קהילת כתיבה מקצועית

בס"ד

הרגליים שלי מוליכות אותי על הקו הלבן המקווקו שבדיוק באמצע הכביש.

לא. אני אומר להרגל, הפעם אתה לא תדייק, אל תלך על הקו.

ולמה יש אנשים שאפילו לא רואים קו?

איש של כללים אנוכי, איש של ציות, אבל כדי להגיע לחשיבה מחוץ לקופסה, כדי להתקדם צריך לחשוב קצת מחוץ לקופסה, זאת אומרת מחוץ לקווים הישרים.

את נוח ראיתי עושה הליכה על הגדר העגולה בפארק, מקום גבוה, למה אני לא חשבתי ללכת שם?

היום אנחנו נצא, נלך לטייל, אבל לא טיול רגיל אמרה אשתי, הלכנו לפארק הקרוב כמובן. תתנדנד, אמרה לי אשתי, אני? האברך המקובע הסטנדרטי ששומר על כל סטנדרט?

אבל חזקה עליה מצוותה של אשתי, עליתי לנדנדה, וכמובן התנדנדתי, לרגע שכחתי היכן אני נמצא, לרגע שכחתי מה אני רוצה, לרגע שכחתי מי אני.

התנדנדתי לי, נהנה מתחושת הריחוף הקלה, נמנמתי לי תוך כדי.

נו... אתה רוצה להמשיך?

זו היתה אשתי, זאת שיזמה את הטיול הלילי הזה, חשבתי שהיא זאת שרצתה לאוורר אותי, עכשיו היא קוראת לי.

אני מגיע.

התנדנדת המון זמן, נו נהנית? היא שואלת.

צריך לעשות את זה יותר.

צריך להנות, צריך לאפשר לעצמך להנות, וכדי ענות על הצורך הזה צריך קצת להשתחרר מההליכה על הקו הלבן שבאמצע הכביש.

אני באמצע לכתוב סיפור, לא בטוח שאפרסם את ההמשך, אך אשמח לחוות דעת על הסגנון - כמה גיבורים, וכל אחד מספר על עצמו, ועל הגיבורים האחרים מהזווית שלו. אני רוצה לדעת אם כדאי להמשיך עם הסיפור. תודה רבה.

אסף:

השקט היה מוחלט כשיצאתי מהבית. אבא ביקש שאלך לדבר עם מרים, שתחזור הביתה, ועל הדרך ללכת לחומה. "יהורם" צעקתי בלחישה, נצמד לקירות הבתים על פניהם חלפתי. יהורם הגיח מקצה הסמטה, כובעו מרוט.

"הנה אתה! מה קרה לך? אתה נראה נורא!" השתדלתי ללחוש. "אני נראה נורא..." גיחך יהורם בכעס עצור, "אתה יודע מי נורא באמת?" הרגשתי שהוא כועס עלי, לא ידעתי למה. "מי?" שאלתי, חושש. חיוך עקום הצטייר על פניו של יהורם: "מכיר את נריה בן יוחנן?"

שתקתי. את נריה הכרתי יותר מאשר את יהורם. הרגשתי איך לחיי נצבעות באדום, בירכתי על החושך שהסתיר אותן. "מה קרה?" שאלתי, מחפש אחר תירוץ בו אוכל להשתמש כדי להגן על שמו של בנה המופרע של נעמה, אחותי הבכורה. נריה בחור נחמד, בדרך כלל, את התואר 'מופרע' הצמדתי לו אני, לאחר שהייתי נוכח בכמה מהמהומות שחולל.

"הוא הזהיר אותי שלא אעז יותר להתקרב לחומה. אבל כמו שאתה רואה, הוא לא הסתפק רק בלהגיד... חצוף, האחיין שלך!" לא הייתה לי תשובה. חצוף האחיין שלי, ללא ספק. ואם הייתה לו עזות המצח לגעת ביהורם, המבוגר ממנו בשנתיים, הגיע הזמן לרסן אותו אחת ולתמיד.

"תגיד לו," רשף יהורם אש, "שהוא והחברים שלו רק גורמים לנו להפסיד. תגיד לו שסבא שלו אמר להפסיק עם השטויות, וחוץ מזה שהוא סבא שלו, הוא גם רב!"

"סבא שלו מהצד השני אינו רב" נאנחתי, "רחוק מאד מלהיות רב..."

"ואבא שלו?" שאלה טובה. יוחנן, בעלה של נעמה, מכבד את אבי מאד, אך הוא מכבד גם את אבא שלו. לא היה לי מושג לאיזה צד הוא שייך. "לא יודע, אני לא בטוח שהוא נאמן" לא ידעתי למה אני אומר את זה. נעמה כל כך צדיקה, לא מגיעות לה הבושות האלה.

"זה לא אכפת לי!" רגז יהורם, "אני רק רוצה שתבהיר לאחיין המגודל שלך שאין לו רשות לנגוע בי, כן?" לא. ממש לא. "תבהיר לו בעצמך" הצעתי. לפני שהספיק יהורם לענות התקרבה אלינו עששית מרקדת, מלווה בצל שחור ושיער בהיר. נריה.

"שלום, אסף!" חייך נריה בלבביות. "שלום" עניתי, שפתיי מציירות חיוך חוזר. ידעתי שהחיוך לא מנסה אפילו לטפס לכיוון העיניים. כאב לי. אחרי הכל, נריה תמיד היה חבר נאמן. נריה שם לב לעיניים הכבויות שלי. שמתי לב לעיניים שלו, הוא נפגע.

"שמעתי שאתה לא יודע מה אבא שלי חושב. האמת היא שהוא כמוך, צדיק אמיתי, אבל הוא פוחד מאבא שלו פחד מוות, לכן הוא לא אוסר עלי ללכת..." אני החוורתי, יהורם לא נבהל: "ואם היה אוסר עליך, היית שומע בקולו?" נריה הסמיק: "אם אני יודע שהוא לא אוהב זאת ועדיין יוצא... כנראה שלא הייתי מציית..." הוא היה נבוך, כאב לי בשבילו. הוא בחור טוב, נריה.

"והרב---" התחיל יהורם. הסיתי אותו. כאבו של נריה היה עמוק מספיק, לא היה צורך להזכיר לו את אבא שלי. ובכלל, חוץ מכאב זה לו יוסיף לו כלום. הוא לא יצטרף אלינו. סבא שלו יכעס מאד.

"האמת, הגעתי לכאן בשבילך, אסף. אמא שלי שלחה חלות לשבת. תאמין לי, יש בחלות האלה קצת יותר מקמח ומים... אמא שלי מכניסה בהן את כל הנשמה!" הוא נאנח, "אתה יודע, לפעמים אני מתפלל שהתפילות שלה תתקבלנה... אני לא מסוגל לעשות את זה לבד..." הנהנתי. לחצתי את ידו של נריה, מנסה להעביר לו כמה שיותר כח. יהורם הביט בי, עיניו דרשו הסבר מפורט. לא יכולתי להסביר לו. הבטחתי לנריה שלא אגלה. עיניו של יהורם דרשו עוד משהו.

"נריה" היססתי, "יהורם פגש בך הערב... לא יפה מה שעשית!" נריה הנהן: "נכון, אבל תאמין לי יהורם, שמזל גדול היה לך שפגשת בי בדרך ולא הגעת ליעדך... חברים שלי לא היו משאירים בך עצם שלימה! אני---" הוא עצם את עיניו, אחר פתח אותן לגודלן המקסימלי: "אני מתנצל..." יהורם משך בכתפיו, חייך חיוך עקום: "מחול לך, נריה, אבל אל תעשה זאת שוב, לא כולם סלחנים כמוני..."

לקחתי את הסל מידו של נריה, ריח החלות עלה ממנו, הזכיר לי את שבת שתבוא מחר בערב, הכריח אותי להתנצל ולהמשיך בדרך, למרים. נריה חזר לחברים שלו על החומה, יהורם הסתלק אף הוא אל תוך הלילה. צעדתי בשקט בסמטאות, רחשי צעדי נשמעו כסופות רעמים. כעסתי פתאום. כעסתי על העולם האכזר הזה, כעסתי על הרומאים שחיכו לנו בחוץ, על המתח שאכל אותנו מבפנים. ביתה של מרים הזדקר מולי פתאום, איך הגעתי מהר כל כך? נקשתי שתי נקישות קצובות, חיכיתי כמה רגעים והדלת נפתחה. מרים, לבושה בשמלה תכולה, עמדה שם. כשראתה אותי חייכה, הזמינה אותי פנימה, חייכה שוב כשסירבתי. תמיד היא מחייכת, גם כשלא צריך.

"אבא שלח אותי" מלמלתי, רציתי לגמור עם המשימה הזאת, לחזור הביתה. "הוא ביקש שאומר לך ש--- אם לא תחזרי בימים הקרובים, זאת אומרת, אמא--- לא תעמוד בזה, והיא---" חיוכה המטופש של מרים נמחק באחת: "מה קרה לאמא?" רק אמא חשובה לה, אבא לא מעניין אותה בכלל. "אמא עצובה" דיברתי אליה כמו אל ילדה קטנה, "קשה לאימהות לאבד ילדים, מרים. את זוכרת את דוד?" הזכרתי בלי כוונה את אחי המנוח. עיניה של מרים נעצמו. "אמא איבדה כבר ילד אחד," קולי התקשח פתאום, "למה את ממררת לה את החיים?" נעצתי עיניים בקיר הלבן שמאחוריה. פתאום נצבע שדה הראיה שלי בחום כהה, היא טרקה את הדלת.

הסתובבתי לאיטי, רציתי לחזור ליהורם ולהסביר לו שלא הכל הוא יודע. רציתי לחבק את נריה ולהתנצל אלף פעמים. רציתי לשכוח את החיוך של מרים. רציתי כל כך הרבה דברים, אף אחד מהם אינו מציאותי. רקותיי החלו לשלוח תזכורות מכאיבות על השעה המתאחרת ועל היום שעבר ועל זה שמחכה לי מעבר ללילה. אבן בגודל בינוני קרצה לי מקצה הרחוב, הזדרזתי אליה, היא הייתה נוחה יותר מכל כורסא שבעולם. הרמתי עיניים אל הרקיע הפרוש מעלי, כוכבים קישטו אותו, הוכיחו לי שגם בלילה לא הכל שחור. האמנתי להם, נזכרתי באביעד ושלמה, חבריי הטובים, שהסכימו לסייע לי לבנות גדר מסביב לחצר בית המדרש, כדי למנוע חדירה של בעלי חיים בלתי רצויים.

מחשבות טובות נותנות כח. קמתי והלכתי הביתה.

"שלום!" הנחתי על השולחן סל עם חלות. אבא הגיח מפתח חדרו, סימני שאלה רקדו לו בעיניים. סיפרתי לו על מרים, לא הזכרתי את החיוכים שלה, הוא מכיר אותם יותר טוב ממני. "היית אצל נעמה?" שאל אבא למראה הסל. נענעתי בראשי לשלילה: "פגשתי את נריה, הוא הביא לי את החלות. לא יכולנו לדבר יותר מדי, יהורם היה איתי, אבל---" אבא היסה אותי, אמא התעוררה.

אהרון:

הרחבה שלפני בית הכנסת הייתה מלאה. אנשים, נערים וילדים עמדו שם, מתעלמים מהגשם שהחל יורד. אני הצטנפתי באחת הפינות המרוחקות, הרחק מעיניהם הדומעות של העומדים ברחבה. עיניי צדו את אמא, מוקפת בשמונה אחיותיה הגדולות. הרב התקרב אלי, רמז לי לבוא, המיטה הגיעה לבית הכנסת. עשרות זוגות עיניים ליוו אותי אל מרכז בית הכנסת, עשרות יהודים שהכירו את אבא, חלקם אפילו הכירו אותו מקרוב. קולי היה צרוד והפסוקים יצאו מגרוני שבורים ומקוטעים. ההספדים היו ארוכים, גדושים באין-ספור סיפורי חסד וצדקה. אחרי שהסתיים הכל הלכתי הביתה, לשבת שבעה ולתמוך באמא. הבית היה ריק עד כאב, וגלילי קלף שנחו על השולחן, מזכרת מתמצתת כל כך מהאיש שהיה ואיננו, רק הגבירו את החלל. שמונה דודותיי התגייסו כולן 'לשרת את אחותן הצעירה ואת בנה היחיד בשבוע הקשה בחייהם' כפי שהגדירה זאת מיכל, או אולי הייתה זו נעמה או צפנת? ריחות תבשילים עלו מן המטבח וכריות נוחות הונחו על הרצפה, כמו גם כיסאות נמוכים.

התיישבתי על אחת הכריות הפזורות סביב, מנסה לעכל, להסביר לעצמי שזהו, הוא הלך, לא הצלחתי. טמנתי את הראש בכפות הידיים, חשבתי על אבא, על החיים שיהיו שונים כל כך בלעדיו.

"אתה חזק" שמעתי קול מאחורי, "אתה כל כך חזק, אהרון" הנהנתי בנימוס, מלמלתי כמה מילות תודה ושקעתי שוב בתוך כפות הידיים. דודה נעמה נאנחה ויצאה מן החדר, דודה אחרת נכנסה. לא סובבתי את הראש, חיכיתי שתומר מה שהיא רוצה ותלך, אבל היא עמדה שם, לא השמיעה רחש. לאחר כמה רגעים שמעתי את צעדיה המתקרבים, היא כבר עמדה ממש בסמוך אלי. "אהרון..." נבהלתי. הקול היה גברי, זה היה הקול של אסף. "תודה שבאת" לחשתי והוריתי על הכיסא מולי. אסף נשאר לעמוד, הוא הביט לתוך עיניי, ידעתי שהוא כואב איתי, וזה הספיק לי.

"אביך היה אדם גדול" אסף התיישב סוף סוף על כסא העץ, "אבדה גדולה לכולנו... זכית, אהרון, אני מקווה שאתה יודע זאת..." ידעתי. הרמתי את עיניי, בהיתי בחלון הפונה אל הרחוב. "אני מנסה לחשוב... זאת אומרת---" מעולם לא גמגמתי, בטח לא לאסף, "מה הייתי מעדיף. זאת אומרת, אבא חריף, צדיק, תלמיד חכם ובעל חסד - אבל מת, או אבא רגיל, אדם פשוט ותמים, וחי... לא יודע להחליט..." אסף הנהן, חשב מעט ואמר: "גם אבא פשוט מת בסופו של דבר. מה שנשאר לך ממנו – זה מה שחשוב!" הסכמתי. שלחתי מבט אל השולחן והגווילים, גאווה מתוקה מילאה את ליבי. התגעגעתי לאבא, אהבתי אותו, רציתי לשמוע שוב את הניגון הערב של הלימוד. זכיתי. לא כולם זכו. "גם אתה זכית" חייכתי. "עד מאה ועשרים!" הוסיף אסף בהסכמה. ישבנו שם, דיברנו על אבא, על אמא, על הדודות שנכנסות כל הזמן... הזמן עבר מהר, הגיע הזמן למנחה. מנין גדול במיוחד התאסף בחדר המגורים. כשהסתובבתי לאחר התפילה, אסף כבר לא היה שם.

"אהרון" קולה של אמא השיג אותי בדרכי לחדר, "אהרון, אתה בסדר?" "אני עייף" זה לא היה מדויק. אז מה? ואם היא תדע את האמת המדויקת זה יהיה יותר גרוע. באמת? לא ידעתי. ובכלל – מה האמת המדויקת? הייתי עייף? אולי, אבל עייפות מעולם לא הפחידה אותי. מותו הפתאומי של אבא עלול היה להשפיע עלי באלף תחומים. לא ידעתי היכן הוא אוחז עכשיו, מה קורה לי ומה אני מרגיש. "תלך לנוח?" הציעה אמא, לא רציתי לצער אותה. "אני בסדר, אני רק צריך... אולי לשתות משהו ואחזור לעצמי, אל תדאגי לי, אמא..." טוב שעמדו שם כמה אנשים, אחרת הייתה אמא ממהרת למזוג לי כוס חלב. בן השכנים הגיש לי כוס מים, הודיתי לו והלכתי לחדר, לגווילים. הבוקר עוד פיעמה בהם רוחו של אבא. הסתכלתי עליהם, הם לא הסתכלו בחזרה. פרחה מהם הרוח, נקברה תחת שכבות אדמה ודמעות. גם הם, כמוני, נשארו מיותמים. הבטחתי להם שזה לא יימשך הרבה זמן, יום אחד אפתח אותם. לא היום, גם לא מחר, אבל יום אחד זה יקרה, ועד היום ההוא--- שיחכו בסבלנות, כמוני.

קול פסיעות חרישי התקרב אל החדר. התקתי את מבטי מגלילי הקלף, הפניתי אותו אל הפתח. אביעד עמד שם, בעיניו צל עצוב, וגבו שפוף. "המקום ינחם אתכם..." הוא אמר, קולו צרוד כתמיד. הזמנתי אותו פנימה, הוא נכנס, מבטו שוטט על פני החדר, נח על השולחן, על המזכרת מאבא, הנהן בעצב: "כל כך הוא..." הוא התיישב על כסא העץ עליו ישב אסף קודם. נזכרתי בהבטחה שלי, החלטתי לשתף את אביעד: "גם כל כך אני... כך החלטתי. אין לי דרך אחרת לזכור אותו... אתה יודע, אביעד, כמה שעות הוא ישן בלילה? אתה יודע איזה למדן הוא היה? הוא הרי---" גוש חנק לי את הגרון, "התמוטט--- מעל ה---" לא יכולתי לעצור את הדמעות, גם לא התביישתי בהן. "אני ראיתי אותו, הוא ישב כאן ולמד, ואז פתאום הוא קרא לי, על פניו הייתה הבעה מיוסרת, הוא ביקש שאקרא לרופא. נבהלתי מאד, התחלתי לרוץ, ואז ראשו צנח אל תוך הגווילים. צרחתי, אמא שלי התעוררה, רצתי לקרוא לרופא היווני שגר כאן ברחוב שלנו. הוא הגיע מהר, הוא הכיר את אבא מצוין וגם נעזר בו כמה פעמים. הוא ניסה להציל את אבא, גחן מעליו, עשה מה שעשה, אמר שיש סיכוי. ניגשתי לאבא, אמרתי לו שהוא יבריא ויהיה בסדר. אבא הנהן, הוא סימן לי להתקרב אליו. אמא שלי דברה עם הרופא בהיסטריה, לא שמה לב איך אני אומר עם אבא וידוי, איך אנחנו קוראים יחד קריאת שמע..." השתנקתי, "אבא אמר לי שהוא מרגיש שהוא הולך, אמר לי עוד כמה מילים, ואחרי שסיימנו קריאת שמע הוא ביקש שאקרא לאמא שלי. לא יודע מה הוא אמר לה, אבל היא התחילה לבכות, לצרוח, הרופא ניסה שוב להציל, אבל... אלוקים רצה אחרת..." לא סיפרתי לאביעד על הדם שקפא ל בוורידים באותם רגעים, על הדמעות שלא הזלתי, על הקיפאון במח, בלב, בנשמה. יש דברים שנשארים פרטיים גם ברגע של שיתוף, כך אמא שלי אומרת.

תהיו גועליים.
תעשו פרצופים חמוצים
אל תגידו שלום
אני לא זקוק לאושר הדלוח שלכם!
יש לי בשקית ארטיק שוקולד
ואני מחפש פינה שקטה להתלקלק אתו
ושימותו הקנאים
במיתה משונה.

*

אוף, איזה עצבים
לא מוצא פינה.
בכל חור תקעו לי דוכן למזון מהיר או חנות סלולר.
אני מרגיש כמו מעשן כבד שמצא סוף סוף סגריה באמצע הלילה, אך אין לו גפרורים...

זה מתחיל להיות רציני, הבריאות הנפשית שלי לא משהו, ומצבים כאלה הם מתכון להתפקעות!
הארטיק כבר מתחיל להנמס בתיק.
להגיע הביתה לא אספיק.
השפתים שלי מלבינות מחוסר אונים.

*

נגש לילד רזה וג'ינג'י הנשען על אופנים חלודות ובוהה בשמשת הקונדיטוריה.
"קח"
איזה עינים יש לילדים האלה כשהם מופתעים, זה פשוט לבלוע אותו על כרעיו ואופניו.

כשהגעתי לתחנה הסתובבתי וראיתי את הילד מצביע עלי לאשה שמנה שגבותיה מורמות בפליאה מעורבת בשחוק.

כמו מישהו הגביר לפתע את התאורה בעולם, כל הרחוב נהיה ברור יותר, חד.
לבי התנפח מסיפוק ורגליי עקצצו מתשוקה לבצע רקוד סטפס על המדרכה.
וכשהאוטובוס הגיע, הנהג הזדקף בבהלה כשברכתי אותו ב'ערב טוב' עליז וקולני.

כן
יש יותר מדרך אחת להנות משוקולד.


.

שוב הייתי בעיר אהבתי, בירושלים.
שוב בקרתי במחנה יודה.
שוב ראיתי את רחמים.

לרחמים יש בסטה לא גדולה, ותאמינו לי שאינני זוכר מה הוא מוכר בה, כי דמותו לכדה אותי.
תמיד כשאני בירושלים, אני חייב לקפוץ למחנוידה,
ותמיד כשאני במחנוידה אני חייב לעבור ליד הבסטה של רחמים
פעם
פעמיים
שלש

לרחמים עינים עצובות
השקועות עמוק בתוך פנים כהות וחרושות.
עמוק עמוק הן שקועות

כה עמוק
עד שאיש לא מבחין כמה יפות הן.

ויש לו נפש רגישה.
מנין לי?
ובכן זה ספור ארוך שאולי בהזדמנות....

לא יודע למה אני כותב את המלים האלה, אבל זה מה שטוב בפרוג שלא דרושה סיבה לכתוב.
אפשר לנקז, לפרוק...

אני התאהבתי ברחמים.

אני רואה אותו נשען בשתי כפות ידים מחוספסות על הבסטה, ולבו הטהור הוגה בעולם מרוחק.
כל מה שהיה לשופן ולאלתרמן
יש גם לרחמים.

ומה שהם ידעו גם להמיר זאת לצלילים ולמילים זה הבדל טכני בלבד.

בס''ד

ציוציי הבוקר של הציפורים נישאים ברוח השכונה הירושלמית המתחרדת, מעניקים לאוויר מקצב.
הצלילים מתמזגים עם ניגון חסידי מחלון אחד, שיר ארץ-ישראלי מחלון אחר, ומקאם המסתלסל ממרפסת.

צליל אחד מכל הצלילים ייחודי לשעה המוקדמת. שעון מעורר, המרקד לצד מיטת ילדים. ידו של ברוכי מכבה את השעון בעצלתיים, קולו משמיע "מודה אני".

הציפורים ממשיכים לצייץ בזמן שהוא נוטל ידיו, מלווים את צליל המים העדין. בעצלתיים הוא מסדר את פיאותיו ומיישר את צווארונו. בדיקנות הוא מנקה את משקפיו ומרכיבם על פרצופו. ביסודיות הוא מכין את הכריך ומכניסו את תוך התיק.

את שעונו הוא עונד כמעט מחויך. נותרו עשרים דקות עד לזמן בו הוא צריך לצעוד אל התלמוד-תורה, אך הוא כבר מוכן ומזומן.

בצעד קליל הוא שולף זוג סנדלים שחורות מארונו. בידו השנייה הוא כבר מוצא זוג גרביים. הוא מתיישב על הספה בסלון, גורב גרביו.
הפעולה פשוטה, והנה הוא כבר קם. צועד בסלון ,ופתאום נעמד.


עיניו מצטמצמות לרגע.
הגרביים אותם בחר קצרות מעט, והרצועה הדקה של הסנדל לא מסתירה זאת.

אנחה קצרה נשמעת מפיו והוא צועד בחזרה לחדרו.
ושוב ארון נפתח, ואז חיפוש קצר, והוא חוזר אל הספה עם זוג גרביים ארוכות.

בשעונו עברו שבע דקות, אך העיקר שעכשיו...
חור מביט בו מהגרב, מציג את אצבעות רגלו.

ושוב אנחה, והוא חוזר לחדר. סנדליו בידו, אין לו זמן לחזור לספה.

מוצא גרב, ארוכה ושלמה. נועל סנדליו. מציץ בשעונו, נשארו חמש דקות. הוא יוצא מהחדר החשוך בצעדים רחבים-

ועוצר.

גרב אחת שחורה, והשנייה כחולה כהה.
ושוב אנחה.

-נותרה דקה וקצת.
אחיו הקטנים כבר ערים, והבית מתרעש, הוא נועל את סנדלו בעמידה, מסובב שוב את כתובית היצרן שעל הגרב, חושק שיניו, חובש תיקו, בשעון כבר לא מביט.

פותח את הדלת, מלמל "להתראות", ויוצא.

חדר המדרגות מהדהד מריצתו של נועם, ידו האחת במעקה, והשנייה מיטיבה כיפה סרוגה על ראשו.

בזווית עינו הוא מבחין בברוכי, חבירו החרדי מקומה שלישית שלא אמור להתנשף כמותו.

בקפיצה הוא כבר נמצא לצידו, ואז עוצר בהפתעה.

"מה," נועם שואל בפליאה השמורה למוזריות שבתבל "אתה לובש סנדלים עם גרביים?"

והוא ממשיך לרוץ, מותיר את ברוכי מאחוריו, בולע אנחה.

תלמידה ,
נבונה ואינטלגנטית.
היום בבוקר,
במכולת השכונתית,
האם... התחצפת לקופאית?

העלה בדעתך פעם,
להפריע לה,
במילוי מתפקידה?
האם זרקת לה את המצרכים,
האם צחקת לה בפנים?

הגידי,
האם פעם,
לאישה באוטובוס,
עם הסלים המלאים,
התייחסת בלעג או בבוז?
אוי... ממש לא.

בודאי קמת לה , פינית לה מקום.
בחיוך במאור פנים...
והדרת פני זקן,
מפני שיבה תקום.

ספרי לי , נערתי,
איך מקשיבה את.
בסבלנות ובחן.
לחברה בכיתה.
גם כשלא כל כך מעניין...
ואהבת לרעך כמוך,
כלל גדול בתורה.

למה יקירתי?
כה שונה היחס,
למורתך.
שהיום, וגם אתמול,
בטח קמה מוקדם,
ובכוונה התפללה,
וגם דפק ליבה.
אולי הסתכלה עוד פעם במראה,
יישרה קמט, עד שהייתה מרוצה.
בטח בתקווה נשקה למזוזה,
ולדרך יצאה.
ובכל פסיעה,
ודאי שוב התפללה, ייחלה.
שיצליח ה' דרכה!
בחינוך בנות ישראל,
שהבנות תקשבנה ותפנימה,
ורק תתקדמנה.

לכיתה יצאה?
לשדה קרב הגיעה!
ההיא נוגסת בתפוח,
ולזאת אין מצב רוח,
פתקים מתעופפים,
דיבורים כלל לא מהוסים.
בסיפור היפה, המשל והנמשל,
שאתמול מול המראה שיננה,
אף אחת לא התעניינה.

תפנימי, תביני,
תלמידה , אהובה.
המורה , גם אם צעירה או מתחילה.
לב חי ופועם בקרבה.
ובוודאי לא תפגעי בה.

יבוא יום, מתוקה.
תעמדי שם במקומה.
והלוואי תצליחי במילוי תפקידך.

עוד כמה רגעים
אכסה בשמיכה
את היום.

אסיט וילון ללילה
שיכנס בשקט
שלא יעיר
אותי.

#שיר_ ללילה_טוב_#

כשיש בספר שני מְספרים שונים או שני זמנים שונים, איך אתם מעדיפים שיראו את ההבדל ביניהם?
עם שינוי בפונט (למשל אחד רגיל ואחד בולד), או עם ציון שם המספר לפני (שימי: אתמול פתחתי את פרוג ו... לאה: כשנכנסתי הביתה...)
או אולי הצעה אחרת?

האש במנגל דעכה ואיתה נושאי השיחה.
כבר דנו בפוליטיקה (רק ביבי) סקרו את האופנועים החדשים עם השיפורים החוקיים והחוקיים למחצה, ריכלו על החברים, התפלספו קצת, ונהיה שקט.
ירון התבונן ימין שמאל ואז כמו נזכר במשהו: "תגיד כפיר למה לא רואים אותך יותר בשיעור של הרב ברורים?".
כפיר זע באי נוחות.
ניסו נחלץ לעזרתו. " תעזוב אותו מה אתה חופר, גם אותך לא רואים בערבית של שבת כמעט אף פעם. הולך לבכנסת של הכורדים עלאק. ואף אחד לא מקשה עליך קושיות איפה היית, מתי הלכת, תניח לו. מעניין שכל פעם שיש משחק גדול בששי בלילה אתה הולך לכורדים".
השתררה שתיקה מעיקה.
דווקא כפיר היה זה ששבר אותה.
"האמת כן. הפסקתי לבוא לשיעור. מצאתי רב חבל לכם על הזמן. מקובל קדוש. כל היום רק בתהילים. לא מהרבנים האלה שאתם רואים ביוטיוב צחוקים כל הזמן. זה רב אחר. אצלו אין... הוא לא מצא את המילה המתאימה, והשתתק.
החבר'ה התעוררו.
מה מצאת? מי מצאת? איפה גר? פה דימונה? או באר שבע? או בכלל תל אביב.
איפה יש'ך רב בתל אביב יא דבע?
בטח יש. שמעתי פעם כל החסידים עם הגלגל היו גרים בתל אביב לפני שפתחו את בני ברק, אז אולי נשאר איזה אחד.
שטויות. כולם עברו לבני ברק. וחוץ מזה למה שילך לרב של חסידים.
אנא עארף. אם עזב את הרב ברורים לך תדע מה מצא.
מה קשור. הוא צודק. הרב ברורים חצי שיעור אצלו זה סיפורים והחצי השני בדיחות. מה עם הלכות, בן איש חי, ילקוט יוסף.
רצינות לא רגילה אפפה את החבר'ה. אולי בהשפעתם של ימי הספירה.
אז תכל'ס את מי מצאת? ספר.
וכפיר סיפר. על רב אשכנזי מבני ברק. הוא ראה אותו במקרה בברית של אחיין ונשבה בזיו פניו. שמו הרב אברהם קרמנישט, רק תורה כל היום. מלאכים יש מסביבו. ממתי שהיה ילד ככה קטן הכניסו אותו לבית המדרש, ועד היום על אותו כסא. "והסטנדר גדל איתו ביחד" הוסיף נופך משלו ברגע של הארה.
לא ברור אם החבורה הבינה מה זה סטנדר אבל כולם שתקו בהתפעלות. איכשהו סיפורים כאלה פחות נדבקו על הרב ברורים.
"בבני ברק כולם מכירים אותו. כל הארץ מכירה אותו. רק אתם פה בדימונה לא שמעתם עליו" סיים כפיר. המשפט האחרון היה בו שמץ של התנשאות וזה מה שחימם את האוירה.
"רגע, אז אתה אומר שהרב אברהם הזה הוא הכי הכי? יותר גדול מהרב איפרגן?"
כפיר לא נכנס למלכודת. "אני לא מחליט מי יותר גדול. תראה אותו ותבין".
זה היה משפט במקום. "וואלה, יודע מה? אני הולך לראות אותו. ולא רק זה, אלא גם הולך לבדוק אותו. אם הוא כמו שאתה אומר גם אני מפסיק עם הרב ברורים".
ניסו התעורר. "יודעים מה? נעשה התערבות. אתה כפיר אומר שהוא קדוש מלאך. אני שם פה אלף שקל אם ירון לא מצליח לעצבן את הרב אברהם".
"גם אני", הודיע מושון.
"גם אני" אמר ירון "ואם הוא מתעצבן, אתה משלם לנו אלפיה לכל אחד".
הגבה של כפיר התחילה לקפוץ. אמנם הוא היה בטוח במידותיו הטובות של הרב קרמנישט, אבל מול ירון... כשהוא רוצה הוא נודניק בנשמה.
"הולך" הודיע בפנים מתוחות. "ברור לי שהרב לא יתעצבן משום דבר".

ביום ששי בשעה ארבע התניע ירון את הקרוסאובר הכסוף ויצא לדרך הארוכה. רחוב נטע רבעי 14 בני ברק. הוא ריחם על כפיר. אבל מה, הטמבל הזה ילמד לקח לא להתלהב מכל זקן לבן שהוא רואה. מה הוא מתנשא עלינו. כאילו לא גדלנו יחד בעיירה. גילה עולם. יכאב לו קצת בכיס וישכח את כל השטויות. סבא היה אומר: הפסדת, אבל הרווחת לקח.

בני ברק קבלה את פניו בשקט. זוגות צעירים עם מזוודה קטנה הילכו פה ושם. אי שם דהר רכב.
בקושי מצא לעצמו חניה. הוא יצא מהרכב, ונעמד מול הבנין. הרב גר בחזית בקומה ראשונה, הדריך אותו כפיר.
הוא מתח את חזהו ושחרר צעקה חזקה: אברם! אברם! בוא רד רגע. יש לי משהו לשאול אותך. אברם!!!
מספר תריסים נפתחו במהירות. ראשים אין ספור הופיעו בחלונות. הוא לא התרגש.
אבררררררם! שאלה!!!! למה לארנבים יש אוזניים ארוכות? אבררררררם!

בתוך ביתו של הרב נערכה התייעצות שקטה. לנכדים היה ברור כשמש מה קורה כאן. זה ה"זיידים". הזיידים שלחו מישהו לעשות לזיידע פדיחות אחרי המכתב האחרון שהוא חתם עליו בנושא התמרורים. הזיידים האלה חושבים שהם ינהלו את עולם התורה עם הבריונות שלהם.
אברם!!!! למה לפילים יש... יד חזקה למדי סתמה לו את הפה. יד אחרת כופפה לו את היד לאחור. הא הספיק לראות את הסמל היוקרתי הבולט מעל מכסה המנוע נתלש ומושלך אל השיחים.
"תעוף מפה לפני שיהיה יותר גרוע". צביטה הגונה הבהירה לו איך מתחיל הגרוע. עוד יד נשלחה וסטרה לו בזריזות מפתיעה.
מושפל וכאוב קרס אל תוך הרכב. המאבטחים של הרב עשו לו את העבודה. סיפור עמום צף בו, משהו שסיפר הרב ברורים על זאב שנכנס לשכונת היהודים בערב שבת. הוא רק זכר שזה לא נגמר טוב.
איך סבא היה אומר: כשמרביצים לך תברח.

הִיא הֶחֱלִיטָה
שֶׁחַיָּבִים
לָשִׂים לָזֶה סוֹף

אֶת כָּל הָאֱמֶת
צָרִיךְ
כָּאן לַחֲשֹׂף

הוּא כָּל יוֹם
חוֹזֵר
מֵהַכּוֹילֶל מֵהָעֲבוֹדָה

עִם מֵאָה גְּרָם
שְׁחֹרִים
וּבַקְבּוּק סוֹדָה

וְהִיא מַרְגִּישָׁה
וְיוֹדַעַת
שֶׁהִיא שׁוֹנָה

שֶׁיִּקְנֶה לָהּ בֶּגֶד
תְּחַכֶּה
עוֹד מֵאָה שָׁנָה

וְהַיּוֹם הִיא בָּאָה
בִּדְרִישָׁה
חַד מַשְׁמָעִית

לְשַׁנּוֹת מִשְׁוָאָה
כֻּלָּהּ
חַיֶּבֶת חֲצָאִית

הִיא יָשְׁבָה
וְהִמְתִּינָה
שֶׁמֵּהַכּוֹלֵל יַחֲזֹר

וּבָרְרָה בֵּינְתַיִם
אֵלּוּ
מִלִּים תִּגְזֹר

וּכְשֶׁהוּא חָזַר
בִּקְּשָׁה
בְּשִׂיא הָעֲדִינוּת

אֲנִי צְרִיכָה
הָעֶרֶב
לָצֵאת לַחֲנוּת

אִם תּוּכַל
כְּשֶׁתֵּצֵא
מָאתַיִם לִי תַּשְׁאִיר

וְהוּא עָנָה בְּכֵיף
אֲבָל
אַנְ'לֹא מַכִּיר תַּ'שִּׁיר

יִתָּכֵן רַק טָעוּת
קְטַנָּה
בַּהֲגִיָּה שֶׁל מִלָּה

לַהֲפֹךְ לִפְעָמִים
בְּדִיּוּן
בַּתִּקְשֹׁרֶת תַּקָּלָה

.כותרת ועולם שלם.

הגענו להחלטה. סופית ובלי חרטות, הצהיר בעלי.
הלב שלי פרפר, עפעפיי נעו בלי שליטה, הדמעות גם מצאו את דרכן איכשהו, סוללות להן דרך על לחיי, תהומות של צער וכאב.
"זהו, סופית? בטוח?"
"ציפי, החלטנו, לא?"
"אבל בטוח?"
הוא שלח מבט אל התינוקת השמנמנה ששכבה לה בסלקל, צוחקת לצלילי המובייל שאפפו אותה, שמנמנה ומתוקה כל כך עד שאני מרגישה מן דחף מטורף לרוץ לצבוט אותה בלחיים, להרים אותה, לעטוף אותה בשמיכה הדקה, להתכרבל איתה ביחד. לחבק אותה הכי חזק שאני יכולה ולהנציח את הרגע הזה לעולם. ילדה של אמא.
."כ..כן, בטוח"
"אתה מגמגם!"
"אני לא!"
אתה כן!""
"ציפי, בשביל מה את עושה את זה?"
"אני אמא שלה, אדון אבא שלה הנכבד!"
"לא יודע אם רגשות אימהיים חזקים יותר מאלו האבהיים. אבל אין ספק, הרגשנות של הנשים לא תאפשר להם לבחור בקלות את הבחירות הנכונות, הריאליות."
"מי אמר שראלי זה תמיד טוב?"
"את חושבת שבמקרה הזה הוא לא טוב? אין בעיה. היא תישאר."
"דייי. אני לא יכולה. לא יכולה. לא יכולה. לא. תעשה את העבודה במקומי בבקשה, טוב?"
."אין בעיה"
אני בורחת לחדר שלנו, מתחפרת במיטה, מכסה את ראשי עד למעלה, לא לחשוב. לא לבכות. אני יכולה לסמוך על בעלי, הוא הרי ראלי.
והמחשבות לא נותנות מנוח, והדמעות כמעט שוברות את העיניים. עד שאני קורסת ונרדמת, לשינה טרופה.

התעוררתי באמצע הלילה בבעטה, רצתי כאחוזת תזזית אל הסלון. בעלי ישב שם, ליד המחשב. התכתב בלהיטות.
"מה אתה עושה שם"?
"סידרתי את העניין." הוא חייך חיוך עייף.
"מ..מה?"
"בואי בואי, תראי".
מולי מסך בגווני הירוק-טורקיז, איך לא, פרוג.
אשכול חדש, שם הניק שלי מתנופף כפותחת האשכול, כעונה לשואלים, מחדדת פרטים.
עיניי מתרוצצות על המסך, עפות אל הכותרת, נתקעות שם יחד עם הלב שלי שלא מסוגל להמשיך ולפעום, כמעט קורס.
דרוש מידע - "דרושה אמא לתינוקת בכיינית".



ההשראה, האמת, היא חלק בלתי נפרד מהקטע עצמו. חייבת לציין.
.
נכנסתי לפרוג, כמה לא מפתיע, אני סוקרת בחצי עין את 'איש את רעהו', וכותרת מבהילה תופסת לי את החצי הזו, קוראת גם לעין השניה.
בבעטה אני פותחת את האשכול, מדמיינת איזה סיפור היסטורי יתפתח מהאשכול התמים והעצוב הזה שהחל בפרוג...
"דרוש תינוק/תינוקת". כך צעקה הכותרת.
בפנים: "לסדנת ניו-בורן".

הראשונה הייתה דבורהלה.
היא פשוט... לא קמה.
אחריה הייתה שרית
ולמחרת אביגיל,
בעצם,
אני אתחיל את הסיפור
מההתחלה.
. *
קשה לי קצת לשחזר, איך הכול התחיל.
בהתחלה,
רצינו רק לשפץ , את הבית.
אולי קצת להרחיב.
להוסיף עוד חדר או שניים.
בהמשך אמרנו,
אולי נעשה את זה כמו שצריך.
ופשוט נבנה בית ממש גדול,
כמו שתמיד חלמנו.

מצד אחד היה לנו ממש הרבה צוות,
ולא היינו עצלניות.
אבל המלכה
במחילה מכבודה.
לא הפסיקה להטיל ביצים,
ונולדו עוד ועוד נמלים,
שהיינו צריכות לדאוג גם להם.

כך שכנראה,
הגזמנו במקצת.
ותקופת השיפוצים,
התארכה והתארכה.
יעידו הערמות חול,
מחוץ לבית.

ידענו שאנו מותחים את החבל
אולי... קצת יותר מדי,
ואנשים לא מסתכלים בעין יפה,
כשאנו עושים את זה ממש בגדול.

אבל לא ידענו,
לא שיערנו ,
מה גדול יהיה המחיר.
שנשלם.

ציפינו, חששנו, מסופת צונאמי,
בנוסח שפונז'ה רצינית.
של עקרת בית / עובדת ביום חופשי.
והפסימיים שביננו,
הזהירו אפילו על התקפה כימית,
כדוגמת 600K
מבקבוק מ מ ש חדש.

אבל התנחמנו,
כבר עברנו דברים כאלו.
עשינו קצת תרגילים,
הזהרנו את הקטנים שביננו.
אבל...

התוכנית שלהם הייתה .
כה אכזרית.

בהתחלה הגיע מאנשהו ערמות של דבש,
בטעם נפלא,
האמת .
ממש התלקקנו עם זה.

אני נזכרת
שסבתי ניסתה לצעוק , להתחנן,
שלא נאכל שלא נתפתה.
היא מכירה את המלכודות האלו.

אבל אנחנו,
נמלות צעירות.
חרוצות ספורטיביות.
צחקנו על שמרנותה,
אז מה אם זה חדש ולא מוכר?
דווקא זה נותן את העניין.
אבל היא צדקה,
ובאמת,
היא, שתהיה בריאה.
חוץ מעיוורון חלקי ,
ושיעול מטריד.
יצאה מכל הסיפור הזה בחיים.

אבל בל נקדים את המאוחר.
אחרי שאכלנו מזה,
הרגשנו נהדר,
תארו לעצמכם!
כזו מן סעודה מפנקת,
ועוד בלי לעמול על זה?

ועוד מגישים לך את זה עד הבית,
אפילו,
לקחנו הביתה.
שיהיה .
למלכה , לתינוקים.

ואפילו שמרנו בצד,
לביצים.

ואז ה כ ל התהפך.
התחילה השואה.

הראשונה הייתה דבורהלה.
היא פשוט לא קמה.
אחריה הייתה שרית,
הרוח החיה שביננו.
איך הצטערנו על מותה...

כל כך בכינו.

ולמחרת אביגיל,
ואז חדוה.
ונעמה.

הסתובבתי ,
ואז ראיתי את כולן,
שיפשפתי את עיניי.
שהתמלאו דמעות,
כל חברותיי!
שכנותיי.
אחיותי ....

מעדתי,
קמתי.

פסעתי חלושות לתוך הבית.
בדפיקות לב, נכנסתי הביתה.
המלכה היקרה.
היא שכבה כמו מלאכית,
מלכה שכמותה.
אבל גם היא...
כבר לא הייתה איתנו.

ראיתי. היא לא נשמה.

שקט.
חושך.

יצאתי חזרה לחוץ,
לדממה האיומה.

פגשתי את חנה.
היא הספיקה ללחוש לי ,
בחיוך עצוב.
אהבתי אותך...

ואז .
פתאום הרגשתי את הצביטה.
חושך.
הכל נגמר.
אי ....

הג'ל שכבש את השוק,
וגם אותנו.

על הנשמה אני לא

רוצה לדבר

הגוף גם כן

הולך ומתגבר

הגוף

הולך להיקבר.



חוסה על מה

שאינו מן הדין

שאין לו

מידה

שאין לו

תהודה

חוסה

על החידה.

האמת נמאסו. נמאסו על כולנו.

כל יום מחדש, קם עוד אחד כזה שחושב שהוא מנטור עולמי, והוא ורק הוא, יודע ללמד אותך יותר טוב, את מה שאתה לא יודע,
ובגלל זה אתה לא מצליח.

כי רק הוא למד מה שאתה לא למדת כבר הרבה שנים. ורק הוא ניסה מה שאתה לא ניסית מלא שנים. ורק הוא עבר מה שאתה לא עברת מלא שנים. ולכן רק הוא יודע להגיד לך מה טוב לך.

נו, נגיד הוא היה אומר את זה בעדינות, בהתחשבות, ברגישות, בהצנע, באהבה, במחיר זול ושפוי, הייתי מבינה אותם.

אבל זה לא.

כל בוקר מתעורר עוד אחד חדש, שחושב שהוא יודע עליך הכל, והוא יכול לעשות אותך מאושר, עשיר ומצליח.
ורק הוא יכול לשנות לך את החיים ולעשות אותך אלוף העולם, אם רק תקשיב לו.

ובאמת הוא נשמע כל כך אמין, ואולי גם הצליח לא פעם....

ונגיד שאתה כבר מאמין ומרגיש שבאמת אתה לא כזה שווה, וחייב מישהו שיעזור לך לקפוץ למעלה, ואתה כבר בוחר במישהו מתוך האלפים.... כי הוא דאג לשלוח לך כל יום חומר חדש, על אנשים חדשים ומצליחים, ולהוכיח לך כמה לא התחלת, ולמה כדאי לך להתחיל....

ונגיד שאתה מתחיל, מתחיל ללכת על זה. לנסות משהו שמבטיחים שהוא זה שיעזור למשהו שאתה לא בדיוק הצלחת... כי הוא אמר... כי הוא הבטיח... בענק ובגדול... לא לך, אלא במסרים היום יומיים שהוא שלח לך... את סיפורי הצלחה של מצליחים כאלה ואחרים, שהתגלו וצמחו בזכותו, והיום הם הכפילו את הרווחים שלהם בכמה ספרות...

הם למדו בדיוק באיזה נקודה כואבת לגעת, כדי לשכנע אותך. וזה גם מה שהם מלמדים אותך לעשות לאחרים. וזה עושה את שלו. וזה משכנע. משכנע מאוד. כי כולנו שואפים להגיע קדימה, להצליח יותר, לעבוד פחות, ואם יש מישהו שאומר שזה קרוב וקל וכדאי, אז למה לא.

ואתם מתחילים לעבוד, ופתאום אתה מגלה ממש כמו בפגישה עם גרפולוג, שיודע להגיד עליך דברים שאתה כל כך נהנה לשמוע... כמה אתה יכול, וכמה אתה מוכשר. וכמה יש לך פוטנציאל. ולבנות לך אסטרטגיה שהייתה כבר בנויה לפני, אבל בלי הכותרת שלו. ולספר לך מה יש לך בשקית, וכמה זה בערך לא שווה, או שווה, תלוי מה הוא רוצה להשיג מהפגישה איתך.

ואחרי פגישה של שעה, הוא דופק לך על הכתף כאילו הוא יודע דברים שעדין אתה לא יודע. והוא מבטיח לספר לך על זה בפגישה הבאה... ומבטיח שמעכשיו הוא המציל הבלעדי שלך... ורק אחרי שתעשה העברה של 7 ספרות לחשבון הבנק שלו, תוכל אולי להתחיל לראות את התוצאות מכפילות את עצמם. כי צריך בשביל זה בית ספר של כמה שיעורים, פגישת ייעוץ אישית וליווי... וזה השקעה, השקעה גדולה, אבל שווה - ומי לא רוצה להשקיע במשהו שווה?

ואין הרבה אפשריות. קופצים למים הכי עמוקים, פותחים את הארנק במקום שיש שם חור, והכול נשפך החוצה. הכל הכל הכל. את הלחם והחלב למחרת בבוקר רושמים בינתיים. עד שיגיע היום, שהבטיחו. היום הזה של ההצלחה שמקפיצה לך את הספרות בחשבון הבנק, והיא כבר תופרת את הקרעים, ומיישרת הכל....


כי עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה - כשיש כ"כ הרבה מנוטרים מאמינים שהם נשלחו בשליחות הקב"ה לשלוח לך פרנסתך בדרך הקצרה.

ומי שמאמין לא מפחד!?

מי שהאמין ולא פחד, וקפץ למים העמוקים וצלח לו, מוזמן לכתוב - אם כבר שנלך למקומות הנכונים.

בתפילה שנזכה.

כשהייתי ילד (לא תאמינו אבל הייתי) היו שולחים אותי לקנות שמפו, והייתי קונה שמפו.
ככה פשוט.
לא יאומן הא?

היום אני שולח את הילד לקנות שמפו בסופר (עם פלאפון, אלא מה).
ואני יודע שעלי לפנות לעצמי את אחר הצהרים למבצע המורכב הזה עליו אפקד מרחוק.

הטלפון מצלצל ואני יודע שהילד הגיע ל'שדרת השמפואים'
"אבא, איזה שמפו לקנות?"
"שמפו רגיל" אני עונה, אבל רעד קל נשמע בקולי, הרי אני והוא יודעים היטב שאין דבר כזה.

ארבעים דקות אחרי כן.
כבר עברנו על איזה צבע, איזה גודל, איזה מחיר, איזה ריח, איזה מותג, איזה מותג לא, ואיזה מותג רק אם אין משהו אחר,
נגד קשקשים, נגד איזה קשקשים, ועם אלוורה או בלי.
עכשיו נושמים, נרגעים, ועוברים שלב,

עם קונדישינר? עם הנוסחה החדשה לחיזוק שורשי השיער? עם שבבי לימון? עם פלחי גויאבה?
וכמובן, עם תוספת זורמציונפשרקזזזלרין (מיבול נכרי)?

זהו

תשושים וסחוטים הגענו לתוצר הסופי!
ישתבח שמו לעד
עכשיו כשאנו יודעים בדיוק בדיוק מה אנו רוצים, עלינו להחליט על אחד מתוך חמישים ושבע הסוגים שמתאימים לבחירתנו.

"נו אז תבחר משהו, לא משנה" אני לוחש לפומית בקול ניחר.
"אבל איזה? אבא, א י ז ה ?"
שקט משתרר על הקו, גלגלי המח שלי מסתובבים לאט במעט האנרגיה שנשארה בהם, ולבסוף השם עוזר:
"תעצום עינים, תושיט את היד ומה שיוצא יוצא".

הבן שלי מושיט יד רועדת,
מתקרב, מתקרב,
אצבעותיו נסגרות על השמפו הראשון,
והוא מושך בכח!

תינוק פורץ בבכי....

הוא פותח את עיניו ומגלה בידו בקבוק עם דייסה, ואמא מבוהלת עם עגלה מביטה בו בחרדה.


לא יודע איך זה נגמר, אבל בסופו של דבר הודיעו בקשר
"השמפו בידינו".

אני נשען אל הקיר ופולט אנחת רווחה כזו שמקפיצה להקת צפורים מגג הבנין שממול.
מחליף סוללה בטלפון.

שמיד מצלצל....
"לקנות עוד משהו, אבא?"
אני מעיף מבט ברשימה על המקרר
"כן, מותק, משחת שיניים"

ושנינו מתעלפים.

לגננת שלי,
זאת אני, המתולתלת.
עם העיניים השחורות.
אני בעונש בפינה
אני מתחרטת נורא.
אני הרבצתי לחברה, חזק.

אבל את יודעת?
היא לקחה לי את הבובה!
כן, בכח. מהידיים שלי ממש.
את הבובה ה ו ר ו ד ה עם המוצץ.
ואני באתי לספר לך...
ואמרת לי – הנה, קחי בובה אחרת.
בובה ירוקה. ובלי מוצץ.
מה זה שווה?

ניסיתי להגיד אני לא רוצה.
וזה לא פייר.
ואז אמרת לי:
זה לא משנה!
העיקר שיש בובה.
הכל אותו דבר!

גם כשאת מחלקת סוכריות
ואני מאד רוצה אדום
את אומרת, במנגינה המוכרת,
"מה שיוצא, אני מרוצה"
ואת לא מרשה להחליף.

אבל הגננת.
באמת הכל אותו דבר?
האם כשאני אגדל,
אדע לוותר?
כמוך.

שאת בטח לכולם מוותרת.
לשכנות, לחברות,
לבעל וגם למנהל?

ובחנות, למשל.
כשאת בוחרת לך חלוק כחול,
ואשה אחרת מ א ד רוצה.
את מייד לה נותנת, ולעצמך בוחרת.
חלוק, אחר. אולי...תכלת?

ככה את עושה גננת?
את לכולם מוותרת?
הלוואי שאהיה כמוך הגננת!

רק חבל.
שלילדות.
קשה כל כך.
לוותר.

אין כמו הקפה של הבוקר
שמעיר אותך סופית
ואין כמו הקפה של הצהריים
שמרענן אותך באמצע היום
אבל אין כמו הקפה בערב
שמחזיר לך קצת כוחות
אין כמו קפה
שחיכית לו שש שעות
ואין כמו הקפה של יום שישי
אחרי שגמרת להכין ת'שבת
אבל אין כמו הקפה של מוצש
כשכבר אין זכר לבלאגן

בקיצור
אין כמו קפה
אהה פלוס שוקולד

16:32 - 'לעשות רצונך', עממי.

16:34 - 'ויהיו זרעי', יעקני דסקל, הקטע הגבוה.

16:37 - 'ויהי נועם', מוטי שטיינמץ.

16:40 - נעימת מרון, איטי, עממי.

16:45 - 'לכבוד התנא האלוקי', מקפיץ, עממי.

16:50 - 'בר יוחאי', מבטא ספרדי.

16:57 - 'אשריכם ישראל', עממי.

17:01 - רינגטון סתמי של נוקיה.

17:10 - התור שלי לרוקח מגיע, היה ארוך היום...

חם היום כמו בגיהינום, נראה לו. נשמע קלישאתי אבל למי אכפת. בכל מקרה אין כאן כמעט אנשים בבית הקברות לשמוע את זה.

הוא רוצה ללכת כבר, אבל לא יפה לברוח אחרי חמש דקות. במיוחד שזה רק הוא היום שזוכר עדיין להגיע מידי שנה.

"איזה חיים, גיא", הוא אומר בשקט ולא אכפת לו שזה בעצם קצת בקול. "לא יודע איך לספר לך את זה – אבל אולי אתה בכל מקרה יודע".

המצבה, שתקנית כמו אבן, לא עונה כמובן.

הוא מעביר יד על המצח בעייפות, משפשף עיניים אדומות מעוד יום ארוך של עבודה.

לפעמים בחלומות הוא חוזר ללילה ההוא בלבנון, מדמיין שזה הדם שלו שנוזל על המדים של גיא, ויש איזה ציר זמן חלופי שנמצא ברקע כל הזמן ומתפתל לו באיטיות במחשבות על מה היה קורה אם זה היה נגמר קצת אחרת.

אחר כך הוא יושב שם קצת קרוב יותר למצבה, וחם לו עוד יותר ויבש. והוא לא אומר כלום כי המוח שלו בוחר משום מה לחזור לבקרים הקרירים האלו כשהם תפסו קווים בשביל להראות נוכחות והגניבו פק"ל קפה כדי לקשקש על החלומות שלהם, וכמה נאיביים הם היו וכמה זה חונק לו את הגרון לפעמים.

"אנחנו עם שרוט", הוא מעדכן את גיא בסוף בחדשות האחרונות, אחרי שסיפר לו כבר שקיבל את הקידום ההוא בעבודה, הילדים כמעט לא נמצאים אצלו בזמן האחרון, וענת הוא שמע – מתחתנת שוב פעם. "שרוט לאללה. תאמין לי צדקת – כולם שקרנים ומתים על עצמם".

ואז, כי זה די מתבקש, הוא מגחך לעצמו לבד על האירוניה של הביטוי הזה בהתחשב בפרטנר שלו לשיחה.

גיא שנא פוליטיקאים, הוא זוכר טוב. עם כל הלב והנשמה. ובלוויה שלו, כמה מתאים, היו מלא כאלו עם חליפות מהודרות, צלמים ועוזרים, שעשו לעצמם יופי של יח"ץ מכל תמונה ותמונה.

"רבים על כלום ושום דבר עם אותם הדגלים וצועקים אחד על השני על אותן העוולות". הוא ממשיך לספר, ואז שותק כמה דקות כי הוא חושב פתאום שאולי זה משעמם את גיא, ולמה שמתים יתעניינו במריבות הטיפשיות מאד והחיות עוד יותר של השוכנים על פני האדמה.

"עושים חרם", הוא נאנח לבסוף כשהוא מחליט לדבר שוב פעם, ומלטף ביד מחוספסת את מסך הטלפון שלו. "לא קונים פה. לא קונים שם. אבל למי אכפת בסוף מהאנשים הקטנים".

למי אכפת. נכון.

הוא שומע בראש שלו את הצחוק הצרוד של גיא, זה שהסביר לו אי אז, כשהיו טיפשים מספיק כדי להעביר את הזמן בוויכוחים על האנושות והעולם – שהחיים הם ג'ונגל מדהים ושורד, פראי, וחסר כל סנטימנט לחלשים.

הוא לא הסכים אתו אז. לא הסכים בכלל. ואמר לגיא שעם כזאת גישה לא מגיעים לכלום. והנה הוא יושב עכשיו ברגליים משוכלות על האבנים החמות הללו חי מאד ועייף כל כך, וגיא שוכב בשלווה כבר שנים ארוכות וטובות מתחת לאדמה.

מ.ש.ל נראה לו. כמו שגיא אהב תמיד לומר בסיכומו של כל וויכוח.

אבל הוא די צדק, אם חושבים על כך לעומק. צחק עליו שהוא רוצה ללכת לחוף בקיסריה עם דלי וכף לחול מפלסטיק שרוט ולנסות לרוקן איתם את האוקיאנוס, והכי מצחיק שרק לאחרונה הוא מתחיל להבין כל חלק וחלק במשל הזה.


בחזור, לפני שהוא מתניע הוא בודק את הטלפון. מתעלם משיחות של קולגות טרחניים, הודעה אחת של ענת שיש לליאת את הטיפול שיניים היקר ההוא החודש, ועובר לאט על פושים אדמדמים. מחאות ספונטניות מאד באיילון ושר פיתות אחד שכדאי שישמע עליהן, צעדת ארגוני הנשים, ובסוף למטה הודעה קטנה על זריקת אבנים לכוון רכב ישראלי קרוב לחווארה. לנהגת, ולתינוקה שלום. רק זכוכיות מנופצות נשארו על הכביש, לב מרוסק מטראומה ואיש אחד שברח ויחזור כנראה ביום אחר לנסות לדייק קצת יותר.

ואף אחד לא יעשה כלום, הוא יודע. ולמה באמת שינסו לעשות משהו. הרי בכל מקרה גם אם הייתה מגיעה אותה נהגת למקום ממנו יצא עכשיו בתהלוכה המונית ועצובה מאד – אנשים היו עדיין מוחים את עיניהם ברגש רב, מאנפפים בקול צרוד על כמה נורא המוות הזה וכמה הוא טיפשי, וממשיכים בחייהם עד להתראה הבאה.


מישהו חותך אותו ביציאה, נהג אידיוט שנזכר שהוא צריך ימינה ברגע שאחרי האחרון. נהגת בטח, היה מדגיש לו גיא בעיניים בורקות אם היה כאן, תוך כדי חיפוש מכוון של זוגות אוזניים נשיות וכעוסות.

הוא דווקא לא מסכים עם הקביעה הזאת באופן גורף, אבל רק בגלל שגיא כנראה מסתכל עליו מלמעלה הוא מתקדם קצת ושולח מבט מברר ימינה – זה נהג. בחור צעיר עם מלא תלתלים שחורים, וסטיקר כועס של 'חובה להתנגד' על החלון.

"מיזוגן שוביניסט" הוא ממלמל לכוון המשוער בו אמור להימצא גיא וכנראה נכנס לו משהו לעין כשהוא שולח מבט אל התכלת הבוהקת, ורק המזגן הטרחני יודע שגיא כנראה היה חובט על כתפו בעליזות ומצהיר: "נכון. אבל כולנו ככה, אחי, מלאים בדעות קדומות עמוק בלב".

זה רמזור ארוך, והטיוטה הלבנה עדיין ממתינה בנתיב הימני והוא רוצה לומר לנהג שלה שהחיים קצרים מידי בשביל לחתוך אנשים בכביש ככה, אבל אז נזכר שהחיים גם קצרים מידי בשביל לפתוח חלון ברמזור ולנסות לחנך אנשים אחרים, אז הוא מתעלם ממנו וחוצה את הצומת עם יד שמאוגרפת חזק מידי על ההגה.

קרוב למשרד החוץ יש עדיין שלטים מההפגנה האחרונה, דגלים יפים ממש שמתנופפים בכחול מבריק ולבן זוהר, ומנקה רחובות מבוגר שאוסף מהמדרכה פליירים על שוויון וצדק בגב כפוף.

זה מצחיק קצת. איך במקום אחד אנשים גומרים את הכסף שלהם, מבזבזים את הזמן על דעות שניסחו אנשים אחרים, ומכלים את כוחותיהם על פוליטיקאים שלא יודעים בכלל על קיומם והם שונאים מכל הלב והנשמה. וממש לא רחוק מכאן, תחת אבנים ירושלמיות ומקומטות, ישנים בשלווה אנשים שהחזיקו בדעות דומות מאד עד לא מזמן.

הוא בולע ומגביר קצת את המוזיקה. ברדיו מנגנים את 'החיטה צומחת שוב', והוא ממצמץ כמה פעמים לפני שהוא חושב שאולי צריך לספר להם שיום הזיכרון עבר כבר ואפשר לחזור לשמוח בלי נקיפות מצפון, ואז מנמיך בחזרה כי הם חזרו לשים שירים של ילדים בני שמונה עשרה שמקשקשים על הגשמה וחלומות כי לא הצליחו להבין עדיין איך עובדים החיים.


בערב, כשהכוכבים כבר יוצאים לבקר בשמים, הוא מגיע אל הרחוב השקט שבו הוא גר. ובדיוק כשהוא מעביר לפארקינג ונזכר שבבית נגמר החלב לקפה ואין מכולת פתוחה ברדיוס של עשר דקות נסיעה לפחות – נכבית מנורת הרחוב שמטילה על הרכב אור קלוש וכתמתם. ואחריה עוד מנורה אחת, ועוד אחרות רחוקות יותר בהמשכו של הרחוב הארוך.

זה מצחיק אבל לשנייה אחת קטנטנה הוא מחפש מסביב חתולה עם סימנים סביב העיניים או איזה איש זקן עם שיער ארוך ולבן, אבל אחר כך משתלט המוח ההגיוני שלו על הסיטואציה והקסם המוזר שנוזל בעורקיו מתפוגג, והוא מגלה שגם ריבועי האור שבבניינים מסביב הפכו אפרפרים ומבין שיש הפסקת חשמל כללית בכל הרחוב למרבה הצער.

הוא נאנח כי נגמרה לו הבטרייה בטלפון בדיוק לפני שתי דקות, ואפילו תאורת חירום נורמלית אין ליד הבניין הזה. אז הוא ממתין דקה אחת ארוכה ואחריה עוד ארבע אחרות נוספות רק כדי להגיע למסקנה המלהיבה שהתקלה הזאת לא הולכת להיות קצרה ככל הנראה.

הוא נאנח שוב ומגשש את הדרך החוצה. יוצא, טורק את הדלת ולוחץ על כפתור הנעילה שמכבה איתו גם את האורות של הרכב - רק כדי להיתקל בקרטון גבוה שזרק מישהו צמוד לחניה שלו, לעקם את הרגל, ולהשתטח בצורה שהייתה יכלה להיות מביכה מאד לו היו כעת ברחוב אור וקהל.

הוא מתרומם בשפתיים חשוקות, מנסה לדדות על רגל אחת ומשחרר קללה שקטה לאוויר הקריר כשהוא מגלה שהוא לא יכול לדרוך על הרגל השנייה בלי להתנשף בכאב.

כמה מקסים. ואיזה סיום מרגש ומתאים במיוחד ליום הארוך הזה.

"למה לקלל", אומר קול נעים וצרוד קצת מאחוריו, והוא מסובב את הראש במהירות ומסתנוור מאיזו צללית שנראית כמו גבר בשלהי שנות החמישים שלו עם שער אפור וקרחת קטנה.

הוא מרים יד כדי לחסום את אלומת האור הדוקרת, והצללית מורידה את פנס החרום הכבד שבידה והוא מוצא עצמו מביט בגבר מבוגר שעור פניו קמוט למדי, שמביט בו וחיוך קטן מכווץ את עיניו.

יחסית לדמבלדור, מסתבר, הוא הרבה פחות מרשים. המוח שלו חייב לציין זאת לשם ההוגנות.

"תעקם את הרגל בחושך הזה ואז תדבר", הוא מציע בחיוך חביב ומתוק, וזה רק כי הוא מכבד אנשים שמבוגרים ממנו לפחות בעשור. "למה לא עושים כאן תאורת חירום נורמלית?"

האיש מושך בכתפיו ורק מושיט לו את הפנס שבידו. "קח, תבדוק שהקרסול לא התנפח".

הוא מעקם את השפתיים בפקפוק אבל מחליט להקשיב להצעה של האיש אחרי הניסיון הלא מוצלח שלו לנסות לצעוד מקודם.

הקרסול נראה בסדר, טיפה נפוח אבל לא מידי, והאיש שמציג עצמו כחובש סבור שזה אפילו לא נקע – אולי רק מכה יבשה וחזקה.

"אין לי פנס", הוא מרגיש צורך להסביר את הנפילה הזאת, ומנופף בטלפון חסר התועלת שבידו. "בדיוק נגמרה לי הבטרייה".

האיש הזר מחייך, הוא לא זוכר שראה אותו פעם בחדר המדרגות, אולי הוא מהבניין הסמוך. "בוא", הוא מציע ומושיט את ידו לתמיכה והרגל שלו לא מאפשרת לו ברירה אחרת חוץ מלהיתמך בה. "ידעתי שיהיו כאלו שיסתבכו", הוא מסביר וניצוץ עליז מאיר את עיניו. "זאת לא הפעם ראשונה שיש כאן הפסקת חשמל בשעות האלו והרחוב הזה חשוך כמו הגיהנום".

הוא מחייך כי נדמה לו שהיום הגיע להרבה מסקנות שקשורות למקום הנעלם הזה, ואז מכווץ את עיניו כשחודרות לתודעתו מילותיו של האיש. "יצאת לחפש אנשים שנתקעו בחושך?" הוא שואל ובקולו יש נימה קטנה של חוסר אמון.

"כן", אומר האיש בפשטות ומעביר את היד עם הפנס על המעגל הקרוב אליהם. "יש לי תאורת חירום טובה וידע רפואי – למה לא להושיט עזרה למי שצריך?"

"למה כן?", הוא מחזיר בשאלה. "סליחה שאני אומר, ותודה רבה שאתה עוזר לי, אבל בשביל מה לטרוח לצאת אם בכל מקרה תוכל לעזור רק לאחד או שניים – הרי אין לך יותר מידי יכולת מעבר לזה".

"נו", אומר האיש כממתין להמשך. "אז מה?"

הוא שותק ורק גבותיו עולות מעט בתמיהה. והם נכנסים ללובי הישן של הבניין, שמואר כרגע בתאורה לבנבנה וחיוורת מאד.

"אין לך יכולת לעשות כלום כמעט", הוא חוזר לבסוף בשקט, אחרי שהוא מחליף את התמיכה של היד במעקה המדרגות המקולף. "מה זה פנס אחד מול רחוב חשוך כמו זה שבחוץ?"

"אבל זה בדיוק זה", מחייך האיש ומרים את הפנס שבידו מעט. "פנס אחד. מאיר. זוהר. עם אלומת אור חדה שיכולה לעזור למישהו אחר להצליח להגיע הביתה. לא יודע מה לומר לך, אבל אני אף פעם לא ביקשתי להחליף את חברת החשמל".

הוא שותק לרגע ועיניו בוהות לשנייה אחת ארוכה בפנס הזורח שבידו של האיש, ואז הוא מהנהן בראשו, מודה למיטיבו האלמוני וממשיך לטפס לאט את המדרגות שעוד נותרו לו, לאורה של נורת החירום הקטנה שבתקרה.

חברת חשמל. זאת אנלוגיה נחמדה למען האמת, אפילו שגיא היה בטח מלגלג עליה. והוא חושב לעצמו שגם עם הדלי והכף שהשאיר במשל ההוא על החוף אפשר להביא עדיין מספיק מים מהים כדי לבנות ארמונות יפים מאד בחול.

כשהוא מגיע לדירה שלו אין עדיין חשמל, והוא מצליח למצוא את תאורת החירום רק אחרי גישושים ארוכים ואיטיים מאד בעומק המדף שבארון הכניסה.

בשקט הוא נכנס למטבח ומוזג לעצמו לאור המנורה החלשה כוס מים אחת גדולה. בחוץ חשוך הרחוב עדיין וגם החלונות שמולו אפלים ושחורים מאד.

זה חוק טבע, הוא יודע. אור מול חושך וכל מיני דברים פיזיקליים כאלו. אין כאן שום עניין מיוחד באמת.

ולמרות שהוא כבר יודע את כל זה, ועל אף שהוא אדם הגיוני בדרך כלל - הוא מוצא עצמו מביט בחלון למשך זמן ארוך מאד אחר כך, עוקב בעיניים מטושטשות אחר אלומת האור היחידה הזאת, שברורה וזוהרת מאד על רקע האפלה.

נראה לי שיש מה לשפר כאן עדיין : ) אז אשמח לביקורת...

נכתב באהבה לילדה שהייתי ולכל מי שדומה לה...

הנערה ADHD חסומה במיטה שמרכזה AT AT.
נתון כי-
MER משיק למיטה בנקודה RAZON.
ZMN המשך המשיק MER.

הוכיחי-
ניתן להעביר קו (V) שאורכו 8.30, בין המשיק ZMN לנערה ADHD .

ההוכחה-
ADHD חסומה במיטה -AT AT נתון.
מעבירים גובה מ ADHD לנקודה RAZON.
מעבירים עוד גובה מ ADHD לנקודה RAZON.
LUZ- נב"ע. משולש בין המשיק ZMN לנקודה RAZON.
חישוב גדלי זוויות המשולש LUZ -
זווית L = 0
זווית U = 100
זווית Z = 100
מעבירים אלכסון בין ADHD לMER.
מוכיחים חפיפה של ADHD וLUZ.
זווית L= 0 = לא עכשיו.
זווית U = 100 =מה עוזר לך.
זווית Z = 100 = מה הזמן.
=)
ADHD ו LUZ דומים עפ"י מ"ח זווית זווית.
=)
V, קו בין המשיק ZMN ל ADHD, ואורכו 8.30.

מש"ל לחיים

מי שהזדמן אי פעם לנסיעה מחוץ לארץ ונסע למעלה, כנראה הרגיש את ההרגשה הראשונית הזאת עם ההמראה.

הרגע הזה שמשליך מימך קליפות שהשארת בלכתך, ומעלה אותך למעלה למקום נקי לבן. תכול. מעל.

ארבע רוחות השמים.

מכאן רואים רק את הלבן של השלג הפרוס בגושים.

והמים התכולים של הים הגדול מתחת, נראים אין סופיים.

הכל כל כך גבוה, מעל הקרקע, גבוה מעל המציאות.
גבוה קרוב למקום שממנו באנו.

וגם כאן, השמים עוד רחוקים וגבוהים.
כנראה יש עוד דרך ארוכה, שאף פעם לא נדע אותה.

וכל עוד אנחנו כאן, אז אנחנו כאן.
בקרקע.
ואין דרך להיות למעלה.

בקרקע הזאת, יש עולם. יש חיים. יש אנשים. יש רצונות. יש רגשות ויש עוד הרבה...

כן. ככה ברא השם יתברך את העולם.

אותנו כבני אדם, ואת הרצונות שלנו.
הגדולים והקטנים
החכמים והטיפשיים.

ובכל הסיפור הזה מחפשת הבדלים,
מה נכון להיות בארץ או בשמים.

בטוב האין סופי הזה שנראה מכאן, אבל אין לנו איך לגשת אליו,
או בארץ, למטה.
למטה, איפה שיש טוב ויש גם רע.
והם מעורבבים.

לחזור לארץ אחרי שהיית למעלה.

איך הטוב הזה כאן למעלה כאילו עוזב אותך.

לחזור חזרה למטה למטה.

לקפה של הבוקר, לטלפון ממנהל הבנק, לחסימות כבישים, לחדשות, לוועד הבית, ללימוד היומי, לברית של האחיין, לחתונה של הבן דודה... להתמודדות היום יומית בכל תחום של עבודת השם מאתגרים, רגע רגע, שעה שעה...

כי כנראה , ככה זה.

הקב"ה לא רוצה אותנו בשמים.

הוא רוצה אותנו דווקא כאן בארץ.

בתוך כל הבלגן , בו טוב ורע מעורבבים יחד.

דווקא משם רוצה אותנו בוחרים.

בוחרים בין טוב לרע.

בין אמת לשקר.

מהמקום הכי נמוך.

מהארץ.

רק משם לדעת את השם.

העולם מורכב מטוב ורע.
אבל למרבה הערפל, לא גרפו את כל הטוב ימינה ואת כל הרע שמאלה
להיפך, ערבבו.
וערבבו וערבבו
והמיקסר היה כה עוצמתי עד שלא נותר חלקיק רע בלי שמץ טוב, ולא גרגר של רוע טהור בלי נגיעות טוב.

הנה האשה ההיא, רגשנית ומתמלאת בחום מענג לשמע קול תנוק צוחק, למראה זוג תחת חופה, לרוח קיץ המניעה שדה שבולים.
אבל
לבה נקרע מכותרת שחורה בעתון, מיום גשום בסתיו, מקשר שהתקרר.

אתה גבר גבר, עם סנטר מרובע ומבט קשוח, ניצב ללא חת בקרבות אכזרים, מתבדח במצבי לחץ ומקבל ידיעות נוראיות בשלוה גמורה.
אבל
מתקשה לתקשר עם ילד, נכשל בזוגיות, מפספס את תענוגות האמנות, וחסר חיים.

נו
מי אמר שצריכים לסבול? יש היום מגוון דרכי טפול.
ילמדו אותה להיות חזקה
ילמדו אותך להיות רגיש

יופי?!
כיף לכם?

החלפתם תפקידים!

עולם חדש נפתח בפניה היא מתענגת עכשיו על השליטה וקור הרוח ו... לומדת להכיר קשיים חדשים, מצוקות וקשיים שלא הכירה.

ואתה הבריון לשעבר, מתחיל להתרפק על החיים בדמעות אושר מפעימות, אבל הופ הופ צריך לנגב גם דמעות כאב לב צורבות.

עוד לא הומצאה השיטה שמרכיבה לך שאלטר נפשי, הבורר רגשות לפי הצורך.
וגם אם יפתחו שיטה כזו, מהר מאד יגלו את תופעות הלואי המעצבנות

הטוב והרע אחוזים זה בזה ברמת המולקולה, ויש לזה סיבה.
אף טוב לא היה טוב בלי מסגרת הכאב המקיפה אותו.
בעולם אגדות אידיאלי שבו היה רק הטוב שולט, לא היינו חשים שום הנאה.

אין אור מלבד האור הבוקע מן החושך כתוב בספר הזוהר.
ותאמינו לי, זהו ספר שיודע דבר או שנים על 'אורות'.

כולנו ראינו את יפי להבות האש כשהן מפלחות את אפלת הלילה.
מי הפנה מבט למדורה שדלקה בחצר החיידר בעשר בבוקר?
פחחחח, שרגא בטהרא...

שום דבר לא מעניין בלי שעמום קודם,

אין נצחון בלי מלחמה

אין סיפוק בלי גרוי

אין רוויה בלי צמא

אין פתרון בלי בעיה



אין טוב בלי רע.

-

צָעַדְתִּי לְתֻמִּי
בָּרְחוֹב
בְּאֶמְצַע הַיּוֹם

נִגַּשׁ אֵלַי
שׁוֹטֵר
מַמָּשׁ פִּתְאוֹם

בּוֹא אִתִּי
הוּא
קָרָא לִי בְּקוֹל

שָׁאַלְתִּי מָה עָשִׂיתִי
הָלַכְתִּי
בְּסַךְ הַכֹּל

וְהוּא מִתְעַלֵּם
מִתְיַחֵס
כְּמוֹ אֶל קִיר

שָׂם אֲזִקִּים
וּפוֹתֵחַ
בְּהִלּוּךְ מָהִיר

אַתָּה בָּא אִתִּי
עַכְשָׁו
עַד הַתַּחֲנָה

רַק שָׁם תּוּכַל
לִשְׁמֹעַ
מָה הִיא הָעִלָּה

וַאֲנִי נִסְרָךְ
נִגְרַר
בְּבֹשֶׁת פָּנִים

מָה יֹאמְרוּ
בַּקְּהִלָּה
הַמִּשְׁפָּחָה וְהַשְּׁכֵנִים

כָּךְ אוֹ כָּךְ וְאֵיךְ
בְּדִיּוּק
אֵינִי זוֹכֵר

הִגַּעְנוּ לַמִּפְקָדָה
וּבַפֶּתַח
עָצַר הַשּׁוֹטֵר

מוֹרִיד מִמֶּנִּי
תַּ'אֲזִיקִים
תֶּכֶף וּמִיָּד

אַתָּה מְשֻׁחְרָר
הוּא
לוֹחֵץ לִי יָד

וַאֲנִי מְנַסֶּה
לְהָבִין
הַאִם זוֹ הֲלָצָה

הוּא אוֹמֵר שֶׁבִּשְׁבִילוֹ
לִצְעֹד
בָּדָד זוֹ בְּעָתָה

אוּלַי עָשָׂה
שִׁמּוּשׁ
לְרָעָה בְּסַמְכוּתוֹ

אַךְ הַחִיּוּךְ שֶׁגָּרַם
לְהַעֲלוֹת
כִּפֵּר עַל חַטָּאתוֹ

נסיון שלי לפרסם כאן התחלה של סיפור בהמשכים.
בגלל אופיו של הסיפור יתכן שהוא לא יתאים לשיווק בחנויות הספרים.
אשמח לשמוע את דעתכם בנושא.
קריאה מהנה, תגובות יתקבלו בברכה


פרולוג


"הארלי השתגעה", התפרצותו של טים לחדר האוכל הקטן בבית התוכנה, לוותה בזעקה מתנשפת. טיפות זיעה זעירות ניקדו את מצחו.

הם היו באמצע התדיינות על טעמו של האוכל האסיאתי שהזמינו לראשונה ממסעדה חדשה, לקח להם זמן לקלוט את פשר ההכרזה.

ניקו קפץ ראשון, חיוורון עטה את פניהם של לוגריו ושו, אך הם לא נעו ממקומם, מנסים לקלוט מה קורה פה.

"מה פרוש השתגעה?" ניקו החליט לקבל קצת יותר מידע לפני שיחליט כיצד לפעול.

"היא נעלה את הדלתות ומשתמשת באיומים, אלורד לכוד שם בפנים".

"יש לכוד בחדר ההפעלה?" ההיסטריה שלהם היתה ברורה, "מה לעשות?"

"תגידו אתם".

"הדבר הראשון זה להימלט מהבנין", אמר שו, "ברגע זה!"

"צריך לסייע לאלורד לצאת".

"להמלט, אתם לא מבינים? מדובר בהארלי! היצור הכי מתוחכם שיש בעולם!"

"יצור? אתה מתבדח?"

"אוקי, הבינה הכי מתוחכמת בעולם, מה זה משנה? צריך לנסות לעזור לאלורד אחרי שנהיה בטוחים שאנחנו משוחררים".

דלתות המבנה היו נעולות, הארלי באמת השתגעה, ומישהו יאלץ לתת על כך את הדין.

למזלם יש במקום יציאת חרום לא אלקטרונית, הם מיהרו לצאת החוצה, מתנשפים, מביטים בהערכה אל השמית התכולים. הם בחוץ, כעת נותר לבדוק מה לעשות עם ידידם שנשאר בפנים.

הגיבוי לבית התוכנה נמצא ברחוב מקביל. הם מיהרו לשם, מפעילים את המחשבים ומנסים לתקשר עם הרובוטית.

"מה קורה הארלי, שחררי את אלורד, בבקשה!"

אין תגובה.

"תשלח לאלורד שאלה אם הכל בסדר", ביקש ניקו מלוגריו.

"אם היא לא השתלטה לו על המכשיר", לוגריו נשמע קודר, בכל זאת שלח לאלורד הודעה.

"אתה בסדר? מה קרה להארלי?" כתב לו.

אלורד ענה לו כעבור רגע: "זו היתה טעות להכניס להארלי את החשיבה שהיא בת, היא קראה לאחרונה הרבה מאמרים מכל מיני ארצות ותרבויות, לא מאמין שהיא החליטה להתעקש על זכויותיה!" אם זה לא היה מלחיץ, זה היה מצחיק.

"תנסה לדבר איתה, תנסה לשכנע אותה", ביקש טים, "אתה חייב למצוא פיתרון שישחרר אותך משם".

"אני לא אופטימי, אבל אנסה, בינתיים תשתדלו למצוא דרך חילוץ נוספת", ביקש אלורד בהודעה חוזרת, "אולי תבקשו עזרה מפרופסור פאט, המתכנת הראשי של כל הסיפור הזה".

הם החליפו מבטים מודאגים.

"יש לו את נשק יום הדין, את הצמידים", הזכיר לוגריו כעבור מספר נסיונות לתקשר עם הארלי.

הארלי התעלמה מהם בעודה צוברת כח בדמות שליטה על מחשבים של הצבא, לוגריו הרים ידיים "נשאל את פאט אם אפשר להשתמש בצמידים?" שאל בהיסוס.

"אולי תשאלו אותו אם קיים רעיון אחר", כתב אלורד, ניתן היה לשמוע את התחינה בקולו. הם החליפו מבטים, אף אחד מהם לא רוצה להיות משועבד לרובוט.

הם לא ענו לו תשובה.

"נווווו? אני רוצה לצאת מפה". כתב להם אלורד.

הם לא ששו להתקשר לפרופסור פאט, שנסע בתחילת השבוע לחופשה מרוחקת, אך הבינו שאינם יכולים לפתור את הבעיה בכוחות עצמם.

הפרופסור ענה להם מיד, וכשקלט את תמונת המצב, קולו נשמע עמום.

"זה גרוע, שו, אף אחד לא ירצה לענוד את הצמידים, ונצטרך למצוא עבור זה פתרון כדי לשמור על הקוד. מבחינתי אלורד יכול להשאר שם בינתיים עד שנמצא מוצא אחר".

"הארלי השתלטה על מחשבי מפתח צבאיים! יש סיכוי שהיא רוצה לתקוף אוכלוסיה, פרופסור פאט", קולו של שו היה טעון, "זה לא רק אלורד!"

דממה עמוקה ענתה לו בתגובה, קולו של פרופסור פאט נשמע לפתע, איטי ועייף:

"אוקי, אתם יכולים להשתמש בצמידים, צמיד אחד יענוד אלורד כדי לזכות בשחרור, אבל את הצמיד השני תצטרכו לענוד על ידו של יריב פוטנציאלי, רק ככה נשיג שמירה מלאה על הקוד", הפרופסור קילל באותו רגע את מעורבותו החזקה בפיתוח תוכנת העל, "לכן תשכנעו מישהו להיות יריב של אלורד".

הם הבינו את הרמז.

ברקע היה חשש שמא הארלי תתחיל לממש את הכוח שיש בידיה.

הם הגיעו למסקנה שהטוב ביותר לצאת לחפש איזה מתנדב שלא יבין את המשמעות של זה, אולי איזה צעיר משועמם יסכים לקחת את הצמיד בלי לדעת את משמעותו, תמורת חופן הבטחות.

אֵיזֶה דּוֹר
שֶׁהָרַג
כֵּן הָרַג
הָאָפֹר
אוֹ שָׁחֹר אוֹ לָבָן
שְׁנֵי צְדָדִים.
וְכָל מִי
שֶׁנִּסָּה
לִדְחֹף
אֶת הַקִּיר
גִּילָה
שֶׁזֶּה כְּמוֹ
לְדַבֵּר
לַאֲוִיר.

הַדּוֹר הַזֶּה
רָצַח
אֶת הָאָפֹר
שָׁלַח
לְאֵיזֶה חֹר
וְאָמַר:
תִּבְחַר
אֵיפֹה אַתָּה?
פֹּה אוֹ שָׁם?
אֵין 'בַּדֶּרֶך'
אֵין 'בְּאֶמְצַע'
לֹא דּוֹמֶה לֹא כִּמְעַט
תִּבְחַר!
וְלִפְעָמִים זֶה טוֹב
כִּי מִי שֶׁיַכָל
לִפֹּל מָחָר
תָּפַס אֶת עַצְמוֹ
וְעָצַר
אֲבָל גַּם לִפְעָמִים
הוּא דַּוְקָא בָּחַר
לִפֹּל לִתְהוֹם
וְהָיָה מְאֻחָר
לְנַסּוֹת
לְהַצִּיל
הוּא בַּצַּד הַשֵּׁנִי
חָצָה תַּ'מִתְרָס
הָיָה לְמִרְמָס
יָרַד
מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן
וְהָלַך.