קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 890
  • השעה 19:55 המהדורה אוטוטו מתחילה

    שמונת הפרשנים המעונבים ישבו סביב השולחן העגול בפנים חמורות סבר
    מחכים שתפנה אליהם המגישה
    חלקם עסוקים בקריאת החומר הרב ששוטף את מסך הטלפון שבידם
    חלקם מתכתבים עם מקורות שונים, ומקווים להיות מדוייקים כמה שיותר, בעדכונים, ובתחזיות להמשך
    שניים מהם ניהלו וויכוח מקצועי האם נכון להשתמש במונחים שואתיים בתקופה הנוכחית, או שמא השימוש בדימויים דעא"שיים הגיוני יותר
    האסון הנורא תפס גם אותם לא מוכנים, אך כעיתונאים ופרשנים מקצוענים הם התייצבו במהירות למול המצלמות, מוכנים להריק מתוכם דעות נחרצות וברורות שיתווכו נכונה לקהל השבוי שדבוקים למסך בבתים
    בקול סדוק ובטון נמוך סיימה המגישה לקרוא את עיקרי החדשות ופנתה אל חברי הפאנל


    - אין ספק שיש כאן מחדל רציני, קשה להצביע על אשם מרכזי אך ברור לכולנו שאם ישנו אשם במחדל הנורא הזה שמו מתחיל באות 'ב'.

    - אני לא מבין למה אתה חושש לומר שזה ראש הממשלה בנימין נתניהו, הרי הוא זה שחיזק את החמאס כל השנים האחרונות, והחליש את ההרתעה הישראלית.

    - חברים אני לא חושב שאפשר לפטור את ראשי מערכת הביטחון שהיו אחראיים מבחינה מעשית לכשל, ונתפסו כשהם ישנים על האף, וזה כולל את הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום.

    - תראו לא נעים אבל אני יכול להגיד שאמרתי לכם, אני שנים אומר באולפן הזה שאם לא ישנו את התפיסה בנוגע לחמאס, אנחנו ניגרר לאסון, חוסר ההבנה של האוייב זה המתכון הכי טוב לכישלון מולו, אמרתי בזמנו ועצוב שצדקתי, את האחראים כולנו מכירים, והם כל אלו ששכנעו אותנו במהלך השנים האחרונות שיש עם מי לדבר שם ברצועה.

    - חברים אתם מתעלמים מהאחריות של התקשורת ואפשר להבין מדוע, אבל חלק גדול מאתנו עודד בכל הסבבים להימנע מלהיכנס לרצועה, בגלל התייפייפות מיותרת, ונהייה עיוורת אחרי פנטזיות שלום, שהיה נוח לנו לדברר

    - אם נחזור אחורה בזמן לסיבות שהובילו לשביעי באוקטובר, נקודת הזמן הנכונה צריכה להיות ההחלטה שלמפרע מתגלית כהזויה ולא פחות מסוכנת, ואני מדבר על תכנית ההתנתקות, אולי אנחנו התנתקנו אבל הם חזרו אלינו לבתים ושחטו 1400ישראלים, וכל מי שתמך בהתנתקות שותף לתוצאה האיומה שלפנינו

    - אני אומר את זה בזהירות אבל יכול להיות מאוד וצריך לקחת את זה בחשבון כשיקימו ועדת חקירה לאחר המלחמה, שהכשל הוא לאו דווקא בדרגות הגבוהות אלא דווקא כשל מקומי, גדול מאוד, אבל בדרגים הנמוכים יותר שבשטח שלא ביצעו את תפקידם בצורה המיטבית

    - אני מוכרח להוריד מסדר היום כמה פייקים וקונספירציות שרצות ברשת כאילו היו משתפי"ם מבפנים, אז לא, לא היו משתפי"ם מבפנים, הופתענו, ואני לא חושב שנכון לעסוק כעת בשאלה מי אחראי לכך, מה שצריך לעשות זה להתעסק בכאן ועכשיו, ואיך מתקדמים מכאן בצורה הנכונה ביותר עד לניצחון.

    במקביל
    לאחר תפילת ערבית באחד מבתי המדרש הגדולים התעדכנו כמה תלמידי חכמים במצב הקשה בדרום –
    שמונה מהם התרכזו חמורי סבר ליד שער הכניסה לבית המדרש, כשהם לבושים בחליפות
    נו מה אומרים, איך קרה דבר כזה?

    -
    תראו, בתקשורת החילונית בטח עכשיו אומרים למה זה קרה ואיך זה קרה, אבל אנחנו יודעים הרי שזה לא הצבא ולא הממשלה
    אנחנו אלה שיכולים לדעת למה ואיך זה קרה, לנו יש את התשובות

    - לדעתי זה שזה קרה בשמחת תורה זה בגלל שלא הסכימו לעשות הקפות שניות ברחובות תל אביב

    - אומרים שבגלל שלא תקעו בשופר בראש השנה כי זה חל בשבת אז אולי זה בגלל זה, וגם כל שמונים שנה בערך יש איזה אסון והשואה הייתה בערך לפני שמונים שנה, אז זה היה צפוי...

    - אני שמעתי מאיזה רב שזה מידה כנגד מידה בגלל שהורידו גדר הפרדה בתפילת יום כיפור בדיזנגוף, ה' הראה להם אתם לא רוצים הפרדה אז גם לא יהיה גדר הפרדה בעזה

    - ומה אתם אומרים על זה שהיה שם מסיבה עם עבודה זרה, פשוט שזה בגלל זה, אם לא הייתה המסיבה הזאת לא היה קורה כלום!

    - גם בלי העבודה זרה, שבת זה לא מספיק? אומרים שיש יישובים של שומרי שבת שלא נפגעו, זה הוכחה ברורה שזה בגלל החילולי שבת שהיו שם, ה' ישמור

    - רבויתי אתם בורחים מהנקודה המרכזית הכל זה בגלל האינטרנט, זה עונש על הסמארטפונים והנגנים עם הרדיו

    - אתם בורחים מעוד נקודה שלא נעים לדבר עליה אצלנו אבל הפאות, זה בגלל הפאות, אפילו יש מודעות ברחוב שהאסון הזה קרה בגלל הפאות

    - חברים, לא נעים לי לקרר את ההתלהבות שלכם בפרשנויות למה זה קרה, זה קרה כי ככה ה' רצה, זה לא הזמן הנכון למציאת אשמים, מה שצריך עכשיו זה להתעסק בכאן ועכשיו, במה שצריך לעשות מכאן ולהבא, להתחזק כל אחד במה שהוא יכול כדי לנצח את המלחמה הזאת.
    יושב מכווץ בלי אוויר על רצפה, ידיים אזוקות
    רוצה לצאת
    לראות אור
    להמשיך לקטוף בננות במטעים
    להתכתב עם צ’וקו על הקשיש העשיר שלו
    לעדכן את אשתו שהמעטפה השמנה בדרך עם ג’וקו
    ושתבדוק שהוא לא הוריד לעצמו כמה שטרות.
    הוא פצוע, כואב לו והדם קרוש.
    רעב, צמא, ההפצצות מסביב עושות לו הרגשה של סוף.
    לא מבין מה רוצים ממנו האכזריים האלו שחדרו לחייו.
    שמע סביבו שמע ישראל והשם ייקום דמם
    שמע שזכו למות, להיפצע, להתרסק, להישרף כיהודים
    והוא, מה אשם?
    לא הכיר יהודים לפני שבא לעבוד כאן
    נפצע סתם נשבה סתםם סובל לחינםם.
    "הי, בוא"
    חמאסניק נכנס לחדר גורר אותו החוצה.
    ****
    ראש הממשלה נעמד לפני המצלמות, הכתבים תוקעים מקרופונים
    ואווירה חגיגית עומדת בקהל.
    משפחות החטופים עומדות נרגשות, מקוות שאהוביהן בין חמישים ושתיים החטופים שמשתחררים היום.
    המדינה וויתרה כל כך הרבה למען הרגע הזה, וויתורים שהקהל הישראלי היה מתקומם אילו ידע.
    ראש הממשלה מברבר משהו על ההתרגשות הגדולה והמאמצים הכבירים ותרומתו הגדולה, לא שוכח לתת קרדיטים לכל חבריו וידידיו מנהיגי העולם.

    הרגע הגדול מגיע
    חבורת השבויים מתקדמת מרחוק באיטיות.
    המתח בשיאו
    המשפחות מתחילות להבין מה קורה ופורצות בבכי ובליל של דיבורים
    רק העיתונאים נשארים ללא מילים.
    הלך על הראיונות
    הם לא יודעים לראיין בתיילאנדית
    עבד עברי חופשי.

    הוא מתעורר בבהלה לקול קריאה "עברי מאוחר – לעבודה". פותח עיניו , מנער קורי שינה מביט

    לפינה לחור שבתקרה. ושוב החושך משיב לו מבט - בחמלה. משתדל להזדרז לובש חיוך ורגע לפני

    שיוצא מן החדר – עוצר שולח מבט לעבר... נושא קולו בדממה "אדוני תודה על מיטה, אוכל טוב

    ועבודה , תודה על ברון שדואג מחסורי ועל שחסך אתמול מלהכות בי."

    יוצא את החדר , מתחיל בעבודה מבצע פקודה אחר פקודה, ושוב נהנה מתגמול על עבודה טובה –

    פת טרייה וחמאה למריחה. וכך הוא חי כולו תודה על הטוב שמוקף, שזכה.. משוכר ממציאות -מרה.

    כשגדל ובגר גופו כבר חושל , גם אותו לא עקף הצו ומצא עצמו – מגויס.

    פגשתי אותו, את עברי מעבר לגדרות התיל של בסיס האימונים , בשעת ליל שהכל סביב היה צללים.

    עקבתי אחריו מרחוק ראיתי את אסירותו המשכרת , נושא עינו אל על ומודה על צו, על פקודה, על

    ארוחה שמסופקת בדיוק בזמנה, על מדליה שזכה – מודה למלך יושב על כיסא .

    עברו שנים בהם התקדם בסולם , שמו נודע כאלוף . ושם פגשתי בו - עת נסחף לטרוף.

    עברי סיים חובתו לממלכה ונקרא לטקס הערכה , פרישה בהשתתפות אדון הממלכה.

    הייתי שם, נוטל חלק. ציפתי לשמוע קולו, לשמוח בשחרורו ולזכות פעם ראשונה לחזות בהוד רוממותו, להמליכו.

    הכל הגיעו עוד טרם העת , הכינו עצמם – ימים , עמלו לכרטיס – שנים .

    הכל רצו לתפוס מקום –ראשונים , לשמוע את נאום שחרורו – שחרורם מעולו. ביקשו להניף דגל הודיה,

    לצעוק "יחי" ללא הפסקה.

    ההמון היה נרגש, ונסחף... ניסה לגבור על ההמולה, הרים קול ורדף אחרי כל פיסת מידע , חידוש ,

    והבל שרץ שם בלי הפסקה..

    והנה הגיע זמן נאום – עת יקום חותם , והעם ,ההמון מרעימים בקולם , שקועים בבועת קלונם,

    טבעו בתהום הצפייה.

    ויקרא קול – ואיש לא שמע . והוא שב וזעק אך ההמון ענה לו - בדממה. ומשכך, נאלץ להסיר משי

    כפפה , לנענע אדמה, לזרוע הלם – להשתיק לב המולה , ויהי זה רעש – דממה דקה.

    ולאחריו , נשמעה קול תקיעה – ולעיני העם מראה מרכבה, מלכות נגלתה – להעניק לעברי – חנינה,

    גאולה!

    הגיע זמנו של עברי , מלך והמון מחכים לדברו . נשא הוא נאום – דממה.

    ונשמעה דממתו – צעקת עמלו , שווא אמונתו.

    ובהגיע נחמה לא מצא לו – נחמה.

    - - -

    תכף אקרא אף אני – עברי – אל הבמה.

    ונאומי---

    נחמתי????




    שנזכה בקרוב וישמע נאום חוצב פסל גלויות...
    וינחם עם מנוחמים...
    זוכרים את צדיקמן? גיבור העל שמשתמש בכוחות הקדושה ומנצח כל אויב?
    כמו כל עם ישראל, גם הוא נרתם למאמץ המלחמתי ורוצה לתרום למערכה מניסיונו ומקדושתו.

    ☢️⚠️ אזהרת הומור שחור ⚠️☢️
    רבים יאמרו שאין זו השעה לצחוק, בשעה שמתינו מוטלים לפנינו. אך הומור שחור היא אחת הדרכים להתמודד עם כאב וקושי. מי שהדרך מתאימה לו - מוזמן.



    "צדיקמן, קום נא, עור נא, הושע נא, והצליחה נא".
    צדיקמן שפשף את עיניו העייפות מלילה שכולו שינה. "מה קרה?"
    "עם ישראל זקוק לישועתך"
    "ישועתי קרובה לבוא. אבל מה קרה?"
    "לא שמעת?! פתח חדשות".
    "לא שומע חדשות, עמלק. אפשר אמל;ק?"
    "טבח. רצח. מצח".
    "מצח?" קימט צדיקמן את המצח.
    "בשביל החרוז. אז מה עדיף, קצח?"
    "אתם לא מתביישים?" בערה חמתו, "לעשות צחוק מהמצב?"
    "אז מה עדיף? שנשב בחושך ונהיה בדיכאון? שנאכל עוגיות עם קצח? זה בדיוק מה שהחמאס רוצים".
    "מאיפה אתם יודעים מה החמאס רוצים?"
    "אמממ..."

    "טוב, חבר'ה. אני מתגייס למשימה. אבל לפני הכול – ג'ינגל, בבקשה".
    --- מנגינת מעבר דרמטית: "צדיקמן - גיבור על (יצרו)"---


    החמ"ל התכנס. צדיקמן עטה סבר פנים של כובד ראש, "תכלס. מה אני יכול לעזור?"
    "בשביל מה אתה גיבור על? מהר קח את הלבוש ואת הסוס והכה בהם מכת חרב והרג ואבדן".
    "יודעים מה? תנו לי דקה לחשוב על משהו"
    "קבל. אפילו שתיים".
    "אפשר קצת שקט פה?"
    "קיבלת".
    "אל תענו לי".
    "בסדר".
    "אוךךך".

    לאחר דקות של חשיבה מאומצת ושאיפות קצובות מהסיגריה האלקטרונית דקדושה, נצנצה רוח הקודש מעיניו של צדיקמן.
    "אני חושב שעליתי על משהו".
    "נוווו", נרכנו אליו כל הנוכחים.
    "הרי מה הדבר שהחמאסניקים הכי מפחדים ממנו?"
    "נו, מה?"
    "תחשבו. איזה דבר מפחיד אותם פחד מוות? זה רמז".
    "פחד מוות?... לא יודעים. נו, תגלה"
    "למות!" חשף צדיקמן בצהלה. "הם מפחדים להיהרג".
    מבט של התפעלות חלף בקרב הנוכחים.

    "שימו לב לתכנית. הם מפחדים למות – אנחנו נביא אליהם את הדבר שהכי מפחיד אותם. אנחנו נהרוג אותם!!!1" סיים צדיקמן את דבריו בשלושה סימני קריאה ובספרה 1.

    "אבל... איך בדיוק?"
    "את הפרטים הקטנים אני משאיר לצוות שלי לתכנן"
    "יש לך צוות?"
    "האמת שלא. נאלתר משהו".

    "קדימה! יוצאים לדרך!" שאג צדיקמן בעוז ובתעצומות, "מבצע חביות נוזל!"
    "הרב. זה חרבות ברזל".
    "מה שאמרתם. אתם בינתיים תהיו מוכנים פה עם חם-צוואר".
    "בשביל מה?"
    "מה זאת אומרת. להגן על העורף".
    "לא מצחיק".
    "נכון. זה לא זמן מתאים לצחוק".


    התעטף צדיקמן בטליתו כשליח ציבור והתעופף לשמי מרומים בהנעה רקטית.
    לאחר ח"י רגעים הוא חזר בארשת ניצחון. "השתמשתי בכוחות הקודש והפצצתי את גדר המערכת".
    "מההה??!! למה?"
    "כדי שהחמאסניקים לא יוכלו לפרוץ את הגדר".
    "ר' צדיקמן. אם אין גדר, אז הותרה הרצועה".
    "שזה אומר מה?
    "שהתוכנית שלך הייתה ממש דבילית".
    "זה הזמן להעליב? עכשיו צריך לכידות חברתית. אחווה ואחדות. רוח ניצחון. ועוד כל מיני קלישאות כאלה. אם נריב בתוכנו אנחנו משחקים לידיהם של החמאס. זה מה שהם היו רוצים שנעשה".
    "איך אתה יודע מה הם היו רוצים?"

    "עזבו. אין ייאוש בעולם כלל. עוברים לתוכנית ב".
    "יש לך תוכנית ב'?"
    "בוודאי. שימו לב: הרי מה שותים בעזה?"
    "אנא עארף נישט. כנראה מים".
    "יפה מאוד. ומאיפה המים מגיעים?"
    "מהברז"
    "ברור. אבל מאיפה הם זורמים לברז?"
    "מישראל"
    "מצוין. בואו ננתק להם את המים!" הכריז צדיקמן.
    "כבר עשו את זה".
    "רגע, זה לא הכול. אחרי שננתק, נפתח בחזרה, ואז יצאו להם המים החומים המלוכלכים האלה"
    "גדול! עצום ורב!"

    "ויש לי עוד. אפשר לנתק להם את החשמל"
    "גם את זה כבר עשו"
    "לא. אבל אחרי זה צריך להחזיר להם את החשמל, ועוד לפני שהם יגמרו להגיד "אווו" - ננתק להם שוב בחזרה"
    "גדול. ענק. ענק החשמל"

    "ואם אחרי כל זה הם עדיין לא ייכנעו, נעבור לנשק יום הדין"
    "נו"
    "כל מחבל שנהרג, יפרסמו את התמונה שלו מהרב-קו"
    "לא אכזרי מדי?"
    "לא. מגיע להם".

    "ואם כל זה לא יעזור, לא תישאר לנו כל ברירה, ואני איאלץ לעבור לתוכנית הסודית ביותר"
    "שהיא?"
    "לא יכול לגלות. צריך לשמור על אפקט ההפתעה"
    "תן רמז"
    "רמז? בסדר. מנהרות".
    כל הנוכחים נשנקו בהפתעה.
    "אתה הולך לחדור למנהרות של החמאס?!?"
    "מה פתאום. אין שם קליטה של כוחות הקדושה"
    "אז מה כן?"
    "חכו לפרק הבא ותדעו"
    "מה?? יהיה עוד פרק??"
    "אויש", ספק צדיקמן את כפיו. "הרסתי את אפקט ההפתעה".
    אֲנַחְנוּ מֶלַח הָאָרֶץ,
    הוּא אָמַר, וְעֵינָיו צְרוּבוֹת הַדְּמָעוֹת
    מִצְמְצוּ בְּאוֹרָהּ שֶׁל גַּאֲוָה.
    אוּלַי לֹא נָעִים לוֹמַר
    אֲבָל אֲנַחְנוּ
    בֶּאֱמֶת
    מֶלַח הָאָרֶץ.

    מִסְּבִיבוֹ הַמָּה הַחֶדֶר
    אֲנָשִׁים מְלַחֲשִׁים
    שֶׁחֲלוֹמוֹתֵיהֶם כָּבוּ
    שֶׁנִּסְיוֹנוֹתֵיהֶם לְנַחֵם
    עוֹרְרוּ חֶמְלָה

    הוּא הָיָה מֶלַח הָאָרֶץ,
    הוּא אָמַר, וּמֶלַח בְּעֵינָיו
    וְעַכְשָׁו
    כְּשֶׁהוּא הָלַךְ
    הַבֶּטֶן שֶׁלִּי יוֹצֵאת בְּמָחוֹל
    שֶׁל בְּחִילָה
    מְסָרֶבֶת לְהִתְאוֹשֵׁשׁ.
    מְסָרֶבֶת לִמְחֹל.

    מִסְּבִיבוֹ הַמָּה הַחֶדֶר
    וְהָמוּ מִלּוֹתָיו
    הִדְהֲדוּ
    טִלְטְלוּ

    הוּא הָיָה מֶלַח הָאָרֶץ,
    וְעַל יִשּׁוּבָהּ תָּמִיד חָלַם.
    הוּא הָיָה מֶלַח הָאָרֶץ,
    וְלָכֵן יָצָא לִלְחֹם.
    וְהַקְּמָטִים שֶׁלּוֹ סִפְּרוּ
    אֶת הַשֶּׁבֶר
    אֶת הַהִתְפּוֹרְרוּת
    אֶת נְצִיב הַמֶּלַח
    שֶׁלְּעוֹלָם
    לֹא יַעֲמֹד
    עוֹד.







    בזמן אחר, בתקופות מרחיקות, לא היינו נפגשים.
    הם - הם. אנחנו - תורתנו עמנו.
    אך קרבת משפחה רחוקה ושכול לאומי חיברו בינינו.
    ושם ישבנו, גם בכינו, בשומענו את אבלי ציון.
    ובזמן שהתורה נמשלה למים -
    הם
    למלח
    נמשלו.
    וביחד היינו ים המלח. הים של הארץ הטובה.
    בית משפט כלשהו.

    שופט: "סיכום הדיונים תיק מספר 11705 בעניינו של מר רינאווי אשאל להלן הנאשם. הוכח מעל לכל ספק כי הנאשם פרץ לתוך חדר הקירור במפעל עופות 'מעוף לעוף' בו עבד וגנב משם ארבעים ארגזי עופות. גזר הדין. בית המשפט מחייב את הנאשם בתשלום עבור השווי של כל העופות והוצאות בית המשפט".

    לפתע נשמעת קריאה של אדם מהקהל: "אבל זה לא הוגן! אסור לנו לשכוח שרינאווי היה רעב באותו יום!"

    השופט בגיחוך: "הדיון ננעל. הנידון הבא בבקשה!"

    לאחר כמה שעות:

    שופט: "סיכום הדיונים תיק מס' 11652 בעניינו של מר יוסוף גנאיים להלן הנאשם. הנאשם הודה בכך כי הוא היכה עד מוות את שכנו אחמד לטיף בעקבות קטטה. ועל כן בית המשפט גוזר על הנאשם מאסר של שתיים עשרה שנה ובקנס שיועבר למשפחת ההרוג בסך מאתיים אלף שקלים".

    קריאה רועמת מכיוון הקהל: "מה זה? בית המשפט לא מתחשב בכך שהילדים של אחמד הפריעו לו לישון יום לפני כן? מה זה הגזר דין הפוגעני הזה? למה המשפחה של הנאשם חייבת לסבול?

    שופט: "שוב אתה מהדיון הקודם?? מה אלו כל הטענות המגוחכות הללו? מה הסיפור שלך?? מי אתה בכלל??"

    ההוא: "מה זאת אומרת? אני מזכ"ל האו"ם!"
    מאז היותו ילד קטן, נהנה קובי להתעלל באנשים. אהב לראות את צבע עורם הולך ומחוויר בכל פעם שהגיח מפינה נידחת וצעק "וואהה" אהב לשמוע את המצוקה בקולם בכל זמן שהתקשר בשעות המנוחה ואמר "מדברים מהמשטרה".


    בבוקר שגרתי ומשעמם למדי, בוקר בו השמש הפציעה בדיוק באותו הכיוון שזרחה בו אמש והציפורים צפצפו בקול דק ומעצבן בדיוק כשם שצרחו ביום האתמול, ישב מיודענו על המחשב, כסס את ציפורניו וטפח על מצחו בניסיון לחפש את מעשה הקונדס הבא. הוא חיפש משהו אחר, חדשני. משהו שיגיע למאות אנשים ואולי אפילו לאלפים, ויעורר בליבם דאגה ופחד. רק אז יצליח לחוש את תחושת הסיפוק המוכרת והאהובה שתזרים לגופו אדרנלין ומרץ.

    בתום חצי שעה ארוכה שבה אף רעיון יבש לא הצליח להפתיע את מוחו, ניצת בראשו רעיון גאוני. הוא פתח את קובץ הוורד בחיוך מסתורי. אצבעותיו החלו לנוע במהירות על המקלדת.

    "הרב המקובל יעקוב יוסף שמעוני זצ"ל זכותו תהיה מגן וצינה בעדנו, התגלה אלי בחלום ואמר לי שמחר המשיח עתיד להתגלות. אך יש כמה דברים שמעכבים אותו. ולכן כל מי שרואה את ההודעה הזאת צריך ללכת לקצה העיר ולומר שם שלוש פעמים בקול רם ובכוונה גדולה את התיקון הכללי. לאחר מכן יש ליסוע מאה קילומטר ולעצור ברחוב שיש בו ממ"ד. יש להיכנס למרחב המוגן ולומר שם "נשמת כל חי", רצוי על רגל אחת. לאחר מכן יש לטבול במקווה ולשתות מים פושרים. יש להיזהר שהמים לא יהיו חמים מדי ולא קרים מדי כי אחרת יש קטרוג גדול בשמים ואז צריך לחזור על כל התהליך מההתחלה. דבר נוסף שאמר לי הרב המקובל הוא, שיש להעביר את ההודעה הזאת לפחות ל20 אנשים. ומי שלא יעביר את המייל רע ומר יהיה גורלו. ואין לתאר את הצער שיגרם לו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. בנוסף, הרב המקובל טוען שמי שישמע לדבריו ויעביר את ההודעה, יזכה לעושר ואושר עד סוף ימיו. לעומת זאת, מי שלא יעביר הלאה את הדברים יקום למחרת בבוקר עם זנב ארוך ושלוש נוצות על כף רגלו הימנית. ראו הוזהרתם!!"

    כשחיוך קונדסי חוצה את פניו, לחץ קובי על סאנט ושלח את ההודעה לכל אנשי הקשר שנחו בתיבת הדואר שלו.

    * * *

    רחלי לא הצליחה להירדם כל הלילה. אחת לכמה דקות הייתה בודקת שאף זנב לא משתרך אחריה. ואפילו שאמא הבטיחה לה שמדובר בהודעה שיקרית, ואפילו שלא הצליחה להבין איזה רב מקובל יאמר דברים כאלו - היא פחדה. פחדה שמשהו רע יקרה לה. למשפחה שלה.


    גם יונתן קיבל את ההודעה רגע לאחר שנכנס לבדוק מייל שהיה אמור לקבל מהרב שלו. גם הוא פחד נורא. וכמה שניסה לשכנע את אביו שיסעו ביחד לקצה העיר ויכנסו לממ"ד - אביו סירב בתוקף. בלילה הוא ישן רק שעתיים. את השעון מעורר הוא כיוון לשעה חמש לפנות בוקר. הוא חייב שיהיה לו מספיק זמן לטפל בזנב. אחרת, כל החיידר ילעג לו.

    רק קובי ישן שנת ישרים. לא התהפך מצד לצד, לא פקח את עינו אחת לכמה דקות בכדי לבדוק את מצב הזנב.


    ובבוקר, בבוקר קמו הילדים. גילו שאבא ואמא צודקים. אף זנב לא השתרך מאחוריהם. בחוץ הייתה רק שמש צוחקת ושמיים מלאים בעננים.

    * * *

    רק בשעה שתיים עשרה בצהרים התעורר קובי משנתו הדשנה.

    וכשחלף ליד המראה המובילה אל המקלחת, מברשת שיניים בידו ושיירי שינה דבוקים לעפעפיו, הוא גילה שמשהו הולך אחריו: ארוך. צבעוני. מוזר. הוא הסתובב אל הדמות שהשתקפה אליו, מרח את שתי כפות ידו על פניו וצרח: "אמאלההההה... זה... זה ... זנבבבב"
    אפשר היה שלא לקרוא את דופליקטים, אחרי קמפיין כזה מאסיבי? :sne: (@brachy 100)


    אי אפשר שלא להגיד-
    יונה ספיר. שאפו.
    ספר פנטזיה ראשון במגזר, אמיתי, ארוך, לפי כל הכללים.

    ואחרי שאר המחמאות שקשרו לראשך, סופרת,
    אני מרשה לעצמי לגשת דוך לביקורת.

    מה המטרה, שאלתם?
    ראשית, לפרוק את החוויה המטורללת הזאת, דופלקטים,
    ויש בי כמה לקחים למתעדים לכתוב פנטזיות,
    קראו והפנימו, כנאמר:)

    מבחינה יהדותית-
    ההצלחה תינתן על הכלל, האמונה חזקה, אפילו הצליחה להעביר מסר מושחל, הבסיס לחלוטין טהור.
    בפרט- יש הרבה מאוד חורי הגיון בעניין קיום המצוות, חיובים ואיסורים.
    למשל- האם דופליקט הוא תוצר של מחשבות, או דמות ממשית?
    (אם לא היו להם צרכים פיזיים העניין היה זורם יותר, גם בהגיון.
    ברגע שהדופליקט צורך אוכל ושינה, הוא בעצם- ממש בן אדם. הוא מחויב בתפילין? חורים, בלי סוף.)
    אבל סולחת. כבר אמרנו שדופליקטים ירוק, רך נולד. הבאים בתור ילמדו ת'מלאכה יותר.

    פנטזיית מתח-
    מידי הרבה רובים, לעניות דעתי.
    אוהבי הפנטזיה, מפנטזים על קסם, ריגוש, עולמות חדשים.
    כמות הרובים, התעללויות, מכות, זוועות,
    עבורי טו מאצ'. אולי בהשראת הימים, טרלל אותי.

    כמה מידע, ואו, חטפתי מגרנה!
    יונה עבדה קשה. בנתה עולם חדש לחלוטין, כמעט הצליחה להגיע לרמתה של מיה קינן.
    אולי מורכב מידי?
    יש המון חוקים למסדר. המון מידע, המון שמות, המון בלבלת.
    למה כל כך הרבה?

    כספר פנטזיה ראשון, יכלה לחלוטין להכניס אותנו לאט לאט לאווירה. אנחנו לא מספיק מאומנים בעניין הזה,
    חצי מהכללים לא הבנתי. חווית הקריאה נפגמה.

    שני שליש מהספר עסוקים בלהעביר מידע על העולם החדש
    אוף.
    אני קוראת, מידי פעם יש סצנות טובות, מתח מהפנט, שגורם לך להתמגנט.
    מידי הרבה קטעים מודבקים, שמעבירים מידע על חוקים, כללים, חלקי היסטוריה.
    כאילו- לקחו משפך, שפכו שפכו שפכו מידע.
    ויש המון מה לשפוך! היקום התהפך לחלוטין, ויש מסדר סודי עם תילי תילים של כללים.
    אבל זאת לא אנציקלופדיה! אני רוצה לקרוא עכשיו סיפור. עלילה.
    בקיצור, נשפך שם המון דבק מדריכות.
    לא מספיק מקצועי, לא מעניין.

    בשליש האחרון הכתיבה כבר יותר זורמת, עם תעלולים, דרמות, הפיכת הקערה, נכנסים לסיפור עצמו,
    מאמינה שבספרים הבאים יצוץ פחות.

    מי לא ניחש את רוב הספר?
    יש כמה סודות קטנים, מתוקים, שגורמים לך לפלוט ואוו, להשתנק.
    בעיקר הקטע של דני הבייס בתרדמת.
    זה היה טוב!

    שאר העלילה צפויה למדי. דני גיבור על, יצליח להתגבר על כל המכשולים.
    יעוף על דאוסיינס, יצליח למלא את כל מאווייו, יפגיש את טהולא עם זירו
    הנבל יהפוך לדופליקט, אחרי מסע של עליות ומורדות, וכדו'.
    צפוי, כבר אמרנו.

    מה אהבתי מאוד?
    את הדואוסיינס, והגוליבר. היה כיף לקרוא על עולם חדש, צבעוני, מלא יצירתיות מופרעת.
    וללא חוקים שדורשים אנציקלופדיה: )
    את קטעי העבר עם דוקטור קאלי,
    שם הייתה הרבה פנטזיה נעימה, קסומה, לא מציאותית.
    להתלקק.

    גם העולם המחולק בפשטנות הזאת-
    פיצ'ר, פרדס, סיים (מועתק מקומוניזם?) וכו'
    כמה שזה לא מתקבל על הדעת, במחשבה שלישית זה סביר. לגמרי התחברתי לרעיון שעם התקדמות הטכנולוגיה
    יגדל הפער בין הקבוצות השונות.
    יפה הכיוון.

    שאלות לא פתורות ...
    איפה אמא של דני בכל העלילה? אפילו במסדר יש הדרת נשים?
    אם אמא דופליקטית, ודני נקלע לצרות,
    איך לא היה ביניהם כלום? הציק לי.

    להיכן נעלם דוקטור קאלי?
    הוא קבור אי שם באוקיינוס, ויציל את העולם בבוא עת מפני קליה?

    סתם, סקרנות.
  • 838
  • בס"ד

    היא הולכת וזוהרת סביבה הילה,

    היא מפזרת בלי משים חום ואהבה,

    היא מוצלחת, כולם כך חושבים,

    היא טובה לבריות, מכבדת הורים,

    היא צדיקה, עושה רצון השם,

    היא לוחמת, אם תרצה כל חלום שלה יתגשם,

    היא מוכשרת, ידיה מחוללות פלאים,

    היא עובדת על מידותיה ואופייה נעים.


    אך מה חבל על אותה האחת,

    מכל אלו אין לה נחת,

    לעצמה אינה מודעת כלל,

    ואינה מחשיבה כישרונותיה עד מחדל.

    היא לא מספיק סבלנית,

    היא לא מספיק תורנית,

    היא לא תמיד שמחה, לפעמים דיכאונית,

    היא לא מספיק יפה,

    היא לא מספיק מוצלחת,

    כשצריכים אותה היא לא תמיד נוכחת,

    היא לא מספיק, היא לא מידי,

    היי את, אולי די?.


    שאי סביב עינייך וראי,

    תסתכלי על עצמך שניה בראי,

    כן זו את, חכמה ומוכשרת,

    אוהבת ואהובה טובה ויוצרת,

    כן כן זו את! אל תסובבי ראשך לאחור,

    עלייך אני מדברת ואת מעלותייך אספור,

    כן זו את, ללא ספק יש גם חסרונות,

    אך חבל שיעיבו על המעלות והיתרונות,

    זה מורכב, זה קשה,

    זה תהליך תמידי, לא מידי,

    את האיזון חפשי, אל תשכחי,

    מחד עפר ואפר אנוכי,

    ומאידך, העולם נברא בשבילי.
     תגובה אחרונה 
    בס"ד

    השמיים היו בהירים וקרני השמש יקדו על מרצפות האבן הירושלמית. בצד הרחוב, על מחצלת קטנה העשויה קנים נבולים, הוא ישב כשאצבעותיו מרחפות על המיתרים. "הנה ארחיק נדד" קולו נשמע כחוצה ימים ויבשות, מרחיק נדד. "אלין במדבר סלה". הוא עצר משירתו, נותן למיתרי הגיטרה לדבר במקומו. מנגינה של סערה, עוצרת. ממשיכה. פתאום נרגעת, והוא ממשיך בקול נמוך: "אחישה מפלט לי, מרוח סעה מסער, מרוח סעה מסער, מרוח סעה מסער". אחת לכמה דקות עוצר אחד מהעוברים הממהרים ומשליך אל המחצלת לידו מטבע של כמה פרוטות, הוא מרים את הראש ומחייך אליו לרגע, ולא מפסיק משירתו.

    כמעט אף אחד מהעוברים ושבים אינו מכיר אותו, את משה דוד. ואולי, אולי בעצם כולם מכירים אותו. מכירים אותו דרך מנגינותיו, דרך השירים שהוא שר ומכניס בהם את כל נשמתו. דרך השמחה שמקרינה ממנו אל כל אחד ואחד שצלילי הנגינה מגיעים לאוזניו.

    כשהשמש מגיעה בסמוך להרים, מתכוננת לשקוע מאחוריהם, הוא קם ואוסף את הגיטרה ואת המטבעות שניתנו לו במשך היום. המחצלת נשארת על מרצפות האבן, מחכה לו למחר, והוא פוסע בשמחה ובשלווה אל בית הכנסת של חסידי ברסלב שברחוב הסמוך.

    מאוחר יותר, כשאחרוני הכוכבים עושים באימה רצון קונם ומפציעים אל השמיים, הוא חוזר אל המחסן הקטן שמצא ושנהיה לו לבית. דוחף מעט את הדלת תוך הודיה לה' על שהמציא לו את ביתו, ונכנס אל החושך. כעת, כעת מתחילים חייו.
    אור חלוש נדלק מקופסת הגפרורים השוכנת קבע בכיסו, ונר השעווה שכמעט ואזל מתחיל לבעור באור של קדושה. "לעילוי נשמת רבינו רבי נחמן בן פייגא בן שמחה" משה דוד לוחש, ומביט באהבה על השלהבת המאירה את הספרים המונחים על השולחן. גם כסא קטן מצא פעם משה דוד באחד משיטוטיו ליד פחי ירושלים, והוא מתיישב עליו בחרדת קודש ובלב זוהר. הוא מקרב אליו את הספר החום, המעט בלוי בקצוות מלימוד, עליו חרוט באותיות הצבועות בזהב: "ליקוטי מוהר"ן". הוא פותח את הספר היכן שנשמתו דוחקת, ומתחיל בלחש שעולה ועולה עד שאין לדעת מהיכן מגיע האור, מהנר הדולק או שמא מפניו. באחת השעות פורצת רוח את הגג או את הדלת ומכבה את הנר, אז יודע משה דוד כי רומז לו ה' לפרוש לשינה, ותוך מלמול פרקי תהילים מניח ראש על השולחן ועולה אל עולם טוב יותר עד שמגיע בוקר חדש.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה