קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בעקבות הסערה שפרצה כשנחשפו אחוזי הפרסום של חברת הטבק 'פיליפ מוריס' בעיתונות החרדית, אתגרתי את עצמי לנצל את כישורי הכתיבה שלי (?) בניסיון לשכנע את בני הדור הצעיר להימנע מעישון.

האתגר כלל את העקרונות הבאים:
א. סיפור אישי (לטעמי משכנע יותר מכל דבר אחר).
ב. שפה תואמת לנער בגיל 15 בערך (הגיל בו לדעתי מרבית החרדים מתחילים לעשן).
ג. מסר שנחשף רק בעומק הסיפור (כדי להקשות על הקורא לברוח ממנו...).
ד. עלילה נוגעת ומשכנעת.
ה. המסר העיקרי, מלבד הסכנה שבעישון, הוא הגחכה של הפיתוי לעשן.
ו. התמודדות של המסר עם הפיתויים והטיעונים (מטופשים ככל שיהיו...) בעד העישון.

אשמח לכל סוג של ביקורת מהחברים בקהילה (זו הרי מטרת הפרסום בפורום, לא?!)

הסיפור קצת ארוך, אז חילקתי אותו לפרקים.

יאללה, שנתחיל?!
ב"ה
זֶה הָיָה רַק רֶגַע שֶׁל רַחֲמִים בּוֹ נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאֲנָשִׁים הָעוֹמְדִים רִאשׁוֹנָה בּוֹשׁוּ וְהָעֹמְדִים אַחֲרוֹנָה נִשְׂאוּ, גָּבְהֵי הַקּוֹמָה קָמְלוּ, וְהָאֵזוֹב נִרְאֶה כִּבְרוֹשׁ. הַדְּמָמָה הָיְתָה לְרֹאשׁ, לַהֲטוּט הַלָּשׁוֹן לְזָנָב. כַּוָּנַת הַלֵּב הָפְכָה מַחֲסֶה מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁם - הָעָב.
אַךְ שׁוּב נִסְגְּרוּ הַשָּׁמַיִם וְהַכֹּל שָׁב כְּבָרִאשׁוֹנָה.
זְעֵיר שָׁם, נִשְׁאֲרוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים שֶׁתְּמוּנַת הָעוֹלָם הַהוּא נֶחְקְקָה בְּנִשְׁמָתָם, נֶחְקְקָה בְּגוּפָם הֶעָדִין וְהַזַּךְ, וְהֵם הֵם שֶׁעוֹד זָכְרוּ אֶת הַמַּבָּט הַטָּלוּל הַהוּא, וְלֹא זוֹ אַף זוֹ שֶׁנָּטְלוּ קֻלְמוֹס דַּק שֶׁבְּדַקִּים וְנָטְלוּ שָׁעָה שֶׁהִיא לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה לְתַּעֵד וְלַחְרֹט כִּי הָפוּךְ הוּא הָעוֹלָם, הָפוּךְ עַל רֹאשׁוֹ וְאֵין דָּבָר, אֲפִלּוּ פָּעוֹט, הָעוֹמֵד נְכוֹנָה. נָטְלוּ, וּבְדַם לִבָּם כָּתְבוּ לְבַל יִשְׁכַּח דּוֹר אַחֲרוֹן אֵיךְ נִרְאֶה הָעוֹלָם נְכוֹנָה, אֵיךְ נִרְאֶה הוּא מִן הַשָּׁמַיִם. אֵיךְ קָטָן הוּא מִמְּרוֹם הַשְּׁחָקִים. וְהָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁדָּבְקוּ בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים הַהֵם, וְהֵמָּה יוֹשְׁבִים בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וּמְשַׁנְּנִים זֶה עִם זֶה, מְשִׂיחִים זֶה לָזֶה עַל הָעוֹלָם הַגָּדוֹל כִּי אֵינֶנּוּ.
בהמשך לאשכול הקודם תעזרו לי להכריע את סוף הספר (וכאן המקום לומר יישר כח עצום לכל מי שנתן עצות ופתרונות), אציין (שעדיין לא שלחתי להו"ל, אבל) נתתי למכר לקרוא את הספר (קומיקס), הוא מאוד התלהב ונתן עצות כלשהם, והעיר לי שהוא שמע על סרט אמריקאי מלפני 30 שנה בערך.. (לא בקי בדיוק..) עם קווי עלילה דומים.
כמובן שיש הבדלים, אני כתבתי על יהדות ועל חרדים, והם עשו מה שעשו, אבל
האם אני מסתבך בפלגיאט? @ג. ר. היילנדר מעט הלחיצה אותי במאמר על פלגיאט...
האם בעצם הרעיון (מדען משתמש במכונה איקס שעושה איקס) ישנה העתקה מהסרט - ויצויין, לא שמעתי על הסרט, ק"ו שלא צפיתי בו. פתאום נתקלתי לדעת שאנחנו חיים בעולם קטן, וכן, לא כל רעיון הוא מקורי...

מעביר את רשות הדיבור ל..
בְּסַ'ד
לשבת וארא הי-ה נדמה לי שכבר העליתי פעם, החיפוש לא מצא- אז הנה לבקורת לעיונכם.


הַמְּשׁוֹרֶרֶת


תַּחֲרוּת הַכְתָּרָה?
מַלְכַּת הֶחָרוּז
מֶלֶךְ חִתּוּךְ הֲבָרָה
לְמִי נַעֲנֹד עֲטָרָה


קָשָׁה הַבְּחִירָה
עֵצָה! שָׁם בַּבִּצָּה
לֹא יְפִי לֹא הוֹד,
מַקְפֵּצָה


מַקְהֵלַת זִיּוּף
קִרְקוּר הַתָּשָׁה
בֵּין קְנֵי הַסּוֹף
נֶחְבֵּאת הַמַּלְכָּה


הָרִיעוּ חֲצוֹצְרָה
- הַ מְ ש ו רֶ רֶ ת -
קַבְּלוּ אוֹתָהּ


הֶרְאִיתֶם
יְרֹקֶת כִּעוּר
דֶּבֶק גְּלִימָה
רִיר נוֹטֵף הִינוּמָה


עוֹלָה מִיְּאוֹר מֻכָּה
תֵּהָפֵךְ לְאַלְפֵי רְבָבָה
בַּתַּנּוּר תִּבְעַר צָלִי
תְּפַטְפֵּט בְּכֶרֶס מִצְרִי


חוֹרֶזֶת
שְׁלֹשֶׁת אַלְפִין מָשָׁל
וּמָה נְשׁוֹרֵר
נוֹסִיף וְנֹאמַר?


נִרְאֶה אֶתְכֶם
תּוֹפְשֵׂי קֶסֶת
הָבוּ נִמְשָׁל!


אָמְרוּ ... דָּוִד הַמֶּלֶךְ בְּשָׁעָה שֶׁסִּיֵּם סֵפֶר תְּהִלִּים זָחָה דַּעְתּוֹ עָלָיו...הִזְדַּמְּנָה לוֹ צְפַרְדֵּעַ אַחַת אָמְרָה לוֹ: אַל תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ עָלֶיךָ וְלֹא עוֹד אֶלָּא כָּל שִׁירָה שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת מֶמְשֶׁלֶת עָלֶיהָ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל.
כולם יודעים -
היום זה כבר לא מה שהיה פעם!
פעם לזקנים היה כבוד,
היום יש להם גם טויוטה וטאבלט.
פעם היה חיים בנט,
היום בנט זה נפתלי בכלל.
פעם ארוחת צהרים היתה מכינה אמא,
היום אבא אחראי על זה.
'אחראי'. לא 'מכין'.
למה?
כי לא תמיד הוא מסתדר (נקניקיות, נקניקיות, כן...).

כאן מגיע המיזם המופלא החדשני הנועז והמתבקש -
טדדם...

ספר מתכונים לאברכים!

בו ירוכזו מתכונים שיסודם בהכנה מהירה,
מינימום טרחה,
והכי חשוב - הכל בסיר אחד!
ובלי אפייה למען השם!

על דפי הכרומו הצבעוניים ומשובבי העין ישולבו בחן -
וורטים בשביל למכור לשווער,
בדיחות הרשל'ה כדי לפתוח פה של סרבן,
מלבנים ריקים כדי להניח את הכף המלוכלכת,
הצעות תחליף לבצל קצוץ,
איפה נמצא השלט של המזגן,
פעלולי ביצים,
תכסיסי מיקוח מול מוניפולציות ועלבונות של אניני טעם,
תזכורת להכין אייס קפה לאשה,
עיגול של כוס קפה,
עוד עיגול חלקי שמשתלב בו,
מתכון לטשולנט פצצות לגבות,
ניצול שאריות יצירתי,
סודוקו,
הדגמה פוטוגרפית של 'קורט מלח',
ועוד ועוד...


רוצו לחנויות!
בס''ד
לא שיתפתי כאן עדין סיפורים... אשמח מאוד לשמוע ביקורות ותגובות מכל סוג! קריאה מהנה!

יש לו 6 שעות שינה , הוא מתכון לנצל אותן היטב.
טל התהפך לצד השני מרים את השמיכה הצבאית עד מעל האוזניים. חושך מוחלט
זה מה שהוא אוהב.
במיטה לידו מישהו קם, מזיז בדרכו את הכסא גורם לקול חריקה באוהל הקטן.
טל מסיט את השמיכה מהאוזנים, מציץ בחצי עין, מנסה להתרגל לחושך.
"מאיר?" אפשר לשמוע את הפליאה בקול שלו, בתוך החושך הוא מזהה את מאיר מכניס רגל לתוך הנעל הצבאית הכבדה מגפון הם קוראים לה.
מאיר מזנק בבהלה, "מי זה?!" הוא נרגע כשרואה את טל מתישב על המיטה
"הערתי אותך?" המבט שלו עדין מבועת קצת, טל מעיף את השמיכה וזו נופלת חרישית על אדמת האוהל.
"לא הערת אותי, היתי חצי ישן, מה, לאן אתה קם עכשיו אחי ?" טל מתפלא באמת, השעה שתים עשרה בלילה. בחמש בדיוק הם קמים למסדר, יום ארוך של אימונים. המפקד חנן אותם בשש שעות שנה.. מתנה נדירה בחטיבה.
מאיר נאנח. שונא לדבר. שונא להשתפך. וגם, מה בסך הכל רצה, לצאת לסיגריה אחת, בכל מקרה הוא לא נרדם. לפחות יעשה משהו מועיל.
"אני יוצא לסיגריה, לא תכונתי להעיר אותך ס'חה אחי" ביד ימין הוא מחפש את המצית יד שמאל שלו על הלב, מתנצל.
טל חושב לקבל את ההתנצלות ולחזור לישון, שניה לפני שהוא מחזיר את השמיכה עד מעל לאוזנים הוא מסתובב למאיר, על פניו של הבחור הדוס מהחטיבה, בין העיניים עם הפיגמנט התכלת המושלם מבצבץ ניצוץ חשוד.
לא אחד כטל יחזור לישון.
"בכית אחי?" הוא שואל. 'עם הדוגריות שלך' אמרו לו החברים ביחידה 'עוד תהרוג יום אחד.'
מאיר משפיל מבט, שונא את הרגע. "כן בכיתי, ואז?" בקול שלו משתרבבת נימה מתריסה. גם את זה הוא ש ו נ א.
"ואז כלום" טל מעיף את השמיכה, "בוא אני אצא איתך לנשום אויר" הוא נעמד
"כאילו שאפשר לנשום משהו לידי, כשאני מעשן" מאיר מגחך. "נו באמת טל, רצית לישון, אני לא מתכון להפריע" הוא מצדיע בטריטריאליות ויוצא.
בחוץ, מצית מאיר את הסיגריה מסוג ג'וואל כמו שהוא אוהב. מתמכר למוזיקת הלילה. המדברית. צרצרים, נהמות תן רחוק, ושקט.
וְקוֹל גָּדוֹל

וְחָזָק

גּוֹהֵר מֵעָלַי

גּוֹעֵר

'תִּהְיֶה מֻשְׁלָם'

מֻשְׁלָם כָּזֶה



רַק כָּךְ אַתָּה שָׁוֶה

לֹא רָצוֹן

לֹא נִסָּיוֹן

לֹא דִּמְעַת תְּשׁוּקָה

רַק שְׁלֵמוּת

גְּדוֹלָה

מַקִּיפָה

עֲמֻקָּה



וּבִכְלָל לֹא מְעַנְיֵן

מָה חָשַׁבְתָּ

לְמָה הִתְכַּוַּנְתָּ

לָמָּה טָעִיתָ

וְכַמָּה רָצִיתָ

אַתָּה בִּכְלָל לֹא

שָׁוֶה

אִם אַתָּה לֹא

מֻשְׁלָם



לָכֵן תִּתְנַצֵּל

תִּתְכַּחֵשׁ

לְטָעוּיוֹת

תֵּאָבֵק מִבִּפְנִים

עַל זוּטוֹת

לֹא תַּסְכִּים

לְבִקֹּרֶת

עִנְיָנִית

נוֹקֶבֶת

אוֹ עֲדִינָה

לֹא תּוּכַל

לְקַבֵּל

אֶת עַצְמְךָ

לְעוֹלָם



וְלוֹחֵשׁ הַקּוֹל

מִבִּפְנִים

זוֹעֵק

צוֹרֵחַ

אֲנִי לֹא רוֹצֶה חֲצִי

לֹא רֶבַע

לֹא כִּמְעַט הַכֹּל

הַכֹּל

זֶה מָה שֶׁאֲנִי דּוֹרֵשׁ

מָה זֶה דּוֹרֵשׁ

מְחַיֵּב



וְלָכֵן אֲנִי בּוֹכֶה

וּמְמֻרְמָר

וְכוֹעֵס

וּמְתֻסְכָּל

וְכָל הַמִּלִּים

הַקָּשׁוֹת

שֶׁיֵּשׁ בַּלֶּקְסִיקוֹן

כָּל מָה

שֶׁמְּבַטֵּא

דִּכָּאוֹן



אֲבָל אָז גִּלִּיתִי

שֶׁיֵּשׁ עוֹד קוֹל

גָּדוֹל

עוֹד יוֹתֵר אֲפִלּוּ

קוֹל קָדוֹשׁ

מְרוֹמָם

אֱלֹקִי

אַבָּהִי

שֶׁאוֹמֵר

קוֹרֵא

לוֹחֵשׁ

לְלִבִּי

אֲנִי לֹא רוֹצֶה אוֹתְךָ מֻשְׁלָם

אֲנִי לֹא רוֹצֶה אוֹתְךָ כִּי

אֲנִי לֹא מְבַקֵּשׁ תָּוִיּוֹת

גַּם לֹא תְּעוּדוֹת

אֲנִי מְבַקֵּשׁ אוֹתְךָ

כָּכָה

לֹא מֻשְׁלָם

כָּכָה חָסֵר

כָּכָה

מִתְגַּעְגֵּעַ
איך ביל נהיה ביל גייטס
מאז ומעולם חלם ביל להיות ביל גייטס, אך הוא לא ידע איך לעשות זאת. ישב ביל וחשב " איך אני יכול להיות ביל גייטס?!" אך לא עלתה בידו תשובה.
הלך ביל ושאל את ההורים שלו, ואת סבא ג'ו ואת סבתא ליזה "איך אני יכול להיות ביל גייטס?" אך הם לא שמעו אותו כי בדיוק הדודה ג'סי נכנסה עם עוגיות ריבת הדובדבן המפורסמות שלה וכולם רצו לדלת, סבא ג'ו מאד אוהב את עוגיות ריבת הדובדבן של דודה ג'סי.
שאל ביל את הציפורים, החתולים ואפילו את הזיקית רותי "איך אני יכול להיות ביל גייטס?!" החיות ידעו כמובן את התשובה, אך ביל המסכן לא יכל להבין את התשובה שלהם.
וכך גדל ביל המסכן שסימן שאלה ענק מעטר את חייו. סימן שאלה שכמעט ולא נתן לו מנוח בלילות ובימים.
עד לאותו היום.
היה זה לאחר הולדת ביתו השלישית רותי, שנקראה על שם חברתו של ביל למשכבר הימים. ביל הלך למכולת השכונתית כדי לקנות שסק, גלידה, ומוצץ לקטנה. התור היה ארוך. וכשהגיע תורו סוף כל סוף בקעה השאלה מעמקי נשמתו המיוסרת, נשמה שחיכתה מילדותה לגלות את מזור חייה, נשמה שחיכתה למעלה מעשר דקות בתור בין מדף הגרבר לעמדת המסטיקים בשביל לשלם.
הוא הביט היישר לתוך עיניו של המוכר, ובקול לא קול שאל "איך אני יכול להיות ביל גייטס?"
דממה השתררה בחנות כולם השתתקו והביטו ברחמים על ביל המיוסר.
למרבה הפלא, המוכר לא איבד עשתונות וענה לביל בקול שקט אך בטוח. "אתה כבר ביל גייטס, אדון יקר"
ביל לא האמין "אני הוא ביל גייטס?"
המוכר השיב לו בחיוך שליו "כן. אתה הוא ביל גייטס"
ביל לא ידע את עושרו מרב אושר. הוא חיבק את המוכר ואת כל מי שהיה בתור, וקנה לכולם מסטיקים.
כאשר נפנה ללכת, פנה אליו המוכר. "אתה אמנם פתרת כרגע את תעלומת חייך. אך אני נשארתי עם זאת שלי" הוא הישיר אליו מבט וביל הצליח לראות כי מבעד לעיניים המבריקות עומדות זוג דמעות.
ענה ביל ברגשה "מוכר טוב, כולי מלא כלפיך ברגשות תודה עמוקים. אמור לי נא מה מעיק עליך, אולי יהיה ביכולתי לעזור לך"
המוכר בכוחות לו לא נעמד ושאל "האם אתה יודע איך איך אני יכול להיות איילון מאסק?"
יום שישי זה יום גדול.
יום שישי זה יום קשה.

דגים עופות,
קניות רחצות,
ציפורניים נעליים,
כלים, בגדים מקופלים,
שעונים מזגנים,
פלטה, אויש היא פלטה!!

בלגן לחץ,
רעש מתח,
ריצות שטיפות,
קריאות קצובות,
צפירות, נרות -
ש - ב - ת ...

נשימה. אחת קטנה... וזהו...

לסיים להלביש את שושי.
לחתל שוב את מוישי.
פעקאלע משודרג לאושי.
אחח. איזה יום שישי...

אויש.
שכחתי להכניס לחמין את הקישקע,
להוציא מהמקפיא את הבילקע,
לכבות את האור בחדר של יוס'קה,
לסרק את התלתלים של רבקה...

לרוץ למנחה.
לתפוס זנב קבלת שבת.
למצוא ווארט קטן לשולחן שבת.
לחטוף בבליעה איזה שלום לעם.
מעריב בכוונה רבה.
זוג לויכולו.
גוט שאבעס לשכן שכועס עלי.
למצוא את הילדים שרצו החוצה.
לא לכעוס על החור החדש בחולצה...
לחפש את הצ'יטוס שנאבד לקטן.
להיזכר מי היום בתור לתת לי יד...

עוד נשימה אחת קטנה, לכבוד המלאכים...

שלום עליכם ואשת חיל.
חיוך עייף לאשת החיל.
ברכת הבנים, קידוש על היין.
חיתוך חלות, וואו כמה ילדים, בלי עין...

הסלמון יצא לא רע.
החריין חריף, בלי עין הרע,
סלטים בשפע, אשה כשרה...
אחח, תענוג. מעין עולם הבא....

כל מקדש שביעי...
בבית השני אני עוצם עיניים.
לא. לא מדביקות. הן נדבקות.
בבית השלישי המילים מתערבבות...

המאחרים לצאת מן הש.. חחח..
וממהממם ...

הראש נופל.
הכיסא נוח.
שינה בשבת תענוג...

אז אם יום אחד, תמצאו ברחוב ילד חמוד, מאוד!
העונה לשם יוסקה או מוישי, שושי או אושי...
תבקשו ממנו לשיר שיר של שבת.
אם הוא נרדם באמצע, זה ילד שלי!!! תחזירו לי אותו בבקשה!!
רק אם אפשר, במטותא, תקנחו לו קודם את האף...
לא כמו הגננת המעצבנת....
אבל זה כבר לקטע אחר.
בְּסַ'ד

אָנֹכִי לֹא אִישׁ דְּבָרִים
שׁוֹמְעִים...
בְּעֶצֶם חוֹשֵׁב
כִּי מִי שָׂם לְאָדָם פֶּה
אֲדַבֵּר גַּם אֲדַבֵּר
אִם מִלְּפָנָיו יַעֲלֶה

וּמָה אֶעֱשֶׂה
אוּלַי אֶרְשֹׁם
וּמִי שָׂם לְאָדָם עֵט
בְּשַׂרְעַפָּיו
מַחֲשֶׁבֶת הֶגְיוֹן

מִי עָלָה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ
לִבְרֹא אָדָם וַחֲרוּזָיו
מִתְגַּלְגְּלִים עַל קְצֵה
גִּלְיוֹנוֹ
יַשְׁבִּית הָרֹאשׁ מִגַּלְגַּלָּיו
וְהִנֵּה רֵיק חָלָק הַדַּף

מִי שֶׁאָמַר לָפֶה שֶׁיְּמַלֵּל
יֹאמַר לַקֶּסֶת תֵּבוֹת לְחוֹלֵל
וּמָה עוֹד
תַּם לֹא נִשְׁלַם נָדַם
נִסְתְּמוּ מֹחִין וְדַי

אַף תֵּבָה לֹא יוֹצְאָהּ
אַל יָם
וְאֵין מְשׁוֹטִים
וְלֹא מִפְרָשׂ וְאֵי הַקֶּסֶת
תִּטְבֹּל בִּדְיוֹ
תְּאוֹתֵת כְּזַרְקוֹר

הֵן אָמַרְתִּי לָכֶם
לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי
אִישׁ הַמַּעַשׂ גַּם לֹא
אוּלַי בַּעַל חֲלוֹמוֹת
וּמִי שָׂם לְאָדָם חֲלוֹם וְשִׁבְרוֹ

אָנָּא הַפֵּל עָלַי מְתִיקוּת חֲלוֹם
בִּי אֲדוֹנִי הַב לִי מַעֲנֵה לָשׁוֹן
הֲתִתֵּן לִי תֵּבוֹת
לְשַׂרְטֵט לְשׁוֹטֵט

עֲלֵי גִּלְיוֹן?
אז לפני הכל, אני שמחה לבשר שלסיפור הזה יש סוף. אז אל דאגה, אתם תשארו במתח, אבל לא לעולם...
בהנאה!

אויב כפול

פרק 1​

"ילד!" צרחה מבהילה קטעה באחת את שלוות הרחוב הטברייני והקפיאה את איתי במקומו בפיצרייה. "מה אתה חושב ש'תה עושה?!"

"עזוב אותי!" קרא קול מוכר.

איתי הקשיב לצעקות בנשימה עצורה. "מה גיא מעולל הפעם?!" מלמל לעצמו בכעס. הוא פנה אל חבריו, "אני הולך לראות מה קרה". לא היה לו זמן להתנצל. הוא חטף את הארנק והחל לרוץ לכיוון החנות הקרובה.

"רצית לחמוק ממני?! מה חשבת, שאני אתן לך להתחמק?!" המשיך הקול לנהום על המסכן. מלמול נפחד נשמע.

"מה אמרת? ששילמת?! אתה לא. ראיתי אותך בורח איתם!"

איתי המשיך לרוץ, רואה מרחוק קבוצת אנשים שהחלה להתאסף סביב גיא ואיש מאוד גבוה, רחב ומאיים. לפתע הטשטש המראה מול עיניו. הוא עצר לרגע, מסוחרר. האיש המשיך לצעוק על גיא. בצדק. גם איתי יצעק עליו. חסר אחריות, הילד.

איתי הגיע עד אליהם ונדחק למרכז המעגל. גיא היה שם ולידו ענק שנראה כפקעת עצבים. בין כל האנשים הצליח לראות גם את גיל, שותף שלישי לחבורתם. טום ויאיר בפיצרייה.

"תענה!!! אם לא אני אזמין משט..."

"מה קורה פה?" קולו הצלול של איתי נשמע דקיק ליד קולו העבה של הענק.

לרגע אחד השתרר שקט, אבל מיד קטע קולו של המוכר הענק את השתיקה. "הוא נכנס לחנות, הכניס לתוך הסוודר חבילה, ויצא! גנב!!"

איתי בלע אנחה. גיא לא יכול להעביר יום אחד בלי צרות. "למה גנב? הוא רק רצה לקרוא לי לשלם. הכסף אצלי".

האיש השתתק לרגע. "אצלך?"

"כן".

"אה..." הענק גירד בפדחתו, מעביר את לשונו על שפתיו. "טוב, אז כנס. תשלם על אח שלך, ולא לעשות שטויות כאלה עוד פעם!"

איתי הנהן בצייתנות וסימן לגיא להיכנס אחריו. בחילה התהפכה בבטנו, אבל הוא ניסה להתעלם. הוא לא הולך לוותר לגיא.

מעגל האנשים התפזר לאיטו. הענק התיישב בכיסא המוכר. על רקע הקופה איתי שם לב לסמל החנות שהוטבע על חולצתו.

"כמה עולה ה...?" לאיתי לא היה מושג מה גנב גיא.

"שלוש שוקולד?" הקול העבה עדיין נשאר מפחיד. האיש הרים את עיניו מהמסך. "עשרים שקל ושבעים אגורות".

איתי שילם למוכר וסימן לגיא ולגיל לבוא אחריו. הם יצאו לאוויר הלילה הקפוא. ראשים הציצו עליהם מאחור.

"מה עשית?!" לחש איתי בכעס לאחר שהתרחקו, נזהר שלא למשוך תשומת לב עוד פעם.

"אל תנסה לחנך אותי." סינן גיא. "אתה אפילו לא אח שלי, כמו שהמוכר הקמצן הזה טען".

אז מכל התקרית הוא בחר להתעצבן דווקא על כך שהמוכר חשב שהם אחים. כמה מרגיז, ככה צפוי.

איתי שתק. הוא נשם עמוקות, מנסה להקהות את כאב הראש. הוא יכעס על גיא בבית, לא כאן. למרות שגם בבית ישמעו אותם היטב העוברים והשבים. צריף רעוע מעץ לא באמת מבודד את האנשים שבתוכו.

"גיל", איתי פנה אליו בחומרה, "לך לקרוא לטום וליאיר, הם עדיין בפיצרייה. אנחנו נמשיך הביתה".

מבטו של גיל נדד בין איתי לגיא. בטח הוא חושש להשאיר אותם לבד. איתי טופף ברגלו על המדרכה בחוסר סבלנות.

"אוקי". נכנע גיל לבסוף. הוא הסתובב והחל ללכת בכיוון ההפוך. הם נשארו כעת לבד, אבל איתי עדיין נמנע מלצעוק על גיא ברחוב.

הדרך חלפה במהירות תחת נעליהם הישנות, וכעבור פחות משתי דקות כבר עמדו שניהם מול הדלת. גיא פתח אותה בתנופה, והם נכנסו פנימה.

הדלת נסגרה בטריקה, הפעם בידי איתי. הוא פנה אל גיא שהתיישב דרוך על מיטתו, גרר כיסא שעמד בסמוך והתיישב מול גיא עליו בחבטה מודגשת. גיא הרים אליו עיניים זועפות.

"מה שאני לא מבין", פתח איתי בקור רוח. ראשו שלח אליו אותות מכאיבים. "זה מה חשבת שתשיג מהגנבה הזאת".

"אמרתי לך לא לחנך אותי".

"נכון. ולכן אני רק שואל למה עשית את זה. כי איכשהו לא נראה לי שהצלחת במה שעשית".

"זה אותו דבר".

"זה לא משנה. אני תמיד מזהיר אתכם להתרחק מפשע, ואתה לא מקשיב לאזהרות, וגונב מאחורי הגב שלי שלוש חבילות שוקולד, בלי לחשוב פעמיים!"

"אתה יותר מדי מחשיב את עצמך!" התיז גיא, "אתה גדול ממני רק בחצי שנה, אבל מתנהג אלי כמו חונך אל חניך!"

"אם אתה לא מצליח לחנך את עצמך, ואני הגדול בן ילדי החבורה, אז ברור שאני אחנך אותך! כי אם לא אני, מי יעשה את זה?" ניצנים של כעס החלו לנבוט בקולו.

"לחנך את עצמי, וואלה! אתה רוצה שאני אתנהג כמו מלכת אנגליה?!" גיא התרומם ממיטתו בחדות.

איתי התרומם גם הוא בזעף ועמד מול גיא, הכיסא צנח מאחוריו בקול רעש מהדהד. הם בטח נראו כשני חתולים נכונים לקרב.

"מי מדבר על נימוס?!" איתי כעס באמת, "אפילו לא ביקשתי ממך לא להסתובב עם טיפוסים מפוקפקים! בסך הכול לא לגנוב, כל כך קשה? זה הגבול שכל בני האנוש לא עוברים!"

"אה, באמת?" העורקים במצחו של גיא התבלטו, "אתה יודע בשביל מי גנבתי את זה?!"

"בשביל מי?" כיווץ איתי את גבותיו, מופתע מעט.

"בשבילך".

הדלת נפתחה. איתי העיף לעברה מבט. גיל, טום ויאיר הביטו בהם מהפתח בחרדה. לא נורא, עוד רגע יירגעו.

איתי חזר אל גיא במבט מצמית. "אתה ממש מרגש אותי", אמר בציניות. "בעיקר בגלל שאני שילמתי בסוף..."

"מתי יצא לך לאכול שוקולד בזמן האחרון? זה בסך הכול מתנה!"

"גיא", איתי כעס כמו שלא כעס זמן רב, גיא הזה מוציא אותו מהכלים. הוא הרי יודע מי הוא, על מי הוא מנסה לעבוד? "אתה יכול להפסיק להתנהג כמו פושע?!"

"אתם יודעים ששמענו אתכם בחוץ", עדכן גיל פתאום, "מאה קילומטר מכאן".

"אין מאה קילומטר מפה לחנות. תפסיק להגזים!" כשגיא כועס הוא כועס. לא משנה על מי.

איתי לא נתן לגיא להתחמק. "אתה יכול להקשיב, גיא?!"

גיא החזיר אליו עיניים רושפות. "נו, מה עוד?"

"אם אראה אותך עוד פעם גונב, אפילו חצי חבילת טישו, אני בעצמי מסגיר אותך למשטרה. תדאג שזה לא יקרה, ברור?!"

גיא הסיט ממנו את מבטו האדיש. "אמרתי לך לא לחנך אותי".

אמיר נשען על מסעד הכיסא והביט סביבו בסיפוק. הוא ידע שיצליח.

רעם עוצמתי הרעיד את החלונות, כמו מחקה את רעם מחיאות הכפיים - שלא יישמעו - כאשר יגמור את משימתו.

חיוך שטני התפרש על פניו. מזל שהחליט לחטט במסמכים של שירה. הוא עוד יראה להם, לחצופה הזאת ולבן שלה, על כך שהסתירו ממנו דבר חשוב כל כך.

הדלת נפתחה לפתע. ארז הציץ אליו, שיערו מקורזל כרגיל, מנסה להחניק חיוך ולא כל כך מצליח.

"בוס", קרא לו ארז בקולו המעצבן.

לא שווה לבזבז על האפס הזה אנרגיות. אמיר החזיר את עיניו למסך. "מה?"

"נכון אתה רוצה קפה?"

"אולי". שייצא כבר, הארז הזה.

"אז זהו. כבר חשבתי שאתה רוצה".

"גאון".

"אז הכנתי לך!" צהל מקורזל השיער.

אמיר הניד בראשו בתנועה זעירה. הוא כבר היה רגיל לחוסר הטקט של ארז.

ארז נכנס והניח בידיו של אמיר קפה עם גושים שחורים. אמיר העווה את פיו בתיעוב. "מה יש פה?"

"כמו שאתה אוהב". עלץ ארז, " חלב, מים חמים, שתי כפיות קפה, וכפית סוכר".

"אידיוט!" התעצבן אמיר, "אני אוהב הפוך. קח ת'כוס ותעוף לי מהעיניים".

"טוב, בוס". השפיל ארז את מבטו והנהן במהירות.

רגע לפני שיצא נזכר אמיר להזהיר, "ואל תיכנס שוב".

"טוב, בוס". ארז הנהן שוב. הוא סגר את הדלת בזהירות, מותיר את אמיר לבדו.

סוף סוף הוא יצא. עכשיו אפשר לחשוב בשקט על כסף, ווילה, ו...

הדלת נפתחה. "בוס?"

אמיר נאנח ארוכות. "מה עכשיו, נודניק?"

"האיש מתקשר".

אמיר הזדקף, "תן לי אותו".

ארז הניח בידיו את הפלאפון. אמיר נפנף אותו בידיו החוצה, ותוך כדי הפעיל את הספיקר-פון.

קולו של עילאי בקע מתוך המכשיר. "איך אתה אמיר?"

שביב חיוך עלה על שפתיו, "חסר סבלנות".

"אמרת שיש לך עבודה להביא לי".

"נכון". אמיר פתח את המגירה שמתחת השולחן, הוציא משם דף עם מספר טלפון והקריא אותו לעילאי.

"אתה רוצה שאני אתקין עליו מעקב". הבין עילאי מיד.

"נכון".

"מי האיש הזה, אם אפשר לשאול?" הסתקרן ההאקר.

נשימתו של אמיר נעצרה לרגע. "איתי".


אם אהבתם, אשמח מאוד שתפרגנו לי בלייק.
נועה לבין
נפתח בדברי הסבר לאלו מכם שעוד לא עודכנו. ישראל פותחת במלחמת אזרחים.

אני יודעת, אתם בטח מגחכים בביטול ורצים להסביר לי שישראל לא פותחת במלחמת אזרחים, היא פשוט ממשיכה עם אלו שהיו קיימות כבר לפני שהיא נולדה, ובכלל יהודים טובים אוהבים לריב.

אבל עדיין, הקולות בשטח מראים על מגמה מדאיגה.

למה ועל מה 'מלחמת אזרחים'?

ובכן, בקצרה, היה היה איזה חנון, פריק משפטים. מאלו שזוכרים להשאיר קצה לא מודבק של סלוטייפ, את הבקבוק של הקטשופ משארים תמיד הפוך, ואפילו אם נגמרו המים החמים במקלחת הם זוכרים לעדכן את המסכן התורן, שלא יצווח כל כך בקול את נשמתו כשיגלה כי הגיע בטעות לסיביר.

הבנתם נכון, האיש מהאנשים הטובים, המסודרים, שאפילו זבוב מתקשה להיפגע מהם.

אבל כמו שיודע כל דרדק, מים שקטים חודרים עמוק. או במקרה שלנו עושים ניקוי אבק שקט ומהיר לאליטת היכל השן.

אז יריב לוין, שר המשפטים החדש, הודיע על רפורמות משפטיות חמודות. כאלו המסדירות את מעמד האליטה המתנשאת ביותר במדינה ישראל. אממה במדינתנו הנאווה קיימות כמה קבוצות רציניות ומכובדות של אנשים שלא ממש מתחברים לרעיון הכללי, אז מה הם עושים אתם שואלים?

הרי קשה מאד למצוא סיבות ללכלך על השר החדש. האיש ישר כמו עמוד חשמל במרכזה של סופה, אפילו את דוחות החנייה שלו במידה וקיבל אחד או שניים הוא משלם עוד בטרם יבש עליהם הדיו, ואם נופל לו משהו מהמקפיא מה אתם חושבים שהוא עושה? כן, כן, מרים ומכניס הכול יפה למקום. שלא תחשבו שלא ראינו איך סגרתם מהר את הדלת כדי שהשעועית הקפואה תיפול בדיוק על קצה האף של הקורבן הבא.

ובכן, אם אי אפשר ללכלך, מה כן עשו אותם ממורמרים?

בקטנה, בקטנה ממש. רק חסמו את כל העיר. סליחה, את כל אזור משכנות האומה בואכה היכל הקודש ואת נתיבי איילון, איפה שלא מצאו עדיין בולענים.

ובכן לאזרח החרדי הפשוט היושב במקומו השקט, זה לא נראה כל כך אירוע מרגש. הרי בדברי קורות חייו כתובות לאלפיהן אותן שעות בהם ישב באוטובוסים ריחניים ומחניקים והמתין עד שיתפנה הכביש ממפגינים קדושי עליון.

אבל המצב, גבירותי ורבותי, לא כל כך פשוט כמו שהוא נשמע.

בפלטפורמות החברתיות השונות כולן שוררת אווירה מלחמה. אנשים מבררים איך וכיצד ניתן לאגור מזון, באיזה כלי נשק ישתמש כל צד, וכמה אנשים נחושים הודיעו שהם מוכנים להושיט כתף ולסייע אבל בשום פנים ואופן הם לא עולים שוב פעם על טנק. מהצד השני, חבריהם המעשיים יותר כבר הרגיעו אותם שלפחות להגיע לקרב יהיה קל יותר – שמים נעלי בית, לוקחים שקית זבל מטפטפת, מדלגים את המדרגות שתיים שתיים והופה מגיעים למלחמה.

אפילו בצד ההייטקיסטי של המפה הודיעו כי יש מוכנות מצדם לקחת חלק במאמץ המלחמתי, למרות שהם יאלצו לתת שעות רק עד ארבע. אל דאגה, הם ישלימו חלק מהזמן בלילה.

כמובן שהכול עוד יכול להשתנות, ואולי מחר נתעורר ונשפשף עיניים לחלום האוטופיה. עד אז, כמה טיפים חשובים ומצילי חיים:
  • אם אתם מחבבים במיוחד את כוס הקפה שלכם ומוקירים אותה מאד בעיקר לאחר ארוחה בשרית - דאגו כבר עכשיו למלא את המקרר. במעוזים תל-אביביים רבים נרשמה עליה חדה בקניית מוצרי יסוד חשובים, קרי: חלב שיבולת שועל, חלב סויה וניל וקינואה, אין דרך להבטיח זמינות של המוצר בשבועות הקרובים.

  • היה ויצא לכם להשתתף בהתקפות - בחרו יום מתאים להתקפה בתבונה. מכיוון שהרבה מחברי המחנה היריב עובדים בחברות הייטק – היום המומלץ והמסוכן ביותר הוא--- ניחשתם נכון! יום חמישי.

  • כלי נשק מומלצים: לגו מהסוג הדוקרני מפוזר על הרצפה, כסאות כתר ושאריות שרופות מהטשולנט האחרון אם נשאר לכם קצת.

  • היה והגרוע מכל מתממש, נסו להגיע לאזורים מרוחקים כמו פרדס חנה ודימונה. מדובר באוטונומיות נפרדות ושקטות אשר יעניקו לכם מרווח נשימה (נכון גם תל אביב אוטונומיה אבל זאת מדינה נפרדת של האויב).

  • מכיוון ששני הצדדים שייכים לתרבות נהיגה מנומסת להפליא הידועה בכינויה - התרבות הישראלית, אין צורך להסביר כי איתות עבור מעבר בין נתיבים וגילוי הכוונות לאויב יחשב כבגידה.

  • כיאה ליהודים הטובים שאתם, דאגו לעצמיכם תמיד לשתי מחתרות: אחת להשתייך אליה, ואחת בה כף רגליכם לא תדרוך לעולם.
עד אז שימרו על עצמיכם, היו ערניים, והכי חשוב אם אין לכם ביטוח, זכרו לא לרדת עם כפכפים לאזורים המסוכנים. הפציעות המסוכנות ביותר מתרחשות קרוב ממש לאצבעות הרגליים.

הציבור מוזמן לשתף בטיפים נוספים לתועלת הכלל.

הציור מ DALL-E כתגובה לסיכום התיאור הנ"ל.

DALL·E 2023-01-11 00.58.05.png
"בבקשה..."

הפנים של אמא נזלו מתחנונים. כל חלקיקי המסכה המחייכת שעטתה על עצמה, קרעים־קרעים, במהלך השנים האחרונות, התפרקו וירדו ממנה. וכמה פגיעה היא נראתה. וכמה ילדה היא נראתה פתאום.

והיא, הילדה, הייתה צריכה להתהפך על עצמה, לתפוס בשרביט התפקוד, לאחוז בידה השברירית של אמא, ולהבטיח.

"אני אלך..." מלמלה מירי. "אל תדאגי, אמא, אני אלך לראות מה קורה אִתו..."



היא הלכה.

ידעה היכן למצוא אותו. היחידה שהצליחה לעקוב אחר נהר חייו, שסחף אותו בתנודות מזעזעות, מטלטלות לב אם. מטלטלות גם לב אחות.

הם היו קרובים מאוד כשהיו קטנים. חמש שנים ואח נוסף הפרידו ביניהם, אבל הקשר ביניהם היה עמוק מכל הפרש.

היא זוכרת את הולדתו. מעין זיכרון ילדות מעומעם שנחרת עמוק בנשמתה. זוכרת את ההתרגשות כשאמא נסעה, זוכרת את ההתרגשות כשנסעו לבקר אותה ואת האח החדש. זוכרת את האור שכמו זרח מהעריסה השקופה, האפיל על כל סביבת בית החולים.

אולי היא הייתה היחידה שראתה את האור הזה. ובכל זאת, כבר אז היא הרגישה שהוא נשמה מיוחדת. נשמה מאירה.



הנשמה המיוחדת נמצאה בפיצרייה כעת.

החלונות השקופים של הפיצרייה הקרינו לה את גבו, המוסתר למחצה בדלפק הענק. הוא עסק בהכנסת מגש ענקי לתוך התנור הגדול, מגש שיהפוך בעוד רגע ללוהט עד כדי כוויה.

כמו נכוותה, נעצרה על מקומה. הביטה בו מרחוק. איך הוא מתנחשל על גבי האדים הלבנבנים שעלו מן התנור, איך הוא מסתובב בפנים מאירות כדי לשרת לקוח שחיכה בחוסר סבלנות לתורו. עדיין הפנים שלו מאירות, גם תחת הבלורית הקוצנית ושני העגילים באוזן השמאלית.

היא נסוגה מעט, הסתתרה מאחורי הגדר המקיפה את הפיצרייה, חששה שיראה אותה. חששה שמישהו יבחין בה, צופה בצורה חשודה על פיצרייה תמימה.

אז הוא כאן, אמא. כבר ידעתי את זה בעצם. אבל מה את חושבת שאוכל לעשות? להיכנס פנימה ולשלוף אותו כמו היה תינוק קטן? הוא כבר לא מחובר ללשד עצמותך, אמא יקרה שלי. הוא רחוק כל־כך... וגם אני – כל־כך רוצה להיות קרובה אליו, כמו תמיד, אבל רחוקה...



מרחוק היא עמדה, ניגבה דמעות יבשות.

מרחוק היא הביטה בו, במקומו החדש, המרוחק כל־כך מהמקום שאותו ייעדו לו הוריו ומוריו וגם היא, אחות תמימה שכמותה, שחשבה שזיהתה בו אור פנימי מיוחד.



ולמה לה בעצם לעמוד כאן. מה תועיל יציבתה המרוחקת כאן, כמשגיחה המנסה למלא את מקומו של המשגיח בישיבה הקטנה שאותה נטש כבר מזמן.

אולי פשוט תלך, וזהו. תחזור הביתה. תאמר לאמה שדי כבר לבכות, יש לה עוד ילדים. לא חייבים לדבוק בבן הזקונים הנוטש.

נשארה על מקומה, כמו בוץ טובעני הצמיד אותה אליו.

עוד פיצת ענק עשתה את דרכה אל התנור. מה הוא מוצא בלהט הזה, שלא היה לו בלהט הישיבה. עוד לקוח נכנס, זקנו ארוך, מתנופף סביב לחיוכו הענק כמו הפיצה.

דלת הפיצרייה נשארה פתוחה במפתיע, מקרינה אליה גם את הקולות בנוסף על המראות.

"צדיק, כמה עולה משולש?" שאל הצדיק בעל הזקן את אחיה בעל הסנטר המגולח.

"תשע שקל, אבל בשביל רבנים זה שמונה," צחק האח שלה, הפתיע אותה במעט הכבוד שעוד נותר לו.

"תן לי שניים, במחיר הרגיל," התגלגל זקנו של הקונה. "אני לא רב."

"למה לא רב, אתה דווקא מהסוג של רבנים," התוקף שבמילותיו המשיך להפתיע אותה.

"אני מהסוג של חברים," אמר בעל הזקן בשקט, והושיט את ידו מעבר לדלפק השקוף.

ואיך קרה הפלא, ואיך התרחש הנס ממש מול עיניה, ואיך התארכה ידו העטויה שחור של הרב־לא־רב, דילגה על פני משוכת הדלפק הגבוה מדי, הצליחה לנוח על כתפו של אחיה הצעיר, לקרב אותו אליו.

רגעים חרדים התנפצו בלבה כשהביטה בהם בדממה, מרחוק, ראתה כיצד נוצר החיבור המופלא, חיבור של גאולה, בין האח שלה לבין האיש הזר־המוכר.

ואז הפסיק הבוץ להצמיד את רגליה לקרקע האספלט, והיא ניתקה משם, לא רוצה להפריע לנס להתרחש במלואו.



רגליה היו קלות כשדילגו את הדרך המוכרת הביתה. לבה הסכים לשיר לראשונה מזה זמן. אמא, עוד רגע היא תרונן לה, הרגע שחיכינו לו הגיע. מישהו הושיט לו יד – והוא לא התנגד. מישהו מנסה למשות אותו מן המים – ונראה שזה מצליח. מישהו שם למעלה דואג לבן זקונייך, שזיו האיקונין שלו עוד ישוב אלייך.

והיא ידעה שלא טעתה, אי אז כשהייתה ילדונת בת חמש. והיא ידעה שהוא עוד יאיר את העולם, באור של אחד שראה את כולו – ויכול לחלקיו האפלים.

והיא ידעה שהיא עוד תבוא ותפקוד אותו, תפקוד אותם. הגאולה.



אשמח להערות. הסיפור מרגיש לי עוד לא מלוטש מספיק.
אָחוֹת קְטַנָּה
אִם יֵשׁ נָא מָזוֹר לְמַחֲלוֹתֶיהָ
וְאָב זָקֵן אַיֵּה לָה
כִּי פָּרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלֶיהָ

שִׂבְּרוּ בָּתֶּיהָ, חִלְּלוּהָ
אָרוּהַּ כָּל עוֹבְרֵי דָּרֶךְ
נָשְׂאוּ רְדִידָהּ רוֹדְפֶיהָ
עִנּוּהָ בְּדֶרֶךְ לֹא דֶּרֶךְ

וְתִשָּׁאֵר הָאִשָּׁה כְּדִינָה בְּאֹהָלֶיהָ
תֵּעָשֶׂה שְׁיָירִים בֵּינְתַיִם
מִי זֹאת עוֹלָה וְאֵיךְ בָּדָד יָשְׁבָה
עַל דֶּרֶךְ פֶּתַח עֵינַיִם

שׁוֹמֵמָה כָּל הַיּוֹם
וְאֵין מְנַחֵם לָה מִכָּל רֵעֶיהָ
יֵצֵא הַדָּרָה וְתָשׁוּב לְאָחוֹר
עֶלְבּוֹנָהּ תַּסְתִּיר בְּשׁוּלֶיהָ

שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, הֵן יָפוּ פְּעָמַיִךְ
גַּם אִם שָׁחֲרוּ הַפָּנִים
הָרְאִי אֶת מַרְאֵךְ, הַשְׁמִיעִי קוֹל
וְאַל תְּאַלְּמִי בַּכְּרָמִים

הִנֵּה עָבַר לוֹ הַגֶּשֶׁם, חָלַף הַסְּתָיו
טוֹב גַּם אוּלַי יִגְאָלֵךְ
יָשׁוּב כְּבוֹדֵךְ, מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב פְּנִימָה
יָנוּסוּ הַצְּלָלִים לִקְרָאתֵךְ

אָחוֹת לָנוּ כַּלָּה
אִם יֵשׁ נָא מַנְעוּל בְּדֶלֶת שְׁבוּרָה
וְדוֹדֵךְ אֲשֶׁר יֶאֱהָבֵךְ יָבוֹא לָךְ
וּמְצֶאנָה מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ

ניקוד אוטומטי עם שינויים קטנים - אשמח להערות לתיקון.
הבהרה נאותה:
הסיפור הזה בן 1000 מילה וקצת התלבטתי איך להעלות אותו כאן בינתיים נראה לי שהעלה אותו בתור כמה פרקים קצרצים בהמשכים.


בום.
חבטה מצמררת העירה אותן באותו הלילה, חבטה שלא מותירה לך אפשרות להתפנק אפילו עוד שניה אחת במיטתך, כזו שרק מעצם קולה את מוכרחה להתישב בזה הרגע.

הדבר הראשון שהן ראו היה את לובשי הלבנים. גבוהים, דקי גזרה, ועטויים כל כולם בלבן מהודק. רוחות רפאים.
מעבר לחבטה שבשרה את בואם לא השמיעו קול. נעו בדממה ובסחרור נורא מול צמד האחיות הקפואות. ואז, ברגע אחד, יצרו סביבם מעגל הדוק.

"לודיאנה" לבוש הכסף שנכנס מבעד לדלת הפרוצה נעץ בה עיני מתכת. "אחותך תועלה על המסוע לאחר ערוב השמש-" הלבנים נעו בתיאום של חסידות, מקיפים כבמין ספירלה את אחותה, משאירים אותה במעגל החיצוני. "אלא אם כן," קולו של הכסוף על בדרמטיות. "התיבה - תהיה בידינו."
---​

הכניסה דרך החלון היתה קלה אמנם, אך אז נצבה לודיה בפני הבית.
בשקט החלה פותחת את ארגזי העץ. הם אכזבו, אחד אחרי השני.
איפה היא, התיבה עם כתבי הסוד?
סרקה את השולחן בעיניה, מיששה את הקירות הכפולים. בסוף הקיר השני, בפינה השמאלית היה חריץ. לודיה דחקה את ידה בין קרשי העץ, הם חרקו. זעה כסתה אותה, הרטיבה את צמרו של המעיל. היא המתינה כמה שניות. השקט נשמר, כורת ברית עם החושך.

היא דחפה את הקרש. חלל נגלה מאחוריו. ריק. מששה אותו באצבעות רועדות, נשימותיה שטוחות. ידה פגעה במשהו דק, גמיש. קלף. משכה אותו, קרבה לעיניה.
"נתקבל בבית האהבה תכריך בכריכת עץ, מזכה את נותנו בחברות של נכספות."
בית האהבה. ארנגו הביא את ה...

צעקה חנוקה נשמעה מאחוריה. היא הסתובבה בחדות.
"לודיה"
ארנגו
.
"מה, אה..."
הוא בהה בה בריחוק. "תביאי את זה." הושיט יד ושלף את הקלף מבין אצבעותיה.
היא הזדקפה, נעצה בו עיניים דבשיות.
"הבאת את כתבי הסוד למורדים." קבעה.
הוא חייך.
"אני צריכה אותם."
חיוכו העמיק. "הם לא אצלי."
"ארנגו, כתבי הסוד מסוכנים. מ- סו- כ- ני- ם. רק תדמיין מה יקרה אם המורדים יצליחו להגיע למקום ההוא בעזרתם. הם ישלטו בעולם. בך, בי, בתנועות שלנו, באהבות שלנו..." היא התנשפה.
"אוקי." הוא שילב את ידיו. "למה את צריכה אותם?"
עמידתה הלוחמנית רפתה, עווית חלפה בפניה. "לני"
"לני" חזר.
"כן. הם לקחו אותה מקודם, משטר המאקדו."
שריר לא זע בפניו של האח. "הכתבים מסוכנים." ציין.
"הם ישלחו אותה אל המסוע." עיניה היו יבשות וצורבות מידי.
הוא פסע לעברה. "נכנסת לפה שלא ברשות, את מתכבדת לצאת."
"אבל..." בהתה בו, באדישות שלו.
"בבקשה." הא תפס בכתפה והוביל אותה החוצה ללא מאמץ.
___​


אשמח לביקורת.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה