קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
רָאֹה רָאִיתִי אֶת עַם יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם
הוֹלְכִים וּמְלַוִּים גָּדוֹל בַּתּוֹרָה
הָרַב גֵּרְשׁוֹן זִכְרוֹנוֹ צַדִּיק לִבְרָכָה
רָאִיתִי אֶת עַם יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם
נוֹתְנִים כָּבוֹד אַחֲרוֹן
לִגְדֻלָּה שֶׁל מֵאָה שָׁנָה
רָאִיתִים יוֹצְאִים בַּהֲמוֹנֵיהֶם
נוֹסְעִים לְמֶרְחַקִּים
כְּדֵי לְהַבִּיעַ וְלוּ בִּמְעַט
הַעֲרָכָה לַתּוֹרָה

רִיבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
רְאֵה אוֹתָנוּ בָּנֶיךָ
רְאֵה אֶת הָרָצוֹן הַפְּנִימִי
רְאֵה הֵיכָן מֻנָּח הַלֵּב
רָאָה אֶת הַכָּבוֹד הַגָּדוֹל
שֶׁחוֹלְקִים עַמְּךָ לְלוֹמְדֵי תּוֹרָתְךָ
רְאֵה נָא אַף אֶת עֲלִיבוּתֵנוּ
וְתָבוֹא לְהוֹשִׁיעַ בָּנִים
בִּגְלַל אָבוֹת

רָאֹה רָאִינוּ אָדָם שָׁלֵם
צֶלֶם אֱלוֹקִים
בִּדְמוּתוֹ וְתַבְנִיתוֹ
שׁוּב נָא ה' אֵלֵינוּ
אַף אַתָּה
בְּמִדָּה שֶׁמּוֹדֵד הַצַּדִּיק
- בִּמְאוֹר פָּנִים,
מְדֹד לָנוּ
שׁוּב נָא, שׁוּב נָא
הָאֵר לָנוּ פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעַ.
  • 701
  • הערה: לאחר שכתבתי את המאמר הנוכחי, שמתי לב שיש בו קטעים המציגים זוית ראיה מסוימת ומצומצמת. למען האמת גם במאמרים שהעליתי כאן בשבועות הקודמים שמתי לב לאחר שפרסמתי שיש שם אי דיוקים או זוית ראיה מסוימת ולא בהכרח נכונה, כל אחד כפי ראות עיניו.
    בנוסף, יש לי בקשה אליכם: חשבתי (וזה כעת רק בתכנון... נראה אם זה יתקדם וכיצד) - חשבתי להוציא לאור ספר עם מאמרים בנושא היציאה לאור בשילוב שירים שכתבתי לעצמי במהלך המסע שעברתי. אני כעת בשלב של ברירת החומר וכו'.
    לספר יקראו כנראה "לצאת לאור".
    אם מישהו כאן ירצה לסייע בכל תחום, החל מציורים, סיוע כספי, עימוד, הגהה ואפילו אם יש כאן עורך/ת שירצו להכניס לספר חומר מקצועי בנושא הוצאה לאור – אשמח.
    כרגע הצפי של הספר זה ללא מטרת רווח אלא נועד לתת כלים ועידוד לצאת לאור, כך שכל תרומה תתקבל בברכה. המייל שלי כתוב בתחתית ההודעה בחתימה.


    להיות בעמדת אדם רגיל זה נחמד מאוד:
    אפשר להתנהל בנינוחות בכל תחום, אף אחד לא רודף אותך, אתה לא צריך לתת דין וחשבון לאיש, אתה לא עומד בפני ביקורת ציבורית כלשהי, ואתה יכול לקרוא חומר מגוון בלי לחוש תחרותיות ואף להעריך את כולם.

    יש לך מקום בלב ל(כמעט) כל אדם, יש הפרדה ברורה בינך לבין האנשים שמשפיעים עליך ידע או תרבות או מוסר.

    אתה איש קטן ופשוט, והם חכמים ומבינים, ההיררכיה ברורה.

    לפעמים חולפת לך בראש מחשבה ש'ידעת את זה כבר', או חולף לך בראש חידוש מעניין, אפילו מרתק ומהפכני. רק שאין לך עם מי לחלוק את זה, כי אתה לא אדם חשוב, אף אחד לא יקנה את דעותיך ולא, אין לך ואתה גם לא צריך במה או עוקבים (אלא אם כן תעלה דברים במקומות שנועדו לכלל הציבור, כמו מכתבים למערכת או פרוג, שבהן כן יש במה לכולם..)

    להיות בעמדת אדם לא רגיל זה גם נחמד מאוד.
    אתה מתרגל לזה ששומעים אותך, שיש במה למחשבותיך ורעיונותיך, אנשים מתעניינים בך, דבריך זוכים לכבוד, יש לך קהל, אתה חשוב.

    החלוקה ברורה.

    אבל מה קורה ברגע שהאדם הרגיל הזה חושב שגם לו יש מה לומר, ועדיף שזה יהיה לקהל רב ככל האפשר?
    הוא רוצה לצאת לאור.

    יש לו רעיונות, אפילו כאלה בעלי משמעות, אבל אין לו - וכנראה הוא גם לא יצליח להשיג עבור זה - קהל מתעניין. הוא עשוי מחומר אחר, הוא איש עניו שלא יודע/לא צריך/ולא רוצה, לקבל במה.

    יש שיר שמדבר על האנשים האלו:

    ישנם
    אלפי אנשים גדולים
    שלא יודעים מתי
    להתממש
    ולא אומרים כדאי
    רק שואלים מתי
    ("ישנם", הזמר איציק אשל)

    את השיר הזה שמעתי מזמן, וחשבתי אז על האנשים האלה שבטח במשך הדורות כל כך רצו לצאת לאור ולהתממש. דמיינתי אותם בתור סנדלר חכם עם מבט מבין בעיניים, או בתור אדם פשוט מאוד, צולע, עני, אולי קבצן.
    ולא חשבתי (או שמא כן...) שגם אני מאלה... בעלי הפוטנציאל וחסרי המזל.
    ואז עברתי את המסע שלי, והגעתי לעמדה הזו בה יכולתי להשפיע.
    ואז הפסקתי כבר להיות אדם רגיל, הפכתי להיות אדם לא רגיל. (בתודעה, כי בסביבה שלי לא כולם יודעים שאני סופרת).
    וזה היה הזוי, מטורף.
    כי פתאום כבר לא רציתי להקשיב לאף אחד, ולא לקרוא אף אחד, וקינאתי נוראות, ולא הסכמתי להבין שיש עוד אנשים חכמים מלבדי, ולא הסכמתי שיש לי מה לומר, לא רציתי להתבטא. בלאגן רציני..
    החלוקה היתה בעיני ברורה:
    כי אם אתה אדם רגיל – אז אתה בעמדת מקבל.
    ואם אתה בעמדת משפיע – הרגשתי שאני רוצה את כל הבמה לעצמי ולא רוצה שום במה...!
    לאט לאט עברתי מסע בו גיליתי שכולנו אותו דבר.
    זה היה כמו סטירה כל פעם מחדש.
    -אני לא אותו דבר כמו כולם!
    את כן!
    -יש בי משהו קטן שהוא מעל כולם, אולי?!
    לא!
    קינאתי בשם עצמי באנשים שסביבי, לא נתתי לעצמי להתקדם (בתודעה, כן?) וקינאתי בי בשם האנשים סביבי, הרגשתי צורך להתנצל על כל התקדמות קטנה, והיה לי קשה להבין שאני כלום והכל זה רק בורא עולם.
    כמהתי מאוד לחוש שיש לי איזה ערך קטן, איזה ערך כלשהו, אי אפשר?
    למען האמת גם כעת לא ברור לי אם יש לי ערך, התהליך הוביל אותי להבנה שאני כלום... וזה תסכל אותי ברמות.
    כשקלטתי את האמת והיא שכולנו שווים לגמרי, ואין מקום להשוואות כי זה סתם גישה לא נכונה - זה היה מרתק אבל שוב – קשה להכלה.
    בתוך כל המסע הזה פגשתי מישהי שיש לה סיפור זהה לזה שאני עברתי – אך התקדמה הרבה יותר ממני.. (מבחינת חשיבה וכו') וזה כבר גרם לי לתחושות ממש קשות. אפילו התהליך הייחודי שלי לא שלי?

    לאט לאט הבנתי עד כמה המציאות שונה ממה שחשבתי, ושהיא המציאות הנכונה והבריאה.

    כיום אני במצב אחר ברוך ה', השלמתי עם העובדה שה' הוא המלך והוא בעצם היחיד. עדיין יש לי את המלחמה הפנימית אבל היא מתוך ראיה גבוהה יותר והבנה שזו אני, עם גאווה וענווה וגאות ושפל, וכולם כאלה, ויש מעל הכל את בורא עולם שעלינו לרתום לעבודתו גם את הגאווה וגם את הענווה ואת כל המידות, בעצם.

    לפניכם שיר שכתבתי לאחר שפגשתי מישהי שעברה מסע זהה למה שאני עברתי - השיר מבטא במשהו את התחושות ההן, ואת זה שצריך לעמוד מול המציאות הנכונה שיש מקום שווה לכולם.

    שני כוכבים קרובים
    להתנגשות
    שני כוכבים
    מצמצמים מרחק
    ממצמצים מבט
    הם עוינים
    הם מאוימים
    הם חוששים
    שהכוכב הזה ממול
    ייקח להם את המקום

    שני כוכבים
    מביטים
    זה בעיניים של זה
    ונטרפים כשהם רואים את האור של האחר.
    הם מרגישים שהאור הזה שלהם.
    הם חוששים שהכוכב האחר מאיר יותר מהם.
    הם שוכחים את האור שלהם.
    הם רוצים להאיר לבדם
    הם רוצים את כל הבמה
    הם רוצים לחוש עוצמה

    שני כוכבים
    רוצים
    משתוקקים
    לדעת
    ולהרגיש
    שהם
    כוכבים

    אז מה אני רוצה לומר בסופו של דבר?

    המאמר בא לומר שנכון – אנחנו אנשים פרטיים מאוד. יש לנו הרבה מידות רעות לפעמים (התאוריה שלי אומרת שכמידת הטוב שלנו יש בנו צד של רע... זאת אומרת המידות שלנו כמו מאזניים, אם אנחנו קיצוניים מידי במשהו מסוים אז למרבה הצער תתחזק בנו מידה שכנגד, כך שהיעיל ביותר זה להקפיד לא להיות טובים מידי כדי שהצד הרע שבנו לא יתחזק חלילה. לדוגמה: כל הזמן חשבתי שאני שווה פחות מכולם, ואז הופיעה לי המחשבה שאני מעל כולם, הטוב ביותר להבין שיש לי ערך יציב ואין מקום להשוואות.)
    אז מה שבאתי לומר זה שאנחנו לא רק אנשים פרטיים, אלא יש בנו גם מקום ששייך לבורא עולם ולעולם שלו. והמקום הזה זה השדה של הכישרונות שלנו ואפילו החלומות שלנו, אם נפעל במישור הזה כאנשים פרטיים עם אגו ומטרה אז כנראה שנתייאש או נכשל חלילה.
    כי המסע הזה של מימוש עצמי הוא מידי מפרך מכדי שנוכל לעשות אותו כאנשים פרטיים.

    כשאנחנו מנסים לממש את עצמנו הגישה צריכה לבוא מתוך הבנה שאין כאן שיקולים של אגו אישי ומצומצם, אלא של ראיה רחבה ונכונה בה אנחנו מבינים שבכל יציאה לאור יש את טובת הכלל, וזו בעצם עבודת ה', וזה כנראה עניין קדוש ומשמעותי מאוד.

    גם בפעולות קטנות וגם בפעולות גדולות - אין כזה דבר משהו קטן או גדול, כי כל יציאה לאור מקדמת במשהו אותנו ואפילו את העולם. ולא צריך לחשוש מתחושות שליליות שעולות בנו, כי זה חלק בתהליך שצריך לעבור, בדרך אל היעד.

    יתכן שבסוף, כשנגיע למטרה, נבין שבעצם בורא עולם יכול היה לסדר את העולם בשניות, הוא יכול היה להעניק לנו הכל בלי מאמץ: כישרונות, בריאות נפשית, מידות טובות, אופי טוב, יופי, הצלחה, וכסף וכבוד וכח. אבל הוא לא נתן לנו הכל מיד כי מה שחשוב לו זה לא שנביא לו תוצאות אלא הוא רוצה את ההתמסרות שלנו, את המאמץ ואת העבודה האישית של כל אחד. עבודה אישית שעוברת במקומות פחות נחמדים בתוכנו, באופן בו אנחנו כובשים את הצד הרע בפני הצד הטוב, ולא מבטלים אותו, אלא מודעים לכלל תכונות נפשנו ויודעים לכוון את עצמנו במנהיגות עצמית טובה ורחמנית – לעבודתו יתברך.
  • 448
  • י' סיון תשפ"ג - עליונים, ותחתונים מבקשים אותו.
    נלחמים, מבקשים לזכות. עליונים ניצחו.
    כבה אורו של עולם.
    בן 100 שנים הוא. והיום הוא הלך לעולם שכולו טוב.
    הוא לא לבד. ילכו אחריו אלפים... שימלאו את הכבישים את הרחובות, ואת הדרכים.
    שיירות של אנשים, שיאספו את שולי גלימתו וינשקו בפעם האחרונה.
    אלפים של תלמידים שילוו אותו בדרכו האחרונה.
    שידעו שהיה כאן צדיק קדוש וגדול מעם. שהיה וכבר איננו.
    שהיה כאן צדיק קדוש וטהור שהצליח בקרב.
    שהיה כאן צדיק שניצח.
    ניצח בקרב הקשוח והלא פשוט הזה, כאן בעולם הזה.
    בקרב היום יומי, בין טוב לרע.
    בין געגוע של רגע, לגעגוע של נצח.
    בין חיי שעה, לחיי עולם.
    בין תאווה הגוף, לאהבה את השם.
    בין עצבות ומרה שחורה לשמחה של מצווה.
    בין עולם השקר, לעולם האמת.
    בין קדוש לטמא.


    דרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים.
    צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? ורשעים בוכין ואומרים האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה? ואף הקב"ה תמה עמהם [סוכה נב,א].

    בשיבה טובה, הוא הגיע לרגע הזה.
    הרגע האחרון, שאין עליו בחירה, שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. {משנה אבות ד}

    מה שהיה נראה בהתחלה נצח, הגיע לסופו מנצח.
    ראש בני ישראל.

    פמליא של מטה, ועמך בית ישראל ילוו אותו, את גדול ישראל ביציאתו.
    ופמליא של מעלה, עם צדיקים וחסדים, יקבלו פניו בכניסתו.
    פתחו שערים ויבוא גוי צדיק, אשר צָדַק וזכה לכך, שומר אמונים.
    ששמר אמונתו לבורא בתוך גלותו.
    זכה, וזיכה את ישראל בדור האחרון.

    ושם בעולם שכולו טוב,
    שם ינוחו יגיעי כח.

    "אשריכם צדיקים ואשריכם עמלי תורה ואשריכם יראי אלוקים שגנוז לכם ומשומר לכם מקום בגן עדן״
    (מדרש משלי ט, א)
  • 309
  • לִכְתֹּב עַל יֶלֶד
    כָּזֶה
    קָטָן, פִּצְפּוֹן

    שֶׁרוֹצֶה יוֹמוּלֶדֶת
    עַכְשָׁו
    כְּמוֹ הַחֲבֵרָה בַּגַּנּוֹן

    וְהַהוֹרִים אוֹמְרִים
    חָמוּד
    עוֹד לֹא בָּא הַזְּמַן

    עוֹד שָׁבוּעַ
    כְּשֶׁיָּבוֹא
    נַחְגֹּג כַּמּוּבָן

    וְהַיֶּלֶד מִתְעַקֵּשׁ
    מַפְגִּין
    רוֹקֵעַ בְּרַגְלָיו

    אֲבָל אֲנִי
    רוֹצֶה
    יוֹמוּלֶדֶת עַכְשָׁו

    וְהֵם מַרְגִּישִׁים
    הַהוֹרִים
    כְּמוֹ בְּמִלְחָמָה

    כְּשֶׁהַיֶּלֶד שֶׁלָּהֶם
    מַמָּשׁ
    לֹא מְמֻשְׁמָע

    עָבַר לוֹ הַזְּמַן
    חָלַף
    בְּעוֹד שָׁבוּעַ

    קוֹרְאִים לַיֶּלֶד
    חוֹגְגִים
    הַזְּמַן הִגִּיעַ

    יוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא
    כֶּתֶר
    וְשַׂקִּית מַמְתַּקִּים

    חִיּוּךְ עַל פָּנָיו
    נִצַּחְתִּי
    כָּךְ זֶה כְּשֶׁמִּתְעַקְּשִׁים

    אִם נִרְצֶה לְהוֹסִיף
    אַקְטוֹאַלְיָה
    מַשֶּׁהוּ סָבִיר

    נִתָּן לִרְאוֹת זֹאת
    בְּעֶרֶךְ
    בֶּן גְּבִיר

    וַאֲנַחְנוּ מְנַסִּים
    לְסַדֵּר
    לַעֲשׂוֹת כָּהֵנָּה

    וְיוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים
    יִשְׂחָק
    בְּעִתּוֹ אֲחִישֶׁנָּה
  • 324
  • רָצִיתִי לָצֵאת
    לְטַיֵּל
    לְהַרְחִיב אֲפִיקִים

    לְהַכִּיר עוֹלָם
    מִדְבָּר
    סַוָּאנוֹת וְג'וּנְגֵּלִים

    כַּמָּה יָמִים
    לְהִשְׁתַּחְרֵר
    לִבְרֹחַ מֵהַחַיִּים

    לִינָה בְּחַבָּ"ד
    בַּשַּׂקִּים
    בָּרְחוֹבוֹת וּבַשְּׁוָקִים

    קְצָת לְהִתְפַּנֵּק
    מְלוֹנוֹת
    בִּזְבּוּזֵי כְּסָפִים

    הַיּוֹם זֶה בַּמּוֹדָה
    נִכְנַס
    גַּם אֵצֶל חֲרֵדִים

    כְּמוֹ הַשְּׁכֵנִים
    הַמַּכָּרִים
    הַקְּהִלָּה וְהַחֲבֵרִים

    אַךְ אֲבוֹי
    וְאוֹיָה
    מָה אֵרַע

    אֵין מְזֻמָּן
    רַק שְׁאֵלָה
    לָמָּה נִגָּרַע

    אֵיךְ אוּכַל
    לְהִסְתּוֹבֵב
    בְּכָל הָעוֹלָם

    חֲסַר אֶמְצָעִים
    לְהִתְנַיֵּד
    כְּבִּישׁ מַזָּל

    הַפִּתְרוֹן נִמְצָא
    קָרוֹב
    בְּהֶשֵּׂג יָד

    אֶקַּח רַק מַשְׁקֶה
    לְגִימָה
    וְעוֹד אַחַת

    וּכְשֶׁאֶשָּׁאֵר כָּאן
    בַּמָּקוֹם
    בְּלִי תְּנוּדָה

    וְהָעוֹלָם שֶׁסְּבִיבִי
    מַמָּשׁ כָּךְ
    יִסְתּוֹבֵב מֵאֵלָיו

    חֲבָל לְנַסּוֹת
    לְגַוֵּן
    לְהַאֲשִׁים תַּ'חֶבְרָה

    נִתָּן גַּם לְהִשְׁתַּנּוֹת
    בַּמָּקוֹם
    לְשַׁנּוֹת תַּ'סְבִיבָה
    בָּ''הּ

    רְעֵבִים שׁוֹטְטוּ אֲנָשִׁים בָּרְחוֹבוֹת

    מְזֵי רְעַב וּצְמֵאִי טִפָּה שֶׁל חֶסֶד

    תָּרוּ בְּקַרְנוֹת הָרְחוֹב אַחֲרֵי רַעֲיוֹנוֹת חֲכָמִים

    מְעוֹדְדִים, נְעִימִים,

    שֶׁנָּאִים לְשָׁמְעָם, נָאִים לְאָמְרָם וְנָאֶה לָאִישׁ שֶׁדּוֹרְשָׁם.

    וְהָרָעָב עוֹדֶנּוּ.

    מִיָּד הֵחֵלּוּ שְׁוָקִים מְיֻחָדִים.

    בָּהֶם הֵחֵלּוּ הָרוֹכְלִים לְהַצִּיעַ מַרְכֹּלֶת רַעֲיוֹנוֹת.

    מֻטְעָמִים וְשֶׁאֵינָם.

    טִבְעִיִּים, שָׁרְשִׁיִּים, וְשֶׁאֵינָם.

    כָּאֵלּוּ שֶׁמַּעֲלִים חִיּוּךְ מִיָּד,

    כָּאֵלֶּה שֶׁנּוֹסְכִים תּוּגָה.

    כָּל עוֹבֵר אֹרַח שֶׁקּוֹלוֹ צָלוּל טִפֵּס וְעָלָה בַּבָּמוֹת,

    לָתֵת אֶת קוֹלוֹ.

    וְהָעָם מְזַבְּחִים סְבִיבוֹתָיו.



    וְהָרָעָב לֹא שָׁקֵט וְלֹא שַׁאֲנָן הָיָה.

    כִּבְמַטֵּה קֶסֶם הֵחֵלּוּ לָצוּץ בָּתֵּי חָרָשִׁים רַעְיוֹנִיִּים.

    בְּצַד אֶחָד מַכְנִיסִים חָמְרֵי גֶּלֶם

    וּבַשֵּׁנִי בּוֹקְעִים פִּתְגָּמִים מְתֻבָּלִים.

    וּכְשֶׁתַּמּוּ חָמְרֵי הַגֶּלֶם, עֲדַיִן נִשְׁאַר הָעָם רָעֵב לִמְאוֹד מְאוֹד.

    פֶּתַע גָּרְרוּ הָאֲנָשִׁים אַף אֶת הֶאָרוֹן הַיָּשָׁן,

    הָעַתִּיק, שֶׁנָּשָׂא בְּתוֹכוֹ סוֹד הַבְּרִיאָה.

    וְהָיָה הָאָרוֹן כָּבֵד, וְהָיָה הָאָרוֹן מְסָרֵב.

    אַךְ חָזָק עֲלֵיהֶם הָרָעָב.

    וְהָיוּ מַכְנִיסִים בְּלִי מֵשִׂים,

    סֵפֶר אַחֵר סֵפֶר אֶל מְכוֹנַת הָרַעֲיוֹנוֹת.

    וְהָיְתָה הַמְּכוֹנָה הִיא זוֹ שֶׁמַּרְכִּינָה מְעַט אֶת רֹאשָׁהּ.

    לְבַסּוֹף מְנַסָּה לְהוֹלִיד מִן הָאָרוֹן הַיָּשָׁן

    דְּבָרִים חַדִּים וּמַזְהִירִים,

    שֶׁשְּׁמָא וְאוּלַי יַשְׁבִּיעוּ אֶת הֶהָמוֹן, יִרְווּ אֶת צִמְאוֹנוֹ.

    וְהָיוּ הָאֲנָשִׁים לוֹגְמִים וְנָעִים מִצַּד לְצַד

    שִׁכֹּרֵי חָכְמָה, שִׁכֹּרֵי עִידוּד.



    וְכִמְעַט לֹא נוֹתַר שָׂרִיד אֲשֶׁר יִצְמָא

    לְקוֹל הַדְּמָמָה הַדַּקָּה.

    שֶׁיִּזְכֹּר זַכּוּתָהּ.

    זוּ שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה

    דַּוְקָא בַּחֲרוּזֵי הַלָּשׁוֹן,

    בְּאַדְנֵי הַהִגָּיוֹן.

    זוּ שֶׁאֵינֶנָּה

    רַק חִזּוּק, רַק עִידוּד.

    שֶׁבָּאָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם

    מִכָּל צַד וּפִנָּה

    שֶׁבָּאָה בְּכֵנוּת שֶׁאֵין דּוֹמָה לָהּ.

    וְאָמְרָה. לֹא תַּעֲשֶׂה לְךָ פֶּסֶל וְכָל תְּמוּנָה.
     תגובה אחרונה 
  • 438
  • 299
  • 0 תגובות
    בס"ד

    היום ביקרתי בית המרקחת, לקחתי לי מספר, ארבעים ותשע, והמתנתי.

    אחת הנשים שהמתינה עם עגלה מחוץ לבית המרקחת העמוס נכנסה פנימה,

    את לפני? היא שואלת, הראיתי לה את המספר ושאלתי אותה אם היא ממהרת, היא ענתה לי שלא.

    תוך כדי הדו – שיח ביננו אני רואה שהילד בעגלה פעוט כבן שנה וחצי נראה מעט שונה, ואז נשמט מעט השמיכה שכיסתה אותו, ולנגד עיני מתגלית צינורית, שיוצאת מגרונו, אימא שלו כיסתה אותו שוב.

    את הרי עם תו נכה, לא? למה את לא נכנסת מיד. למה את מחכה בתור, אני תוהה.

    תראי, היא עונה לי, אם הילד היה אוטיסט והיה מכביד עלי את ההמתנה אז הייתי עוקפת את התור, אבל הילד רגוע, אז למה שאעבור לפני כולם, היא שואלת.

    את צריכה הרבה כוחות, להמתין בתור גם לוקח כוחות, תשמרי אותם, כדי לטפל בו, אני אומרת לה.

    מגיע תורי, ואותה האישה אומרת לי תודה רבה, היא העריכה את מילות החיזוק שנתתי לה.

    לאחר שיצאתי עם מבוקשי בידי, חשבתי על כך, ישנם אנשים אצילי נפש שלא לוקחים לעצמם משהו אותו הם לא צריכים.

    היה לאישה כל הפריווילגיה לא להמתין בתור אבל היא לא לקחה את האפשרות הזאת, פשוט כי הרגישה שהיא לא חייבת לעקוף מישהו, היא לא רצתה לנצל משהו שלא היה הכרח.

    אמנם אישה זאת הייתה חרדית, אישה אצילית שאי אפשר שלא לפספס את עדינות הנפש בה ניחנה, אבל התנהגות זאת איננה שייכת דווקא למגזר מסוים, ואין להכליל.

    ראיתי אנשים מכל המגזרים ובתוך כל מגזר ישנם האנשים עדיני הנפש בעלי תכונות אישיות של וותרנות וענווה וישנם את אלו האחרים שמנסים לנצל כל הזדמנות כדי לקחת.

    כששמעתי את דבריה של המגישה גלית גוטמן נגד המגזר החרדי הבנתי משהו עמוק.

    אני נתקלת הרבה באנשים שלוקחים, מנסים לנצל, לא מכירים טובה, אנשים שדוחפים ומנסים לקחת כל מה שאפשר, והכל במסווה של טוב לב, נכון שזה מתסכל נורא, אבל לעולם לא חשבתי לקרוא לאנשים בכינויי גנאי כגון: "מוצצי דם".

    ההבנה שלי הייתה ועודנה שמדובר באנשים עם חסר מסוים, חסר בעדינות נפש, חסר בוותרנות, וחסר זה הוא בעיה שלהם.

    בהחלט לא נעים להיתקל באנשים שמנסים לנצל, לקחת משהו שלא מגיע להם, ובפרט שאתה הוא זה שמשלם את המחיר של הנצלנות שלהם.

    ולהיפך כשנתקלים באנשים נדיבי לב שכל רצונם הוא להיטיב לזולת, לתת מה שאפשר ולא לקחת לעצמם דבר, אפילו אם הוא מגיע להם בצדק וביושר, מבינים עוד יותר עד כמה היפך הנתינה הזאת היא מכוערת.

    הכוח של התכונות הנאצלות שלנו מגיע מהנפש והביטוי שלו הוא בפה שלנו, גם אם אתה רואה משהו שאיננו מוצא חן בעינך, מילות של הכפשה הן מילות גנאי ששייכות לאומר אותן.

    אם יש לי בחירה למה לשייך את עצמי אני בוחרת לראות את האנשים הנאצלים שנותנים, אם יש לי בחירה איך להגיב לאנשים הנצלנים, תהיה זו אמירה של רחמנות, אפילו אמירה תקיפה השוללת התנהגות כזאת אבל לא אמירה שכוללת בתוכה בוז.

    כי הבחירה שלי נובעת מהתכונות אותן אני רוצה ליישם, ותכונה של בוז ומילות גנאי איננה חלק מתפיסת עולמי.

    המילים מלמדות אותנו יותר מכל מי אתה ומה יש לך לומר.

    שימו לב לומר את המילים הנכונות, לתת את המילים הראויות.

    לעולם אל תיקחו, דרך המילים שלכם.
  • 288
  • קְשָׁיִים בַּפַּרְנָסָה
    הִגִּיעוּ
    מַיִם עַד נָפֶשׁ

    הַזְּמַן לָצֵאת
    לַעֲבֹד
    לָשִׂים קֵץ לַחֹפֶשׁ

    יַצִּיעַ אֶת עַצְמוֹ
    כְּמוֹכֵר
    טוֹסְט נַקְנִיק

    וְאוּלַי שְׁרַבְרַב
    חַשְׁמֶלָּאִי
    נַגָּר וְכֹלְבּוֹיְנִיק

    אַךְ מִי אֲנִי
    וּמָה
    כַּזֶּה לֹא יֻצְלַח

    חוֹשֵׁב הוּא
    לְעַצְמוֹ
    בָּטוּחַ כָּךְ מוּכָח

    נִכְנַס לְבֵיתוֹ
    בַּסָּלוֹן
    מַחְלִיף נוּרָה

    וּמִכִּיס לְכִיס
    מַעֲבִיר
    שְׁקָלִים עֲשָׂרָה

    וּכְשֶׁהַשָּׁעוֹן נֶעֱצַר
    וְנִדְרַשׁ
    לְהַחֲלִיף בָּטָרִיָּה

    זוֹ כְּבָר אָמָּנוּת
    הַתַּשְׁלוּם
    קָרוֹב לְאַלְפִּיָּה

    וְכָךְ הוּא בָּטוּחַ
    יַצְלִיחַ
    לְהַגְדִּיל הַכְנָסוֹתָיו

    וְלָנוּ נוֹתַר רַק
    לְגַחֵךְ
    לְטִפְּשׁוּת עֲצוֹתָיו

    כִּי אֵין הַקֹּמֶץ
    מַשְׁבִּיעַ
    הָאֲרִי בְּרַעַבְתָנוּתוֹ

    וְהַבּוֹר הַקָּטָן
    לְעוֹלָם
    לֹא מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ

    אַךְ אֶת הָאֱמֶת
    בְּלַחַשׁ
    כָּאן נְגַלֶּה

    שֶׁזֶּה הוּא בְּדִיּוּק
    הַהֶסְכֵּם
    שֶׁהִשִּׂיגוּ בְּאֲגֻדֶּה

    וּכְשֶׁאָנוּ כְּמוֹתוֹ
    עוֹשִׂים
    קְצָת בִּיזְנֶע'ס

    מַבְטִיחִים לְעַצְמֵנוּ
    שֶׁזֶּה
    נָטוּ בִּשְׁבִיל הִישְׁתַּדְלֶע'ס

    וְלֹא בְּדִיּוּק מַאֲמִינִים
    שֶׁמִּי
    שֶׁהַמָּמוֹן שֶׁלּוֹ

    אֲגוֹרָה שְׁחוּקָה
    וְאַלְפִּיָּה
    אַחַת הִיא לוֹ
    זה לא כייף שעוקפים אותך בתור.

    זה לא כייף שעוקפים אותך בכביש.

    לא כייף.

    לא כייף להיות מהאלה שהגיעו ראשונים, ולמצא את עצמינו אחרי כמה כאלה שהגיעו אחרינו.

    במיוחד שאנחנו הגענו מוקדם והם המאחרים.

    עמדנו בתור. חיכנו.

    והם שהגיעו אחרי ולא התאמצו יותר מידי, עברו - חצו את התור לפנינו.

    מה זה עושה לנו באותו רגע? כיווץ.

    כיווץ לא נעים של, נכשלנו.

    הם מסתכלים עלינו עכשיו בניצחון כאילו הם ניצחו אותנו, ואנחנו מאחור מתחברים לבוז.

    לבוז הפנימי הזה, שאם אתה מצליח, מגיע מוקדם, נוסע מהר, עומד בתור הראשון אתה נחשב לשווה.

    למצליח.

    לראשון.

    ראשון פשוטו כמשמעו.

    בכל מקום בחיים. בכל שלב. בכל מקרה.

    ואם עמדת ראשון בתור ומישהו עקף, וגם אחריו וגם אחריו, ואתה כבר לא ראשון ולא שני, הם מסתכלים עליך כאילו לקחו לך את הכתר, והלב מתכווץ לאפס.

    לקחו לנו את המקום הראשון.

    כן,

    תמיד היינו רוצים להיות הראשונים בתור.

    כשרצנו מהר להסעה כדי לתפוס את המקום הכי טוב...

    בתור למגלשה בפארק המים...

    בתור בבית מרקחת כשיש 20 ממתינים אחרינו...

    בתור לקופה הראשית של גן החיות...

    לתפוס מקום ראשון בהצגה...

    מקום ראשון בהרצאה...

    מקום ראשון בשולחן שבת...

    מקום ראשון מול כולם...

    כן, להיות ראשון. והכי טוב. הכי מצליח...

    שכולם יגידו,

    ואהוו.

    כל הכבוד/ אלוף/ מוכשרת / גאון/ חכמה/ כשרונית/ תותח.

    כמה זה מעצים אותנו, ועושה לנו טוב.

    כן רק זה,

    שאומרים עלינו, שהצלחנו.

    שאנחנו בשורה הראשונה עם החכמים, המוכשרים, והמצליחים.

    אוי, אין תענוג גדול יותר.

    אנחנו מחטטים רגלינו בחניות בגדים, נעלים ואביזרי אופנה, ימים ולילות, ומשקיעים ממיטב כספינו, וחושבים שם, מה יגידו כולם על זה. ובמקרה הפחות טוב שהשכנה ממול שתמיד נראית הכי טוב, פעם אחת תרגיש פחות שווה עם הבגד שאין לה.

    והשכן שנוסע עם הגיפ מעלינו, שיסתכל בקנאה שאין לה שני, על האוטו... האוטו שיצא עכשיו מהנילונים והוא המילה האחרונה.

    אוי איזה תחושה. כולם אחרי. אחרי... אחרי...

    כן...

    תחושה של גיבור, מנצח, בקרב.

    בקרב של איך אני נראה בעיני כולם, ואיך אני הכי יותר מכולם.

    כן,

    להיות שם.

    בראש הרשימה של האנשים החשובים. המפורסמים, הידועים, המצליחים, המרשימים והיפים.


    -------

    כל העולם כולו גשר צר מאוד.

    כולנו עומדים בעולם הזה בשורה כל הזמן.

    על גשר צר מאד.

    והעיקר לא לפחד כלל.

    לא לפחד להיות אחרון בתור.

    לא לפחד להיות באמצע.

    כן באמצע, גם כשאני יכול להשיג ולהיות ראשון, לפני הרבה אחרים לפני.

    לא לפחד להיות אחרי.

    להיות אחרי, עם הבגד והמכונית מיד שתיים, גם כשיש לך את מלוא היכולת והאפשריות.

    לזכור שהמקום הראשון יכול להיות דווקא כשאתה באחרון.

    להיות ראשון דווקא כשהשם שלך לא מתנוסס במקום הראשון.

    להיות ראשון גם כשהעולם מעולם לא שמעו את השם שלך בחוצות.

    כי יש מנהיג לעולם, והוא על ההגה. ברצונו אנחנו למעלה ברצונו למטה.

    לעיתים מסובב את הרכבת , הראשון הוא אחרון והאחרון הוא הראשון.

    הראשון של מי שיודע להגיד,

    אני מוותר.

    אני נותן.

    אני כאן בשבילך.

    קח אח שלי.

    זה המקום שלך.

    בוא תהייה ראשון.

    נכון הגעתי לפניך, אבל אני רוצה לתת לך מתנה. לתת לך את המקום שלי.

    והוא מסובב הסיבות, יודע שבגשר צר מאוד, כשאין מקום לדרוך, ההוא שהלך אחורה כדי לתת לאחרים בסבוב הבא הוא הראשון בעל כורחו.

    שנזכה.
    כחרדים מלידה או מבחירה או סתם כחובבי קריאת ספרות יהודית גלותית בטח נפגשתם לא פעם בסיפור הידוע עם מושקה והפריץ

    מה זה נפגשתם?

    חייתם את זה
    את ריחות בית המרזח החריפים
    את הקולות הרמים משיחתם של מעט השיכורים שבאו למרות השלג שנערם בחוץ

    כאבתם את כאבו של מושקה שסך הכל רצה לפרנס את משפחתו בכבוד מינימלי
    בכיתם כשרוחל'ה רעייתו דמעה במטבח הריק למול ילדיה הרעבים
    נרדמתם בלילות הקרים ביחד עם מושקה בתוך הבור החנוק והמצחין בחצרו של הפריץ
    כעסתם נורא על הפריץ המרושע שהתעלל במושקה היהודי הישר

    אז זהו!
    תפנית בעלילה!

    כמו בספר טוב ההפתעה מגיעה בסופו של דבר
    וסליחה על הספויילר

    התפנית מתרחשת בעקבות תופעת הפרוגרסיביות שמתעוררת בסביבתו של הפריץ
    ובעקבות עודף יצירתיות של משרתיו שיצאו לפנסיה וחיפשו מה לעשות...

    ובכן
    זוכרים את מושקה?
    אז זהו, זה בכלל הפריץ!
    והפריץ זה בעצם מושקה המסכן שעובד בשביל הפריץ שזה בכלל מושקה שכל השנים שיחק את התפקיד של המסכן

    לא מאמינים?


    FwTlqlaXgAE4usE.png

    הבנתם?
    זה קצת מורכב אבל עם קצת הסברה בתקשורת וברשתות אולי תבינו...

    אני רק מחכה לראות מה הם הולכים לעשות להרשל'ה
  • 501
  • הוא מחפש חניה והיא - עגלה.
    קודם עושה טסט לגלגלים.
    יש לה כבר משנה סדורה: עגלות בעלות נטיה ימנית או שמאלית - עוקרים מהן את הנעילה. תחי הדמוקרטיה.
    אבל היא, יכולה לנהל מדינה, דאגה להצטייד מראש במטבע המבוקשת.
    אלה שלידה מביטים בה בעיניים קטנות, לא מסתירים את קנאתם.
    אהה, מצאת חניה, היא מקבלת את יוסי, מהר דווקא...
    טוב, תביא עגבניות, מלפפונים וגזר בינתיים, אני ת'שאר. מנהלת, נו.
    יופי, מישהי פה שמה לה פלפלים חריפים בעגלה, לכי תמצאי מי זאת... מי צריך כל כך הרבה, היא חושבת.
    "זה שלך?" 'זאת' נהיית בצבע פלפל.
    עכשיו העגלה קצת פחות כבדה.

    מעמיסים שקיות, מתקדמים הלאה. חמוצים, טונה, רסק עגבניות - קח מלא.
    הולכת למקרר של החלבי. יוסי אחריה.
    לוקחת 2 חלב, גבינה וקוטג'. על המילקי היא מתלבטת. "באוכל לא מתקמצנים" אמא שלה, ע"ה, הייתה אומרת. המילקי מאושר. תרתי.

    אז אתה שומע, רבקה אמרה לי שאני המסמר של המשרד. אבל אני מכירה אותה, בטח התכוונה לומר שהיא התמונה שתלויה עליו.
    גם כן, חושבת שאני משרתת שלה. תכיני לי קפה, היא אומרת לי. שמעת?!
    ככה, קונה אותנו עם ליקוקים כדי שנהיה שפוטות שלה. מנפחת אותנו כדי שיהיה לה יותר נח לדרוך.

    אתמול, שושי נכנסה לחדר שלי, בוכה. כל כך ריחמתי עליה. מה היא עשתה הפעם. זה הרי ברור שזה 'היא'.
    בסוף לא, אבל לא משנה. היא כנראה הציפה אצלה משהו שגרם לה לבכות. בטוח.
    זוכר איך היא צעקה עלי פעם? עד היום זה עולה לי. נכון שהיא התקשרה להתנצל ואמרה שהיה לה יום קשוח, אבל סליחה צריך לומר פעמיים.
    הפעם הראשונה מאשרת שהייתה פגיעה ואז - צריך לפייס.
    ואיך האשימה אותי וצעקה עלי כשהגיעו דפים צהובים במקום לבנים. הזגוגיות בחלון רעדו, אפילו ירד גשם, בכה במקומי. לא, אני האחרונה שאתן לה להשפיל אותי ברבים.

    קיצור, אני חושבת שאני צריכה לחפש מקום אחר. שיעריך אותי, אבל באמת. שיראה כמה אני שווה. אני שווה, נכון?
    מרימה עיניים ליוסי.
    אופס. שאולזון מקומה שש.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה