קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
איך לגשת.

שאלת חיים. שאלת החיים שלה, לפחות. שאלת החיים שלה בתקופה האחרונה, לכל הפחות.



"אין גישה".

אף אחד מלבדה, כמדומה, לא רואה את השלט הזה שרשום עליו באותיות אדומות, מדממות. אפילו ראובן, אבא תמים שכמותו, עדיין ממשיך לגשת אליו כאילו כלום, ממשיך להציע לו חברותות שונות, ממשיך לשאול מה התחדש בבית המדרש הקטן שלהם בישיבה.

היא לא מסוגלת. המילים הרוטטות שתלה על עצמו יוסי שלה, התינוק שלה לשעבר, היצור בעל החן הכובש אפילו גם אחרים מלבד אמו הלא אובייקטיבית – לא מאפשרות לה לגשת אליו.

מתי הוא הפך לכזה? מתי הפכו תלתלי הזהב שבפאותיו לקוצי קיפוד דוקרניים? מתי הפכה המיטה שלו למערה שאפילו בימי שישי אל לה לגשת אליה, ולו כדי להחליף מצעים?

היא לא יודעת. משהו קורה שם, בגיל ההתבגרות שתמיד איים עליה – ובצדק. משהו חוטף את הילדים הרכים האלה, המוכרים כל־כך, משיב במקומם יצורים נרגנים, שבמקרה הטוב רק שקועים באוזניות שלהם בהתנתקות מוחלטת מהעולם.

"אין גישה", מסמנות האוזניות, ומסמנת השמיכה שהוא תלה סביב מיטתו (ותודה לה' על מיטת הקומותיים הצפופה, שמאפשרת לו את זה), ומסמנות פאותיו שהתקצרו לאחרונה בצורה מפתיעה.

והיא כל כך רוצה לגשת אליו, לחבק אותו כמו פעם, לשאול מה קורה, ומי פגע בו כל כך, ועם איזה מורה עליה לדבר כדי שיטפל בבעיה החברתית/הלימודית/הרגשית שנחתה עליו הפעם.

אבל הוא לא מאפשר לה.



איך לגשת.

איך ניגשים לנער שחוזר פתאום מוקדם מדי מהישיבה, זורק את התיק שלו באמצע הסלון, רץ לחדר הבנים, מסלק משם כמה אחים צעירים ומבוהלים, וטורק את הדלת בעוצמה?

"אמא, הוא גירש אותנו מהחדר!" מייבב בנימין, עדיין אוחז בכמה מהקלפים מהמשחק שבו הוא ונפתלי שיחקו עד לפני רגע.

היא מלטפת את תלתליו, לבה לא אִתו. שם, בחדר הבנים, מסתגר לו הבכור שלה, והרגשות שבה מתערבלים ומתערבבים. באיזו זכות! ומה קרה לו? זה לא החדר רק שלו! ולמה הוא חזר מוקדם? לא בסדר שהוא הפריע ככה לבנימין ולנפתלי! מה עובר על הבן שלה?

"בואו, חמודים," אוספת את לבה אליהם, מוציאה להם משחק קופסה אחר מארון עליון ושכוח, מותירה אותם לשחק על השולחן בסלון (המקום היחיד שדיני התינוקת עוד לא מצליחה להגיע אליו), וצועדת בנחישות מהוססת לחדר הבנים.



איך לגשת?

אסטרטגיות מתנחשלות בה וקורסות, רעיונות לפתיחים, תרחישים לסיומים, זעקות למענה, שתיקות לדממה.

היא מחליטה להשתמש בכולן גם יחד. עוצמה ורכות, ביטחון והססנות, אהבת אם שיש בה גם תקיפות וגם בקשה לקרבה.

זה הבן שלה, אחרי הכול. גם אם לאחרונה היא מרגישה כלפיו זרות מוזרה.



היא ניגשת.

דופקת על הדלת בעדינות, לוחצת על הידית בנחישות.

"יוסי?"

המילה אובדת בחלל, בקושי חודרת את מעטה השמיכה המכסה את המיטה.

נושמת עמוק. מחליטה לפתוח בסיפור.

"לפני שש־עשרה שנים וחודשיים וארבעה ימים," אלוקים יודע איך הצליחה לדייק כל כך, "הגיע אלינו האושר הגדול ביותר שאדם יכול לחוות. אתה נולדת, אדוני הצעיר, יוסף הקטן שלנו, בננו הבכור.

"כזה קטן היית. יכולת להיכנס במיטה הזו שלך עשר פעמים לפחות. כשהחזקתי אותך בידיי לראשונה – הרגשתי שכל מה שהכרתי על עצמי נוזל ממני, הרגשתי איך אני הופכת לחדשה. לאמא. חשתי את התחושה הזו עוד שבע פעמים אחר כך – אבל מעולם לא באותו ראשוניות עוצמתית כמו זו...

"וגדלת, יוסי שלנו, הבכור. והכרת אותנו, והכרנו אותך. הכרנו את שיבושי הלשון המתוקים שלך – אפילו בגיל חמש עדיין היית אומר לפעמים מָתְמַק במקום ממתק – את התלתלים הארוכים שלך, שבצער רב נפרדתי מהם כשהגעת לגיל שלוש – אתה יודע ששמרתי אותם בשקית? תכננתי לעשות את זה עם שאר הבנים, אבל שכחתי... רק התלתלים שלך נשמרו... הכרנו אותך כילד בעל עיניים גדולות ותמימות, שתמיד מצפות באמונה שלמה לתשובה הנכונה שתבוא מאבא ואמא. והכרנו אותך בתור אח גדול לרחלי וללאה, ואחר כך גם לנועה ולבנימין ולנפתלי ולדניאל ובסוף גם לדיני. ועם כל אח שנולד לך – ראינו איך אתה מתבגר, תופס עוצמה ואחריות גם יחד, יודע להפגין אהבה בכל הדרכים שיש לך, יודע להורות את הדרך לכל החבורה המתוקה שלנו."

תנועה מאחורי השמיכה. היא עוצרת לרגע את נשימתה.

"משהו קרה לאחרונה. אני לא יודעת מה. אומרים שבגיל ההתבגרות אנשים משתנים. עבר כבר די הרבה זמן מאז שאני הייתי בגיל הזה, אז אולי אני לא זוכרת. ואולי אני לא מספיק מצליחה להכיל אותך. להבין אותך. להיות אִתך בקושי. הלוואי שהייתי יכולה. קשה לי לעשות את זה כשהדלת שלך כל הזמן סגורה. אולי אם תפתח לי פתח – אפילו פתח קטנטן – אני אוכל להרחיב אותו, להיכנס לתוך האולם שלך, לתוך העולם שלך. הלוואי.

"כשאני נזכרת בתינוק שהיית, בילד המאמין והסומך בתמימות שתמיד היית – אני מאמינה שהפתח הזה עוד ייפתח..."

משתתקת. היא ניגשה. עכשיו זה תלוי בו.

רגע. שניים.

דמעות בעיניה. מתכננת את נסיגתה השקטה. את הייאוש הזועק. אפילו מילה לא הצליחה לשחרר ממנו. הלעולם תישאר היא כמו עבד למצבי רוחו המתחלפים?

"אמא." קול צרוד מרומם את עיניה באחת מהשפלתן הצורבת.

השמיכה מוסטת באחת. הוא יושב שם, על המיטה, האוזניות מונחות בין רגליו המשוכלות לישיבה מזרחית. הכיפה מזדקרת על שערותיו הקצרות ככתר מעוות. הכרית המושענת מאחוריו מספקת לו את המראה הכללי של מלך. או לפחות משנה למלך.

עיניה נוצצות בתקווה מחודשת. מעיזה להתקרב קצת אל המבצר שיצר לעצמו, אל הארמון שאליו כבר אין לה גישה.

"אמא." הוא אומר שוב.

"כן, יוסי שלי?"

"תגידי, נשאר קצת קפה בבית? אני מת מעייפות, צריך משהו שיעורר אותי."

כתפיה נשמטות. כמה אכזבה עוד יוכלו לשאת.

"יש קפה. אתה רוצה נס או שחור? מה להכין לך?" כמה אומץ יש באימהות לפעמים.

"תעשי שחור. אני ממש גמור." היא מהנהנת, מתחילה שוב בנסיגתה. "את יודעת, אני חייב להישאר ער עד מאוחר היום," הוא מוסיף פתאום, "יש משמר של ליל שישי."

שוב מרימה את עיניה. יש הפתעה בדמעות העולות בהן.

"ואתה תלך?"

"כן. הפעם אני רוצה ללכת. לכן ביקשתי לצאת מוקדם היום. כדי שאוכל להשתתף במשמר. זה בסדר, נכון?"

זה בסדר, נכון.

ואולי עוד הכול יהיה בסדר ונכון.

"ואמא."

היא מפנה אליו שוב את פניה.

"תודה שסיפרת לי על איך שהייתי תינוק וכל זה. זה נחמד להיזכר לפעמים."

בלב הולם היא מהנהנת, יוצאת באיטיות מכבדת, מלאת הודיה, מהחדר.

הפעם תודי את ה', יהודית, היא מספרת לעצמה.

ורגע לפני שהדלת נסגרת היא רואה פתאום את עיניו הבהירות נוצצות אליה.

ונדמה לה שהוא לא יכול עוד להתאפק – והוא בוכה.
"בוקר טוב כלה." אבא נכנס לחדר עם אור מיוחד על הפנים.
טובה מתנערת מהישיבה הבוהה על מיטת הנוער שלה.
"בוקר טוב אבהל'ה. קמתי מוקדם היום משום מה, ונתתי לעצמי תרפיה קצרה לפני שיתחיל הטירוף."
"לא התכוונתי להפריע." אבא מצטער ממש. "רק רוצה להציע לך הצעה מעניינת." הפרצוף שלו מרמז על הפתעה שובבה. "רוצה להתגנב איתי לכותל לשחרית של חתונה, כשהחבר'ה כאן יתעוררו נהיה פה כבר מזמן בחזרה.
יש לנו שעתיים עד שמונה בבוקר."
2 דקות לוקח להתארגן בלי להתאפר כמו שהמאפרת הזהירה. ותוך 3 דקות הכבישים הריקים טסים מתחת לגלגלים של האוטו.
מנגינות החופה שאבא מדליק בפול ווליום מעבירות לטובה פרפרים בלב.
העולם מחייך אליה. הכותל ריק והאוויר הטהור עוטף אותה.
היא לא זוכרת שנים תפילה עוצמתית כל כך. ממלאת את הלב שמתפקע מהתרגשות.
הם נפגשים שוב ברחבה הגדולה.
השעון מפרגן להם זמן. לא ממהר לשום מקום היום.
"גלידה והביתה" מכריז אבא כשטובה מתיישבת. "את הרי לא צמה היום."
"נכון שאני פטורה לצום, אבל אני לא מסוגלת להכניס שום דבר לפה."
"מבין אותך לגמרי" אבא אמפטי כרגיל.
"אנחנו רק צריכים לדבר."
טובה נשנקת. "אבא, מה ההקדמה הזו. אני פה. אנחנו מדברים. מה הכוונה צריכים לדבר?"
אבא עוצר את האוטו. והם יוצאים.
המקום הזה מוכר לה ונעים לה להיזכר בו. כאן טיילה עם יוני בפגישה השלישית. עשרות פעמים חצו את הרחוב הזה בלי לשים לב. עד שקלטו שהם שלוש שעות באותה משבצת.
"טובה. יש משהו שאף פעם לא סיפרתי לך. " מנסה להתחיל. מבלבל מילים.
"ובטוח שכדאי שאני ישמע אותו היום? לא כדאי לחכות קצת שנהיה אחרי השבע ברכות?"
"את צודקת שהייתי צריך לספר לך לפני זה. רק שלא הייתי מסוגל. אני חושב שזה לא אפשרי שתלכי לחופה בלי לדעת את זה."
"אבא" טובה מתחילה לדמוע. "אני מאומצת? היתה לי תאומה? גנבתם אותי?"
הראש שלה חסום לעוד אפשרויות. שמלת הכלה מתערבבת לה עם נרות החופה.
"תרגעי מתוקה" אבא מחייך. את שלנו לגמרי." מחפשת את החיוך ששמור למתיחות להומור שלו. ולגמרי לא מוצאת.
"זה משהו שקשור רק אלי, לא חשבתי שיהיה לך כל כך קשה. אולי כדאי שנחכה עם זה באמת לאחרי החתונה."
טובה פורצת בבכי. "לא אבא, לא. עכשיו."
"אוקי" אבא מכחכך בגרון. "את מכירה אותי בתור אריה שולמן, אולי אפילו ר' אריה שולמן. למעשה אני אריק ג'ונסון. נולדתי גוי. גדלתי גוי, התחתנתי גוי..." הפנים של טובה מלבינות. "זה אומר שאני.. אני..."
"מה טובה?" שולף בקבוק מים.
"זה אומר שאני לא יהודיה?" העולם מסתחרר מסביב, החתונה, יוני.
"לא טובה, לא! לא מה שאת חושבת. אמא כן יהודיה כשרה."
במהלך חיפושי ברשת על חומר ללימוד כתיבה יצא לי לקרוא פוסט נחמד, מלא בציטוטים מסופרים מפורסמים. אומנם את רוב הספרים כאן לא קראתי, אבל כבר אמר מי שאמר "קבל את החוכמה ממי שאמרה", ויש כאן בהחלט כמה שראויים לאזכור.
מצרפת את הרשימה לחסומים. את המקור אפשר למצוא
כאן.
אשמח לקרוא על עוד משפטים ששמעתם/קראתם או ניסחתם לבד...

  • “לכל אדם ששואף לקריירת כתיבה, אני ממליצה שלפני שהוא מפתח את כישרונו יפתח עור עבה במיוחד.” הרפר לי (“אל תיגע בזמיר”)

  • “אינך יכול לחכות להשראה. אתה מוכרח לרדוף אחריה עם מקל.” ג’ק לונדון (“פנג הלבן”)

  • "מניסיוני, כאשר מסיימים לכתוב סיפור, צריך למחוק ממנו את ההתחלה ואת הסוף. אלה הם המקומות בהם סופרים מכניסים את רוב השקרים.” אנטון צ’כוב (“השחף”, “הדוד וניה”, “פריחה שנתאחרה”)

  • “התחילו עם אדם, ועוד לפני שתרגישו, יצרתם טיפוס. התחילו עם טיפוס ותמצאו שלא יצרתם דבר.” פ. סקוט פיצג’רלד (“גטסבי הגדול”, “ענוג הוא הלילה”).

  • "זכרו: כאשר אנשים אומרים לכם שמשהו לא נכון או לא עובד עבורם, הם כמעט תמיד צודקים. כאשר הם אומרים בדיוק מה הם חושבים שלא נכון, ואיך לתקן את זה, הם כמעט תמיד טועים” ניל גיימן (“סאנדמן”, “אבק כוכבים”, “קורליין”)

  • “אל תאמר לי שהירח זורח; הראה לי הבהוב של קרן אור על זכוכית שבורה.” אנטון צ’כוב (“השחף”, “הדוד וניה”, “פריחה שנתאחרה”).

  • “כתיבת ספר דומה למאבק ארוך ומתיש, כמו התקף ארוך של מחלה מכאיבה. אף אחד לא היה לוקח על עצמו משימה כזו אם לא היה מרגיש שרודף אחריו שד שאינו יכול להתנגד לו או להבין אותו.” ג’ורג’ אורוול (“1984”, “חוות החיות”).

  • “אם אין לך זמן לקרוא, אין לך את הזמן – או את הכלים – לכתוב. פשוט כך.” סטיבן קינג (“קארי”, “בית קברות לחיות”, “מיזרי”, “על הכתיבה”).

  • “כאשר אני יושב לכתוב ספר, אני לא אומר לעצמי, ‘אני הולך להוציא תחת ידיי יצירת אמנות.’ אני כותב אותו כי יש שקר כלשהו שאני רוצה לחשוף, עובדה כלשהי שאני רוצה שיבחינו בה” ג’ורג’ אורוול (“1984”, “חוות החיות”)

  • “העובדה שמישהו עם חיבור לאינטרנט במקום עבודתו יכול להפיק פרוזה טובה מוטלת בספק” ג’ונת’ן פרנזן (“התיקונים”, “חירות”)

  • "כתבו כשאתם שתויים, ערכו כשאתם פיכחים.” ארנסט המינגוויי (“הזקן והים”, “למי צלצלו הפעמונים”)

  • “הגנו בקנאות על הזמן והמקום בהם אתם כותבים. הרחיקו מהם את כולם, גם את האנשים היקרים לכם ביותר.” זיידי סמית’ (“שיניים לבנות”).

  • “פרוזה היא ארכיטקטורה, לא עיצוב פנים.” ארנסט המינגוויי (“הזקן והים”, “למי צלצלו הפעמונים”)

  • "כדי ליצור סיפור מלא עוצמה, יש לבחור בנושא מלא עוצמה.” הרמן מלוויל (“מובי דיק”)

  • “הזמינו את התחביר, את האיות ואת הפיסוק אל חייכם! גם הבלגן מלא-החיים והנפלא ביותר חייב להפוך למשפטים” טרי פראצ’ט (סדרת “עולם הדיסק”)

  • “שלמות מושגת לא כאשר אין יותר מה להוסיף, אלא כאשר לא נותר דבר שאפשר למחוק” אנטואן דה סנט אקזופרי (“הנסיך הקטן”)

  • “הדרך אל הגיהינום מרוצפת בתארי-הפועל.” סטיבן קינג (“קארי”, “בית קברות לחיות”, “מיזרי”, “על הכתיבה”)

  • "אם אתה יכול לספר סיפורים, ליצור דמויות, להמציא אירועים, ויש בך כנות ותשוקה, זה לא משנה כהוא זה כיצד אתה כותב.” סומרסט מוהאם (“הלהבה הקדושה”, “הסחרחרה”, “הצעיף הצבעוני”)

  • “זנחו את הרעיון שאתם הולכים לסיים אי פעם. אל תחשבו על 400 העמודים, כתבו רק עמוד אחד ביום, זה עוזר. ואז, כשזה מסתיים, אתם תמיד מופתעים” ג’ון סטיינבק (“ענבי זעם”, “קדמת עדן”, “על עכברים ואנשים”)

  • “הקורא הוא חבר, לא אויב, לא צופה מן הצד” ג’ונת’ן פרנזן (“התיקונים”, “חירות”)

  • “אם אינך מספר את האמת על עצמך, אינך יכול לספר את האמת על אנשים אחרים.” וירג’יניה וולף (“חדר משלך”, “אורלנדו”)

  • “אם הכותב אינו דומע, הקורא אינו דומע. אם הכותב אינו מופתע, הקורא אינו מופתע.” רוברט פרוסט (“הדרך שלא נבחרה”)

  • “בכל פעם שאתם כותבים, שאלו את עצמכם: האם הסצנה הזאת הייתה יכולה להתרחש בכדור פורח? אם התשובה היא כן, כנראה ששם היא צריכה להתרחש.” הארוקי מורקמי (“יער נורבגי”, “קפקא על החוף”)
אשמח לתגובות.


הוא תופס לפתע את ראשו.
לא. לא שוב.
העולם נצבע באדום. סמיך ובעל טעם מתכתי.
של דם. ועצב. וזעקת העולם המתייסר.
לא שוב מלחמה.
מה לכם, בני אדם?
בכאב, הוא תופס בנבל שלו.
פורט עליו כאילו הצלילים יצילו אותו.
לפתע הם הופכים לישות אחת, הוא והצלילים. והרוע הופך להגדרה מופשטת.
ככה עושים את זה

הדמות מתקרבת.
אוחזת בחרב ארוכה, על פניה הבעת כעס מטורפת.
האדם השכוב על האדמה מתרומם בכאב. שולף צמד סכינים מחודדות. זורק את עצמו לעבר הדמות.
מחול עוועים.
זה זמן מלחמה.
וזה דם. וזיעה. והלב שמתנתק.
להלחם על החיים.

הוא נאנק.
נלחם ברגשות העזים בעזרת סדרת צלילים משתפכת.
הרגשות ממשיכים להתפשט. תופסים כל חלקה ריקה. זה גדול עליו. עוצמתי ממנו.
הנקמה, הכעס, הכאב המשתק.
הוא מרפה. מפסיק להלחם.
שומר רק על חלקה קטנה בה הוא מרכז את כל שפיותו.
והוא שם. חזק, עוצמתי, ומנחם.
והרגשות כבר לא עוצמתיות כמו קודם.
הוא שונא מוות ושכול ומלחמה. אבל הן חלק ממנו.
אין לו איך לברוח מהגורל הזה.
חוץ מלהתאבל על עצמו.
אבל כמו כדי להכעיס,
עלה של זית שורט את פניו.

הדמות סיימה עם מחול החיים המטורף הזה.
בהבחת סכין אחת האדם היה מוטל לרגליה, מנוצח.
ולפתע לא היה זה שכרון הניצחון.
רק ריקנות חלולה. והלם.
הכאב מרפה את ידיה מהחרב המוכתמת.
היא נופלת על ברכיה. המומה.
עלה של זית מחליק באלגנטיות לתוך שלולית של דם.
והנה היא.
מנוצחת שוב.
זה מוות נוגה.
איזו עבודה זוועתית להיות טלפן במוקד קופת חולים. לשבת יום שלם ולהתרוצץ בין בעיותיהם של כל ה'מי ומי'. עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם 'הופה מה הוא מתלונן? הוא יודע מה הולך אצלנו?' אז לא! שום עבודה לא משתווה לעבודה המטורללת הזו! ואני עוד חתמתי חוזה לחודש... לא מבינים? בואו תתחברו לכמה שיחות.


הנה הטלפון מצלצל. קבלו שיחה:

"מוקד... שלום, מדבר שאול, מה מספר תעודת זהות?"
"אני לא חכמה! צריכה רופא?"
"שנייה מי את? לאיזה רופא? איפה את גרה?"
"אני לא חכמה! מספר ********* צריכה רופא!"
"שלום נחמה לאיזו בעיה את צריכה רופא?"
"אני ל..."
"לא חכמה! הבנתי! איזה רופא את צריכה?"
"אתה אמרת שאני טיפשה? אני לא מאמינה! אהההה..."
"לא אמרתי את זה! לא צריך לבכות! אני מבין שאת צריכה פסיכיאטר נכון?"
"וואו נכון! אתה נביא! אתה יכול להגיד לי גם מה גורם לי לפטריות ברגליים?"
"שנייה רגע בסדר. מנחם, יש לך שקית להקאה?"
"למה? אתה עם נחמה עם הפטריות ברגליים? דיצה? החדש פה עם נחמה עם הפטריות והגודש של..."
"די מנחם! תפסיק! שנייה אני חוזר אליה. נחמה?"
"כן, אולי אתה יכול גם להגיד לי מה לעשות עם הנזל..."
"מנחם? שקית!!"
"דיצה? איפה השקיות הקאה ששמנו לחדשים בשיחות עם נחמה?"
הקו הארצי למענה הלכתי שלום מדברת אוסמה במה אבשר לעזור?

אוסה מה?!

אוסמה. במה אבשר לעזור?

אהה. יש לי שאלה הלכתית...

מאיפה אתה צריך לצאת?

סליחה?!

איזה הלכות אתה צריך לצאת, יענו מה מנהג בבית של אבא שלך?

אה. אנחנו ליטאים שמרנים עם נטיה לעץ.

יא רבי. סיבכת. עץ גאבד פרידמן או עץ גאבד גרוס?

לא משנה.

יענו לא הרב קרליץ, לא הרב יוסף, גם לא הרב גריינמן. הרב קובשיץ טוב? גרישה טוב?

מעולה.

אז לאן אתה צריך להגיע?

אתם בטח מתכוונים לשאול מה השאלה. אז ככה. פשוט ערבבתי מרק שהיו בו קרעפלאך פרוה שנחתכו בסכין בשרי רותח בן יומו, עם כף חלבית שאכלו בה לפני מעת לעת מאכל חריף בכשרות בית יוסף. השאלה מה דין הכף, המרק, הסיר ובעיקר הקרעפלאך?

אהההמממ. איך מאייתים את הקברלכים?

קו"ף כמו קלבד"מ. רי"ש כמו רבינו תם. עי"ן כמו עציץ שאינו נקוב. פ"ה כמו פותח טפח. למ"ד כמו ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות. אל"ף כמו אין אדם...

מצאתי. הנה, בבסקי תשובות בשם הגרישה שהקברלכים בחזקת בשרי.

?!?!?!

עוד משהו בבקשה?

כן. עד שאינו בדוק...

סליחה אדון. זה שייך למחלקת חוֹמ"ש.

לא. לא עד בבית הדין.

אהה. סליחה, אז זה שייך לאב"ה בתור.

מה פתאום?! זה במחלקה שלך! מחלקת יוד"ע!

אדוני. גולדנוקפף דרש להעביר את זה להב"א בתור. עוד משהו בבקשה?

לא, תודה.

אני מעבירה אותך. שמחתי לתת שרות.
"המנהל, אני אומר לך, אני לא יכול", המורה חיים בוזגלו מח'2 חסם את דרכו רגע לפני שיצא משער בית הספר "הילד
הזה - שמואל נוימן אין, אין, הוא גומר אותי".

"תראה", המנהל הניח יד כבדה על כתפו. "אין דבר כזה ילד רע. יש ילד שרע לו. אני סומך עלייך שתמצא את הדרכים הנכונות להתמודד מולו".

"אבל איך? הרב? אני אומר לך זה לא אפשרי. הוא גורר אחריו את כל הכיתה. הנה, רק אתמול הוא הניח לי מקק על הכיסא, ואתה לא רוצה לשמוע מה היה בשבוע שעבר. שפך את כל הפח על הרצפה, כתב באותיות גדולות הפח נשבר והאוכל נמלט -".

"חיים", קטע אותו המנהל. "יהיה טוב. תזכור: אין ילד רע. יש ילד שרע לו".

****

"חיים, מה תרצה להביא לישיבת המורים?", שאל אותו הרשביץ מח'2 "אתה יודע, אנחנו הולכים על הכיוון של ארוחת ערב. סלטים, גבינות וכו'... מה אתה אומר אולי חד פעמי?"

"לא, לא, לא, לא איך אתה מעז להציע דבר כזה?"

"סליחה לא התכוונתי. אוקי, אז תביא ביצים קשות. לא קלופות כמובן", קרץ בעינו השמאלית.

********

הם ישבו סביב השולחן העגול.

אליהו מא'1 הוציא את השתייה, שלמה מב'4 פיזר את הצלחות, יענקי מג'2 סידר את הגבינות.

כשהכל היה ערוך, הניח חיים את הקערה הגדולה על השולחן.

"מה זה????", תמהו כולם לנוכח העיסה הצהובה והדביקה.

"חיים, לא היית אמור להביא ביצים קשות?", אמר המנהל במבט מוכיח.

"הייתי אמור", הוא חייך בעונג. "אבל אז אמרתי: אין דבר כזה ביצה קשה. יש ביצה שקשה לה אז החלטתי ללכת על הכיוון של חביתות".

"ומה זה האדום האדום הזה שם בפנים", עינו של יענקי מג'2 כמעט יצאו ממקומם.

"אה, אתה מתכוון למדבוחה? האמת, אמרתי לסימה שהצד האשכנזי פחות יאהב את העניין של החריף, אבל היא אמרה

שאין דבר כזה אוכל חריף. יש בן אדם שחריף לו".
'רוחלה, אמרתי לך שעשר סופגניות לא מספיק ל30 איש, המשפחה גדלה בלעה"ר, הנה תראי את שימע'ן, הוא אכל כבר שלוש וזה לא נראה שהוא סיים...'
'אמא, אני אמרתי לך עשר כי חשבתי שאת צריכה את זה רק לעיצוב של השולחן, שירגיש חנוכה ולא שבועות, לא חלמתי שמישהו ייגע בגועל הזה...'

שימע'ן בדיוק סיים את השלישית, הוא היה נראה כמו אחרי קרב, ולא, הצבע האדום שבצבץ מחולצתו והיה מרוח על פניו וידיו לא היה דם, זו הייתה ריבת תות איכותית בכמות נדיבה כזאת שלא מוצאים בדר"כ בתוך סופגניות, ואם מוצאים זה רק אחרי שש ביסים משמימים.
בכל הזמן הזה כשהוא עמל בחשק רב לקיים את מצוות החג, עיניו הצרות של גיסו חיימק'ה רוזן היו נעוצות בו, מביטות לסירוגין בו ובסופגנייה הראשונה, השנייה, והשלישית, כאילו סופר בעיניו את הקלוריות שמצטרפות לערימת הקלוריות הגדולה ששימע'ן אסף אל עצמו, תחושת הגועל והמיאוס שניבטו מעיני גיסו לא ערערו את ריכוזו של שימע'ן למעט אבקת הסוכר אותה לא הצליח שימע'ן לייצב על גג הסופגנייה, מה שהפך את מכנסיו לבהירות למדי.
כשהוא שמע את הקולות מהמטבח, הוא כבר לא יכול לשאת את זה, הוא הבין שאחותו ובעלה לבית רוזן גמרו אומר להרוס לו את החוויה, מה שהביא אותו להשיב מלחמה שערה -

'מה עשו לכם הסופגניות, מה רע בהן, עדיף לאכול 3 פרוסות לחם עם חמאה? לחם מטוגן? אה? מה? מה רע בחתיכת בצק עם ריבה ששכשכה רגלים בשמן קנולה? מה קרה???'


בדיוק לרגע הזה חיכה חיימק'ה -
'בוא, עם כל הכבוד, ואני לא מתכוון לפגוע, אבל כשמסתכלים עליך אפשר להבין מה הבעיה עם סופגניות, זו סכנה בריאותית הרעל הזה, פצצה מתקתקת, פשוט ככה!'

'וואה וואה לא הגזמת חיימק'ה, מה כבר יכול להתפוצץ חוץ מהחולצה שלי, ועוד פצצה מתקתקת, חחח אתה מתכוון מתקתקה? הם באמת הגזימו עם האבקת סוכר, תראה את המכנסיים שלי, כאילו ניפיתי עכשיו 3 קילו קמח חחח'

'שימע'ן מספיק עם הליצנות, זה לא בריא נקודה.'

'אני יפסיק עם הליצנות אם אתה תפסיק להכניס את התרבות יוון הזאת לכל ארוחה משפחתית, אולי תפסיק עם ההתעסקות עם הגוף,
כושר, דיאטות, כל היום סופרים קלוריות, עומדים מול המראה, שוקלים, מספיק עם כל ה'איך אני נראה', זה בדיוק יוון! אצלנו ביהדות העיקר זה הנפש לא הגוף!'


'מה קשור תרבות יוון, אני מדבר איתך על בריאות!'

'זה בדיוק תרבות יוון, להכניס את כל הערכים המקולקלים האלה במסווה של בריאות הציבור... עוד מעט גם תצטט לי פסוקים - "ונשמרתם" ולא והשמנתם, "וחי בהם" ולא שישמין בהם, נו, תתחיל...'

'אוי שימע'ן נו באמת, עוד מעט תגיד לי שאתה אוכל סופגניות דווקא בשביל להשמין, להתריס נגד היוונים'

'כן, כן, בדיוק, כל סופגנייה שאני אוכל זה עוד ניצחון קטן שלי על היוונים שמאדירים את הגוף על פני הנפש, נכון זה גם טעים, מה לעשות...'

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה