קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
היה זה בשנה שעברה, איך שכמעט נגמר חנוכה, מה שנקרא בזאת של חנוכה.

עברתי לתומי על יד עוד מאפיה, שכבר חודשיים מריחה כמו מאפיית ויזניץ'.

ואז השמנדריק שם בפנים, שלראשונה בחייו כבר מעדיף גזר על פני עוד סופגנייה, קרא בקול גדול, 'אדון!'

הסתכלתי ימינה, הסתכלתי גם שמאלה, ואין עוד אחד שעונה לתואר הזה מלבדי. ישש!

בפנים, עברתי על ידי המוכרן מסע שכנוע שלא מבייש נציג של 'טוטו דיל'.

רק היום! ריבת חלב מאה אחוז ריבה! אבקת סוכר מאה אחוז סוכר! שמן מאה אחוז שמן! והמחיר? לא יאומן! רק חמישים אחוז!

תגידו אתם, לא הייתם קונים שני מארזים של שתים עשרה סופגניות?!

אם הסתקרנתם, בסוף אשתי סלחה לי, אישה טובה קיבלתי!


עד כאן אם קראתם, בטח נהננתם. ואם זה דגדג לכם, בטח צחקתם...
כבר פירסמתי את הקטע הנ"ל,
כאן, אבל הוא נבלע בתוך קטע אחר, איזה קטע... אז הוא קיבל כאן במה מכובדת... ומכאן, תוספת חדשה...

מאז הקפדתי, בהוראת אשתי הסלחנית, לקנות רק מוצרי בריאות.

לחם מלא בתוספת אצות ים מעושרות. בשי"ן ימנית, ובשי"ן שמאלית. מעושר לחומרא... מה שכן, בטח האצות לא כל כך מאושרות. איך אפשר להיות מאושר ללא פחמימות?...

קטשופ דל סוכר. מלבד קלוריות הוא חוסך גם כסף, הילדים, שיהיו בריאים, לא נוגעים בזה...

קרקר לא טעים. דיאטטי. בטח, אם לא אוכלים זה הכי דיאטטי...

ירקות עלים. אחת ולתמיד, אשמח להבהרה על ההבדל המדוייק בין כוסברה לפטרוזליה, אם את שניהם דוחפים לכל מאכל... למה לא למכור מעורבב?...

בחנוכה הזה החלטתי להפתיע.

נכנסתי למעדניה השכונתית, וביקשתי סופגניה בריאה.

נציג מכירות משומן, תרתי משמע, ניגש אלי. לבוש בחלוק לבן וענוד במשקפיים עבי מסגרת.

'תראה אדון, יש לנו מבחר גדול של סופגניות בריאות. הנה' - הוא לגם בקולניות יתרה משייק הבריאות שבידו, כשבמחסן האחורי הוא ממלא אותו בקולה בטעם לימון... 'זאת סופגניית כוסמין, אוררירית, מלאת ויטמינים, עם ריבת פירות יער, ובהם: חמוציות, פטל אדום, דומדמניות רעננות, ועכוביות בשלות...' תאמינו לי שלא המצאתי שום פרי? תראו בעצמכם, כאן...

יצא לי התיאבון.

יצאתי בסוף עם סופניית בריאות מעודנת. קמח לבן, ריבת תות, אבקת סוכר, ובאמצע שלושה זרעי פשתן.

היה טעים. מרגיש בריא!!
מודעה קטנטנה שפורסמה בעיתונות. תראו איך עם המילים הנכונות מגיעים לתוצאות מדהימות.
אם
בדיון הקודם דיברנו על שפה שמאלצית מידי שלגמרי מרחיקה את הקוראים, וידידי @אשר לב התווכח ואמר שההפך! ההפך! הכתבה פונה ב ד י ו ק לקהל היעד. ומה לעשות שהקורא הפשוט - אתם - הוא לא קהל היעד.

היום אציג בפניכם מודעה עילאית של חברה העוסקת בהפניה למקומות עבודה. כמובן לא ננקוב בשמה ואנא המנעו מכך גם אתם.
חברה זו מחפשת קהל יעד מסויים: גברים/נשים חסר השכלה ועבר תעסוקתי, המחפשים להתחיל בעבודה הראשונה שלהם.

אותם אנשים רוצים תנאים לא הכי הגיוניים, היות ואין להם מושג בשוק העבודה. והחסם הכי גדול: הקושי הנפשי לצאת ולהתחיל לעבוד, למרות אי הנעימות שבדבר. בייחוד - שלא יראו אותי! תנו לי לעבוד במשרד נכבד וסגור עם הרבה כסף לשעה...

ועכשיו תכל'ס.
הכתיבה של המודעה - חכמה מאוד. היא אינפורמטיבית, ודורכת בפראות על כל הנקודות שציינו.
פנו אלינו - ותקבלו את עבודת החלומות שלכם.
גם עבודה נוצצת ("שר בכיר"), גם קלה עד כדי גיחוך ("סידור כיבוד"), גם מפנקת (7000 ש"ח!).

המודעה השניה גאונית אף היא. פקיד - אבל מהבית. ועוד לרופא. איזה כבוד וכיף ויוקרה. ובשכר גבוה במיוחד (למה שרופא ישלם שכר כזה ועוד דרך חברת השמה? הוא יביא לעבודה את אחיינית שלו בשכר מינימום בלי קלות).

מסקנה, ידידיי?
חכו לפני שאתם כותבים ללקוח מלא מילים והברקות מילוליות.
בררו איתו בדיוק מי קהל היעד, מה רוצים להשיג, מהן נקודות החולשה של אותו קהל יעד - ואז כתבו בדיוק על כאבים אלו.

נ.ב.
אנא המנעו מכתיבת שם החברה בתגובות, זה לא רוולנטי.
מלא הצלחות!

CamScanner 12-14-2022 10.07.jpg
  • 295
  • היו שאמרו שהם יפים
    היו שהביטו בם, עייפים
    טענו שהם דווקא תקיפים

    היו שאמרו שהם קשים
    מיעוטם חלקו, הקשישים
    טענו שהם...מחודשים

    היו שהודיעו; משעממים
    כנגדם פערו פה, המומים
    מרתקים הם, היו מהמהמים

    היו שזרקו; מגניבים
    והיו אלה שסקלום באבנים
    סברו שהם לא משחק שובבים

    היו שהכריזו; הם תותים
    ואלה שֶׁמחו, הפאתטים
    'הם לא עד כדי פנטזתים!'

    והיו אלה שנאנחו עמוקות
    שתקו, רק חשו דקירות
    הם קצרים, הם קצרים, הם דקות;

    ואף לא אחד קם והתנגד
    ולא היה אחד שלא צידד
    מלבד זקן אחד בודד:
    לא ילדים; הם קצרצרים, הם שניות.


    מיהם, אבא? על מי מדברים?
    על החיים, בן.
    אבא, אז למה, אם הם כל כך קצרים, אנחנו לא רצים כל היום וממהרים, כמו... כמו שאתה אומר לפעמים שהזמן קצר וצריך לרוץ לחיידר?!
    אתה שואל שאלה טובה מדי, בן. טובה מדי.

    ואף פעם לא ידעתי שיש לי חור חמור כל כך בהשכלה, ואף פעם לא חשבתי שאני עד כדי כך קשה הבנה – ובכל זאת אני מוצא את עצמי היום עומד על אותה משבצת של אתמול ושל מחר.
    והם רצים. ודוהרים. ולא נגמר להם הכח. ואני מדדה אחריהם בצליעה; חכו לי, חיים, אני כבר בא!

    הקריאה כל כך רחוקה מהם, שהם לא מצליחים לשמוע. והם ממשיכים לרוץ. ואני...מנסה להדביק קצב;
    להדביק...מה? אנחנו יכולים להדביק את עצמינו, אבא, יש דבק כזה? אנחנו יכולים בכלל להיות קישוט ביצירה?
    איך עושים את זה, אבא?
    לשאלות טובות מדי, בן, אין תשובות. יש מעשים. בוא, ילד, נתחיל לרוץ?


    פרק ראשון



    הכול רחוק וקרוב בו זמנית.

    תחושה מוזרה, חום נעים ומכלה. האיברים רפויים אבל מרגישים מאומצים כל כך.

    הוא ניסה להושיט יד, לגעת במשהו. העיניים מציגות מחזה מטושטש ומתעתע. מכל עבר רק אור סמיך ודביק. מרגיש כאילו הסביבה מדברת אתך.

    המחשבות מהירות לרגע, וריקניות ברגע שאחריו.

    ופתאום נקרע הכול, ויכול היה להרגיש את רטיבותם של המים, את חומו של האוויר.

    רגליו מתחככות בסלעים מחוספסים ומחוררים. ריח מלוח. ההכרה שלו צפה על פני המים. העבר לפניו, העתיד אחריו וההווה חמקמק כצלופח, קורא לו לבוא אחריו אל העבר, שהפך לעתיד. קול עמום מהדהד בראשו.

    הגלים הכחולים שסביבו נעלמים, ביניהם הוא יכול להבחין בצמחי חוף גבוהים.

    ופתאום הוא כבר שם.

    מלא בשריטות ומכות יבשות, גופו עטוף בבגדים חרוכים ומחשבותיו מפותלות בין קני הסוף.

    ורגע לפני שהוא שוקע אל החושך הדוקר, הוא רואה צללית יציבה הולכת ומתרחקת.

    ***​

    "אדוני?"

    האיש סובב את ראשו הקטן באיטיות. עיניו, חסרות מבע, ננעצו בבן שיחו.

    "באתי לכאן כדי להודיע שהמיועד הגיע." ידיו רעדו בלי שליטה, כולו גוש טהור של יראה אמתית.

    האדם הצנום פתח את פיו לראשונה, חיוניות מפתיעה בקולו.

    "טוב."

    ולאחר רגע של שתיקה הוסיף:

    "תדאגו להביא אותו אלי בהקדם האפשרי."
    ערב חנוכה התשפ"ג (2022)
    אני - אברך מן המניין
    יניב - אחד הלומדים במדרשייה


    יניב, אפוא אתה מדליק בבית או בחצר?
    נראה לי בבית, יותר נחמד...
    אבל ליד החלון, כן?
    לא יודע, מה אני צריך שכולם יעמדו מתחת לבניין ויסתכלו לתוך הבית שלי?
    אבל זה כל הרעיון יניב, שגם אנשים ברחוב יראו את זה!
    מה? מה הקשר? שידליקו אצלם בבית!
    ואם הם גויים?
    נראה לך שגויים לא מדליקים בבית שלהם?
    גויים? השתגעת? ממתי הם מדליקים? זה של יהודים!
    חחחח הנה עוד אחד שחושב שכל דבר טוב - יהודים עשו, זה בכלל מתקופת יוון העתיקה, מה קשור יהודים?
    נו נכון, ומי ניצח? היהודים!
    חחח הכל טוב איתך רבינו? בחיים לא ניצחנו את המונדיאל!
    מה מונדיאל? על מה אתה מדבר?
    היום בחמש, יש את הגמר
    שה' ירחם...
    מה קרה הרב, אסור? אני פותח את הטלוויזייה רק בשביל זה ואח"כ סוגר, מילה שלי!
    אוייש, היוונים האלה, עד היום נשארו
    הרב זה קשה, אני מכור לכדורגל
    יניב, בחמש זה צאת הכוכבים - קודם כל אתה מדליק נרות חנוכה, וקורא קצת בספר שהבאתי לך על חנוכה, אחריו אני מקווה שכבר לא תדליק את הטלוויזייה.
    אני ישתדל הרב.

    הָרַחֲמָן הוּא יַעֲשֶׂה לָנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ,
    בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה...
    בס"ד

    למלמד בכיתה א' לא הייתה אף כוונה רעה כשהוא כינה אותו כך לראשונה, והאמת שבאותו זמן גם הוא עצמו נהנה מזה. אבל כיתה א' היא לא כיתה ד', ומלמד אחד הוא לא כל העולם.

    כמובן שהכינוי לא היה תלוש-מציאות. שמעון הכיר מקרוב את מסדרון התלמוד תורה.
    גם בבית, ובפרט בימי שישי לחוצים, הוא העדיף את המעבר בין הסלון-לחצר-למטבח מכל אפשרות אחרת. לא מפתיע שהכינוי דבק בו גם בבית, והתגלגל איתו עד להדלקת הנרות עם המשפחה המורחבת.

    "נו תבוא להגיד שלום, סביבון אחד." קרא לו אחיו הגדול.

    "היי, יש פה על השולחן סביבונים כמו שמעון." הקניט אחיו הקטן.

    וכשהוא התיישב לרגע ונדנד את העגלה, כולם קראו במקהלה "נס גדול".

    אולי לפחות המשפחה הרחוקה לא הבחינו, או אם הבחינו, לא הבינו.

    אולי.

    אולי רק חלק.

    אולי שירת המעוז צור השכיחה את העניין למי שזכר.

    אולי.

    "אולי אתה יכול לעזור לי,שימען?".

    הדוד לוי לא היה מהדברנים הגדולים.
    אביו של שמעון היה אחיינו הקטן, והוא היה חביב עליו מאוד. חנות צורפות קטנה הייתה לו בבוכרים. שם הוא היה מלחים ומתקן, לומד וקורא תהילים, יום אחר יום.

    גם שמעון לא היה מהדברנים הגדולים, וכשהוא ניגש לדודו הוא לא אמר מילה.

    "תקשיב, יינגאלע" הדוד פותח את אצבעות כף ידו באיטיות. חפץ עץ קטן נמצא במרכזה.

    "הוא מבוגר יותר ממך קינד," הדוד משחק עם סביבון העץ הקטן והשבור, מעביר אותו לידו של שמעון.

    "המקל שלו נשבר בשנה שעברה, אבל מעט דבק יוכל לתקן אותו לעוד שנים רבות" לפתע חתיכת המקל נמצאת בידו של הדוד, ומיד היא צצה בידו של שמעון.

    "תוכל להדביק אותה בשבילי? אין לי זמן לעיסוקים מעין אלו..." הדוד מביט בבן אחיינו עמוקות, ושמעון מהנהן במבוכה.

    "בטח...בלי נדר..." הוא מלמל, מכניס את הסביבון השבור לכיסו, וברגע שהוא חזר הביתה הוא רץ לחדרו, מוריד את הסוודר, ושוכח את הסביבון שבתוכו.

    כנראה שדודו ציפה ליחס זה.
    כי אם לא, למה הוא סיפר על הבקשה לאביו של שמעון.
    ואם הוא לא סיפר על הבקשה לאביו של שמעון, למה אביו הזכיר לו את הבקשה כל בוקר, במשך שבעה ימים?

    וכך, שישה ימים, הביט שמעון על הסוודר שלו לרגע ושכח מהעניין. רק ביום השביעי, שעה לפני שדודו הגיע להדלקת הנרות האחרונה, גרר הילד את רגליו והוציא דבק מהמגירה.

    והזמן עצר.

    וכשדוד לוי הגיע לבית, הצליל הראשון שהוא שמע היה צעדיו של הילד שרץ מחדרו, והמחזה הראשון שהוא ראה היה כף יד קטנה שנפתחת וסביבון מודבק בקפידה.

    אצבעותיו הארוכות של הדוד קירבו את הסביבון אל מול עיניו.

    "מושלם," הוא אמר, "שנשחק?"

    וכמו בריקוד שלא מסתיים, הסביבון מסתובב עוד ועוד. עוצר רק כשדודו דוחף אותו קלות, ואז נופל בקול שקשוק על השטיח.

    "תקים אותו" הוא אומר בעדינות לשמעון.

    ושוב הוא מסתובב,ושוב הדוד דוחף,ושוב הבקשה והסיבוב. ומפעם לפעם הסיבוב מתארך, ומפעם לפעם הסיבוב מתייפה, עד שכל הבית כולו מביט בהשתאות בריקוד שאינו נגמר.

    אבל זמן הוא זמן וביקור הוא ביקור, ובסופו של דבר הדוד המבוגר קם ממקומו.

    הוא לוחץ את ידו של שמעון, אולי דוחף אותה קלות, ומושיט לו את הסביבון.

    "קח אותו במתנה" הוא אומר, "הבט באותיות המעטרות אותו, הם מטושטשות מעט. תחרוט אותם חזק עד שיצעקו, עד שיסתובבו בתוכך, ושבוע הבא תבוא אליי לחנות. תראה לי את עבודתך."

    הוא מסיר את עיניו ופוסע לעבר הדלת.

    "ידי זהב ידיך, ולב זהב ליבך" אולי הוא אמר.

    אולי.

    ושמעון חורט את האותיות בעץ...
    ...ושבוע הבא הוא חורט אותם באבן...

    ...ושבוע אחר שבוע הוא עוצר לרגע בחנות, לומד עם דודו מעט, או קורא איתו תהילים...

    ...ושבוע אחר שבוע הוא מתקן עוד משהו קטן, מוסר לדודו...

    ...וגם בכיתה ה' הוא מכונה סביבון, וגם בכיתה ו' ואפילו בבר המצווה...

    ...אבל אולי כשאחיו הגדול ראה אותו מסתובב עם המטאטא ביום שישי לחוץ, או אולי זה היה בכלל המלמד...

    ..הצליל של הכינוי השתנה.אולי התמתק, אולי התחייך, אולי התהפך...

    ...וכששמעון בן הארבע עשרה סובב את ראשו בפעם השלישית לאחיינו הקטן, שהעריש וננזף בשעת קריאת המגילה, רעשן עץ קטן נשבר בידו.

    "אתה יכול לעשות לי טובה? הרעשן הזה נשבר לי..." לפתע צץ הרעשן בידו של שמעון ועבר לאחיינו...

    ...ואולי אף אחד לא הבחין בשיחה, אולי כולם כבר התעסקו במשתה.

    אולי דוד לוי המבוגר סתם חייך לעצמו.
    אולי.

    נס גדול היה פה.
    מכיוון שרבות אנו נתקלים באנשים אשר אינם מודעים לכוונות האמתיות העומדות מאחורי משפטים, ונוטים להאמין שהכוונה היא כפשוטו של משפט, והתוצאות הרות אסון! נגיש לפניכם את מילון משפטים וכוונותיהם. נתקלתם באחד כזה? שלחו לו קישור...

    'סליחה אבל אין עלי עכשיו! הרבה הצלחה!' הכוונה: 'יאללה תלך לפני שאני זז ואתה שומע את המטבעות מהכיס!'

    'הו מה נשמע? מה שלומכם?'
    הכוונה: 'פליז, פליז, פליז. אני לא מתכוון שבאמת תפרט משהו. זה מנימוס!'

    'דופק סדרים! איפה שומעים היום על כאלה בחורים!'
    הכוונה: 'אוי, הוא דופק שינה בסדרים. לא שמעת עוד על כאלה נחירות!'

    'שום דבר. לא רואים את זה בכלל!'
    הכוונה: 'אוי ואבוי! מסכן! אין סיכוי שיש עין ברחוב שתפספס את זה...'

    שנייה אחת אשתי קוראת לי. "מה? להחליף לו חיתול? בשמחה! בכיף!" אל תדאגו היא לא מאמינה לי!

    הלאה.

    'אין לי שום בעיה עם זה שתשימו פה את הילדים!' הכוונה: 'תודה על הריסת השנ"צ שלי. אני לא אשכח לך את זה!'

    'הופה. תתחדש על הנעליים!'
    הכוונה: 'שוב אשתך בחרה לך. זה לא מתאים לך בשקל! איזה זוועה!'

    'סבתא, האוכל ממש טעים!'
    הכוונה: 'ממש, ממש, ממש, לא! רק זה חסר לי שתכיני את זה בגללי עוד פעם...'

    'הו מזל טוב מזל טוב! איזו חתונה יפה!' -
    הכוונה: 'מאיפה הכסף? יא חתיכת מליינים!'

    שנייה מישהו דופק בדלת "אפשר לפתוח! מה? ישיבת בן הזמנים? מממ... אין עלי מזומן! מה? אשראי? בסדר שנייה..."

    אז כן. הוא מה'לא קולטים'...
  • 444
  • "פס.. מאיר, נו כבר אתה בא?"

    "וואי ישראל לא נעים לי, רק עכשיו המשגיח נתן שיחת תוכחה רצינית על העניין הזה".

    "נו, תפסיק כבר להתחסד, המשחק מתחיל עוד מעט".

    "טוב, נו יאללה אני בא".

    ----
    הם יצאו מהיכל הישיבה כאילו היו שני גנבים אטומי פנים שבורחים מפניו המאיימות של בעל הבית.

    מוטי מהקיוסק קיבל אותם בשמחה: "כמעט פספסתם את המשחק, בואו, זה מתחיל".

    "אין, אין מרוקו לוקחים", אמר ישראל תוך כדי שהוא פותח את שקית הפופקורן המגושמת.



    "מיילא, לרדוף אחרי כדור-", הקול מאחוריהם היה רדיופוני, תוכחני, מוכר.

    "המשגיח???", ישראל עוד רגע נחנק מהפופקורן, מאיר החוויר.

    "כן, כן, אתם רואים נכון. ואני באמת לא מבין מה אתם עושים פה".

    "הרב תן לנו עוד קצת, אחר כך נחזור לישיבה ונלמד ברצינות", התחנן ישראל.

    "מבטיחים", הוסיף מאיר.

    "בשום אופן!!", המשגיח היה נחרץ. " מיילא לרדוף אחרי כדור, אבל לבעוט בו עד שמשיגים אותו? איפה ההיגיון???"

    "הרב, אבל גם בתורה יש משהו כזה", אמר ישראל.

    "גם למי מצלצל משהו", הוסיף מאיר.

    "נו..."

    "וישמע ישורון ו..יבעט"., אמרו שניהם.

    פניו של המשגיח האדימו.

    "בואו, בואו, יש לכם עוד הרבה מה ללמוד", אמר אחר שהתאושש.

    "בבקשה הרב, אל תספר לראש הישיבה" התחנן ישראל.

    כן, בבקשה אל תשים לנו רגל", הוסיף מאיר.

    "מחובתי לספר לו, תקוו שהוא לא יזרוק אתכם ככדור".
    הם גדלו באותו הכפר, באותה השכונה.
    עזיז היה חדור מטרה, ידע היטב מה השליחות שלו בחיים. לעומת זאת, לסלים לא היו יותר מדי שאיפות. הוא רצה להיות ערבי טוב.

    בשיעורי היסטוריה, כשהמורה ג'מילה שאלה כל אחד מהתלמידים מה ירצה להיות כשיגדל. העיניים של עזיז נצצו כשענה שהיד.
    סלים, לעומתו, לא חלם להגיע רחוק. הוא העדיף להיות שיפוצניק. תמיד אמרו לו שיש לו שני ידיים שמאליות, ולכן חשב שהעבודה הזו עשויה להתאים לו.

    חלפו השנים. דרכיהם של השניים התפצלו.


    * * *

    הרחובות היו עמוסים באותו היום, מכוניות עתיקות שתם זמנם פקקו את הכבישים, צפרו בקול ייאוש. ילדים יחפים דילגו בעליזות בין חנויות ריקות למחצה. סלים חצה את הרחובות, עטוי במכנסי ברמודה חומות, מוכתמות בכתמי צבע גדולים, ומצויד בסולם עץ גבוה.

    לפתע, צדה את עינו מכונית אאודי R8 שבלטה בשכונה הערבית כטיפת גשם ביום שרב. הוא שפשף את עינו והטיב את העיפרון על אוזנו השמאלית, צופה בעיניים פעורות באיש שעתיד לצאת ממנה.

    אישוניו איימו לצאת מחוריהן כאשר ראה את עזיז יוצא מהרכב לבוש בחליפה מזארה, מבושם ומסורק היטב.

    "אהלן, סלים", ניגש אליו עזיז שהבחין בו מיד. "מה אתה עושה כאן?"

    "עזיז?? זה אתה??", סלים שפשף את עינו באמצעות אצבעותיו המאובקות.
    "כן, כן", חיוכו של עזיז היה מתנשא קמעה.

    "אבל איך זה ייתכן??", הוא פרש את ידו, קשה היה שלא להבחין בקנאה שאחזה בו. "איך הגעת לכל זה? הרי שנינו גדלנו באותה השכונה. באותו הרחוב. היינו בדיוק באותו המצב".

    "סיפור ארוך", עזיז העביר יד על הבלורית המגושמת, חיוכו זחוח.
    "ספר בקצרה", התחנן סלים.

    "אם אתה מתעקש, אני יכול לספר", הוא חיכך את שתי כפות ידו זו בזו, "קודם כל אל תחשוב שתמיד הייתי ניראה כך. עד סוף 2017, גם אני הייתי כמוך - מסתובב ברחובות בבגדים דהויים שקניתי מיד 8 מהמכירה של כרימה, מנסה למכור לעוברים ושבים תכשיטים משומשים שאיש לא מעוניין בהם, ולועס בוקר צהרים וערב את הפלאפל המחניק של מחמוד. מאסתי בחיים האלה. הרגשתי שטוב מותי מחיי".

    "ומה קרה אז?", סלים חש שסבלנותו פוקעת.

    "ב2018 חלה התפנית. בלילה נטול ירח אחד, קמתי מהמיטה והתגנבתי למטבח של סלימה. לקחתי את הסכין הכי חדה ויצאתי מהבית. בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר הגעתי לשער שכם, בכניסה עמדו שני מאבטחים בשנות החמישים לחייהם, היטבתי את אחיזתי בסכין וניסיתי לדקור אותם".

    "נו, היו נפגעים?"
    "אז זהו שלא. מסתבר שהסכין של סלימה יודעת לחתוך רק בשר כבש, המאבטחים לא נפצעו. אבל למי אכפת? העיקר שהכניסו אותי לגן עדן למחבלים".

    "לאן?"
    "גן עדן למחבלים. הישראלים קוראים לזה בית כלא. תאמין לי, גן עדן של ממש. האוכל, היחס האישי לכל מחבל, מגוון הפעילויות, חדרי הכושר. קיבלתי גם באותה תקופה משכורת שמנה מהחמאס - כך שלגמרי הרווחתי מכל הכיוונים. בקיצור - תענוג אמיתי -".

    "מה אתה דביל?", קטע אותו סלים. "למה יצאת משם?"

    "באיזה שהוא שלב, אחרי שסיימתי את התואר, התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים, הרגשתי שהגיע הזמן לעזוב. החלטתי לשבות רעב. זה היה קשה, אין דבר יותר מתסכל מלראות את חבריך המחבלים מלקקים את האצבעות, אוכלים ארוחות גורמה מדי יום ולאטום את הפה. למען האמת לא נשארתי רעב, החבאתי טורטייה יבשה ולעסתי אותה מתחת לשמיכה שאיש לא הבחין בי. הנהלת הכלא חששה לשלומי. הוחלט להוציא אותי בדחיפות".

    "לא מאמין, איזה סיפור", סעיד השפיל את עינו לנעלי הצבא המאובקות. אגלי קנאה ניגרו ממצחו.

    "נו, ומה איתך?", סנט בו עזיז. "עד מתי תשאר ככה, בין עבודות. אתה לא חושב שהגיע הזמן להתקדם".

    "תראה, אני אמממ.. בסך הכל רציתי להיות ערבי טוב. אחד כזה שלא עושה יותר מדי בלגן".

    "עכשיו הצחקת אותי", עזיז התקדם לעבר המכונית המבריקה ונכנס אליה. "זוכר מה תמיד אמרתי לך: אין ערבי טוב. יש ערבי שטוב לו".
    אני עומד על הבמה נבוך ומורכן ראש.

    האולם מלא מפה לפה. רבבות זוגות עיניים שולחים אלי מבטים מלאי חמלה. לבבות כולם יוצאים אלי, מבקשים לעטוף את ליבי במעטה רחמים רך ומלטף. שאון הבכי הקולקטיבי נשמע היטב בחלל, וערמות הטישו שבידי כולם מנסות להילחם בנהר הדמעות הזורם.

    הנאום נישא בפאתוס מכמיר לב. אודות החלטת החברה, אודות הזכות להיבחר מבין אלפי מועמדים, אודות ההתאמה המושלמת שלי לתואר הנחשק, בלה בלה בלה... ורק אני שם תוהה לעצמי: אני? אני 'הכי הכי'? למה? מה כל כך נורא בי? והאם מישהו בכלל שאל אותי?

    הנאום הסתיים. בהתרגשות נוטפת חמלה מוגשת אלי התעודה הענקית ששמי מרוח עליה באותיות זהב נשפכות. תעודת 'המסכן העולמי'.

    אני אוסף את מה שנשאר מאישיותי האומללה, מרים מבט, אוזר קצת אומץ, ועוד קצת, עד שהמילים יוצאות מפי בנחרצות: "אתם לא מחליטים!"

    בוםםםם!!!

    - "מה זאת אומרת? אז מי מחליט, אתה? כולם קבעו, וזהו!"

    "אינני מעוניין. נקודה!"

    - "מסכן שלי! אני מבין אותך, אף אחד לא רוצה להיות מסכן... אבל מה לעשות, אתה מסכן. אתה באמת מסכן. אתה הכי מסכן. אתה הכי מסכן בעולם! עכשיו יש לך גם תעודה שמאמתת את זה".

    "אבל אני לא מסכן!"

    - "אבל כולם! כולם קבעו שאתה מסכן!"

    כמעט שהשתכנעתי. אם החברה קבעה שאני מסכן, מי אני שאחשוב אחרת? אבל בעצם... זה לא אני שאמור להחליט אם אני מסכן? זה לא משהו שתלוי ברגשות שלי? ואם אני בכלל לא מרגיש מסכן, יכול להיות שאני לא מודע לעצמי?

    רגע לפני שטבעתי באוקיינוס של רחמים עצמיים תפסתי את עצמי, ירדתי מהבמה ברגליים כושלות וצעדתי מהוסס מחוץ לאולם.

    שאגות הבכי של המשתתפים נשמעו היטב בכל העיר. "הוא עד כדי כך מסכן שהוא אפילו לא מסוגל להרגיש מסכן..."

    ואני זקפתי את קומתי, צעדתי לבדי אל ביתי, דבק בעמדתי, שלם עם עצמי ומשוכנע בכל ליבי -

    אני לא מסכן!!!
    היא בסך הכול ביקשה קצת לשבת בשלווה.

    סוף־סוף, אחרי שנים רבות וחסכונות שנאספו בעמל, הם הצליחו לקנות את דירת חלומותיהם. בשכונה נידחת, קצת הרחק מכל המוסדות שליוו אותם כל ימי חייהם המשותפים, בקומה גבוהה מדי, לא מאוד גדולה – ובכל זאת שלהם. כל־כך שלהם.

    ובכסף שבקושי נותר היא יצאה, ביצעה כמה רכישות נצרכות לדירתם, כדי להופכה מדירה לבית, ושבה כשהיא עמוסה בידיים ועמוסת־אושר בלב.

    סוף־סוף יש להם בית. סוף־סוף קצת נחת.

    בועת החלומות התנפצה בשיחת טלפון מהרב של אליסף.

    "גברת טוקר? מדבר מנחם מאור. כן, הרב של אליסף. תוכלו בבקשה להגיע בדחיפות בימים הקרובים לשיחה בתלמוד תורה?"

    הם הגיעו, ולאורך כל השיחה לא הצליחה לשבת בשלווה. אליסף שלה, ילד הנחת הבכור שלהם – שבר משקפיים לחבר מהכיתה? ניפץ חלון במשחק כדור מכוון היטב? התחצף למורים שונים? שבר את האמון שתלתה בו לאורך כל השנים...

    "תשקלו ריטלין, אבא ואמא של אליסף," היטב הרב מאור את משקפיו שלו, שעדיין נותרו שלמים.

    והיא – עם התנפצויות החפצים בת"ת, התנפץ כל עולמה, טבע בתוך ביצה ריטלנית עכורה.

    יצאו מהת"ת, גוויהם שחוחים, פניהם חפויות. שותקים.

    הטלפון צלצל, מפלח את אוויר הבוקר הצלול מדי שהקיף אותם.

    "גברת טוקר? זו המזכירה מבית הספר. יהודית, הבת שלך, כאן אצלי. מהבוקר היא לא מפסיקה להקיא."

    הבוקר החל רק לפני שעתיים. רק לפני שעתיים צעדה הילדה בעליזות לבית הספר, כילקוטה מתנדנד על גבה.

    עשו פניית פרסה, הובילו את רגליהם הרחק מתחנת האוטובוס, באו בשערי בית הספר של הבת. יהודית, חיוורת וירוקה גם יחד, המתינה להם ביחד עם שקית רווית מיצי מרה. מבט בפנים שלה בישר לה לא טוב.

    איכשהו עלו על מונית. איכשהו הגיעו הביתה. איכשהו קבעו תור דחוף במרפאה החדשה שלהם, שעדיין לא הכירו מספיק כדי לסמוך על רופאיה. איכשהו אספו את הקטנים מהגנים בבוא השעה שתיים. איכשהו הצליח שימי הקטן להחליק על שלולית מים ששפך בעצמו כמה רגעים קודם לכן.

    ושוב פנים חיוורות. ושוב ביקור דחוף במרפאה. ונסיעה דחופה למיון, במונית שגזלה עוד קצת מהמשכורת שלהם. וגבס שעיטר את רגלו של בן הארבע ביחד עם אזהרה ברורה: אין לדרוך על הרגל בשום פנים במשך שלושה שבועות.

    ובבית נותרה יהודית המקיאה. ובבית הצטרף אליסף לחגיגה – ופתאום קיבלו כל הדיבורים מהשיחה בבוקר שם וצורה, כשהילד לא פסק מהתרוצצותו, הציק לאחותו החולה, דפק על הגבס של אחיו הקטן, הרים את אחותו התינוקת בצורה מסוכנת – כמעט גרם להם לבלות במרפאה בשלישית לאותו יום.

    ובלילה, כשנדנדה לשווא את עגלתה של בינה הקטנה (מה קרה לה היום? בדרך כלל היא נרדמת מהר... אולי בכל זאת הזיק לה אליסף בתנועותיו הפזיזות?) – היא חשה שלבה קורס.

    מה כבר ביקשה. לשבת בשלווה?

    ולמה קפצו עליה רוגזיהם של כל אלה.

    ולמה היו עליה כולנה.



    הבוקר פגש אותה, ישנה בישיבה על הספה. שלווה כלשהי ננסכה בגופה. אפילו בינה נרדמה.

    אליסף האריך לישון. היא לא ניסתה להעירו. שיישן קצת. שיקום מאוחר. שיישאר היום בבית, ביחד עם החגיגה של שאר הילדים. אולי תצליח להכניס שיחה רצינית אִתו במהלך היום. טוב שהיום החופשי שלה הוא זה.

    הטלפון צלצל, גרם לעצמותיה להתקפד.

    הרופאה מהמרפאה החדשה התקשרה. אמרה שהגיעו התוצאות מבדיקות הדם הדחופות שערכו אתמול. ברוך ה', מדובר רק בווירוס חריף מאוד, שעתיד לחלוף מעצמו. "תקפידו על הרבה שתייה, כן?" גלגלה במבטאה הכבד, גרמה לה להנהן בלי להשמיע קול. ברוך ה', אבן אחת נגולה, בקלילות שכזו, כאילו זרת נגעה בה.

    אל הסלון דידה שימי, על רגלו וגבסו. היא מיהרה לקום אליו, להושיבו על הספה, להבטיח לו מיני מתיקה אם רק ישב בלי לזוז. ברוך ה', מדובר רק בגבס. גם זה עתיד לחלוף.

    נאנחה כשחלפה על פני חדר הבנים, רפרפה את מבטה על בכורה הישן. כה תמים הוא נראה בשנתו, כמו אותה תמימות נלהבת שהייתה בו אז במחנה הקיץ שלהם, כשבנו ביחד את האוהלים לשינה.

    אולי אין הריטלין רעיון רע כל־כך. כמובן, לא ככה, לא מיד. הם יבררו. הם יבדקו. הם ייפנו למי שצריך. רופאת הילדים במרפאה החדשה דווקא נשמעת נחמדה. היא תדע לאן להפנות אותם, כדי להעניק לו אבחון כמו שצריך לפני שיחליטו מה נכון לו.

    חזרה לסלון, הניחה את הקערה והנטלה המלאה ליד שימי העליז שלה. נטלה את ידיו, הוסיפה גם את ידיה של בינה התינוקת, שהתעוררה משנתה בלי זכר לטרדנות של אתמול.

    ואחרי שפיטמה את שניהם בביסקוויטים ואת מצפונה בהרגעות של "די, בסיקוויטים זה לא נורא כל־כך" – הרשתה לעצמה שוב להתיישב על הספה.

    לשבת בשלווה.

    רצתה לשבת בשלווה, על הספה הישנה בביתם החדש.

    והנה לה השלווה מסוג חדש. שלווה של חיים, שלווה של עומסים, שלווה של ריצות מבתי ספר למרפאות. שלווה שיש בה ילדים.

    והיא רצתה בה. רצתה לישב בשלוות הנצח הזו. בשלווה האמתית של חייה.


    מנסה לכתוב סדרה חדשה של סיפורים, שרעיונותיהם מבוססים על פרשת השבוע. היא תצטרף בעזרת ה' לסדר שכבר כתבתי, על סיפורים על פי הפרשה עצמה.
    העלה האחרון

    "מתי הוא יגיע?", חנוך הסתובב בביתו הלוך ושוב. חסר מנוחה. אחת לכמה דקות היה משקיף מבעד לחלון ושואל, ספק את עצמו ספק את בני הבית: "מתי הוא יגיע?".

    שמש אדמדמה נטבלה בים הגדול. יהלומים כסופים החלו לנקד את השמיים הכהים ומוטי, בנו היחיד, עדיין לא חזר.

    כשהחושך הפך לעבה וסמיך, והמחוגים הורו על השעה שתיים עשרה וחצי אחר חצות, הדאגה והלחץ בבית משפחת נוימן הפכו לבלתי נסבלים בעליל. "למה הוא עושה לי את זה? למה?", חנוך פיזר את השאלות בחלל הבית בזו אחר זו. "כל מה שיכולתי לתת לו נתתי. לא מגיע לי לקבל ממנו מעט נחת? רק קצת".

    "גם אני שואלת אותה השאלה", הגיבה חווה מעם המטבח. "לא כך ציפיתי לראות את מוטי שלנו".

    חנוך הסתובב במעגלים. הדאגה החלה לכרסם בו באיטיות: "למה הטלפון שלו כבוי? למה הוא לא עדכן אותי מתי הוא יחזור? מה יש לו לעשות ברחוב בשעות מאוחרות כאלו?
    עשרות סימני שאלה התפזרו בחלל הבית. השאלות היו רבות. ותשובות אין.

    "אני יוצא לחפש אותו", החליט חנוך בחלוף שעה נוספת. כל דקה נדמתה כנצח. אלא שבדיוק אז נשמעו דפיקות חלושות מבעד לדלת. מוטי נכנס אל הבית. רגוע, שליו, לא מעורב כלל לסערה שהתחוללה בגינו אך לפני שניות מספר.

    "איפה היית? אתה יכול להסביר לי? כמעט הזמנו משטרה בגללך!", גערותיו של חנוך נשמעו כזעקות כאב. אגלי זיעה ניגרו ממצחו. שני קמטים, חדים כתער, השתפלו במורד לחיו. "האמן לי, מוטי, לא מגיע לנו כל הצער הזה".

    "אבא, כבר הסברתי לך עשרות פעמים", קולו של מוטי אדיש משהו. חצוף. "אתה לא צריך לדאוג לי. אני לא תינוק, וגם את תקופת הילדות כבר עברתי. תן לי לפתח עצמאות. אני בחור בוגר".

    חווה הגיחה מן המטבח, מבוהלת: "אולי תסביר לנו, מוטי, מה יש לך לעשות מחוץ לבית בשעות מאוחרות כאלו?". דמעות נקוו בקצוות עיניה לנוכח מראהו המרושל של בנה: חולצה צבעונית שימשה כתחליף לחליפה הכהה. המכובדת. נעלי ספורט מגושמות איישו את מקומן של נעלי הישיבה העדינות. קשה היה לה להאמין שרק לפני כחצי שנה מוטי היה מבחירי הישיבה, רכון רוב היום אל הסטנדר.

    "מה זה משנה איפה הייתי?", פיהק מוטי. "אבא, אמא, אתם באמת לא צריכים לדאוג לי. אני מסתדר".
    חנוך וחווה עמדו מולו, המומים לנוכח החוצפה של בנם.

    "אני הולך לישון", הוא פיהק שוב על מנת להדגיש את עייפותו.
    "אני לא מאמין, מוטי, אני - ", המילים נעתקו מפיו של חנוך, ולפני שהספיק להמשיך את שברצונו לומר - מוטי פרש לשינה טובה, מגיף היטב את דלת חדרו.
    חנוך וחווה קפאו על מקומם. המילים של מוטי ריחפו בחלל הבית, הכבידו על האווירה.

    חנוך הסיט כיסא מן המטבח. "אני לא יודע מה יהיה עם הילד הזה", הוא השעין את גבו אחורנית. חיוורון התפשט על פניו.
    "אל תיקח ללב", הציעה חווה אגב מזיגת כוס מים צוננים. "זוהי רק השפעה של גילאי העשרה. אני בטוחה שהוא עוד יתמתן", הוסיפה באופטימיות.

    חנוך אחז בכוס המים, ידיו רעדו קמעה: "בן יחיד יש לי. את הכול נתתי לו. לא החסרתי ממנו כלום. מה בסך הכול ביקשתי ממנו? ללכת בדרך הישר. אז למה שלא יכאב לי לראות אותו כך?".

    השאלה האחרונה נשארה תלויה באוויר, מיותמת. לחווה לא היה מה לומר, שכן גם היא כאבה על מוטי שנזרק מישיבה אחת ונטש את האחרת. כמה דמעות שפכה בגינו, שיחזור אל הסטנדר, אל עולם התורה שנטש. כמה אהבה לשמוע את ניגון הגמרא הקסום שמילא את הבית באווירה קדושה, מענגת. גם חידושי התורה של בנה הנעימו את שולחן השבת המצומצם בביתם.
    "גם לי כואב לראות אותו כך – פוזל אל הרחוב", הודתה חווה. דמעה נשרה מעיניה. "הלוואי שהוא יחזור להיות מוטי נוימן, הבחור הרציני והמתמיד שהכרנו".

    בבוקר, מעט לפני שיצא חנוך לתפילת שחרית, הוא דפק חלושות על דלת חדרו של מוטי. ומאחר שלא הגיעה כל תגובה מן העבר השני, הוא לחץ על הידית באיטיות, ופתח את הדלת.

    "מוטי, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר", חנוך זרק את המילים לחלל החדר. מילותיו לא זכו למענה.
    "מוטי, אתה שומע?", הוא הסיט מעט את הפוך. מוטי לא היה שם.

    רעד חלף בגופו. הוא התיישב על קצה המיטה, החדר הסתובב סביבו. שחור.
    אחר שטו עינו על המכתבה שהייתה עמוסה בספרי קודש. פעם מוטי היה מעיין בהם. מתעמק באותיות הקדושות, מנסה לפענח את הרזים הטמונים במילים הטהורות. עתה, הספרים מונחים בעליבות על ספרייתו. מחכים לאי מי שיפתח אותם, שיתעניין בהם.

    פיסת נייר קטנה שהייתה מונחת על השולחן בסתמיות הסבה את תשומת לבו של חנוך. הוא התרומם מהמיטה, ולקח את הדף.
    "אבא, יצאתי לטיול קטן. אני צריך לחשוב קצת על החיים. אל תדאג לי - גם במקרה שאחזור מאוחר. מוטי".

    חנוך תחב את הפתק בכיס מכנסיו, ויצא את החדר. מאורעות יום האתמול צפו מול עינו בזו אחר זו. מכאיבות.

    יוסי, דוד, ואבי – חבריו של מוטי לישיבה, חלפו מול חנוך בדרכו לבית הכנסת. כולם חנטו חליפה מכובדת. לבו נצבט בכאב כאשר הרהר במוטי, שלבטח מסתובב עתה בנקודה נעלמת על הגלובוס.

    ########
    המשך יבוא אי"ה, אשמח לביקורת.
    הַיָּקָר בְּאָדָם

    רַקֶּפֶת
    קְמֵלָהּ נוֹבֶלֶת
    וְאֵין בְּרִיָּה
    תָּשִׁית לִבָּה
    צִנָּה וּכְפוֹר גָּדוֹל.
    אַיֵּה אַתָּה.

    תְּלוּלִית עָפָר וְעִצָּבוֹן
    וּבוֹר חָלָל
    וְשָׁם אַתָּה
    בִּשְׁחוֹר הוֹלֵךְ⁠
    גּוֹבֵר יָגוֹן
    עוֹלָם יָתוֹם
    אַיֵּה אַתָּה.

    חִיּוּךְ שֶׁלְּךָ וּמַעֲשִׂים
    חָרְטוּ בַּלֵּב
    גַּעְגּוּעִים.
    אֶל הַדְּמוּת
    וְרַק אֵלֶיךָ⁠
    לֵב רִיק
    חָסֵר לִי
    סַבָּא.

    מִשְּׁאֵלָה אַחַת
    וְאֵין כּוֹכָב
    יַגְשִׁים ויממש
    יָשִׁיב אוֹתְךָ⁠
    יָסִיר כְּאֵב
    יָשִׁיב אֵין
    לַיֵּשׁ.

    סְתָיו בַּחוּץ.
    יָבַשׁ עֲלֵה
    וָרוּחַ מִזְרָחִית.
    וְחֹרֶף בִּלְבָבִי
    נוֹשֵׁף אֵדִים
    הִקְדִּים זְמַנּוֹ⁠
    הִקְדִּים צֵאת
    שְׁקִיעָה בְּטֶרֶם
    עֵת.

    וְאֵין חַמָּה תֶּמֶס
    כְּאֵב.
    תִּשְׁזֹף גַּעְגּוּעַ⁠
    תְּחַמֵּם תְּנַחֵם
    תָּאִיר יָקוּם
    תִּמְתַּח חִיּוּךְ.

    תֶּחְסַר לִי סַבָּא
    עַד מָתַי?
    סִימָנִים וּשְׁאֵלוֹת
    אבריי בּוֹכִים
    מְלַוִּים לִמְנוּחוֹת
    אוֹתְךָ הַסַּבָּא שֶׁל כֻּלָּנוּ⁠
    אוֹתְךָ סַבָּא
    שלי
    בלבד.


    בעז''ה עוד אשב לכתוב שיר עליו. על מי שהיה. על הסבא היקר שזכיתי להכיר.
    יהודה יהונתן בן שמעיה אריה ת.נ.צ.ב.ה
    כעצת @נ. גל

    כתבתי סיפור לקומיקס. התכנון היה ליצור הרפתקה רגילה, אבל הסיפור קצת ברח ממני ואני כבר לא יודעת למי יתאים דבר כזה. אני רוצה לדעת אם אני סתם משקיעה את עצמי בזה. רוצה לדעת אם מישהו שרוצה לקרוא כזה סיפור.

    מדובר בפנטזיה. זה מבוסס על היסטוריה. הסגנון קצת אפל, יותר רציני. אין בזה דם (מי ששאל).

    את מי אני מדמיינת בתור קהל היעד? האמת שכבר אין לי מושג. אני הייתי נהנית מזה בגיל 12-15 אבל אין הנחתום מעיד על עיסתו.

    מוקדם מידי בשביל כריכה, אבל התחשק לי להביע את הסגנון והאווירה, אם לא הצלחתי כל כך להביע במילים. בקיצור... אני חייבת לשמוע דעה יותר נרחבת. בא לכם? לא בא לכם? אתם יכולים לשאול את הילדים/אחים שלכם בשבילי?

    1670522403845.png
    לרגל הצטרפותי לקהילה הנחשקת, אשתף אתכם בפרויקט החדש שלי.
    בס"ד הנני אוחז בעט כבר כמה שנים, בעיקר בכתיבה תורנית, אך גם בחריזה, בזמרירים לאירועים שונים ובשאר חלקי הכתיבה השונים.
    לאחרונה החלטתי לנסות לשלוח את אצבעותיי בסיפורת.
    לא אגיד לכם שאני מרגיש שהתוצאה פיקס, רחוק מכך. אבל מצד שני, יש לי תחושה שיש בזה משהו מרענן, כיוון חדש.
    ולמה אני משתף אתכם?
    לא למען הרבות לייקים, ממש לא. ברצינות! מה עושים עם זה בכלל?!
    גם לא כדי שתכירו אותי. מה זה יוסיף לכם? ולי?
    לקבל כבוד? לא. בעצם קצת כן, אבל זה לא העיקר.
    בעיקר כדי ללמוד... ללמוד אם זה מתאים לי בכלל, לקבל הכוונה והערות טובות מן המומחים בתחום, לקבל ביקורת נשכנית וקשה אם איני בכיוון. אז תפציצו! (זה לא מספיק ספרותי, מודה)... תודה מראש! אני קשוב לכם!


    פרק א. אראלים.

    שעת ערב מוקדמת ושקטה. רוח חורפית קרירה עוטפת את בתי העיר פירט בשריקה חלושה. אחרוני הילדים מהדסים לבתיהם, וריחות הטיגון עולים מכל עבר.

    צלצול חד וקולני, מנער את שכנא מעמקי מחשבותיו ומסבכי חשבונותיו.

    מלבד מכירת חלקות קבר ומצבות, עסוק איש החברה קדישא בעוד כמה עסקי נדלן מסועפים. לא איש כמו שכנא ייתן למעותיו לשכב בשקט ולהצטמק מיום אל יום.

    'שכנא, בוא מהר, הוא גוסס'... נשמע קול בהול מעבר לקו, ולאחריו קול יללה דקה.

    הוא לא צריך לשאול מי, גם לא לברר מקום מגוריו. כל העיר יודעת על מצבו הקשה של השוחט. כבר שבועות ארוכים ש'חיים דוד בן שרה פנינה' תפס את המקום הראשון ב'מי שברך' לחולים, לאחר קריאת התורה בהיכל בית המדרש הגדול.

    נוטל בתיקו את ה'מעבר יבוק', כמה נרות נשמה, את המקטרת המפורסמת, וסוכריות קרמל קטנות וחומות, להמתיק מעט את טעם המעמד.

    חובש מגבעתו, מתעטף בחלוקו, ויוצא בצעדים מהירים לבית השוחט. זו לא פעם ראשונה שלו, כבר עשור ומחצה שהוא מלווה נשמות במלחמתן האחרונה עם הגוף.

    מיום הקמת הקהילה החדשה בפירט, ממונה הוא על הטיפול בנפטרי הקהילה.

    והוא אוהב את זה. אף פעם לא התלונן אצלו לקוח, על חלקת קבר צפופה מידי, או על שכן שמסתיר את הנוף. תענוג!

    עם היכנסו, מעיף שכנא מבט קל אל השוחט החיוור. בניע ראש, מאשר שכנא כי אכן הגיעה עת פרידה, אלו דקותיו האחרונות של החולה, הוא אכן גוסס.

    אחר הווידוי, שוכב ר' חיים דוד צמוק ושדוף על מיטתו הרחבה. דממה מתוחה שוררת על פני מנין האנשים, רק המיית כנפי מלאך המוות, ומלמול אי אלו פסוקים, נשמעים בבית.

    השוחט הישיש עצום עיניים. זקנו המכסיף פרוש על השמיכה, הוא מתנשם בכבדות ובמהירות, הלב עולה ויורד כמקוף של מתפרה, וקצף לבנבן דק מבצבץ מקצה פיו.

    לא איש כשכנא, ייתן לסובבים לשקוע בדכדוך עמוק, מנגינה קלה ושקטה מזדמזמת לה מקצה פיו. 'ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט'... הנוכחים מקדירים עוד יותר את פניהם, ופיהם מלא תפילה חרישית.

    מפעם לפעם, פותח ר' חיים דוד מעט את עיניו, ומעביר מבט קל אל הסובבים אותו, ניכר כי משהו מטריד אותו, מונע ממנו לסיים את מלחמת האראלים והמצוקים.

    רק כאשר מופיע בפתח בנו היחיד, שלום מאיר, ניכר היה כי שלווה מלאכית פורשת עליו את כנפיה. נשימה קלה וחלולה נשמעת, ועל פניו נפרש חיוך של ניצחון, חיוך של מנצח.

    'שמע ישראל' אומר שכנא בקול גס, ותכף מדליק נר נשמה, תוך שהוא יורק את שארית ה'קרמל' מן הפה, 'ה' אלקינו ה' אחד' משלימים כולם ביבבות ממושכות.

    כהרף עין נמלא החדר בפעילות תוססת. החלונות נפתחים, כולם נדחקים סביב המיטה, קורעים בגדיהם, מכסים את פני הנפטר בבד לבן, מתלחשים. זה אומר 'אנא בכח', והאחר 'יושב בסתר'. הדלתות פתוחות לרווחה, בני העיר נכנסים ויצאים באין מפריע, השולחן מוסט הצידה, מפזרים מעט קש, והנפטר מועבר אל הרצפה הקרה.

    שכנא עסוק בנתינת סקירה מקפת לבני המשפחה הקרובה, על סדרי ההלוויה, על מקומות הקבורה היוקרתיים והמבוקשים, ובעיקר על פריסת התשלומים.

    אבל כבד מתפרש על העיר. בקרנות הרחובות נעשים כולם אגודות אגודות.

    זקני העיר דנים במורשתו, ובמחליפו בתפקיד החשוב. צעירי הצאן ושאר הסקרנים, דנים בגילו המדויק ואופי התפשטות מחלתו. ועל הכול עולה הקול, קול הכרוז המכריז על שעת ההלוויה.

    ואיש לא שם לבו, להתלחשות השקטה והמחויכת למדי, בין שלום מאיר היתום הטרי, לבין שכנא הקברן הוותיק.

    שלום מאיר מאשר, שכנא מאושר, והתכנית סוף סוף יוצאת לדרך!
    יום חורפי משהו. הגשם היורד נותן הרגשה של מתיקות,
    הרב יעקב צועד ברחובות העיר שמוחו שקוע בסוגיה סבוכה בעניין חתיכות של דגים.
    מנסה לברוח מרכבים העוברים על אספלט הכביש הרטוב. שנהגיהם לא בדיוק מוטרדים מכך שהמגע ה"עדין" של גלגלי מכוניותיהם בשלוליות הגשם המזוהמות יוצר תופעת טבע נדירה הגורמת למימיהם לעוף הישר על מכנסיהם של העוברים ושבים,
    כשלפתע הוא רואה אותה על המדרכה בצד מונחת כאבן שאין לה הופכין...
    בהבלחה של רגע הוא נזכר יש כאן "לא תוכל להתעלם",
    ר' יעקב מרים אותה בעדינות. עינו מחפשת במהירות סימן כלשהו כשמהר מאוד נחה עינו על המדבקה וממש שחור על גבי לבן היה כתוב שם ליעד וכידוע שם הווה סימן ,
    בסוף הדרך הארוכה כשרגליו נושאות אותו באושר מגודל המצווה לה זכה,
    פונה ר' יעקב לאשתו הרבנית כשפניו זורחות מאושר "זכינו במצווה גדולה הכיני את הדפים והטוש ולעבודה",
    והיא כאישה טובה עושה רצון בעלה יושבת וכותבת,
    "נמצאה מטריה על שם ליעד המאבד יוכל לקבלו על פי סימנים אצל ר' יעקב",
    עבר יום עברו יומים ואין כל חדש בעניין המטריה
    ועד עצם היום הזה מחכה ר' יעקב לקיים מצוות "השב תשיבם"...


    בהשראת
    צפה בקובץ המצורף 1246518
    לא טעות של העיתון, אבל בכל זאת משעשע... :geek:

    אשמח להערות והארות....

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה