קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בס"ד
אני מרגישה שאת לא נוחה לי, אמרה השכפכפית.
היא חזרה על אותו המשפט, תוך כדי שאני מדברת עם חברות, תוך כדי שאני קוראת עיתון, בעצם תוך כדי כל פעולה אותה עשיתי במהלך היום שמעתי אותה מתערבת לי במעשי וחוזרת על אותו המשפט : "אני מרגישה שאת לא נוחה לי".

בהתחלה היא אמרה את זה בקול רם, ולאט לאט הקול שלה הלך ונעשה עמום יותר ויותר.

השכפכפית, היתה קרויה שקפקפית אלא שבמהלך הזמן "הרגשו" את שמה לשכפכפית.

שכפכפיות תפקידן כשמן כן הוא, הן אומרות בקול את מה שאנחנו מרגישים בסתר ליבנו, הן הופכות את ההרגשות שלנו השקופות לגלויות.

הלכתי לנוח ושוב שמעתי את השכפכפית קוראת בקול "את לא נוחה לי" – היא התכוונה לטבעת החדשה אותה ענדתי על האצבע, הרגשתי אותה על האצבע, ושוב ושוב הרגשתי אותה.

"המוח הוא האחראי לתחושה שלך", אמרה גברת כשף, גברת כשף תמיד מסבירה לי את ההיגיון שעומד מאחורי הצעקות של השכפכפית שלי.

לוקח למוח זמן להתרגל, יום, יומיים או שלושה, ואז את תמשיכי לענוד את הטבעת אבל לא תשמעי את השכפכפית קוראת בכלל, המשיכה להסביר גברת כשף.

המוח? התמלאתי פליאה.

אבל הדברים היו נשמעים לי הגיוניים.
אוי זה עצוב לראות את העולם הזה. למה הגזענות הזאת? למה זה טוב?

הגזענות הזאת חודרת לכל מקום. לתלמודי תורה. בתי ספר. סמינרים. ישיבות. הכל!

הנה שכן שלי פרידמן. מתוק מדבש! אברך משי! אף תלמוד תורה ספרדי לא מסכים לקבל את בנו למה? כמובן, רק בגלל היותו אשכנזי!

הייתם צריכים לראות איך האימא קופרמן התחננה לגברת אבוטבול המנהלת של בית הספר 'מעיינות פורטונה' שתקבל את ביתה. אותה היא קבלה בסוף.

את הבת של מושקוביץ השאירו בביתה כיוון שהמכסה של האשכנזיות לכל הסמינרים הספרדיים נגמרה והיא בשום פנים ואופן לא הסכימה ללכת לסמינר אשכנזי. ("מה יגידו עליי?")

כמה שהרב גוטסמן הסתובב עם בנו בכל הישיבות החשובות, דיבר עם כל הרשמים, לא עזר כלום! אף ישיבה לא הסכימה לקבל את האשכנזי השרענק הזה... ("ששש... נראה לך שהוא שמע?") בסוף הוא היה צריך להתפשר על פוניבז'...

הכי כואב לראות את כל האנשים שכל כך היו גאים באשכנזיותם פתאום מסתפרדים. למה? שאלתי אחד מהם קובלסקי שהחליף את שם משפחתו לקובלס ומה הוא אומר לי? בשביל הילדים. אני לא רוצה שהילדים יסבלו רק בגלל שהם אשכנזים!

ספרדים יקרים אני פונה אליכם בכל לב. די לגזענות הזו! תחשבו שנייה. אילו זה היה הפוך איך אתם הייתם מרגישים?
עבר עלי יום קשה.
עוד יום...
בבוקר לא קמתי בשעה שרציתי, וגם לא מצאתי את מי להאשים...
הילד עשה בטיטול שוב, רגע לפני שיצאנו לגן...
הבנק התקשר לסדר כיסוי לצ'יק המכובד כדי שהוא יכובד...
הגננת קימטה את אפה המנוזל, למראה הילד המתעטש ללא הרף...
בשחרית לא כיבדו אותי בשלישי, ואפילו לא בהגבהה...
בסליחות לא התחברתי לטקסט...
בסופר לא מצאתי מבצע על מטרנה!!
החברותא היה עצבני, כנראה קם מאוחר או משהו...
אשתי התקשרה לאשר לה בגד חדש. בהחלט מגיע לה, אבל הבנק....
הבנתם את הכיוון? יום גרוע!!

החלטתי להרגיע מעט את עצמי בפרוג...
לקרוא קצת, לחייך מעט, לעשות אי אלו לייקים כועסים או משתתפים בכאב...
למצוא את המצוקה של כולם, זה שמתקשה עם המשכנתא, וההיא ששואלת איפה יש עכשיו מבצע על פסטה...

ובסוף מה?!

התייעצות: על איזה מכשיר אספרסו אתם ממליצים, ההוא ב-4960, או ב-3765...?
דרוש מידע: איזה אטרקציות אתם ממליצים בהונג קונג?
עזרה: עוזרת בית דחוף להשבוע, פנויה לפחות 7 שעות ביום...
בקשה: מעצבת פירות תותחית ליומולדת של בעלי, אין הגבלת תקציב...
למסירה: תכשיט יהלום עדכני... לבשתי פעמיים, לא מתאים לי לבגד.

אתם מבינים שיצאו לי העיניים?
ועכשיו מי יחזיר?
אין! אין על ההגינות הנפלאה שלכם!
אצלכם כולם שווים!
אז בא נדבר על זה.

דין תקצוב בחורי ישיבות וכוללים על ידי חילונים, בדיוק כדין תקצוב לימודים נגד רוח התורה תאגיד שידור חילוני ומשרד תרבות וספורט שכמעט כולו אך לחילונים על ידי חרדים. נכון? טוב שאתם הגונים ומסכימים!

דין החרדים שאינם מתגייסים. בדיוק כמו הערבים שאינם מתגייסים. כמו שלהם הסכמתם שמגיע תקציב של מליארדים בלי סוף גם לנו אתם מסכימים שמגיע. נכון? וואו! ידעתי שאתם ישרים! (אויש! בעצם אנחנו קצת שונים כי הרי חלק מהערבים רוצים לרצוח אתכם אז אולי להם מגיעים יותר תקציבים?)

דין החרדים שמפאת אי אפשרותם לעבוד במשרות שמנות כמוכם להקראות משלמי מיסים בדיוק כמוכם שמקבלים את המסגרות על מגש של כסף. נכון? מת על ההגינות שלכם!

דין עידוד לימוד תורה למי שאינם חפצים בכך, כדין כפיית לימודי ליבה למי שאינם חפצים בכך (על ידי הורדת תקציבים) שרציתם לעשות. לא צודק? מה? אה נכון. זה עידוד לימוד תורה ולא כפייה. אז אולי נשנה לכפייה. כך יהיה יותר טוב? נחשוב על זה... עד אז בינתיים נתפשר על עידוד מסכימים? ידעתי שתהיו הוגנים! יופי! אז אני מאמין שכולכם אומרים עכשיו יחד אתנו 'איידה לממשלה החדשה!'
בסייעתא דשמייא

הבהרה:
הטור נכתב על דעתי האישית ובמטרה לקבל בעיקר מחמאות... [כמו וואו אתה יכול לפרסם את זה ב'יתד'...] וגם הערות מקצועיות, לא בשביל לנהל דיון על עצם הנושא! וד"ל.


[טור שבועי, 300 מילה, על ביטולים, וממשלה] (לא עבר עריכה)
@כותב השורות

מסדרונות הכנסת התמלאו בשבוע האחרון בחיוכים רבים
ניתן היה למנות שם לפחות 64 כאלה, חיוכים רחבים, כמעט כמו הממשלה, שגם השולחן הארוך שבמליאה לא הצליח להכיל את כל חבריה, כן ירבו...
וזה עוד בלי שספרתי את החצי חיוך שהגניב לי טיבי, מי צריך אותם עכשיו?

בינינו, יש להם סיבה לחייך, גם לנו, אולי לא בפה מלא, מה לעשות, עדיין אי אפשר לומר "ובא לציון גואל" בלי להיזכר בגאולה השלימה שאנחנו כל כך זקוקים לה
אבל אי אפשר שלא להגניב חיוך על סייעתא דשמייא עצומה לה זכה 'הציבור החרדי' ושות'

הממשלה החדשה מסתמנת כממשלת ה'ביטולים', בה התחרות בין השרים תהיה מי יבטל יותר רפורמות שנעשו 'מקצתן ככולן' על גבו המוכה של הציבור החרדי

אם בכל עיר ישנם וצריכים להיות 'עשרה בטלנים', מעתה ניתן לומר שגם בממשלה ישנם 'עשרה בטלנים' אם לא יותר...

הבשורה הטובה שמנשבת ממסדרונות הכנסת מגיעה מהידיעה כי ביטול אחד לא יתממש, כשבכירי הממשלה התחייבו להתנגד בחריפות ל'ביטול תורה', לא מפתיע, נכון?

בבית הכנסת שבכנסת... התכנסו להם לאחר שחרית החברים ה'חרדים' וחבריהם מסיעות הקואליצייה, כשהם לראשונה מרגישים על בשרם את תחושת ההקלה שממלאת את הנשמה, תחושה כזאת שאפשר להרגיש רק אחרי 'התרת נדרים' בערב ראש השנה.

קולם של שלושת זקני החכי"ם נשמע היטב, כשאפשר היה לשמוע בין המילים גם את החיוך שחמק לו החוצה מתחת לשפמם...

'ברשות...'
'בטלים לכם, בטלים לכם, בטלים לכם'
'מוזילים לכם, מוזילים לכם, מוזילים לכם'
'תקציבים לכם, תקציבים לכם, תקציבים לכם'
'אין כאן גזירות, אין כאן תקנות, אין כאן אפליות...'


בסיומה של ה'התרה' המיוחלת הזו, קהל החכי"ם נראה היה די מרוצה
אך החברים מש"ס משום מה לא היו רגועים...

'מה עכשיו', בררו אצלם החברים מהמפלגה האשכנזית

'זה לא מספיק', ענה אחד מהם –
'צריך עכשיו לארגן כמה 'מקובלים' שיעשו לנו 'התרת קללות' -
של התקשורת...'
 תגובה אחרונה 
בס"ד

אז יש לנו סצנה, יש לנו דמויות מעולות, יש לנו עלילה מיוחדת במינה, יש לנו קונפליקט, יש לנו הכל.
ואז, באמצע הדיאלוג, משהו נתקע.

שוב משה אומר, ושוב דני עונה לו, ושוב משה בוהה בחלל הריק.

"הקטע טכני מידי, צריך תיאורים" אתם מחליטים בתסכול, חושבים על הזמן שייקח לכם להחליף את "אומר" ב"שואל" וב"מקשה" ואת האומר השני ב"עונה" ו"מתרץ", או על העציץ שתדחפו בחלל הריק כדי שיהיה לדמות שלכם משהו לבהות בו...

אבל אז אתם מציירים בדמיונכם את העציץ, ועולם חדש נפתח.
האם הדמות שלכם גוזמת את העציץ בקפידה,או שאולי מזניחה אותו? העציץ עשוי זהב טהור, או פלסטיק חום רגיל,או אולי מעוטר במדבקות של הילד הקטן? האם הדמות בחרה צמח טרופי נדיר, או אולי קקטוס קוצני?

בהנחה שהבית נקי ומהודר, אך העציץ מעוטר במדבקות, מה הניגודיות הזאת אומרת על הדמות שלנו? ויותר מכך, האם הפרט הקטן הזה יכול לשנות או לשפר את הסצנה כולה?

על זה אתם הולכים לענות באתגר שלפניכם, אבל זה לא יהיה כל כך פשוט:

קיבלתם טלפון מהעורך של העיתון בו אתם עובדים. הוא לא מרגיש טוב, ולא יוכל לכתוב השבוע את הסיפור בהמשכים שלו, תוכלו לכתוב השבוע במקומו?

כמובן שכן, אתם עונים. הרי הוא לא באמת שואל אתכם, ואתם בהחלט מעדיפים לכתוב עוד משהו חוץ ממתכון שבועי.
אבל זה לא יהיה כל כך פשוט, הסיפור המהולל שטוח כמו קרש וזה מה שהעורך אוהב. מצד שני, הלייקים בפרוג...

זה האתגר. תקחו דמויות קלישאתיות,לפחות שניים, תקחו סצנה "רגילה" יחסית (לא חייבת להיות שטוחה ברמה של הדמויות).
תשתמשו בסאב-טקסט, בהבעות פנים, בפרטים קטנים של לבוש,בתפאורה,במשפטים הקטנים של הדיאלוג. תעגלו כך את הדמויות, תעמיקו כך את הסצנה, ותהפכו את הסיפור הזה למשהו שנרצה להמשיך לקרוא.


האתגר יינעל בעז"ה עוד שבועיים ביום שלישי.

בהצלחה!!

לנספח.
עמדתי שם, מול שלושה גברים חמורי סבר ואטומי הבעה.


"אז מה מניע אותך להיות חברת כנסת?", כחכח הראשון בגרונו.
"מטרה, שליחות, רצון לשינוי", יריתי את המילים בהתלהבות. עיניי ברקו כשני ניצוצות בחשיכה.

השלושה החליפו מבטים תמהים ביניהם. נראה שהתשובה שלי לא סיפקה אותם.

"שאלה שניה", הכריז האמצעי בעל האף הארוך והכרס המשתפלת. "מדוע את חושבת שאת הראויה לתפקיד?"

"אני אחת שנותנת את כל כולי, מסורה, נאמנה לסובבים, אכפתית. אני מוכנה להקריב-"

"טוב, שאלה שלישית", קטע אותי האחרון. עיניו יורות לגלוג. "מה היית עושה בשביל התפקיד?"

"אקדיש את בקריי, אתרום את לילותיי, אקריב את כל ימיי ושנותיי למען הציבור", סיימתי.


השלישיה הביטו זה בזה. בוחנים אותי מקרסול ועד קודקוד. נראה שהתשובות שלי לא מצאו חן בעיניהם.

"מצטער, גברת", צקצק הראשון בלשונו.
"זה לא זה", המשיך השני.
אולי כדאי שתחפשי משהו אחר", הציע השלישי.


"רגע", עצרתי אותם רגע לפני שיחרצו את גורלי. "אפשר עוד ניסיון אחרון?", נשאתי מבט מתחנן.

השלושה התאספו לדיון קצר שבסופו ענו בחיוב: "החלטנו לתת לך הזדמנות נוספת ואחרונה. אם תעני נכון - תקבלי את התפקיד".

"תשאלו שוב את השאלה השלישית", ביקשתי.

"ובכן, מה הייתי עושה בשביל התפקיד?"

"הייתי שוברת שולחנות וכיסאות בשביל זה", אמרתי.

"וואו. וואו. מדהים", הריע הראשון.

"ואוו! איזו תשובה. איזה עומק", הניף השני את ידו בהתלהבות.

"התקבלת", חייך השלישי. "בהצלחה בתפקיד. את בהחלט ראויה לו".


כיום אני חברת כנסת מאוד מוערכת ששוברת כל שולחן וכיסא שנקרה בדרכה.

זה לא קל. יש המון מוקשים בדרך, אבל אני מתגברת על כל המכשולים בגבורה. כי כזו אני - חדורת מטרה.
אז שלום לכם גבירותי ורבותי ה'חילונים לדבר ה.....' אני מבין שבאתם לראות בעיניים את אלה שאתם מממנים

אלה שלמענם אתם עובדים שעות נוספות כדי שבסופו של דבר הם ייקחו לכם את הכסף

סך הכל די הגיוני שתרצו לחזות בעיניכם בפרזיטים ששודדים את הקופה הציבורית, לא?

אז הנה אתם רואים אותם, עוברים ושבים, רובם עם עגלות עמוסות ילדים שנולדו לתוך עולם סגור שהפתח היחיד שבו משמש להעברת כסף מהחילונים פנימה אל מוסדות שחוץ מללמד תורה ויהדות הם לא מלמדים דבר

בטח המדריך הנחמד סיפר לכם כבר שלא תראו הרבה שעונים על ידיהם של אברכים כי זה פריט מודרני מידי שלא מתכתב עם האידאולוגיה החרדית השמרנית

וכשהמדריך תיאר בפניכם בהתלהבות ופירט את כל שבעת סוגי הגרביים / גרביונים שמחלקים את החרדים לקטגוריות שונות, אתם כבר איבדתם סבלנות והסטתם מבט הצידה וגיליתם להפתעתכם אברכים שעונדים שעונים בידיהם, מוזר...

אבל המדריך המנוסה יודע איך לתפוס לכם את האוזן, כשהוא במעבר חד עובר מעיסוק בכפות הרגליים החרדיות לעיסוק בקיבה החרדית המיושנת משהו, אך טעימה להפליא, הא? טעמתם את הקישקע של זהבה? את הגעפילטע פיש של לייבל'ה, שלא משנה כמה שינסו להספיד את הקציצה המוזרה הזו היא תכבוש את ליבם של מאות התיירים שבאים בלילי שישי לבני ברק

ואז, כשכולכם הזלתם ריר והתחלתם בחיפושים אחר מעדניות לפי ריח ה'הרינג' הממכר, הוא נגע לכם בנקודת חולשה הכי רגישה שלכם - החלות של 'ויז'ניץ'
מייד אחרי שהצלחתם לבטא ויז'ניץ' כמו שצריך - עם ז'יין וצ'די, אתם מגלים לאכזבתכם שהמאפייה של ויז'ניץ' נמצאת בקצה של העיר, כך שבמהלך הסיור לא תזכו לבצוע את החלה שלהם ולנגב איתה את הצ'ולנט הבשרי של 'שטיסל'

המדריך הרגיע אתכם שלמזלכם ה'חברה' בויז'ניץ' השיגו היתר מרב לעדכן את המקום ב'וויז' לטובתם של המממנים החילונים שרוצים לטעום גם הם מהאווירה של בני ברק, כלומר מהחלות של ויז'ניץ'

עד כאן לא הייתם צריכים אותי

היה לכם מדריך מצויין, שבטח גם לא פספס לספר לכם על ה'אקשן' בגבעת הישיבה, ומלחמות הרחוב במאבקים מול חנויות הסלולר ה'טרף'

אז בשביל מה אתם צריכים אותי, מה חסר לכם?

מה עוד רציתם לדעת על חרדים ולא אמרו לכם בתקשורת?

אומר לכם את האמת, אני מרגיש די מיותר
אז שתהיה לכם שבת שלום ומבורך

ובתאבון.
בס"ד

פרשות השבוע מתחלפות כל שבת
והנה אנחנו כבר מסיימים את חומש בראשית
ניתן להמשיך במעלה הפרשות לעבור מפרשה לפרשה מחומש לחומש לקרוא, לחזור שוב על הוורטים האהובים, ולהמשיך הלאה
אך אפשר גם להיאחז ולהחזיק חזק בתובנות העמוקות, בהדרכות הישרות, בלמידה מטעויות, בעלייה מנפילות
בידינו היכולת להמשיך לאחוז בהם בכל יום מחדש, וכן, גם בניסיונות הקטנים שלנו, ביומיום הרדוד שלנו
גם עלינו יש מי שצוחק פה ושם, גם עלינו היה מי שלגלג לחלומות, לשאיפות הגדולות
לפעמים אנחנו אלה שמלגלגים על עצמנו
שרק נזכור ולא נשכח מי אנחנו באמת, יש לנו תפקיד ושליחות בעולם אותם אסור לנו לפספס.

____________________________________________________
לוּ יָדַעְתִּי, לוּ יָצָאתִי מִדַּעְתִּי הַקְּלוֹקֶלֶת!
לוּ שָׁמַעְתִּי, הֶאֱזַנְתִּי
לְקוֹלוֹת לֵב פּוֹעֵם.
לַעֲצַת כְּלָיוֹת .
לְמֹחַ חוֹלֵם.

לוּ הֶחְרַשְׁתִּי בִּשְׁמֹעַ קוֹל מִתְלוֹצֵץ.
לוּ רַק הָיִיתִי
בּוֹלֵם פִּי
חוֹרֵק שֵׁן.

לוּ לְבַדִּי יָצָאתִי
אֱלֵי דֶּרֶךְ
גַּם כְּשֶׁקָּשֶׁה.
לוּ יָדַעְתִּי שֶׁ –
אֲנִי יוֹסֵף!

לוּ עָצַמְתִּי
אֶת עֵינַי מִלִּרְאוֹת...
שְׁחֹרוֹת!
לוּ טִפַּסְתִּי
חִלַּצְתִּי נַפְשִׁי מִבּוֹר.

לוּ יָגַעְתִּי
הָיִיתִי מוֹצֵא נִצְחוֹנוֹת.
לוּ רַק רָצִיתִי
הָיוּ בִּי כּוֹחוֹת.

לוּ הֶאֱמַנְתִּי
בְּעַצְמִי עַד שֶׁ-
אֶהְיֶה מִי שֶׁאֲנִי
אֲנִי יוֹסֵף !
בס"ד


טוב, אז לא שציפתי שהבית יישאר מסודר ונקי שעתיים, אפילו לא שעה.
קיוויתי לחצי שעה של בית מסודר. מותר לי, נכון?!

בטח. כולם עונים לי. תמיד. מה לעשות שזה לא מה שקורה? אף פעם!

נו, אתם בטח לא מבינים על מה יצא הקצף, נו ברור! על הרצפה!

שטפתי את הבית, ואין לי בית בגודל של קופסת גפרורים, כן?! גם לא בגודל של קופסת נעליים, שלושה מפלסים זה לא משהו שבא ברגל...

בקיצור, היום הסתערתי על הבית, הקטנים כבר הלכו לישון, ואת הגדולים העפתי למפלס התחתון אחרי שראיתי את הפסיעות השחורות שהם השאירו לי בשטיפה, סידרתי, טאטאתי, שטפתי, קרצפתי, עשיתי כלים, מה לא?

אחרי שעתיים וחצי הבית היה מטופטפ מהז'ורנל, מה אני יגיד לכם? בית מרקחת!

התיישבתי על הספה, העפתי את הכפפות מהידיים ואת הכפכפים מהרגלים וקראתי לבכורה שלי, נשמה טהורה, שתבוא ותעשה לי כוס נס קפה. מותר להתפנק פעם ב....

היא, שתהיה בריאה, הגיע אחרי חמש דקות, צריכה לקבל על זה צל"ש, תמיד היא מגיעה אחרי רבע שעה ל פ ח ו ת, הכינה לי כוס וחזרה לחדרה המסוגר, אני עצמתי את עיני לשנייה, קצת ארוכה, לקחתי לגימה ו- פתחתי את העיניים שלי, מבטיחה לכם, בגודל של צלחות, מזה צלחות, מרקיות, קערות הגשה. שמעתי רשרוש מהמטבח!

קמתי במהירות, נכנסתי למטבח וכמעט התעלפתי, שני הקטנים, השובבים שלי עומדים ליד השיש, משפריצים מים לכל כיוון, ואם זה לא למספיק, הבחור שלי, שכמו שאתם יודעים, בחורים אף פעם לא רואים אם הבית מסודר או לא, שטוף או לא, הם נכנסים. אז הוא נכנס, עם כל הבוץ ו—

תדמיינו לבד איך זה היה נראה.

התאפקתי לא לצעוק עליו. מחר אני אעשה את זה שוב. עכשיו אני מיואשת. לגמרי.

הסתכלתי בסטופר שהפעלתי ברגע שהתיישבתי.

שש דקות ושבע עשרה שניות.
 תגובה אחרונה 
חילקתי את הקטע לשלושה חלקים, כי הוא קצת ארוך.
אבל לא לדאוג - קוראים אותו בשלוק...
כמובן שכל הזכויות שמורות וכו'



מראש ידעתי שבמסיבת יום ההולדת שאליה הוזמנה גילי, ביתי בת השנתיים, אני רק אסבול. מי מביא פינת חי למסיבה של ילדה קטנה? מהרגע כשנכנסנו צבטתי את אפי, כדי שלא לנשום את ריח החיות הדחוס. גילי הסתערה מייד על היצורים הדוחים, ואני סובבתי את פני אל הקיר והתחרטתי בפעם-המי-יודע-כמה על שנכנעתי לנדנודים ולבכיות שלה ונכנסתי אל תוך הסיוט הזה.

מהרגע שאפשר היה לצאת, תפסתי את גילי ונמלטתי החוצה. נעמדתי על המדרכה ונשמתי באובססיביות את אוויר הרחוב. אפילו ריח הדלק ועשן המכוניות נדמו לי כמו ריח של פרחים. באותם רגעים החלטתי שזו הפעם האחרונה בחיי שאני מתקרבת לחיות.

חמושה בהחלטתי המנחמת, התחלתי ללכת בדרך הארוכה אל תחנת האוטובוס שיוביל אותנו הביתה. צעדנו בנחת בטיילת שהתעקלה לפנינו כמו נחש פיתון רחב. הבטתי בסיפוק בגילי שלי ששמש הצהריים פיזזה על צמות הברונזה שלה כששיחקה בצמחים שבצידי הדרך. ידעתי שזה טוב להתפתחות שלה והנחתי לה. שיח אחד משך את תשומת ליבה במיוחד והיא נברה בו בריכוז.

"הנה פושית!" היא קראה. לפני שהספקתי להתנגד, היא כבר משכה אותי אל השיח והצביעה על חיפושית אדומה. בלי להתמהמה היא רכנה אל העלים ותפסה באצבעותיה את השרץ כששש רגליו השחורות מפרפרות באוויר.

גל צמרמורת עבר בי. "איכס, גילי, תזרקי את זה!" הפצרתי.

"גם מרים הביאה פושית לגן!" היא קראה בגאווה.

הבטתי בעיניה הנוצצות. היא בטח מדמיינת את כל ילדי המעון עומדים סביבה ומתפעלים מהחיפושית שלה. לא. אני אהיה אמא איומה אם אהרוס לה את החוויה הזו.

לא אמרתי לגילי כלום. הגננת מרים בטח הייתה גאה בי עכשיו. המשכתי ללכת במרחק בטוח מגילי, שמרוב שהייתה מרותקת אל החיפושית שלה, כמעט לא שמה לב שנעצרתי מול מעבר החצייה.

הרמזור היה אדום. בשעה שהמתנו לרמזור שיתחלף, שמעתי קול משק כנפיים מתרומם מהעץ הסמוך. הבטתי אל הכיוון והבחנתי בזוג יונים שמביטות בי בעיניהן החדות. הבטתי בחשש אל גילי, אך זו הייתה שקועה מדי בחיפושית שבכף ידה ולא שמה לב אל היונים בכלל. נשמתי לרווחה.

בדיוק כשהרמזור התחלף לירוק היונים הקימו רעש חזק כשהתרוממו מן העץ וגילי הרימה את מבטה אליהם.

"ציפור!" היא אמרה.

"זו לא ציפור, אלה יונים, ואין, הן עפו" אמרתי בסיפוק.

"אוצה ציפור!" שתי דמעות גדולות צצו לפתע בזויות עינה וזלגו על לחייה.

בדיוק אז התחלף הרמזור. תפסתי בידה של גילי ומשכתי אותה אחרי לכל אורך הכביש. גילי המשיכה להביט לאחור ולקרוא לציפור בקולות מעוררי רחמים.

בעברו השני של הכביש חיכתה לנו אישה מבוגרת שצפתה בנו. היא חבשה כובע אדום רחב שוליים שבלט על רקע חליפתה השחורה. "למה היא בוכה, המתוקה?"

האדמתי כולי. "היא רוצה את היונה שראתה על העץ. אבל היא עפה." התנצלתי כמו תלמידת בית ספר.

"את רוצה ציפור, מתוקה?:" היא שאלה בקול נוטף. "הנה יש לי ציפור." היא חיטטה כמה שניות בתיקה, צמידיה מקרקשים, ושלפה ממנו כמו קסם סוכריית תרנגול אדומה עטופה בעטיפה שקופה שרק חותמת הכשרות התנוססה עליה בצד. היא פתחה את העטיפה והגישה את הסוכרייה לגילי.

גילי בחנה את הציפור בחשדנות והפילה בטעות את החיפושית שבידה השנייה.

"אוההה!"

"תרגעי, תרגעי! הנה החיפושית שלך!" כיווצתי את פי בסלידה והרמתי את החיפושית. "אני אשים אותה בתיק שלך כדי שלא תיפול לך, טוב?" מילא, כשאגיע הביתה, אכניס את התיק הישר למכונת הכביסה.

גילי הנהנה בשתיקה והחלה למצוץ את הסוכריה בריכוז.
דמעות רותחות מרתיחות את כיסוי העניים, טיפה אחר טיפה.

בסך הכל מיכאל מנסה להירדם. אך ההתרגשות, המחשבות, והציפייה להגעה לארץ הקודש מנעו ממנו להרפות את שריריו ולשקוע במנוחה.

זמן רב הוא מתכנן את הנסיעה. בעצה עם המשגיח הוא בנה לעצמו תכנית חיזוק מסודרת, בתפילה ובתורה, בהנהגה ובטהרה. והפרס הגדול – נסיעה לארץ הקודש.

בפלייליסט שלו כבר מתנגנים זמן רב שירי געגוע וציפייה לארץ ישראל, ובעיקר לירושלים עיר הקודש...

הוא כבר יודע לשיר כמעט בלי מבטא צרפתי את רוב השירים, 'אני חושב על ירושלים עיר הקודש'.. 'על זה היה דווה ליבנו'...

משום מה, מיכאל פחות התחבר ל'כל הדרכים' של פריד. המקצב והקצב פחות התאימו לגעגוע העמוק שלו.. בחור יהודי שעוד לא זכה לבקר בירושלים.

גם בטיסה, לאחר שסיים בפעם ה'מי יודע כמה' את פרק עט בהתרגשות רבה, 'אלוקים, באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים'... הוא מנסה להרגיע את עצמו עם מעט שירי רגש, אך הדמעות מרטיבות את עיניו שוב ושוב. 'על כן ציון במר תבכה'...

האם היום הוא הולך לראות את שריד בית המקדש? האם היום הוא יזכה לעמוד ליד הקיר עליו מתפללים יהודים כבר למעלה מאלפיים שנה? האם היום הוא יצליח לראות את רצפת העזרה, המקום בו שחטו קרבנות לה'?!

עם הנחיתה, תופס מיכאל מונית, ונוסע היישר אל הכותל המערבי.

נכון. הוא עייף, הוא מותש, הוא רעב, הוא לא מספיק רענן... אך הוא כבר לא יכול לחכות יותר.

כשהוא נחשף לחומות העיר העתיקה במלוא עוצמתם, וסביבם מהלכים ערלים וכעכים, הוא כבר כמעט לא מצליח לראות כלום, הדמעות מטשטשות את ראייתו... נהג המונית מתעניין בשלומו – 'מישהי עזבה אותך בחורצי'ק? לא נורא, תבוא מישהי אחרת'...

מיכאל אפילו לא שומע... הוא שקוע בשרעפים.

בעיניים כמעט עצומות הוא מגיע איך שהוא אל קיר האבן הקר, כותל התפילות החם, ושופך את ציפייתו ותשוקתו בשתיקה ארוכה ארוכה...

קול צחוק קליל וגס קוטע את חוט מחשבתו והמיית רגשותיו. 'מה?! מצליחים לשמוע את הערלים שמעבר לכותל?!' הוא מהרהר בכאב.

כשהבזק של אור מנצנץ על דמעותיו, הוא מנגב מעט את עיניו בממחטה שבידו, ומביט מעט סביבו.

מיכאל מחוויר.

בחורים מחויכים עם תיקי טיולים מתווכחים בלהט על טקס חילופי השרות במשרד התחבורה...

תיירים מגוחכים עם כיפות קרטון מצטלמים מחובקים כמו מול מגדל אייפל...

מניין מזדמן מסיים מאחוריו תפילת מנחה, במהירות שאינה מביישת את הרכבת המהירה בסין...

וכולם מחויכים ורגועים, שלוים ושמחים...

ומיכאל רק רוצה לתפוס אחד אחד, לנער את כתפיו, ולזעוק בקול - - -

'יהודים!! הלב שלכם קפא?!'...



התנצלות מעומק לב. אם ציפיתם לחייך, ולא הצלחתם. אם ציפיתם לפאנץ' והוא לא הגיע. אם חיכיתם למשחקי מילים ושנינות סמויה, והתאכזבתם.

לקראת עשרה בטבת, הייתי חייב לפרוק את הלב היכן שהוא. סולחים לי?
פרשת ויגש

'מִשְׁפַּחַת יַעֲקוֹבִּי? מְדַבֵּר אַרְיֵה, הַמְּנַהֵל בְּתַלְמוּד תּוֹרָה...'

'אוֹי וַי זְמִיר... מָה עוֹד פַּעַם גַּבִּי שֶׁלָּנוּ עוֹלֵל?'

'אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא יוֹדֵעַ לְהַסְבִּיר אֶת הַתּוֹפָעָה הַמּוּזָרָה. בְּסַךְ הַכֹּל גַּבִּי שֶׁלָּכֶם יֶלֶד טוֹב... אִם נִתְעַלֵּם מֵהַצִּיּוּנִים, וּמֵהַתְּלוּנוֹת שֶׁל הַמְּלַמְּדִים, וּמֵהַתְּלוּנוֹת שֶׁל הַחֲבֵרִים, וְשֶׁל הַשְּׁכֶנ...' הַמִּנְהָל שׁוֹקֵל בִּזְהִירוּת אֶת מִלּוֹתָיו, שֶׁלֹּא יִשְׁפְּכוּ מִבְּלִי מֵשִׂים כְּמוֹ שֶׁהֵם נִשְׁפְּכוּ לִפְנֵי דַּקּוֹת אֲחָדוֹת עַל יְדֵי הַמְּלַמֵּד...

'נָכוֹן. גַּבִּי שֶׁלָּנוּ מַמָּשׁ אוֹצָר'. רָחֵל קוֹטַעַת אֶת דְּבָרָיו וּמִתְעַלֶּמֶת בְּאֵלֵגַנְטִיּוּת מֵהַחֲלָקִים הַפָּחוֹת מַחְמִיאִים, וּמִתְמַקֶּדֶת בְּשַׁבְרִיר הַמַּחֲמָאָה שֶׁמָּרַח הַמְּנַהֵל כְּחֶמְאָה לִפְנֵי הֲטָלַת הָרֶפֶשׁ... 'הוּא הַיֶּלֶד הֲכִי הֲכִי שֶׁלָּנוּ...'

'תַּזְכִּירִי לִי כַּמָּה יְלָדִים יֵשׁ לָכֶם?'

'הוּא בֵּן יָחִיד. נוֹלַד אַחֲרֵי שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מוֹרְטוֹת שֶׁל הַמְתָּנָה, רַק אָז הִגִּיעָה הַמַּתָּנָה... הַתַּכְשִׁיט...'

'אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהַגִּיד לָכֶם אֶת זֶה, אֲבָל הָיִיתִי מַמְלִיץ שֶׁיֵּלֵךְ אַחַר הַצָּהֳרַיִם לְבֵית סֵפֶר לְחִנּוּ...'

'הָרַב!! אֵיךְ אַתֶּם לֹא מִתְבַּיְּשִׁים לְהַמְלִיץ לָנוּ עַל חִנּוּךְ מְיֻחָד?! אַתֶּם יוֹדְעִים אֵיזֶה זִכָּרוֹן יֵשׁ לוֹ?! הוּא זוֹכֵר בְּעַל פֶּה אֶת כָּל הַמְּנַצְּחִים בְּתַחֲרוּיוֹת הָאִגְרוּף הָעוֹלָמִיּוֹת! הוּא יוֹדֵעַ שֶׁבַע שִׁיטוֹת אִגְרוּף שׁוֹנוֹת!! וְהוּא חִנּוּךְ מְיֻחָד?!'

'סְלִיחָה הָרַבָּנִית. חֲבָל שֶׁאַתֶּם קוֹטְעִים אֶת דְּבָרַי... רָצִיתִי לְהַמְלִיץ לִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ אַחַר הַצָּהֳרַיִם לְבֵית סֵפֶר לְחִנּוּךְ גּוּפָנִי. חֲבָל שֶׁבְּנֵי כִּתָּתוֹ יִהְיוּ שְׁפַנֵּי הַנִּסָּיוֹן שֶׁל שֵׁשֶׁת שִׁיטוֹת הָאֶגְרוֹף הַשּׁוֹנוֹת...'

'שֶׁבַע הָרַב, שֶׁבַע שִׁיטוֹת...'

'זֶה לֹא כָּל כָּךְ מְשַׁנֶּה... אֵין לָנוּ כְּבָר תַּקְצִיב לַתַּחְבּוֹשׁוֹת וּמְשָׁחוֹת אִלְחוּשׁ... כָּל אֶגְרוֹף שֶׁלּוֹ זֶה אֶגְרוֹף... כָּל בּוֹקְס בּוֹקְס... שֶׁיֵּלֵךְ לְלִמּוּדֵי אִגְרוּף אַחַר הַצָּהֳרַיִם וְיַכְנִיס לְמִי שֶׁצָּרִיךְ וְאֵיפֹה שֶׁצָּרִיךְ. זֶה יָצָא מִשְּׁלִיטָה הָרַבָּנִית!!'

'בְּסֵדֶר הָרַב. נִרְשֹׁם אוֹתוֹ. וְאָמֵן שֶׁיַּעֲשֶׂה לָנוּ קְצָת נַחַת לְפָחוֹת בָּזֶה הַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ...'

'אֲנִי אָמוּר לַעֲנוֹת אָמֵן?!' מְהַרְהֵר ר' אַרְיֵה, מְהַמְהֵם מַשֶּׁהוּ לְפוּמִית וּמַנִּיחַ אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת עַל כַּנָּהּ.

לָמָּה הוּא מַרְגִּישׁ כְּמוֹ שַׂק אִגְרוּף אַחֲרֵי שֶׁחָבְטוּ בּוֹ?!

גַּבִּי מִתְחַנֵּךְ הֵיטֵב גּוּפָנִית... חָנִיךְ גּוּפָנִי מִצְטַיֵּן בִּמְיֻחָד הוּא הָיָה... גּוּפוֹ הַמְּחֻנָּךְ מִתְמַלֵּא בְּמַסַּת שָׁרִיר שֶׁאֵינָהּ מְבַיֶּשֶׁת נֵתַח קַצָּבִים נָדִיר.. הֲלִיכָתוֹ אָמְנָם נִהְיֵית מְגֻשֶּׁמֶת, מוֹחוֹ אָמְנָם נֶאֱטַם בְּשִׁכְבָה אַחַר שִׁכְבָה, אַךְ בְּאֶגְרוֹפִים הוּא מֶלֶךְ!! מֶלֶךְ הַשִּׁכְבָה!! מוֹתִיר אֶת כֻּלָּם בִּשְׁכִיבָה...

בָּרוּר הָיָה שֶׁלַּתַּחֲרוּת הָאַרְצִית יִשָּׁלַח גַּבִּי כִּנְצִיג בֵּית הַסֵּפֶר.

וְרָחֵל רַק חִכְּתָה לִקְצָת נַחַת...

'לְפָחוֹת שֶׁכָּאן הוּא יַצְלִיחַ' מְהַרְהֶרֶת בְּלִבָּהּ, וּמְמַלְמֶלֶת תְּפִלָּה מְרַגֶּשֶׁת חֲרִישִׁית... 'אָמֵן עַל הַיְּלָדִים שֶׁלִּי שֶׁלֹּא יָצְאוּ עִם הַשְּׂרִיטוֹת שֶׁלִּי...'

הַיְּצִיעִים מִתְמַלְּאִים בְּעֶשְׂרוֹת צְעִירִים. הוֹרִים מְהֻרְהָרִים כּוֹסְסִים צִפָּרְנַיִם בַּחֲשָׁשׁ...

הַמַּנְחֶה מַקְרִיא כַּמָּה כְּלָלִים, וּמַזְמִין אֶל הַזִּירָה אֶת שְׁנֵי הַמְּנַצְּחִים שֶׁל הַשָּׁנָה לִקְרָב רֹאשׁ בְּרֹאשׁ – יָד בְּיָד...

אֶרֶז כֹּהֵן מוּל גַּבִּי יַעֲקוֹבִּי...

אִמָּא רָחֵל כּוֹסֶסֶת בדאג"ה אֶת הַצִּפָּרְנִים שֶׁל יַד יָמִין... אֶת יַד שְׂמֹאל הִיא כְּבָר סִיְּמָה מִזְּמַן...

הַפַּעֲמוֹן מְדַנְדֵּן, הַשְּׁרִיקָה נִשְׁמַעַת, וְהַקְּרָב מַתְחִיל...

גַּבִּי נֶעֱמָד מוּל אֶרֶז מְרֻכָּז וּמָתוּחַ. אֶרֶז נִצָּב מוּלוֹ דָּרוּךְ וּבָטוּחַ.

הַקְּרָב נִמְשָׁךְ דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת, כְּשֶׁבְּסוֹפָם הִרְגִּישׁ גַּבִּי שֶׁכּוֹחוֹתָיו עוֹזְבִים אוֹתוֹ, וְעוֹד רֶגַע הוּא שָׂרוּעַ בַּזִּירָה, כְּשֶׁאֶרֶז מֻכְרָז כַּמְּנַצֵּחַ הַגָּדוֹל שֶׁל הָעוֹנָה...

כְּשֶׁהוּא נִזְכַּר בָּעֵינַיִם הָעֲצוּבוֹת שֶׁל אִמָּא, שֶׁמְּצַפּוֹת לְפָחוֹת לְנַחַת שֶׁכָּזוֹ... הוּא מְנַסֶּה לְהַפְעִיל אֶת גַּלְגַּלֵּי מוֹחוֹ. מְנַסֶּה לִמְצֹא פִּתְרוֹן מִחוּץ לַקֻּפְסָא.

אִמָּא מֵהַצַּד פִּיהָ אֵינוֹ מַפְסִיק לְמַלְמֵל קִטְעֵי תְּפִלּוֹת... 'נָתַתָּ לִי אֶת חַיֵּי נָתַתָּ לִי הַכֹּל, בְּעֵינַי דִּמְעָה, הַלֵּב בּוֹכֶה בְּשֶׁקֶט...'

כְּשֶׁאַף אֶחָד לֹא שָׂם לֵב, לוֹקֵחַ גַּבִּי אֶת יָדוֹ אַדִּירַת הַמֵּמַדִּים שֶׁל אֶרֶז ... וּמְנַשֵּׁק בַּחֲבִיבוּת תּוֹךְ כְּדֵי אֶגְרוֹף עָדִין לְכָתֵף יָמִין...

אֶרֶז מֻפְתָּע. נְשִׁיקָה עַל הַזִּירָה? כָּזֶה דָּבָר הוּא לֹא מַכִּיר... רַחֲמָיו גּוֹבְרִים, וְהֵם מַחֲלִיטִים לְהַכְרִיז עַל תֵּיקוֹ...

הַגָּבִיעַ מִתְחַלֵּק בֵּין שְׁנֵיהֶם. נִשְׁאַר רַק שִׁעוּר ר' חַיִּים נָאֶה לְכָל אֶחָד...

וְאִמָּא חוֹזֶרֶת מְאֻשֶּׁרֶת לְבֵיתָהּ... וּפִיהָ מָלֵא תְּפִלּוֹת הוֹדָיָה... 'אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, הקב"ה הוּא מֶלֶךְ...'

אַחח. הִיא יָדְעָה שֶׁבַּסּוֹף הוּא יָבִיא לָהּ הֲכִי הַרְבֵּה נַחַת...


מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מָשָׁל לִשְׁנֵי אַטְלִיטִין תְּפוּשִׂים זֶה בָּזֶה, כֵּיוָן שֶׁהִרְגִּישׁ אַחַד מֵהֶן שֶׁהוּא בָּא לְהִנָּצֵחַ, אָמַר, עַכְשָׁו יְנַצְּחֵנִי וַאֲנִי נִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי הַכֹּל. מֶה עָשָׂה. נְשָׁקוֹ עַל יָדָיו וְשָׁכְכָה חֲמָתוֹ שֶׁל אַתְּלִיטִיָּה הַגָּדוֹל. אַף יוֹסֵף כֵּיוָן שֶׁהִרְגִּישׁ שֶׁעָלְתָה חֲמָתוֹ שֶׁל יְהוּדָה, נִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ לִפְנֵי הַמִּצְרִים. מִיָּד אָמַר לְאֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲנוֹת אֹתוֹ.
כשהקופאי שאל כמה שקיות הוא צריך, השיב יוסף בביטחון "שקית אחת".
"אתה בטוח?", עינו של הקופאי שטו על שישיית תבניות הביצים "הייתי ממליץ לך לקחת לפחות שלוש".

"אתה נורמאלי?", יוסף הביט בו כשם שמביטים בשיכור שזה עתה סיים שלושה בקבוקי ויסקי. "בשביל מה לבזבז שלוש שקיות?"

"אם את מבקש", שלף המוכר שקית אחת, "מי אני שיתווכח איתך. אבל בכל זאת הייתי ממליץ לך לקחת לפחות שלוש. כך תוכל לשים כל זוג תבניות בשקית".

"שקית אחת", אמר שוב בביטחון.

עינו של הקופאי נפערו בתדהמה כאשר ראה אותו נאבק עם התבניות. מנסה לדחוף שתיים באלכסון, עוד שלוש להשכיב לרוחב ועוד שתיים להעמיד משני צידי השקית.

"רואה", חייך יוסף חיוך מרוצה, השקית המתפוצצת בידו. "הכל אפשרי".

#######

כעבור רבע שעה חזר לחנות, מובס.
"מה קרה?", שאל המוכר.
"אל תשאל", הניף יוסף את ידו, ריח מבחיל של ביצים טריות נדף מבגדיו. "הכל התפוצץ עלי".

"אז מה עכשיו, אתה קונה שוב שש תבניות?!", שאל הקופאי.

"יש לי ברירה", ענה.
"טוב כמה שקיות להביא לך?"

"אחת"
"שקית אחת?!", המוכר הביט בו בתדהמה מוחלטת.
"כן. שקית אחת", השיב יוסף בשלווה. "על ביצים, ניחא, אני מוכן לשלם. מצרך בסיסי אחרי הכל. אבל לשלם על שקיות. תגיד מה ניראה לך שדדתי בנק?!"
היא הגזימה לגמרי, האישה שגידלה את בעלי.

העקיצות שלה, אני אלרגית אליהם.

תמיד יש לה משפטים לא במקום, לא חדש לי שהיא לא חושבת הרבה לפני שהיא מדברת.

אבל הפעם, היא באמת הגזימה.

"את מזניחה את הילדים שלך", היא אומרת לי. המבט שלה חצוף ומקומט. "למה את שמה להם רק שכבה אחת? את לא
רואה איזה גשם זלעפות בחוץ?"

שתקתי, בלעתי עלבון.

זה לא נגמר כאן. אחר כך היא התחילה לדבר על האוכל שאני מכינה.

"הם צריכים חלבונים ופחמימות. שניצל תירס וספגטי זה לא אוכל!!".

גם הפעם שתקתי. מילותיה הכאיבו לי.

"לדעתי כדאי שתעשי ספורט", אמרה במצח חרוש שבילים. "התווספו לך כמה קלוריות לאחרונה".

בשלב הזה התפרצתי. לא יכולתי יותר!! היא? שהיא תדבר עלי? איזה חוצפה!!

"מתי לאחרונה הסתכלת במראה?", אמרתי בזעם. "אני אנורקסית לעומתך".

"ממש", המבט שלה היה כל- כך מזלזל. לא יכולתי לשאת את העלבון הזה. השלכתי עליה את אחת מכריות הנוי שנחו בשלווה על הספה וכיניתי אותה בשם 'חצילה רקובה'.

מה קרה אז אתם שואלים?

אני לא ממש זוכרת, אבל באיזה שהוא שלב בעלי התעורר בבהלה ואמר בעיניים טרוטות: "נו באמת, גם בחלומות את רבה עם אמא שלי?"

החזרתי לו את הכרית והמשכתי לישון.
לא רציתי לעשות ביטוח. באמת באמת שלא רציתי. תמי שיגעה אותי, "את כבר לא צעירה", היא הזכירה את הקמטים שרציתי לשכוח. "ואל תשכחי את הסיפור המצמרר של חברה שלך רוחמה, רגע לפני שהתקשרה לחדש את הביטוח נפל עליה מגדל, ריסק לה את הראש שבלאו הכי היה מרוסק. את לא רוצה שזה יקרה גם לך, נכון?".

"פחד פחדים", גם ברוך התגייס למשימת השכנוע. "זוכרת מה היה עם מחפוד כל הבית נשרף בגלל המנורת לילה שחנה שלהם שכחה לכבות. גאון גם כן זאת. העיקר חשבו לשדך אותך לחיים שלנו".


בסוף, אחרי כל השכנועים המבוססים התקשרתי לעשות ביטוח.

"שלום מדברת דיקלה מביטוח חקלאי במה אוכל לעזור?"

"שלום לך, דיקלה, רציתי לעשות ביטוח, אבל משהו טוב, איכותי. ולמה אני אומרת לך את זה? בגלל חברה שלי רוחמה עליה השלום. היא כבר לא בן החיים, מסכנה, נפל עליה מגדל. הביטוח שלה היה גרוע בתכלית הגירעון. שקל לא נתן לה!! אני רוצה משהו טוב, איכותי. כזה שיבטח אותי גם ממגדל אייפל-".

"רגע, מגדל אמרת? כבר מעבירה".

"שלום מדברת ענבל ממגדל, במה אוכל לעזור?"

"למה את קוטעת אותי? רגע, אז איפה הייתי? אה, נזכרתי, אז רוחמה לא קיבלה שקל, אבל זה לא הסיפור היחיד שאני מכירה. השכנה שלי, תולעת ספרים, שכחה לכבות את המנורת לילה. אל תשאלי, כל הבית נשרף . גם היא לא הצליחה להוציא אגורה מהביטוח".

"מנורה? למה לא אמרת קודם, תמתיני בבקשה".

"שלום מדברת בתאל ממנורה במה אוכל לעזור?".

"רגע, מה קורה פה? לא אמרת שקוראים לך דיקלה? את יכולה לדבר איתי שיחה רצופה מבלי להחליף שמות כל שניה? אני לא מבינה את הפיצול נשיות הזה. מזכירה לי את הנכד שלי הראל, לא מסוגל לסיים משפט וכבר קופ-"

"הראל? כבר מעבירה אותך"

"שלום מדבר הראל מהראל במה אוכל לעזור?"

"סליחה, אני לא מבינה מה קורה כאן. תחזירו אותי בבקשה לדיקלה".

"שלום מדברת שירן מביטוח דיקלה".

"מי זאת שירן?! תגידו אתם השתגעתם?? מה אתם עושים?? אנשים מתים!! פרומה מתה מהמגדל, ציפי כמעט נשרפה ביחד עם הבית. מה בסך הכל ביקשתי ביטוח חיים?"

"חיים? למה לא אמרת קודם?"

"שלום מדבר חיים מאיילון"

"תגידו מה קורה לכם? תעבירו אותי למנהל. אני רוצה לדבר איתו באופן ישיר?"

"כבר מעביר אותך"

"שלום מדברת חן מביטוח ישיר, במה אוכל לעזור?

"לא תוכלי לעזור!! אתם לגמרי משוגעים אתם!! אני לא מבינה מה קורה פה. אני מדברת עם מאה אנשים או עם בן אחד יחיד?"

"רק שניה, גברת"

"שלום מדבר רון, את מעוניינת בביטוח לנהג יחיד?"

"איזה רכב?? תגידו מה קורה לכם? אני כבר 12 שנה על קלנועית. לא!! לא מעוניינת בכלום. לא רוצה לעשות ביטוח".

"ממש חבל. האם זה בטוח?"

"כן, כן לגמרי בטוח. וזה כלל לא נתון לויכוח!!"

"רגע, כלל אמרת? כבר מעביר"

"שלום מדבר הראל מכלל, במה אוכל לעזור?"

הצילוווווווווווווווווווווווווו
'ילדים!! דיי!! אני מתקשרת לאבא!!'

הכל החל בעוד אחר הצהרים שגרתי בבית משפחת שיינמן.

מוישי משך בקוקו של ציפי, כרגיל. וציפי הרימה את קולה לטון סופר סופרן בצווחה מחרידה... כרגיל.

גילי משכה ברגלי בנאמנות, תוך כדי קינוח פה ואף על החצאית שיצאה זה עתה מהמייבש הסחוט... כרגיל. ורותי, ביתי הבכורה 'האחראית של הבית' שקעה עמוק בעלילות הקומיקס, כרגיל.

שלום וחילי התעסקו בשלווה זה עם זה, והחליפו ביניהם מדבקות, רבנים, בעיטות, חוויות וצביטות... כרגיל.

ואני כבר לא יכולה יותר. כרגיל. בסך הכל אני רק רוצה קצת שקט, קצת רוגע, קצת נחת.

לחיצה ארוכה על מקש 2 מניבה 'אין קליטה'.

רצה ליד החלון, זה המקושקש בלורדים, ובטביעות אצבע מקסימות של שוקולד חלב עם עדשים... איזה מתוקים... העדשים כמובן... על הילדים נחשוב מחשבות טובות בהזדמנות אחרת...

בניסיון השלישי הצלחתי לתפוס שני קוים של קליטה, כנראה השכנה הנודניקית מלמטה סיימה עוד שיחה של הצעת שידוך...

לאחר 24 צלצולים אני מנתקת. פשוט אני שומעת זכוכית מתנפצת... אני ממש מקווה שזו המראה החדשה שהזמנו ביבוא אישי מנורבגיה, ולא האגרטל מקריסטל שקיבלתי לפני עשור מהשוויגער ועוד לא מצאתי לו מקום נורמאלי...

אספתי את השברים. כן. גם את שלי, וגם את של האגרטל. חלקם שמתי בפח... ורצתי שוב אל החלון, אני חייבת עזרה עכשיו!! S O S !!

חייגתי שוב ושוב ושוב. מצדי, שיחשוב שאני בחדר לידה, אפילו שלפני שעתיים כשהוא יצא עוד לא הייתי אפילו במצב...

הוא בטח קצת יילחץ כשהוא יראה 34 שיחות שלא נענו על המסך, אבל מגיע לו!! איך הוא משאיר אותי ככה לבד?!

לאחר חצי שעה ועשרים שניות של ניסיונות בלי סוף, גם לחייג, וגם לא לצאת משפיות... סוף סוף הוא עונה...

לא נעים לספר, אך עוד בטרם פצח הצדיק שלי את פיו, פתחתי אני לדודי את ליבי, ושפכתי ורוקנתי והוצאתי וגעלתי... על היום ועל מחר, על אתמול ועל שבוע שעבר, על הפח ששכח, ועל הפתק לגננת...

כשעצרתי רגע מדברי כדי לנשום לקראת המשפט הבא, שמעתי קול זר במבטא עוד יותר זר אומר בחשש 'וואלה גיברת, צריכה עזרה?'

ליבי עצר מלפעום.

איך הפלאפון של הצדיק שלי הגיע לבן בליעל זה?! מסכן... מה עובר עליו?! וזה עוד אחרי שאתמול קצת דיברתי אליו לא יפה, ושלשום בכלל... ועוד בטח לא נעים לו שהוא שכח את הפח... הוא שבוי? הוא חי? ישחררו תמורתו מחבלים?

מחשבות מפחידות מילאו את מוחי. כרגיל. כמו כל פעם שילד מתעכב שלוש דקות... אבל הפעם היתה גם סיבה טובה לחששות, וזה הלחיץ אותי מאוד...

'מצאתי את הבלאבון כאן בביסוסיה'...

'בסוסיא?! זה בדרום או בצפון?! מה הוא עושה שם?!'

'גיברת ,לא סוסיא, ביסוסיה. יעני קיוסק'.

וזהו.

עכשיו אני צריכה גם למצוא את בעלי בדרך אחרת, גם להבין מה הוא קנה בקיוסק, ולמה לא הספיק לו הסנדוויץ' שמרח לעצמו עם ממרח טונה... גם לנסות לחשוב על דרך להחזיר את הפלאפון מהישמעאלי המנומס, וגם לחבוש את ידיה של גילי שנחתכו מהזכוכיות לאחר שחיטטה בפח...

לא יודעת ממה להתחיל, אז בחרתי דבר ראשון לשתף אתכם בלבטי.

זהו. זה הרגיע אותי קצת. עכשיו אני יכולה לחשוב בשפיות וברוגע, מה באמת חיפש בעלי בקיוסק...

ובעצם, כל מה שצריך בשביל אהבה זה רק שיקרה משהו רע?....
השלט בכניסה לסופר היה זה שהוביל את רגליי התשושות לעבר החנות. "כל המוצרים רק ב1.80", צעקו האותיות.
עמדתי מול ים המוצרים, אחוזת צהלה. הכל, הכל, הכל עלה רק 1.80.

רצתי בין המדפים, גורפת מכל הבא ליד: טיטולים, בצלים, חטיפים.

המחלקה הראשונה הייתה מחלקת פירות וירקות: העמסתי על עגלתי שלל של צבעים וצורות. למי אכפת שאצלנו בבית גויאבה ודלעת זה הס מלנסות.

בדרך למחלקת סבונים, החלקתי על קליפת בננה שזופה. לא נשברתי מהנפילה, קמתי והמשכתי לעבר המטרה. העמסתי כמות נכבדה של שמפואים שתספק אותי במשך שמונים וחמש השנים הבאות. לקחתי מכל הבא ליד: שמפו לשיער, פגום, סתום, עקום. אחר כך התנפלתי על הקפואים. מי היה מאמין שחזה עוף יעלה רק 1.80.


בקושי רב גררתי את עגלתי לעבר היעד הבא. מחלקת הביצים הייתה עמוסה יותר משאר המחלקות. לא התרגשתי מהעומס האנושי. דחפתי את כולם והעמסתי על עגלתי עשרות תבניות. האישה שלפי כעסה נורא על חוצפתי והשליכה עלי שני ביצים טריות. לא התרגשתי "מהמחווה". ספגתי חלבון, והמשכתי הלאה, למחלקה הבאה.

בחד פעמי המצב היה נורא. אנשים כמעט עלו אחד על השני, ידיים ורגליים התעופפו לכל עבר. גם את המשימה הזו צלחתי בכבוד. אמרתי שיש מישהו בכניסה שמחלק סופגניות בחינם וכך הברחתי את כולם.
העמסתי על עגלתי צלחות, כפיות וכוסות והמשכתי הלאה אל מחלקת השתייה.

בעודי מכניסה שישיית בקבוקי קולה, הרהרתי במר ליברמן שלבטח מתהפך במיטתו לשמע הבשורה הקשה: כל בקבוקי השתייה רק ב1.80.

החוויה במחלקת יינות הייתה קצת פחות נעימה. לקחתי בזהירות זוג בקבוקים והעמסתי על עגלתי. כשלפתע, הבחנתי באדם המתהלך כשיכור מתקרב לעברי. הוא הוציא את הבקבוקים מהעגלה והטיח אותם בבזיון על הרצפה. לאחר מכן הוא שלף מהמדף עוד שלושה בקבוקים וניפץ אותם. איים על ילד תמים שיהרוג אותו, וצעק על ילדה חסרת ישע שחיכתה לאביה, מבוהלת. נסתי על נפשי כל עוד עגלתי בידי ורצתי לעבר המאבטח שעמד בכניסה חסר מעש, צופה בעיניים פעורות בתגרה בין שני חתולים שחורים.

"סליחה, אדוני", התנשפתי, שפתיי חיוורות. "יש.. יש... יש.. שיכור במחלקת היינות. הוא צועק ומקלל ומשליך בקבוקים על הרצפה. תקחו אותו משם, הוא מבריח לכם לקוחות".

"אין לנו מה לעשות עם זה", הוא פרש את ידו בייאוש. "אבל אין לך מה להאשים אותנו! כתבנו במפורש בכניסה לסופר: בעל הבית השתגע".
 תגובה אחרונה 
פרק ראשון:

שלמה צפר שוב ושוב, ניסה לאותת לנהג המדושן שלפניו בכל סוגי האורות שהיו לו, אך לשווא. הכביש היה צר ללא יכולת עקיפה, וכך מצא את עצמו שלמה מזדחל הוא והונדתו החבוטה מאחורי המרצדס.

ת'אמת, המרצדס שלפניו לא באה לו בטוב כבר מהכניסה לשכונה. השיוט המעצבן שלה על הכביש, פנסי הלד האינסופיים שנראה היה שהאירו לכיוונו בדוקא, ההאטה לפני כל פס האטה ['מה הקשר להאט שם'? לאט שלמה בלהט], העצירה ברמזור כתום ועוד שלל עצבים ששלמה כבר הספיק לשכוח.

שלמה היה בדרכו לקנייה השבועית. את סופר "הלקוח תמיד צוחק" הכיר ככף ידו, והיא לא היתה קטנה כלל. את כל הקופאים הכיר זה מכבר, ולאחרונה אף התיידד עם הטרנד החדש: קנייה חכמה ללא התערבות איש צוות [אם מורידים מהמשוואה את התערבות הקופאי הראשי המאשר ששלמה שלנו [סב לתריסר] בן 18 ורשאי לרכוש את היין האהוב, ואת הקופאי האומלל שצריך לבדוק את עגלתו הערופה של שלמה, שכן היא ולא אחרת עלתה בגורל להיות מן הנבדקים ואינם נעלבים].

בעיקול שלפני הסופר נזכר בעל המרצדס דנן שיש לרכבו גם דוושת גז. נקש בה קלות ברגלו ונעלם תוך רעש מחריד אופייני.

שלמה פנה לכיוון השני אל הסופר המוכר, הנהן קלות למאבטח, נזכר במרירות בבדיחה תפלה ששמע פעם על כך שרק בישראל אם המאבטח בודק אותך, אתה אומר לעצמך: "אפשר לחשוב שאני מחבל" וכשהוא לא בודק כלל אתה מהרהר לעצמך: "ואם הייתי מחבל"... את שלמה זה לא הצחיק. לא אז ולא היום.

שלמה החנה את רכבו בחנייה אומנותית כפי שנהג לומר למי שהסכים לשמוע, יצא מהרכב תוך תיפוף ראשי אצבעותיו על כיס חולצתו. מטבע ה-5 שקלים המאושרת שחיכתה לרגע זה כבר שבוע ימים צלצלה אליו בחזרה תוך השמעת רעש קבוע ומוסכם ביניהם. שלמה הכניס בחטף את חולצתו למכנסיו, נכנס למעלית העמוסה ולחץ ככל קודמיו על אותו כפתור יחיד שהיה שם. מנהג ישראל תורה.

המעלית יצאה לדרכה הקצרה והאורחים שהיו בה החלו בעיסוקם הקבוע במעלית, היינו בהייה חסרת פשר בשיחות היוצאות שבנייד, והמהדרין תוקעים מבט מזוגג בצג העייף המראה באיזו קומה המעלית נמצאת.

המעלית הגיעה לקומה המיוחלת תוך גניחה מוכרת. הדלתות, כתמיד, הסתפקו לכמה שניות אם להיפתח או לא. ובפתיחתן, שלמה שנכנס אחרון, יצא ראשון. אץ רץ לתפוס לו עגלה טובה.

כאן מתחלקים ששת הקוראים לשני חלקים. אלו שלא מבינים מה יש בעגלה שיכול להעסיק מאן-דהוא, ועוד לרוץ לתפוס עגלה טובה?! ואלו האחרים המזדהים ומזועזעים ממצב העגלות בארצנו הקטנטונת. אלו שמבינים בהחלט אלו נקודות תורפה יש בה בעגלה מסכנה זו, והיכן יש לבצע שבע בדיקות וחקירות, כמאמר החכם: "גלגל סובב בעולם".
  • 359
  • רועי קם לצלילי השעון המעורר של גבאי בית הכנסת הגר במרחק של שני רחובות מביתו, הוא נטל את ידיו, ברך ברכות השחר והתכונן לגשת להתפלל לפני קונו. על 'התחנון' הוא דילג לאחר ש'ראה' שהיום נוכח אב העושה לבנו ברית, אי לכך ובהתאם לזאת הוא איחל לאב המופתע 'מזל טוב' לבבי, ואיחל לו שבנו גד יזכה לגדול לתורה לחופה ולמעשים טובים ולדירת ארבעה חדרים במרכז הארץ, בכל זאת המחירים גבוהים.

    בשובו לביתו, לאחר שנפרד במחשבתו מילדיו שיוצאים ליום לימודים נוסף ("אל דאגה, שרי, המורה לא תגיע היום, היא הולכת לברית של בנה, גדי"), מצא לנכון לעדכן את חברו, אשר, שיצא מה'מקווה' במצב הפוליטי הסבוך השורר בימים אלו, אשר בהשגחה פרטית שוחח על כך אשר לפני דקות מספר.

    בהגיעו לביתו, התיישב רועי על יד השולחן לארוחת הבוקר שהכינה לו אשתו, "השניצל קריספי, כמו שאמרת", כמו שביקש דרך מחשבתו, מאשתו.
    זוהי הסיבה שפלאפונים ניידים הינם מצרך מיותר במשפחה, שהרי למה צריך אמצעי להעברת קול או מסרונים כשאפשר לעשות זאת בדרך הישנה והטובה.

    וביום חורפי אחד, לאחר שהסבלים העמיסו את כל תכולת הבית לארגזים גדולים שהועמסו הישר אל בטן המשאית, מצא לנכון הבן נפתלי לשאול את אביו (בפיו), "אבא מדוע מכרנו את ביתנו לאדם הלזה, באמצע השנה וללא שום סיבה", והאב, כמו אב מסור ענה לבן בפשטות, "ראה בני, נעבור לבית שלו הרחק מההמולה הסואנת, אני רואה שישנו אוצר שטמון בחצר תחת השלכת, ואגב ילדים, הבה נזדרז, בעוד זמן קצר ברק יפגע בבית, והוא יישבר".
    שלום/ן לכן/ם ילדות/ים יקרות/ים.

    שמי מירב מיכאלי, לשעבר חבר/ת כנסת בכנסת ישראל/נועה.

    אנו בשיעור חמישי/ת לתולדות התפתחות המגדרים/ות.

    היום/ן אספר לכן/ם על התפתחות מעניינ/ת במיוחד/ת שארע/ה לפני מספר שנים/ות.

    הכל החל/ה כשאבוטבול העבריין הנודע, ששהה בכלא איילון, הצהיר על עצמו כמגדר נקבה, ומשכך ביקש העברה מידית לבית הכלא - נוה תרצה, כלא הנשים...

    משום מה... שירות בתי הסוהר לא ששו להעבירו לשם. גם אם מבחינתו הוא אשה, מבחינת שאר האסירות הוא לא כל כך כזו...

    הוא עתר לבג"ץ, וטען שעל פי החוק אין להחזיקו בכלא עם גברים, כשהוא מצהיר על עצמו כאשה.

    בג"ץ כמובן קיבל את עמדתו, והורה על פתיחת אגף מיוחד ל'מצהירים/ות'...

    כשקופר - העבריין המתחרה, ראה את התנאים העדיפים במחלקה החדשה, הצהיר בזריזות גם הוא על עצמו כעל גברת, והועבר למחלקת ה'מצהירים/ות'...

    אבל לזה בג"ץ לא ציפו... אבוטבול עתר/ה לבג"ץ על כך שהיא/וא אינה/ו מכיר/ה בהצהרתה/ו של קופר, וכמו שעתירת האסירות בנוה תרצה התקבל, ולא הכניסו אותה/ו למחלקה איתן, אף היא/וא דורש/ת שלא להכיר במצהיר/ה החדש/ה...

    בג"ץ דנ/ה בנושא ארוכות... ולבסוף קיבל/ה בלית ברירה את העתירה... והורה על פתיחת מחלקה חדשה גם עבור קופר...

    כשאבוטבול וקופר יחדיו התאגדו לעתירה על כליאתם בבידוד דה פקטו, בג"ץ הרים/ה ידים...

    או אז החלה רוח של גזענות חשוכה לשרור במסדרונות הבג"ץ... ובוטל מעמד ה'מצהירים/ות' לגמרי...

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה