קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בואי איתי קחי איתך הצלחת
ונָשִׁים עם דגים על יד נהר מחכות
הביאי מראות ופוך באמתחת
לקשט את עינייך שעייפו מלחלום.

חבקי בידייך אהבה אחת נושנה
כזאת שוויתרת עליה כבר לפני שנים
הפני המבט, עמוק אל הפנימה
לחפש הסדקים ששברו בליבך געגועים.

אפשר לחזור לחכות, את יודעת?
גם אם התייאשת למצוא האבדה לפני עידנים
ואולי שכחת או שהוא בכלל לא בדעת
למרות שאנשים עדיין נותנים בך סימנים.

והסכימי לקוות, הן לא תוכלי התעלם
מאיש שיחזור או שעוד בכלל לא פגשת
וצִבעי המראות הצובאות את ביתך
בגוונים וחידוש למשכן לבבך שרקמת.

וספרי לך הגדה או אגדה אחת על חרות
חלומות שלחשת לדממה בחצי הלילה
והזכירי לך מי זה ויעבור ועל לוחות שחרוט
להוציאך בחוזק יד מאפלה לאורה.

ומה לך מפחדת עוד רצות את הַגַּעַת
ומה לך שואלת עדיין כלים שבורים וריקים
קחי התופים כבר, בואי חכי על הים
מה אכפת לך לצאת מעכשיו בריקודים.

"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת" (שמות, ט"ו, כ') - רש"י: "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים".

מוקדש לכל המחכות לקריעת ים סוף הפרטית שלהן ורוקדות את הנס כבר מעכשיו.
  • 404
  • בס"ד

    עבודה משותפת

    אישה: בעלי היקר אני צריכה שתתקן לי את המגירה, כן, זאת שתיקנת כבר כמה פעמים, צריך לתקן אותה מהיסוד.

    בעל: בשמחה אשתי היקרה.

    אישה: אתה יכול לתקן לי את המגירה?

    בעל: כן, אני רק מסיים את הסיגריה.

    אישה: נו, אתה מתחיל?

    בעל: רגע, עכשיו קפה של בוקר.

    אישה: איזה יופי, אתה מתקן, כל הכבוד.

    בעל: יותר טוב לקנות חדש, לתקן משהו שבור יותר מסובך מלהרכיב חדש.

    אישה: כן, בשביל זה צריך ללכת לנגר להזמין.

    (בלב: וואו, כמה שעות לוקח לו, אבל העיקר שהמגירה הזאת תהיה מתוקנת)

    בעל: הנה מתוקן.

    אישה: נפלא, הארון היה נראה מוזנח, עכשיו הוא נראה טוב.

    אישה: עכשיו צריך לתקן את הסתימה בחדר כביסה.

    בעל: טוב.

    אישה: נו...

    בעל: קודם הפסקת סיגריה.

    אישה: כדאי להזיז קודם את הדברים שלא יתרטבו.

    בעל: אין תגובה.

    אישה: יופי, מדהים תיקנת את הסתימה.

    (בלב, וואו עברו כבר המון שעות ויש עוד מלא עבודה)

    בעל: אני עייף, הולך לישון.

    אישה: אבל השרית את החלקים של התנור בחומר וצריך לשטוף אותם.

    בעל: טוב.

    אישה: (בלב: איזה נס שהוא עוזר לי שיעזור בקצב שלו, בדרך שלו, העיקר שבסוף הכל מטופל.

    לכל אחד יש דרך משלו לעבוד, יש קצב משלו, ויש התייחסות משלו.

    שמעתי בקו אימהות שכדאי להתאזר בסבלנות ולהביע הערכה)

    בעלי היקר, הצלת אותי, תודה ענקית על העזרה.

    בעל: אין צורך להודות לי, זה גם הבית שלי, אבל מה קרה שאת פתאום אומרת תודה כל כך הרבה פעמים? ומה קרה שחיכית בסבלנות כל כך הרבה זמן?
    'קמחא דפסחא', זה שם די לעומתי לתופעה היהודית המדהימה שמתרחשת בכל ערב פסח
    בימינו, בתקופה הזאת של השנה, מי נוגע בקמח?
    נראה אתכם מוצאים את המוצר המסוכן הזה על המדפים בחנויות, הוא כבר שבועיים לא איתנו
    ובאופן מפתיע האסטרטגים של החלוקות אימצו דווקא את השם 'קמחא דפסחא' מבין שלל האופציות [עופא דפסחא, בצלא דפסחא, תפו"א דפסחא]
    אחד ההסברים המרושעים ששמעתי היה שזה בגלל שרק כך הם ימנעו מכמה נזקקים מיותרים מלהתקרב לאזור החלוקה כשהם יחששו מ'קמח לא מנופה בי"ג נפה'...

    רוצים 'קמחא דפסחא' שיהיה 'קמחא דפסחא', הבנו את העניין, צריך לחלק לעניים ולנצרכים את צרכי החג, קלאסיקה יהודית
    אלא שבשונה ממתנות לאביונים שקיימנו לא מזמן, שם חיפשנו בנרות אחרי 'אביון מהודר'
    כשכל חשש 'חסר' הפך לסימן כשרות, ו'הדר' לפסול גמור
    בקמחא דפסחא מן הדין ומן המנהג אין צורך לחזר אחר 'עני מרוד הישן על קש', ומנהג ישראל תורה לחלק צרכי חג לכל הנזקקים הניגשים לעמדה שנרשמו וקיבלו הודעה, בלי חשבון - משכורות ונקודות המס, מה שמגדיל דרמטית את כמות הפונים המבקשים סיוע בהוצאות החג הכבירות.

    ב"ה בעמנו שניחן במידת החסד והרחמים רבים הם המארגנים חלוקות, כן ירבו, מה שהוליד נורמה מחייבת שכל קהילה שעשתה מצ'ינג ומכבדת את עצמה, כל כולל ערב שרוצה בקיומו, כ"ש בן בנו של כ"ש - כוללי יום, כמו גם שלל ארגוני החסד למיניהם, מארגנים כל אחד לחוד את החלוקה שלו, כשבבסיס כולם נותנים את אותם דברים, פלוס תוספות מיוחדות שיוצרות תחרותיות בין החלוקות
    תחרות זה טוב! לימדו אותנו בקורס לכלכלה.
    ומה נאמר ומה נדבר, בחסדי שמים, יש כדי חלוקה לזה וכדי חלוקה לזה...

    דא עקא, שאת כל החלוקות למיניהם לעשרות פריטיהם יש לאחסן במיקום כלשהוא, וכשמדובר בסה"כ בשישה ארגזי עוף + קרטון בשר, יש צורך דחוף להוציא אישורים מהעירייה לרלסים במטבח ולרכישת מקפיא תעשייתי מתאים, ואת זה למרבה הצער עדיין לא מחלקים בחלוקות קמחא דפסחא, לעת עתה...
    צרות של אברכים!

    ואכן סטנדרט המגורים של אברכים מן השורה לא מאפשר אכלוס של מוצרים בסדרי גודל כאלה, ותרצו או לא תרצו, בסוף יימצא המקום לאחסון הסחורה הטרייה, שתכלול ככל הנראה -
    שני שקי תפו"א לבן
    שני שקי תפו"א אדום, [מאוד חשוב לשמור על שוויון ביניהם, ואין לי מושג למה]
    שלושה שקים של גזר, ו...
    כמות של בצלים שיכולה לגרום לחצי עיר לדמוע
    שלא לדבר על קרטוני הפירות שיכולים למלא בשקט חצי משטח
    פלוס ארגז מיץ ענבים שחילקה הקהילה
    פלוס ארגז מיץ ענבים שחילק הכולל
    פלוס ארגז מיץ ענבים שחילק הכולל ערב
    ככה זה כשאין תיאום בין כולם, אנחנו בבית צריכים להתחיל לשתות 2 כוסות מיץ ענבים כל בוקר, בלי סוכר

    והרשימה עוד ארוכה...
    רק שתבינו היא כוללת גם מפות שולחן ונר להבדלה, 'ישתבח שמו, איך זה קשור לפסח???'

    למעשה, גם מקרר ארבע דלתות שלא מצוי בדר"כ בבתי הנצרכים, לא יכול לעמוד במסת הפירות והירקות שנוחתת במטבח בעיצומו של אחד מימי הניקיונות הרגישים בער"פ, הרעיון להשאיר קרטונים של תפוחים או תפוזים או מה שזה לא יהיה באזור כל שהוא בבית חצי כשל"פי, רק מוסיף עוד חמץ למדורה, וממש לא מזמין רוגע שנצרך כל כך בימים כאלה.

    ומה למען ה' עושים עם ארבעה שקי בצל? הרעיון של לאכול פשטידות בצל בוקר צהריים וערב נוסה בשנה שעברה וכנראה לא ינוסה השנה, ולהוסיף עוד שתי בצלים לצ'ולנט, זה גם לא מספיק, וגם עלול להפוך בקלות בהיעדר גריסים [ושעועית], ל- מרק בצל...

    הייתי יכול להמשיך ולהתלונן על 'רוב טובה', אבל אני צריך ללכת לישון כי מחר מחכות לי שתי חלוקות, ובשתיהן הבטיחו המארגנים שהשנה הם יהיו גדולות יותר משנה שעברה, כך שאני לא בטוח שרכב 7 מקומות יספיק לי, מה שאומר שאני צריך לקום מוקדם וללכת להוציא מההשכרה את הנגרר, פעם ראשונה שלי, מקווה שאני יסתדר אתו ברוורס, ושלא ייפול כלום בעלייה, הולך להיות שם ערימות של קמחא דפסחא.

    ועכשיו כשאני חושב על זה, אולי אני בעצמי יארגן חלוקת 'קמחא דפסחא' דקמחא דפסחא'...
    יש לי מספיק לחצי שכונה...

    אשריכם ישראל!

    ואיך לא, גם הקטע הזה הוא מבית היוצר של
    מיומנו של אברך
    כאן תוכלו להוציא את כל החששות שלכם מאימת האתגר והבינה המלאכותית

    שתפו, הביאו רעיונות, וזככו את החוש האנושי שלכם.
    בהצלחה.


    הרעיון באתגר הוא למצוא כל דרך כדי שיהיה ברור מעל לכל ספק שכותב הקטע הוא בן אנוש
    ניתן לעשות זאת בכל דרך שתבחרו, יצירתית ככל שתהיה, ובלבד שזה לא ישפיע לרעה על קטע הכתיבה, במקרה כזה עדיף כבר צ'אטבוט.
    תכתבו כל קטע שהוא, אין הגבלה על סגנון וצורה, לגבי האורך, תרחמו עלי, אני רק בנאדם...
    רציתי לתת רעיונות, אבל אז זה יהיה פחות אנושי ויותר תוכיי;)
    אני יודע שזה נשמע כמו סיסמה אבל - החולשה של האנושות זה מה שהופך אותה לכל כך אנושית.
    גם טעויות מסוימות יכולות להעיד על אנושיות.
    פשוט תהיו מי שאתם.

    והנה עקיצה אנושית לסיום
    אם אתם לא יודעים לכתוב קטע אנושי, אולי אתם פשוט לא...
    הפעם לכבוד הניקיונות רובי נחלץ לעזרתי (עם שינויים קלים שלי)
    כתוב שיר בסגנון קינה על מטבח שצריך לנקותו האמצע של השיר צריך להיות אופטימי הוסף תובנה שתיתן חשק לעבוד

    במטבח, סירים ומחבתות,
    כלים מלוכלכים, הו ידיים,
    משטחים בלגן, אי אפשר לסבול,
    ניקוי זה לא כל כך מפנק.

    ריח של אוכל שפעם היה טוב,
    עכשיו נמשך, זה מובן,
    שהניקוי הזה ייקח קצת זמן,
    אבל הו, בקרוב המטבח יזרח.

    זיק של תקווה, קרן אור,
    אמצע המשימה באופק,
    הסוף קרוב, הבלגן יתפנה,
    המטבח שוב יהיה יקר.

    שכן במשימה הזו, יש עוד משהו,
    מאשר רק לנקות את רצפת המטבח,
    זה לדאוג למה שאנחנו משתמשים בו,
    ולהראות הכרת תודה על מה שאנחנו בוחרים.

    אז בואו ננקה, בלב שמח,
    ונצל את ההזדמנות הזו למלא את התפקידים שלנו,
    בשמירה על בתינו נקיים ומוארים,
    לעשות הכל בדיוק כמו שצריך.

    מקווה שרובי עשה לכם חשק לעבוד
    ואם לא, אז לפחות תהגו בשיר על העבודות,
    כשהראש עובד, הכל עובד.:)
    אשמח לקבל את תוצאות הקרצופים שלכם
    בתגובות.
    מקווה שתצליחו להוציא קצת יותר מרובי.
    מוט'קה הוא בחור פיקח.

    באותו בוקר, כשראיתי מחלון קו 72 את מוט'קה צועד ברחוב קינג ג'ורג' בהליכה זקופה, שקית גלפז ממנה מבצבצים כמה דפים לבנים בידו הימנית וידו השמאלית קמוצה לאגרוף החלטי נמרץ - הבנתי שיהיה שווה לעקוב אחריו. סיפור בוודאי ייצא לי מזה.

    וחוץ מזה, מוט'קה שלנו בחיים לא ייקח אותי להר המנוחות. שייקה הוא לא.

    ירדתי מהאוטובוס.

    >>>

    בדיוק בזמן, מסתבר.

    מוט'קה נכנס בצעד בוטח לחנות הדגל "שטיחי שמעוני". הוא פסע ישר למשרד המנהל, מבלי להביט ימין ושמאל.

    העמדתי פנים שאני בודק את השטיחים המשובחים התלויים ליד המשרד, מטה אוזני לשיחה. אין לי באמת את היכולת האפשרות הרצון ואשתי כדי לרכוש שטיח בחמשת אלפים שקל אחרי הנחה.

    "מר ניסים, המנהל!" עלץ מוט'קה לקראתו, כאילו היו ידידים ותיקים.

    כאילו.

    "אנחנו מכירים?" שאל מר שמעוני.

    "לא". הודה מוט'קה. "אבל!" הוא שלח ידו לשקית לשלוף כקוסם דף. לא, רגע. הדף הסתבך עם עוד כמה דפים, התקמט ונתקע בפנים. מוט'קה התכופף ואיבד לרגע את התיאטרליות.

    "מכירת חמץ!" קרא בקול חנוק מתוך השקית.

    "הנה!" הדף היה סוף סוף בידיו. "שטר מכירת חמץ לחנות החשובה שלך, כדת וכדין!"

    >>>

    שמעוני הביט בו בעיניים גדולות ותמהות.

    "בשביל מה אני צריך מכירת חמץ? אני לא מאפיית פיתות יעלה. זו חנות שטיחים, אולי שמת לב".

    "לא קורה שעובד מפיל פירור לתוך שטיח?" גייס מוט'קה את כל כושר השכנוע שלו.

    שמעוני הניח את ידו על לבו. "חס ושלום. רק זה חסר לי. פועל יפיל פירור עבאדי על שטיח, מחר מישהו רגיש לגלוטן, תובע לי את הצורה. מחרתיים פועל מפיל לי קמט של מקופלת על שטיח-קיר, מישהי רגישה ללקטוז – כל משרד הבריאות על החנות שלי, משטיחים אותה. ברור שאסור להכניס לכאן מזון מכל סוג שהוא! זו חנות פרימיום!"

    הוא גלגל את הפרימיום בלשונו כאותו פרנסיס דרייק שעה שגילה את תפוחי האדמה באמריקה והציל רבבות אלפי אשכנזי ישראל מלגווע ברעב בפסח.

    "אז מה אכפת לך לחתום? בשבילי! מצווה!"

    שמעוני הביט בו, מסתפק. לגלגל שטיחים, הוא יודע. מכל המדרגות.

    "נו בסדר", הסכים. שולף עט מכיסו. "רק תן לי לקרוא לפני שאני חותם".

    קרא. וחתם.

    הבטתי פנימה בדקדוק. שמעוני בהחלט לא הכיר את המנהג להגניב שטר כסף קטן ביד לרב מוכר החמץ בסוף המכירה.

    זה היה הרגע ששבר אותי סופית.

    <<<

    "מוט'קה, מוט'קה!" רצתי אחריו מתנשף. "חכה לי רגע!"

    הוא עצר במקומו, מביט בי בתהייה. מה לאיש פשוט כמוני ולו, החותם עסקאות עם בכירי המשק ומקושרי השטיחים.

    "מוט'קה, אני מכיר אותך הרי". לא ויתרתי לו. "אתה לא מי יודע מה צדיק ולא מי יודע מה גבוה. אז בשביל מה כל זה?"

    חיוך קטן הזדחל לזוויות עיניו.

    "נו, בבקשה", חיננתי את קולי, "גלה לי!"

    מוט'קה התלבט ארוכות, לבסוף התרצה. הוא שלח את ידו לכיס חליפתו המהוהה, שולף עט יוקרתי מוזהב שעליו חריטה אומנותית מסתלסלת "שמעוני בע"מ".

    "אתה רואה את העט הזה? הוא העשירי היום".
    בס"ד

    המוח שלי מתעלם מהקידוח שנעשה בחדר בנים לעת עתה.

    עוד מעט אלך לבחון את רמת הנזק, עכשיו ממש לא כדאי.

    לכי תתווכחי עם ילד מתגבר שהחליט שמשהו מאוד חשוב לו.

    מאוחר יותר אני רואה חורים מכוערים בקיר, מטאטאת את האבק שנוצר מהחור החדש בקיר, מנערת מצעים, יודעת שאין צורך להחליף הקידוח עדיין לא הסתיים.

    ומה שחזו עיני היה מדהים להפליא מעל מיטת הקומותיים התנוסס לו לרוחבה של המיטה מעין מדף, רעוע יש לומר נשען אלכסונית, נוגס נתח נכבד משטח השינה שעל המיטה.

    בשפה רגועה ולא רגוזה כהוא זה, שסיגלתי לעצמי, יען כי ידעתי שטון טיפה מוגבה יחבל בסיכויי המדף הזה לרדת לצמיתות, אני שואלת את הבחורצ'יק "תגיד המדף הזה לא יפריע לך לישון? תראה אין פה מספיק מקום ואתה יכול להיתקע בו."

    "זה לא מדף אמא, זה שולחן", הוא מסביר ברצינות לאחת שלא מבינה.

    טוב ששאלתי בעדינות, עכשיו התגלה לי מידע מרשים שלא יסולא בפז.

    כל ילד והצרכים שלו, את איציק אני מכירה כילד שזקוק למרחב פרטי, כבר קנינו לו "כורסא של איציק", והמיטה הגבוהה נותנת לו מעט פרטיות, המדפים הגבוהים שלידה פונו לטובת איציק, וככה למרות ששטח החדר אותו חולקים כמה אחים אינו פרטי הוא יצר לו פינה בתוך פינה שהיא כולה שלו.

    עכשיו אני יודעת, הוא צריך שולחן.

    יום ועוד יום עובר והמדף העקום צד את עיני מידי פעם, כולל החורים שנוצרו כתוצאה מניסיונות קידוח כושלים.

    "בוא, איציק אני יעזור לך לפרק את הקונסטרוקציה הזאת", מציע מוישי אחיו הגדול, אני רצה להביא למוישי שפכטל השמור לחורים ייעודיים בקיר שנחצבו על ידי יודעי דבר, ומהר מאוד אין זכר למדף.

    אני אקנה לך שולחן למיטה מאיקאה וגם מנורת לילה עם קליפס מוסיפה בנדיבות, העיקר שתהיה לך הרגשה טובה.

    זה סופו של שולחן מקורי וייחודי שנוצר לצורך מיוחד, וחלף הלך לו ללא אומר ודברים.
     תגובה אחרונה 
    תגידו לי, מי היה זה שאמר שהגברים לא עושים כלום?

    מי?

    בכל מצב, הוא כנראה לא פגש את הבנים שיש לי בבית.

    התעוררתי בחמש וחצי לפנות בוקר מרעשים עמומים ומוזרים, רציתי לחזור לישון, אבל הרעשים נמשכו. החלטתי לקום, לבדוק את מקורם.

    יצאתי מהחדר. לא ראיתי כלום. ממש שום דבר. כל הבית אבק ועשן. הזוי.

    "אממ. אמא?" ראש בעל שיער לבן הציץ אלי מהחדר ממול, נבוך. אני שומעת שניים אחרים דנים ביניהם עד כמה אני אשמח בעזרה שלהם, אחרי שאני תמיד אומרת להם כמה הם לא עוזרים, ולא עושים כלום בבית.

    אני בספק כמה אני אשמח, בכל אופן...

    "מה זה??" אני מחליטה לברר עד הסוף. אבק חודר לפי, אני משתעלת. "מה אתם עושים?" קטועה.

    "מרכיבים את הארון החדש", ראש נוסף צץ, לבן גם הוא, הראשון נכנס לחדר, שקט משתרר מהכיוון. "ואמרנו, חשבנו", הוא מדבר מהר, בלי לנשום. העיניים האדומות והעייפות שלי קולטות עוד משהו מתוך החדר, הריח משלים את התמונה.

    הבחור בעל הראש המציץ יוצא מהחדר כולו, מראה לי את המצב שלו בתור שיפוצניק מתחיל, מבין כי כלתה אליו הרעה, אבל הוא לא נכנע. הוא מסביר את עצמו, משפטן מעולה. "אמרנו-" הוא חוזר, מתחיל מחדש.

    "רגע, מי זה אמרנו?" שנדע עם מי לסגור חשבון אחר כך...

    "אני ואיציק".

    "נו?"

    "אז אמרנו שצריך לעשות לך הפתעה ולהרכיב את הארון. את מחכה לזה כבר חודש, נכון?"

    אני מהנהנת בלית בררה. זה נכון.

    "יופי". הוא מחייך חיוך מנצחים מרוצה מעצמו. הצליח להוציא מבעל הדין הודאה. משפטן, כבר אמרנו? "אז ישי אמר שאם אנחנו כבר מרכיבים את הארון אפשר גם לצבוע את החדר, שייראה יפה". הוא מזרז את דיבורו למראה פניי, כנראה, "אל תדאגי, אנחנו ננקה, נשפוך מים על הרצפה, נגרד את הכתמים של הצבע עם שפכטל, נשאיר לך חדר נוצץ".

    הקולות התחדשו מהחדר, כנראה חשבו שנרגעתי, שמני הצליח להרגיע אותי.

    "רגע", אני מבריקה ביחס לשעה ולמצב, "אם את הארון אני רואה מבעד לאבק, וצבע הרי לא עושה רעש, מה זה הדפיקות שאני שומעת?"

    מני מרים את אצבעו, משפשף את זיפי זקנו באי נוחות. "טוב, הם לא היו אמורים להמשיך, כאילו, לא היית אמורה לשמוע את זה, היית-"

    "מה זה?" אני נלחצת, תודו שגם אתם הייתם נלחצים אחרי וידוי כזה.

    "אנחנו, ישי", הוא מחליט להאשים את אחיו, "הוא אמר שהכי טוב יהיה אם נרכיב את המזגן ונסיים את החדר. הילדים רוצים כבר לישון בחדר חדש ומסודר". הוא מצדיק את עצמו וחבר מרעיו.

    "ואיך אתם יודעים להרכיב אותו?" חבורת ילדים בגילאי 14 עד 18. מה נראה להם?!

    "אנחנו יודעים. זה מה שישי ואיציק עושים עכשיו, כנראה".

    מקדחה נשמעת מהחדר.

    אני התייאשתי.

    אז תגידו לי מי אמר שהם לא עושים כלום???
    מה קורה איתך בימים אלה?

    מה נשמע אצלך?

    מה מרגיש לך?

    מרגיש?! למי יש זמן ודעת ולב להרגיש משהו בכלל בימים טרופים שכאלו?

    מרגיש?!

    מרגיש, אבק בכל פינה בבית; אלרגיה באף ובראות ובעינים; ומים וסמרטוטים ומלא מלא פחים ולכלוכים...

    מרגיש, שאנשים הולכים שפופים כמעט רוב היום; שהורים לא זוכרים את מספר הילדים מרוב מספר התפקידים; ושאמהות הולכות ברחוב עם עינים עצומות וידיים מקומטות מתכשירי ניקיון...

    מרגיש, שהילדים מוזנחים בגינות, חסרי בית ומשפחה; שאמא הייתה מעדיפה שמישהו טוב יאסוף אותם לביתו עד כניסת החג; שאין טיפת מקום לנשום, ובכל חור יש עוד מלא-מלא-מלא מה לעשות...

    מרגיש, שאנשים כבר לא יודעים מי הם ולמה הם הגיעו כאן לעולם... להיות בן חורין מסב בנסיכות או סבל, טכנאי ואחרון המשרתים? להיות אמא יהודיה בישראל או שפחה שהשתעבדה לאקונומיקה וחבר מרעיו?

    מרגיש, שהעבודה לא נגמרת, והעבדות קיימת, ופרעה שאמרו שהלך נמצא כאן בתחפושת של אבק, לכלוך, והבורג במקרר שהתפרק משום חשש אבק חמץ שהצטבר עליו...

    אז מי אמר חג חירות – שיקום!

    מי אמר יציאת מצרים – שיעמוד!

    מי אמר עבדים היינו ולא עכשיו – שירים יד!

    אז מה העבודה הזאת לכם???

    איך עבדו עלינו עד היום, שפרעה כבר טבע ויצאנו ממצרים?

    וזו בדיוק הנקודה.

    פרעה כאן, מצרים כאן, העבדות כאן, השוטרים כאן, המסע הכבד כאן, כולם כאן, וגם בני ישראל כאן.

    ולמי ששאל מה העבודה הזאת לכם, תספרו לו על העבודה הזו.
    על החלון שהברקתם אך אתמול בעמל כפיים והתלכלך היום מהגשם; על הסמרטוטים שנהייתם; על האקונומיקה שהלבינה את בגדיכם; ועל שואב האבק ששאב אליו אתכם...
    תספרו לו על כל הימים האלה שפרעה הגיע; על עבודת הפרך שעבדתם לנקות, לסדר, לטרוח, לעמול, להלביש, להאכיל, לפרנס, לכבס, ולדאוג, ולרוץ ולמהר ולמהר ולמהר... תספרו לו, ששכחתם מי אתם, ולמה אתם כאן בעולם בכלל...

    ומתוך כל זה, מתוך כל הבלגן והטרוף וקוצר הרוח והעבודה הקשה, מתוך הלחץ והמירוץ נגד הזמן והעייפות שלא נגמרת והניסיון הנואש לנקות את הכל; דווקא מכאן –

    בפסח הזה, כמו גם אז, נצא ממצרים.

    אשריכם ישראל. אשריך עקרת הבית שהעבודה כולה שלך.

    אשריך בעל הבית שעדיין שומר על הסבלנות והאיזונים והדעת.

    אשריכם ילדי ישראל ששורדים את מצרים הזאת.

    אתם כולכם, שיודעים מה העבודה הזאת, מגיעה לכם מדליה; תחוגו שבעת ימים!

    הלוואי ונזכה לצאת באמת מכל המיצרים, והפסח הזה נשב כולנו יחד בשולחנם של מלכים, ועם הידים המבוקעות והעינים העצומות והחוליות המתפוקקות נשיר בסיפוק גדול "עבדים היינו", ונכוון 'רבונו של עולם, גם אנחנו בדור שלנו עשינו מה שציוויתנו; עשה עתה את שלך – בני חורין. במהרה בימינו אמן'.
    על רזיאל הוא שמע במקרה. סתם שיחת סמולטוק בהפסקה קצרה בין קידוד לקימפול.
    "רציני, אתה מאמין בזה?"
    "מאמין לגמרי" אמר יריב ועצם עיניים להגביר את הרושם.
    עמית נשאר ספקני. ובכל אופן מצא את עצמו מתקשר וקובע תור. במזל ממש היה תור פנוי למחר.
    החדר היה מלא פלקטים של עיניים שונות, שרטוטים ודיפלומות לועזיים. ניכר שהבעלים רצה לעשות רושם של דוקטור ולא של מכשף. רזיאל הציץ לתוך עיניו עם מכשור מתקדם. אחר כך הזין נתונים במחשב שעה ארוכה. לעמית היה רושם שהאבחנה הסתיימה כבר בדקה הראשונה, והוא סתם מושך את הזמן כדי שלא ירגישו שהוא לוקח 600 ש''ח על דקת עבודה.
    רזיאל כנראה קורא גם מחשבות, לא רק עתידות, כי באותו רגע הוא פנה אליו.
    "עמית" אמר, "אולי לא תאהב לשמוע, אבל אני רואה בבירור שאתה עומד להיפרד מכל הכסף שלך. אבל הכל. וזה יקרה בקרוב".
    עמית חייך חיוך עקום. רזיאל לא התרגש. "הכסף הוא שלך. ואתה גם רוצה לדעת לאיפה ילך הכסף?"
    "נו?", שאל עמית.
    "לאחד בשם יוסי, הוא גר כמה קילומטרים ממך. לא רשום לך בעין כתובת מדוייקת", סיים בגיחוך.
    עמית יצא אל רחוב בוגרשוב והחיוך העקום נמחק מפיו. אולי הוא כן יודע מה הוא אומר. וזה אומר שהדירה, הרכב, החסכונות, הפנסיה, ואפילו צוציק, ילכו לאיזה יוסי עלום. הזעם החל מפעפע בו. הוא לא יתן שכסף שהוא עשה בעשר אצבעותיו, ממש בעשר אצבעותיו על המקלדת, יפרד ממנו וינופף לו לשלום.

    כבר מבחוץ שמע את הנביחות של צוציק. התגעגע החמוד. בפיזור נפש שפך לו דוגלי והתיישב על הכורסה. איך בדיוק הכסף יגיע לאותו יוסי, אם היה יודע היה מתגונן. אולי יוסי הוא האקר מטורף שפורץ לבנקים בשניות. אולי הוא עורך דין שיודע לתפור תיקים. אולי הוא יהפנט אותו ויחתים אותו על מסמך... די. הוא משתגע.
    אין לו עם מי להתייעץ. אין אשה. אין ילדים. חברים יש רק באגד. צוציק נורא חכם אבל לא יכול להעביר את זה במילים. ואז עלה בו רעיון מופלא. יש לו מישהו נטול אינטרסים לגמרי. נס שהוא חי ב 2023. באצבעות מתוחות הקיש: מגיד עתידות אמר לי שאני עתיד להפסיד את כל הכסף בקרוב. איך אתה מייעץ לי לשמור עליו.
    התשובה הגיעה תוך כמה שניות: זה מאוד לא נחמד לשמוע. האם אתה מאמין למגיד העתידות?
    בטחונו התערער מעט אך הוא השיב: נאמר שכן.
    הרובוט ענה: עליך לבטח את רכושך בחברת ביטוח.
    עמית: לא סומך עליהם.
    רובוט: מה עם להפקיד בבנק?
    עמית: רוצה את הכסף קרוב אלי.
    רובוט: האם אתה אדם אחראי?
    עמית: בטח.
    רובוט: ודאי שמעת שבנק סיליקון וואלי נפל ומנגד הביטקוין עלה. תמכור את כל הרכוש, בכסף תקנה ביטקוין, ואת הקוד של הביטקוין תשמור צמוד אליך.

    עמית נהנה מעצה. חבריו לעבודה התפלאו לראות אותו מתנייד בסובארו חבוטה במקום הג'יפ המהודר. הוא הסביר להם שזו שיטה חדשה לניקוי רעלים רוחניים, משהו של גישה מינימלית לקוסמוס. את צוציק מסר לעמותה לכלבים נטושים וזה היה יום מאוד קשה לשניהם. את הקוד של הביטקוין שמר על כרטיס מיקרו sd שאוחסן בתוך הסמארטפון, שממנו כמובן לא נפרד לרגע.

    כמו כל שמאלני טוב, יצא עמית בדבקות להגנה על הדמוקרטיה. באותו ערב תוכננה הפגנה אדירה בבני ברק. הוא הרגיש שתפס שני ציפורים במכה אחת. גם להפגין בעד הדמוקרטיה וגם נגד החשוכים. בתכל'ס היה די משעמם. אותם דגלים. אותם קריאות. אותם שלטים. החרדים לא שיתפו פעולה. הוא טייל בין המפגינים כשלפתע החל להשמע שיר לא מוכר בווליום גבוה. הוא הקשיב למילים. משהו על מלאכים. מלאכי השלום. איזו מחווה יפה מצד המארגנים. הוא מלאך שלום. חבל שבצד השני לא מבינים את זה. המפגין לידו התנהג קצת מוזר. הוריד את הקסדה, והתחיל למחות את העיניים ולמחוט את האף. רגשן. העסק נעשה יגע והוא שם לב שהוא רעב. לידו האיר שלט: לכבוד שבת קודש. הריח משך אותו.

    זה היה וואו. חלות טריות ושחומות עם המון שומשום. מקרר ענק מלא מגוון עצום של סלטים. פלטות של דגים מסוגים שונים. רבעי עוף, חזות מוקפצים, שניצלים, נתחי בשר בקר, סיר עצום מימדים בעבע על הכירה והמוכר מזג ממנו בנדיבות לקונים שרחשו סביבו, כשהקליינט התורן מעודד אותו בקריאות קצובות: עוד קישקע, עוד קישקע. המקום עשה עליו רושם אקזוטי והוא החליט לשלוח סרטון לקבוצה. הוא שלף את הסמארטפון ופצח בסלפי: "שלום חברים אני נמצא כאן בתוככי לב בני ברק בחנות שנקראת, איך נקרא פה המקום"? "טועמיה", ענו לו חמשה בבת אחת. "חנות טועה מאה, מקום מדהים, איזה שפע, איזה ניחוחות, יש פה מאפים, דג ממולא, כיסני בשר, פיצוחים, חבר'ה מומלץ בחום", סיים את הנאום. לאכזבתו ראה בתחתית ההודעה סימן של שעון, מה שאומר שההודעה לא נשלחה. המוכר שם לב אליו. "אחי, אין'ך קליטה? תבוא אני יסדר'ך את זה".
    המוכר, בחור חסידי לשעבר שכיום נותרו מחסידותו שני שרידי פאות שקופות, התגלה כמייבין. הוא שלף את מסגרת המתכת הקטנה עם הכרטיסים, הדליק כיבה שינה הגדרה, והופ, יש קליטה. בחסות הרעש איש לא שם לב לכרטיס המיקרו שגלש לו לתוך שקית קשיו מיותמת.


    יוסי פישר הינו אברך כולל בני ברקי סטנדרטי. לא מופרך למצוא אותו משתלב במנחה מהירה בבית הכנסת הגדול, או מנייס בסדר שלישי. גם בבית קורה והוא משאיר כוס קפה ופירורי עוגה על השולחן בסלון, או שוכח לשים בגדים מלוכלכים בכביסה. ואף על פי כן, יש בו משהו מיוחד. הוא מכבד את השבת. החלום של כל הגיסים שיוסי יזמין אותם לשבת. חוויה גסטרונומית. חלות טריות בשפע, דגים מכל העדות, עופות בשר ותוספות, משקאות חריפים ומתוקים, פיצוחים וקינוחים חמים וקרים. ומה שמעניין, יוסי אינו אברך מבוסס. אבל הוא מתקמצן כל השבוע, כדי שבשבת יוכל להתענג ולענג.
    באותו יום ששי הכל כבר היה ערוך. על הכיריים התעשייתיות עמדו חמישה סירים, ובתנור נאפו עוד כמה מגשים. יוסי שפך את הפיצוחים לצלחת ייעודית, מחולקת לארבע. משהו היה חסר לו. קשיו. הקשיו בחנות הרגילה לא היה טרי והוא תכנן ללכת למקום אחר אך שכח. אבל שבת בלי קשיו?
    "לאה'לה אני הולך רגע", פלט ורץ למטה. השעה כבר היתה סמוכה לשבת והוא חישב בקדחתנות להיכן לפנות. הפור נפל על טועמיה. חנות סבירה סך הכל. המוכר כבר עמד להגיף את הסורגים. "קשיו? בעיקרון נגמר אבל יש פה איזה שקית שמישהו שכח". יוסי שילם ורץ הביתה להשלים את ההכנות.

    * * *

    ראש הכולל להלכות שבת הלכה למעשה, הגאון רבי יוסף פישר שליט"א, סקר את חברי הכולל בסיפוק. כולם עמדו בכור המבחן בהצלחה. לרגל זה ולכבוד סיום המסכת נערכה סעודת מצווה בפאר והדר. הוא יישר את העניבה ונטל לעצמו קשיו.
    אני כרגע באמצע עריכת הטיוטה השלישית של הצעה לסדר 2 ורציתי לנסות לשנות את ההתחלה של הפרולוג.
    לפניכם שתי האפשרויות של הפרולוג ואשמח שתכתבו את דעתכם איזה מהם מעניין/מתאים יותר.

    הראשון:


    החדר היה אפלולי למחצה, מזווית העין הבחין מתן במקטרתו של חבר הכנסת דגני מונחת על השולחן המרכזי. הוא מצא את עצמו מקווה שחבר הכנסת לא ישלח את עוזרו או יחזור בכבודו ובעצמו לקחת אותה.

    ידיו רעדו מעט בחוסר שליטה וברכיו התנגשו זו בזו בעצבנות קלה. הוא אחז בקצה השולחן כדי להרגע, ואז משך את ידיו כשהבין שהוא לא מצויד בכפפות.

    המחשבה על כך העלתה חיוך בלתי רצוני על פניו.

    הסיטואציה היתה מאיימת אך גם מבדחת. במיוחד כי הוא הבין באותו רגע שהדרך הזו בה הוא התגנב פנימה, ללשכה של חבר הכנסת דגני, כשמה כן היא.

    כשקלט את זה פקדה אותו תחושת פליאה עצמית. איך יתכן שהוא, שתמיד מחזיק מעצמו כאדם ישר והגון, נכנע למציאות המאלצת אותו להיכנס בחשאי ללשכה של חבר כנסת מכובד בישראל, ממש כגנב במחתרת.

    המחשבות שדהרו במוחו ריסנו במעט את החשש שהציף אותו, תחתיו הזדחלה לאיטה ההבנה עד כמה הוא חש חוסר נעימות להיות כאן.

    לרגע קט עלתה בו טרוניה על מוטי שהוביל אותו למצב הזה, במשנהו הוא הודף את הרגש הזה. הוא צריך עכשיו ריכוז מוחלט.

    "חוקים שקיבלו אישור משפטי לפני חקיקה" הינה הקלסר השחור הרחב עם המדבקה הלבנה הגדולה, עליה כתוב המשפט הזה באותיות ברורות.

    הוא לא ידע שדגני חבר כנסת פעיל כל כך.

    הוא עבר על הדפים, בוחן אותם בעיון. כאן נמצא הנוסח המקורי של החוק. אם הוא מוצא אותו נותר לו רק להשוות בין הסעיפים של החוק שעובר כעת בכנסת, בקריאה שלישית.

    הצל הארוך שנפל בפתח הלשכה, גרם ללבו להלום בפראות.

    מתן לא חשב פעמיים, התכופף ומיהר להתיישב מתחת לשולחן, מושך יחד אתו באינסטינקט מהיר את הקלסר השחור. הוא הרגיש כיצד הזיעה הקרה מנקדת את מיצחו, מה שגרם לו לקוות שהאיפור שעל פניו לא ייפגם. האיפור שהפך אותו דומה כשתי טיפות מים לחבר הכנסת סגל.

    הצל התברר עד מהרה כשייך לרם תבור, עוזרו של דגני.

    הוא נכנס לחדר וכנראה נטל דבר מה מהשולחן.

    מתן התנשם עמוקות וזז קלות, מקווה שהתזוזה הקלה לא נקלטה באוזניו של האיש.

    רם העומד לצאת מהחדר נעצר בפתח החדר.

    ממקום מושבו הבלתי נח מתן יכול היה לראות את רם מוציא סלולרי מכיס מכנסיו: "מיקי, הלישכה היתה נעולה כשיצאת? לא, לא קרה שום דבר. אני תיכף מביא לך את המקטרת למליאה".

    הזיעה נטפה ממצחו של מתן בנחלים זעירים. הוא עקב בדריכות שקטה אחר רם תבור שניתק את השיחה וחייג שוב, הפעם ארך זמן מה עד שהוא נענה: "יוגב, אתה במשכן הכנסת? בוא הנה, ללשכתו של דגני בדחיפות. אני סבור שיש כאן פולש בלתי מזוהה. שבתי לכאן לקחת משהו והלשכה היתה פתוחה. דגני טוען שהיא אמורה להיות נעולה. שמעתי גם רעש חשוד. אני לא נכנס, אל תדאג, מחכה לך בחוץ ומשגיח שהפולש לא יצא".

    שתיקה קלה.

    "אוקי, אז תשלח מאבטח אחר, בבקשה".

    "תירגע, תירגע", מתן לחש לעצמו, "דבר ראשון זה למצוא את החוק המקורי. תתרכז במשימה."

    הוא הוציא מכיסו עט שבקצהו מחובר פנס לד, תפס אותו בשיניו ובאור הפנס המאיר בעוצמה קלושה את הסביבה, עבר על פני הדפים בעיון חפוז.

    פניו החווירו כשהוא נתקל בחוק המבוקש. עיון בסעיפים מוכיח שההשערה שלו מדויקת: יד נעלמת שינתה את הסעיפים החשובים.

    והחוק עובר כעת בכנסת בפעם השלישית.

    הוא חייב לצאת מכאן לפני שאיש ביטחון של הכנסת יגיע.

    בעוד ליבו הולם בעוז נחלץ במהירות מתחת לשולחן, לא לפני שהוציא את דפי החוק מהקלסר.

    מה שנותר לו זה רק למצוא את הדרך לצאת מכאן, ומהר.
    את הקטע הבא העליתי באחד הפורומים בדיוק לפני שנה בערב פסח
    קריאה מהנה:)


    שלום לכולם,

    אני מוטי. אני כבר די גדול. בלי נדר בחודש אייר אהיה בן שש.

    אתמול קרה לי מקרה שאפשר לקחת ממנו הרבה מוסר השכל, כמו שאומר הרבי שלי.

    רציתי לשתות שוקו. אמא שלי לא היתה במצב שאפשר לבקש ממנה משהו ובטח לא שוקו. ראיתי רק את הרגליים שלה מתחת לשולחן במטבח ושמעתי קולות חזקים של שפשופים.

    אחותי הגדולה היתה תקועה ממש פשוטו כמשמעו בתוך ערמות דפים גבוהות, והיא אמרה שהיא צריכה ג'י פי אס בשביל למצוא את המטבח. שאלתי אותה מה זה ג'י פי אס. היא התרגזה (או במילים יפות היתה מעט קצרת רוח), ואמרה שמה זה הדור של היום! בדור שלה לא היה ווייז. מיד נזכרתי שכשמישהו אצלינו אומר 'הדור של היום' מיד עונים לו 'זה לא הדור של הלילה'. אז עניתי לה. היא רק הרימה את העיניים (סוף סוף! כבר חשבתי שנתקע לה הצוואר או משהו, חס וחלילה), ורטנה. "טוב! בסדר! אני לא יכולה להכין לך שוקו עכשיו! אתה לא רואה?"

    אז הלכתי לבד למטבח. גררתי כיסא וטיפסתי למעלה אל השיש. הקופסא של השוקו לא היתה בארון הרגיל. הארון היה ריק בלי הפירורים הרגילים ואפילו הקפה של אבא שלי לא היה שם. הלכתי למרפסת, בדרך הרמתי את המטאטא שנפל, וגם נזהרתי לא לדרוך בשלולית של כוס פטל שנשפכה לי בטעות. אחרי המון חפירות (באמת שהמון!) מצאתי את הקופסא של השוקו בתחתית של הקרטון של החמץ.

    חזרתי למטבח (הפעם בטעות כן דרכתי בשלולית של הפטל. מיהרתי לנגב את הנעליים שלי בסמרטוט שעמד בצד, אבל בסוף התברר שזה החולצה של אחותי). חיפשתי כפית ולא מצאתי. מזגתי בערך עם מזלג ושמתי מים מהברז (אמא שלי לא מרשה לי להרתיח מים לבד). אחר כך הלכתי להביא חלב, אבל המקרר היה נעול עם השרשרת של האופניים של אח שלי. (בבוקר הוא ניסה לבדוק אם המנעול הזה עובד ובסוף הוא לא עבד). בסוף גיליתי שהחלב בכלל נמצא על השיש. עליתי שוב על הכיסא והושטתי שתי ידיים. אבל טראח הקנקן עף לי לגובה מרוב שהוא היה ריק! ומרוב שהתכוננתי שהוא כבד.

    כמעט שבכיתי. מבטיח לכם. בנס בנס התגברתי והלכתי לעשות לי 'וי' במבצע מהחיידר בטור של 'מתאמץ לקיים מצוות'. כי ממש התאמצתי להיות בשמחה. ומצווה גדולה להיות בשמחה!

    אז יש לי שני דברים במוסר השכל: דבר ראשון אף פעם אל תתחילו להכין לכם שוקו בלי לבדוק קודם שיש חלב, ובטח בטח בטח שלא בערב פסח!

    והדבר השני הוא שאם בכל זאת זה קורה לכם – אז תתגברו ותהיו רק שמחים! כי זה מצווה מאוד גדולה ומשמחת את ה'!

    אז שיהיה לכם ערב פסח שמח ונקי (ומסודר, לפחות בשיש).

    שלכם, מוטי.
    רבים מבני האנוש בעידן הנוכחי חרדים וחוששים מהמהירות האדירה בה הבינה המלאכותית (AI) משתלטת על חיינו
    מקצוע הכתיבה כמו הרבה מקצועות אחרים מאוים גם הוא באופן ישיר ע"י צ'טבוטים ומודלי שפה שיודעים להכין תוך שניות - סקירות מדעיות, מאמרים, תסריטים ומעשיות, הם גם מסוגלים להפוך למשוררים אם רק יבקשו זאת מהם.

    כ'סופרים' ו'כותבים מקצועיים' עליכם האחריות למנוע את הכחדת מקצוע הכתיבה.
    עליכם להוכיח שאין תחליף לקטע כתיבה אנושי.
    עליכם להוכיח שאין תחליף להשראה למצב רוח ולרגשות שהופכות למילים.

    אחד מגדולי הסופרים [שמו שמור במערכת] סיכם את העניין במשפט מדוייק כל כך -
    "הרגע בו אתה הופך למכונת מילים הוא הרגע בו אתה מפסיק להיות סופר".

    במקום לחשוש ולפחד ניתנת לכם ההזדמנות להראות לצבא הבוטים שמאיים להשתלט על עולמנו שאין תחליף לאנושיות!

    תוכיחו להם שהם לא מסוגלים לכתוב קטע כמו שאתם יודעים לכתוב.

    תגרמו להם להבין מתוך השורות ומבין השורות שמאחורי המילים עומד אדם, לא תוכנה שמכילה רצף מילים בלתי נגמר בן 175 מיליארד פרמטרים, כמו ה- GPT-3.

    ובשתי מילים, האתגר מבקש מכם -
    להיות אנושיים.

    כללים:
    האתגר לבני אנוש בלבד.
    וכן, באתגר הנוכחי נדרשת מכם - סוּפֶּר אֱנוֹשִׁיּוֹת.

    להסבר נוסף
    בוטים וכל השאר ל
    נספח.

    האתגר יסתיים ביום ראשון ד' ניסן.

    ולסיום הנה ברכה קצרה שניסח לי GPT-3 במיוחד עבורכם -
    "ברכותי את כולם להצלחה בתרגול הכתיבה המקצועי שלכם, ומאחל לכם הצלחה וכושר בעתיד!"
    שיתוף ראשון...


    הָאָבִיב
    שֶׁיַּרְכִּיב
    אוֹתִי עַל כְּתֵפָיו
    וְיִקַּח לִמְעוּפָה מִסָּבִיב

    הָאָבִיב
    שֶׁיַּרְכִּיב
    לִי תָּו וְעוֹד תָּו
    לַלַּחַן בְּרֶתֶק אַקְשִׁיב

    הָאָבִיב
    שֶׁמַּלְהִיב
    כָּל תִּינוֹק וְדַרְדַּק
    עַל כֻּלָּם אָהוּב, וְחָבִיב

    הָאָבִיב
    שֶׁמַּשִּׁיב
    אֶת רוּחִי בְּמִשְׂחָק
    שֶׁל פְּרָחָיו הַסְּדוּרִים כְּנָתִיב

    הָאָבִיב
    לֹא יַצִּיב
    מִשְׁנֶה תָּ'אֲוִיר
    בְּשִׁנּוּיִים בְּשֶׁפַע נָדִיב

    אָבִיב
    כְּמוֹ סָבִיו,
    אֶת פָּנָיו הוּא מַחֲוִיר
    לְסַבְיוֹן לֹא נוֹתָר, רַק שְׁבִיב

    אָבִיב
    שֶׁמַּרְחִיב
    אֶת גְּבוּלוֹתָיו
    מִכָּל צַד מְחַבֵּב אֶת אָחִיו

    אָבִיב
    כֹּה מַלְהִיב
    קַיִץ חֹרֶף וּסְתָיו
    עִם כֻּלָּם כֻּלָּם הוּא מֵיטִיב

    אָבִיב
    לֹא יָרִיב
    עִם כָּל סוּג עוֹנָהּ
    וְעוֹלָם מְאוֹר שֶׁמֶשׁ מַזְהִיב

    אָבִיב
    הוּא אָדִיב
    מִדֵּי שָׁנָה וְשָׁנָה
    מוּכָן לְקַבֵּל כֹּל תַּכְתִּיב

    אָבִיב
    שֶׁמַּקְשִׁיב
    לִצְלִילֵי הַפְּרִיחָה
    מְמַלְּאִים הַמֶּרְחָב מִסָּבִיב

    לָאָבִיב
    יֵשׁ תַּחְבִּיב
    בְּטִפּוֹת טַל שִׂמְחָה
    אֶת כָּל הָעוֹלָם הוּא מַרְטִיב!!
    נכתב ברגעים של תכלת מול הימה, ברגעי הוד של שמש שהתגלשה לה כבר הלאה, ותכלת- כחול מקצה לקצה, עם קצת אפור מעורפל--
    עד השחור שעטף כבר הכל. בזמן אמת.
    כינרת.JPGכִּנֶּרֶת מוּלִי עֵין תְּכוֹל
    וְלִבָּה- הוּא לֵב הַכִּנּוֹר
    לִצְלִילָה לְהַאֲזִין מִי יָכוֹל
    לוֹאֶטֶת בִּצְלִיל הַמִּינוֹר

    שָׁמַיִם נוֹשְׁקִים לְפִסְגָּה
    וְגַלֶּיהָ לוֹטְפִים אֶת הַחוֹף
    קַו רָקִיעַ בְּכִנֶּרֶת נָגַע
    -מַעְגָּלִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף.

    בַּמֶּה עוֹד נוֹגַעַת כִּנֶּרֶת
    אוֹתִי מַרְעִידָה מִבִּפְנִים
    בִּצְלִילֵי מַנְגִּינָה שֶׁשּׁוֹזֶרֶת
    לִבִּי, עִם כָּל תַּו וְנִים.

    גְּלִימַת אוֹרוֹת מְנַצְנֶצֶת
    וְרוּחַ קַלָּה, חֲרִישִׁית
    רֶשֶׁת כּוֹכָבִים מֵעַל מֵהַנֶּצֶת
    וְיָרֵחַ שָׁלוֹם לִי מוֹשִׁיט

    הַשְּׁקִיעָה זֶה עוֹבֶרֶת, חוֹלֶפֶת
    וּמוּלִי רַק כָּחֹל וְכָחֹל
    עֲדִינַת הַכָּנָף מֵעָלַי מְרַחֶפֶת
    חוֹצָה מְשִׁיכַת הַמִּכְחוֹל.

    כִּנֶּרֶת כִּמְעַט לֹא רוֹאִים
    כְּבָר עָטַף, יָרַד עֲרָפֶל
    הִצְטָרְפָה לְשִׁבְעָה רְקִיעִים
    בָּהֶם דָּבְקָה כְּכוֹלֵל.

    כִּנֶּרֶת, אֹסֶף שֶׁל קֶסֶם
    שָׁקֵט וְעוֹצֵר נְשִׁימָה
    בְּרֹגַע, בְּלַחַשׁ, בְּלִי עוֹצֵם
    מַאֲרַג הַבְּרִיאָה מַשְׁלִימָה.



    אשמח לביקורת!
    אני עדיין זוכרת את הפעמים האלו, כל שבת שנייה ולפעמים רק פעם בחודש (למה איחרת לשמירה תגיד?), סלון חשוך, אור רך, צהבהב, פצפוץ חלש מהנרות, ושקט. שקט עמוק ומלא שלווה.

    איך נמרחנו שם על הספות, הילדים הבוגרים, אחרי ששעון השבת כיבה את רוב האורות. ואיך לאט נשארנו רק אנחנו שם בחושך המרגיע הזה, שני אחים.

    תמיד היית האח האהוב עלי, אמרתי לך את זה פעם? זוכרת איך כשהיית קטן ממש התחשק לי ביום חם של קיץ להלביש אותך בכל המעילים שמצאתי בבית, חשבתי שזה יפה ממש, מזל שהמזגן דלק.

    תמיד אהבתי את הנחישות שלך, את הסדר הפנימי, את החדות והעומק שצריך לחפור קצת כדי לשים לב אליהם, את העובדה ששנינו אהבנו הרבה דברים דומים.

    זוכרת איך ישבנו שם ודיברנו, על החיים ועל כלום, על החברים שלך בצבא, ועל פוליטיקה שלמי אכפת ממנה בסוף.

    זה היה מצחיק את האמת. איך היה ברור ששנינו מריחים את הסיגריות שבדיוק עישנת מקודם, זה היה גם משעשע לצפות בך מכין תה בינתיים מכלי שני כמו הילד שחינכו אותך להיות.

    אולי זה כוחו של ההרגל, אולי זה סתם עניין של כבוד, תמיד היית ג'נטלמן אחרי הכול, או שאולי זה כן היה הניצוץ ההוא הקטן, המתוק. כמו באותה הפעם שסיפרת לי עליה, כשעמדת בתור עשרים דקות לקנות אוכל, חיכית, בחרת, שילמת – רק כדי לצאת משם ולזרוק את הצ'יזבורגר לפח הקרוב.

    אהבתי את השיחות האלו, את השתיקות. איך סיפרת לי שבכיפור האחרון היה חסר בעל קורא בבית כנסת של היחידה, וכמובן שהעלו אותך, תמיד ידעת לעשות את זה הכי טוב שיש.

    נראה לי גם אתה אהבת אותן, את השיחות האלו. איך תמיד שמרת על הטקס הקבוע ההוא של לערבב כמה שוטים של טקילה עם מיץ לימון סחוט שהכנת מראש, להציע לי ולקרוץ בחיוך, "אמא לא רואה, מה אכפת לך לשתות קצת איתי".

    אני זוכרת שבת אחת שישבנו שם ודיברנו כרגיל. אולי זאת הייתה העייפות, אולי האלכוהול קצת ערפל את החושים שלי, איך הסתכלתי שם עליך ואמרתי פתאום: "נראה לי אני אוהב אותה".

    "מי", שאלת אותי, בחיוך שובב כזה.

    "גיסתי הראשונה", חייכתי, "והאהובה מכולן".

    היה לך חיוך כזה על הפנים, כאילו אתה מצפה שנסתדר, למרות שבעיניים שלך היה גם מבט של תעזבו אותי בשקט, אחרי הצבא אני עף מכאן לשנתיים שלוש, ועד גיל שלושים בערך כל מה שאני מוכן אליו זה להיות דוד מקסים לאחיינים.

    אבל אני רק חייכתי עוד קצת ושתקתי, ובלב דמיינתי אותה, את הגיסה הזאת, ואתכם ביחד, בונים בית מאיר כזה, מדהים. כי למה לא, ויש סיכוי תמיד.

    לא לחזור, אני לא מאמינה במילה הזאת. אין באמת תלם לחזור אליו. כלומר יש וכולם מדברים עליו, אבל בפועל אין שם הרבה שהולכים באמת על הסרגלים הישרים, הרוב מנסים גם את השבילים הלא מסומנים.

    זה מגוחך לחשוב שתחזור בדיוק למה שהיית, החיים האלו הרי דומים יותר לספירלה מאשר לעיגול, ומוזר איך אף פעם לא רציתי את זה בשבילך, אולי כי האמנתי שתמיד ישנה בוודאי סיבה באיזה מקום לאדם היוצא לחיפוש.

    אבל כן למצוא את האמת, זה כן רציתי בשבילך. רציתי גם בשבילי אם להיות כנים, הרי גם אם חונכנו עליה זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לחפש אותה בלילות ובימים.

    אז רק בהיתי שם בשלהבות הנוצצות ושתקתי, וציירתי לי את הילדים שלכם, חמודים כאלו, דומים לך אולי. דמיינתי לעצמי איך נארח אתכם לשבת פעם אחת, ותלמד עם הילד הבכור איזו סוגיה מורכבת, כי בוא נודה בזה – הילדים שלך בטח יהיו מוכשרים, ואני אקשיב מהצד.

    דמיינתי שם גם כיפה, לא יודעת מאיזה צבע או סוג, וכיסוי ראש כלשהו לאישה עלומת השם והפנים. דמיינתי אותה מדליקה נרות לידי ומתפללת, אותך שר לה אשת חיל.

    אני זוכרת את הפרצוף שלך משועשע קצת, כי בטח ידעת על מה אני חושבת, ואיך גם אותו פרצוף הפך ביישן כשאמרתי לך שבטח תהיה אבא מדהים.

    אני זוכרת עוד הרבה שבתות כאלו. נרות דולקים, ריח מדהים מהפלטה, חושך רך, דיבורים ושתיקות.

    וכמה זמן עבר מאז, ושבתות. ושלהבות זוהרות, לפעמים מתחשק לי לשאול אותך אם גם אתה זוכר אותן, כמו שהן צרובות בלב אצלי.



    אני לא אחת שבוכה בחופות, לא אחת כזאת בכלל. ולא בגלל האיפור, זאת סתם אני הבעייתית שעומדת שם ומחייכת בסלחנות להמוני הנשים המוחות את עיניהן ואפן ברגש רב.

    אבל אולי אלו השמים מעלי שיש להם אינסוף גוונים, או השיר של עידן רייכל שמתנגן ברקע ומעלה זיכרונות מהמעמקים. אולי בכלל נכנס לי משהו לעין.

    החופה מטשטשת מולי פתאום, ואני ממצמצת כמה פעמים, בדיוק בזמן כדי לראות אותך הולך במעבר עם חיוך ענק על הפנים.

    אתה שם לב אלי פתאום, קורץ לי קריצה כזאת שזורח ממנה אושר, ומזל שיש לי טכניקות מצוינות איך למחות את הדמעות בלי להרוס את המסקרה.



    אני אוהבת את החתונה הזאת, מתחילה ועד סופה. את הריקודים שאפשר להשתתף בהם ללא חשש, את השמחה האמיתית. את הכלה שלך, שיש לה כמו שאומרים בסיפורים, חן יהודי אמיתי. את העובדה שאתם הולכים להקים בית ששומרים בו על הרבה יותר משלושה דברים עיקריים.

    יש מנגינה שקטה עכשיו ורעש של כלים ואנשים מדברים. ולא מפתיע אותי בכלל לראות אותך עומד שם באזור המשפחות, קרוב לבר, בהפסקה של כמה שניות ריקות.

    אתה שם לב אלי פתאום, מסמן לי להתקרב עם היד, ושואל אותי בחיוך מתחרה ששיתפנו תמיד, האם זאת לא החתונה הכי יפה במשפחה שיצא לי לראות.

    אני צוחקת, מתלבטת האם לריב איתך על התואר הנחשק, אבל בזמן שאני עושה את זה אתה מסתובב רגע, מסמן משהו לברמן, ומניח על השולחן כוסיות קטנות של מה שנראה טקילה מעורבבת בלימון.

    זה מצחיק, כי אני לא זוכרת את הפעם האחרונה בה טעמתי את המשקה הזה, אז אני רק מרימה את הראש ופוגשת את העיניים שלך, ואני כמעט בטוחה שראיתי שם את הניצוץ ההוא.

    יש מוזיקה חזקה פתאום. מישהו קורא לך, חבר ישן מהישיבה, ואתה נפרד ממני בחיוך והולך לרקוד.

    אני מתרחקת קצת, נעמדת קרוב למחיצה, איפה שאוכל קצת להסתתר. ובפעם השנייה באותו הערב, שוב מתערפלות לי העיניים, ודי ברור לי עכשיו שבלב שלך, בדיוק כמו בשלי, צרוב עדיין זיכרון אותן השבתות.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה