קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
אתמול קמתי על צד שמאל

חשתי ברע, ראייתי הייתה מטושטשת, הכול נראה היה שחור

רעד בלתי נשלט אחז בידיי וברגליי והוא לא נעצר לרגע

לא הייתי מוכן להתקף החרדה שתקף את גופי והלם בליבי בפראות

זיעה קרה כיסתה את פני, הרגשתי כמו רגע לפני הסוף...

קמתי לחלון בשארית כוחותיי להירגע קצת ולשאוף אוויר צח

הבטתי לאופק, אל הנוף, מנסה להיתלות בעצים הירוקים ולחמוק מהחוויה הנוראית

לאכזבתי מול עיני נתגלה מחזה מבעית -

המדינה שלי, שאני כל כך אוהב, הפכה לדיקטטורה!

שפשפתי את עיניי בתדהמה בידיי הרועדות, הדמעות זלגו מאיליהן

ממבוהל ומפוחד הפכתי לשבור וכאוב

אין לי הסבר הגיוני, איך שרדתי את היום

העברתי את הזמן, בעיקר ברחובות...


היום תודה לא-ל קמתי על צד ימין

הרגשתי טוב, השמש הציפה אותי באור מסנוור, שולחת קרניים חמות

חייכתי לעצמי בהנאה בלי לחפש סיבה, יום יפה היום!

התמתחתי קלות, מותיר מאחור את סימני השינה האחרונים

ישנתי מספיק, עכשיו הזמן לעבוד.

מבט קל לחלון אישר את התחושות האינסטינקטיביות שלי, יום יפה היום!

זמן טוב לשינויים מרעננים, והתחלות חדשות

שנים חיכיתי לבוקר היפה הזה

המדינה שלי שאני כל כך אוהב, הופכת לדמוקרטיה במיטבה!

תחושת גאווה מילאה אותי

כיף להרגיש שייך, כיף לחזק את העם

אין לי הסבר הגיוני, איך היום הזה נגמר

בלי ששום דבר קרה...


ולפעמים אני בבוקר מתהפך מצד לצד

לא יודע אם אני רוצה לקום, או להישאר לשכב

ואם כך או כך אז על איזה צד?

בחלום, הכול נראה היה כל כך מושלם!

תכלס' אני מבין, שזה לא פשוט בכלל...
באותו בוקר נפלא השמש שטפה את ההרים הסמוכים למקום הממלכה, והשדות זהרו מתמיד.

האריה יצא לעוד יום מלא בתפקידיו כמלך האזור.

הוא צעד בנחת מהיר, עיניו הבוהקות סקרו את האופק.

אין איומים על הסביבה.

חיות השדה הרכינו ראש למולו. כל האזור רחש לו כבוד.

והוא פסע לו, בראש מורם, ודאג בראש ובראשונה לעצמו.

כולם צריכים לראות אותו, ולחלוק לו כבוד. הוא המלך של כולם.

וזה מה שכולם עשו, כיבדו אותו כמיטב יכולתם.

למרות זאת היה לו מעט משעמם, אז הוא נהנה להפגין את מלכותו.

הוא החליט לחזק את שלטונו ולבטל את רשימת השרים,

אחר כך השתוקק לשלוט על מערכת המשפט,

והשיעמום גבר,

וגם המצוקה הפנימית

אז בלי לשים לב הוא התחיל לבסס את שלטונו בממלכה.

הוא עשה זאת בממלכתיות, אף אחת מהחיות לא שמה לב שיש כאן שלטון ולא מלוכה.

ומסביב, הביטו אחריו החיות בהערצה גלויה או סמויה, והרגישו שטוב להן, וטוב לסביבה וטוב למלכן.

קיבלו באהבה את שיגיונותיו

ואיזה כיף שיש להם מלך כזה.

כך עבר יום ועוד יום.

ויום אחד החיות בממלכה הבינו שיש להן אמירה, שיש להן חיים משלהן, שהן לא צריכות באמת מלך.

שמספיק להן רמטכ"ל נחמד שישמור על השקט הביטחוני, ועוד אי אלו פקידים שישמרו על איכות הסביבה ועוד כמה דברים מסביב.

הן גדולות, הן חכמות, הן מבינות, יש להן ייחודיות, יש להן מה להציע -

לפחות כמו האריה.

ורוצות כבר להיות מלכות בעצמן.

אז האריה נאלץ לראשונה בחייו, להתמודד.

להתמודד מול עצמו.

הוא נאלץ לחפש את עצמו באמת, לגלות את הכוחות האמיתיים שלו,

שלא קשורים לסביבה בכלל.

הוא הבין פתאום שהעוצמה שלו נמצאת בתוככי עצמו, בלי קשר לכתר.

הוא גילה את עצמו מחדש.

והעוצמה שלו היתה כל כך גדולה.

כי היא כבר לא היתה תלויה בנתינים, היא באה אליו מהכוח של עצמו.

הוא לא היה צריך כבר לשאוג.

(והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים)
מכירים את זה שכבר כשהייתם תינוקות עם מוצף בפה, משהו היה לוקח ומחזיר, לוקח וכאילו מחזיר, לוקח ולא מחזיר. זוכרים את הרצון למוצץ חזרה?

את הצפייה, ואת האכזבה כשכמעט הוא היה, ובסוף נעלם?

זוכרים שכבר אז הבנתם שאסור להאמין להפתעות?

זוכרים בטח זוכרים.

ומי שזוכר יודע מה ההרגשה של מי שחווה כבר למעלה מ100 פעמים:

קח סוכריה...אהה לא בעצם לא.

קח שוקולד... אהה בעצם לא.

קח בית... אהה בעצם לא.

קח ילדים טובים... אהה בעצם לא.

קח כסף... אהה בעצם לא.

קח/י בן/ת זוג מקסים ואוהב... אהה בעצם לא.

כמה זה קשה ולא נעים.

כמה זה מאכזב מתסכל וכואב.

להאמין. לקוות. להתפלל. לצפות. לחכות. להתארגן. להתרגש. להאמין. לחכות ימים.

לספור שבועות ושנים לטוב הזה שאנחנו כל כך מחכיים לו ולהישאר מאמינים.

והנה, הנה שוב פעם אכזבה.

הנה שוב פעם הוא לא הגיע.

שוב פעם הוא מוציא לנו קבלה ועליה כתוב, נסו בסיבוב הבא----

קוראים לזה המתנה.

המתנה היא, לחכות למישהו/ משהו שאתה משתוקק אליו. מחכה. ממתין. מצפה.

היא, לייחל ימים/חודשים/שנים.

היא, לרצות כל כך ועדין לא לקבל.

היא, לראות הצלחה/הפסד/צער/כאב בלי יכולת לפעול מלבד להמשיך להאמין ולהמתין.

להמתין בתחנה באמצע הדרך בימים ובלילות, בחום ובקור... חגים שבתות וימים, ולחכות לאוטובוס ללא movit שאומר לך כמה זמן.

ללא WAZE שאומר לך איפה יש פקק בהמשך הדרך, או איפה חסום כרגע.

להמתין ולחכות לבד אל הלא נודע. ממש כמו אברהם אבינו שהלך בלי לדעת לאן.

ימיים/ חודשים/ שניים.

להמתין בתחנה איפה שהשם שלך מופיע, ולחכות בלי לדעת עד מתי.

כמות התחנות היא אין סופית, כמו גם כמות הממתינים.

אין אפשרות להיכנס, ואין דרך ללכת ממנה.

היא מגודרת ומסוגרת.

מי שהגיע הזמן שלו לצאת, יצא, ומי שלא הגיע, ממתין.

האפשרות היחידה לנסות להקדים את היציאה אם ירצה הבורא, זה להעתיר.

להעתיר ולבקש רחמים. שאפילו חרב חדה מונחת, אל ימנע עצמו מן הרחמים.

ובינתיים להמשיך להמתין, לחכות ולהיות חייל.

חייל שממתין ושומר על התחנה ממחבלים ומאנשים רעים שמנסים להחליש בדרך.

כזה שאוחז את הדגל בגבורה ולבוש בשכפ"ץ בטחון ואמונה.

כזה שלא נרדם בשמירה, וכשכואב צועק לעזרה.

כזה שיודע מאין הוא בה ולאן הוא הולך.

כזה שכל הרוחות שבעולם לא יכניעו.

כזה שמחכה לאבא בתחנה. ממתין. מאמין. מעתיר ולא מתייאש.

כזה שיודע שזה רק מבחן בתחנה של החיים, וברגע שיכריזו, מסתיים התפקיד. והאתמול שהמתנת לו כל כך הגיע.

כזה שהוא שלך ואתה שלו, ושתיכם יודעים שיום יבוא ועוד נגאל.
גּוּף גּוּף
יָא רַמַּאי גָּמִישׁ וּסְמוּק לְחָיַיִם.
אֵין לִי עוֹד כֹּחַ לְהִתְלַקֵּחַ אִתְּךָ
לִחְיוֹת בַּקֶּצֶב הַמְטֹרָף שֶׁלְּךָ
הוֹצֵאתָ לִי תַ'מִּיץ כְּבָר
הָיִיתָ עָלַי לְזָרָא

נוֹטֵף אַשְׁלָיוֹת מְבֻלְבָּלוֹת
מִתְפָּרֵץ מִיּוֹם אֶל יוֹם אֶל יוֹם
חוֹלֵף בִּיעָף עַל חָדְשֵׁי תִּסְכּוּל
עַל שְׁנוֹת אַכְזָבָה מְרִירוֹת

מְדַלֵּג כְּאָחוּז אָמוֹק
מִלַּיְלָה אֶל לַיְלָה
מִתְנַשֵּׁף
שׁוֹעֵט בֵּין לֶהָבוֹת
דּוֹרֵס וּמְנַתֵּץ לְלֹא אַבְחָנָה

מוֹתִיר אַחֲרֶיךָ פִּסּוֹת חַיִּים
עֲקוּרוֹת, חֲרוּכוֹת, מְדַמְּמוֹת,
וּמַפַּח נֶפֶשׁ מְכַסֶּה כְּאָבָק
אֶת שִׁמְמַת הַחֲלוֹמוֹת

מָה כְּבָר נָתַתָּ לִי
כַּפִּית דְּבַשׁ קְטַנָּה
אוֹ שְׁתַּיִם
וְגַם אָז בְּעֵינַיִם כְּבוּיוֹת
בְּלִי לָנוּחַ רֶגַע
וּבְלִי לְהִתְחַשֵּׁב בִּכְלוּם
תִּדְהַר
בְּצְרַחַת פֶּרֶא
אֶל קַו הַסִּיּוּם

סִפְלֵי תַּעֲנוּגִים שֶׁגָּמַעְתָּ
לֹא הִרְווּ בְּךָ שׁוּם צִמָּאוֹן
מְשֻׁלְהַב וְעוֹרֵג תִּסְתַּעֵר
לְעֵבֶר
יוֹמְךָ הָאַחֲרוֹן
הנערות של פעם... הן היו אחרות.
לא בגלל הדור. לא בגלל המסכים. בטח ובטח שלא בגלל ירידת הדורות.
פשוט הנערות של פעם היו אני, ואת, והחברות שלי. נו, אלה שישבנו איתן כל הלילה. דבורי, מה היה שמה? לא זוכרת. היום היא כהן. זוכרת איך דמיינו אז את העתיד?
כאלה היו הנערות של פעם. תמימות, חמודות כאלה. לא כמו היום שיושבות בחדר בטלפון. אנחנו היינו משהו אחר, הרבה יותר איכותי. כשאמא שלי קראה לי ולא שמעתי, זה לא היה בגלל אוזניות. פשוט לא הייתי בבית.
אח... אלו היו ימים. זוכרת שאמרנו אז שבטח יהיה לנו קל להיות אימהות, כי אנחנו כבר מכירות את כל הבעיות? נו, מסתבר שזה כמו מכונת כביסה. אתה מכיר את כל הבאגים אבל זה לא גורם לך לקנות חדשה.
סיפרתי לילדים שלי שפעם הייתי ציפור לילה. נראה לך הם האמינו לי? הם אפילו לא הקשיבו עד סוף המשפט. אז הלכתי לשאול את אמא שלי, היא אומרת שגם היא הייתה ציפור לילה. מוזר, בחיים לא ידעתי על זה. יכול להיות שזה גנטי?
וואו, פתאום אני נזכרת. אמרנו אז שאם אנחנו ערות גם ככה בלילה, בטח נוכל לטפל בילדים כשהם יתעוררו מסיוטים. לא כמו ההורים שלנו, שהמהמו משהו לתוך הכרית ופינו מקום על המזרון. אני חשבתי שבטוח אני אחזיק ערכה עם כל מה שעוזר לילדים להירדם, וכל ילד שמתעורר באמצע הלילה יקבל ממני הכל. גם חיבוק, גם תה, גם מבער עם שמנים מרגיעים, אולי אפילו נשים מערכת שמע בחדרים, אם זה לא יהיה יקר מדי.
נו, זה לא יקר מדי. אבל אין לי מערכת שמע בחדרים. כל ילד אוהב מוסיקה אחרת, אי אפשר להפעיל שום שיר בבית הזה. ועוד לחשוב שאני האמא פה!
מיילא זה, את יודעת, אימהות זה אף פעם לא דבש. הילדים הם דבש, הטיפול בהם - קצת פחות. אבל את יכולה להסביר לי איך היום אני נדרמת בשניה שהם נרדמים? פעם הייתי יכולה לנסוע לאילת וחזור, ולא להרדם אחר כך כל הלילה.
בסדר, אז מה אם אילת זה רק שעתיים נסיעה. היום אני בכלל לא יכולה לנסוע לאילת, אז מה זה משנה המרחק.

הכי קשה לי, ואני אומרת את זה רק לך כי את באמת מבינה את זה. הכי קשה זה לדעת שהילדים שלי בכלל לא יודעים כמה רציתי להיות אמא טובה. אולי היה צריך להיות שאני אהיה אמא כל התיכון, ואחר כך, כשאזדקן, אהיה תלמידה. נו, מה הבעיה לשבת 8 שעות? הלוואי עליי לשבת יותר משעה. תמצאי בוס שיסכים לשלם על זה שאני אבהה במורה. שקל לא הייתי מקבלת מזה.
נכון, גם הילדים לא מקבלים שקל על השעות בבית ספר. אבל הם מקבלים חינוך, זה מה שחשוב.
לא שאני יצאתי כזה מחונכת מהבית ספר, כן? את רואה אותי, אמא שנרדמת לילדים באמצע משפט, ורואה את בעלה רק במריבות של ימי שישי. אבל אני רוצה לקוות שהעולם התקדם, שאם הנוער של היום כל כך שונה, כל כך אנטיפטי בתור נוער, אולי בתור הורים זה יתהפך והם יהיו טובים יותר.
אוך, אני נשמעת כמו אמא שלי עכשיו. גם היא אמרה שאנחנו אנטיפטים בתור נוער.
אז מה את אומרת, גם לנכדים שלי אין סיכוי, או שיום אחד יהיה פה טוב יותר?
מוקדש לרותי שאני לא יודעת את שם משפחתה.
רותי, היה מרגש מאוד לשמוע שלדור הצעיר אין סיכוי. 3 שעות נסיעה באוטובוס מחניק של אגד הן מחיר סביר כדי ללמוד שאנשים בני 50 עלולים להיות ממורמרים יותר מאנשים בני 20.
  • 564
  • אזהרת אלרגנים - נכתב עקב עצבנות יתר


    יום אחד התעוררתי באמצע הלילה, נטלתי ידיים ושפשפתי את עיניי העייפות, מתלבטת האם לחזור לישון.

    כשלפתע, יצור קטן, שחור ומשונה, נחת כמו משום מקום ונעמד בצמוד לנעלי הבית הפרוותיות שנחו על הרצפה.


    "מי אתה?", שאלתי אותו בבהלה. "אני בירוקרטיה, נעים מאוד. אני עומד לגור כאן", הוא הסיר את כובעו השחור וקד קידה מרשימה.

    "אתה נראה יצור מרתק", החוותי את דעתי הלא מלומדה.

    "לא כולם חושבים ככה", ניצוץ לא ברור נדלק בעיניו שהחלו לזהור באדום בוהק, "ברגע שמגלים בדיוק מי אני, אנשים שונאים אותי ומנסים לגרש אותי כאילו הייתי מקק".

    "ומי אתה?, מה יש לך להציע לעולם?", שאלתי את הגמד שהתמקם בקצה המדף שלי, בוחן בעיון את האוגדן הכתום שלי שבו אגדתי מסמכים, דפי ציורים ושאר ירקות.

    "אני רק עוזר לאנשים", הוא אמר בקול תמים למדיי ושלף אתערימת הדפים מהאוגדן.


    "חסרה לך פה תעודת סיום שנה בכיתה אלף", הוא פסק בסבר פנים חמור.

    "ולמה בדיוק צריך את זה?", ניסיתי להבין.

    "איך אני אדע שסיימת כיתה אלף?", התפלא בירוקרטיה, כאילו שאלתי למה השמש זורחת ביום ולא בלילה.

    "ולמה זה מעניין אותך?", היצור התחיל לא למצוא חן בעיניי.

    "את זה תשאירי לי", הוא צחק צחוק אפל, "אם את רוצה להמשיך לעבוד, שיהיה לך מה לאכול, איפה לישון וכסף לקנות מיץ מנגו - תהי חייבת למצוא לי את זה ועוד כמה פרטים קטנטנים", בירוקרטיה שלף מגילת קלף מגולגלת מכיסו והקריא: "מידת נעליים, מספר חורים בגרביים, צילום של ספח תעודת הזהות של מהללאל, מספר הפעמים בהם שמעת שירי אברהם פריד...".

    "טוב טוב", קטעתי אותו בעצבים, "ומתי תלך?", דרשתי לדעת.

    "לעולם לא, אני אשאר כאן ואמרר את חייך לנצח!", בירוקרטיה פרץ בצחוק מתגלגל והחל להמטיר עלי ערימות של טפסים שונים ומשונים, מתעלם מהעובדה שאני כמעט וטובעת בתוכם.


    ומאז, ועד לאתמול והיום
    בירוקרטיה מציק לי באופן איום.
    לא עזרו תחנונים או בקשות
    אצלו לא משתנות הדרישות
    שום פתרון לגביו לא עזר
    ותמיד הוא שב אלי וחזר
    ט"ז אדר:

    קפה – קפה ג'ייקוביסטה משובח מהדורה מוגבלת מפולי ערביקה טחונים חצי בריסטה בנגיעות קינמון ריבת חלב בנוזל עישון מסקיט ממשלוח המנות של השכנים גוואטרו.

    עוגה - אוזן המן בנוסח אלפחורס בזיגוג שקדים מקורמלים על מצע שביבי לוטוס מהמשלוח הממותג מבית "עצבנית", העיצוב העצבני שמעיף אותך קדימה ומזניק אותך להצלחה 05276שטרודל גימייל.

    פתגם – "מאחורי כל אישה מצליחה עומדת כוס קפה מוצלחת".


    כ"ג אדר. זה היום:

    קפה – קפה טסטר צ'ויס איכותי מאריזה קטנה. לא להאמין שכבר עבר יותר משבוע משושן פורים.

    עוגה – פרוסת שמרים שוקולד ללא שומשום. לא רע דווקא. מי צריך שומשום?

    פתגם – "פיהוק הוא בעצם צעקה שקטה לקפה. או לחודש אייר שיבוא כבר".


    ד' ניסן:

    קפה – קפה נמס.

    עוגה – עוגת "הבית".

    פתגם: "החיים הם כמו קפה: אם לא שחור ולא בוץ כנראה שהילדים עדיין לא חזרו מהקייטנה".


    י' ניסן, שבת הגדול:

    קפה – גירדתי עם כף כמה גרגרים מהצנצנת הריקה בפינת הקפה בישיבה לפני הסעודה בחד פעמי.

    עוגה - אין. לפחות פיתות ללחם משנה הוא זכר לקנות.

    פתגם – "קפה קטן מביא אנרגיה גדולה. זה עובד הפוך עם שבת הגדול".


    י"א ניסן:

    קפה – מקופיקס. תוך כדי ריצה מחנות לחנות בעיר.

    עוגה - מקופיקס. לאכול יחד עם עטיפת הניילון שלא תתפורר על הקניות.

    פתגם – "החיים הם כמו קפה: מה שזול שווה זול".


    י"ב ניסן:

    קפה – כמה גרגרים של אבקת שוקו מסוף השקית שהייתה מקופלת מאחורי המדף. רק עכשיו הבנו למה הדלת לא נסגרה עד הסוף כל השנה.

    עוגה – פריכיית אורז אחרונה מאריזה נפרדת "לשמירת הטריות" עלק. וחצי קרקר זהב.

    פתגם – "אנשים לא מכורים לקפה, הם מכורים להפסקה".


    י"ג ניסן:

    קפה - אנחנו לא משתמשים בקפה בפסח. כדי שנוכל להירדם בקלות כשאנחנו רעבים.

    עוגה - לא לגעת בעוגיות הפסחיות! הן לביקור של השוויגער בא' חול המועד.

    פתגם – "תעשו לי טובה, תחביאו את כל עשרת הפתיתים במקום אחד".


    י"ד ניסן:

    תענית בכורות.
    שמש בהירה זרחה במערב כאשר שמו הפועלים את תומכת העץ הראשונה. מלפנים ומאחור הם עבדו יחד, אנשים מוכי מלחמה.
    בין מסגרות העצים נשפכו דליי בטון, ובין אותם אנשים שהאימה, הצער והשכול נחרטו על פניהם קמה ועמדה חומה.
    הייתי מאלה שעסקו בבניה בצד המזרחי. אחי הגדול עמד על הסולם ועלי היה להגיש לו את דלי הבטון הכבד. הוא יצק את הבטון פנימה, והושיט אלי את הדלי הריק.
    כך עבדנו במהירות ובשקט, שנינו.

    מאז ומתמיד היינו שנינו.
    בבית הקטן בגיטו, במערה הקפואה ביער, ברכבת הדחוסה בדרך אל המחנות. היינו אני והוא. הוא ואני.
    הוא דאג לי למחבוא באקציה, ואני אספתי שלג מן החלון ברכבת. הוא נלחם עבורי עם הפרטיזנים ביער, ואני אספתי תחמושת מן הגרמנים. הוא שיקר את גילי בסלקציה ואני האכלתי אותו בפרוסת הלחם בסוף יום עבודה מפרך.
    שרדנו יחד, ומאז התגלגלנו ברחבי אירופה העשנה, מנסים להתאושש.
    כשהקימו את החומה חיפשו פועלים בתשלום. הצטרפנו שנינו אל טור הגברים שעמד לפני האחראי, מקווים כי יבחר בנו למרות שהיינו רזים וחלשים.
    התקבלנו.
    עבדנו יום, יומיים. העבודה התקדמה לאיטה והשמש קפחה על ראשינו, אבל העיקר היה ששוב לא היינו רעבים.

    ביום בו הנחנו את תומכת העץ האחרונה והתכוננו למלאה בבטון, שלח אותי אחי לשאול את האחראי שעמד במרחק כמה דקות ריצה מאיתנו שאלה. רצתי במהירות. שמחתי שיש בי יכולת לעזור לאחי הגדול.
    כשחזרתי, אחי לא היה על הסולם.
    חשבתי שאולי הוא הלך ותיכף ישוב, אבל כשהשמש שקעה הבנתי שהוא עבר לצד שבו זורחת השמש, משאיר אותי בצד השוקע.

    לאור קרניים אדומות של סוף שקיעה הרמתי מקל קטן מהאדמה, עליתי על הסולם הרעוע וחרטתי בבטון הלח:
    פה נטמן אחי.

    #חומת_ברלין
    בעידן הטכנולוגי הנוכחי אין דבר שעולה על הדעת שאי אפשר לראות אותו קורם אור וחוטים, עם קצת כסף מוטיבציה ובינה מלאכותית, הכול אפשרי.
    לי ב"ה לא חסר דבר בחיים, טפו! טפו! אבל אם תשאלו אותי מה הייתי רוצה לשנות או לשפר בעולם, יש לי תשובה מוכנה.

    העולם הזה חייב להפוך מעולם של שקר לעולם של אמת.
    תשאלו אותי איך? תוכנה אחת, וזה קורה.

    התוכנה שתיקרא A.M.S. תושתל ע"ג שבב באוזני מי שירצה לחיות ב- אמת...

    דרך אגב, מומלץ מאוד לאנשי תקשורת, בפרט בימים אלו...

    תחשבו על זה הם יעדכנו על הפגנה של 4,00000 ופשוט ידייקו במספרים.
    וכשהם יצטטו את קריאות המפגינים זה יישמע הרבה יותר הגיוני -
    העם דורש סדק חברתי! העם דורש צדק חברתי!
    אחים לנזק! אחים לנשק!
    אין כמו רוס יה! דה מו קרה טיה!
    בועה! בועה! בועה! בושה! בושה! בושה!

    וכשהנשיא יציג את 'מתווה העם', במקום לשמוע את מה שיוצא לו מהפה
    אנחנו נשמע את מה שהוא אומר באמת...
    שזה בעיקר: 'מצטער, אני מפחד, ממש מפחד ממה שהשמאל יעשה לי אם אני יביא מתווה שבאמת ייצג את העם',
    אז הנה לכם 'מתווה הדם'.

    זה רק דוגמא,
    יש עוד מידע רגיש שאני צריך לגלות מכמה אנשים וכך לחשוף את כוונותיהם
    אך בינתיים אני שומר על זה בסודיות, עד שתתקינו את השבב הזה, וכבר לא תצטרכו אותי...

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה