קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
ר' נוחעם ידוע כלמדן חשוב וכאחד מאלה שממיתים עצמם באוהלה של תורה ואין להם בעולמם אלא ד' אמות של לומדעס' והלכה
מטבע הדברים ר' נוחעם אינו מתעניין בחדשות, שהרי מה לו ולענייני החומר של העולם
אותו מעניינות בעיקר חומרות חדשות, ונפק"מ לחקירה אם על איסור גאווה עוברים כל רגע ורגע או רק פעם אחת

ומאחר ור' נוחעם מקפיד על מאמר חז"ל בשבח מי שדעתו מעורבת עם הבריות, קורה שר' נוחעם עולה על אוטובוס כשלאוזניו אוזניות מחוברות לנגן מלא בשיעורי תורה אך עם סוללה ריקה, או אז יוצא לו לשמוע לאונסו ממכשיר הר[ע]דיו של הנהג מהנעשה והמתרחש מחוץ לבית המדרש

יודעי דבר מספרים שגם בביתו של ר' נוחעם יש שני אוטובוסים כאלה שמידי פעם מעדכנים אותו במילי דעלמא אחד בסלון ואחד במטבח, ר' נוחעם מעולם לא אישר את השמועה המופרכת הזאת אך גם לא הכחיש...

ר' נוחעם האזין בקשב רב לעדכון הדרמטי על יום השיבושים הלאומי בעקבות החוק לביטול עילת הסבירות, הוא מעולם לא שמע על עילת הסבירות, ולא ידע על קיומה, כעת הוא מבין היטב למה כיוונו חז"ל ב"שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם"

בבית המדרש מעולם לא הייתה עילת הסבירות, ולא תהיה! לפחות בבית מדרש של ר' נוחעם...

על יד ר' נוחעם ישב אברך שלפי מראהו נראה כי הוא חי על מלגה זעומה שלכל הדעות לא עומדת במבחן הסבירות, ר' נוחעם מצא את אוזנו כרויה כאפרכסת והחל בנאום התוכחה שלו -

'שמעת על הסבירות הזאת?' האברך הנהן, 'כן כן עכשיו שמעתי'...

ר' נוחעם זעם ממש

'מה זה הדבר הזה? איזה מין טענה זו? זה לא תופס בשום סוגייא שאני מכיר, חסד ה' שאין לנו שום שייכות עם שופטים כאלה, טוב מאוד שרוצים לבטל את העילה הזאת, אחר כך הם יבואו אלינו ויעצרו את מחירי האתרוגים בטענה שלשלם על אתרוג בודד 150$ זה מוגזם ולא סביר, באמת? יש לכם מושג מה זה אתרוג תימני נקי?

עם הסבירות הזאת הם עוד יכולים להרוס את כל היהדות, הם הרי לא מבינים שקילו מצות זה לא קילו קמח עם מים, ולכן זה יכול לעלות 450 ₪ לקילו, מה יהיה? הם יבטלו את כל ה'חבורות' של המצות ויאכילו אותנו חמץ בפסח, ולמה? כי המחיר לא סביר? אז מה?

וללבוש כובע וחליפה בתקופת תמוז, זה סביר?

ולשתות ארבעה בקבוקי יין של אוצר בי"ד בסעודה של פורים, זה סביר?

ולרקוד עשרים דקות ברצף בהקפות של שמחת תורה רק על חמש מילים - 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא' זה סביר?

אני שואל אותך? מה היה נשאר לנו מהיהדות אם היינו מקבלים את עילת הסבירות?

ואתה יודע מה? הם יגעו לנו גם באוכל, הם יאסרו עלינו לאכול צ'ולנט בליל שישי בטענה שלאכול את הדבר הזה יותר מפעם אחת בשבוע זה לא סביר, מה הם מבינים ב'טועמיה חיים זכו'...

אז טוב מאוד שמבטלים את זה עכשיו, אהה ר' ייד?'

'ממש לא!'
השיב האברך לר' נוחעם בנחרצות שהפתיעה את ר' נוחעם - 'אני באמת חושב שכל מה שאמרת עכשיו לא ממש סביר וזה לא בסדר'

מההה?
ר' נוחעם המופתע לא הצליח להשלים משפט, הוא קם בזעם מהמושב באוטובוס והחל לצרוח על האברך בקולו הרם 'בושה! בושה! בושה!'

הנהג איבד סבלנות עצר את האוטובוס וביקש מר' נוחעם לרדת מאחר והוא מפריע לכלל הנוסעים והתנהגותו לא עומדת במבחן הסבירות...
סיפור אמיתי, בלי שום תוספות וגוזמאות חוץ משינויי שמות קלים
כתבתי ממזמן באמת (כשהייתי בכיתה ו' ביסודי....) אבל לכבוד החופש והסדרים מצאתי את זה כתוב על דף מהוה והחלטתי לשתף.

יהודית שברה את רגלה ולוותה מגמ"ח קורקינט שיוכל לעזור לה להתנייד.
כשהגיעה לבית הספר שאלה אותה המורה איטה (בת כ63) "איפה תשימי את האופניים שלך?" ולאחר מכן אמרה "תשבי פה עם העגלה שלך"
שאלה אותה רבקי חברתה הטובה בציניות: "למה לא סיפרת לי שנולד/ה לך תינוק/ת?"
(כמה שמות כבר יש לקורקינט?)
בשביל להגיע לשיעור חשבון בהקבצה היה על יהודית לקפוץ גרם ענק במעלה המדרגות. אסתי, רבקי, ליבי, גיטי ובינה- צמד החמד התנדבו לעזרתה על מנת להפסיד עוד זמן מהשיעור.
הן החליטו פה אחד לרוץ למעלה ולשאול את המורה ביילי (דווקא צעירונת...) מה לעשות ואיך יהודית תעלה. המורה אמרה שרבקי ואסתי ילכו עם יהודית לשאול את המנהלת מה לעשות. (המנהלת כבת 68) וזה דברה: "את המכשיר, תראי, את תעלי כשהיא תומכת בך מפה והיא מפה, אם את מרגישה שזה לא בטיחותי אז אל תעלי, ואת הרכב שלך תשאירי בהקבצה למטה"
בהקבצה למטה לימדה המורה לאנגלית גב' גרוסמן שלא הסכימה לעניין, בינה וגיטי וכל השאר שכנעו אותה שהמנהלת אמרה לעשות כך. גב' גרוסמן אמרה לשים את זה בחוץ. "אבל הרכב יכול להגנב, אין לו מפתח..." ללא מוצא אחר מן הסבך נאלצה גב' גרוסמן (שכחנו לציין את גילה כ-38) לאשר את כניסתו של הרכב.
עשר דקות לקח המסע של עליית המדרגות וכאשר סופסוף הגיעו למעלה שאלה המורה ביילי את יהודית: "איפה הטרקטור שלך? טוב, בכל מקרה אין פה מקום לטנדר הזה- בעצם רק אם הוא היה מטוס"
כמה שמות קראו לחפץ אחד??????????

בהנאה!
ב"ה

היום ויתרתי על פוקצ'ה, ניוקי בטטה במילוי גבינה מלוחה ברוטב שמנת,

פאי וניל וכדור גלידה.

אתמול ויתרתי על עוגת שמנת ופירורים, בלינצ'ס גבינה, עוגיות לימון דקיקות, עוגת שוקולד כוסמין.

לפני שבוע ויתרתי על קיש פטריות ופאי תפוחים.

במקום זה אני מקפידה לאכול את לחמנייתי הצנועה בתוספת חומוס ביתי וירקות,

או בתוספת גבינה דלת שומן וגבינה צהובה תשע אחוז וסלט ירקות כמובן.

במקום המנות האחרונות הטעימות אני מסתפקת בפתית יבש בתוספת כפית חמאת בוטנים ומעט דבש.

עוד מעט, עוד כמה חודשים, אמשיך להסתפק במועט.

זו לא הקיבה שמדברת בשמי, אלו העיניים שרואות ורוצות, וכמה שאתן להן, הן תמיד תבקשנה עוד.

זה לא התאבון שאומר לי לאכול, וגם לא הרעב, זה הרצון, רצון אדיר, חשק למשהו מתוק, פריך, מבעבע, מלא שומן, וטעים.

השכל אומר לי מספיק שתשבעי, ואילו הלב אומר לי את רוצה משהו טעים, שימתיק לך את המסע של החיים.

אז החלטתי לערוך מן סוג של פשרה, אני מקבלת את הארוחות המסודרות שהן גם טעימות ואז שבעה.

וכל השטויות כרגע בעמדת המתנה, הן לא חלק מאורח חיי, ביי ביי.

רק לפעמים אני חוטאת בביס.
נסיעה של שתיקה

הפנים צמודות לשמשה, לגבעות הזהב האין סופיות המובילות למטה למטה למטה,
מצב הרוח מתערפל בהתאם, ומשהו אמיתי, אמיתי מאד, מקלף מליבי גלד אחר גלד.
באזניות מתחלפות המאזורקות של שופן.

הו שופן,
אצבעות לבנות שחפניות ועינים עצובות, מחטט בפצעי נשמתי עם קיסם חד, עמוק, ויותר עמוק, מתעקל אל כל פינה מוגלתית.
העולמות המורכבים שהשתרגו זה בזה כל עוד היינו בתחומי ירושלים, מתחילים להפרד ליסודות פשוטים,
בירור אחר ברור,
והנה הנה אנו מגיעים אל האלף בית של ההויה, "אדמה שמים ואני".

אני

אדמה

שמים

וחוטי החשמל...

חוטי החשמל הפולשים אל הנוף בלי טיפת רחמים או חוש אסתטי.
רעים, שחורים, ומאיימים.
שורטים את התכלת כמו סימני צפרנים על גב חשוף, נמתחים מאינסוף לאינסוף כקורים של עכביש חבוי, הממתין אי שם בסתר, בסבלנות.

מכונית נטושה
דמות בכאפיה
חורבה פעורת חלונות ודלתות כמו גולגולת מנוקרת עיניים.

שברי תמונות בחום המעיק

גמל פוסע לאט
כתלים מכוסים בגרפיטי
בחור עצוב במכנסים קצרים יושב בתחנת אוטובוס ליד תרמיל ענק.

הדופק מאט, המבט מתרכך, צוללים לאיזו תחתית, לחץ באוזנים, הדם סמיך, ואיש לא מחייך כשהאוטו מסיים את תמרוני החניה והדלתות נפתחות אל המדבר.

"הגעת לנקודה הנמוכה ביותר" לחשתי לעצמי,
או היה זה מישהו אחר?

בין כך ובין כך כבר התפשטנו לטבול במים החמים בשקט, בדממה כזו שהנשימה שלנו נשמעה באויר המקולל, נאחזת בחיים.
וכשישבתי על החוף והילדים השליכו אבני מלח אל המים, והנהג שלנו פטפט בעליצות בטלפון, החלו הרוחות.

השמש שהקדימה לשקוע מעבר להרי עין גדי, הצניחה את הטמפרטורות בבת אחת, המים נעו בהתרגשות ושינו את צבעם ממהרים לנקודה נעלמה בה הכל ברור.
הסבתי את פני
הצוקים הענקיים שבמערב ראו אותי בוכה ברוח.

בדרך חזור לא שמתי אוזניות,
עיני טבעו בחושך העמוק שבחוץ, ובמראה המהפנט של פנסי הרכבים הנורים מלב האופל בנתיב הנגדי ונבלעים לתוך העבר השכוח.

"לשם מה להלחם בבלתי נמנע"

לפתע ראיתי דמות מטושטשת
דמות תמירה הנצבת ללא ניע בצד הדרך, עקבתי אחריה עד שנעלמה בשאול שמאחור.

"אשת לוט" לחשתי, וחבקתי חזק את הילד המזיע שנרדם על ברכיי.
משתוקק שאלקים ישלח יד להחליק על שערי הרטוב וישק למצחי המלוח.
זה סיפור על קיפוד, כזה קלאסי, עם קוצים

שדוקר כשמרגיש מאוים

כזה שבעיקרון פרוותו נעימה, אך לא כשמלטפים בלי התראה

בטח לא כשמתקיפים

מה לא היה קלאסי אצלו?

הוא נולד למשפחת פומרנייאנים, כן, עם הפרווה העוטפת, שלא רוצים לחדול מלגעת בה...

תמיד הוא חש מוזר, כבשה שחורה קטן עליו

אבל השיא היה כשעלה לבית הספר,

בבית הספר בו למדו אחיו, עזבו את הנקודה שהצוות חיכה לעוד איזה ילד נעים משי,

עזבו את הציפיות מההורים, מהסביבה,

הקירות בבית הספר

עשויים היו,

בלונים!

כולם הסתדרו עם זה תמיד, כבר מאות שנים

והנה התלמיד הראשון שזה לא בשבילו...

תמיד כשעבר בכניסה גרם לפיצוץ

תמיד היו תקרים

אפילו כשניסה לכווץ את עצמו, ממש ניסה, באמת!

כל בוקר כשהתיישב על הכסא העשוי גם הוא גומי נפוח, יצא האוויר מחדש...

והמורות

וההנהלה

וההורים

ההאחים

ויועצת בית הספר

כולם, כולם

לא הבינו למה דווקא הוא לא מסתדר

ומה אכפת לו להיות ילד טוב כאחיו

וקיפודי התחיל להאמין להם שהוא אשם

והמשיך להאמין

עד שיום אחד עבר ליד בית ספר העשוי בטון, והחליט להיכנס לבקר בבית ספר שונה

היום הוא לומד שם, למרות שמשפחתו לא מבינה מה עובר עליו,

הוא שם, וטוב לו

הוא גילה שבלונים זה סוג אחד של בניה, ושהוא-

מתאים לו אחרת.

יש קיפודים שעוד לא גילו את זה,

גלו להם אתם.
ב"ה

-ראובן, אתה לא מרגיש שהריצפה דביקה?

-לא, יהודית.

-לא מרגיש בכלל?, אני מרגישה שהנעל שלי נדבקת לריצפה כשאני עוברת כאן ליד השיש.

-לא ממש, אבל אם את אומרת אז אולי באמת הריצפה דביקה.

-היי, לא שמעתי מה אמרת, הם צועקים שם.

-תהיו בשקט ילדים, אני מנסה לשמוע מה אבא אומר לי.

-אמרתי שאולי הריצפה דביקה.

-מה???

-לא משנה.

-אמא אנחנו רעבים.

-אבל אכלתם לפני רגע ארוחת בוקר, לא?

-אז מה נעשה עכשיו?

-כבר צבעתם בצבעי הטוליפ החדשים שקנינו אתמול באיקאה?

אז תצבעו שוב פעם.

-אמא, אנחנו רוצים לנסוע לצפת כמו שלוי נסעו לשבוע, איזה כייף להם

-אתה שומע ראובן, הם רוצים לנסוע לצפת כמו לוי, אסתי לוי סיפרה לי שהיא קמה כל שעה בלילה כדי להעביר מכונה כדי לסיים את הכביסה מתשעת הימים.

והדרך פשוט סיוט, חם אש, ונדנודים, אתה יודע מה אני ארים טלפון לאסתי.

-היי, אסתי איך בצפת?

-משעמם להם.

נראה לי שנצא לאיזו אטרקציה, את יודעת למה? כדי להגיע אחרי שעות של נסיעה ולעמוד בתור.

-תודה אסתי, נתת לי רעיון, אני אשלח את הילדים לחפש תור פה קרוב ליד הבית.
אחים! אחים! אחים! - גרסת בין הזמנים אב
[מומלץ;) לערב קריוקי]

כמה מילים מעומק הלב לנופשים היושבים בבתיהם
המתכננים ומתכננים...
במרץ, בשקיקה,
לפרטי פרטים!
את טיול השנה...


הולכים, הולכים, הולכים, בתחנת האוטובוס יושבים...

מחכים, מחכים, מחכים, על אוטובוס עמוס עולים.

האם נוסעים לטבריה? אולי לבית שאן? אומרים שיש שם נחל אפילו בסוף אב.

עוצרים, נוסעים, עוצרים, תקועים עם כולם בפקקים.

ומי ינעים ת'אווירה? אם לא שירים מהנגן!
מי יבכה, מי יצחק, מי יתנדנד ויישן,
מי יחפור ויצרח?
הוא רק ילד קטן!

נוסעים, נוסעים, נוסעים, נו מתי אנחנו מגיעים???

פתאום נהיינו רעבים!
מיד נוציא מהתיקים - העמוסים לעייפה, בממתקים לארוחה
במהירות יעלימו, תפוח צ'יפס אגס,
גם מלפפון חתוך! בטיול הכל נכנס...

נוסעים, נוסעים, נוסעים, עוד שתי דקות סוף סוף יורדים

ואז בתחנה, יורדים הטיילנים –
הם אומרים שהם באו לכייף, הקטנים והגדול שהתעייף,
ההורים עם התיקים על הכתף, עומדים ומחכים, רואים את התורים...

וואי וואי איזה קטע, תראו מי כאן, כולם מבני ברק
מה הם עושים כאן?
הכוחות נגמרים, ואין כבר זמן, עולים בסוף על אבוב, תופסים חזק,
הראש בתוך המים, צרחות עד לב שמים, 'הלו נהג' – 'עוד סיבוב קטן'.

שלום שלום היינו כאן!

עכשיו בואו אני אסביר לכם איך זה הולך,

הילדים מצטלמים עם מי שמצטלמים, מחליפים בגדים, מנשנשים חטיף, יושבים על ספסל בשמש, בחום.
ההורים מסדרים את הקטנים, מדברים עם מי שמדברים, עושים טלפון, חותכים פרי, ומתיישבים בצל - כי חם היום!

אבל אנחנו בטיול, אחי, בשבילנו רק התחיל היום,
אז מעמיסים תיקים, עוצרים לשתות, מחכים לג'יפ, באמצע הרחוב,
'עוד דקה הוא פה ונסענו', עברה דקה והוא עוד לא פה, ולא נסענו...

'דודי מה הפרצוף הזה?' ברוך השם, יש עוד זמן ואנחנו בטבריה, לא מובן מאיליו,
'דודי אנחנו בטבריה! אתה מבין? אנחנו בטבריה!

בסדר!
חם פה, מזיעים, צפוף פה, נדחפים, אין צל, משתזפים, רוצים לאכול, כי רעבים.
אבל דודי, משהו קורה, אנחנו נהנים! לפחות משתדלים...
נכון, לא תמיד עומדים בזמנים, בשעה, וצריך לחזור יחסית מוקדם, למה מחר יש תכנית מלאה,
אבל דודי, בסוף, אנחנו בטבריה! אתה קולט, אנחנו בטבריה!

עוד שבוע וקצת כל זה נגמר!
תתהפך הקערה, חיל ורעדה, יחליפו את המנוחה,
המלונות ריקים, הקהל בפחד בבתים,
מי רוצה לראות את הים, כשהמלך בשדה יורד וקורא לכולם,
אין יציאות, נאדה, אפס, כלום, יש עוד שבוע להספיק עוד איזה טיול.

אבל אז יתחיל ה'זמן', ותלמידי הישיבות בני התורה, יחזרו לישיבה עם גמרא ביד,
נגמר החופש, הושתק נגן, בגד ים לארון,
אין טבריה, אין נחלים, אין בית שאן, אפילו לא רכבל על איזה הר,
וגם בחדשות אומרים כולם - אפילו הדגים בים רועדים, מקול השופר ההולך ובא,
הגיע אלול! דודי! יום הדין זה לא צחוק, זה צורך חיוני,
ואיך נבוא לראש השנה? האם נזכה לעלות? להרגיש קירבת אלוקים?
אחרי כזה חופש, שעה לימוד בקושי,
דודי! מה עושים, זה לא פשוט, פחד פחדים!
איך נבוא לראש השנה? עם מה נבוא? ריבונו של עולם!

רציתי רק לומר לך בקול ממש ברור,
שאל תחשוב שאין סיכוי, שאתה לא אהוב,
כי בשעה כל כך גדולה, חובתך הקדושה, לעשות כל שביכולתך,
לקום ולעמוד על הרגליים, ללמוד מוסר כל יום, ופעמיים!
כי בלי זה גם בחור ישיבה, יכול להישאר באלול בחופשה,
כמו שאמר ראש ישיבה גדול –
'חודש אלול – זה הכל'
רק מי שמנצל כל רגע כל שנייה הוא בטוח ייצא "גדול".


ועכשיו אני פונה אליכם שרובצים באיזה פארק
תפעילו את הראש, יש לכם הזדמנות, להיות טובים,
תראו רחוק, תהיו בני תורה, גם ליד הנחלים,
תגידו דבר תורה, תקפידו על הדף!

תהיו מוכנים!

שיישאר קצת רוח - כשכל זה ייגמר!

אחים, אחים, אחים,
עוד חודש ושבוע, יום הדין!
 תגובה אחרונה 
ב"ה

לפעמים אתה עוזר למישהו אחד, העזרה שטה לה על פני המים ומגיעה למישהו אחר, בלא שידעת על כך כלל.

לפעמים אתה אומר מילה אחת והמילה עוברת לה, עפה לה ברוח, עד שנחה אצל מי שנצרך לה.

לפעמים אתה מנסה להושיט יד במקום אחד, היד מתארכת לה ומסייעת בדיוק בזמן לאי מי.

הסיפור הזה מתאים לט"ו באב בגלל שהוא מספר על פתיחה של חסימות בזיווגים, והלא זהו תפקידו של יום ט"ו באב על פי ה"בן איש חי".

יהודית, היום אישה שכבר מחתנת ילדים, היתה מעוכבת שידוך, עד כמה מעוכבת?

אחות אחת עקפה אותה, ועוד אחות, היא היתה בחורה מבוגרת ומאוד שאפה להקים בית.

הקהילה בה יהודית התגוררה בחו"ל היתה קהילה קטנה, בה כולם הכירו את כולם.

הציעו ליהודית בחור מבוגר, היא ידעה מיהו וחשבה שהוא יכול להתאים לה, אלא שהבחור ענה תשובה שלילית.

וכאן מגיעה התפנית בעלילה הרגילה, יהודית לא התייאשה, היא פנתה לעוד מישהו שהכיר אותה והכיר גם את הבחור וביקשה שההצעה תגיע מכיוון נוסף.

לאחר מכן פנתה לאדם נוסף, כך ביקשה יהודית שההצעה תגיע מכמה כיוונים.

הבחור אכן התרשם מכך שכמה אנשים "חשבו" על ההצעה, "אם כל כך הרבה אנשים חושבים שההצעה מתאימה, אולי כדאי לנסות" חשב.

ואכן הם נפגשו, פגישה שהובילה לאירוסין, להקמת בית בישראל.

הבחורה שלא התייאשה מה"לא" של הבחור, הבחורה שהעיזה לנסות, שהובילה לפגישה למרות הסתייגות הבחור, עשתה זאת מיוזמה עצמית שלה.

היא חשבה שהשידוך יכול להתאים ועשתה כל מה שיכלה כדי לעזור לעצמה ולקדם אותו.

מאוחר יותר, לאחר נישואיהם הבחור סיפר ליהודית שהסיבה שהוא ניגש לשידוך היתה בגלל שההצעה הגיעה מכל כך הרבה כיוונים.

אני מספרת את הסיפור לטובת אלו ששמעו תשובה שלילית ואולי הרגישו אכזבה, חלישות הדעת או פספוס, לפעמים תחושת האכזבה מונעת מאיתנו את היכולת להמשיך להתקדם, להאמין שה' יכול למצוא לנו במדויק את מה שאנו מחפשים.

אם שמעתם תשובה שלילית, אל ייאוש, לפעמים משתלם לנסות עוד פעם אחת.

ומי יודע אולי המילים הללו ישוטו על פני המים, יעופו להן ברוח, יגיעו לאי מי ויושיטו לו יד בדיוק בזמן הנכון?
אז הכרנו כבר את המגזימים ואת הרחפנים...

פרק ג' לפניכם, בכבוד ;) :

האדישים האלה;

שכשהילד שלהם רץ לכביש אחרי הכדור הם יבהו בו לרגע ואז יקראו לו בקול חלוש ואיטי להחריד, 'בוא מוישי, זה מסוכן'.

כשאומרים להם שהחבר הכי טוב שלהם 'סוגר וורט היום בערב' הם יגיבו: 'אה. מזל טוב'.

שכאשר מתקשרים אליהם מהמשטרה בעשר בבוקר לומר להם שפרצו להם לבית, הם יענו: 'טוב שאמרתם לי. אני חוזר בחמש מהעבודה, ונראה מה קרה'.

אלו שכאשר הם יראו את הבית של השכן שלהם עולה באש, יגידו לעצמם תוך כדי התבוננות מתעניינת: 'בטח חם להם שם'.

אלו שכשהילד שלהם צורח באוטובוס כבר רבע שעה וכל יושבי האוטובוס התגייסו לברר מיהם הוריו, מזיזים לפתע את הנייד מהאוזן ואומרים: 'בוא מתוק לאבא', ומחזירים את הטלפון לאוזן.

אלו שנוהגים על כביש שש במהירות של 70 קמ"ש ולא מתייחסים לכל הצפירות העצבניות של אלו שמסביב.

אלו ששוכחים להביא את המנה הראשונה למסיבת יומולדת לסבתא שתוכננה לפני חודשיים, ומודיעים את זה רק כאשר מחכים להם שיגישו את המנה, 'אה, שכחנו אותה בבית'.

אלו שחוזרים מהגינה בתשע בערב עם הילדון הקטן כשכולו מלא חול, בוץ, דשא ולכלוך מכל הסוגים והמינים, ויעצרו לדבר עם השכנה במשך חצי שעה במקום להיכנס לבית ולארגן את הילדון המדובר.

האנשים האלה שרואים ילד נופל, מקבל מכה, ושטוף דם, וימשיכו ללכת כאילו כלום.

ההוא שרואה את האוטובוס שלו בתחנה ויודע שהאוטובוס הבא עוד שעה וחצי, אבל ימשיך ללכת באיטיות בתקווה שהאוטובוס יחכה לו.

האלו שמודיעים להם שבועיים מראש על מבחן מסכם-סוף-שנה, והם מתחילים ללמוד יום לפני תאריך המבחן.

האנשים האלו שכשצורחים עליהם מכל הלב, עם סיבה מוצדקת, יהנהנו וימשיכו בעיסוקיהם.

ההם שבזמן שכל הנוכחים בבית מתארגנים בקדחתנות לאורחים חשובים שהודיעו שהם מגיעים בהתראה קצרה, יושבים על הספה רגל על רגל ומזמזמים לעצמם שיר רגוע, תוך כדי שהם לא מבינים על מה הלחץ.

אלו שקראו את מה שכתוב עד כאן, ולא שינו את סבר פניהם מהרגע שהתחילו לקרוא, ועד השורה הזאת

:)


מחכה לרעיונות נוספים, תוספות, הערות והארות.
  • 246
  • ב"ה
    בַּת יְקָרָה, בַּת אֲהוּבָה
    אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לָך
    מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד
    רוֹצֶה מַמָּשׁ לָתֵת

    אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לָךְ הַכֹּל
    הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם.

    וְגַם אִם חָסֵר לָך
    וְגַם אִם נִדְמֶה
    שֶׁיִּרְחַק הַיּוֹם
    זִכְרִי תָּמִיד

    אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לָךְ הַכֹּל
    הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם.

    אֶת בַּת יְחִידָה
    בַּת יְקָרָה
    הֲכִי אֲהוּבָה בָּעוֹלָם
    לָך בִּמְיֻחָד
    אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת

    אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לָךְ הַכֹּל
    הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם.

    וּבִרְגָעִים שֶׁקָּשֶׁה
    בִּרְגָעִים שֶׁנִּדְמֶה
    בִּרְגָעִים שֶׁרָחוֹק כָּל כָּךְ
    זִכְרִי תָּמִיד מַשֶּׁהוּ אֶחָד

    אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לָךְ הַכֹּל
    הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם.

    שִׂימִי לְך זִכָּרוֹן
    יְדִיעָה עֲמֻקָּה
    אֲנִי אִתְּך
    וְתָמִיד רוֹצֶה לָתֵת לְך

    אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לָךְ הַכֹּל
    הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם.

    יַגִּיעַ הַיּוֹם
    בְּדִיּוּק בָּרֶגַע הַנָּכוֹן
    הָכִינִי יָדַיִךְ לְקַבֵּל הַשֶּׁפַע
    מַתַּת בּוֹרֵא, אֲדוֹן הַכֹּל.
    ראיתי כמה חברות בתחנת האוטובוס, לכל אחת מהן תיק גדול, נפוח, מתוכו מציצים חטיפים, כובע ים וקרם הגנה. הן פטפטו בנחת, צחקו בהנאה ונראה היה שלא חסר להן דבר.

    ראיתי קבוצת ילדים מסתובבים ברחבת הבניין ומלקקים ארטיקים, רוכבים על האופניים תוך צחוק מתגלגל משותף. נראה היה שהם נהנים מהחיים.

    ראיתי מאות נערות, יוצאות לסיורים, אוכלות בצוותא, צועקות ססמאות ומחייכות לכל עבר בעודן מטיילות ברחבי הקמפוס. נראה היה שהן במקום הכי טוב בעולם.

    ראיתי קבוצת בחורים, שזופים ומרוצים, פורקים מזוודות מרכב מלוכלך וטופחים זה לזה על השכם, מעלים זיכרונות מטיול ארוך וחוויתי. נראה היה שהם לגמרי מבסוטים.

    ראיתי משפחות משפחות, קובעות תאריכים לחתונות, לנופשים, למפגשים משפחתיים, כולם מתרגשים, חיוכיהם רחבים כים. נראה היה שדבר לא מעיב על חייהם.

    ואז בא יום אחד. ט' באב. וכולם כולם, החברות מהתחנה, הילדים מהבניין, הנערות מהקמפ, הבחורים מהטיול וכל מתכנני התכניות המשמחות, יושבים נמוך, בידיהם ספרי קינות, והם בוכים על הגלות.
    גלות... גלות מלאת חיוכים וים ואטרקציות. גלות גדושה בממתקים, סנדביצ'ים וקוקה קולה. והם בוכים...
    תסתכל עליהם, אבא! תראה אותם, כבר אלפיים שנה שהם מחכים לך. הם לא זוכרים בית מקדש, הם לא יודעים מהי טהרה, הם נולדו בבור, הם רגילים אליו, וכמעט כמעט מרוצים בו.
    אבל הם עדיין מחכים. הם מחכים לך.
    אלפיים. אלפיים שנות ציפייה. אלפיים שנה בהן הם היו יכולים להתייאש ולהפסיק לחכות, להמשיך לאהוב את החיים כמו שהם. אבל הם לא! אז בשביל זה, אבא, רק בשביל זה, תראה להם שהיה שווה להחזיק. היה שווה לחכות.
    תגאל אותם כבר.
    בשבועות האחרונים אני עושה עם עצמי ועם דרכי מול הציבור חשבון נפש, ומבינה שקצת הגזמתי.
    חשבון נפש וזה מתחביבי... אז הגעתי למסקנה שכל הכתיבה שלי בפרוג היא טו מאץ'
    ואני צריכה לקחת פסק זמן. למרות זאת הרעיון הבא חשוב מכדי לא להעביר אותו הלאה.
    אז החלטתי לשים אותו כאן, אתם יכולים להתנגד כי באמת מדובר בחשיבה קצת קוראת תיגר, גם אני התנגדתי
    לחשיבה הזו מתוך מבוכה, מה פתאום לשמוח??
    אבל אז נתקלתי בכך שבחסידות יש את העניין שצריך לשמוח בתשעת הימים!
    והבנתי שהחיוב להיות בשמחה הוא תמיד,
    תמיד צריך להיות בדרגה בה אנחנו מאוזנים וכפועל יוצא מכך - שמחים.

    אז הרעיון לפניכם:

    ככל שהימים עוברים כל אחד מאיתנו מחכה לגאולה יותר ויותר.
    זה מה שצריך, לחכות. כי הציפיה טומנת בתוכה בשורה.
    למרות זאת אולי צריך לבחון מה סיבת החורבן ודרך זה נגיע לגאולה:
    החורבן קרה בגלל שהם בכו במדבר, ופרשו לא נכון את הכניסה לארץ.
    הארץ המובטחת נראתה בעיניהם באופן שלילי.
    מרוב טוב, הם ראו ההפך:(
    כי כל דבר נתון לפרשנות שלנו.
    וככה נקבע להם ובתאריך בו הם בכו התרחש החורבן.

    אולי התיקון הוא לשמוח.
    ככה בפשטות, גם כעת, כמו רבי עקיבא, לצחוק מול השועלים, לפרש את הכל לטובה.
    לצחוק, לחשוב טוב ולשמוח, עד שהגאולה פשוט תופיע.
    להתחבר לטוב של הבורא, ולהפסיק להיכנע לעצב. להפסיק להיכנע לביקורת ולמחשבות. לחיות גאולה בכל רגע.
    להבין שהוא כל כך טוב, ורוצה שיהיה טוב לכולם יותר מהאבא הכי רחמן, מידותיו הן י"ג מידות של רחמים
    וכל אמונה אחרת - הרי זו כפירה באמת הפשוטה הזו, שאם הוא כל כך טוב - אולי הגיע הזמן להפסיק להתאבל ולבכות.
    ופשוט לצחוק צחוק של אמונה, לצחוק לכל המחשבות הרעות בפרצוף, פשוט לשמוח.

    כי האבא שלנו הוא טוב ומיטיב לכל.

    בני האדם הם ככה, חווים את הרע כבסיס חיוני. "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין"
    היצר הרע הוא המניע המרכזי של האנושות. התפקיד שלנו זה לקחת את הרע, ולהגיש אותו לבורא כביכול,
    לומר לו: קח את הרע שלנו, אנחנו ככה, קטנים, וזה לא רע ולא טוב, זו עובדה. אז קח את הרע שלנו, תאיר אותו, ותן לנו את האור שלך, את התורה שלך, את השמחה שלך.
    ובאורך נראה אור.


    אבא

    אנחנו מחכים לך

    מבינים עד כמה

    התייאשנו מהר מידי

    ועד כמה הרגשנו אומללות

    וטיפשות

    סתם בלי קשר

    לעד כמה אנחנו טובים



    אני יודעת שאנחנו בסדר

    ותמיד היינו

    וזה סתם איזה קול

    שחיפש

    משמעות וחיפש אקשן

    ולא הבין

    ולא הכיר

    כי היה לו קשה מידי להפנים

    את עוצמת הטוב בעולמך

    וחיפש עצבות, וקינאה

    ונחיתות וחרדה



    אבא

    אנחנו יודעים שאתה מחכה

    ויודעים שגם אנחנו מחכים

    אנחנו יודעים שמה שמונע את ההתגשמות

    זה חוט השערה

    שחולל את הסערה.



    ואיזה קול נמוך שיבשר

    ושמחה אחת קטנה

    יגשימו נפלאות

    יאירו באור שלך

    את כל הצער

    ואז תופיע כאן

    שכינתך

    שתמיד היתה מוסתרת

    בתוך ענן של

    הסתרה
    למה ההיגיון מת אצל בוגרים רבים?
    עזבו היגיון, תגידו שהיגיון זה סובייקטיבי
    'אלוקים עשה את האדם ישר'
    יש דברים שהם אמורים להיות פשוטים, חיים רגילים, כללים ברורים.
    עד שמגיע טיפש אחד או שניים ומערערים יציבות של חיים שלמים
    של סביבה שלמה
    שרגילה בתמימותה להתנהג 'כאילו הכל אותו דבר' וכאילו העולם אמור להתנהג ע"פ הכלליים הבסיסיים.

    שמה?
    מדרכה שייכת לבני אדם
    ויש שמנסים בכל הכח, עם הרבה תמימות ו'מה הבעיה?'
    לעוות את המושג הבסיסי של 'מקום בטוח להולכי רגל'.
    שוו בנפשכם שאתם הולכים במדרכה, כברת דרך. בשמש הקופחת או בגשמים קרים
    ואחרי ששמעתם רעש חשוד שמתם לב ש..
    מאחוריכם נוסע רכב!! על המדרכה!
    מדהים?
    זה קרה לי.
    וקורה כל יום לעשרות אנשים בכמה מדרכות בארצנו שמשום מה כמה נהגים
    ניסו וטעמו (מילא טעמו, איך עשו זאת בפעם הראשונה בלי לשבור כללי יסוד בנפש?)
    שליסוע על המדרכה שם יותר נח וחלק מאשר ליסוע על כביש העפר הסמוך, או כביש הסלול אך עם כמה במפרים.

    אתם נורמלים?!?!
    בעיניי ראיתי אישה הולכת לתומה שמאחורה 'עוקב' רכב בנסיעה איטית..
    בעצמי בגלל הטמטום הלזה נתקעתי בין הכביש למדרכה בין רכבים שאין לי דרך ללכת בלי להסתכן / להפחיד את הילדה שעל ידי.
    למה אני אמור להרים אותה בכלל כשאני הולך על מדרכה? בגלל רכב?!

    לצערי זה לא רק משל. זה אמיתי. יש אנשים שבשביל נוחות מזערית לא שמו ליבם
    שמשחיתים את פינת היציבות והשפיות האחרונה שנשארה להולכי דרכים.
    רחמו עליהם, עצרו להם טרמפ (הלוואי!!). לא רוצים? נו, כנראה אתם הרבה זמן עם הרכב ושכחתם טעם של מדרכה.
    אבל לגנוב להם אותה?!?!

    ועדיין, יש לזה נמשל
    הרבה יותר מפחיד והרבה יותר מסוכן מהמשל ההזוי הזה אפילו
    קורקנטים
    ואופניים
    חשמליות.

    הזויים, לכו
    לא שלך!

    מנחמק'ה,

    פנים קטנות, עיניים טהורות, שפתיים שנעות בעווית,

    כמה סבל יכול להיות רשום על פניו של ילד בן תשע,

    כנראה שהרבה, את יושבת ליד מיטתו של מנחמק'ה שלך, מביטה בו, ואין כוכב שמאיר את שמי הלילה שלך, רק פחד צובע אותו בגוונים כהים, מאיימים.

    זה הילד שלך,

    והוא סובל,

    ואת נקרעת בכל דקה שישים פעמים לפי קצב פעימות ליבו האיטיות מדי, מעולם לא חשבת שלב יכול ככה לשרוף.

    את מלטפת את ידו של מנחמק'ה, של ילד שהוא חייך, שהוא תכלית.

    ילד טהור שלך, אוצר אחד ויחיד נתן לך ה', ועכשיו את לא יודעת מה ישאר לך בסיומו של לילה,

    הרבה עברת בחיים, "רואים שלא נולדת היום" נוהגת שורק'ה לומר לך בטון מסוים,

    אבדת משפחה, אבא, אמא ,ושבע אחים,

    אבדת בעל,

    את לא מסוגלת לאבד גם בן, אבל כנראה ריבונו של עוילם חושב אחרת ממך, כי לילד הקודח שמונח על המיטה, לא העניק הרופא הרבה אחוזי הישרדות,

    הוא מיטלטל בין חיים למוות, גם ליבך.

    "ילד שלי, אהובי, מחמדי" את רוכנת לפנים הקטנות המיוזעות שבמיטה, עינייך מתמלאות דמעות, מה שלא הצליחו הפורעים לעשות, מצליח ילדך בין התשע שקורע את ליבך באחת, גורם לך לכופף את ראשך, ולזעוק.

    לזעוק את אותו הבכי שלא יצא ממך אי אז, לזעוק את הפנים הקפואות בהם ישבת בשבעתו של לייב'ל בעלך, לזעוק את הבדידות והקור,

    את מנסה לשאוב כח מספר התהילים שבידך, את נכשלת, שומטת אותו אל שולחן, לא מסוגלת להתיק את עינייך מפניו של מנחמק'ה

    "ה' בבקשה, תשאיר לי אותו" הקול שלך סדוק מאימה ועצב, מתערבל נסדק נשבר, "ה'" את מוכנה לעשות הכל באותו הרגע, את חושבת על משהו לזכותו של מנחמק'ה שלך, מעבירה בראש את מאזן זכויותייך, חובותייך, את מעשייך האחרונים, מנסה למצוא משהו להקריב במקום הילד,

    לילה שלם צריך לעבור כדי שתעיזי לומר זאת בקול.

    "ה'," את אומרת בסופו של הלילה הנורא הזה, "אם תשאיר לי את מנחמק'ה בחיים אני אשלח אותו לישיבה"

    ילד אחד יש לך,

    והוא ברוך כישרונות, כולם ניבאו לו עתיד מזהיר, יש לו כישרונות לא רגילים,

    ילד אחד יש לך, והוא שלך, למה לך להקדיש אותו לתורה, כלומר בטח שאת רוצה שהוא יהיה תלמיד חכם, אבל שילמד ליד הבית, את לא מסוגלת לשלוח אותו רחוק ממך, ילד של אמא, ילד שלך.

    וכשבא הרב שלו לשאול האם תסכימי לשלוח אותו לישיבה, את רק הנעת את ראשך ואמרת "נגדל את מנחמק'ה תלמיד חוכם כאן, "הוא בן יחיד", תירצת לעצמך כשליבך נקף.

    אבל יש רגעים שמשנים החלטות,

    הרגע ההוא, הוא כזה. יד לוהטת של ילד, יד רועדת של אם, ואהבת תורה צורבת.

    ***

    מאותו רגע התגלגלו העניינים במהירות, החלמתו של מנחמק'ה הייתה ניסית, הבעירה את ליבך באושר, העלתה על שפתייך חיוך,

    ידעת שאת צריכה לקיים את הבטחתך, אבל רק רצית לחכות שהילד יחלים לגמרי, ומנחמק'ה החלים, והצבע חזר ללחייו, והברק לקולו,

    וליבך נקרע בין אהבתך אליו, להבטחתך, לא שחלילה רצית לא לקיים, רק קצת לדחות, הוא ילד קטן תירצת לעצמך.

    אף אחד לא ידע,

    את לא סיפרת לאיש על לילה שעברת, על אימה ומוות שהתחברו ביניהם, מסירים ממך מסך, מורידים דמעות, יוצרים הבטחה.

    אף אחד לא ידע, רק את, והלב שלך שרף.

    ביום מאהבתך למנחמק'ה, לא היית מסוגלת לשלוח אותו, ילד של אור, אושר וברק, בן יחיד.

    ובלילה שרף אותו לב מעוצמתה של הבטחה, לא יכולת לא לשלוח אותו והרי הבטחת.

    אז רק דחית את העניין, רצית שהילד יגדל, שיתחזק, רצית אותו רק עוד קצת, הזמן לא התחשב ברצונך להצליח לקיים הבטחה, ועבר במהירות, מהמם את זוהרה של הבטחה, גורם לה לדהות בתא שכוח, מצאת את עצמך דואגת לגידולו של מנחם ילדך בן העשר.

    רק ביום השנה להחלמתו הניסית, הלם ליבך, צובט אותך במגעו של שקר, של הפרת אמונים, והלא הבטחת, אבל כשהבטת בילד החמד שלך, פרחו כל אותן נקיפות מותירות פרפרי אושר קטנים, על מנחמק'ה ילד וחלום.

    ועבר עוד זמן, ומנחם גדל בתורה, את היית צופה בו לומד מנגן במתיקות בסלון הקטן, והיית מוחה דמעה, זו התרגשות תירצת לכולם, לכולם מלבדך, כי את ידעת בדיוק מהו טעמה של דמעה זו, טעמה של תורה שהבטחת לה, והפרת.

    ***

    יש לך ילד חמד, הוא בן אחד עשרה, ותורה מונחת לפניו, קורנת מפניו באור, הוא ילד מיוחד אומרים לך הכל, ואת במקום להרגיש גאה, מרגישה אשמה.

    כשהיה מנחמק'ה בן אחד עשרה, הגיעו שליחי הישיבה, "וולוז'ין", אמר לך מנחמק'ה, עיניו נוצצות בברק, וכה דומה היה הילד באותו רגע לאביו, גרונך נחנק, כששאלת אותו בפחד, "מה מנחמק'ה?"

    "הישיבה" הוא היה להוט להסביר לך, "הגיעו בחורים, הם בחנו אותנו, הם לוקחים ילדים לישיבה"

    הישיבה, אימת חייך, חלומך, ואולי מוטב לומר חלום בלהות, את באמת רוצה ילד גדול בתורה, זו שאיפת חייך, את רק מצפה לראות את זה קורה תחת סינרך.

    בלילה הגיעו הבחורים לביתך, נכנסו בדלת, הכניסו את וולוז'ין עימם, מציפים את הבית בתורה, הם סיפרו לך על ישיבה וחזון, על הילד שלך, שיכול לגדול בתורה, מי כמוך יודעת, את רק הקשבת, הבטחת תשובה עד אור הבוקר.

    השכבת אותו לישון את ילד החמד שלך, את האוצר היחיד שלך.

    ושוב כמו באותו לילה ישבת והסתכלת על מנחמק'ה.

    ילד טהור, פנים קטנות, שוכב רגוע על מיטה, היה זה רק ליבך שפעם במהירות מטורפת, מצייר לך את ילדך רחוק ממך, ושוב כמו אז מחית דמעות, לא רוצה שילך רחוק ממך, בבקשה לא, לחשת לחשכת הלילה,

    יש לך ילד, אחד, טהור, למה לך להקדיש אותו לתורה?,

    פתאום עולה זיכרון אי אז, של מחלה והחלמה, ופתאום נשמע לך המשפט הזה כל כך נלעג, "יש לך ילד"- כלום שלך הוא האוצר הזה, טהור העיניים, כלום אין הוא רק פיקדון יקר,

    צורבת האמת,

    צורב הוא מגע של דמעה על פנייך,

    אבל רק שם בחדר החשוך של מנחמק'ה, את מבינה את שטרחת להדחיק,

    הוא לא שלך.

    ***

    ואולי יום אחד עוד שנים, כשמנחמק'ה שלך יהיה רב גדול, ופסקיו יאירו עיני רבים,

    אולי יעלה חיוך גאה על פנייך, על בחירה, על הבנה, ואולי גם אז רק תרימי ידיים, תתרגשי מנחת של פיקדון יקר

    לא שלך.
    עד שיהיו *

    הוא בא...

    בשקט, בהיחבא, בהיסח הדעת. הוא בא, ושום דבר לא נשאר כמו שהיה...

    הימים שקדמו לבואו היו מוזרים. בתחילה היה פחד, עצב נורא, דם ואש ותימרות עשן. אחר כך תקווה, בשורה מטלטלת, ולבסוף אושר גדול – אור שבעת הימים.

    אני משתמש במילים ׳אור שבעת הימים׳, וזה גורם לי שעשוע. עדיין לא התרגלתי שמושגים כאלו שהתרגלתי לדמיין אותם כדברים מופשטים, רחוקים, מסתוריים, הופכים פתאום למציאות מוחשית כל-כך.

    עכשיו, כשאני רואה את הכול מול העיניים, מצחיק אותי לחשוב על כל אלו שניסו לדמיין איך ייראה העולם אחרי הגאולה. הרי גם אם היו מביאים את הכותב המוכשר ביותר, את הבימאי הכי טוב עלי אדמות ואת צוות ההפקה המנוסה ביותר, הם לא היו יכולים ליצור ולו צל עלוב של העולם כמו שהוא היום.

    אלפי שנים של ציפייה, עשרות דורות של חלומות, מיליוני אנשים שחשבו על הרגעים הללו, ואף אחד מהם לא הצליח לדמיין איך זה ייראה, איך זה יישמע ובעיקר מה תהיה ההרגשה.

    כואב לי להזכיר את זה, אבל תמיד כשדמיינתי את ימות המשיח, דמיינתי משום מה את קץ הצרות שלי. דמיינתי שלא יהיו עוד חובות, שלא יהיו לי טרדות, שבני משפחתי יהיו בריאים. כשהייתי רווק מתבגר, חלמתי שבוודאי בימות המשיח אמצא שידוך במהרה. כשנישאתי, העליתי את ירושלים על ראש שמחתי, ויחד עם זאת – כואב לי לומר, השלכתי אותה מעל ליבי. הרי היה לי טוב, הרי הייתי נשוי באושר, הרי לא היה חסר לי כלום. מי חושב על גאולה כשאין צרות?

    עצוב לי לומר, אבל נדמה לי שבאותם ימים, אם היה בא אדם זר ושומע את המילה משיח ואת ההקשר בו משתמשים במילה הזו, הוא היה יכול לחשוב שהמשיח הוא בסך הכול איש נדיב, בעל יכולות, שעוזר לאחרים. נתקעת עם חובות – אולי המשיח יעזור. בעיות בשלום בית – אח, איפה המשיח? נתקעת בלילה לבדך בכביש חשוך והגלגל הלך – אוי כמה צרות, מתי כבר הוא יבוא ויתקן לי את הגלגל.

    מי חשב אז, מי דמיין אז, את התחושה הרוחנית המופלאה שתהיה. אושר עצום, גדול פי כמה מזה שמרגישה כלה ביום חופתה. תחושה עילאית, נשגבת, מתוקה, כזו שאדם חש אולי פעם או פעמיים בחייו.

    והתשוקה האדירה – מי יכול היה אז לתאר לעצמו את הרצון האדיר להחכים, לדעת, ללמוד. הרצון שפעם היה נחלתם של גדולי הדור בלבד, נמצא כעת אצל כל אדם. אנשים מסתובבים בחוצות העיר, משתגעים ומתלהטים, שואלים זה את זה שאלות עמוקות, מחפשים אחר חידושים.

    בכל הערים בהן עברתי עד שהגעתי לכאן, למקום משכני הזמני מול הרי ירושלים, ראיתי את אותן התמונות. רכוש רב מושלך ברחובות, ערמות של בגדים ומכשירים. הטרנד עכשיו הוא ספרים. כולם רוצים רק ספרים, ואין להם מקום בבית לכל הרכוש המיותר שצברו. הם זורקים את הכול, כל החפצים היקרים שהרכיבו בעבר את המעמד החברתי שלהם, כל החפצים המיותרים שקנו רק כדי שאחרים יביטו עליהם בהערצה. עכשיו, אין קנאה באוויר ואין טעם לשמור הכול. רכבי יוקרה חשמליים חונים ברחובות בדלתות פתוחות, שלטים מכריזים: ׳ניתן להשתמש׳ או ׳לטובת העולים לירושלים׳.

    אילו הייתי יכול, הייתי עולה ברגע זה לירושלים, אל בית המקדש שמזה שלושה שבועות כבר עומד על תילו. לצערי, אני לא יכול. בימים האחרונים התוודעתי לכמה מושגים חדשים, ביניהם אחד שלא הכרתי – ׳חרב הרי היא כחלל׳. לצערי נגעתי בכלי מתכת שלאחר מעשה התברר שבא במגע עם טמא מת, וכעת איני מורשה להיכנס לתחומי העיר ירושלים עד שיסתיימו שבעת ימי הטהרה. אל תדאגו לשלומי, אני איני לבד. כמוני יש עוד אלפים, שעומדים ומצפים מחוץ לעיר, בתוך אוהלי ענק ממוזגים, לרגע בו יסתיימו ימי טומאתם ויוכלו לעלות – לראשונה בחייהם, אל בית המקדש שבירושלים.

    כעת אני מעביר את הזמן בציפייה דרוכה. ממולי ניצבת, רחוקה ובלתי מושגת, העיר ירושלים, זורחת באור יקרות. היישוב הקרוב אליי ביותר הוא כפר ערבי לשעבר, ששרידיו עדיין מעלים עשן, תוצאה של המלחמה הגדולה.

    ממולי עובר בחור צעיר, פניו בהירות ועיניו מאירות באור לא טבעי. ברור לי שהוא לא אחד מאיתנו. הוא ללא כל ספק אחד מ׳הם׳ – מן המתים שקמו לתחייה. צעדיו זריזים, מבטו ממוקד. הוא לא מבזבז זמן מיותר.

    מהיכרותי הקצרה עם שוכבי העפר שקמו לתחייה, ולא שיש לי היכרות עמוקה – רובם ספונים בירושלים ורק מעט מגיעים אלינו אל מחנה מעוכבי הטהרה, הספקתי לראות שהם לא מאוד חברותיים. המושגים אצלם שונים מאלו שלנו, והם כמעט לא משוחחים או מתבטלים.

    עם זאת, הבחור הזה נראה שונה. נראה שהוא רוצה לשאול משהו, ואני ניגש אליו. ״שלום לך,״ אני אומר. ״מהיכן אתה?״

    ״עכשיו באתי מירושלים״. הוא משיב מיד. ״הספקתי להיות שם רק זמן קצר לפני שנטמאתי. אבל אם אתה מתכוון למקום האחרון בו הייתי בעולם הגשמי, זה היה בפולין, במחנה אושוויץ״.

    לרגע תוקף אותי הבלבול. ״אתה ניצול שואה?״ אני שואל.

    הוא מחייך. ״לא ניצול, נספה״. הוא אומר בקול שקט, מצמרר. ״זכיתי לקדש שם שמיים״.

    קשה לי למצוא את המילים המתאימות. אני אמור לנחם אותו על מה שהיה? אני אמור להתעלם? למזלי, יש לו הרבה יותר רגישות ממני. ״זה בסדר,״ הוא אומר. ״זכיתי בעבור זה לעולם הבא. מה הם כמה רגעים של מסירות נפש, מול חיי נצח״.

    למרות המבוכה שלי, אני לא יכול להתעלם מלשאול אותו את השאלה החשובה ביותר בעבורי כעת. ״היית בירושלים?״ אני שואל אותו. ״איך שם?״

    הוא עוצם את עיניו בערגה. נראה שהזיכרון הלא כל-כך רחוק, מדהים מכפי שניתן לתאר. ״אין לך מושג,״ הוא אומר לי. ״אתה לא תבין לעולם עד שתהיה שם״.

    ״מה ראית?״ אני דוחק בו לספר.

    ״ראיתי את כולם״, הוא אומר לי וגופו מיטלטל. ״ראיתי את כל גדולי הדור שהיו בתקופתי. ראיתי את החפץ חיים, מורי ורבי. הוא כהן בבית המקדש עכשיו. ראיתי אנשים עצומים, שרק שמעתי עליהם סיפורים. ראיתי את הגר״א״.

    ״שמעת ממנו שיעור?״ אני מתלהט. ״תוכל לשתף אותי?״

    ״לא הספקתי״. הוא אומר באכזבה. ״בדיוק כשהגיע זמן השיעור, הגיעה שמועה שבבית מדרשו של הרמב״ם יש רגע של הפסקה. הגר״א ניגש לשם, כדי לשאול את הרמב״ם קושיא על דבריו בהלכות תשובה״.

    ״ואת הרמב״ם ראית?!״ מעולם לא חשתי קנאה כזו.

    ״לא,״ הוא משיב לי. ״אבל ראיתי לחצי שנייה את מרן הבית יוסף. הוא בדיוק יצא מבית המדרש של הרמב״ם. מסתבר שהייתה לו קושיא על דעת רבי שמעון במשנה במסכת שבת״.

    ״והרמב״ם יישב את הקושיא?״

    ״כן, אבל ליתר בטחון הוחלט לשאול את רבי שמעון בעצמו״.

    ״רבי שמעון בר יוחאי בעצמו? הוא גם נמצא שם, בירושלים?״

    ״אלא איפה חשבת שהוא, במירון?!,״ הבחור מחייך. ״כולם שם. רבי שמעון נמצא כבר שלושה ימים בחדר אחד עם האריז״ל, אומרים שהם דנים בסתרי תורה, ובסוף השבוע הם עתידים ללמד הכול בפעם הראשונה לציבור״.

    ״אני לא מאמין״, אני אומר בתסכול. ״כל זה הולך לקרות בזמן שאני פה, תקוע עם טבולי יום ומצורעים״.

    הבחור צוחק. ״זה עוד כלום״. הוא אומר. ״בסוף השבוע, מתוכנן האירוע הגדול ביותר עד עכשיו. כולם יהיו שם. משה רבנו, הנביאים, דוד המלך, תנאים, אמוראים. את הדרשה המרכזית יישא מלך המשיח בעצמו, וכולם ממתינים לראות מה הוא יאמר״.

    אני לא יכול לסבול את העובדה שכל זה יקרה בלי שאראה כלום מזה. ״די, אני כבר לא יכול לחכות!״ אני מכריז. ״אני רוצה עכשיו לעלות לירושלים. אין לי כוח לחכות!״

    הבחור מביט עליי בעין ביקורתית. ״כל-כך הרבה זמן חיכיתם, כמה ימים מפריעים לך?״

    אני לא מצליח להבין את התרעומת של הבחור. ״נראה לך שלא רציתי שהגאולה תבוא קודם לכן? הרי התפללנו על זה יום ולילה!״

    הבחור נראה כועס פתאום. ״אולי התפללתם,״ הוא אומר. ״אבל את הדבר החשוב ביותר לא עשיתם״.

    ״כבר כשנחרב הבית, ניתנו ההוראות איך לבנות אותו מחדש. ואתם, בשרירות ליבכם, התעלמתם מההוראות האלו. שנאתם את האחר, אוהו – איך שנאתם. כל-כך הרבה זמן לקח לכם עד שהשכלתם להתאחד ולהביא את הגאולה״.

    ״אני מבין איך זה נראה לך,״ אני מנסה להרגיע אותו. ״אבל זה לא בדיוק ככה. תבין, בדור שלנו המילה אחדות כבר הפכה למילה מאוסה. כולם השתמשו בה רק כדי להכריח את האחרים להסכים לדעותיהם. היה קרע, הייתה מלחמה. מה רצית, שרק צד אחד יוותר תמיד? שרק צד אחד יסבול תמיד?״

    מבטו של הבחור הפך עצוב. ״אני לא מאמין עליכם, דור עקבתא דמשיחא. אני, יוס׳ל הפשוט מעיירה שכוחה שאף אחד לא מכיר את שמה, הסכמתי להישרף חי יחד עם עוד עשרה אנשים כדי לא להלשין על יהודי. כדי לא לפגוע ביהודי״.

    ״את השנאה שלכם, הפכתם למצווה. שכנעתם את עצמכם שמותר לשנוא, שמצווה לשנוא, כי האיש ההוא לא מתנהג בדיוק כמוכם, והאיש האחר לא נולד באותה יבשת. שכחתם שהתורה אמנם ציוותה להתרחק ולהתבדל, אבל ציוותה גם לאהוב. שכחתם את הגאולה, את בית המקדש, וקינאתם לכבוד עצמכם״.

    ״היהודי ההוא שאני ועוד תשעה תלמידי חכמים נהרגו כדי שהוא יחיה, לא היה דתי. לפני המלחמה התנגדנו אליו ולמי שכמותו בכל תוקף. נלחמנו בו והתרחקנו ממנו. אבל במלחמה ידענו, שאותה תורה שציוותה עלינו להתרחק, להתבדל ולהזהיר, ציוותה עלינו גם לאהוב. לנסות לקרב. לוותר. למחול״.

    ״אתם לא הייתם צריכים להישרף חיים. רק לשנות תפיסה והרגל. רק לחשוב על האחר, לקבל את מי שנראה או מתנהג קצת שונה מכם. למה הייתם צריכים כל-כך הרבה זמן כדי להפנים את זה?״

    האמת, אין לי תשובה. חבל שאני לא יכול לחזור בזמן, לעשות כל מה שאני יכול כדי שאולי אחד, אולי כמה, יבינו את הדבר החשוב הזה. חבל שאני לא יכול לומר באמת שעשיתי כל מה שיכולתי בשביל זה...

    ==
    *הערה והבהרה: הכותב אינו מתיימר להכניס ראשו במחלוקות לגבי העתיד לבוא בימות המשיח. הסיפור נכתב כמשל בלבד. שם הסיפור, מקורו מדברי הרמב״ם (סוף הלכות מלחמות): ״וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו״.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה