קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
מכירים את הרעיון של ציר זמן חלופי?

מה היה קורה אם ללי אווסלד היה מעצור בנשק בעת שירה בנשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי? או לחילופין איך הייתה נראית ישראל אם רבין היה נפטר ונקבר בשיבה טובה?
מה אם וסילי אלכסנדרוביץ' ארכיפוב היה מחליט לא להיות סבלני כל כך ולהפוך ל'איש שהציל את העולם' במשבר הטילים בקובה? והאם ההיסטוריה היהודית הייתה נראית אחרת אילו לא היו מצליחים הבריונים והסיקריקים לשרוף את האסמים בירושלים של לפני החורבן?

קחו נשימה, תתנתקו קצת מהחום, והפליגו אל המרחצאות המפוארים ברומא או אל אזור הפירמידות במצרים. בקרו ברחובות פריז בעת המהפכה הצרפתית וחזרו בזמן לצפות בנאומו של מרטין לותר קינג. תנו לעצמכם להיות זבוב על הקיר בוועידת מינכן או סתם נווט פשוט בספינתו של קולומבוס.

זהו, התמקמתם? עכשיו תעשו זום על הסצנה שבחרתם, שימו לב היטב להתרחשויות כפי שקרו במציאות, חפשו את הקטע הקריטי הזה ששינה את ההיסטוריה לטוב או למוטב - ופשוט שכתבו את ציר הזמן המוכר לנו מחדש.

איך? שאלה טובה.
אפשר לחשוב על זה כ'אפקט כנפי הפרפר' - פרט קטן ושולי ששינויו ייצור סערה של ממש בהיסטוריה המוכרת. ואפשר כמובן לשלוח מלאך לבן שיסיט את הקליע ממנו נרצח יורש העצר האוסטרו-הונגרי הרחק לשמים ויפזר על ההמונים וורדים צחורים מלמעלה. העדיפות כמובן היא להיות קצת יותר מציאותיים.

נקודות יינתנו על מקוריות ויצירתיות. שימוש בפרטים בנאלים ומוכרים כ'רמזים מטרימים' לשינוי המדהים שתתארו ודיוק היסטורי ככל וניתן.

האתגר ינעל בעוד שבועיים מהיום, יום שני ו' אב.

כאן עושים היסטוריה.
בס"ד

שמים אדומים, מתמזגים עם העשן.

אתה לא בוכה, אין בך עוד דמעות.

אתה יושב שם, העיניים שלך גדולות ועצובות.

אולי המכנסיים שלך קרועים, אולי אתה רעב.

אולי אתה מתגעגע, אולי אתה לא זוכר למה.

מה ראית?

אולי ראית את אבא שלך מוטל ארצה, מישהו צועק לעברו, הזקן שלו מלוכלך מדם, יש לו טלאי צהוב.

אולי היית מכורבל בתוך הכפור. ראית שלג, נשמת שלג, היית שלג, עצים שבטייגה היו לך לחברה.

אולי גורשת למדבריות, לתוך עמקי החול. אחיך התחנן למים, לא היה לך.

אולי נכנסו קלגסים לעירך, רצת למצוא מסתור, לא היה לאן.

אולי ראית את פיסת היבשה שמתרחקת, הסטת את המבט אל הים, לא לראות את הארץ שפלטה אותך.

אולי ראית את ארון הספרים הריק, אנשים שאתה לא מכיר נכנסו ויצאו מהבית שלך, ניירות התעופפו באוויר, עגלות התמלאו בתמצית ליבך.

אולי ראית אש, ודם ותימרות עשן.

אולי שמעת בכי תינוקות, שמעת שריפה.

אולי ראית יד לוקחת מפתחות, לוקחת מקדש.

ואתה עדיין כאן.

אתה קם עכשיו, מנגב את הפנים בחולצה המאובקת.

מחזיק בציצית, הפאות שלך מתבדרות ברוח.

אתה חי.

אתה תהיה פה גם כשהוא יבוא.
 תגובה אחרונה 
  • 216
  • מרוב סימנים של חורבן אנחנו לפעמים לא זוכרים אבל יש גם -

    סימנים של גאולה


    רוח!
    וחבל ענק בין ההרים
    נע ונד
    ומתחתיו מים זורמים
    ועד עכשיו
    ישנם עליו
    מעט האוחזים -
    בקצות חוטים -
    באין אונים...
    אך הם אינם מתייאשים.

    רוח!
    ועם צמא ומזהה -
    עצמו חסר עמוד שדרה ומים
    וגם רעב הוא, לא ללחם
    רק לאוזניים -
    שישמעו כבר מבשר
    על כבוד שמים
    שיתפרסם ויתגלה
    ויחיינו מיומיים
    בשוב עמו
    ובבניין ביתו
    בירושלים!
  • 362
  • הרגע הזה של דיבור אחד שפתאום שמעת.
    מישהו דיבר איתך על האמת, באמת.
    ופתאום מצאת את מה שחיפשת כל החיים.
    את הצעקה הזאת.

    הרגע הזה שקמת, מדיבור אחד, קמת להיות.
    והצעקה החזקה שהלב שלך משמיע חיים שלמים רק לך.
    צועקת לצאת. רוצה להיות.
    והיא תקועה מול שער נעול וחסום. מבהלה ומפחד של שנים.

    עד, עד הרגע הזה. שהדלת נפתחה.
    לא בכח, לא באימה ולא בפחד.
    אלא באהבה בתקווה ובנחמה.

    זה היה הרגע הזה.
    מנחם אב, הוא הגיע.
    הקול המנחם, המרגיע, ומלא אהבה.
    דיבר על רחמים, על חורבן ועל כאב, על התקרבות ועל הצעקה.

    הצעקה הזאת,
    ההיא שנמצאת בנקודה הפנימית שם בעומק של הנשמה מעל הגוף.
    צועקת לצאת בכל יום ותקועה.
    כי זה לא נעים, מה יגידו האנשים, אין בידוד כאן בחדר ובכלל צריך להיות בשמחה.
    מלא מחסומים של אנשים חברה, נעימות ונראות.

    ובא לנו מנחם אב, ומנחם.
    ומבקש לשמוע דווקא את זה.
    את הצעקה הכי גדולה שלא שמעתם עדין.
    את הצעקה שיש אחריה דמעות.
    שיש אחריה כאב, שיש אחריה עומקים שלא פגשת עדין.
    שיש אחריה קול ועוד קול ועוד קול, דחוסים עמוק בחדרים הסגורים של הלב, והוא קטן.

    צעקה על החורבן הפרטי של כל אחד ואחת,
    על החורבן לפני אלפיים שנה, ועל החורבן עכשיו, כי "כל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב".
    החורבן הזה שקוטף מידי יום נשמות. אחד ועוד אחד שאין להם כבר כח להחזיק.
    החורבן הזה שלוקח בחטף, אימהות מילדים שבורים ורצוצים, ילדים מהורים שקולים וכאובים, אח מאחות ואיש מאשתו.
    החורבן הזה, שלא משאיר נשמה אחת ללא געגוע.
    החורבן הזה שלא משאיר עין שמחה לתמיד.
    החורבן הזה, שנכנס לכל בית בכל יום.
    החורבן הזה, שמחרב בכל יום עוד ועוד לבבות נשברים, מחפשים, מבקשים, שואלים.
    ולא יודעים את אחת שאלתי, אותה אבקש.
    והוא מבקש, המנחם אב,
    לבוא, לנחם ולצעוק ולזעוק על הכל.
    על כל הכאבים של כל כך הרבה אנשים שמסתובבים בעולם רעבים ולא יודעים למה.
    על כל הכאבים של אנשים שבורים, רמוסים, מושפלים מבוזים.
    של כל כאב של יהודי ויהודייה שנמצאים שם במסתרי הלב, גם בלי שאף אחד יודע ואף אחד לא שומע.
    הוא רוצה לבוא לשם, להיכנס פנימה ולבכות.
    לבכות יחד, לבכות חזק, לבכות בקול גדול, על החור השחור הזה.
    שנמצא עמוק בגלות כואבת וקשה.
    הוא מבקש לבוא, כדי להגיד לצעוק ולהודות, שאי אפשר יותר עוד.
    לצעוק את הצעקה הארוכה של אלפיים שנות גלות, לזעוק אותה בשבעים קולות,
    של היושבת על המשבר, שכבר עברו מאות שנים מאז שהיא עברה את תשעה ירחים.
    לצעוק על הכאב של האיש שמסתובב בגלות ואין לו מנחם.
    לזעוק ולבקש,
    הכאב שלך אבא יושב בתוך כל אחד ואחד מאתנו,
    אתה לא לבד. אנחנו כאן. כואבים את הכאב שלך וצועקים, אבא די!
    גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, במהרה בימינו ברחמים
  • 303
  • בָּנֶיךָ שׁוֹמְמִים אַבָּא,
    שׁוֹמֵם אַתָּה גַּם
    עֵינֵנוּ יָרְדָה מַיִם
    עֵינְךָ יוֹרֶדֶת מָטָר וְשֶׁמֶשׁ
    פִּיךָ זוֹלֵג דִּמְעָה

    וְאֵין מְנַחֵם לָנוּ. לֹא לָנוּ וְלֹא לְךָ.
    יְלָדִים אֲנַחְנוּ, בָּשָׂר מִבְּשָׂרְךָ
    בְּדִידוּתֵנוּ וְכַעֲסֵנוּ מַאֲכִילִים אוֹתָנוּ רִמָּה.

    וּמַדּוּעַ יֹאמְרוּ לְךָ בִּלַּע.
    וְלֹא חָמָל.
    הֲיֵשׁ קִרְבָה גְּדוֹלָה מִבַּת צִיּוֹן,
    מֵאֲנָשֶׁיהָ הַמְּהַלְּכִים בְּדִמְמַת עוֹלָם?

    וְתוֹרָה וּנְבִיאִים מָצְאוּ מְקוֹמָם עַל הַקַּרְקַע
    הַרְחֵק מִפִּסַּת נֶחָמָתְךָ
    סִפְּרוּ בְּאֵלֶם עַל אָבְדָן
    וּמָה יָעִידוּ, מָה יְרַפְּאוּ לָנוּ
    כִּי גָּדוֹל שִׁבְרֵנוּ כַּיָּם

    וְעוֹבְרֵי אֹרַח (חֶלְקָם מַמָּשׁ מִמְּךָ)
    יִתְהוּ עַל בֵּיתְךָ
    יִשְׁאֲלוּ לְפֵשֶׁר הָעִזָּבוֹן וְאַיֵּה הַטֹּהַר
    יִשְׂמְחוּ בְּזַעַמְךָ

    וְאָנוּ?
    זְכֹר מַעֲשֵׂה אַבְרָהָם
    מְצָא נָא מְעַט אֲנָשִׁים בִּסְדוֹם שֶׁלָּנוּ
    מְעַט אֲנָשִׁים שֶׁעוֹדָם בּוֹכָם
    בּוֹכִים בֶּאֱמֶת. שֶׁלֹּא דּוֹמֶמֶת בַּת עֵינָם.
    הַבֵּט בָּהֶם. אֶ חָ ד אֶחָד.
    נַפְשָׁם עוֹלְלָה מִשָּׁנִים
    מֵחֻרְבָּן בֵּיתָם
    מַכִּירִים בִּכְאֵבְךָ, אַבָּא
    אַתָּה שַׁכּוּל. וְהֵם יְתוֹמִים
    וּשְׁנֵיכֶם קַיָּמִים
    שְׁנֵינוּ.
    בְּפַשְׁטוּת עֲצוּבָה וּתְהוֹמָהּ
    אַבָּא וּבַת. שַׁכּוּל וִיתוֹמָה.
    וְכֻלָּם חַיִּים.

    וּמִן קִינַת הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה
    וְאִתָּהּ
    מְזַמְּרִים אֶת חַסְדֶּךָ, אֱמוּנָתְךָ
    כִּי לֹא חָלוּ רַחֲמֶיךָ.
    וּנְחַפֵּשׂ דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה עַד יְשׁוּעָתְךָ.

    וְאַתָּה,
    זְכֹר מָה הָיָה עוֹדֶנּוּ לָנוּ.
    אִישׁוֹנֵינוּ בּוֹחֲנוֹת בְּפַחַד כָּל זָר סְבִיבֵנוּ,
    בְּתוֹךְ בֵּיתֵנוּ.
    אַלְפַּיִם שָׁנִים מְכַפְּרִים עַל עֲווֹנוֹת לֹא לָנוּ
    מְצַפִּים לְיֹפִי שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים אוֹדוֹתָיו
    וְלִבֵּנוּ?
    דָּוֶה עַל עֲטֶרֶת רֹאשׁוֹ- בָּשָׂר וָדָם דּוֹמֵם
    קִיר פִּיחַ
    וְלִבֵּנוּ אֵינוֹ יָבִין, וּכְכָל שֶׁיִּתְיַמֵּר,
    אֵבֶל עַל נֶצַח.
    הַר צִיּוֹן שֶׁשּׁוֹמֵם.

    הִשַּׁבְתָּנוּ אֵלֶיךָ אַבָּא, וְשַׁבְנוּ.
    חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.
  • 382
  • מציאות שהיא כמעט יום יומית,

    כואבת ומספרת על עומק הגלות.

    מתרחשת מידי יום בבתי דין,

    ושם יש – גט, שטר כתובה שנקרע ומשפחות טובות שנשברות לשתיים.

    וכזה היה אחד כזה בבניין ממול , וכשראיתי את המדרש שמספר על השכינה הקדושה המיללת על חורבן בית המקדש

    בכל לילה ,זה היה אולי נשמע ישן קצת, רחוק.

    אבל כנראה שהיא רואה את החורבן הזה, מאז ועד היום.

    את החורבן האמיתי, עכשיו בתשעה באב

    —-

    חורבן הבית במלואו.

    הבית השלם שהפך לחצוי מדמעות, כאב ועלבון

    מאשמה, מדחייה, ונידוי.

    הבית שהיה שלם, הפך לבית חרוב.

    הבית שהיה, היה.

    במקומו נשאר רק פסל בהיכל.

    ובבית יש אמא, אבא וגם ילדים,

    והאבא בוכה והאמא בוכה והשמיים שחורים.

    אנשים שהיו אתה, משלך, הפכו ביום אחד לרודפים.

    כל אוהביה בגדו בה, בין המצרים.

    והילדים מסתובבים, מבקשים מתחננים,

    מנסים אולי.

    לחייך, להדחיק, לנחם, להחזיר,

    ארונות נפתחים, כלים שבורים,

    לבבות אילמים, מבקשים רחמים.

    אין אבא ואמא לבית הזה, הם בוכים ויושבים בכאב.

    והבית שיחרב.

    אז למה השם אמרת שרק הבית שלך נחרב מלשון הרע, תראה גם שלהם עכשיו.

    —–

    והיא בוכה השכינה ומצטערת על הגלות,

    על משפחות שנחצות לשתיים ועל חורבן הבית.

    בוכה על החורבן שבכל יום.

    בבית, בלב בכל מקום.

    על גלות כואבת ומייסרת, שהיא עכשיו.

    אצל כל איש ואישה קטן או גדול, שכואב לו. במוקמות החשוכים של הנפש.

    הנפש שמתגעגעת לגעגוע. לגאולה.

    ואם נשכיל ונשמע את הקול הקורה מסיני,

    הקול הקורה בתשעה באב, לבכות בכיה אחת, ארוכה, והיא לא לחינם,

    לבכות את הבכייה הזאת פעם אחת באמת,

    בקול גדול, ללא מעצורים.

    ללא הסתרות, בשבעים קולות.

    נזכה אז ונראה גם בנחמה.

    כי כל המתאבל זוכה ורואה,

    שנזכה.
    ב"ה

    אם אתם מעוניינים לברר על הצעת שידוך כלשהי, מוטב ותלכו אל הסופר הקרוב אל המשודכים הפוטנציאלים.

    שם תוכלו לראות את התנהגותם בטבעי.

    מסתבר שהרבה מאוד אימוציות מעורבות בקניות, החל מהליכה לאורך הסופר עם עגלה, בינות לאנשים המותירים את עגלתם באמצע הדרך ומצפים ממך לעבור באופן לולייני, תוך כדי שעוד מישהו מנסה לפלס דרך אחריך.

    והמשך בעמידה בתור, ובפעולת החשבון מול הקופאי.

    מטבעי אני משתדלת להימנע מהתקלות אם אנשים, אלא שלפעמים הדבר הינו בלתי אפשרי.

    למשל היום הגעתי לתור העמוס, בחרתי לי את אחד מהקופות כדי להמתין שם, אבל אישה שעמדה בתור המקביל הודיעה לי שהיא מחכה בתור לקופה שבחרתי, בסדר, אני אעבור לתור המקביל, אמרתי.

    לא, אני מחכה גם בתור הזה וגם בתור השני, היא מודיעה לי.

    אי אפשר, תבחרי היכן את עומדת, כדי שאני אוכל לחכות בתור, אני אומרת.

    את תעמדי אחרי, אני אפלס לי דרך ואת אחרי.

    לא, אני רוצה לעמוד בתור.

    ואז בטון חמור ובאצבע שמנענעת נו נו נו, היא אומרת לי, קבל עם ועדה, מי שלא מתפשר מפסיד.

    איך זה קרה לי, אני חושבת, הרי אני מקפידה לא להידחף לתורות, לחכות בסבלנות, מה עשיתי לא נכון?

    מה הייתי צריכה לומר? הרי רק רציתי לעמוד בתור.

    ולא עוד שפתאום אני רואה שעמדתי בקופה של משלוחים שלוקחים המון זמן.

    אבל בורא עולם נתן לי שיעור חשוב, פתאום הגיע אחראי קופות ופתח את הקופה לידי, ה' פילס לי דרך, פתח קופה במיוחד עבורי.

    לפעמים, אנשים אומרים לך דברים, לפעמים בלי שעשית כלום, אבל אל דאגה,

    אם מגיע לך, בורא עולם יפתח לך קופה.

    כך גם בשידוכים לפעמים אתה שומע כל מיני אנשים שאומרים לך כל מיני דברים, ולפעמים אתה הוא זה שאומר דברים לעצמך, אבל מה שמגיע לך, בורא עולם יפתח במיוחד בשבילך.

    ואם שתקת, החשבון שווה במיוחד.
    ב''ה



    בְּפִנַּת הָרְחוֹבוֹת שֶׁאֶת שְׁמָם לֹא יָדַעְנוּ

    הִגִּיעַ יְהוּדִי לֹא צָעִיר וּבִקֶּשׁ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין.

    לֹא אֶתְמוֹל לֹא מָחָר.

    רַק הַיּוֹם. בָּא וְנֶעֱלַם.

    אַחֲרָיו בָּא אַחֵר וּבִקֵּשׁ לֶאֱכֹל כָּשֵׁר

    לֹא אֶתְמוֹל לֹא מָחָר.

    רַק הַיּוֹם. בָּא וְנֶעֱלַם.

    כָּהֵנָּה הָיוּ בָּאִים עוֹד כַּיּוֹצֵא. בָּאִים וְהוֹלְכִים.

    לְהֶרֶף עַיִן הָיוּ יוֹצְאִים מִנַּחְשׁוֹל הָאֲנָשִׁים. שֶׁשּׁוֹטֵף אֶת הָרְחוֹב.

    יוֹצְאִים וְחוֹזְרִים כְּבָרִאשׁוֹנָה.

    וּכְאִלּוּ לֹא נוֹדַע כִּי בָּאוּ.

    בָּרוּר הָיָה לַכֹּל כִּי אֵין זֶה תְּחִלַּת סִפּוּר אוֹ אַחֲרִית דָּבָר.

    הָיוּ אֵלּוּ רְגָעִים שֶׁאֵינָם מִן הַמִּנְיָן וּמִן הָרֶצֶף.



    וְהָיוּ אָז שִׂפְתוֹתֵיהֶם של אַנְשֵׁי הָרֶגַע

    נָעוֹת וְקוֹלָם לֹא נִשְׁמַע

    מְדַבְּרִים הָיוּ אָז בְּשָׂפָה שֶׁלֹּא הִכַּרְנוּ

    אֶל ק-ל שֶׁיּוֹדְעָם.

    שֶׁמַּפְלִיא פְּלָאוֹתם.

    שֶׁאֵינֶנּוּ אַךְ כּוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה.
  • 169
  • ב"ה

    רואה אותם הולכים עם דגלים גדולים בידיים, ביום חם מן הרגיל לעונה.

    ממש מסירות נפש, לצאת בחום, אין משמעותו לצאת ביום נעים, לסחוב דגל על מקל מטאטא, אינו דומה לסוחב דגלון קטנטן.

    אלו מוסרים את נפשם ואלו מוסרים את נפשם.

    הדברים מזכירים את מה שאנחנו אומרים בעת סיום מסכת:

    אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם.

    כל מי שסיים מסכת עד להתרגשות הגדולה, התרגשות המגיעה מנשמת המסכת עצמה.

    כדי לסיים משהו צריך להתמסר אליו, וחלק ממה שנאמר בסיום המסכת הינו על המאמץ, הריצה.

    כשאתה מחזיק דגל כבד ביד ביום חם זה הזמן לחשוב האם אני שייך למשהו שיש בו שייכות לנשמת עם ישראל, או חלילה האם אני מחזיק מקל ביום חם.

    האם העילה להחזיק את המקל סבירה בעינך?

    או שמא היא מובילה לבאר שחת?

    אולי אי מי מנסה לטאטא את השחיתויות מתחת לשטיח, אולי יש כאן ניסיון להניף בדגל שהינו ריק מתוכן?

    באמצעות דגל שאיננו שייך לנו, אלא לאלו החפצים לטאטא את ערכי העם היהודי ומסורתו.

    ואולי אתה משמש כמקל בשביל מישהו אחר שאוחז בך ומשתמש בך,

    רק כדי לייצג את צרכיו האישיים?

    לעולם לא מאוחר לבחור את הצד הנכון, אל תקל בכך ראש.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה