קהילת כתיבה מקצועית

אשרי מחכה וצופה לאלף ימים
אשרי מהלך בדרכים וחושב
אשרי משכיל כל זמן שממתין
אשרי אותו האיש שכבר יושב.

לחיי חולמים ובשכר שממתינות
לחיי מאמינים בטוב ותועלת
לחיי כועסים על שברון הזדמנות
לחיי האדישות הגואלת.

לאוהבי החיים לשמחת התמימים
לאהבת עיוורון ואבן שואבת
לאהבת השונאים זיכרון הפגמים
לאוהבי האמת הכואבת.

לחכמים רק עת פסקו מִדַּבֵּר
לחוכמת המונים הרועשת
לחכמים להרע ושכחו להיטיב
לחוכמת הדוממים שבשקט.

לזוכרי המתוק לנותני האמון
לזיכרון המתעלמים מהעצב
לזוכרי הכאב והרע שטמון
לזוכרים שישכחו מכל אלה.

וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ
ואולי הם אנשים אחרים
וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ ואולי רק אדם אחד
בתקופות אחרות של חיים.

ב"ה
אִבּוּד שְׁלִיטָה
לִפְעָמִים יֵשׁ מִן פַּחַד בְּלֵב מֵאִבּוּד שְׁלִיטָה
וְלִפְעָמִים הַפַּחַד מִתְמַמֵּשׁ לוֹ
אִבּוּד שְׁלִיטָה כָּאן וְעַכְשָׁו
זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת אוֹבֶרְדְּרַאפְט בַּבַּנְק
זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת חוֹבוֹת בְּלִי בַּנְק
זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת בָּלָגָן בַּחֲדַר יְלָדִים
זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת בָּלָגָן בְּכָל הַבַּיִת
הַכְּבִיסָה עֲלוּלָה לַעֲלוֹת עַל גְּדוֹתֶיהָ
הַבְּגָדִים יְכוֹלִים לִפֹּל מֵהָאָרוֹן
הֵם גַּם יְכוֹלִים לְטַיֵּל לָהֶם בְּרַחֲבֵי הַבַּיִת
הַכֵּלִים יְכוֹלִים לָצֵאת מֵהַכֵּלִים
לִגְלֹשׁ עַל הַכִּירַיִם הַכִּיּוֹר וְהַשַּׁיִשׁ
לִפְעָמִים הַיְּלָדִים לֹא מְמֻשְׁמָעִים
לֹא הוֹלְכִים בְּקַו הַיָּשָׁר
הַמּוֹבִיל לְעֵבֶר הַמַּטָּרָה הָרְצוּיָה
לִפְעָמִים זֶה מִתְבַּטֵּא בִּבְרִיאוּת
הַגּוּף מַחֲלִיט דְּבָרִים עַל דַּעַת עַצְמוֹ
אָז מָה עוֹשִׂים כְּשֶׁהַדְּבָרִים לֹא שׁוֹמְעִים
לֹא מְמֻשְׁמָעִים לֹא הוֹלְכִים בַּתֶּלֶם
אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׂחוֹת בְּתוֹךְ בָּלָגָן
תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁמִּתְרַחֲשִׁים אַלְפֵי אֵירוּעִים נוֹסָפִים
דּוֹרְשִׁים מֵאִתָּנוּ, מָה עִם לֹא?! שְׁלִיטָה!
אַפְשְׁרוּ לַדְּבָרִים לָצֵאת מִשְּׁלִיטָה
הֵם הֲרֵי יוֹצְאִים מִמֵּילָא
וְאַתֶּם הִתְהַלְּכוּ לָכֶם בְּתוֹךְ הַבָּלָגָן שֶׁל הַחַיִּים
חַסְרֵי שְׁלִיטָה.
אִם אֵין שְׁלִיטָה לְפָחוֹת יֵשׁ הַחְלָטָה
הֵיאָזְרוּ בְּאֹרֶךְ רוּחַ, בְּסַבְלָנוּת,
אִם הַנְּשִׁימָה מִתְקַצֶּרֶת לְפָחוֹת תַּאֲרִיכוֹ אוֹתָהּ
תִּנְשְׁמוּ עָמֹק אַתֶּם לֹא בִּשְׁלִיטָה.

השבוע, שמעתי -כמו רבים, מן הסתם- את נאומו של ביבי נתניהו, ראש ממשלת ישראל. הנאום שעוד ייזכר בספרי ההיסטוריה כ'נאום הבלונים'. ואולי יימחק מספרי ההיסטוריה. תלוי מי יהיה שר החינוך דאז. אז בעתיד, ה'אז' של 'ימלא שחוק פינו', או של קצת לפני.

תיכף כששמעתי את הנאום, הבטחתי לעצמי, אני חייב לשמור לי את הקטע הזה, לקחת את הנאום ההוא, ולעשות ממנו קטע. איזו כתבה, איזה מאמר, משהו עם תוכן, משהו עם לקח. מוסר השכל. ללמד לעצמי ולהזכיר לאחרים.

ההבטחה הייתה בגדר הבטחה בינונית במשך כמה ימים, כזו שתלויה ועומדת, איני יודע מה לכתוב והאם, איני יודע איך לכתוב ומדוע.

אתמול בערב, עדיין לא התבשל אצלי רעיון. החלטתי שאשאל בפרוג לפחות על כיוון, אולי יוכלו לתת רעיון למוסר השכל, והמשל יהיה מוכן מאליו. הנמשל יהיה מובן מאליו. החלטתי. והחלטתי לבצע.


לא באמת, האמת שאתמול החלטתי שאני יושב לכתוב ויהי מה. ככה ב-1 בערב. אבל כך הוא שיתוף של תהליך...

פעם פעם, לפני שנים, הייתי ילדה קטנה. אמא קשרה לי סרטים ורודים לקוקיות, אבא נתן לי לק מהארטיק שלו, ומאוד אהבתי להקשיב לקלטת. הייתי ילדה שמחה, הלכתי כל יום לגן, וחזרתי מלאת חוויות.
אם הייתי רעבה - אמרתי לאמא, והיא נתנה לי אוכל. אם הייתי עצובה - בכיתי, ואמא לטפה אותי והרגיעה. אם הייתי שמחה - שרתי ורקדתי מסביב לשולחן בסלון.
זה היה פעם פעם, לפני שנים, כשהייתי ילדה קטנה.

היום אני לא ממש בקטע. היום אני עסוקה, טרודה באלפי מטלות, בקושי סוחבת את עצמי לעבודה כל יום, חוזרת בשעות לא שעות, הכל עלי, הכל על הראש שלי, ואין לי זמן לשטויות.
אם אני רעבה - אני צריכה להכין לי אוכל, ולהלקות את עצמי על המוצרים היקרים שקניתי וגם ככה אני עובדת יותר מדי עם שכר נמוך מדי.
אם אני עצובה - אני נאנחת, חונקת את הדמעות שאף אחד לא יראה ופוקדת על עצמי לשמור על הבעה קפואה ופעם הבאה לדאוג מראש שזה לא יקרה.
אם אני שמחה - אמ... מתי אני שמחה?
כי ככה זה. ילדים אין להם דאגות, הם לא מבינים אפילו מה זה דאגה. מה שהם צריכים- אנחנו מספקים להם, כשקשה להם - אנחנו מעודדים אותם, וכשהם שמחים- הם פשוט שמחים!
אבל אנחנו כבר גדלנו. לנו יש דאגות, או-הו יש לנו דאגות. ואף אחד לא מספק לנו את מה שאנחנו צריכים, וכשקשה לנו אף אחד לא מקשיב, ואף פעם אין לנו סיבה אמיתית לשמוח. אפילו מזל-טובים גורמים לנו לקמטים של דאגה.
אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו מא' ועד ת', להסתדר לבד לבד.

הלוואי. הלוואי ויכולתי לחזור להיות ילדה!

הָיֹה הָיָה עֵץ זַיִת
עֵץ עַתִּיק, רַב שָׁנִים
עֵץ יָפֶה, יָרֹק גְּוָנִים
בַּחֶלְקָה אֲשֶׁר אָהַבְתִּי
הָיֹה הָיָה

עֵץ הַזַּיִת כְּבָר כָּרוּת
שָׁרָשָׁיו חַסְרֵי תִּקְוָה
וְהַפְּרִי
שֶׁלֹּא יִהְיֶה עוֹד
שֶׁלֹּא יִגְדַּל
עֵץ הַזַּיִת, לִבּוֹ שָׂרוּט
פַּעַם פָּעֲמָה בּוֹ אַהֲבָה
אֵי אָז, בָּעֲרָה בְּחֹם
מֵרֹאשׁ מִגְדָּל

וְאֵיךְ יוּפַק שׁוּב שֶׁמֶן זַךְ
מְנוֹרַת זָהָב שְׁקֵטָה
אֵשׁ כָּבְתָה
חָרַב הַבַּיִת
וְאֵיךְ יַכֶּה בִּי שֶׁקֶט הַךְ
וְאֵיךְ אֶגַּשׁ אֶל הַחֶלְקָה
אֲשֶׁר אָהַבְתִּי
הָיֹה הָיָה עֵץ זַיִת

לֶאֱהֹב גַּם אִם לֹא מַגִּיעַ בִּכְלָל
לְהוֹצִיא אֶת עַצְמִי מִחוּץ לְכָל כְּלָל
לְקַבֵּל הַשּׁוֹנֶה, גַּם אִם אֵין לוֹ מָקוֹם
לִמְחֹל, לֹא לָדַעַת מָה זֶה לִנְקֹם.

לֵהָנוֹת מִכָּל שְׁטוּת, וְלֹא לִקְרֹא לְזֶה שְׁטוּיוֹת(!)
לִכְתֹּב אֶת הַלֵּב, צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת
לְחַבֵּק אֶת עַצְמִי, לֹא לִשְׁכֹּחַ לִזְכֹּר
אוּכַל בְּעַצְמִי, לְחַמֵּם אֶת הַקֹּר

לְהַסִּיק אֶת הַלֵּב, לֹא לָמוּת מִשְּׁלָגִים
לְפַלֵּס אֶת דַּרְכִּי בֵּין מֵאוֹת הֲרוּגִים
בְּעוֹלָם בּוֹ כֻּלָּם אוֹ רֻבָּם כְּבָר מֵתִים
מָצָאתִי אֲנִי, אֶת נַפְשִׁי לְעִתִּים

פעם כשהייתי ילד לא בני ברקי, להיות 'בני ברקי' בשבילי היה...
לחכות למשאית שלג מירושלים, 'להרוג' את מי שנפל בתחילת רבי עקיבא, להיות מה'מאה ראשונים' שבאים לכל קריאה של 'הצלה', לעשר פעמיים את התוססן שחילקו ב'אבות ובנים', להגיד בעל פה את כל שמות הנכדים של ר' חיים, להימכר לריח שיוצא מאגזוזי האוטובוסים, ולחשוב שירושלמי זה מי שאוהב קוגל ירושלמי...

אבל היום, כשהפכתי להיות 'בני ברקי', להיות בני ברקי בשבילי זה...
לעמוד ברחוב בלי לעשות כלום ו...להזיע, ותכלס' כשמתרגלים לזה זה לא נורא, זה איום ונורא!
ללכת לתומי ברחוב ולהתרענן כל שתי שניות מטיפות קרירות של מים מזוככים ממזגנים, וזה אין מה לומר סטארט אפ בני ברקי גאוני!
להתחיל לפחד מיונים שלא מפחדות מאנשים שמנסים להפחיד אותם, כמובן שאני לא באמת מפחד, אלא רק נגעל...
להפסיק להאמין בזה שחתולים אוכלים עכברים, מעדות אישית...
לחיות תחת מצור דמוקרטי של חילונים מבולבלים, ולחלק צ'ולנט ל'אויבים'...
להשלים בלילה מניין לעכברים שמתאספים למעריב במדרכה של הפחים... כן כן, בלילה המדרכה של הפחים, מה לא הבנתם?
לחשוב שאני ימצא פתרונות איך להכחיד את המקקים, ואז לשבת איתם בפגישת עבודה בבית...
לקפוץ מידי לילה מחולדות שמתחככות לי ברגליים כשהם יוצאות מהמחילות לארוחה דשנה, לא שאכפת לי זה פשוט מסוכן, אני עלול לדרוך עליהן ולהחליק...
לדרוש על כל מ"ר בעיר המדהימה הזאת לא פחות מ-40,000 ש"ח, בכל זאת יש הרבה קופצים על העיר הזאת, עכברים, חולדות, עכברושים שזה בעצם חולדות, ועוד כל מיני...
להבין שאין מה לעשות וצריך לחיות בשלום עם חולדות ועכברים, ושאם נאכיל אותם טוב בחוץ הם אולי לא ייכנסו אלינו לבפנים...
להמשיך להיות 'בני ברקי' למרות כל זה...

ב"ה

יש אדם, העולם נועד אותו לשרת,

תביאו, תיקחו, תסדרו, תכינו

ממתין לקבל ההזמנה.



יש אדם, העולם נברא עבורו לעבוד

הוא יישא המשא כמו חמור

ייתן גבו לטעינה



יש אדם, העולם לו כמו בדיחה

הכל אותו מצחיק

בלי גבול ומידה



יש אדם, העולם בשבילו

כמו תחרות ריצה

הוא ירוץ ללא הפסקה



יש אדם, העולם שלו רציני

הכל אחראי ומלחיץ

מפחיד בכל קנה מידה



ויש אדם נינוח בוחן

לא מפסיק ללמוד את העולם

מגיע לתובנות עד יום מיתה.

קשה לקבוע מתי בדיוק זה התחיל.

אולי לפני שבוע ויתכן אפילו חודש או יותר, זה היה מאד איטי ובהדרגה ולא קל להצביע על נקודת זמן בה זה הפך לפתולוגי.
כך או כך כרגע זו עובדה גמורה, וזה הפך להרגל בל-ינטש.
אני משוחח עם חפצים!

לרגע לא עלה על דעתי להפטר מזה, להיפך אני נהנה מאד ומרגיש שהדבר ממלא לי כמה חללים ומשלים לי חסרים.
נכון שזה טיפ טיפה מוזר אבל זה לא נתן מקום לבהלה עד ש...
ובכן
עד ש... הם התחילו לענות לי!

אני יודע שאתם סבורים שהכונה היא שאני מדמיין שהם עונים לי, אני לא מאשים אתכם, אבל לא.
הם באמת עונים.
בתחילה משפטים פשוטים וקצרים. בעלי תוכן טכני בעקרו, כמו "מאוחר כבר" או "חם היום הא?".
אבל עם הזמן כשהם ראו ש'יש עם מי לדבר' הם התחילו לפטפט ולפעמים ממש לשפוך ת'לב.
אני בעצמי מופתע כל פעם מחדש כשיותר ויותר דברים יוצרים אינטראקציה עם התודעה שלי. ואני חושב שאני קולט למה קוראים להם "דברים", כי הם מדברים.

ואני מבין לפתע שבעצם הם דברו אלי מאז ומתמיד, צעקו אפילו, ואני לא שמתי לב בגלל שלא האמנתי, התכחשתי לקולות שחלפו לידי והחשבתי אותם לזמזום טורדני ותו לא.
ולאט לאט מצאתי את עצמי מפתח קומוניקציה עם כל מה שזז...
סליחה, הפוך. עם כל מה שלא זז.

עד כאן הכל בסדר
בסדר גמור אפילו.
הכי בסדר שיכול להיות בעולם.
הדילמה היא רק אם "לספר או לא לספר".

משום שלאחרונה הם כבר עברו את שלב הסמול טוק והתחילו עם שיחות עומק, הם גילו שאני אחד שאפשר לבטוח בו והם חושפים בפני סודות יקום מופלאים שקשה לי לשמור לעצמי
אז לספר או לא לספר

ומכיון שאינני יכול לשאול מישהו אם כדאי לספר בלי לספר לו מה אני רוצה לספר, הרי שאני במלכוד.
ונותרה לי רק האפשרות לבקש עצה מן הדברים שלי, למרות אי הנעימות שבדבר מכמה סיבות.
שאלתי את הכובע של שבת שלי והוא אמר שכדאי שאתייעץ עם ספל החרסינה.
הספל השיב שאין לו מושג ושזה נראה לו יותר התחום של נעל הבית או של הטלפון או הוילון בחדר שינה.
בחרתי בטלפון.
אחרי הכל יש לו באמת קצת ידע בבני אדם, שמליארדי אותות אלקטרוניים של ידע חברתי מקודד זורמים בעורקיו המתכתיים.

אז מה אתם אומרים, דברים שלי.
לספר או לא?

עם החיוך שלך אתה יכול

גם בסתם יום של חול,

בלי הודעה, ככה פתאום

לעשות לאנשים ת'יום.



אם תאמר רק שלום וברכה

בידך להציף לבבות בשמחה

אם תאחל בלבביות בוקר אור

ביכולתך להוציא מלב כל קור.



אם תשאל מה נשמע בידידות

סביבך לאנשים תפיג הבדידות

אלו מעשים קטנים אך חשובים מאוד

כדאי לדעת איך- אותם ללמוד.



גם אם קשה, כדאי להתגבר

לחשוב מחשבות טובות ולהתחבר

עד שתרגיש שהלב שלך לגמרי נפתח

והעולם מסביבך בטוח, בודאי ישמח!

זה בסדר לא להיות כזה מושלם

סתם עוד אחד מתוך כל העולם

זה מותר קצת לישון ואולי לא לקום

אפשר לצייר את הקו קצת עקום



זה כדאי, זה בסדר, לא יקרה לך כלום

לעצמך תוותר, תאחר ת'תשלום

העיקר תהיה אתה מאושר

העתיד כבר צוחק, מחכה לך שר



הלב יודע מה הוא צריך באמת

להפסיק לחיות בשגרה כמו מת

לדמוע עד שנימס בתוכנו

כשהלב יישבר נדע שגדלנו

3 בגדים נשארו בערמה הרטובה, וחצי ממתקן הכביסה התמלא. יעל הרימה מכנסי ג'ינס כשלפתע נפלטה מפיה צרחה.
"מקק!!"
היא רצה לכיוון החדר של ביתה הבכורה "אפרת, תסגרי את הדלת!!! יש מקק!"
הצווחה של אפרת הצטרפה לשלה ומקום המפלט הקרוב היה המיטה. הן טפסו בסרבול וסרקו בבהלה את הרצפה כדי לראות אם המקק הדוחה הגיע עד לכאן.
"אמאאא!" רחל יללה מהחדר השני, "אמא'להה אני תקועה כאןן"
"רחלל" זעקה אפרת, "את רואה את המקק בחדר שלך?"
"איכ...!" רחל התחלחלה, "נעלתי את הדלת, אבל יש מצב שהוא כאן???"
"לא יודעתת" צרחה אפרת.
יעל לחשה בעיניים חרדות, "הוא ענק".
בנס שמימי שנוצל בטח בכמה מעשים ממש-ממש טובים, הפלאפון של אפרת היה על המיטה. "למי את מתקשרת?" שאלה אפרת את אימה, מנסה לייצב את קולה כשעיניה משוטטות סביב.
"לאבא", יעל הייתה חיוורת כסיד, "הוא יחזור מהעבודה, אין ברירה".
---
-"משה!" קריאתה הייתה הסטרית, "יש כאן מקק, אני חייבת שתחזור הביתה!" הצרחות של אפרת הצרפו לשיחה ("אמא, נראלי שהוא עלה עליי! היו לי עקצוצים בגב לפני כמה דקותתת")
-"אהמ..." משה ניסה להשחיל מילה, "אני כרגע בירושלים, ייקח לי שעה".
-"יואוו" יעל נבהלה בשביל אפרת, "אז אין מצב אז שהוא לא עלה עלי! תליתי כביסה לידו"
-"טוב, אני מתקשר ליוסף. הוא ישלח את אחד הבנים", מלמל משה, והתקשר ללא שהיות לשכן הקרוב.
---
-"יוסף, אין לי זמן להסברים, אשתי והבנות שלי לכודות בבית עם מקק, תשלח את הבן הקטן שלך מהר?"
-"אוי ואבוי," נבהל יוסף, "אני אריץ את ישראל, בן עשר עם אומץ כמו שלי".
---
3 דקות אחר כך כבר נשמעו דפיקות על הדלת, חזקות כמו דפיקות הלב של כולן, "תפתח!!!" הקריאה נשמעה בבת אחת מ3 פיות.
ישראל נכנס במלוא הדרו ואומץ ליבו, "איפה המקק?"
"הוא היה ליד הכביסה!" צעקה יעל מתוך החדר הסגור, "אבל בטח הוא ברח, תחפש קודם בחדר שירות, הדלת שם פתוחה!"
"בסדר", קרא ישראל ונכנס לחדר המלא בכביסות. ללא שהיה הוא ההתחיל להרים את הבגדים ולנער אותם אחד אחד, "טוב", הוא מלמל לעצמו, "אין מצב למצוא פה מקק, אני אבוא לכאן אחר כך." הוא נכנס לחדר עם מתקן הכביסה והסתכל לתוך סל הכביסה.
בינגו! הכניס את ידו לתוך הסל ותפס את המקק.
"מצאתי!" הוא קרא. "הוא אצלי!"
"כל הכ—" קריאתה של יעל נקטעה בצחוק של ישראל.
"מה קרה???" נחרדה יעל.
ישראל ניסה לדבר בתוך הצחוק, "זה מקק מפלסטיק!..."
•
נ.ב. בסוף תהליך החקירה התברר שהאשמה טמונה בנתי, השובב בן ה8 שהחליף את המקק תמורת 7 גוגואים, שהוא לא חמד לצון והמקק נשאר בכיס מכנסיו בתום לב. הוא נוקה מכל אשמה.


המקרה אמיתי לחלוטין, השמות שונו מפאת שכנים ועניינים שעדיף לא לומר (שוויגר וכדומה).

בבוקר שאחרי, המה כל בית הכנסת המרכזי, סביב החתונה הסופר סופר מטורפת, שהתממשה אמש. בכל עבר ובכל מעבר התגודדו האנשים, חלקם בקפה שלפני התפילה, אחרים בסיגריה שאחרי ועוד כמה בין גברא לגברא, והם פולטים זה לזה עוד מידע מרעיש על מה שהיה שם.

לא בכל יום זוכה הנגיד והעסקן של העיר ושל הציבור בכללותו, ר' לייזר מאסקוביץ המכונה 'המשב"ק המשווק' להשיא את בתו. ועוד עם בן הראשיבה האגדי של 'נתיבעס'' הרב בוטסמן שהוא בעצמו חתן של גאב"ד 'כסאות למשפט' הרב חכלילי שהתפרסם לאור מועמדתו למשרת הראשון לציון. כמובן בלי להתעלם מהסבא מצד הכלה, המשפיע ר' נוחעם שליט"א.

את הרקע הכללי לכל אלה שלא היו בעניינים בחודש האחרון, סיפק לייכער הגבאי הראשי. בידו קופות מתכת מרשרשות: "כבר בהתחלה הבינו שאי אפשר להסתפק ב'היכלי רווחה' הקלאסיים, והלכו על הטופ, 'פנינת גן ארועים והיכל כנסים' ברחוב הסדנא זה עם המרפסת המפורסמת לכיוון הים. הם שכרו את נוסי מ'מצב הפקות' שיפיק את הארוע, כל סבא מכל צד שם איזה סכום, כי כבודה של תורה וכבודה של משפחה מונח על כף המאזניים.

בעריש שהיה נעייסן מדרג ב', היה אחראי להקריא את רשימת המשתתפים, כל ילד יודע שהוא סך הכול מצטט את אחד מהקווי הסקופים, ושבאמת הוא לא הטריח את עצמו לארוע. אבל כיף לשמוע אותו, יש לו איזה נופך.

לעומתו, קרויזר החתיך דווקא ידע גם לתת את המשקל והדגש הנכון, כל אחד מהנוכחים מה הוא מרוויח בהגעתו.

"תראו, זה שבוסו, טייב, בצלאל ושלל הגמדים הגיעו, כי יו"ר התנועה צייץ שכדאי, וצייץ גם לביכלר לצייץ עליהם. מצד שני כל פמליית גפני גם דפקה נוכחות, ונצפתה מסתודדת עם גדעון סער ועם היעומ"ש של משרד המסורת חיים קצנשטיין. אל תשכחו גם שהבחירות לרבנות הראשית מתקרבות, לכן לא פלא ששגריר צרפת ושגריר מרוקו שמקורבים לגוף הבוחר, נצפו רוקים לצלילי 'אעופה אשכונה'.

לא התפלאתי לראות את הצפויים מראש, שמגיעים לכל מקום שיש תקשורת כמו יעקב ריבלין ורובי ריבלין וספי ריבלין, ולצידם שלל יחצ"ני המגזר אבי בלום אבי גרינצייג, אבי רבינא, ואבי אבות הטומאה. ממי כן הופתעתי? מהבולטים בהיעדרם, שוקי לרר, גיא לרר, גיא זוהר זהר ארגוב, שלמה ארגוב, ושלמה מלך הפלאפל. מהם ציפתי שיתזזו ברחבה, הרי קשרי היחצנות שלהם אצל מאסקוביץ' הם כבר לא סוד."

לא לחינם דילג קרויזר החתיך על שורת הרבנים, כי בכל הנודע לפוליטיקה בשולחן המזרח ומעלה, אין אח ורע לבריטר, חונך לנוער בסיכון ויועץ נישואין, מיושבי הספסל הקבוע ליד היציאה המערבית, מאחרי הנץ ועד חמישה לתשע. שם הוא זורק לשומעי לקחו פירורים משולחן גבוה.

"ממש לא התפלאתי שנתנו ברכה שלישית לגרב"ק, כולם ראו את התלחששויות של שלוזנברג המשב"ק עם החתן הגדול של בוטסמן, דווקא הרב עטייה והרב לוזוביץ' שידועים ביחסים החמים עם סב הכלה הגיע רק לריקודים השניים, וקיבלו בקושי 'לאורו ניסע ונלך'... בדגש על 'נלך' רמז עבה שילכו כבר מבית שר הגבורה וישחררו אותו לנפשנו"

הצעירים התמקדו בחלקים המוזיקליים, ומנו בהתרגשות ובידענות את שמות כל הנשפנים הקלידנים והאמרגנים, שהרימו את הקהל ואת ציבור לוטשי העיניים וזוללי הטשולנט. השילוב בין ישראל גרוניך עם ילד הפלא עמירם בן אוליאל, בליווי מקהלת 'אזמרה' ותזמורת 'מלוכה', שהופיעו בקבלת פנים. בתחרה במעט באחים היל עם ילדי הפלא האחים קלצקין בליווי מקהלת 'ברידער' ותזמורת האחים דיקמן, שהרימו את הריקודים הראשוניים. בין לבין עלו ובאו והסתובבו בקהל ירחמיאל ביגון עם שלושה פרחים, הרצליך עם המלאך, אהרלרה סאמט עם שייע ויואלי קליין עם מאייר.

ליד המכונות של הסנדוויצ'ים, טונה-ירקות ופחיות פפסי, עמד ראובן בורגר, ותיאר את החלק הקולינרי: "בקבלת פנים היה שולחן מתוקים של מוישזיס' עם חיתוכי פירות של בנניס', על שאר הארוע לקח פיקוד חיים ברגנשטיין השף של מודיס' וכמובן לא היה אפשר לפספס את העריכה המושקעת של פיאוזורזיס'. אגב אני הגעתי רק לבר משמחים המטורף עם החמין והקובה של פרענקיס', היו שם בערך בדיוק, שלושתלפים משמחים, וסקרנים כמוני, לכולם היה מספיק."

זכריה זכריש שהלך בדיוק ליד האולם בשעת החופה, הרגיש צורך עז לפטפט עם מישהו על אירועי אמש. מכיוון שאין לו מנוי פרימיום בשום אחת מהקבוצות הוא ניגש לאיזה אברכון פרצוף מוכר שעמד די משועמם ודי לבד וגלגל לעצמו תפילין משל אין לו כולל ללכת אליו.

"אתה לא מבין איזו חתונה הייתה אתמול" פתח זכריש בהתלהבות.

-"אני דווקא מבין, הייתי שם" מפטיר הפרצוף מוכר.

-"היית שם?!" זכריש מרים קצת את האוקטבה כדי לייצר קבוצת התעניינות מסביב לאברכון. "מצד בוטסמן?"

-"גם"

-"וגם מה?" מצד הבר מתוקים? או ממקהלת אהללה?

-"לא. הייתי גם מצד מאסקוביץ"

-"איך?" זכריש כבר קולט שאו שיש פה שקרן מטורף, או אחד מקושר שלא יודע לנצל את העוצמות.

-"פשוט מאד, אני החתן. לא אמרת שאני פרצוף מוכר? בכל מקרה, תבוא גם מחר. לא יהיה תחנון"

ב''ה

אָז.

הָיִינוּ אָז, בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל הָרַבִּי

כֻּלָּנוּ, כְּמוֹ נְקֻדָּה אַחַת. בְּדַף גָּדוֹל וְלָבָן.

נְקֻדָּה זְעִירָה. שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ תְּחִלָּתָהּ וְסוֹפָהּ.

נְקֻדָּה שֶׁאֵין אַתָּה מַבְחִין בְּתָוֵי פָּנֶיהָ

מֵחֲמַת זְעִירוּתָהּ

מֵחֲמַת שֶׁהִיא אֵינֶנָּה אוֹמֶרֶת מַשֶּׁהוּ

מֵחֲמַת שֶׁהִיא

טֶרֶם נָעָה

טֶרֶם הָפְכָה לְצִיּוּר

טֶרֶם הָפְכָה לַהַבָּעָה.

עוֹדֶנָּה תְּפוּסָה בְּמִכְלוֹל הָאֶפְשָׁרוּיוֹת אָנָּא לֵילֵךְ.

עוֹד מֶרְחַב הַלֹּבֶן פָּרוּשׁ סְבִיבוֹתֶיהָ

מְלוֹא הָעַיִן.

כְּמוֹ נְקֻדָּה

מִצְטוֹפְפִים הָיִינוּ אָז עַל סַפְסָל אֶחָד

תּוֹמְכִים זֶה בָּזֶה

מַעֲנִיקִים זֶה לָזֶה.

נְתוּנִים הָיִינוּ אָז

בְּתוֹךְ מַחֲזֶה שֶׁהוּא מָה שֶׁלְּמַעְלָה מִמָּךְ.

דַּעְתֵּנוּ לֹא הָיְתָה נְתוּנָה אָז לֵילֵךְ לְאָן שֶׁהוּא.

דַּעְתֵּנוּ לֹא הָיְתָה עַל עַצְמֵנוּ.

טֶרֶם הָיִינוּ לְבַעֲלֵי בָּתִּים

טֶרֶם הָיִינוּ לְבַעֲלֵי עִנְיָן

טֶרֶם הָיִינוּ בַּעֲלֵי מִשְׁפָּחָה

טֶרֶם טָרְפָה נַפְשֵׁנוּ הַבַּהֲמִית כָּל חֶלְקָהּ טוֹבָה.

שלום וברכה.
אני מחפש כותבי תוכן איכותיים, שיוכלו לכתוב לי סיפור לפי ההגדרות שאכתוב כאן. ובסגנון של הדוגמאות המצורפות.
כרגע אני צריך לפחות 2 סיפורים בכל חודש, יתכן שבהמשך אפילו יותר.
העבודה היא קבועה כפרילנסר ומתבצעת בתשלום כנגד חשבונית / דרישת תשלום.
הסכום לתשלום הוא 250 ש"ח לסיפור.
ניתן לשלוח דוגמאות לסיפורים בפרטיי.
הגדרות הסיפור:
1. הסיפור מספר על ילדים / נערים בגוף ראשון שמספרים את הסיפור על משהו שקרה להם בסגנון 'ילדים מספרים על עצמם'.
2. הסיפור חייב לכלול מסר חינוכי / חברתי - משנה תודעה שעולה באופן ישיר מתוך הסיפור ולא מודבק עליו בכוח.
3. סיפור לא יעבור את ה550 מילים.
בהצלחה!

*

מצ"ב 2 דוגמאות:
דוגמא א')
הַדְּפִיקוֹת עַל דֶּלֶת הַכִּתָּה הָיוּ מְהִירוֹת וְזוֹעֲמוֹת. אֲבָל עוֹד יוֹתֵר מִכָּךְ הָיוּ חֲמוּרוֹת פָּנֶיהָ שֶׁל הַמְנַהֶלֶת שֶׁנִּכְנְסָה מִיָּד לְאַחַר מִכֵּן לַכִּתָּה. "בָּנוֹת!" אָמְרָה בְּחֻמְרָה. "הַהִתְנַהֲגוּת שֶׁלָּכֶן כְּלָל לֹא מְקֻבֶּלֶת עָלַי. אֵין לִי מֻשָּׂג כֵּיצַד בָּנוֹת הַלּוֹמְדוֹת בְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁלָּנוּ יְכוֹלוֹת לְהִתְנַהֵג כָּךְ. אֶת הַפִּיצוֹת, כַּמּוּבָן, לֹא תְּקַבֵּלְנָה עַכְשָׁו. הַמַּגָּשִׁים יַמְתִּינוּ לָכֶן בְּחֶדֶר מוֹרוֹת עַד סוֹף יוֹם הַלִּמּוּדִים!"

"פִּיצָה?" שָׁאֲלָה אַחַת הַבָּנוֹת מִסּוֹף הַכִּתָּה. "אֵיזוֹ פִּיצָה, הַמְנַהֶלֶת?" כָּל הַכִּתָּה הִבִּיטָה בָּהּ דּוֹמֶמֶת. אֲבָל הַמְנַהֶלֶת נִרְאֲתָה מְבֻלְבֶּלֶת פִּתְאֹם. "אַתֶּן לֹא מְבִינוֹת עַל מָה אֲנִי מְדַבֶּרֶת?"

"לֹא!" עָנִינוּ כֻּלָּנוּ יַחַד. "וּבְכֵן!" הֵיטִיבָה הַמְנַהֶלֶת אֶת מִשְׁקָפֶיהָ. "מִישֶׁהִי חָמְדָה לָהּ לָצוֹן וְהִזְמִינָה עֲבוּר כִּתָּה ח' שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁלָּנוּ שִׁשָּׁה מַגְּשֵׁי פִּיצָה..." הִיא סָקְרָה אוֹתָנוּ בְּמַבָּטָהּ הֶחָמוּר, מַמְתִּינָה לִרְאוֹת נִיצוֹץ הַכָּרָה כָּלְשֶׁהוּ. אַךְ אֶפֶס, כֻּלָּנוּ הָיִינוּ הֲמוּמוֹת.

"אַתֶּן בֶּאֱמֶת לֹא יוֹדְעוֹת מִי עָשְׂתָה זֹאת?" בֶּאֱמֶת שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ. הַמְחַנֶּכֶת שֶׁלָּנוּ, יָצְאָה עִם הַמְנַהֶלֶת וְהִסְתּוֹדְדָה עִמָּהּ רְגָעִים אֲרֻכִּים. לְאַחַר מִכֵּן נִכְנְסָה שׁוּב וְאָמְרָה: "הַמְנַהֶלֶת הוֹלֶכֶת לְבָרֵר עִם הַחֲנוּת מִי בִּצֵּעַ אֶת הַהַזְמָנָה. בֵּינְתַיִם, בָּנוֹת, הוֹצֶאנָה מַחְבְּרוֹת גֵּאוֹגְרַפְיָה!" הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה הָיָה מֵעֵין פְּתִיחַת סֶכֶר. בְּאַחַת הִתְמַלְּאָה הַכִּתָּה הַשְׁעָרוֹת וּצְעָקוֹת וְדִבּוּרִים וְלַחְשׁוּשִׁים. מִי יָכוֹל לְהַזְמִין לָנוּ שִׁשָּׁה מַגְּשֵׁי פִּיצָה? כְּבָר הָיָה בָּרוּר שֶׁאַף אַחַת מִבְּנוֹת הַכִּתָּה לֹא בִּצְּעָה אֶת הַהַזְמָנָה.

עַד כַּמָּה שֶׁזֶּה הָיָה הָזוּי, הַהֶמְשֵׁךְ הָיָה הָזוּי עוֹד יוֹתֵר. בְּיוֹם הַמָּחֳרָת שָׁלִיחַ נָקַשׁ עַל שַׁעֲרֵי בֵּית הַסֵּפֶר וְהוֹרִיד מֵאוֹפַנּוֹעוֹ קַרְטוֹן חוּם מַדִּיף נִיחוֹחוֹת חַמִּים. הָיָה זֶה קַרְטוֹן מָלֵא בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם פִּתּוֹת פָלָאפֶל טְרִיּוֹת. מְבַצֵּעַ הַהַזְמָנָה הִזְדַּהָה בַּשֵּׁם 'אַדֶּרֶת'. כְּמוֹ אֶתְמוֹל בְּדִיּוּק.

כָּעֵת הָיְתָה זוֹ כְּבָר תַּעֲלוּמָה שֶׁל מַמָּשׁ. מִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה? לְמִי יֵשׁ כֶּסֶף מְיֻתָּר לְהַזְמִין לָנוּ פִּיצוֹת וּפָלָאפֶל יוֹם אַחַר יוֹם? וְגַם מִי מְעֻנְיָן לַעֲשׂוֹת זֹאת בַּחֲשַׁאי, מִבְּלִי לְהִזְדַּהוֹת? וּמִי יוֹדֵעַ אֶת מִסְפַּר בְּנוֹת הַכִּתָּה שֶׁלָּנוּ עַד כְּדֵי שֶׁהוּא שָׁלַח בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי כַּמּוּת כָּל כָּךְ מְדֻיֶּקֶת? הַמְנַהֶלֶת נִכְנְסָה לַכִּתָּה בְּצַעַד נִמְרָץ וְהוֹדִיעָה חַד מַשְׁמָעִית כִּי אִם תַּעֲלוּמַת הַהַזְמָנוֹת קְשׁוּרָה לְאַחַת מִבְּנוֹת הַכִּתָּה, הִיא תְּמַצֶּה עִמָּהּ אֶת הַדִּין. אֲבָל אַף אַחַת לֹא נָעָה מִמְּקוֹמָהּ, כֻּלָּנוּ הָיִינוּ סַקְרָנִיּוֹת בְּאוֹתָהּ מִדָּה.

בַּהַפְסָקָה הֶעֱלֵינוּ הַשְׁעָרוֹת פְּרוּעוֹת מִי זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת. דּוֹדָה שֶׁל מִישֶׁהִי, בֵּית סֵפֶר אַחֵר שֶׁשָּׁלַח בְּטָעוּת. אֲבָל אַף אַחַת לֹא הִגִּיעָה לְרַעְיוֹן הֶגְיוֹנִי. פִּתְאֹם אַחַת הַבָּנוֹת אָמְרָה: "אוּלַי זוֹ הַמְנַקָּה!" מִיָּד פָּרַצְנוּ כֻּלָּנוּ בִּצְחוֹק בִּלְתִּי נִשְׁלָט. הַמְנַקָּה שֶׁלָּנוּ הָיְתָה אִשָּׁה מְבֻגֶּרֶת, קְשַׁת יוֹם, לֹא הָיָה סִכּוּי שֶׁהִיא תַּעֲשֶׂה דָּבָר כָּזֶה. וּבְכָל זֹאת, אַחַת הַבָּנוֹת אָמְרָה: "בּוֹאוּ נַגִּיד לָהּ 'תּוֹדָה רַבָּה'. נִרְאֶה אֵיךְ הִיא תָּגִיב עַל זֶה!"

הֶחְלַטְנוּ לָצֵאת לְמִבְצַע בִּלּוּשׁ. בָּחַרְנוּ כַּמָּה בָּנוֹת לַמִּבְצָע וּמִהַרְנוּ לִפְנֵי שֶׁתִּגָּמֵר הַהַפְסָקָה אֶל אֲגַף הַקְּטַנּוֹת (כָּכָה מְכַנִּים אֶת אֲגַף כִּתּוֹת א' - ד'), הַמְנַקָּה אָכֵן הָיְתָה בָּאֶמְצַע לְשַׁפְשֵׁף אֶת הַכִּיּוֹרִים בַּקּוֹמָה הַתַּחְתּוֹנָה, חִלַּקְנוּ בֵּינֵינוּ אֶת הַתַּפְקִידִים. אֲנִי וְעוֹד שָׁלֹשׁ בָּנוֹת עָמַדְנוּ בְּעֶמְדַּת תַּצְפִּית מֵאֲחוֹרֵי הַמַּדְרֵגוֹת, כְּדֵי לִבְדֹּק אֶת תְּגוּבַת הַמְּנַקָּה מָאשָׁה, וְאוֹרִית חֲבֶרְתִּי הַטּוֹבָה נִגְּשָׁה אֵלֶיהָ בַּעֲדִינוּת וְאָמְרָה לָהּ: "גְּבֶרֶת מָאשָׁה, תּוֹדָה רַבָּה!"

מָאשָׁה הִבִּיטָה בָּהּ בְּחֹסֶר הֲבָנָה וְאָז נִצַּת אוֹר בְּעֵינֶיהָ. "מֵאֵיזוֹ כִּתָּה אַתְּ?" שָׁאֲלָה. וְאִלּוּ אֲנַחְנוּ נִדְרַכְנוּ מֵעֶמְדַּת הַצּוֹפוֹת. "כִּתָּה ח'!" עָנְתָה אוֹרִית, מָאשָׁה נִרְאֲתָה נִרְגֶּשֶׁת. "רְאִיתֶם אֶת זֶה?" הִיא שָׁאֲלָה וּבְעֵינֶיהָ הָיְתָה שִׂמְחָה אֲמִתִּית. "כָּל כָּךְ אֲנִי לִטְרֹחַ. כָּל כָּךְ אֲנִי לַעֲבֹד קָשֶׁה עַל הַפְתָּעָה זֹאתִי. יֹפִי, יֹפִי!" וְאִלּוּ אוֹרִית אָמְרָה: "זוֹ הָיְתָה הַפְתָּעָה אֲמִתִּית, בֶּאֱמֶת. אֲפִלּוּ הַמְנַהֶלֶת יוֹדַעַת!"

מָאשָׁה נִרְאֲתָה נִרְגֶּשֶׁת. "מְנַהֶלֶת שֶׁלָּכֶם לָדַעַת? אֲמַרְתֶּם לָהּ?" בְּשָׁלָב זֶה מַשֶּׁהוּ הָיָה לֹא בָּרוּר כָּל צָרְכּוֹ. אֲבָל חַבְרוֹתַי נִתְּרוּ בְּהִתְרַגְּשׁוּת. "הִיא הוֹדְתָה!" לִחְשְׁשׁוּ בְּקוֹל. הַצִּלְצוּל נִסֵּר בֶּחָלָל וְרַצְנוּ חֲזָרָה לַכִּתָּה, מִתְנַשְּׁפוֹת וְנִרְגָּשׁוֹת מֵהַגִּלּוּי הַמַּפְעִים. הַמּוֹרָה, כַּמּוּבָן, שָׁמְעָה אֶת הַדְּבָרִים וְרָצְתָה לָגֶשֶׁת עִמָּם לַמְנַהֶלֶת, אַךְ זוֹ הִקְדִּימָה אוֹתָנוּ וְדָפְקָה עַל הַדֶּלֶת. "בָּנוֹת יְקָרוֹת. הַיּוֹם הִתְבָּרֵר לִי מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב מְאֹד. מָאשָׁה הַמְנַקָּה הַיְקָרָה שֶׁלָּנוּ נִגְּשָׁה אֵלַי לַמִּשְׂרָד כְּשֶׁדְּמָעוֹת בְּעֵינֶיהָ וְאָמְרָה לִי: "כַּמָּה טוֹבוֹת בָּנוֹת שֶׁלָּכֶם, אֲנִי לַעֲבֹד בְּעוֹד בָּתֵּי סֵפֶר וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם הַפְתָּעוֹת. רַק בְּבֵית סֵפֶר זֶה בָּאוּ וְאָמְרוּ לִי תּוֹדָה רַבָּה!"

שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ: "אֵיזוֹ הַפְתָּעָה?" וְהִיא עָנְתָה: "הָאֲרוֹנוֹת שֶׁנִּקִּיתִי לָכֶם!" שֶׁקֶט שָׂרַר בְּכִתָּה, שֶׁקֶט הָמוּם. הֵעַפְנוּ מַבָּטִים בָּאָרוֹן, הוּא אָכֵן הָיָה מְצֻחְצָח וּמְסֻדָּר. אֲבָל אַף אַחַת לֹא שָׂמָה לֵב לָזֶה בֶּאֱמֶת.

"אָמְנָם הֵבַנְתִּי מָה בֶּאֱמֶת קָרָה..." הִמְשִׁיכָה הַמְנַהֶלֶת. "אַךְ תֵּדַעְנָה לָכֶן, שֶׁהַכֹּל הָיָה שָׁוֶה כְּדֵי שֶׁהִיא תְּקַבֵּל בֶּאֱמֶת אֶת הַתּוֹדָה הַמַּגִּיעָה לָהּ!"

עַד הַיּוֹם, שָׁלוֹשׁ שָׁנִים אַחֲרֵי הַסִּפּוּר הַזֶּה, אֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת לֹא יוֹדְעוֹת מִי הָיָה 'אַדֶּרֶת'. אֲבָל מֵאָז, כָּל בְּנוֹת כִּתָּה ח' לְלֹא יוֹצֵאת מִן הַכְּלָל, אוֹמְרוֹת תּוֹדָה לַאֲנָשִׁים שֶׁנִּרְאִים פְּשׁוּטִים וְעוֹשִׂים הַרְבֵּה בִּשְׁבִילֵנוּ מִבְּלִי שֶׁנִּרְאֶה אוֹתָם.

דוגמא ב')
הַסִּפּוּר שֶׁלִּי הִתְחִיל כַּאֲשֶׁר אַבָּא שֶׁלִּי הֶחֱלִיט לִרְשֹׁם אוֹתִי לְחוּג כָּלְשֶׁהוּ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם. הוּא חָקַר וּבָדַק אֵיזֶה חוּג יַעֲנֶה עַל כָּל דְּרִישׁוֹתָיו, עַד שֶׁגִּלָּה שֶׁנִּפְתַּח בָּאֵזוֹר חוּג לְפִסּוּל בְּקֵרָמִיקָה בְּרָמָה גְּבוֹהָה וּמִקְצוֹעִית. לֹא בְּדִיּוּק יָדַעְתִּי אָז מָה זֶה אוֹמֵר 'פִּסּוּל בְּקֵרָמִיקָה', וְנִדְבַּקְתִּי בְּהִתְלַהֲבוּתוֹ שֶׁל אָבִי. אֲבָל כְּבָר בַּמִּפְגָּשׁ הָרִאשׁוֹן הֵבַנְתִּי שֶׁהַחוּג הַזֶּה לֹא מַתְאִים לִי. לֹא הִצְלַחְתִּי לְהִסְתַּדֵּר עִם גּוּשֵׁי הַחֵמָר הַגְּדוֹלִים, לֹא הִצְלַחְתִּי לְפַסֵּל צוּרָה מְדֻיֶּקֶת, וְהַגּוּשִׁים שֶׁטִּפַּלְתִּי בָּהֶם הָלְכוּ בָּזֶה אַחַר זֶה לְסַל הָאַשְׁפָּה בִּקְצֵה הַחֶדֶר. בְּדִיּוּק כְּשֶׁשָּׁקַלְתִּי לַעֲבֹר לָשֶׁבֶת לְיַד הַפַּח, הִבְחִין בְּכָךְ נַעַר גָּבוֹהַּ וּמַרְשִׁים וְהִצִּיעַ לַעֲזֹר לִי. קִבַּלְתִּי אֶת עֶזְרָתוֹ בְּשִׂמְחָה, וְתוֹךְ דַּקּוֹת מִסְפָּר עָמַד מוּלִי טַוָּס מְפֻסָּל יְפֵהפֶה. צָבַעְתִּי אוֹתוֹ בִּמְהִירוּת בְּגוֹנֵי יָרֹק וְכָחֹל, הוֹסַפְתִּי עִגּוּלִים אַרְגְּמָנִיִּים, וְיָצָא לִי פִּסְלוֹן חֵמָר מַדְהִים.

הוֹרַי וּבְנֵי מִשְׁפַּחְתִּי הִלְּלוּ אֶת כִּשּׁוּרַי הַחֲדָשִׁים וְשָׂמוּ אֶת שְׂכִיַּת הַחֶמְדָּה בַּוִּיטְרִינָה, לְצַד מִינִיאָטוּרוֹת אֲחֵרוֹת. אָבִי הִתְגָּאָה בִּי מְאוֹד וְהַדָּבָר מִלֵּא אוֹתִי בְּסִפּוּק גָּדוֹל. לֹא סִפַּרְתִּי לָהֶם שֶׁרַק צָבַעְתִּי אֶת הַטַּוָּס. בַּשִּׁעוּר הַבָּא שׁוּב בִּקַּשְׁתִּי מִיּוֹתָם עֶזְרָה. הוּא פִּסֵּל לִי חֲתַלְתּוּל יָשֵׁן עַל בַּקְבּוּק חָלָב, צָבַעְתִּי אוֹתוֹ וְהָיִיתִי מְאֻשָּׁר. בְּסוֹף הַשִּׁעוּר בִּקַּשְׁתִּי מִמֶּנּוּ לֹא לְסַפֵּר לְאַף אֶחָד שֶׁהוּא פִּסֵּל אֶת זֶה. נִיצוֹץ מוּזָר נִדְלַק בְּעֵינָיו שֶׁל יוֹתָם וְהוּא הִנְהֵן בְּרֹאשׁוֹ בְּהַסְכָּמָה. אֲבָל אָז הֵחֵלּוּ הַצָּרוֹת שֶׁלִּי. מֵהָרֶגַע שֶׁבּוֹ קָלַט יוֹתָם אֶת הַסּוֹד הַקָּטָן שֶׁלִּי, הוּא הֵחֵל לִסְחֹט אוֹתִי. כְּבָר לֹא הָיָה לִי נָעִים לַחֲשֹׂף אֶת קְלוֹנִי כָּךְ בִּפְנֵי בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי, אָז לֹא עָשִׂיתִי דָּבָר כְּדֵי לִמְנֹעַ אֶת זֶה. בַּהַתְחָלָה הוּא בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי סְכוּמֵי כֶּסֶף קְטַנִּים. נֶאֱלַצְתִּי לִשְׁבֹּר אֶת חֶסְכוֹנוֹתַי עַל מְנַת לְהַשְׁתִּיק אוֹתוֹ. אֲבָל בַּפַּעַם הָרְבִיעִית, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי סְכוּם גָּדוֹל שֶׁלֹּא הָיָה לִי, גָּמַרְתִּי אֹמֶר לְשַׁתֵּף אֶת הוֹרַי בַּבְּעָיָה וּלְסַיֵּם עִם הַסִּפּוּר אַחַת וּלְתָמִיד. אֲבָל אָז הוּא הִמְתִּין לִי בַּכְּנִיסָה לַבִּנְיָן וְהֵחֵל לְאַיֵּם עָלַי שֶׁאִם אֲגַלֶּה אֶת סְחִיטָתוֹ, הוּא כְּבָר 'יְטַפֵּל' בִּי. הוּא אָמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַסְפִּיק דְּרָכִים לַעֲשׂוֹת זֹאת.

עֵינַי חָשְׁכוּ, לֹא יָדַעְתִּי מָה עָלַי לַעֲשׂוֹת. הוּא הִצְלִיחַ לְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי שֶׁאֲפִלּוּ הוֹרַי לֹא יַאֲמִינוּ לִי. פָּחַדְתִּי לְאַבֵּד אֶת אַהֲבָתָם שֶׁל הוֹרַי, וְהַפַּחַד עִוֵּר אֶת הַהִגָּיוֹן שֶׁלִּי. לֹא יָדַעְתִּי מָה עָלַי לַעֲשׂוֹת. הִמְשַׁכְתִּי לִהְיוֹת נִסְחָט. הוּא הֵחֵל לֶאֱרֹב לִי בְּכָל פִּנָּה, וּמִיֶּלֶד שָׂמֵחַ וּפוֹרֵחַ הָפַכְתִּי לְיֶלֶד הַפּוֹחֵד מֵהַצֵּל שֶׁל עַצְמוֹ.

יוֹם אֶחָד הִבְחַנְתִּי בּוֹ בַּחֲצַר הַבִּנְיָן, מִתְעַסֵּק בָּאוֹפַנַּיִם שֶׁלִּי. הוּא חִיֵּךְ אֶת חִיּוּכוֹ הַמֻּכָּר וְאָמַר: "אַל תִּדְאַג, רַק הֶחְלַפְתִּי לְךָ כַּמָּה חֲלָקִים..." לִשְׁנֵינוּ הָיוּ אוֹתוֹ דֶּגֶם שֶׁל אוֹפַנַּיִם. לֹא הֵבַנְתִּי מָה הוּא בְּדִיּוּק מְעוֹלֵל, וְרַק רָצִיתִי לִבְרֹחַ מִמֶּנּוּ.

עָלִיתִי עַל אוֹפַנַּי וְהֵחַלְתִּי לִנְסֹעַ בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר. הִגַּעְתִּי לִירִידָה חַדָּה, נִסִּיתִי לַעֲצֹר, וְהַמַּעֲצוֹר לֹא הֵגִיב לִלְחִיצוֹתַי. נִסִּיתִי שׁוּב, וּכְלוּם. הָאוֹפַנַּיִם פָּשׁוּט דָּהֲרוּ בִּירִידָה מְסֻכֶּנֶת מְלֵאָה בִּילָדִים קְטַנִּים הַחוֹזְרִים מֵהַגִּנָּה, וַאֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לַעֲצֹר. הֵבַנְתִּי שֶׁהוּא פָּשׁוּט נָטַל חֲלָקִים מֵהָאוֹפַנַּיִם שֶׁלִּי. תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁנּוֹחֶתֶת עָלַי הַהֲבָנָה הַזֹּאת, נִתְקַלְתִּי בְּאֶבֶן, וְעַפְתִּי יַחַד עִם הָאוֹפַנַּיִם כַּמָּה מֶטְרִים קָדִימָה. שָׁכַבְתִּי עַל הַמִּדְרָכָה לְלֹא נוֹעַ מֵעָצְמַת הַמַּכָּה. זְרוֹעוֹתַי הִשְׁתַּפְשְׁפוּ הֵיטֵב בַּאֲבָנֶיהָ הַמְּחֻסְפָּסוֹת שֶׁל הַמִּדְרָכָה, דָּם זָב מֵהֶן. שֵׁן אַחַת נִשְׁבְּרָה לִי וְהַלֶּחִי שֶׁלִּי הִתְנַפְּחָה לְגַמְרֵי.

הִתְחַלְתִּי לִבְכּוֹת. בַּתְּחִלָּה מֵהַכְּאֵב הַפִיזִי, וּלְאַחַר מִכֵּן מֵהַכְּאֵב הַנַּפְשִׁי שֶׁיּוֹתָם הֵסֵב לִי. בָּכִיתִי אֶת כָּל הַהַשְׁפָּלָה, וְהַפַּחַד, בָּכִיתִי בְּבַת אַחַת אֶת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַמְּיֹאָשׁוֹת שֶׁהִתְרוֹצְצוּ בְּרָאשֵׁי. הֵבַנְתִּי שֶׁזֶּהוּ - עַד כָּאן, אֲנִי לֹא מוּכָן לִסְבֹּל יוֹתֵר. הֶחְלַטְתִּי שֶׁאֲנִי נוֹסֵעַ כָּךְ לְמִשְׂרָדוֹ שֶׁל אָבִי, וּמְסַפֵּר לוֹ הַכֹּל. עָצַרְתִּי מוֹנִית, וְהִבְטַחְתִּי לַנַּהָג תַּשְׁלוּם כְּשֶׁאַגִּיעַ לַמִּשְׂרָד.

הִגַּעְתִּי לַמִּשְׂרָד שֶׁל אָבִי. הַמַּזְכִּיר הָיָה הָמוּם. אָמַרְתִּי לוֹ: "יֵשׁ נֶהָג לְמַטָּה, הוּא מְחַכֶּה לְתַשְׁלוּם. תּוֹרִיד לוֹ חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים..." הוּא אֲפִלּוּ לֹא הִתְוַכֵּחַ. נִכְנַסְתִּי לְחַדְרוֹ שֶׁל אָבִי. לְמַזָּלִי הוּא הָיָה לְבַד בַּחֶדֶר. הוּא הֵרִים אֶת עֵינָיו וּמַבָּטוֹ נִתְקַל בִּי. זָב דָּם, פָּצוּעַ, מְלֻכְלָךְ, עַל פָּנַי דְּמָעוֹת. "מָה קָרָה?" הוּא קָם מִמְּקוֹמוֹ בְּבֶהָלָה. "אֵיךְ זֶה קָרָה לְךָ, אֶלְעָד?" פָּרַצְתִּי שׁוּב בְּבֶכִי. סִפַּרְתִּי לוֹ הַכֹּל. הֵכַנְתִּי אֶת עַצְמִי לְאֵין סְפֹר תְּגוּבוֹת, אֲבָל לֹא לַשֶּׁקֶט הַזֶּה שֶׁבָּא בְּעִקְבוֹת הַסִּפּוּר. הֵעַזְתִּי לְהָרִים אֶת עֵינַי, וְאָז הִבְחַנְתִּי בְּדִמְעָה חַמָּה מִתְגַּלְגֶּלֶת עַל לֶחְיוֹ שֶׁל אָבִי וְאַחֲרֶיהָ עוֹד אַחַת. הוּא קָם מִמְּקוֹמוֹ וְחִבֵּק אוֹתִי. "אֲנִי לֹא מַאֲמִין שֶׁזֶּה מָה שֶׁעָבַרְתָּ!" אָמַר לִי. "אַתָּה גִּבּוֹר, אֶלְעָד שֶׁלִּי. גִּבּוֹר!"

לֹא הֵבַנְתִּי לָמָּה אֲנִי גִּבּוֹר. חַשְׁתִּי כָּל כָּךְ חַלָּשׁ וּמֻשְׁפָּל. הוּא אָמַר לִי: "מִישֶׁהוּ סָחַט אוֹתְךָ, וְאַתָּה הִצְלַחְתָּ לָצֵאת לְבַדְּךָ מִמַּעְגַּל הַסְּחִיטָה וְרִגְשׁוֹת הָאָשָׁם וְלָלֶכֶת לְסַפֵּר עַל כָּךְ לְהוֹרֶיךָ! תֵּדַע לְךָ שֶׁזֶּה דָּבָר נָדִיר מְאוֹד, וְדוֹרֵשׁ גְּבוּרָה! אֲנִי כָּל כָּךְ גֵּאֶה בְּךָ, אֶלְעָד שֶׁלִּי, הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָיִיתָ כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה מְפַסֵּל אֶת הַחַיּוֹת..."

מְיֻתָּר לְצַיֵּן כִּי הָעִנְיָן טֻפַּל. לְאַט וּבְהַדְרָגָה הִשְׁתַּחְרַרְתִּי מֵהַפַּחַד שֶׁלִּוָּה אוֹתִי.

אֲנִי מִתְחַנֵּן אֲלֵיכֶם: לְעוֹלָם אַל תִּשְׁמְרוּ סוֹדוֹת בַּבֶּטֶן! לֹא מְשַׁנֶּה מָה קָרָה, לֹא מְשַׁנֶּה עַד כַּמָּה נִרְאֶה לָכֶם מֵבִישׁ לְסַפֵּר אֶת הַטָּעוּת שֶׁעֲשִׂיתֶם, הַהוֹרִים שֶׁלָּכֶם רוֹצִים בְּטוֹבַתְכֶם, וְלֹא תַּאֲמִינוּ עַד כַּמָּה! לְכוּ וְשַׁתְּפוּ מִישֶׁהוּ גָּדוֹל בַּצָּרָה שֶׁלָּכֶם. בְּהַצְלָחָה, גִּבּוֹרִים שֶׁלִּי...