קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 430
  • ב''ה

    נִתְמַלֵּא הַבַּיִת כֻּלּוֹ אוֹרָה.



    - כְּסָבוּר הָעוֹלָם

    כִּי זְקָנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לָבָן הָיָה

    מִיָּד שֶּׁנּוֹלַד -

    גּוֹלֵשׁ מֵהַר הַגִּלְעָד.

    וּבְתֵבַת הַגֹּמֶא

    כְּבָר עָטָר לְרֹאשׁוֹ מִצְנֶפֶת וַעֲטָרָה.



    כַּסָּבוּר הָעוֹלָם כִּי אִישׁ אֱלוֹקִים

    נִכָּר בַּהֲדַר גְּאוֹנוֹ לְכָל יְצוּר נוֹצָר,

    מַפְלִיא כָּל רוֹאָיו

    כְּמוֹ נְשִׁימָה הַנֶּעְתֶּקֶת

    עֵת עוֹמְדִים

    מוּל נוֹף אֶרֶץ-נַחֲלֵי-מַיִם.

    וְכָךְ, סָבוּר הוּא;

    הָיִינוּ חוֹזִים

    בְּרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו.



    וּבְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְתַלְמִידָיו -

    מִסְתַּכְּלִים הָיִינוּ כְמוֹ בַּשְּׁקִיעָה,

    בִּשְׁלַל צְבָעֶיהָ.



    לֹא שָׂם לִבּוֹ הָעוֹלָם

    כִּי הָאָרֶץ וְנוֹפֶיהָ,

    הַשָּׁמַיִם וְכוֹכָבָיו,

    בְּשִׁשָּׁה יָמִים,

    חֲסֵרִים, נִבְרְאוּ.

    וְלֹא הָיָה חֲסַר בָּהֶם דָּבָר מִכָּל אֵלּוּ הַגְּוָנִים וְהַצּוּרוֹת.

    ועֲדַיִן הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, וְכָמֵהַּ.

    כִּי מְנוּחָה לֹא הָיָה בּוֹ;

    נֶפֶשׁ לֹא פִּעֲמָהּ בּוֹ,

    שַׁבָּת עוֹד לֹא שָׁבְתָה בּוֹ.



    אֱמֹר מֵעַתָּה:

    נִתְמַלֵּא הַבַּיִת כֻּלּוֹ אוֹרָה;

    אוֹרָה שֶׁל שְׁכִינָה


    (ספר הזוהר).


    את יומולדת גיל שלושים שלך לא אשכח לעולם.

    לא רצית שנחגוג לך. למען האמת, לא חשבת שזה יום משמח בכלל. אמא התעקשה על בלונים. אני לא ויתרתי על עוגת האוכמניות המסורתית. יצאנו שלושתנו אל הטבע.

    כשעברנו בשביל האבנים המוביל אל שדה החמניות, אמרתי לך שאני מאמינה בלב שלם שעוד השנה תעמדי תחת החופה. שתיקה השיבה לי. זו הייתה התגובה שלך ברגעים של ייאוש.

    "את עדיין מאמינה בזה?", שאלת אותי אחרי כמה רגעים ארוכים של שתיקה.

    "ברור. מאמינה בלב שלם", אמרתי לך אז. ואת לא אמרת דבר. רק חייכת. חיוך למוד אכזבות. חיוך שיודע הכל: עשר שנות גלות מאחורייך.

    שם, בין שדות החמנייה, בשיאה של הפריחה. לחשת לי: "מירי, יש משהו שאני מספרת רק לך. קצת קשה לי להגיד את זה - אבל אני כבר הפסקתי. להאמין הפסקתי. לקוות הפסקתי. לחלום הפסקתי. ושלא תביני לא נכון - האמנתי בזה בגיל עשרים וארבע ועשרים וחמש, ואפילו בגיל עשרים ושש ועשרים ושבע. אבל עכשיו די, זהו. כבר הפסקתי לחלום".

    וכשאמרתי לך שהשנה אני בטוחה שזה יקרה, הרמת אלי עיניים עייפות ואמרת לי: "נו, באמת, את אומרת את זה כל שנה".
    "אבל השנה זה יקרה", אמרתי לך בביטחון השמור לבנות סמינר בלבד.

    השיחה שלנו גלשה אל תוך הלילה. ישבנו על מיטות העץ, ירח זוהר ניבט אלינו מן החלון. את אמרת שלכל אחד יש תסריט כתוב. וזה התסריט שלך: לעבור את החיים לבד. "בדיוק כמו דודה שפרה".

    "תפסיקי כבר לדבר שטויות", זרקתי עלייך את כרית הצמר. "את כנראה ממש עייפה".
    וכשהשלכת עלי חזרה את הכרית, זיק שובב נדלק בעינייך. זיק שהזכיר לי את שמחת החיים שהייתה בך פעם, עוד לפני שהתחלת את המסע הזה. מסע שלא ידעת מתי יגמר.


    שתינו עמדנו מול החלון הגדול, והבטנו בשמיכת הקטיפה השחורה שעטפה את השמיים. מהופנטת ספרתי את הכוכבים. כמה קסם היה בהם. תקווה שלא תדעך לעולם.

    "עוד השנה תעמדי תחת השמים האלו, ותאמרי לי צדקת אחות קטנה שלי", אמרתי לך בקול חזק ויציב.

    "אמן", את אמרת. קולך רפוי וחלש.

    * * *


    הכל קרה מהר כל-כך. מי היה מאמין שדווקא מיכל בוסקילה - החברה הכי נודניקית של אמא - תציע את עמנואל. וכמה צחקנו על הסיבה שהניעה אותה להוציא את השידוך לפועל: "אתם מתאימים בול. גם הוא רבע עיראקי רבע מרוקאי רבע טריפוליטאי ורבע פרסי - בדיוק כמוך", אמרה לך.

    "יש כל-כך הרבה דברים להתאים בבית. אם אלו הנתונים שהיא לוקחת בחשבון - שדכנית היא לא תהיה", טעיתי אז. וכמה שהטעות הזו הייתה מתוקה.



    * * *

    את פוסעת לאט לעבר העתיד. עשרות אנשים מסביבך. חופה לפנייך. הירח מטיל זוהר רך על השביל הלבן הנפרש מולך. שמים נוצצים מעלינו.

    אני סופרת את הצעדים שלך. יודעת שכל מאבק, כל כאב לב, כל ניצחון, הובילו אותך אל הרגע הזה בזמן הזה.

    לאורך כל החופה אני מחייכת. אולי כך אשמור את הדמעות בשק. אולי כך אנצל מהן: חיוך ודמעות הם לא שילוב מנצח.

    מתוך ים האנשים, אני מוצאת את העיניים שלך: חלון לנשמה. דקה ארוכה אנחנו מביטות זו בזו. העבר חולף מולנו. כבר מעכשיו אני מתגעגעת. מתגעגעת לשיחות שלנו אל תוך הלילה. למילים שעברו ביננו ולאלו שלא.

    ואפילו שכבר שבוע לא עצמתי עיניים, ואפילו שכבר חודשיים שאני שואלת את עצמי איך החדר שלנו יראה בלעדייך, אין מאושרת יותר ממני.

    החתן מגיע לכסות את פניך. כל הדמעות שהיו תקועות בגרון שלי זורמות עכשיו דרך העיניים. מסתבר שחיוך ודמעות הם בהחלט שילוב מנצח. החופה מטשטשת מולי. קולות האנשים מתעמעמים. שום פלאש שבעולם לא יצליח להנציח את הרגעים הללו.
    זה נכון שכל השנים טעיתי כשאמרתי לך "עוד השנה". אבל השנה, השנה אני זו שניצחתי: אחותי כלה.


    מוקדש באהבה לכל אלו שכבר הפסיקו: להאמין, לחלום, לקוות.
    חילקתי לשתיים את השיחה הנוכחית עקב אורכה...

    מיקום: פתח קיוסק ברחוב ז'בוטינסקי.


    מני: "אהלן דוד מה נשמע?"

    דוד: "ככה ככה, כואבת לי נורא הירך!"

    מני: "הירך? זה מעל למרפק?"

    דוד: "אתה לא רואה שאני מחזיק את הרגל?"

    מני: "מה הקשר? אתה מחזיק כי היא כואבת לך?"

    דוד: "לא, כי היא למכירה..."

    מני: "אתה מוכר את הרגל? אה, נראה לי אף אחד לא יקנה ממך תסתכל איך היא נראית!"

    דוד: "מי לא יקנה, אה? יקפצו עליה! חחח... נראה לי אני מחליף את האוטו!"

    מני: "איך אתה מחליף?"

    דוד: "מה הבעיה?"

    מני: "אין לך אוטו!"

    דוד: "ואם אין לי, אני לא יכול להחליף? נגיד משה, החליף שבוע שעבר את האוטו!"

    מני: "הוא כל שבוע מחליף, אבל יש לו אוטו!"

    דוד: "נו, ונגיד שלא היה לו אוטו שבוע שעבר נראה לך שהוא לא היה מחליף?"

    מני: "בטח מחל... הסתבכתי לגמרי! מה הבאת לאכול?"

    דוד: "לחמניות, אשתי הכינה!"

    מני: "תביא לטעום".

    דוד: "קח, בכיף!"

    מני: "טעים! היא המציאה את זה?"

    דוד: "אהה!"

    מני: "אני אומר לך שווה לה לרשום את זה לפטנט, היא תעשה על זה המון כסף!"

    דוד: "וואלה? מה זה היא תרשום? ניקח אנחנו את המתכון ונרשום! איפה רושמים?"

    מני: "אני חושב שזה במשרד הפטנטים של המדינה".

    דוד: "אמיתי? מה יש גם שר הפטנטים?"

    מני: "אני מאמין שכן. היי, אהלן משה!"

    משה: "מה נשמע איתכם?"

    מני: "דוד מוכר את הרגל!"

    משה: "מה? מי יקנה את הזבל הזה?"


    מני: "גם אני אמרתי לו!"

    דוד: "אני לא מוכר, נודניקים!"

    מני: "חחח... הנה הוא השתכנע!"
    אין, זה אגדה | ר.א.

    לקח כובע שמש יפה ישן
    הלך לחפש את עצמו, אולי במדבר בין כלום לשמים
    תהיה חלקה בשבילו.
    חיכה לו מדבר עם שמש קופחת, ואופק בלתי נגמר.
    צהוב שנמתח מראשית ועד סוף, התחיל להתחרט. אולי ישוב על עקבותיו.

    באמצע צהוב בנגיעות חום נח מקל או ענף, זה לא באמת משנה לו,
    לאחד שמחפש את עצמו, שאבד, או שבכלל לא נולד.
    ניצוץ רעיון הבזיק במוחו הקודח מחום נחיתות,
    אם הוא היה קומיקס- הייתם מוסיפים מנורה כזו מעל המצח, מסביבה פסים, שיבינו שהוא הבריק. שיהיה.
    תפס את המקל מישש כל בליטה ושקע.
    גם שקע זה יתרון, אצלו אפילו חורים אין.
    כולו כלום. גורנישט. אפעס.

    שרטט ביד רועדת מסביבו מעגל, נשבע.
    לא יזוז מפה עד שימצא עצמו.
    שיכיר בערך נשמה אבודה עד ירדו גשמי הכרה עצמית. ולא יחריבו נפש מרוסקת, בעיתו יורה וגם מלקוש.
    ועד אז? הוא לא יוצא.
    מביט סביבו חושב בצורת, חושב מה שרגיל, מתבל בדמעות משלו.

    ואז ככה כשחמה מנופפת לשלום רצה באיטיות מרגיזה ליבשת אחרת הוא רואה בלכתה חריצת לשון, גורל שמחשיך.
    וככה בחושך הוא מביט מסביבו וזורק יגונו בלחישה,
    מי צייר סביבי כלא אפס?!!!
    המום מביט ברגבי חול מסומנים מעגל וסגירה.
    המדבר שקט. סכמנו בהתחלה. הד לא עונה לו. רק שקט דממה.
    ואיש אפסי נושם נשימה אחרונה בהחלט,
    נופל במעגל שכרה וברא לעצמו. בחר לראות אפס בעיגול ויופיו.

    אשמח לשמוע תגובות !
    תודה!

    היי אני חדשה כאן בפורום ואני כותבת שירים בסגנון מסוים מעונינת בבקורת השירים שלי לאוו דווקא הם עם נגיעה חזקה של חרוזים או מילים גבוהות אלא באות לבטא


    מצורפות כמה דוגמאות

    1.
    אני והלב שלי
    קבענו היום אסיפה סגורה
    בשתי עיינים

    בלי כסויים ורודים
    על המשקפי'ים
    ואיך רעד לי הגוף
    הוא ראה הכל שקוף
    ודיברנו צפוף
    על הכל

    והחלטנו
    שדי להדחיק,
    להפסיק להחניק
    את מה שמציק
    להוציא
    כי אין לו כ"כ הרבה שטח איחסון
    וחבל לשלם על עוד נפח.... :)

    2.
    לא יודעת איך להסביר את זה
    בלב שלי מועקה
    מציקה וגדולה
    עמוקה
    כזו שאין לה תרופה
    כזו
    שאין לה סיבה
    אבל היא כואבת
    היא מורידה לי דמעה
    מלוחה
    עצבות השתלטה
    בממלכה
    אני על אפס אחוז טעינה

    אני בוהה במסך
    כאילו משם תבוא הישועה
    מחפשת נקודה להתמקד
    בה
    ואין במה

    ולא נותר לי אלא להתמקד בי
    ושמתי לב שיש לי חולצה יפה
    ועלה לי חיוך....
    איזה מטומטמת אני
    והסתכלתי על הפלאפון
    ונזכרתי כמה פעמיים הוא עבר החייאה
    ואיך היא עדיין מחזיקה.....
    והחיוך גדל יותר
    ותוך כדי כתיבה אני מחפשת סיום לשיר
    וניצחתי
    כי התחלתי אותו עצובה
    ועכשיו אני לא.

    3.
    מול הנרות
    אני מחכה לדמעות
    מחכה להתעורר
    אבל משהו חסום וסגור
    משהו נעול וגמור
    אבל הלב
    הלב יבש
    הלב מתבייש
    מעצמו

    ואני מנסה בכוחות
    להדליק אותי
    ואין אותי
    ואני מנסה להביך את עצמי
    לשווא

    ונשברתי
    והבנתי
    שבכח זה לא יבוא
    והלב יפתח...
    ותפילה זה לא רק בדמעה
    לא רק בצעקה
    לא רק מעמק הבאכה
    לא עם אקדח צמוד לרקה

    וקיבלתי את עצמי ככה
    והסתכלתי בנרות
    מנסה לדלות קדושה
    אבל בסוף רק בהיתי
    ולא נפרצה החומה
    ורק ביקשתי
    תפתח לי פתח
    אבנים שחקו המים
    בסוף זה יבוא
    ואני
    פה
    מחכה לו
  • 531
  • בס"ד

    ליל הסדר.

    שאלת השאלות מגיעה, מה נשתנה הלילה הזה.

    כל אחד מהילדים בהגיע תורו שואל את אבא מה נשתנה?

    אליהו, ילד עם חוש הומור נפלא שואל את אבא בנוסח של שאלה טבעית משהו,

    הוא פונה אליו בשאלה:

    אבא, מה נשתנה הלילה הזה?

    הילדים קלטו את הרעיון, כל אחד בתורו שואל את ה"מה נשתנה" לפי ההבנה שלו ולפי הפרשנות שלו.

    אמנם קצת מורכב לכתוב את הנימה של השאלה אותה שאל כל ילד, אבל אנסה לתאר זאת במילים.

    מיכאל, הלמדן שואל בנימה למדנית, את "המה נשתנה"

    יוסי השובב שר מה נשתנה עם מקצב של תופים עם אצבעות הידיים ותיפוף ברגליים בו זמנית.

    ואז מגיע תורי, אם המשפחה, בדרך כלל אין לי תור, אבל עכשיו בסיטואציה שנוצרה בה כל אחד שואל את אבא בנימה הכי אישית שלו את ה"מה נשתנה" החלטתי שגם לי מגיע תור.

    תורי לשאול את אבא שבשמיים מה נשתנה?

    מה שונה הלילה הזה? החושך הזה שלנו, מכל הגלויות?

    ואז אני פוצחת בצעקה:

    מ ה נ ש ת נ ה ה ל י ל ה ה ז ה מ כ ל ה ל י ל ו ת ? ? ?

    כשכל מילה מודגשת והצעקה הופכת לה ליללה ואז ליבבה חרישית.

    לא יודעת מה חשבו בני הבית, אבל אני כן יודעת שאת הצעקה שלי שמעו עד למעלה, שם בשמיים, ובטוחתני שצעקה אחת של אמא שמגיעה מכל הלב, בקעה רקיעים.

    מאוחר יותר שמעתי את הבן שישב לידי אומר את ההגדה מילה במילה, לימדתי אותם פרק בלכוון פירוש המילות.

    ההגדה – שהיא עצמה מלשון אמירה – כל מילה בה קודש.

    פסח עבר, אבל הוא נשאר חרוט בלב, הרצון העז לגאולת עולמים עדיין בוער בנו.

    אני מחכה לה, לישועה, "לישועתך קיוויתי ה'."

    ואני עדיין מקווה, .אני חיה בשביל לקוות, לקוות לישועת ה'.

    מה נשתנה הלילה הזה?

    שאימהות צועקות בקול רם, מה נשתנה?

    כי אימהות יודעות הן, את עומק הגלות!

    מכירות בחושך, נמצאות בו, וממששות אותו.

    אנא ה' תאיר לנו את אור השחר, תיראה את עמך בכורך ישראל אשר אהבת,

    ותגיע מהר, לפקוד אותנו, בניך.

    כאשר נשמעים קולות מכל עבר, מצפון ומדרום, הרי שמחכים אנחנו לשמוע את קולך.
    שאלה:
    איך ניתן לדעת אם מדובר בנייר ששווה כסף (שטרות בלע"ז) או ברדידי אלומיניום?


    תשובה:
    נסו לצפות בהם את השיש. אם קיבלתם לפחות חמישה חתכים בארבע אצבעות שונות - מזל טוב! אתם מחזיקים נייר אלומיניום מהודר.
    (אם לא - מהרו לאסוף את השטרות. הם יעופו מהשיש ברוח האביבית הראשונה).

    שאלה:
    באיזה עובי נייר הכסף שנהגו לקחת?


    תשובה:
    חסד עשה עמנו היוצר, שכדי לחתוך רדיד אלומיניום 400 בעובי מקרון צריכים ציוד מקצועי שאינו מצוי בבתי אנ"ש ולכן מסתפקים ב150-200. והנח להם לישראל שאם לא נביאים הם - מחמירים בני מחמירים הם.

    שאלה:
    מדוע טובלים את הכרפס במי מלח?


    תשובה:
    כדי שכל החתכים באצבעות יצרבו מחדש כבעת נתינתן ואף הרבה יותר. כך תחושו על בשרכם את קושי השיעבוד שאכלו אבותנו בארעא דמצרים.

    שאלה:
    האם יש דינים מיוחדים לרדיד האלומיניום במהלך החג?


    תשובה:
    מנהגנו ליצור עליו במשך הבישולים כתמים סגולים גדולים בצורות אליפטיות שונות. וסימנך: בורשט ששתית ממנו מים אל תזרוק בו סלק.

    שאלה:
    סירי, כיצד מסירין את ציפוי האלומיניום לאחר החג?


    תשובה:
    נהגו אחינו בני ישראל האשכנזים להוריד את נייר הכסף ברוב טקס ועיזוז. ומקפלים אותו בכמה קיפולים גסים על סלוטייפיו ואז מרקדים עליו בנעליים וקרוקס ושאר נעלי בית ללא חשש חתכים ברגל. ונהגו להעלות על פניהם בעת הריקוד הבעה מטופשת ושמחה, לקיים מה שנאמר: אין שמחה כהתרת הספקות. אך לא ידליקו מוזיקה שאינה ווקאלית, כי כבר החלו ימי ספירת העומר.

    שאלה:
    האם הטרמפולינה הזו נשארת בבית לנצח?


    תשובה:
    חלילה וחלילה. מורידים אותה מיד לצפרדע, ולמה נקרא שמה צפרדע? כי כאותה צפרדע גדולה של מצרים, מכים בה ובוקעים מבטנה חתולים הרבה.
    אך לא מכניסים לתוך הפח אלא מניחים לידו. ונאנחים אנחה גדולה "איייי לשנה הבאה בירושלים" אנחה של הקלה על שזכינו לחגוג את כל הפסח כהלכתו ככל חוקותיו אך יש באנחה גם מן הכאב על כל הממון הרב שהושקע והתעופף ברוח האביבית, ומהיכן מכסים אותו עכשיו אומרים שיענקל ברנשטיין פתח גמ"ח בפריסה נוחה ומבקש רק שישה ערבים.
    ערבים לשון ערבות, לא כאותם בני דודים ישמעאלים שבאים ואוספים את נייר הכסף ומייצרים ממנו טילים קאסמים ומרגמות. תרדוף באף ותשמידם.

    שאלה:
    מה עושים עם מה שנשאר בגלילים ולא הגיע לידי שימוש?


    תשובה:
    מבטיחים לעצמנו לשמור ולהשתמש בשנה הבאה. אך בפועל בערב פסח הבא קונים הכל חדש וטרי שוכחים מחצאי גלילי הרדידים. וכך חוזר חלילה כל שנה עד ביאת גורל וירדד מים עד ים.
    אמת מארץ תצמח, ספרו הראשון של הרב חיים סבתו, יצא לאור ב1997. מאז, הספיק סבתו לכתוב ספרים רבי מכר, לזכות בפרס ספיר היוקרתי, להכניס את 'תיאום כוונות' שלו לרשימת 'עם הספר - ארון הספרים היהודי' של ידיעות אחרונות, ובאופן כללי - לחדור אל לב המיינסטרים, הישראלי והתורני.

    קראתי רבים מספריו. יש כאלה שאהבתי, יש שפחות. אמת מארץ תצמח שונה מכל אלו. יותר משהספר הזה הוא מופע ספרותי, הוא מהווה כתב אהבה שורף: מתגעגע, עז, עדין ונוגע.

    מושאי אהבתו של סבתו הם יהודי חלב. נימוסיהם הקפדניים, כבודם המפותח, אהבתם לתורה וחיי היום-יום שלהם הם גיבורי הסיפור. עלילות החלקים השונים שבספר הן בקושי בבחינת תפאורה - יפהפייה - לעוד סצנה חמימה שבה אנו רואים את חכמי חלב ממיתים עצמם באוהלה של תורה; עוד תיאור של חלבי אותנטי מקפיד על מה שנדמה לו כפגיעה בכבודו; עוד קצת מהאוירה הזו, שכדאי לתאר אותה צריך להיות סבתו, ולכתוב נובלה אחת ושני סיפורים קצרים.

    ובכן, קצת רקע:
    סבתו, שהוא בן למשפחת רבנים חלבית, מציג בספר שלושה קטעים שונים: נובלה בשם גלגל חוזר בעולם, שמגלגלת את סיפורו של בני לוי, הפילוסוף החלבי - צרפתי שחזר בתשובה בסוף ימיו, ואף נהיה מתלמידיו של ר' משה שפירא. למרות שאיני בקי בביוגרפיה של לוי, אני מניח שסבתו נטל לעצמו חירויות מסוימות בכל הנוגע לדיוק ההיסטורי. הנובלה תופסת את חלק הארי של הספר, כמותית. מבחינה איכותית, שני הסיפורים האחרונים תופסים, מבחינתי, את קדמת הבמה.

    הסיפור הבא בתור הוא סיפור קצר בשם אמת מארץ תצמח. הסיפור, שמבחינת הכתיבה דווקא נותן פייט יפה, מביא את הסיפור החלש ביותר מבין השלושה. מבחינת התוכן, כמובן. מבחינת הכתיבה, כבר אמרנו, הוא בסדר גמור. כיאה לסבתו - הכתיבה היפה מכסה היטב על העלילה המחוררת, והוא מקבל ציון גבוה יותר מהסיפור הראשון, ושני רק לסיפור השלישי. בקיצור, הסיפורים מוצגים בסדר עולה.

    לבסוף, מגיעה גולת הכותרת. הדובדבן שבראש. סיפור-קצר עצוב, פואטי ונוגע ללב בשם שברי לוחות. קשה להכביר מילים ביופיו השקט והמרגש של הסיפור הזה, שמתאר, באיטיות וברגישות, את סיפורם של שברי לוחות, הכמהים שלפחות יניחום בארון. גיבור הסיפור הוא סבו של המספר: חכם (רב) גדול ומוערך בחלב; אלמוני חסר שם בישראל.

    ומכאן, לכמה נקודות:

    סגנון: מה עגנון קורא אחרי הטשולנט?

    סגנון הכתיבה המזוהה של סבתו זהה לזה של שאר ספריו. משנאי, עגנוני - אבל קליל. זו בעצם בשורתו הגדולה של הסופר הזה: קבלו את כל הטוב של עגנון בלי הצורך לשבור את השיניים. מושלם לקריאה נעימה תחת הפוך, ישר אחרי הטשולנט. קחו לכם כמה קוביות של שוקולד (מריר), התכרבלו היטב, וקראו את הספר תוך צלילה איטית-איטית אל עבר השינה.
    והקצב. הקצב הפרוזאי של הספר מופלא. איטי, משובח ומרגיע - ועם זאת לא נמרח. אומנות במיטבה.

    הסיפורים כולם כתובים מנקודת המבט של המספר, המגולל את הסיפור כמקשה אחת. אין זירות נפרדות, אין אפילו דיאלוגים. הכול חלק מסיפור אחד, המסופר ביד אמן, קולח ושוטף. הבחירה הזו מוסיפה רבות לקריאות של הספר - מעלה גדולה מבחינתי.

    מי שאוהב את הסגנון של סבתו - ייהנה גם הפעם. אני אישית מרגיש, וההערה הזו נכונה כלפי כל ספריו - אולי למעט תיאום כוונות - שהסופר קצת עומד באמצע. מי שרוצה עגנון - ואני מאלו הרוצים - שילך לעגנון. מי שרוצה ספרות מודרנית - ואני מאלו הרוצים - שילך לספרות מודרנית. אבל ההקללה הקצת מלאכותית הזו מרגישה קצת פרווה, לא כאן וגם לא שם.
    הערה נוספת עוסקת בחיוורון. הספר רזה מאוד מבחינה ספרותית, וכמעט שאין בו תיאורים עזי מבע. מתאר חיים שלמים, בלי לצאת מהכלים אפילו פעם אחת. הכול ברוגע, בשקט. יש בזה יופי, וסבתו מכוון בספר מלכתחילה למים שקטים ולא לאש להבה, אבל בכל אופן. זה לא שהספר עם משלב לשוני נמוך. ממש ממש לא. אבל יש בו מן חתירה לפשטות, שכעיקרון יפה מאוד, אבל מגיעה בצורה מוגזמת מדי.

    בקיצור, יותר מדי סבתו בשבילי.

    עלילה: מה?

    אין עלילה בספר, וזה מעולה. הסיפור היחיד שמתיימר ממש להביא עלילה שהיא מרכזו של הסיפור הוא הסיפור השני, וכפועל יוצא מזה עלילתו חלשה מאוד. מצטער, חרמות שמופרים בחלום לאחר שבעה דורות לא עושים לי את זה. תיאורים שובי נפש על החכמים שהחרימו את החרמות הללו דווקא כן.
    הסיפור השלישי מוותר לגמרי על עלילה. אין בו כלום חוץ מכרוניקה של התכנסות יהודית אל תוך הנפש, ובדידות, עד לסוף המר. כפי שכבר כתבתי, הסיפור הזה הוא האהוב עלי מתוך השלושה.

    סבתו מאכזב כאן, קצת. כי היה צריך לשכתב את העלילה מחדש בנובלה הפותחת, ולוותר כליל על זו של הסיפור השני.

    רק כדי שתבינו על מה אני מדבר, די ברור שסבתו עצמו הבין שהעלילה היא לא מרכז הספר. המספר נזכר לאורך כל הספר בסיפורי צד - שמביאים לנו עוד ועוד מהטוב הזה - סיפורים מחייה של חלב היהודית. הדגש מונח עליהם, לא פחות מעל קשת הסיפור המרכזית. בסיפור השני, בכל פעם שזה קרה, התרווחתי על מקומי והתחלתי להנות באמת: ההווי הנפלא הזה, התרבות המדהימה הזו, הנימוסים הכל-כך זרים לי, כאשכנזי... למה אני צריך עלילה בתוך כל זה?

    בקיצור, העלילה היא לא האירוע פה.
    הכתיבה: אמנות במיטבה

    קודם כל אני רוצה להסביר למה אני מחשיב את הכתיבה ואת הסגנון לשני סעיפים נפרדים. הסיבה פשוטה מאוד: למרות כל הביקורת שיש לי על סגנון הכתיבה של סבתו, אני עדיין מאוהב בכתיבה עצמה, ובאופן שבו היא מקימה לתחייה את הקהילה הזו, שאודותיה לא שמעתי כמעט כלום עד שקראתי את הספר. אני יודע שהמשפט האחרון נשמע קצת כמו אוקסימורון, אבל הכתיבה של סבתו גדולה יותר מסך חלקי הסגנון שמרכיבים אותה, או במילים פשוטות יותר: הוא משתמש בסגנון שאני פחות אוהב, אבל עושה את זה בצורה הכי טובה שאפשר.

    ועכשיו לעניין עצמו: הכתיבה מופלאה. פשוט כך. אין לי טעם להכביר בסופרלטיבים, כי בלאו הכי לא אוכל להעביר לכם את עצמת החוויה, אבל מדובר כנראה בספר שיכול לככב גבוה מאוד ברשימת הספרים הכתובים טוב, בישראל בכלל.
    כל זה לא מפתיע כשמדובר בסבתו, ובכל אופן יש לי תחושה שהספר הזה טוב יותר מאלו שבאו אחריו, מדויק יותר. נראה שהמקום הטבעי של סבתו הוא כמספר את סיפורה של קהילתו האבודה, שאמנם חיה ובועטת בחלקים שונים של העולם, אבל את הזוהר שהיה לה כבר לא תוכל להשיב.
    ומאחר שאי אפשר להשיב אותו, מספרים עליו: אז סבא מדבר בעיניים חצי עצובות-חצי מתגעגעות על בית הכנסת הישן והמפואר, וסבתא מתארת בכיליון את הסוחרים, ואת השוק, ואת העיר ואת הכול. ובתוך כל זה יושב לו חיים סבתו ומקשיב, וכותב, ומוציא יצירת מופת.

    סבתו, לפני הכול, הוא מספר סיפורים טוב. וככזה, הוא לא מכביד אף פעם בתיאורים. הספר תכליתי, כמעט תמציתי. ועם זאת, יש לו זמן לכל. וקצב איטי, מאוד. הוא מספר רק את מה שצריך בשביל האווירה - ונשאר ספרות יפה, נוגעת, מחברת ומחוברת. זהו אחד מההישגים הגדולים של הספר הזה, בעיני.

    הכתיבה הזו בונה עולם. אחרי כמה פרקים אתה מרגיש כבר את גאוות היחידה של החלבים, וליבך מתרחב למקרא כל תיאור של השתבחות עצמית מבית היוצר של הכבוד החלבי. ראשך ורובך שקועים בהוויית העיר הזו, ואתה יכול לראות בעיני רוחך את החכמים, בגלבייה הלבנה, מנצחים זה את זה בהלכה.

    ומה שיפה יותר מכל, הסופר הצליח ללכוד את נשמת התרבות החלבית. אמנם כאשכנזי אין לי מושג מה טיבה של זו באמת, אבל זו התרשמותי לאחר הקריאה בספר. הנימוסים, ההליכות, הדיבורים, השתיקות, הזקנים, הזקנות, הציבוריות, הפרטיות: חיים תוססים שמפכים בין דפי הספר הזה, ומציירים תמונה עוצרת נשימה, קצת ישנה וקצת שונה ממה שהכרנו, של קהילה יהודית בגולה.

    בקיצור, מושלם.
    לסיכום: רוצו לקרוא

    ברצינות. הספר הזה יספק לכם חוויה שלא הרבה ספרים מסוגלים. אז רוצו. עכשיו.
    ואני אומר לכם את זה כאחד שפחות מחבב את סבתו וסגנונו באופן כללי.


    הספר יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות, בשיתוף פעולה עם עליית הגג, 1997.

    כל כך חיכינו שהסיפור יתחיל כבר להרקם לנו בראש לפרטי פרטיו, נראה את הדמויות הפועלות בדימיונינו מניעות את הסיפור הלוך ושוב, נתקלות בקונפליקט עוצמתי, ובדרך יוצאת דופן צולחות אותו ואת הבאים אחריו.

    אבל לפעמים, דווקא אחרי שמגיעה אותה תחושה טובה, שהכל רץ כמו שרצינו והנה העלילה שלנו מקבלת חיים לפתע - אנחנו צועדים לרגע צעד אחורה, בוחנים שוב הסיפור במבט ביקורתי, מראים את הטיוטה לחבר והוא מגיב בדיוק איך שציפינו: "זה מאוד יפה... ממש. אבל... אתה בטוח שתצליח למכור את זה בציבור שלנו..? בציבור החרדי?"
    הסיפור נהדר, יש בו מסר אדיר, חדשני וערכי שחייב להיות בכל בית, לכל מי שנמצא בתוכו יש סטנדרט בסיסי ומעלה של יראת שמיים והקפדה על קלה כבחמורה, ובכל זאת - הסיפור לא מכיל ציביון ורוח חרדית.
    ולא. אני לא מדבר על הקלישאות שחסרות כאן, שהנבל פתאום הוא לא כומר קירח מהאינקוויזיציה או גנרל קומוניסטי בעל שפם עצום, או שבכלל כל העלילה היא לפתע לא משהו ששמענו כבר עשרות פעמים בווריאציות שונות ומשונות.
    הרוח היא לא הרוח. האווירה לא אותה אווירה. ההרגשה לא אותה ההרגשה, והאופי אינו אותו האופי.

    מה דעתכם?
    מה מגדיר סיפור כחרדי, ומה יכול לעזור לו להפוך להיות כזה?
    האם אלו השפה והסגנון של הדמויות?
    ההחלטות שלהן?
    הידע שלהן?
    האידיאולוגיה שלהן?
    או שעד שלא נוסיף כמה קלישאות לא נגיע לסיפור חרדי אותנטי..?
    ובנוסף, שאלת השאלות, אחרי שהשגנו את אותה הרוח והאוירה, איך נוכל לשלב אותה מבלי לפגוע בסיפור שבידינו?

    (אולי עדיף להתמקד במיוחד בסיפורי ילדים כי כאן זה צריך להיות מעט בולט יותר)

    מצפה לדיעותיכם המגוונות, מרנן רבנן ורבותי.
  • 393
  • "אלוקינו ואלוקי אבותינו תבוא לפניך תפילתנו ואל תתעלם מתחנתנו"
    שהרי אנו
    עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו בנים אנחנו למרות שחטאנו אך אנא זרז גאולתנו!
    איבדנו, ביקשנו, גלינו, דרשנו, הפצרנו ובכינו, זבנו, חיכינו, טוהרנו, ייחלנו, כאבנו,לחמנו, מסרנו, נודינו, סבלנו, עמדנו בתוקף, פעלנו, ציפינו, קיווינו,רצינו, שיווענו,תבענו, תעינו, תש כוחנו. שמרנו מצוותיך אנא היגלה אלינו כי אתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת תעשה ותחיש לגאולינו.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה