת ישראל לבין תקשורת שמנסה לחזור ולהסית כנגד פשעי מלחמה, בשפתם, ולשנות את תפיסת המציאות.

    להפוך את היוצרות זהו דבר קל מאין כמוהו, מספיק שתדגיש את העוול שנעשה, לכאורה, לאלו שפגעו בך, וכבר תהפוך אותם לנרדפים, אבל כשאפשר פשוט לשקר, אין קל מזה, ולכן חשוב מאוד לשמוע מה התקשורת הזרה אומרת.

    כי האמירה של התקשורת זו הדעה של המדינה אותה התקשורת מדבררת.

    שאלות נוקבות ככל שיהיו, כשהשאלה מצדדת בצד אחד, שהוא אינו הצד שלנו, עם ישראל, יש בהם טעם לפגם גדול.

    יש מי שמאמין שמספיק להראות לעולם את הזוועות והעולם יתעשת, אבל אמונה זו איננה מהווה פתרון, המראות הללו יכולים לסייע רק למי שמלכתחילה יש לו דעה ישרה וברורה, אבל מי שהוא מוטה לשנאת ישראל, לא יועילו לו הסברים.

    לכן חשוב לעקור את אי ההבנה של ההסברה מהשורש, הטיעונים שלנו אף שהם נכונים ברורים נכוחים וצודקים, יישארו בגדר טיעונים בלבד, בדיוק כמו של עם שנדרס למוות, מי שאוהב את עם ישראל מכיר בייחודיותו ומעריך את קיומו, הוא ידיד, ומי שמגיע ושואל שאלות הוא אויב.

    חשוב לנו לדעת באיזה צד מן הצדדים אנחנו, וחשוב לנו לדעת מי בצד שלנו, מי קצת בצד שלנו ומי בצד השני.

    קודם לכל עלינו להיות בצד של עצמנו, הצד שאומר אנחנו עם אחד מיוחד, ומחובר לבורא עולמים.

    וכשיבואו לטעון כנגדנו, עלינו לדעת בידיעה ברורה שהטענה עצמה היא לא טענה על הבחירה איך להגיב במצב הנתון, אלא השורש שלה עמוק הרבה יותר, השורש שלה הוא ערעור יסוד קיומנו, והתגובה שלנו איננה יכולה להיות תשובה על עצם הדברים כי תשובה נקודתית ברורה ונכוחה צודקת ומוכחת ככל שתהיה עדיין לא תענה על יסוד קיומנו.

    לכן עליו להכיר בכך קודם לכל כלפי עצמנו, להכיר בייחודיות שלנו, להכיר בכוחות שלנו, להכיר בקדושה שלנו, להכיר בחיבור שלנו לאלוקים.

    צדיקי אומות העולם יהיו לצדנו, ואילו רשעי אומות העולם ידברו בגנותנו ובחובתנו.

    הבירור הולך ונעשה, הולך ומתקדם, עד שיבורר בעיקר לנו, ולאחר מכן לכל באי עולם.

    תבחרו תמיד להיות בצד של בורא עולם, בצד של בניו, תדעו כי גם אם יגיע צד שהוא כאילו בצד שלכם אבל לא לחלוטין, זוהי זכותו וחובתו להיות לצדנו.

    כשנכיר בערך של עם ישראל, בגדולתם ובקדושתן הרי שניצחנו במלחמה.

    המלחמה על קיום העם היהודי.

    כשנבין זאת, השיח שלנו ישתנה, אנחנו נדבר מתוך הכרה ברורה ביסוד ושורש קיומנו, וזאת לבד תשפיע ותכה גלים תחדור ללבבות אלו שאכן עומדים לצדנו.

    לעמוד לימין העם היהודי זאת זכות, ויש מי שמכיר בכך בזמנים קשים.

    עשו את הצעד שלכם לקראת העם שלנו, עוד רגע "The game is over".

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה