קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 439
  • בס"ד

    אתם, מיליון יהודים, מבקשים רפורמה במערכת המשפט

    גם אני מצטרפת מבקשת זאת כבר שנים רבות בתפילתי,

    "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה, וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה וּמְלוֹךְ עָלֵינוּ אַתָּה ה' לְבַדְּךָ בְּרַחֲמִים, בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט."

    ישעיה הנביא כבר אומר לנו:

    "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם." (ישעיהו א', כ"ג)

    וההמשך של הפסוקים בפרק הינו בדיוק כלשון התפילה:

    "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיהו א' כ"ו)

    תצטרף התפילה אותה אנו אומרים אלפי שנים יחד עם המיליון שמבקשים שינוי, משפט צדק, תעורר רחמים.

    והרי הבקשה אותה אנו מבקשים מגיעה ממעמקים חצובה מתפילה לגאולה.

    כשמערכת המשפט שליטה, והדי פסיקותיה מעוררים גם תרעומת גם סימני שאלה שמרובים הם מהשאלה עצמה.

    כשמילים אין ביכולתן לבקר או לכוון, כשהתשובות עמומות כשיש הטיה מכוונת לכיוון חד סטרי, ההבנה היחידה שיכולה לשפוך אור על הנושא היא ההבנה שמדובר בעיוות.

    עיוות צריך ליישר.

    יושרה אני מבקשת.

    אנא ה' השיב את מה שהיה לנו, אנחנו לא עם צעיר שהגיע פתאום להתיישב כאן, הארץ הזאת שלנו, והובטחה לנו.

    ויועצנו כבתחילה, תן לנו עצה טובה מלפניך, עצה שמגיעה למחשבה הישר מלפניך, העצה אותה אנו מבקשים, מלכות שמיים.


    כאן תוכלו לקרוא את התשובות שמגיעות מצד מערכת המשפט.
    שיתוף של מחשבות מחיי היום יום, על עולם, טכנולוגיה ושפע .
    הרהורים על כל הדברים שבשגרה ומחוצה לה...




    היה לי עצוב, אז הלכתי. חיפשתי שמחה.

    יצאתי לרחוב, היה חשוך. עליתי לאוטובוס, הייתה שממה.

    ירדתי למרכז קניות. ביקשתי שמחה.

    היו שם חנויות ובגדים וגם אנשים.

    הסתובבתי וחיפשתי שמחה חדשה.

    בקומה הראשונה היו רק מכשירי חשמל ביתיים.

    בקומה השנייה היו מלא אנשים וחנויות אוכל.

    בקומה השלישית היו חנויות בגדים. בחרתי שמלה וניגשתי לשלם.

    ממש ליד הייתה חנות פיצה. ישבתי לאכול.

    ביס ועוד אחד ועוד אחד, פנימה חזק, לסתום את החור של הכאב.

    ואחריו בקבוק קולה קר. טעם החיים.

    לגימה אחת ועוד אחת. שתיבלע לה לה העצבות לעולמים.

    היה קר, תוסס, משביע וקצת משמח.

    לאט לאט אולי נצליח בסוף.

    מישהו שהלך קרוב, הלך מחייך. הלכתי אחריו לראות מה יש לו ביד.

    היו לו כמה דברים.

    לקחתי גם אני מכולם וניגשתי לשלם.

    עוד חנות ועוד שמלה, ועוד מתוק, ועוד נעל...

    הדיכאון לבש שמלה

    הייאוש התכסה בצעיף

    הפחד ראה סרט

    כולם התלבשו, התכסו, הושתקו ...

    עד הלילה הבא.

    נקנה הכול מהתחלה.

    ככה חיים שלמים

    יוצאים עם העצבות לקניות, ומלבישים אותה בשמלה הכי יפה.

    ואז מחייכם בכאילו.

    אבל מה משנה אם זה כאילו או אמיתי? העיקר שאנחנו אולי קצת שמחים.

    אז אולי זה טוב? העיקר השמחה? ואם אפשר ככה אז למה לא?
    ביום הזה, שהלב בוכה על בניו כי אינם...

    ביום הזה, שהנפש ממאנת להינחם על האובדן...

    ביום הזה, שנקבע כיום המוקדש לזיכרון היקרים...

    ביום הזה, כל שנה מחדש, אני תוהה לעצמי בדממה – כל זה לשם מה??

    ולא, אני לא שייכת לא לימין ולא לשמאל... לא פציפיסטת ולא אנרכיסטית...

    גם אני באה ממשפחה שבנייה עלו בסערה השמים בטרם עת,

    ובכל זאת אם אפשר לשאול: בשביל מי זה יום הזיכרון הזה?

    'יום זיכרון' – מי אחראי ליצירת המושג המעוות הזה??

    מי יסד את הטעות הפטאלית הזאת של יום אחד?

    מי שלא זוכר כל יום.

    מי שכל השנה נמלט מכאב האובדן הנוראי ומשקיע את הקושי החותך בהתמכרויות, בטקסיות, בהתנקמות.

    מי שלא יודע לאיזה שאוֹל באפשרותו להוריד את היגון הזה שאין לו סוף ואין לו התחלה – אדם כזה צריך יום זיכרון!

    לי באופן אישי יש פינת זיכרון יומית, ושמה – תפילה.

    אליה אני מביאה מדי יום ביומו את הכאב, את הצער והגעגוע, את החרדה ואת הכעס, את השאלות הקשות ואת הפגיעה.

    בתפילה הזאת אני מדליקה נר זכרון אישי לאחיים שלי. בכלל ובפרט. וגם עוד נר נשמה סודי, בשביל עצמי. נר לעילוי נשמתי בשביל כל מה שאני עדיין לא, בשביל כל מה שנפלתי, בשביל כל מה שנדקרתי ונפגעתי...

    ובכל פעם ששוב עולה בלוג/ציוץ/כתבה עם ספין תקשורתי מלא טררם, סביב אנשים שצריכים להגיע, להיות, לנחם, להשתתף, לעמוד, ללכת, לשבת, לדבר, לנאום… המתעסק בלי להתעייף בקונפורמיות ונון קונפורמיות של אנשים ביחס ליום זיכרון ממלכתי – אני בשום פנים ואופן לא מצליחה להבין:

    מאיפה יש לאנשים רשות 'להכריז' על יום אבל לאומי פעם אחת בשנה?!

    מישהו מבין כולנו, כל הנמקים בשכול התמידי ובאובדן הנורא, מצא נחמה אי פעם ביום הזה?!

    מישהו מאיתנו הרגיש פורקן אמיתי לכאב הצורב ב'יום הזיכרון' עמוס הטקסים והנאומים, שנועדו לתפארת היח"צ של הדוברים?!

    בשבילי בכל אופן, שעת תפילה אחת בודדת, מעשה טוב לעילוי נשמתם, צדקה, חסד, התגברות, הבלגה... ועוד אין ספור שאפשר לעשות ... מועילה יותר מכל ימי הזיכרון שעברו מאז שנפלו...

    ובכל יום זיכרון אני שבה ותוהה: על מה נלחמים פה? ומה זה בעצם יום הזיכרון?
  • 475
  • בס"ד

    פרק א

    צינת לילה עטפה אותה. מרעידה את גופה המצונף. אינסטנקטיבית, שלחה ידה למשוך את שמיכת הפוך שנשמטה לה. ידה המגששת נתקלה בבד מחוספס, דק. כמעט ולא מיטיב עמה. מנסה איכשהוא להתכרבל, אך הקור הצורב לא מרפה, לא מתרשם מהאופציות הדלות.

    באנחה כבדה, בעיניים עצומות למחצה, קמה במאמצי על. מנסה לגשש אחרי השמיכה המשובחת, האהובה. אך לשווא.

    באחת מכה בה הידיעה, אכזרית וכואבת.
    ביתה החם, העוטף, המחבק, צף ומתערבל בין הדמעות.
    כמעט שכחה איך זה לבכות.

    החזה צורב, מקשה על נשימתה. קורסת חסרת אונים אל מיטת הברזל הקשוחה. חשה את עולמה מתהפך עליה שוב, כבסרט חוזר, בפעם המי יודע כמה.

    וכמו תמיד, חשה חסרת אונים מולו, כבר לא מייחלת לפקוח עיניים ולגלות שזה חלום. כבר לא. יודעת שאין טעם וחבל על המאמצים. מוטב להשלים, חבל על האנרגיות המבוזבזות, על התקווה חסרת השחר. הרי תמיד המציאות תנפץ זאת בקשיחות אכזרית.

    נקישתו החד משמעית של הפטיש כמו מאיימת לנפץ את ראשה לרסיסים.
    קולו הרועם של השופט, גזר הדין החד משמעי, הערעורים הרבים שעמלו עליהם כה רבות.

    ובעיקר טעמה המר והצורב של הדחייה.
    דחיית הערעורים ובעיקר הדחייה מהמשפחה, מהחברה, מהיקר לה ביותר.

    מושלכת בודדה רועדת והלומה אל מעבר הסורגים. חומות הכלא סוגרים עליה מכל הכיוונים.
    לא הייתה מעלה בגרוע מחלומותיה, את המעבר החד הקשוח.

    תמיד ידעה שהיא במקום בטוח. לא משנה מה יקרה, היא מוגנת. משפחתה המכובדת, ההערצה הבלתי מעורערת בקהילה, בחברה, בכל מקום בעצם, פרסו שטיח אדום ומלכותי לרגליה.
    וכעת, מה משמעות יש לכך?

    היוקרה, הכבוד וההערצה, מושלכים בביזיון מול דוכן השופט. והיא, תמימה שכמותה. חשבה שהיא מוגנת, שאין מי שיעמוד מולה.

    צמרמורת אחזה בה, הרעידה את גיוה. ייחלה לדמעות הגואלות, לשווא. כמו אסרו גם אותם באזיקי מתכת.
    והם כמותה, לא מעזות להפר פקודה.

    באחת, פקחה את עיניה. משפשפת אותם, הלומה. רועדת כל כולה.
    מנסה לעטוף עצמה בדמעות חסרות שליטה.
    'זהו חלום, אפי' לחשה לעצמה. 'חלום לא נעים בכלל, אבל רק חלום'
    הדמעות לא התרשמו מכך, גם לא הרעד. רק הגבירו עצמתם, מסרבים להאמין.
    ובתוך תוכה ידעה גם היא.
    אין דברים בטלים כבר אמרו חכמים ממנה.

    יודעת שלא יעזרו כאן הכחשות והדחקות. נפשה המתייסרת הנדחקת אל הקצוות, זועקת לעזרה.
    מוצאת פורקן קלוש בשעות הדוממות, מנסה להיחלץ ולהשתחרר ממאסרה הכפוי.

    יודעת נכונה, כמה קשה ככה כואב, כי בסיפור חייה שלה, היא השופטת, הסוהרת והאסירה גם יחד.

    >>>לפרק ב
    כל יציאה לאור ולא משנה באיזה תחום, יכולה לגרור איתה פרסום, תהילה, כבוד, הערכה..

    היוצר האלמוני מסוגל להגיע יום אחד להכרה עולמית בפירות עמלו. ויותר מזה – להיות 'דמות', מישהו עם אמירה.

    זה לא רק בתחום היציאה לאור, זה בתחומים נוספים. למשל פוליטיקה, או אפילו בעבודות רגילות בהן יש עובד מצטיין שמגיע פתאום לקידום משמעותי וכו'.

    וכאן נשאלת השאלה: איך זה להרגיש בצמרת, שם גבוה? איך זה להיות במעמד של ג'יי קיי רולינג, (לא קראתי את הספרים שלה.. זו סתם דוגמה) או של מלך אנגליה?

    התשובה לשאלה הזו:

    זה נפלא להיות בצמרת.

    (כנראה) כולנו שואפים בסתר ליבנו לזכות פעם לאיזו תהילה קטנה, או תהילה משמעותית. (כי השאיפה הזו יש לה מטרה לגרום לנו להתקדם).

    ואם לא כולנו – אז כן אלו שמשקיעים בנושא מסוים רוצים לראות פירות לעמל שלהם.

    אבל – איך זה להרגיש שם, בצמרת?

    אפשר לשאול את האנשים שהגיעו לשם, ותשובתם תהיה:

    "אותו דבר, אין שום שינוי".

    "משעמם מאוד".

    "אוקי, ואז?..."

    "מתרגלים".

    "מה זה נותן לי, בעצם?"

    "זה לא בדיוק צמרת, כי כאן יש לנו צמרת חדשה לכבוש..."

    ועוד ועוד תשובות שהמשותף להם ללא ספק: "הבל הבלים הכל הבל"

    אז אם מראש אנחנו יודעים שהצמרת היא לא באמת מדהימה כמו שהיא נראית מלמטה – למה לשאוף לשם?

    בדיוק השבוע יצא לי לדבר עם מישהי שיש לה כשרון מסוים, משהו שאם היא תשקיע בו היא יכולה להתקדם ממש אך היא לא רוצה לטפח אותו כי זה יגזול לה את 'עצמה'. (יש לכל אדם הרבה סיבות למה לא לקדם את עצמו... לפי דעתי אחת הסיבות המרכזיות היא שאנחנו מבינים בסתר ליבנו שאנחנו לא 'וואו'' והמציאות לא 'וואו', כך שעדיף לחיות באשליות שיש לנו פוטנציאל לא ממומש מאשר להיווכח שארוכה הדרך להצלחה, אם בכלל).

    אז ניסיתי להגדיר מה זה אומר לצאת לאור, ומה זה אומר הצלחה:

    יש הצלחה שנובעת מתוך מקום של 'אני, אני, אני...' זו הצלחה מתסכלת, ומי שמגיע לצמרת לא נהנה שם מהנוף, אלא ימצא את עצמו מחפש את האושר כל הזמן.

    יש הצלחה של "יש בי משהו טוב, אני יכול לתרום לסביבה את המשהו הטוב, כי בלעדי המאמץ שלי להפיץ את הטוב שבי העולם קצת חסר, אני יכול לגוון את העולם וכו' וגם אם אני לא מושלם וההצלחה שלי חסרה בכל זאת זה עדיף על פני לא לעשות כלום". כמו הפתגם: עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה.

    באמירה הזו אין הצלחה שתיגע בצמרת, כנראה, כי גם אם נגיע לצמרת נתייחס לזה כאל מקום נוסף בדרך, ולא כאל מטרה בפני עצמה.

    כי שם בצמרת יש אמנם נוף ואוויר פסגות אבל גם הרבה אכזבה, אי אפשר לבנות שם בית ולהתמקם בנוחות.

    עדיף לחיות בקרקע, ולהפריד בין ההצלחה/הכישלון שלנו לבין מה שמגדיר אותנו - שזה עבודת המידות.

    עדיף להתחבר לרגע, להתחבר לעצמנו ולבורא עולם, במקום להיות באשליות ובחלומות שממש נחמדים אבל פחות מקדמים אותנו מבחינה מהותית.

    כמובן שכל מה שכתבתי כאן קשור לשכל, והרגש מדבר לפעמים בצורה שונה, בכל זאת זה חומר למחשבה.
    שאלה:
    מהו עיקר העניין, אפיית החלה או פרסום התמונה?


    תשובה:
    נחלקו פרשני המנהג בזה, והכריעו: אפית ולא צילמת - כאילו לא אפית. צילמת ולא פרסמת - כאילו לא צילמת. פרסמת ולא קיבלת תגובה "חחח זה נראה כמו פטרייה גרעינית" - אשרייך.

    שאלה:
    מדוע המנהג הוא דווקא אחרי פסח?


    תשובה:
    לאחר המנהג למכור בערב פסח את החמץ לגוי ולתת לו מפתח, קונים ממנו אחרי החג בחזרה את החמץ, וגם את המפתח. וכשם שהגוי מרוויח מהמכירה בלי שעשה כלום, כך גם אנחנו נקבל פרנסתנו ברווח ובלי טירחה בנחת ולא בצער אמן.

    שאלה:
    מי מכין את החלה, הבעל או האישה?


    תשובה:
    בימינו נהוג שהאישה מכינה את החלה, שאם תזכה - תהיה גם אחראית לפרנסה. ומקובל בשם קדמונים שפעם היה גם בעל אחד שממש ממש רצה לקיים את המנהג - אבל הוא חלה. רפואה שלמה.

    שאלה:
    אפיתי צורת מפתח אך היא התפקששה ביציאה מהתנור, מה הדין?


    תשובה:
    "כל החלות הולכים אחר הפה". על כן יש לפתור את החלום באמירה בפה מלא: אם יצאה צורת עובר - סגולה לזרע של קיימא. אם יצאה צורת פטרייה גרעינית - סגולה נגד התקפה מאיראן. אם יצאה צורה לא מזוהה - סגולה לגמול את הילד מטיטולים. ואם יצאה צורת גמד עם שתי רגליים מקופלות - סגולה ללכת מהר מהר לבדיקת ראייה.

    שאלה:
    האם פורסים את החלה או שחוששים להרוס את צורת המפתח?


    תשובה:
    ניתן לפרוס את החלה לפרוסות, אך אז גם הפרנסה תגיע בתשלומים. והמהדרין בולעים את כל החלה בבת אחת, אך יבררו לפני כן שהשוויגער לא הטמינה מפתח מתכת בתוך החלה כפי המנהג הקדום.

    שאלה:
    השכנה של החלה יצאה טוב יותר! מה עושים?


    תשובה:
    אל דאגה, הדשא של השכן ירוק יותר והחלה של השכנה מצטלמת טוב יותר. ליתר ביטחון תגיבי לתמונה שלה "חחח זה נראה כמו פטרייה גרעינית", שזו סגולה לאריכות ימים והוצאת עין הרע.

    שאלה:
    מה הדין אם החלה נשרפה?


    תשובה:
    תקבלו את הפרנסה בשחור.

    שאלה:
    האם ניתן במקרה כזה לשלוח תמונה של החלה שהצליחה לפני כמה שנים? מי ישים לב...


    תשובה:
    אפשר לנסות, אך שימו לב שאין בתמונה מסכות, כפפות, אנטיגן, כסף או עשירות העלולים להסגיר שאלו שנות הקורונה והמענקים.

    שאלה:
    איך יוצרים את צורת המפתח בבצק?


    תשובה:
    נהגו ישראל לתחוב בתוך הבצק מיני גלילים או גושי נייר כסף שנשאר מציפוי השיש בפסח. אך הטוב ביותר הוא ללכת לטמבור עם מפתח ולבקש ממנו שישכפל אחד כזה על בצק.

    שאלה:
    מדוע חודש אייר הוא מסוגל לרפואה?


    תשובה:
    כך כתבו בכל הספרים הקדושים אשר בארץ, אך רמז יש: אחרי שניצלנו מחלות, כן יעברו כל מחלות ונזכה לרפואה שלמה וממהרת. אמן.


    נטחן לאחר הפסח תשפ"ג.
    תאריך אחרון לשיווק 22.2.22. במקרר: 20.2.22. במקפיא: 10.2.22. בסיביר: 20.2.1974.
    טל"ח.


    "הצעה לסדר" הוא ספר שהייתי הכי שלימה עם כתיבתו, המסרים המשולבים בו שבו את ליבי, את רובם לא ידעתי, או לא ידעתי שאני יודעת, עד לרגע בו הם נכתבו.

    צפיתי מהצד על העלילה הנכתבת ממש כמו סופרים רבים שמספרים שהדמויות, תוך כדי כתיבה, תופסות אישיות ומדברות בעצמן.

    אני מאוד התחברתי לספר מכיוון שהוא מביא תהליך מופלא – בו הגיבור נעשה תלותי ובהמשך משתחרר מתלות באדם שהיה משמעותי עבורו.

    מאז שהתחלתי לכתוב התחלתי להבין הרבה דברים – המרכזי שבהם זה את עניין התלות שמגיע אלינו כשאנחנו חווים חולשה או קושי – אז אנחנו מנסים למצוא מישהו להישען עליו, זה לא מצב אידיאלי כי המצב הטוב הוא שנהיה חזקים ועצמאים, ולא נצטרך אף אחד – גם לא מבחינה מנטלית.

    ועכשיו לחלק הכיפי - החסרונות:)

    החיסרון המרכזי בספר הוא שמרוב להיטות להוציא אותו לאור בזמן – נראה לי לפני חגי תשרי - אז דילגתי על ההגהה. מה עוד שהוצאתי אותו לאור באופן עצמאי ולא מצאתי הגהה בפרק זמן כה קצר.

    יש בספר שגיאות הגהה נראות לעין – ואני מאמינה שבעין מקצועית יש הרבה יותר שגיאות. רק שלמדתי לסלוח לעצמי, מתוך תקווה שהחידוש שבספר יפצה איכשהו על חסרונותיו. (הוא בטח לא יפצה! מה לעשות...)

    כשכתבתי אותו חשבתי שהוא כל כך חשוב ומשמעותי עד שהייתי בטוחה שהוא חייב להיות בכל בית!

    אך בתכל'ס זה הספר שנרכש פחות משאר הספרים שלי, זאת אומרת - הרבה הרבה פחות (בינתיים).

    בספר הבא אשקיע הרבה יותר בעזרת ה'. אני לוקחת את הזמן שלי בכתיבה, אולי יותר מידי. כבר אין לי את הרצון הזה שהניע אותי לכתוב כדי לשנות את העולם.

    בעוד הספר "הצעה לסדר" הוא מאוד פשוט, אין בו תחכום כמעט (אולי כי אני לא יודעת להתחכם) הרי שבספר הבא יש הרבה יותר פעולה, ויהיה בו גם תחכום רציני, משהו שאני עצמי מתקשה לתפוס, ולכן לוקח לי זמן להבין מי נגד מי ומה המקום של כל אחד בפסיפס הזה.

    בתפילה שה' יאיר את עינינו להבין מה טוב ומה פחות.

    אם תרצו לקבל את הספר בקובץ דיגיטלי במייל ללא תשלום אפשר לשלוח בקשה למייל peri33550 שטרודל נקודה קום

    בהודעה הבאה מספר קטעים מהספר "הצעה לסדר".
    צפה בקובץ המצורף 1339279
    היא הייתה שם בדיוק לפני 2 שנים.
    שוב אותו מקום אותן זמן.
    שוב הטלפון.
    שוב בואי שוב צריכים אותך.
    שוב מונית הלוך בלי חזור, שוב תזכי למצוות.
    ----
    שוב התפללנו עליך כל הלידה.
    שוב שהשם ישמח אותך ממש בקרוב.
    שוב את תראי ישועתך קרובה.
    -----
    שוב ...
    שנתיים עברו מאז.
    הכל אותו דבר.
    שוב אותו זמן, אותו מקום, אותו זמן.
    שוב בואי צריכים אותך.
    שוב מונית הלוך בלי חזור.
    שוב תזכי למצוות...
    -----
    שוב הכל שוב פעם קורה בלי לעפעף.
    זה כאן.
    זה ככה.
    זה קורה .
    היא כאן.
    מול אותה מציאות. ועכשיו נשאר רק להגיב.
    להגיב את התגובה הכי מוכרת כשהייתה ילדה.

    הייתה יושבת לשחק ולעיתים נכשלת, אז לא הייתה אופציה להכיר בזה שנכשלה, פשוט המשחק היה נגמר איכשהו ואז הייתה מכריזה, לא משחקים שוברים את הכלים.

    אבל כאן? לא משחקים? זה אופציה? שוברים את הכלים? אבוד מראש.
    האופציה הזאת לא באמת עוזרת לה. כי היא משאירה אותה עם עצמה והכישלון לבד. בלי חברים, עם מלא כאב.

    יש אופציה אחרת לנסות להוכיח שזה לא אמת וזה יקרה.
    להיכנס למלחמה ולשבת עם הרשימה השחורה של הבחורים האחרונים ולהילחם ולהוכיח להשם ולכולם שזה קורה! הנה מחר היא אחרי. להוכיח לכולם שהם טעו. והמשחק לא נגמר כאן, יש לו המשך שסופו ניצחון. כמובן שלה.

    והייתה לה עוד אופציה,
    להניח את הראש על אבא.
    אז היא ישבה והניחה את הראש ואמרה לו:
    הנה אבא אני כאן.
    והנה הביזיון שלי.
    שנינו כאן לידך.
    הגעתי שוב .
    כמו בכל פעם. כמו בתקופת הפגישות. בתוך כל היסוסים והפחדים והתקוות.
    ושוב אני לבד, שום דבר לא קרה.
    חזרתי שוב להיות מתכונת הבייבי סיטר הכי זמינה שיש.
    כן אבא, בגילי המופלג 34 אני עדין האופציה הכי זמינה לביבי סיטר.
    נכון, ברור שזה בשורות טובות שתינוק חדש נוסף למשפחה. זה ברור שזה הטוב.
    רק לא ברור למה אני כאן היום מוצפת בביזיון נורא.
    בזיון וגם כישלון.
    כן.
    הנני.
    אבא אני כאן.
    סופרת את ימי העומר פעם אחר פעם, בלי לקבל את התורה.
    מלאה בביזיון ובתחושה של כישלון.
    שוב פעם אני לא.
    שוב פעם רחמים.
    שוב פעם אני על תפקיד המלווה. העוזרת. הנותנת. השותפה. המצולקת. המחייכת. השמחה. האפשרות הזמינה להקפצה.
    שוב זה אני.
    כי אני עדין לבד.
    לי עדין אין מישהו.
    ואני אותה אחת כמו מלפני שנתיים/שלוש/ ארבעה 10/ 15 שנים.....
    כן אבא.
    זה האמת שלי הלילה.
    לא בורחת.
    לא משקרת.
    לא מנסה להצדיק שהסיפור שלי קשור להזנחה של האנשים מסביב.
    לא זורקת את הכדור לשום כיון.
    ולא נלחמת עוד.
    אלא רק כאן.
    איתך.
    לידך.
    רוצה להניח את הראש ולבקש מימך.
    אבא יקר שלי, אני רוצה גם.
    מבינה שאתה הוא הטוב.
    הטוב האמתי.
    ואין יותר מה להילחם.
    ברגע אחד הכל יכול להתהפך לטובה.
    רק עוד רגע.
    אבא אני כאן מאמינה בכל ליבי.
    מבקשת מימך אבא רוצה גם.
    לא במלחמות.
    לא בכוחנות.
    לא מייאוש.
    לא מתוך עצבות כאב.
    אלא מתוך שחרור ומתוך רוב שמחה.
    יהי רצון.
  • 587
  • בסייעתא דשמייא
    כתיבה עונתית
    והפעם... כתיבה קייצ'ית

    לרגל זמן קיץ הבעל"ט​

    מישהו כאן התגעגע לקיץ?
    אני בטוח ש...כן

    נכון שלא מזמן עברה בראשכם המחשבה שאולי יש מצב שהחורף שעברנו ימשיך וימשיך עד החורף הבא...
    ניתן להזדהות עם התחושות האלה, היה חורף די יבשושי, והנה הוא הסתיים, קצת באיחור.

    את מקומו תפס אביב, אתם מכירים אותו, הוא טיפוס כזה שבא והולך, לא אחד שנשאר לאורך זמן.
    וגם, מ- אביב, גם ככה אין הרבה מה לצפות, פעם הוא קר כמו לילה טבתי, פעם רותח כמו שרב תמוזי
    וביום יומיים ה'נחמדים' שהוא מפרגן לנו, 40% מאיתנו נתקפים באלרגייה אביבית
    והיא, פחות נחמדה!
    אא אא אפצ'ייי
    סליחה.

    לענייננו...

    כמי שעוסקים בקריאה וכתיבה לגווניה וסוגותיה, כדאי להאיר מידי פעם את הזווית הספרותית לחילופי העונות
    ובעיקר, להתמודדות עם שינויי המזג, ולאו דווקא של האוויר...

    תחזית קריאה כמוה כתחזית מזג האוויר ביכולה להזהיר מ'מצבי רוח' משתנים
    בכוחה לצפות היווצרות תחושת קור מקפיאה, הזעת יתר, או חמימות נעימה

    מכאן ניגש לסיכום החורף, עם הפנים קדימה! אל הקיץ...

    אז מה למדנו מהחורף:

    הנה מסר אחד פשוט וקליט שאותוו תזכרו לחורף הבא
    כל התגוננות מפני קור ע"י אמצעי ביגוד כל שהוא התבררה כטעות אסטרטגית ברגע שגל 'מגושם' פגש את הנעליים הגבוהות במעבר החצייה ושטפן עד לשד רפידותיהן
    הפעולה היחידה שתצליח - להפשיר את הקיפאון, ולחמם, את הלב!
    תהיה הצטנפות עם הספר תחת שמיכת צמר ופוך, כשיד אחת אוחזת היטב בשמיכה, והשנייה מדפדפת באיטיות דף אחר דף, מה שיביא בוודאי לטמפרטורה רצויה ונוחה -
    לקריאה שוקקת של מילים מהבילות שחברו להם יחדיו לסיפור חיים מרתק עטוף בחום משפחתי ודיבוק חברים.

    ההתחבאות תחת שמיכה היא רק סיפטום של ההתכרבלות המחשבתית בחיק משפטים חמימים, שורות צפופות, ופרקים שהדרמות שבהן היו מחוברות ומהודקות היטב אחת לשנייה, מה שמנע כל דבר שריח של קור נודף ממנו, מלהיכנס.
    וכן! יש לקור ריח, וגם טעם.

    המהירות בה אנו מתגעגעים לחורף כבר בראשיתו של הקיץ, היא אותה מהירות בה התגעגענו לקיץ בראשיתו של החורף שהסתיים אך לא מכבר, ויש לכך סיבה טובה, בעיקר לאלה שמתגוררים באזורים המצדיקים את הצורך החיוני בהמצאת - המזגן.

    אם ננסה לרתום את הניסוי המוצלח מהחורף, אולי תצא הבשורה ותבוא הקלה לקהל היגע והמיוזע תחת גלי החום והאוויר המהביל, עד אשר ישוב החורף להכות בנו בקרירותו.

    אז מה אתם אומרים?
    לא הגיע הזמן להתרענן בין שורות עסיסיות?
    להתאוורר בינותם
    לשאוף עמוק לתוך העיניים האדומות מחום בלתי נסבל –

    מילים צבעוניות וקרירות
    פסקאות 'פרשיות' וקלילות
    כשכל פסיק ודגש, מירכאות ואתנחתא מכוונים ועומדים בדיוק במקום, כמו כובע מצחייה המגן מקרניה של שמש לוהטת.
    האם החום הנורא לא מצדיק התרפקות על פרקים מקפיאי דם, עטויים בקפידה בלבוש מילולי קצר וחד, בלי אורך מיותר ומייגע
    כאלה שתנועת הדפים הנקראים במהירות ובשקיקה ישיגו בדפדופם את הערך המוסף של משב רוח נעים וקריר.

    היש דבר מרענן מזה?

    נודה, לא יזיק אם וכאשר בצד יונח –
    כוס משקה קייצי מוגז וקר
    מזגן מכוון על פתית שלג וטורבו, ו...
    על הפן כי חזק.


    עכשיו שמישהו יגיד לי האם הקטע הזה יצא לי קצת 'קייצ'י' מידי???
  • 693
  • "דיי איפה? אני בהלם. בהלם והוא לא עונה לך? טוב ביי אחי. ביי"

    הפאות הסבוכות או איך שלא קוראים לו מלמל לעצמו יאלללה עוד פיגוע.

    "מה. אחי, מה קרה?"

    מתעלם מזה שלפני שניה איחלתי לו ולשכמותיו למות עם פיגוע או בלי.

    "תל אביב. ירי 1 אנוש 3 בינוני."

    פותח גוגל עדיין אין מילה. אלה יש להם אנטנות בכיפה.

    "איך אתה יודע?"

    "אחי שם. התקשר לברר אם חבר נוסף איתי אמור להיות שם"

    מאה שניות עוברות ודיווחים ראשוניים נשפכים לי.

    כן פיגוע. תייר אחד מת בלי להבין למה ועל מה. ועוד כמה שאם רק היו מחליפים פה את השלטון וודאי היו בריאים עכשיו.

    אני שותק.

    הפאות מסתובב מקלל מסביבי בכל השפות דורש נקמה בשם ה' ובכל קרוביו.

    אני מתיישב. הדגל עוד עוטף אותי.

    עונה לשיחות דאוגות שלושה פצועים מכל מחנה אחד.

    בכללי אני לא אדם של הפגנות ואולי גם לא של אנשים.

    הכביש נסגר.

    הפאות מתיישב מוציא סגריה. מושיט לי אחת

    פעם ראשונה שאני מצטער שאני לא מעשן.

    ופעם ראשונה שההתנשאות לא מספקת אותי. כשהפאות מעשן את הסגריה השלישית אני מושיט יד,

    אש.

    שאיפה.

    "זאת סגריה ראשנה שלי. אחי"

    "מה? למה אחי?"

    "לא יודע. אולי בגלל שאמא טבעונית?

    "חבר שלי נפצע בפיגוע"

    "יאאא אחי מצטער לשמוע"

    שלושה משלנו מתקרבים לצומת החשוכה.

    "היה פיגוע. כמה עוד צריכים להיפגע שהאדיוט הזה יבין לפנות את הכיסא?"

    ירין מתיישב לידי.

    "שילכו כולם. איך הם אומרים שיהיה כפרה"

    "זה חבר שלו. אחי"

    אני ממרפק אותו.

    אתה יודע את מה זה מעניין לי"

    בוקס.

    שלוש מדינות לא יספיקו. בדוק.
    כעת זה שלהי יום פטירתו של אבי,
    לפני שנתיים הוא נפטר, בתאריך כ"ז בניסן.
    אבא שלי היה תלמיד חכם,
    אדם פשוט וצדיק.
    הוא חזר בתשובה בגיל שבע עשרה בערך.
    הוא לא חינך אותנו, לא כעס ולא נזף
    הוא פשוט היה שם, חפץ שיהיה לנו טוב.
    החינוך הזה כביכול גרם לנו לרצות להיות טובים.
    כי אם יש איזה אדם שנמצא שם בשבילך
    - בלי לצפות לתמורה,
    בוודאי תרצה להיות בסדר.
    כתבתי עליו כמה מילים, דברים שרלוונטיים לכולנו.
    לכל אחד יש חסרונות ויש מעלות, וכל האבות וגם האמהות טובים
    בדרכם שלהם.


    פעם לא הבנתי מי אתה

    לא קלטתי את העומק שלך

    לא הבנתי עד כמה הדאגה שלך

    וכמה שאתה רוצה שיהיה טוב

    ועד כמה מציאותך הטובה

    עתידה להתבסס בליבי

    כמשל לטובו המוחלט של בורא הכל



    היית מצחיק אבא

    רצית לראות אותנו שמחים

    כששמחנו – שמחת גם אתה

    ולא היית צריך יותר מזה.



    לפני שנתיים הלכת למקום נשגב יותר

    והשארת לנו שיר

    שמתנגן באוויר תמיד

    לא רצית שנהיה עצובים מידי

    אז שלחת לנו כל מיני אותות קטנים, מנחמים



    שלחת לנו הרבה אהבה,

    תחושה שהכל טוב

    וכל מי שהכיר אותך הבין

    שהטוב שלך נשאר



    היום אני יודעת

    שאתה לא רק אבא שלי

    אלא דאגת על הרבה אנשים

    דאגת על כל העם,

    היית בשלום עם כל אחד,

    היה לך ביטול עצמי בפני הסובבים אותך

    משהו מופלא שכנראה לא אבין,

    ואתה במובן מסוים

    אבא של כולם
  • 446
  • בס"ד

    בואי תתלבשי, אני קוראת לללי בת ה5.

    ללי מגיעה זעופת פנים כתפיה עולות בהתרסה כלפי מעלה.

    לא, היא קוראת בקול ומתפרצפת כששפתיה מתעקלות כלפי מטה.

    אני רוצה לצלם אותה, ההבעה שלה כובשת אותי.

    בואי מתוקה, אחת שתיים ומלבישים חולצה וסרפן.

    הבכי מתפרץ, ללי קמה על צד שמאל, היא לא מוכנה לשים חולצה,

    המרחק בין החולצה לללי הולך וגובר כמרחק שנות אור.

    בלב שלי אני נחרצת, ללי צריכה להיות לבושה עכשיו, אבל הרגש שלי מביע חוסר אונים קל, עצבנות קלה ויש בי קול שמאמין לקושי הזה של ללי ולוקח אותו ברצינות יתרה מידי.

    למחרת ללי קמה בצהלה, לפני שאני מספיקה לבקש ממנה להתלבש היא כבר לבושה ומחויכת.

    בתוך ליבי אני שואלת את עצמי בפליאה, באמת, כל כך קל להתלבש?

    בערב מחשבת את מחשבות יומי, ללי בת החמש מלמדת אותי לגבי הילל בן החמש עשרה, גם הוא מביע חוסר שביעות רצון מכל מיני דברים, גם הוא מוצא דרכים לאתגר את המצפון שלי, גם הוא שופע ביקורת הערות ודעות למכביר.

    אולי ההבדל בין ללי להילל נעוץ בעובדה שללי שקופה יותר, לא מסתירה את כוונותיה, ואפילו מדברת עליהם במפורש, אבל הרי גם הילל אינו מסתיר את כוונותיו.

    אולי ההתבגרות של הילל והעצמאות שלו הן אלה שמאיימות עלי?

    במשך הזמן למדתי שיש מרחק גדול בין מה שנאמר לבין מה שקורה מתחת לפני השטח.

    האמירה היא רק הרובד המכסה לרצון.

    לפעמים הרצון של הילדים מבולבל והם משליכים עלינו את הבלבול שלהם.

    אבל אנחנו כן יודעים מה אנחנו רוצים ויכולים להכיל את התהליך של הבירור.

    אז כן, הילדים יפילו עלינו את הרגשות שלהם, ולא אנחנו לא מתעלמים מהרגשות של התסכול, אנחנו פשוט לא הם, ויודעים שלוקח זמן לרכוש סבלנות.

    התנסינו בזה.

    בסוף היא הלכה לגן לבושה מסורקת ומטופחת, ואף אחד לא יכול לנחש איזו סצנה התרחשה בתוך חדרי לבבי, כדי שזה אכן יקרה.
    מסכן הרושם הראשוני,
    אין לו הזדמנות שניה...

    ב-4 שניות הראשונות של הראיון,
    הבוס כבר יודע אם התקבלתם או לא.
    בשניה הראשונה של הפגישה,
    אתם כבר יודעים אם יש מה לקנות ברונפן ל"לחיים" או לא.
    ובשורה הראשונה של הטקסט,
    כבר חרצתם את גורלו אם להיות נקרא - או לא...

    האמנם?!

    ובכן, שימו - ♥ (מי שלא יודע איך עושים את הלב הזה, לוחצים על אלט שמאלי, ובו זמנית על הספרה 3 במספרים הימניים)
    לאתגר 3 חלקים שיילקחו בחשבון בשיפוט הסופי:

    חלק א' - נושא הטקסט:
    תכתבו טקסט מכל סוגה שבא לכם (סיפור, שיר, תסריט, קינה, שלט לדלת...)
    אבל הנושא חייב להיות משהו ראשוני. בראשיתי. התחלתי. רושם ראשוני. חיים חדשים וכל המסתעף.

    חלק ב' - רושם ראשוני:
    השורה הראשונה חייבת לתפוס את העין!
    אין מצב שנתחיל לקרוא, ונמשיך הלאה למשתתף הבא.
    משהו מרתק, מסעיר, מושך,
    תעשו עלינו רושם ראשוני טוב!

    חלק ג' - תנו הזדמנות שניה לרושם ראשוני:
    המשפט הראשוני לוקח אותנו לעולם מסויים,
    כבר בנינו לנו בראש תמונה די ברורה של מה-הולך-לקרות-כאן-עכשיו
    ואז אתם באים-
    והופכים את הדלי על פיו!!! (ואח"כ מנגבים את הריצפה. זה הכלל אצלנו בבית- מי ששופך, מנגב.)
    המשך הטקסט לוקח אותנו למקום אחר ורחוווווק מאד ממה שחשבנו בהתחלה.
    וזה לדעתי,
    החלק הכי קשה בכל האתגר והוא יילקח בחשבון עם הכי הרבה אחוזים.

    הצלחה רבה!!

    מי שרוצה לברר פרטים על הרושם המשני שלאחר הראשוני והשלישיוני-
    שיחפש ב
    נספח.

    הפליגו לכם...

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה