קהילת כתיבה מקצועית

אמצע היום. קומה שניה בקניון. שלהי מסע הקניות. כשגיליתי שהארנק שלי לא איתי.

לפני חמש דקות עוד השתמשתי בו, ועכשיו – נעלם ואיננו. נשכח? נשמט? נגנב?

נעצרתי והמתנתי. אולי עוד רגע יגש אלי מישהו עם הארנק.

בינתיים ניסיתי להיזכר בכל הסגולות האפשריות למציאת אבידה.
הלכתי על כל הקופות – מ'אמר רבי בנימין', 'אמתלאי בת קרנבו' ו'אלקה דרבי מאיר'... ועד קבלות בלב ובעל פה על קדושה וברכות וזמן תפילה ולימוד תורה ועין טובה וכו' וכו'... הבטחתי בל"נ לתת צדקה לוועד הרבנים ולקופת העיר ולהכנסת כלה ולפדיון שבויים... וכשקלטתי את עצמי ממלמלת באמצע מרכז קניות בעמידה, השתתקתי והתיישבתי על ספסלון סמוך.

אין ארנק. והוא לא נראה באופק. מה אני עושה עכשיו???

קודם כל היה שם כסף, והרבה.
דבר שני, היו שם הדרכון שלי, שני פנקסי צ'קים, בערך עשרים כרטיסים, כולל כרטיסי אשראי, ורק המחשבה על השחזור של כל זה גורמת לי סחרחורת ושחור בעיניים.

רבונו של עולם, למה עשית לי את זה??

יצאתי החוצה. בכל מקרה אין לי אפשרות לקנות משהו כרגע.

השמים היו שחורים, הסתכלתי למעלה ואמרתי לו, ''אבא, אתה יודע שאני לא יכול בלי זה, אז, בבקשה, עזור לי''.
שתיקה.

''אבא, עזור לי. בבקשה. בפקודה"...

שתיקה.

נגשתי למודיעין, חזרתי לכל החנויות שנכנסתי אליהן, פתחו בעבורי שלוש מצלמות אבטחה, התקשרתי להתלונן במשטרה... אבל שום דבר לא עזר. אין ארנק. נאדה. נעלם ואיננו.

"השם, תגיד, זה רציני?"
כן.
"זה אמיתי הדבר הזה? אתה בטוח?"
כן.
לא האמנתי שזה קורה לי. לא האמנתי שיש משהו שאין לי שליטה עליו.

לשבריר שניה עלו לי המילים ששמעתי השבוע בשיחה שהייתי – להגיד תודה להשם, על המקום שהכי שמח או כואב...
לא היה לי מה להפסיד. הסתכלתי על זה כמו על עוד-סגולה, הרמתי עיניים לשמים ואמרתי לו, "אה... כן, אבא... תודה לך שאתה לא עוזר לי למצוא את מה שאני מאוד רוצה... תודה לך! לא יודעת על מה בדיוק, אבל, נו טוב, תודה"...

ובשבריר השניה הבא מצאתי את עצמי זועקת: "אבל אני לא מבינה, על מה אבא? על מה תודה? על זה שאין לי???"
כן.

על זה!

"אוקי. תודה, אבא.

תודה שאבד לי הארנק ותודה על שלא מצאתי אותו למרות שהפכתי עולמות.

תודה שסגרת לי את הדלת. תודה על התסכול שממלא אותי עכשיו עד לשד עצמותי והכעס וחוסר האונים. תודה"...

יכולתי להמשיך, אם לא שהופיעו פתאום כאלו דמעות. דמעות שאין לי מושג איך הן לא התייבשו מרוב שנים שהן מחכות לבכות...

לרגע שוב עלו בי הקולות המוכרים של '"איזה תמימה, מה את נכנעת?! תלחמי! אל תוותרי! אסור לך להשלים עם זה!'

אבל ברגע הבא המשכתי להודות: "השם הטוב, כל הסיפור הזה כבד עלי, אתה יודע, אין לי מצב לשחזר עכשיו הכל, הכרטיסים והדרכון ופנקסי הצ'קים... אבל, תודה.

תודה שככה החלטת בשבילי".

'מה תודה שככה הוא החליט, הוא החליט שתלמי, ואת מרפה כמו חסרת אמונה--- ניסה קול אחר לשדל אותי...

"נכון. כי זהו.

אני חלשה וזקוקה לעזרה. אין לי כוח להילחם יותר. זה מאמץ גדול עלי. יודע מה, אבא? עזבתי, וזהו, מהרגע – מה שתחליט.

מה שהחלטת, זה הכי טוב. אז תודה לך.

בלי להבין איך ולמה, סתם ככה.

כי ככה. תודה.

תודה שאתה כאן.

תודה שאתה אחראי עלי".

משהו בשריר הגב התפוס התחיל להשתחרר...

ככה, כמה דקות כאלה, ישבתי ומלמלתי תודה על זה שאין, על זה שלא יהיה לי, על זה שבזבזתי שעות סתם, על זה שקרה בדיוק מה שלא שרציתי.

* * *

נו, נו, ואיך זה נגמר? אולי זאת מין סגולה כזאת – לומר תודה ולהלוות מהעתיד ולהכין כלים לשפע וכו' וכו'?

זהו שלא.

חזרתי הביתה בידיים ריקות. לא קבלתי כלום ממה שרציתי. אבל קבלתי משהו אחר.

שנים שעל הלב שלי מתנהלת מערכה חשאית ושמה: "לא אכנע!"

שנים שנשאתי על גבי משאות כבדים של אחריות ותפקוד על הכל!!

שנים שנלחמתי, עם מלא-מלא כח, וכמעט תמיד מצליחה...

והשם יתברך ברוב רחמיו נתן לי לשחק אותה המנהיגה, כמו אמר לי: רוצה לבד – קחי, חשבתי לעזור לך אבל אם את מתעקשת לבד – בכבוד...

שנים של מערכה בין ההכנעה להשם לבין השליטה המדומה שלי.

ידעתי שהיא מתחוללת ואורבת לי בכל צומת בחיים שלי, אבל לא ידעתי שהניצחון במלחמה הזאת עובר דרך התודה.

לא ידעתי שלומר תודה, משמעו, להיכנע.

לא ידעתי שלהודות להשם על משהו זה להודות שהוא השליט והוא המנהיג והוא מעלי.

הוא ולא אני.

לא ידעתי שהודאה והכנעה לא רק הולכות ביחד אלא הן ממש אותו הדבר.

שנים של קרב על הלב, שמפחד מדיכוי ומהשפלה, ומאכזבות... שלא מאמין, שיש טוב גם בלי מאמץ ובלי מלחמות.

עכשיו נשאר לך להחליט מה את עושה – ממשיכה לקחת את ההגה או נותנת לאבא להוביל? מי שנותן לאבא להוביל, יושב רגוע בצד, מקבל ואומר בסוף תודה.

בחרתי באפשרות השנייה.

אז, נכון. במובן המקובל, אין הפי-אנד לסיפור הזה.

אמצע היום. קומה שניה בקניון. שלהי מסע הקניות. כשגיליתי שהארנק שלי לא איתי.

לפני חמש דקות עוד השתמשתי בו, ועכשיו – נעלם ואיננו.

נשכח? נשמט? נגנב?

נעצרתי והמתנתי. אולי עוד רגע יגש אלי מישהו עם הארנק.

בינתיים ניסיתי להיזכר בכל הסגולות האפשריות למציאת אבידה. הלכתי על כל הקופות – מ'אמר רבי בנימין', 'אמתלאי בת קרנבו' ו'אלקה דרבי מאיר'... ועד קבלות בלב ובעל פה על קדושה וברכות וזמן תפילה ולימוד תורה ועין טובה וכו' וכו'... הבטחתי בל"נ לתת צדקה לוועד הרבנים ולקופת העיר (לא זכרתי על מי מהן ממליצים יותר) ולהכנסת כלה ולפדיון שבויים... וכשקלטתי את עצמי ממלמל באמצע מרכז קניות בעמידה, השתתקתי והתיישבתי על ספסלון סמוך.

אין ארנק. והוא לא נראה באופק. מה אני עושה עכשיו???

קודם כל היה שם כסף, והרבה. דבר שני, היו שם הדרכון שלי, שני פנקסי צ'קים, בערך עשרים כרטיסים, כולל כרטיסי אשראי, ורק המחשבה על השחזור של כל זה גורמת לי סחרחורת ושחור בעינים.

רבונו של עולם, למה עשית לי את זה??

יצאתי החוצה. בכל מקרה אין לי אפשרות לקנות משהו כרגע. השמים היו שחורים, הסתכלתי למעלה ואמרתי לו, ''אבא, אתה יודע שאני לא יכול בלי זה, אז, בבקשה, עזור לי''.

שתיקה.

''אבא, עזור לי. בבקשה. בפקודה"...

שתיקה.

נגשתי למודיעין, חזרתי לכל החנויות שנכנסתי אליהן, פתחו בעבורי שלוש מצלמות אבטחה, התקשרתי להתלונן במשטרה... אבל שום דבר לא עזר. אין ארנק. נאדה. נעלם ואיננו.

"השם, תגיד, אתה רציני?"

כן.

"זה אמיתי הדבר הזה? אתה בטוח?"

כן.

לא האמנתי שזה קורה לי. לא האמנתי שיש משהו שאין לי שליטה עליו.

לשבריר שניה עלו לי המילים ששמעתי השבוע מהמנחה בסדנה – להגיד תודה להשם, על המקום שהכי שמח או כואב... לא היה לי מה להפסיד. הסתכלתי על זה כמו על עוד-סגולה, הרמתי עיניים לשמים ואמרתי לו, "אה... כן, אבא... תודה לך שאתה לא עוזר לי למצוא את מה שאני מאוד רוצה... תודה לך! לא יודע על מה בדיוק, אבל, נו טוב, תודה"... ובשבריר השניה הבא מצאתי עצמי זועק: "אבל אני לא מבין, זה מה שאתה רוצה ממני?! שאתענה?! שאצטער?! על מה תודה? על זה שאין לי???"

כן. על זה.

"אוקי. תודה, אבא. תודה שאבד לי הארנק ותודה על שלא מצאתי אותו למרות שהפכתי עולמות. תודה שסגרת לי את הדלת. תודה על התסכול שממלא אותי עכשיו עד לשד עצמותי והכעס וחוסר האונים. תודה"... יכולתי להמשיך, אם לא שהופיעו פתאום כאלו דמעות. דמעות שאין לי מושג איך הן לא התייבשו מרוב שנים שהן מחכות לבכות...

לרגע שוב עלו בי הקולות המוכרים של 'איזה טמבל. מה אתה נכנע?! תלחם! אל תוותר! אסור לך להשלים עם זה!' אבל ברגע הבא המשכתי להודות: "השם הטוב, כל הסיפור הזה כבד עלי, אתה יודע, אין לי מצב לשחזר עכשיו הכל, הכרטיסים והדרכון ופנקסי הצ'קים... אבל, תודה. תודה שככה החלטת בשבילי".

'מה תודה שככה הוא החליט, הוא החליט שתלחם, ואתה מרפה כמו אדיוט'--- ניסה קול אחר לשדל אותי...

"נכון. כי זהו. אני חלש וזקוק לעזרה. אין לי כוח להילחם יותר. זה מאמץ גדול עלי. יודע מה, אבא? עזבתי, וזהו, מהרגע – מה שתחליט. מה שהחלטת, זה הכי טוב. אז תודה לך. בלי להבין איך ולמה, סתם ככה. כי ככה. תודה. תודה שאתה כאן. תודה שאתה אחראי עלי". משהו בשריר הגב התפוס התחיל להשתחרר...

ככה, כמה דקות כאלה, ישבתי ומלמלתי תודה על זה שאין, על זה שלא יהיה לי, על זה שבזבזתי שעות סתם, על זה שקרה בדיוק מה שלא שרציתי.

*

נו, נו, ואיך זה נגמר? אולי זאת מין סגולה כזאת – לומר תודה ולהלוות מהעתיד ולהכין כלים לשפע וכו' וכו'?

זהו שלא.

חזרתי הביתה בידים ריקות. לא קבלתי כלום ממה שרציתי. אבל קבלתי משהו אחר.

שנים שעל הלב שלי מתנהלת מערכה חשאית ושמה: "לעולם לא אכנע!"

שנים שנשאתי על גבי משאות כבדים של אחריות ותפקוד על הכל!!

שנים שנלחמתי, עם מלא-מלא כח, וכמעט תמיד מצליח... והשם יתברך ברוב רחמיו נתן לי לשחק אותה המנהיג, כמו אמר לי: רוצה לבד – קח, חשבתי לעזור לך אבל אם אתה מתעקש לבד – בכבוד...

שנים של מערכה בין ההכנעה להשם לבין השליטה המדומה שלי. ידעתי שהיא מתחוללת ואורבת לי בכל צומת בחיים שלי, אבל לא ידעתי שהניצחון במלחמה הזאת עובר דרך התודה. לא ידעתי שלומר תודה, משמעו, להיכנע. לא ידעתי שלהודות להשם על משהו זה להודות שהוא השליט והוא המנהיג והוא מעלי. הוא ולא אני. לא ידעתי שהודאה והכנעה לא רק הולכות ביחד אלא הן ממש אותו הדבר.

שנים של קרב על הלב, שמפחד מדיכוי ומהשפלה, ומאכזבות... שלא מאמין, שיש טוב גם בלי מאמץ ובלי מלחמות.

עכשיו נשאר לך להחליט מה אתה עושה – ממשיך לקחת את ההגה או נותן לאבא להוביל? מי שנותן לאבא להוביל, יושב רגוע בצד, מקבל ואומר בסוף תודה.

בחרתי באפשרות השניה.

אז, נכון. במובן המקובל, אין הפי-אנד לסיפור הזה. הארנק לא נמצא עד עצם היום הזה, אבל יהודי אחד בעם ישראל למד שיש מנהיג לבירה וזה בכלל לא הוא, שקורים מלא דברים בחיים וכולם מכוונים על ידי מי שמעליו, שהוא אחראי על הרצונות אבל השם על ההצלחות.

סגולות עובדות. אין אפס.

גלי בת חורין היא שמאלנית לשעבר, שהגיעה למסקנה שהשמאל הוא מתנשא ומחנך לשנאת האחר. היא עשתה מהפך בחייה, וכיום היא מנסה להשפיע מתוך זווית הראיה שלה והניסיון שצברה.

היא אמרה פעם משפט שסיכם לי פחות או יותר את מה שקורה במישור התקשורתי של הרשתות החברתיות והתקשורת. משהו שנשמע כמו (ניסוח חופשי שלי מזיכרוני): "מה שקורה היום זה מלחמה על התודעה. כל צד מנסה לומר את דעתו, אנחנו מחליפים בינינו דעות כל הזמן".

מדובר באמירה חשובה מאוד, שמסבירה בצורה פשוטה מה שקורה היום, מתנגדי הרפורמה, שונאי החרדים, מצדדי הרפורמה, שמאלנים, אוהדי ביבי, ימניים, וכו' – כולם מנסים להשמיע את קולם, להשפיע, לתת את האמירות שלהם, לתת ביטוי לחשיבה שלהם.

כמה פשוט. המאבק הוא על התודעה שלנו, כי כל המעשים נפעלים לאחר שהתודעה מסכימה בנכונותם.

שם נמצאת המלחמה האמיתית.



כעת אעבור לכותרת ולמטרה של הפוסט:

איך לצרוך תוכן ואיך להגיש תוכן?



איך לצרוך תוכן -

אנחנו כל הזמן צורכים תוכן, בכל מקום.

פרסומות, ויקיפדיה, כתבות, פוסטים, הרצאות, ואפילו הפוסט הזה

כולם מעוניינים להיות רלוונטים עבורנו.

השאלה כיצד צריך להתייחס לכל התכנים האלה כדי לא להיות מוצפים בתוכן שאינו רלוונטי עבורנו, ויחד עם זה להיות מעודכנים ולקבל תוכן שיכול לקדם אותנו?

התשובה נמצאת במטרה בה אנחנו צורכים את התוכן.

אם אנחנו באים מתוך מקום של: יש חכמים, יש מבינים, יש טיפשים.. אני קורא כדי להיות חכם כמותם או כדי להעביר ביקורת – אז באיזשהו מקום 'שכחנו' את עצמנו ואת המטרה.

אם אנחנו באים מתוך מקום של: אני מבין, אני חכם, כולם פה משרתים אותי, הם שליחים של הבורא עבורי – באופן הזה נוכל לקרוא את התכנים מתוך מקום מחובר לעצמנו, נדע לסנן מה שלא רלוונטי לנו, נצליח לכבד את הדעות של הזולת מתוך הבנה שהם לא שייכים אלינו באופן אישי אלא מותר לכל אדם לחשוב אחרת ולהביע את דעתו – ואולי נזכה לסוג של חירות פנימית שלא קשורה בדעת הסביבה.

בהערת אגב, יש לפעמים תוכן שצריך לקרוא אבל בלתי אפשרי לקרוא את כל המידע, למשל בויקיפדיה.
אני מצאתי טכניקה שממש עוזרת לי והיא לקרוא את הפסקה של ההתחלה, של האמצע, ואת הסיכום, ולנסות לדלות פה ושם מילים חשובות במהלך הקטע, ולהתעכב על קריאתן.



איך נגיש תוכן -

בזווית קצת אישית:

בשנים האחרונות אני מנסה ליצור תוכן גם לציבור הכללי, מתוך אחריות וחשיבה שמוטלת על כולנו החובה לנסות להשפיע על העולם בכל האמצעים העומדים לרשותנו.

עבורי זה קצת מורכב כי אני עם ערך עצמי נמוך, וגם יש לי פחד קהל וכו',

בכל זאת השתדלתי להוציא לאור פודקאסטים והיה לי אומץ לעלות אותם במקומות חינמיים פתוחים לקהל.

בגלל שהיתה לי הזדהות עם התוכן שהעברתי – הייתי בטוחה שיהיו לי צפיות רבות.

אבל זה לא קרה.

פה ושם היו צפיות, לפעמים כלום, לפעמים הקשיבו כמה שניות וזהו. פה ושם קיבלתי תגובות על הקלטות נבחרות – אבל ממש מעטות. (כיום המצב מעט השתפר ויש יותר האזנות).

בהתחלה ניסיתי להבין מה הולך פה.

כיצד יש אנשים שאומרים דיבורים כמוני ולהם יש אלפי צפיות ואילו לי אין כלום?

ואז הבנתי בתהליך איטי שאני צריכה לשחרר לגמרי את הכל.

ליצור תוכן – לפעמים מדובר בחידושים מעניינים שגרמו לי לשינוי בחשיבה – ולהבין שאין לתוכן הזה דורש.

ולהמשיך ליצור.

בלי לצפות להאזנה או בלי לצפות לפירות, או לתשומת לב מהקהל.

ולמה?

כי לכל אחד מאיתנו, וגם לי, מגיע ליצור, בלי קשר לקהל.

עצם היצירה היא חידוש, עצם הפרי הרוחני הוא חידוש.

ולא משנה אם אף אחד לא מתענין בחידוש הזה, או אם יש ממש מעט עניין.

זה לא משנה, אלא להיפך, ככל שיש מעט הצלחה יש ערך אחר.

מה שנדרש מאיתנו זה ללמוד, להפנים, לקבל תוכן ואחר כך ליצור אותו בעצמנו.

זה לא חייב כמובן להיות רק ביצירת תוכן, אלא הדגש פה הוא לאפשר לעצמינו לעשות מה שאנחנו מאמינים בו ובלי קשר לתוצאות.
ומקסימום – התוצאות יכולות לכוון אותנו בדרך.

המסקנה שלי היא שצריך ליצור תוכן ולהגיש אותו כי מותר לנו להביא לידי ביטוי מה שאנחנו רוצים - בלי קשר לתוצאה כלל וכלל. זה מעט קשה ומאתגר אבל הגיוני סך הכל.
המלך צ'ארלס שמוכתר למלך זקוק לקהל שיריע לו. עם כל הכבוד - מדובר במלוכה מיושנת ומצועצעת. אנחנו בני מלכים והדבר היחיד שאמור לעניין אותנו זה רצונו של אבינו מלכנו.

וכעת, כדי לתת לכם ערך מוסף לקריאה של הפוסט, אוסיף איזו אמירה שחשבתי עליה: (חשבתי לעלות את זה בדיון נפרד, אך כתבתי זאת פה)

יתכן שכמו שיש נחלת גויים גשמית, יש גם נחלת גויים רוחנית, ואם משתמשים בחומרים של גויים לצורך עבודת הבורא זה לא נחשב גניבה ספרותית...

זאת אומרת, כמובן שאסור לגנוב, ואף אחד לא מצדיק גניבות, אבל כמו שהתורה כתבה שהבורא נתן לגויים את ארץ כנען ואחר כך לקח להם ונתן לנו כדי שנעבוד אותו אז יש סיכוי שגם את היצירות הרוחניות הבורא נתן לגויים כדי שנשתמש בהם להגברת האור של היהדות...
כך שאיך שזה נראה אם המטרה טובה אין בעיה בפלגיאט. (חוץ מזה שיש כאן אולי פחיתות כבוד למי שעושה זאת, כי אין כמו יצירה אותנטית, אבל אם המטרה טובה אז האדם לא מתייחס לכבוד של עצמו אלא משקיע בהגברת האור של האמונה היהודית בכל דרך שמתאימה לו).

מָתַי מָתַי מָתַי תִּשְׁטֹף? אוֹטוֹטוֹ! אוֹטוֹטוֹ!

מָתַי מָתַי מָתַי תִּשְׁטֹף? אוֹטוֹטוֹ אוֹטוֹטוֹ!

בְּעוֹד שָׁעָה אוּלַי מָחָר

לֹא עַכְשָׁו לֹא!

וּבְיָדוּעַ כְּבָר לְכֻלָּנוּ

לֹא לְעוֹלָם לֹא!


אֵיְנְס צְוֵי

אֵיְנְס צְוֵי דְּרֵי פִיר



לֹא לֹא יַעֲשֶׂה מָחָר זֹאת

לֹא לֹא יַעֲשֶׂה מָחֳרָתַיִים זֹאת

לֹא! כְּאִלּוּ לְבַדּוֹ!

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי יוֹצֵא לְבַּחוּץ
וְלוֹכֵד עֲנָנִים בְּמָעוֹף
בְּבֹקֶר שִׁמְשִׁי זֶה כָּזֶה טוֹב לָרוּץ
אֲפִלּוּ סְתָם כָּךְ לִרְדֹּף.

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי נִשָּׂא אֶל כְּנָפָיו
שֶׁל דִּמְיוֹן, עוֹלָמִי הַפְּרָטִי
בְּלֹא שֶׁאֻפְרַע, אֶסְתַּעֵף בְּעֲנָפָיו
שֶׁל עֵץ חֲלוֹמוֹת אֲמִתִּי!

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי בּוֹנֶה לִי סְפִינָה
וְשָׁט לְעוֹלָם כֹּה רָחוֹק
סְפִינָתִי לָהּ תָּשׁוּט, בְּלֹא עֲגִינָה
תְּשַׁיֵּט בֵּין גַּלֵּי כֵּיף וּצְחוֹק.

לוּ יָכֹלְתִּי בָּנִיתִי טִירַת עֲנָנִים
עֲדִינִים וְרַכִּים הַקִּירוֹת
וְגַם אִם אֶבְעַט, בְּיוֹם מִן יָמִים,
עֲדַיִן אוֹתִי לֹא תִּשְׂרֹט.

לוּ יָכֹלְתִּי דָּהַרְתִּי בֵּינוֹת לְשְּׁקִיעוֹת
בְּיָדַיִם פְּרוּשׂוֹת לַצְּדָדִים
אֶעֱקֹף בְּדַרְכִּי גַּם הָרִים, גַּם בְּקָעוֹת
בְּלִי לְחַשֵּׁב צְעָדִים.

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי... הָיִיתִי אֲנִי
זֶה מָה שֶׁאֶרְצֶה לִהְיוֹת
אָז נוֹשֵׁךְ תַּ'שְׂפָתַיִים, זוֹכֵר, זֶה זְמַנִּי
עוֹד מְעַט- וְאַתְחִיל לִחְיוֹת.

יָשַׁבְתִּי בֵּין עַרְבַּיִם
עֵת שָׁקְעָה בִּי חַמָּה
וְחִשְּׁבָה נַפְשִׁי לְהִשָּׁבֵר

לֹא יוֹם מִיּוֹמַיִם,
הַתְּחוּשָׁה עֲמוּמָה
וְעָלַי עוֹלָם דַלְתָּיו סוֹגֵר

יָשַׁבְתִּי לִי בָּדָד
בֵּין בְּקָעוֹת, בֵּין הָרִים
וּגְבָעוֹת לִי הֵנִידוּ רֹאשָׁן

וְרַק פִּנָּה בַּצַד
בְּלִבִּי, בֵּין שְׁבָרִים
לָחֲשָׁה לִי, בְּרֶגֶשׁ נוֹשָׁן

גַּם אִם שְׁקִיעָה
וְהַכֹּל רַק אַפְרוּרִי
זוֹ לֹא סִבָּה לַחְדֹּל

הַשֶּׁמֶשׁ מַגִּיעָה
מִן הַצַּד הַשֵּׁנִי
וְאִתָּהּ הָרוּחַ, לִגְדֹּל!

רובי, תוכל להביא לי תרחיש לאקטיביזם שיפוטי במדינת ישראל?



בהחלט, אני יכול.
ביוני 2021 קמה בישראל ממשלת החליפים ברוב של 60 מול 59. ראשי הממשלה היו נפתלי בנט ויאיר לפיד.
לבית המשפט העליון עתרו ח"כ עו"ד שמחה רוטמן ותנועת אם תרצו.
בהרכב של אחד עשר שופטים בית המשפט העליון הורה על ביטול הקמת הממשלה. חלק מהשופטים נימקו את עילת הסבירות בעניין. השופטים הסבירו כי החוק מקנה את ראשות הממשלה לאיש אשר קיבל את המנדט להרכבת המשלה, מהנשיא או מהכנסת. טענת השופטים, כי כוונת המחוקק שראש הממשלה המנהיג את המדינה יהיה האדם שנבחר ברוב קולות. אף כי שיטת הבחירה הנהוגה במדינתנו, הינה לכל הרשות המחוקקת, קבע זאת המחוקק בחוק, כדי להבטיח את מיקסום רצון הבוחר.
אכן בממשלת חליפים מוכרח כי ראש הממשלה החליפי יהיה אדם אחר. אך על מרכיב הממשלה לשקול במידה סבירה, שראש הממשלה החליפי הינו ראוי לקבל את המנדט, ואינו חבר כנסת סתמי.
בשונה מקואליציית נתניהו -גנץ. במקרה הנוכחי, מינה לפיד את בנט לראשות הממשלה, שלא קיבל יותר משבע המלצות לנשיא. דבר זה חורג ממתחם הסבירות והמידתיות, ואין ביכולתו של לפיד למנותו.
עילה נוספת אותה נקטו חלק מהשופטים, היא עילת ההשתק. השופטים טענו כי בנט שיקר את בוחריו, כאשר הבטיח כי לא יתן ידו לממשלת אחדות. במקרה כזה, בו קיבל מהבוחר את קולו, רק בשל הבטחתו, טענו השופטים כי אין ביכולתו להפר זאת, וכי דבריו מונעים ממנו להקים ולכהן כראש הממשלה בממשלת האחדות.


-נו, באמת. ממשלת בנט-לפיד כבר נפלה.



לפי העדכון שבידי, נכון לשנת 2021 הממשלה לא נפלה.


-אם אתה עוד ב2021, אתה צודק. אבל תהיה בטוח שאין שום תרחיש כזה, בית המשפט לא היה מתערב בזה.



אני מתנצל על טעותי. בית המשפט בישראל אינו נוהג להתערב במינויים פוליטיים. ובפרט, אם התקבלו ברוב ברור בכנסת.

כְּשֶׁפַּעַם אַחַת
אֹזֶן שׁוֹמַעַת
וְעַיִן רוֹאָה
וְעַיִן דּוֹמַעַת
עוֹמְדִים דּוֹם לְרֶגַע
עוֹצְרִים לַשְּׁנִיָּה
נֶאֱנָחִים, מַמְשִׁיכִים
מִסְתַּמֶּנֶת רְגִיעָה

כְּשֶׁפַּעַם שְׁנִיָּה
מַרְגִּישִׁים כְּבַר שֶׁדָּי
וְזֶהוּ, מִצִּינוּ.
נִמְאַס וּמִדַּי
דַּי עָמָל, דַּי רָעָב
דַּי זִיּוּף-שֶׁל-זָהָב
פּוֹצִים פֶּה, מִתְוַכְּחִים
מִסְתַּמֶּנֶת רְתִיעָה

וְהַמֹּחַ מִתְרוֹקֵן מֵרְגָשׁוֹת
וְהַלֵּב מִתְמַלֵּא בִּלְחִישׁוֹת
וּבֶחָלָל שֶׁנּוֹצַר בֵּין שְׁנֵיהֶם
סוֹעֲרוֹת נְפָשׁוֹת

וּכְשֶׁפַּעַם שְׁלִישִׁית
אֶבְיוֹנָה וּמָרָה
אֵי-זֶה מֶלֶךְ בְּלִי כֶּתֶר
יְזַמֵּר בְּשִׁירָה
בְּכָל רְחוֹב, כָּל פְּסִיעָה
כָּל סִמְטָה, כָּל שְׁקִיעָה:
נִכְנָעִים. אוֹ בּוֹכִים
מִסְתַּמֶּנֶת פְּגִיעָה

וְהַמֹּחַ מִתְרוֹקֵן מֵרְגָשׁוֹת
וְהַלֵּב מִתְמַלֵּא בִּלְחִישׁוֹת
וּבֶחָלָל שֶׁנּוֹצַר בֵּין שְׁנֵיהֶם
סוֹעֲרִים רְגָשׁוֹת.

וּכְשֶׁפַּעַם בְּחֶזְקַת n שֶׁל אֵינְסוֹף
מִשְׂתָּרְעוֹת לְמוּלִי
כְּמוֹ מִדְבָּר. אֵין לוֹ סוֹף
אָז הַמֹּחַ לַלֵּב אֶת תִּקְוָתוֹ מֵשִׂיחַ:
בָּטוּחַ אֵלּוּ פַּעֲמֵי מָשִׁיחַ.

הבטחתי- וקיימתי
ממלכה במבחן כעבור 14 שנים.
אשמח לביקורת. אני עדיין מתלבטת אם להמשיך. מה אתם אומרים?


אבא.
לא רציתי לצער אותך, לכן לא רמזתי עד כה.
אולם למרות רמת החיים הנוחה כבן אביר, אני מרגיש הרבה יותר ויקינגי מאשר כוזרי.
אינני יודע מדוע החלטת להצטרף לעם הכוזרי בעל ההנהגות המגבילות כל כך, אולם דרך החיים הזו איננה מתאימה לי.
כעת, לכשבגרתי, לקחתי אחריות על חיי והלכתי אחר נטיות ליבי.
על כן, אבקשך שלא תנקט צעדים על מנת להגבילני, ותתן בי את האמון ביכולותיי ובבחירותיי.
אל תאשים את עצמך. אינך אשם. זה אני ששלם עם עצמי ומוכן לשלם את מחיר בחירותיי.
מסור את אהבתי לאמא ולרחלה הקטנה.
ומי יודע, אולי עוד נשוב ונפגש ביום מן הימים.
היה שלום, אבי.
אלייסף


ידיים ממוללות באיטיות את הקלף. שומטות אותו ארצה בכאב וברפיון. דמעה חצופה פוגשת במכתב, במין אקורד סיום נוגה.


"אתה!" קול מגיע מאחוריו. אלרון לא מסב את ראשו אחורה. ממשיך להביט אל ההרים, מסרב לתת לאדם בעל הקול המוכר להבחין בפניו האדומות.
"שלום גם לך, מוכר מטאטאים נכבד." קולו מריר " האם יידרש ממני לחלוק לך כבוד, או להתחשב במעמדך כסוחר ולהמשיך לשבת על החול?"
איסתרק מתיישב על ידו בחרישיות, תנועותיו רכות, והוא משיב לציניות הכאובה שבקול חברו. "נדמה לי שבמעמדי כסוחר מטאטאים בינוני אאלץ אני לחלוק לך את הכבוד הנדרש מאדם במעמד הביניים למושל מחוז ואביר בעל שם... מה רופף את רוחך עד כדי כך שאתה מתיישב על חולות כאזארן כאחד מקבצניה, אביר יקר שלי?" ידו נחה על כתפו השחוחה של אלרון. כמעט מחבקת.
אלרון משך באפו, מעלים כל זכר לבכי קודם
"השמועות הרכלניות הגיעו כנראה גם לאוזניו של הוד מלכותו, הלא כך? אינני צריך לחזור עליהן."
איסתרק בלע "הגיעו."
ההבנה נפלה על ראשו של אלרון והוא התרומם במחאה "לכן יצאת מהארמון, איסתרק? לא היית צריך להשפיל כך את כבודך, בגללי."
המלך שלח אליו מבט רך "לא הייתי צריך, רציתי." הוא מרצין "חברים דואגים אחד לשני" חיוכו נבוך.
הניצוץ הציני כבה בעיניו של אלרון, וכעת הוא נראה פגיע מתמיד.
הם הביטו זה בזה. נותנים אחד לשני להבחין זה בדמעות וזה בהכלה השקטה.
ידו של איסתרק נשלחה, איטית, לעבר לחיו של אלרון. מנגבת דמעה חמה.
אלרון כבר לא נרתע. מתמסר, לידו של איסתרק, להבטחת האמון שבה.

והשמש השוקעת עדה לחיבוק האמיץ שחולק לו המלך, להתפרקות של האדם החזק כל כך אל תוך זרועותיו.
לנחמה.

בס"ד

האם אתם מהמתחשבים???


ראה ראיתי

אנשים בסופר רצים

נתקעים באחרים מבלי משים

טוב שכולם יצאו שלמים,

אנשים ממתינים בתור למרפאה

מתווכחים בקול מחאה

כמעט ונצרכים להחייאה,

שכנים גרים באותו בניין

מרעישים ומלכלכים

הרי הכל להם קניין

אין דין ואין דיין.



ולעומת זאת

ראה ראיתי

אנשים הולכים בניחותא

מבקשים יפה לעבור במטותא

אנשים מוותרים על התור

בעיות מנסים לפתור,

שכנים מתחשבים

שכניהם להם חשובים,

ראיתי המעבירים על המידות,

וחשבתי עדיף כמותם להיות.

לפעמים
ממש באמצע

בא לך להעיף תכסא אחורה
לקום ולהתמתח לארבע כנפות הארץ, לפהק עד קצה היכולת, ולסיים את הפהוק במין שאגה חסרת פשר.

לפעמים בא לכתוב משהו מהבטן

מתפרץ

כמו סילון אדים שמגביה את המכסה

בלי להעביר מסר
בלי שיאהבו ובלי שישנאו
סתם נהמה אישית כזו
שתהדהד בין כתלי עולמי בלבד


ולמרות שלא מסתכלים לצדדים
בכל זאת מתחשק שכולם ישמעו

ב''ה

הָעֵץ זְקוּף הַקּוֹמָה הֶעֱתִיר בֶּעָלִים נַד לִשְׁכֵנוֹ דַּל הֶעָלִים וְהָאֲפַרְפַּר, בְּבוּז. וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נָתַן מַבָּטוֹ אֵלָיו. עָסוּק הָיָה הָעֵץ הַלָּזֶה בְּקַבָּלַת פְּנֵי הַבָּאִים לַחֲזוֹת בְּפֹארֹתָיו. שִׁכּוֹר מִן הַתִּשְׁבָּחוֹת, צוֹהֵל מִן הָאֲנָשִׁים שֶׁחָגוּ סְבִיבוֹ וְקָשְׁרוּ כִּתְרֵיהֶם בְּכִתְרוֹ. וּלְעֻמָּתוֹ הָעֵץ הַדַּל שֶׁלְּצִדּוֹ, נָבוֹךְ הָיָה. כִּי אַף אֶת אֲשֶׁר עִמּוֹ מֵעָלָיו הַבּוֹדְדִים וּמִפֵּרוֹתָיו הַמְּעַטִּים, לֹא יָדַע אִם טוֹב נָהַג בָּהֶם, וְאִם כֵּנִים הָיוּ דְּבָרָיו אֲלֵיהֶם. וְהָיָה יוֹשֵׁב וּמְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וְנוֹתֵן אֶת כָּל לִבּוֹ לְכָל עוֹבֵר אֹרַח שֶׁחָמַד לְצִלּוֹ הַמּוּעָט. קָשֶׁה הָיָה עָלָיו הַפְּרֵדָה מִכָּל עָלֶה וְעָלֶה שֶׁהָיָה וְאֵינֶנּוּ, וּמִן הַצֵּל שֶׁהָיָה בָּא לְעֵת עֶרֶב וְחוֹמֵק עוֹבֵר. וַאֲפִלּוּ מֵרִגְעֵי הַזְּמַן שֶׁחוֹלְפִים עַל פָּנָיו קָשֶׁה הָיָה עָלָיו פְּרֵדָתָם. כִּי כָּךְ הָיְתָה דַּרְכּוֹ שֶׁל הָעֵץ הַדַּל שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר נַפְשׁוֹ לְכָל יְצוּר וְאַף לְכָל עֵת, בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה. כֹּה שׁוֹנִים הָיוּ הָעֵצִים הַלָּלוּ זֶה מִזֶּה. עַד כִּי הָיָה נִדְמֶה לִפְעָמִים כִּי הָאֶחָד הוּא עֵץ וְהַשֵּׁנִי יְצוּר חַי. וְהָאֲנָשִׁים הַהוֹלְכִים אָנָה וָאָנָה הָיוּ מִשְׁתַּבְּחִים בְּעֵץ גְּדוֹל הַקּוֹמָה וְרַב הֶעָלִים וְאֵינָם שָׂמִים לִבָּם אֶל הָעֵץ הַדַּל שֶׁיּוֹשֵׁב לְצִדּוֹ וְרֹאשׁוֹ חֲפוּי. פֶּתַע מֵאַרְבַּע הרוּחוֹת בָּאָה הָרוּחַ וְנִתְהַפֵּךְ הָעוֹלָם. הָעֵץ רַב הַמִּדּוֹת עָף בִּקְלִילוּת רַבָּה אֶל הַיְּשִׁימוֹן וְהָעֵץ שֶׁלְּצִדּוֹ לֹא נָע וְלֹא זָע. וַיְהִי לְפֶלֶא בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת. לֹא יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי בְּכָל עֵת שֶׁצָּמַח הָעֵץ רַב הָעֲלִילוֹת לְמַעְלָה, הֶעֱמִיק אָז הָעֵץ שֶׁלְּצִדּוֹ מַטָּה, וּבְכָל עֵת שֶׁשָּׁתָה הָעֵץ הַגָּדוֹל מִמַּשְׁקֶה הַיֻּהֲרָה הָיָה זֶה שֶׁלְּצִדּוֹ נוֹתֵן בַּעֲנָוָה אֶת נַפְשׁוֹ לָאֲדָמָה. חִפְּשָׁהּ הָרוּחַ מָקוֹם לִשְׁכֹּן בּוֹ וְרַק הָעֵץ הַדַּל בַּעֲנָפָיו וְהֶחָזָק בְּדַעְתּוֹ הִטָּה אָזְנוֹ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה הִיא מְנַשֶּׁבֶת וְהוּא חַי.

גילוי נאות - זו פעם ראשונה שאני מעלה דיון בעצמי, אז אני לא בטוחה אם זה הקונספט אבל איך אומרים? אם לא תנסה איך תדע?
אז יאלה, מנסה

יצא ועלה הנושא בדיון אחר וחשבתי שיהיה מקום להעלות את הדיון לבמה אחרת, נפרדת.

הדיון עסק בכך שמירב המותחנים הקיימים כיום על מדף הספרים החרדי הם מותחנים העוסקים יותר באקשן שקשור למוסד, שב"כ וכל יתר זרועות הביטחון, ומעבר לכך לא תמיד ישנו גיוון והעלילות לעיתים דומות אחת לשניה (למרות שבמידה מסויימת הדבר מתקבל על הדעת כי יש גבול לכמות החידושים שאפשר להכניס בסגנון אחד מסוים).

בעצם מדוע אין מותחנים מסוג אחר על המדף שלנו?

בחיפוש שביצעתי ראיתי את ההגדרה הבאה:



בדיון שעלה, צפה השאלה מדוע בעצם ספרות המתח שקיימת כיום מובילה אותנו מיד לגיבורי על וסוכנים כל יכולים - מנגד, כתוב בהגדרה המצורפת כאן, שחור על גבי לבן, שמותחן הוא בעצם ספר שמורכב ממתח עתיר באקשן ופעולה ומודגש שזה ז'אנר שאהוב במיוחד על בני נוער.

ובעצם מכאן עולה השאלה המדוייקת יותר, המעשית, אם תרצו לקרוא לה כך:
האם יש מבוגרים ואולי גם בני נוער שירצו לצרוך מותחנים מסוג אחר במגזר החרדי?
האם יש מקום לקטגוריות חדשות בסוגת המותחנים? האם יש בהן צורך ואם כן - מי הקהל יעד שלהן?

בשנים עברו (10,15 שנים לפחות) הספרים היו בסגנון אחר, כזה שלא כלל רק סוכני מוסד או שב"כ שמתרוצצים ממקום למקום באקדחים שלופים. הוא כלל היסטוריה, מאבקים מדיניים, התחבטויות, רבנים מזוויות שונות של העלילה ועוד.

יכול להיות שאולי הצורך הוא לאו דווקא בשינוי המותחנים הקיימים אלא הרחבת מדף הספרים החרדי לקטגוריות חדשות שלא עלו על המדף הנ"ל כבר זמן רב או מעולם לא? כי אם קהל היעד של ספרי המתח כיום הוא נוער על שלל גילאיו ופונה לשני המגדרים, אזי מה שקיים בשוק ככל הנראה מספק, על אף הטעויות, חוסר התחקיר לעיתים או חוסר הדיוקים וכו'.

ועולה עוד שאלה: אם קהל היעד של מותחני האקשן והפעולה הוא לא רק נוער וכולל בתוכו גם נשים - האם ישנן נשים שיעדיפו לקרוא ספרים מסוגת הרגש או שהן נואשות לסגנון חדש ומרענן בז'אנר המתח הקיים? רומן מסוג אחר?

האם לדעתכם יש מקום למותחן רצח על מדף הספרים החרדים? מותחן משפטי? או אולי דווקא מותחן בלשות?

יכול להיות שבכלל יש צורך בהרחבת ז'אנרים אחרים במדף שלנו, כמו: מדע בדיוני על שלל גווניו, רומן היסטורי או רומן בלשי.

האם נחוץ שיהיו קטגוריות נוספות בז'אנר המתח או שדי במה שקיים?

אלו הרבה שאלות שלדעתי כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו כדי שנוכל להעשיר אותנו כחברה ולמנוע צמצום מחשבתי ותבניתיות שגורמת להרגל. יכול להיות שאי שם ישנם אנשים שרוצים לכתוב סגנון חדש ופורץ דרך ולא יודעים האם יש בכך צורך וביקוש.

אני מאמינה שכמה שיותר מגוון יותר טוב, מה גם שמובן שזה לא סותר את העובדה שניתן להרחיב את מדף מותחני האקשן שקיים ומתרחב לנוער שאוהב אותנו ואף חלק מאיתנו הבוגרים צורך אותו בהנאה. אבל מה שחשוב הוא שנרחיב לא רק את המדף הספציפי הזה וניתן מענה לאלו שרוצים משהו אחר, חדש ומרענן, כי אחרי הכל אף ספר לא יכול להתאים לכולם, לכן צריך לייצר ספרות בעלת מנעד רחב ככה שכולם ימצאו סגנון שהם אוהבים

אשמח לשמוע לדעתכם

פרק 1

7:00, שטיבלאך מאה שׁעורים

לייב'ל השלים את תפילתו תוך כדי קיפול הטלית ונחפז לביתו.

"ר' לייבל, ר' לייבל, קרה משהו? למה קמתם כל כך מוקדם היום? לאן אתם ממהרים?"

- "אני עסוק היום. אין לי זמן. שולם".

לייבל נכנס לביתו בבהילות והעיר את הרבנית משנתה.

"שורהל'ה, אתם יודעים, לא ישנתי כל הלילה. לא הפסקתי לחשוב על מה שסיפרתם לי על טאטי שלכם. מצד אחד אני מבין שהוא במצוקה וחייבים לעשות משהו, אבל מצד שני מה יהיה עם כל הפעילות שלי למען האידישקייט? מי ידאג לכלל ישראל, להקב"ה? מה אתם אומרים שנלך אליהם עוד מעט לארוחת בוקר ונשאל להם מה לעשות?!"

- "טאטי עכשיו בעבודה. נלך אליהם לארוחת צהריים, אחרי שהוא חוזר מהעבודה".


14:00, בתי ורשה

לייב'ל והרבנית נפגשים עם השווער.

"טאטי, אנחנו מבינים שהמצב לא פשוט ועוד מעט יש את החתונה של אהרל'ה. אבל מצד שני, אתם יודעים שאני פעיל מאוד ב'החומה' וב'משמר היהדות', איך אני יכול להזניח את כל הפעילות הזו?! מי יעשה את זה במקומי?!"

- "אני שומע, ר' לייב'ל. אתה יודע שאני מאוד אוחז מכם. אבל עם כל הכבוד, אפשר לקיים שניהם. אתה לא צריך לעסוק כל היום בפעילות. תעבוד בבוקר כמה שעות, ואז תצא לפעילות. בכל זאת, אתה כבר לא ישיבע בוחער. יש לך משפוחה לפרנס".

"אני שומע, אני שומע. אז במה אתם ממליצים לי לעבוד?"

- "תיכנס לענף שלי, במה שכל מאה שׁעורים עובדת".

"האא, זה. יש בזה פרנוסה?"

- "מה, נראה לך שזה מקווה נייעס?! נראה לך שאני מבזבז את הזמן שלי סתם?! זה תלוי כמה אתה שעות אתה עובד ביום וכמה ניסיון יש לך. פשוט מאוד".

"יא. גוט. לכם כבר יש ניסיון של עשרות שנים, ברוך ה'. אולי אתם יכולים לתת לנו כמה עייצ'ס איך להצליח בעבודה?"

- "ס'איז אגאנצע תיירה... אז ככה. דבר ראשון, אל תסתובב כמו שנורר עם כמה מטבעות עלובים ביד. ככה עשיתי כשהתחלתי. החבאתי את כל הכסף בכיס והסתובבתי עם כמה 'מצלצלים' בקול רעש גדול. הייתי בטוח שככה כולם יחשבו שאני מסכן, שאספתי רק כמה פרוטות, וייתנו לי ביד נדיבה. אבל אז גיליתי שאנשים לא מתחברים ל'לא יוצלחים'. בני אדם רוצים לרכב על גלי ההצלחה, להיות חלק ממשהו גדול... מה עשיתי? לקחתי מהגמ"ח של הירשמן הלוואה של כמה שטרות, הסתובבתי איתם ככה שכולם יראו, וברוך ה' נפתח לי השפע. אנשים התחילו לתת יותר".

"פששש... אזא איינפאל. צריך להיות קצת פסיכולוג כדי להצליח בעבודה הזו..."

- "כן, כן. אנשים חושבים שזו עבודה פשוטה, אבל האמת היא שזה ממש מקצוע לכל דבר. א'קיצער, אתה שומע, איפה אחזנו? הא, בעייצע'ס. אז כן. עוד דבר, אתה צריך למצוא סיבה טובה למה אתה אוסף. אנשים לא אוהבים לתת סתם בלי סיבה. ככה זה, מה לעשות?! פעם היה מספיק לומר 'הכנוסת כלה' ואנשים היו פותחים את הלב ואת הכיס, אבל היום זה כבר לא מספיק. אנשים חושבים לעצמם: 'כל מאה שערים צריכים הכנוסת כלה, למה שאתן דווקא לך?' אבל אל תדאג, בשנה הקרובה אתה יכול להגיד: 'השווער שלי מחתן בן עשירי ואין לו אפילו להוצאות המינימליות והבסיסיות ביותר'. לי המשפט הזה מאוד עוזר. אם אתה רוצה אתה יכול גם להוסיף: 'החותן תלמיד חוכעם גדול, ומי שייתן 50 שקל הוא יתפלל עליו תחת החופה'".

"אבל טאטי, יענקי הוא רק הבן השלישי שלך, וכבר קניתם את הדברים הבסיסיים לחתונה. אנשין אפילו תרם לך את האולם ואת הפויקער. זו לא בעיה ככה לשקר?"

- "אוי לייב'ל, מאך מיר א טויבע. אל תהיה לי עכשיו אויבער חוכעם. אם על ההתחלה זה הכיוון שלך אין לך סיכוי להצליח בעבודה הזו. היום יש המון תחרות. אתה לא היחיד. יש אפילו אנשים שלא משלנו - מהיישוב הישן - שגנבו לנו את השיטה. איזה אנשים! חצופים! אנחנו המצאנו שיטה והם באים בלי בושה וגונבים אותה. איפה האנושיות? מינימום של הוגנות! פחחח. וחוצמיזה לייב'ל, אתה יודע טוב מאוד שיהודים רוצים וצריכים לתת צדוקה. אלא מה, יש להם יצר הרע שקצת מקשה עליהם, אז אנחנו עוזרים להם להתגבר עליו. זה הכל".

"אז זה גם עבודה וגם זיכוי הרבים. הא, גוואלדיג! מיירעדיג! טאטי, איפה הכי כדאי להסתובב?"

- "זה סוד צבאי. מצטער, אבל את זה אני לא יכול לגלות לך. כשהתחלתי לעבוד שילמתי הון תועפות לכמה מזקני ירושלים כדי שילמדו אותי איפה ומתי בדיוק כדאי לאסוף. מאז אני שכללתי את השיטה, והיום כבר יש לי סדר שבועי קבוע. אולי כשכבר לא יהיו לי את הכוחות לעבוד אני אגלה לך. בינתיים אני יכול להגיד לך דבר אחד - פה, במאה שׁעורים חבל על הזמן שלך. כמעט לא עושים כסף. כל השכונה בביזנס הזה, ובאשמת הקנאים אין כמעט אנשים מבחוץ שיש להם מה לתת. הם הבריחו מפה את כולם והרסו את הפרנוסה של כל מאה שׁעורים. תסתובב בעיר, שמה יש לך יותר סיכוי".

"טאטי, ככה אתה מדבר נגד הקנאים?! בזכותם אנחנו עוד איכשהו יכולים לגור כאן בשכונה! בכל אופן, תן לי ברוכה שאצליח בעבודה, שתהיה פרנוסה בריווח".

- "זיי געזונט. שפע ברוכה והצולחה! דרך אגב, שכחתי להגיד לך - כל אחד שנותן לך, אפילו שקל או חצי שקל, תברך אותו ב'תזכה למצוות, שפע ברוכה והצלוחה'. אל תהיה חניוק ותגיד 'שכוייח'. אל תיתן לאף אחד את התחושה שהוא עושה לך טובה. להיפך, אתה עושה לו טובה שאתה מזכה אותו לפרנס יהודים כשרים שיוכלו להמשיך לשמור על הגחלת, שלא תשתכח תורה מישראל! בלי הירושליימער יידען כל האידישקייט הייתה נעלמת! הם עם הפשורות שלהם! אלא מה, אתה צריך לברך אותם שיהיה להם שפע כדי שיזכו לתת לך בפעם הבאה. וחוץ מזה, שאנשים זוכרים אותך, ואם אתה נחמד אליהם הם ייתנו לך גם בפעם הבאה, ואולי אפילו ייתנו יותר".

"שכוייח טאטי. זיי געזונט און שטארק. א גוט יאר!"

- "רגע, רגע, קלצקין מכריז שם משהו. מי?? מה??? אני לא מאמין!!

בס''ד

הערה: הסיפור הוא ניסיון שלי בכתיבת קטע אקשן, בשבילו השתמשתי בדמויות ממלכה במבחן. הסגנון שונה במקצת מהסדרה המקורית. אודה לתגובות!

רעואל רכב על סוסו באיטיות, מביט בחייליו.

פלוגה ראשונה, חמש מאות קשתים, עומדים שורות שורות, קסדותיהם המוזהבות נוצצות בשמש.

פלוגה שנייה, חמש מאות רמחים,שורות שורות, להביהם דוממים, מנשה קחבר עומד בראשם.

פלוגה שלישית, שלוש מאות חמישים פרשים, שורות שורות, הרכבים מרגיעים את סוסיהם העצבניים.

פלוגה רביעית וקטלנית מכולם, 120 מונדרים, שורות שורות, מריחים את האוויר בדממה.

רעואל נשם, והביט אל האופק.

כל מה שהוא רצה להגיד הוא כבר אמר, כל אחד מאנשיו ידע למה הם נלחמים.

הוא נשך את שפתיו, והרים את ידו השמאלית.

הרמכים החלו לצעוד.

הוא הרים את ידו בשנית.

הקשתים החלו לצעוד.

רעואל נשא תפילה להצלחתו של מנשה, והתחיל להתקדם.

הפרשים דרבנו את סוסיהם מאחוריו. המונדרים החלו להקיף אותם, בקבוצות קטנות של חמש חמש, מעיליהם החומים מתנופפים ברוח.

מילים קצרות מקינת הישימון חלפו בראשו.

אם הקוורים ינצחו הנזק האדיר יהיה לא בגשמיות, אלא ברוחניות.

הוא הצעיד את סוסו למעלה, על הצוק ההררי.

סכנת ההחלקה הייתה גדולה, והוא נדרש לריכוז אין סופי כדי לנווט את סוסו, אבל הוא היה מלכם של כל החיילים, והוא היה חייב לצפות בהם, ולהתפלל לשלומם.

מתחתיו, עלו הפרשים במדרון הצוק, נקודות אפורות זעירות, כלי נשקם נוצצים.

מרחוק, הפלוגות של מנשה החלו לעלות לכיוון ההר.

הרמכים הגבירו את קצב צעדם, ואז החלו לרוץ.
הקשתים רצו אחריהם, קשתם הקפולה מכוונת אל על.

הרמכים כבר הגיעו לחצי ההר, רעם פסיעותיהם הרעיד את האיזור.

קריאת עיטים נשמעה. הקוורים הגיעו.

בקצה ההר נראו כמאתיים פילים, עומדים בשורה, עיטיהם של הקוורים שוחררו, וחגו מעליהם.

מאחוריהם, רעואל ראה עוד פילים, גוררים סלעים כבדים במטרה לגלגלם במדרון.

הקוורים עצמם,מחזיקים נבוטים וגרזנים כבדים, צעדו ביניהם, רוכבים על סוסים שחורים.

ואנאנה הגדול, שתי מטר גובהו, עלה על קצה הצוק הנגדי, צופה בחייליו.

רעואל דרבן את סוסו, למרות הסכנה, והחל לדהור במעלה הצוק.

הרמכים והקשתים לא נרתעו, בצעקות מהתהילים הם המשיכו בריצתם, מתקדמים במעלה ההר.

מנשה צעק,וחמש מאות הקשתים שלפו את חיציהם, כאיש אחד, וירו כלפי מעלה.

צעקות הפילים נשמעו,והרמכים זנקו לקרב, להביהם פוגשים ברגלי הפילים ובגרזיני הקוורים.

מנשה רץ בראשם.
רומכו בלם גרזן של קוורי חסר עין, ופגיונו פגע בלוחם קוורי אחר,שזקנו קלוע בצמות.

חייליו רצו אחריו, חומקים מרגלי הפילים האפורות המאיימות לרמוס אותם.
רמכיהם הסתחררו בידם,יוצרים חתכים ברגלי הפילים ובקוורים אדומי-המעילים.

העיטים צללו לעבר הרמכים, והקשתים של מנשה ירו.

עיט פצוע אחד כמעט נפל על מנשה, אך הוא חמק הצידה והמשיך בריצתו.

מהצוק נשמעה קריאתו של ואנאנה, והפיל הגדול ביותר הגיע.

עשרים הקוורים הגדולים והמאיימים ביותר הלכו סביב הפיל,אך לידו הם נראו משמימים בעליבותם.

עיניו האפורות של הפיל בצבצו מקסדת ברזל שחורה.קסדה ענקית,שנמשכה מאוזניו עד לאמצע חדקו.

שני שרשראות אדומות כדם היו מלופפות סביב ניבי השנהב שלו.
גולות ברזל כבדות נמשכו מהשרשראות והתנדדו בדממה.

הפיל היה מכוסה בשריון חוליות והעור שבצבץ מהם היה מחוספס ומלא צלקות.
הוא היה גדול כל כך שמנשה לא ראה את המתרחש על גבו.

רק קצה הצלצל נראה לעין.

צלצל מתכת ענקי בצבעי ירוק אזמרגד,
הוא היה גדול יותר מהצילצלים הכפולים ששמרו על אתיל.

מגבו של הפיל נשמעה קריאה קוורית, והצלצל ירה לכיוונו של רעואל.

סוסו של רעואל נעמד על רגליו האחוריות ,צוהל.
רעואל עצמו הוריד את ראשו,מתפלל.

החץ-אם אפשר לקרוא לזה חץ- ארבעה וחצי מטר ארכו, חודו בגודל של ילד ממוצע, החטיא את רעואל בחצי מטר וריסק את אחד מסלעי הצוק.

מתך אבנים וסלעים החל להתגלגל והקשה עוד יותר על הפרשים שרכבו בצוק התלול.

מנשה הביט מרחוק.

אסור שהצלצל יירה שוב.
גם עם החץ לא יפגע ברעואל או באחד החיילים, עוד פגיעה אחת בצלע ההר תמוטט את כולו.

מנשה התפלל שרעואל ימהר, ורץ לעבר הפיל.

עשרה מהקוורים הגדולים רצו אליו, האזמגד של כלי נשקם בולט על רקע שריונם האדום.

מנשה הטיל את פגיונו, פוגע בקוורי אחד, ושלף חרב קצרה.

בתנועות שיסוף מהירות, מסתובב בן הקוורים, הוא בלם ותקף.
נקודה כסופה שנעה בין גלימות אדומות ולהבי אזמרגד.

הרומך שלו מתקיף, החרב שלו בולמת, הרומך בולם, החרב מתקיפה.

הוא בעט בקוורי המחזיק גרזן,חרבו עוצרת פטיש של אחד אחר.

בכמה רגעים, יללות הקרב של העשרה הפכו לזעקות כאב, אך אז הגיע הפיל.

צילו החשיך את פניו של מנשה.
רגליו היו מוגנות בטבעות ברזל,מכוסות חודים ארוכים.

מנשה התקדם לעברו באיטיות.

מאחוריו,הקוורים החלו להקיף את הרמכים, שהתגודדו במעגל.
חמישים מהפילים הנותרים התקדמו לעבר הקשתים, כחומה אפורה ענקית.

הקשתים ירו במהירות, שולפים חץ אחר חץ.
אך על כל פיל שנפגע היה פיל אחר שהתקדם.

הזמן אוזל.

רעואל החיש את מהירותו עוד קצת, חומק מהסלעים המתגלגלים,מרגיש את הקושי של הסוס.

הוא הביט בואנאנה.
"מקאן" הוא צעק לשר צבאו הצעיר "חפה עליי!"

מקאן הדליג את סוסו במעלה הצוק,עובר מעל הסלעים.

יללה נשמעה.

"הקוורים שחררו בעורף זאבי פרא" הוא שמע מונדרי אחד אומר.

"אתה תעזור לי איתם?" צעק מקאן.

המונדרי הנהן באיטיות.

"בן נולד לך לפני שנה, נכון?" דיבורו האכפתי של מקאן היה ניגוד מוחלט לפראות בו הוא הנהיג את סוסו.

"כן, קנז" קרא המונדרי.

"אני יבין אם תבחר לעבור לעורף" קרא מקאן.

המונדרי הניד בראשו "אני נלחם בשביל בני, ועתידו הרוחני" ענה המונדרי, והדהיר את סוסו לצידו של מקאן.

"אנחנו מאחוריך,הוד מלכותו" קרא מקאן.

רעואל הביט בואנאנה.

שביל איילות צר הוביל עד אליו, בצוק הנגדי,אבל הזאבים כבר טיילו בשביל.

זאבים ענקיים, אכזריים,שריריהם דרוכים ואפיהם מריחים את האויר.

רעואל שלף את חרבו הארוכה.

הזאבים חשפו שיניים,ארוכות וחדות כסכינים.

"עכשיו מקאן!" רעואל דהר.

הזאבים זנקו, עיניהם אדומות כדם.

חרבו של רעואל דקרה את הזאב הקרוב ביותר.

מקאן שלף את קשתו הקפולה, יורה בזאב שני.

עיט חולף הבחין במקאן וצלל לעברו, מקורו פתוח.

המונדרי זינק מסוסו,משסף את העיט בחרבו.

זאב שלישי נשך את סוסו של רעואל.
המלך הדפו בבעיטה,מרגיש בחתך קל השורף ברגלו.

זאב רביעי זינק לעבר רעואל,קרוב כל כך עד שהמלך הריח את הפרווה המדובללת.

חץ נוסף של מקאן הוריד את הזאב,ורעואל חזר לדהור.

עכשיו ואנאנה סובב את ראשו.

הוא כבר היה כל כך קרוב שרעואל יכל לראות את הלבן בעיניו, והם דהרו האחד לכיוון השני.

"מקאן, הנהג את הפרשים!" רעואל קרא "אני אלך אל ואנאנה".

מקאן הביט במלך לרגע אחד אחרון, ואז הביט אל חייליו.
הם חייבים להגיע מהר אל הפילים, הפלוגות של מנשה על סף שבירה.

עשרת הקוורים התקדמו לעבר מנשה.
שניים מהם אחזו לפידים מעלי עשן, שטשטש את שדה ראיתו.

מאחוריהם, פיל המלחמה הגדול עשה צעד לעברו, והאדמה רעדה.

מנשה שיכל את ידיו, מסובב באיטיות את החרב והרומח.

קוורי ראשון זינק, מנשה הפיל אותו מבלי למצמץ.
קוורי שני זינק מיד אחריו, ונפל גם הוא.

מנשה נשם באיטיות, ידיו עדיין משוכלות, אבל השמונה האחרים לא תקפו.

הפיל התקדם עוד צעד, האדמה שוב רעדה.

ואז הקוורים זרקו את הלפידים.

מנשה הדף אותם בנשקיו,והם נכבו, מעלים עשן רב כל כך עד שהוא נדמה כערפל סמיך.

כשהעשן התפזר,הפיל כבר עמד מולו,

מנשה הרים את הרומח,מוכן לקרב, ואז הקוורי זינק מגב הפיל.

שריונו של הקוורי היה מכוסה זהב טהור, וחרבו משובצת יהלומים. גלימתו וכל בדיו היו עשויים עורות של זוחלים, ומשובצים באזמרגד.

לרגע אחד, קצר ביותר, ראשו של מנשה הסתחרר ממדי הקוורי, וזה הספיק.

רצועת עור ארוכה, בקצותה גולת ברזל, נשלחה לעברו, ונלפפה על רגליו.

הקוורי משך בה פעם אחת, ומנשה נפל.

לרגע, כל חייליו של מנשה דממו.

עיגולם של הרמכים, המכותרים בין הקוורים, הצטמצם, ועכשיו כתפיהם כבר נגעו אחד בשני.

חציהם של הקשתים כבר החלו לאזול, וכשלושים וחמישה פילים עוד תקדמו לעברם.

מקאן וחייליו המשיכו לדהור לעברם, אך הלוחמה בזאבים עכבה אותם.

רק רעואל המשיך לדהור, מתעלם מנשיכת הזאב שברגלו.

הוא נעמד על גב הסוס, המושכות בידו האחת וחרבו הארוכה בידו השנייה.

ככה הוא הגיע לגבהו של ואנאנה היושב, שתקף ראשון.

צלצול החרבות הרעיד את הסוסים.

סוסו של ואנאנה היה רגיל לריח הדם ולא פחד כמו סוסו של רעואל, אך סוסו של רעואל היה עם אדונו מהרגע שהוא נולד, ולא ידע בריחה מהיא.

שני הסוסים הסתבובו בחזרה, נותנים לרוכביהם להפגש בשנית.

הפעם רעואל התקופף מעט, חרבו הגיע אל ואנאה מהצד, אך חרבו השחורה של הקוורי מנעה את ההתקפה ללא מאמץ.

והסוסים חזרו, שוב ושוב.

הזיעה הרטובה הקשתה את אחיזתם של האנשים בחרבם ובסוסיהם, ואת אחיזם של הסוסים בקרקע הסלעית והתלולה, אבל אף אחד מהם לא נכנע.

כל חייל מכל מקום בשדה הקרב יכל לצפות בהם,מסנוורים מהשמש,אך לא עוצרים.

שני צלליות על רקע הצוקים.
כתם בהיר על סוס לבן, מזנק במהירות שוב ושוב, פיאותיו וזקנו מתבדרים ברוח,
והר כהה על סוס שחור, לא זז, חרבו הכבדה מרעידה את הסלעים שמתחתיו, צמתו הענקית נעה באיטיות מחושבת.

העיטים החלו לחוג מעל השניים, מריחים את הדם, כמו שומעים את התנשפויתיו של רעואל , הנאבק שוב ושוב בעוד כוחו אוזל לשווא.

ודווקא אותם עופות זהובים ועניהם הרעבתניות החזירו למנשה, הנגרר על הרצפה חסר אונים, את הכוח לעשות עוד מעשה גבורה אחרון, שאולי יכפר על כשלונו הקודם, למראה השריון המהודר של השובה הקוורי.

בפיתול נמרץ, הוא הצליח להתקדם במילימטר לעבר רומחו. ידו נמתחה במהירות, אצבעותיו סגרו על ידית העץ הארוכה, וזרועו הניפה את הנשק אל על.

הרומח עף כחץ,עובר בין טבעות הזהב, וחודר את צווארו של הפיל הגדול,הפיל התנודד.

אך הוא לא נפל.

הוא לא נפל, אך לרגע אחד חדקו נגע ברצפה, וזה מה שגד בליטאר היה צריך.

כמו במחזה, כולם הביטו באיש מעוות הצורה.

קומתו נמוכה כילד, זקנו נמשך כמעט עד למתניו, וגופו מכוסה בשריון אצילים שחור- לבן.

הוא זינק על החדק של הפיל, והחל לטפס עליו, זריז כנמיה.

הפיל הפצוע נדנד את ראשו, גולות הברזל המחוברות לחטיו הונפו לעבר גד.

גד רק זינק במהירות פעמיים,עובר את המכשול. גולות הברזל הסתבכו זו בזו, ושברו את ניביו של הפיל.

עיט צלל לעבר גד, אך הוא רק זרק גרזן הטלה קצר, והעיט צנח על הרצפה.

הקוורים שהיו על גבו של הפיל הגדול חייכו, וכוונו לעברו של גד את הצלצל.

גד המשיך לרוץ.

הצלצל ירה.

גד סיבב את גופו על החדק, והחץ עבר מעליו, פוגע באחד מהפילים האחרים.

חיוכם של הקוורים נמחק.

גד לעומתם, חייך.

הוא הסיר את קסדתו, והיכה איתה בעוצמה ברומח של מנשה.

עכשיו הפיל נפל.

גד זינק ממנו במהירות, נוחת על גבו של קוורי חסר שיניים ומעלף אותו במכת-מרפק.

עשרות קוורים רצו בבהלה, רומסים אחד את השני, מנסים לברוח ממסלול הנפילה של הפיל.

חלק מהפילים נבהלו גם הם, והחלו לרוץ, זורעים הרס במה שעמד בדרכם.

פלוגת הרמחכים של מנשה הפכה את עצמה לראש חץ. מגינו הכסוף של כל אחד מהם מחפה על החייל שלצידו,והרמכים שלהם מופנים כלפי חוץ, דוקרים כל מה שנקרה בדרכם.

כשהקשתים ראו אותם, כל קשת שלף שני פגיונות קצרים, מחבר אותם לצדי הקשת.
והם התחילו לרוץ בין הפילים,משתמשים בקשת הקפולה כחרב דו להבית.

מקאן הבחין בהכל.
"פרץ" הוא קרא למנהיג המונדרים "לכו לפילים שברחו,אנחנו נמשיך לעורף.

פרץ, משסף זאב עם חרבו המעוקלת, הנהן, ועשרה מונדרים החלו לדהור במורד.

כצבא הקוורים, גם ואנאנה הגדול איבד לרגע את ריכוזו,ולרעואל זה הספיק.

הוא תקף את ואנאנה שוב ושוב, סוסו רוקד במעגלים. חרבו מהירה עד כדי כך שנראתה כמניפה.

הקשתים של מנשה כבר הגיעו אל הרמכים שלפניהם. עכשיו הרמכים התבצרו במעגל חיצוני,והקשתים עמדו מאחוריהם במעגל פנימי, יורים.
כל קוורי שהתקרב אליהם נפל מיד.

חמישה מתוך המונדרים הגיעו לפילים. חלקם כבר טיפסו על הפילים,מרגיעים אותם ברכות,ואז מנווטים אותם כרצונם.

חמשת המונדרים האחרים התגרו בזאבים. מסיחים את דעתם מצבאו של מקאן, שעכשיו התקדם בלי הפרעה.

מעליהם על ההר, ואנאנה הגדול הלך צעד אחורה, מסוחרר מהתקפתו של רעואל.

מנשה שכב עדיין על האדמה הקרה, מביט בקוורים הזועמים שמעליו.

" אני חושב שנהרוג אותו, קאה היי. מגיע לו למות".

הקוורי בעל עורות הזוחלים הביט אל ההר.

" לא" הוא אמר "בעוד רגע ואנאנה יורה לסגת, אני מריח עד לכאן את הפחד שלו. הרבה מאיתנו יצליחו לסגת, אבל חלק לא. הפרשים שלהם מתקרבים לאגפינו, כמו שהם תכננו מלכתחילה. הרמכים שלהם טובחים בנו, ועכשיו גם יש להם פילים. זה יהיה ההפסד הגדול ביותר של ואנאנה"

הוא הביט במנשה.
"של ואנאנה" הוא הדגיש שוב.

"הבחור הזה" הוא הצביע על מנשה " הוא השבוי האישי שלי, ואתם שעזרתם לי תהיו האלופים שלי בבוא היום, כשאני יהיה מנהיג הקוורים"

מנשה הביט בו בשלווה, ועצם את עיניו.

הנה, משמיים הצילו את חייו בגלל תככנות קטנה, ואם כל הקשיים בשבי הקוורי, והוא ידע על הקושי הגשמי והרוחני בשבי הקוורי, משמיים יתנו לו את הכוח להתמודד שם.

וכשקאה היי נתן לו את המכה המעלפת ,הוא לא צעק.
כי הוא ידע שבבוא היום,הוא עוד יחזור לאתיל.

רוב הספרים שיוצאים לאור אמורים לעבור עיניים בוחנות נוספות, אם לא כולם.

הבעיה שקצת קשה למצוא את העיניים הנוספות הללו – ועריכה לא תמיד מתאימה לכל הכותבים, לפחות לא בשלב הראשון של הכתיבה. (קוראי בטא קוראים את הטקסט ממש בשלב לפני ההוצאה לאור, כך שזה רק ברעיון של קוראי בטא)

האם נראה לכם מתאים לפתוח פורום בו יעלו אך ורק חומרים שאמורים לצאת לאור? (הספר הצעה לסדר 2 נראה שפחות יתאים לכזה פורום כי העריכה שלו מאתגרת, אבל יש לי ספר חדש שהתחלתי לכתוב שהוא פנטזיה או יותר נכון בדיוני ואשמח לקבל עליו חוות דעת בכזו פלטפורמה)

• מה ההבדל בין הפורום החדש לבין הפורום הזה, אתם שואלים?

גם בפורום הנוכחי אפשר כמובן לעלות פרקים וחומרים אבל בגלל שהמטרה של הפורום זה יותר למידה ושיתוף קליל וקצר אז זה קצת מתנגש עם העלת חומרים לקריאת בטא.

חיפשתי קצת חומר על קוראי בטא וזה מה שמצאתי:

קוראי בטא – אנשים חובבי קריאה.
הם יכולים להיות מורים ונהגי אוטובוס – הדבר היחידי שמשותף להם זאת אהבה לקריאה. קוראי בטא, בהיותם חובבי קריאה, יכולים להיות בעלי הבנה גדולה מאוד בספרות. יכולה להיות להם עין חדה והערות מדויקות יותר מאשר לעורכים.
הם קוראים את כתב היד מתוך עניין, מתוך רצון, מתוך כך שהנושא מעניין אותם ובסוף אומרים את דעתם. דעתם יכולה להיות שני משפטים כמו: "אהבתי ממש." (ואז ננסה לחלץ מהם עוד כמה משפטים) והיא יכולה להיות מקיפה ומרתקת ולשלוח את הכותב למסע שלם של חיפוש עצמי והשראה.

ברמה הטכנית, חשוב לי לציין –

גם עם עורכים וגם עם קוראי בטא נוכל לדבר לאחר הקריאה. בעוד שאת הקוראים נצטרך הרבה פעמים לדובב ולשאול יותר שאלות מכוונות, עורך לרוב כבר יגיע עם המידע מעובד וימסור אותו באופן קוהרנטי וברור.

יש כתבי יד שעדיין לא בשלים – לקוראי בטא יש הרבה פחות סבלנות לקרוא אותם. באופן כללי, קוראי בטא לא מחויבים ואחת ה"תלונות" היא שהם מתפזרים ולא קוראים. עורך מתוקף ההסכם קורא בטווח זמן סביר (סביב חודש).

קוראי בטא קוראים מתוך תשוקה ועורכים קוראים כי ביקשו מהם.

קוראי בטא קוראים במטרה ליהנות ועורכים מחפשים את התקלות על מנת שיוכלו לספר עליהם.

️ככל שיש יותר קוראי בטא, יש יותר דיעות סותרות. כל קורא אוהב דברים אחרים. מצד שני, כשכל הקוראים אומרים אותו דבר, אפשר להבין שיש כאן בעיה.

אין ציפייה מקוראי בטא וחוות דעת שיערכו את הטקסט וייתנו הערות קונקרטיות ונקודתיות. קוראי בטא הרבה פעמים עושים את זה, והרבה פעמים עוזרים לנו על ידי תיקונים של אי-דיוקים בטקסט.

(גל אלגר)

זֶה יַעַר מֹתֶק, זֶה יַעַר
זֶה לֹא מָקוֹם לִילָדִים
הַגְּזָעִים דּוֹמְעִים שְׂרָפִים דְּבִיקִים
קוֹצִים בַּשִּׂיחִים, רְעָלִים בַּפִּטְרִיּוֹת

מַשֶּׁהוּ רִשְׁרֵשׁ שָׁם, אִמָּא'לֶה
מִישֶׁהוּ נִמְלַט
בַּסְּבַךְ הַזֶּה אֵין לִרְאוֹת דָּבָר,
פּוֹחֵד
תֵּן לִי בְּדַל - יָד לַמְרוֹת הַכֹּל...
הֱיֵה לִי לְאָב, לְמוֹרֶה, לְאֵל

וְאִם אַתָּה כְּבָר מִסְתַּכֵּל
אָז יֶשׁ לִי פֹּה טִפֹּנֶת בֹּץ
וְאִם אַתָּה כְּבָר מִתְכּוֹפֵף
אָז יֶשׁ לִי סוֹד לִלְחֹשׁ

הָעֵצִים הִצְחִיקוּ אוֹתִי
הָיְתָה תְּבוּסָה אַךְ לֹא מַתִּי עֲדַיִן
עַכְשָׁו יֶשׁ לִי שְׁבִיל פְּרָטִי בַּיַּעַר
וְלֵב נָקִי וּמְקֻרְצָף
.

לא יודעת למה זה עלה לי עכשיו... אבל טוב מאוחר...


את ל"ג בעומר הזה, אני כנראה לא אשכח לעולם!

אסון מירון. זהו היה אסון לאומי של כלל עם ישראל בארץ ומחוצה לה.

כולם חוו את האסון בדרך זו או אחרת.

בין אם היה להם קרוב – רחוק משפחה שנספה או נפצע באסון, בין אם הם חוו את האסון ורגעי המתח עם כל עם ישראל ובין אם היה להם קרוב משפחה במירון בשעת האסון והם חשו על בשרם את הדאגה לשלומו.

על האפשרות האחרונה הסיפור שלי מדבר.

אני ואחי הקטן ממני בשנתיים, במריבה תמידית, סוג של תחרות כזו על הצלחותינו ויכולותינו. לכן, כשקנינו כרטיסים לאוטובוסים המאורגנים בעירנו לכיוון מירון, דאגנו לכך שכל אחד ייסע בשעה שונה. שלא ניסע באותו אוטובוס. שלא תתעוררנה בעיות מיותרות ומריבות מיותרות עוד יותר. כך יצא שאחי, שלומי, יצא באוטובוס הראשון שיצא, ואני, ליאב, יצאתי באוטובוס של השעה עשר בלילה.

אני הרווחתי זמן עם חברים, אקשן של המדורות בשכונה שלנו, ולאחר מכן עלינו, מספר חברים לאוטובוס העושה פניו מירונה.


הנסיעה החלה בשירים וריקודים בתוך האוטובוס, שמחה גדולה. כולם רקדו על הכיסאות וביניהם, הנהג, הקפיד להגביה את הווליום של השירים מפעם לפעם.

לאחר זמן מה, השירים שקטו מעט וחלק מחברי נרדמו, כנראה הכינו את כוחם לריקודים אצל התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.

אני נשארתי ער. דיברתי עם חברי הטוב על הלימודים, על מירון, החופש, וסתם, דיבורים של שני בחורים, של שני חברים טובים.

ואז זה התחיל.

המידע החל לזרום טיפין טיפין.

חבר אחר, שישב עם אוזניות ושמע את ההדלקה ממירון הוציא אזניה אחת מאוזנו, פניו חיוורות. הוא ישב מאחורינו ולחש לתוך אוזננו. "קרה משהו במירון".

הסתובבנו אליו. "מה? מה קרה?" הבנו שזה לא משהו טוב. ראינו את פניו של רוני.

"צועקים שם ברמקולים, 'פיקוח נפש, להתרחק, פצועים...' זה נשמע לא טוב!" קולו רעד מעט. "עצרו את ההדלקה של תולדות אהרון, אומרים במקום זה פרקי תהילים ברמקול".

כמה מאלה שישבו סביבנו שמעו את דבריו של רוני והוציאו במהירות את הניידים שלהם, מתחילים להריץ שמועות באוויר.

האחד הכריז: "מרפסת קרסה! יש כמה הרוגים!"

אחד אחר, מקצה רחוק של האוטובוס צעק: "זה פיגוע"

"מה פתאום! כתוב לי כאן שזה היה הפרענצ'ס בהדלקה! הוא קרס!" שלישי הודיע את מה שקרא בניידו. "וואו, כמה אנשים אמורים להיות עליו!" הוא החל לפרשן ולחשב.

"מה באמת? איפה? תראו לנו!" נדחפנו, בוהים בסרטונים הראשונים שהחלו לצאת.

קול נשמע מכיוון כמה מושבים לפנינו: "אומרים פה שזה היה גג שקרס על אנשים!"

האוטובוס המה. היו בו רעש. לחץ. דפיקות לב מואצות. פנים חיוורות ורסיסי מידע שעדיין לא אומתו.

לפתע רוני אומר: "התחילו גל פתוח אצלי באוזניות. אומרים שיש עשרה הרוגים!" את המידע הזה הוא לחש. לא היה מסוגל לומר את זה בקול.

עשרה הרוגים!!!!

איך? איך זה קרה?

"עשרה?! זה לא יכול להיות".

"טוב". הוא לא התווכח. ממשיך להקשיב, פניו מתחלפות מרגע לרגע, נראות גרועות יותר ויותר. שלפתי מאוזנו אוזניה אחת, התיישבתי לידו והקשבתי גם.

"מספר ההרוגים רק עולה!" אני מעדכן בלחץ את חברי הטוב, איתמר, שצץ לידינו. "איזה הזוי!"

איתמר קישת את שפתיו "מטורף ממש".

האוטובוס היה כמו סיר לחץ מבעבע. הנהג ממשיך לנסוע, המוזיקה כבתה מזמן. חלק מיושבי האוטובוס החלו לקרוא תהילים, חלקם, היו צמודים לניידים שלהם. אוספים כל פיסת מידע.

אני התחלתי לבכות. התביישתי. אבל לא חשבתי על זה יותר מידי. ידעתי שאני ליד חברים שלי, אבל לא התייחסתי. כמו שהכרתי את אחי שלומי, הוא בחור שילך תמיד למקום הסכנה. וכמו שזה נראה עכשיו, הסכנה רצינית יותר מתמיד.

איתמר הגיש לי טישו. אני לא הפסקתי לבכות. לא מפסיק לחייג את המספר של אחי. אין שם קליטה. אבל אני לא מתייאש. שוב ושוב ושוב. ושוב. מתלבט אם להתקשר להוריי. אך ידעתי שהם כבר הלכו לישון. ידעתי גם שזה לא יתרום כלום לשלומי. חוץ מלחץ איום של ההורים שלי.

מספרי ההרוגים עלה מדקה לדקה.

"שישה עשר הרוגים"

"לא יכול להיות כל כך הרבה! מה כבר קרה שם?"

"לא יודעים בבירור".

"יש כבר עדכון על עשרים הרוגים!"

וכל זה עובר לי באוזן. איתמר לא מבין מה קרה לי. הוא שואל.

"שלומי שם!" אני לוחש לו.

איתמר קורס על הרצפה לידי, בוכה גם הוא. כנראה זה משהו מדבק. אני מושיט לו את הטישו שהביא לי.

"עשרים וחמישה!"

"עוד עשרים וחמש דקות מגיעים?" מוטי מתמתח לפני. "יאאא לא הרגשתי את הנסיעה. ישנתי ממש טוב!"

הצעקות עליו לא איחרו לבוא.

"אתה לא מתבייש? מה עשרים וחמש דקות?? עשרים וחמישה הרוגים!!"

"הרוגים?" מוטי פוער עיניים. "איפה?"

"במירון". חבר אחר מעדכן בקול מטפס. "לא נראה לי שנגיע לשם היום".

"נכון. כבר לפני כמה דקות הנהג עצר. אין כניסה להר".

"איזה מרחק אנחנו ממירון?" מוטי מברר. רוצה לדעת כמה היה קרוב.

"חצי שעה בערך". אחד המבוגרים שסביבו עונה לו.

"וואו. רגע", רק עכשיו הוא קולט. "עשרים וחמישה הרוגים??? זה לא יכול להיות".

"עובדה".

"כבר שלושים ואחד".

כולם השתתקו. אני ואיתמר המשכנו לבכות. אני התחלתי להתפלל בדמעות, במילים שלי. מחייג שוב לשלומי תוך כדי.
"השם, אני מבטיח. לא מגיע לשלומי למות. הוא צדיק. נכון שהוא לא גדול הדור. אבל הוא רוצה. הוא צדיק. מגיע לו לחיות. ה' בבקשה אל תהרוג אותו!" התביישתי לרגע. התפללתי רק על אחי ולא על השאר. מה איתם?!

"השם גם לא מגיע לאף אחד למות היום בל"ג בעומר אצל רבי שמעון בר יוחאי! השם תעשה נס! השם גם לא שלומי. הוא לא עונה לי, השם!"

הבכי נפרץ. המשכתי למלמל תהילים. גם איתמר וכל חבריי. כבר לא אומרים בקול את הדיווחים.

ניסיתי להתקשר אליו שוב.

שלומי עונה. אני אפילו לא מעדכן אף אחד.

"שלומי????" צעקתי, "אתה חי??"

"כן. אבל אתה לא יודע מה הולך פה. כמה החייאות!"

"שלומי, עוף משם! זה מסוכן!" אני צורח לו, בטוח שהוא לא שומע אותי, עם הרעש שסביבו.

הקשר ביננו התנתק. מישהו לחש לי שאין שם קליטה ושאני צריך לשמוח ששמעתי שהוא בסדר.

"ואם הוא פצוע?"

"תמשיך להתפלל".

המשכתי. הפעם בבכי של הקלה. וחבריי איתי.

לא הפסקתי לומר תהילים. על כל הפצועים וההרוגים שכבר הודיעו עליהם.

הנהג הודיע שהאוטובוס מסתובב חזרה. השנה לא נגיע למירון. באוזניות של רוני הודיעו שההילולה נגמרה לשנה זו. וכולם צריכים לרדת מההר.

"אתה מתקשר להורים שלך?"

"לא בשביל מה? נודיע להם בבוקר. חבל שהם יתעוררו מעכשיו ויהיו בלחץ". התנשפתי. "שלומי לא עונה. אין לו קליטה עוד פעם".

חבריי הרגיעו אותי. ניסו, לפחות.

חזרנו לבית בחמש וחצי לפנות בוקר. איתמר בא אליי לבית. ישבנו בחדר שלי ודיברנו בלחש. בשש אבא שלי קם לתפילה. יצאתי מהחדר וסיפרתי לו הכל בבכיות חוזרות. הוא הצטמרר. אמא שלי קמה מהרעש.

"מה קרה?"

סיפרתי לה. הם היו בהלם.

"מה עם שלומי??"

"אמרתי לכם. דיברתי איתו אחרי מה שקרה, אבל עכשיו הוא לא זמין". אין לי כבר כוח לדבר.

"אני לא מאמינה!" אמא שלי החלה לבכות. הדלקנו חדשות. בהינו בהם.

אבא שלי יצא לתפילה. חזר עם נתונים עדכניים. "ארבעים וחמישה הרוגים". הוא כחכח בגרונו, אות לכך שבכה. "עכשיו המשפחות יקבלו את המידע, יילכו לאבו כביר ל--- לזהות".

הוא התיישב לצידנו. איתמר חזר לביתו.

שמענו בחדשות קריאות חוזרות ונשנות לבחורים, אנשים וילדים שאם הם שומעים אותם שייצרו קשר עם מישהו, היו נעדרים רבים. פצועים והרוגים.

בלתי נתפס.

שלומי התקשר בצהריים. עייף ומותש. מזועזע. בקושי הצליח לדבר. רק הודיע שהוא בדרך.

"אבל איפה אתה? אתה בסדר?"

"כן. לא קרה לי כלום. רק ראיתי. אני יצאתי עם השאטלים לא יודע לאיפה. נראה איך אני יגיע לבית לפני שבת". הוא עדכן בקצרה.

"תשמור על עצמך ושהשם ישמור עליך". אמא דואגת.

"אמן. אבל עוד שניה נגמרת לי הבטרייה. אז אל תדאגו".

"אל תדאגו". אמא שלי מלמלה בלחץ. "נתפלל עליך".

שלומי ניתק.

אנחנו המשכנו להקשיב בחרדה לחדשות. שמענו מה קורה באבו כביר. מה עם המשפחות. את שמות ההרוגים. את השמות לתפילה, על הפצועים.

התפללנו והכנו שבת. בכינו כשחשבו על המשפחות שיקירם לא יהיה איתם בשבת. שלא יהיה איתם יותר. לעולם.

הצטערנו.

חיכנו לשלומי.

שלומי נכנס לבית חצי שעה לפני שבת. כולם זינקו עליו. הוא השתהה שניה ואז ניער את כולם. פונה לחדר שלו. נשכב על המיטה. נרדם.

"הוא חי!" לחשתי.

"הוא חי!" ההורים שלי נכנסו לחדרו בשקט, מביטים בו. בוחנים אותו.

"זה היה פשוט נס". אחותי הגדולה אומרת. גם היא לא ידעה כלום.

רק אני. ושלומי.

הלב שלי פעם בחוזקה. זו הטראומה כנראה. נשכתי את שפתי. "גם אני עייף". לחשתי. נכנסתי למיטה שלי. עם אוזניות. חייב לשמוע כל פיסת מידע.

צפירה נשמעה, העפתי את האזניות מאוניי, יצאתי עם אבי לתפילת שבת. כשחזרתי שלומי היה עדיין ישן.

רק לסעודה שלישית הוא התעורר.

חייכתי אליו. לא אמרתי לו כלום ממה שעבר עלי באותו לילה של יום חמישי.

אבל אני, כבר התייחסתי אליו אחרת.

זכרתי היטב את התפילה שלי להשם, שם באוטובוס.

"הוא צדיק. מגיע לו לחיות".

מגיע לי ולו, יחסים קצת שונים ממה שהיו עד עכשיו.