קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
שלום רב.
לפניכם כתבה שפורסמה היום בכלי תקשורת ישראלי חילוני מרכזי.
הכתבה כוללת רובה ככולה טקסט מאת דוברות המשטרה. והרי הטקסט והכותרת המקורית לפניכם כמעט ללא עריכה, מלבד השמטת מספר שורות בעלות תכנים קשים ו/או מסגירים ושינוי מספר פרטים בלתי מהותיים.
והרי החידה:
הכיצד תוכלו לדעת בבטחון מוחלט כי אין המדובר במשפחה חרדית, וזאת לאחר קריאה שטחית בלבד?
מדגיש: קריאה שטחית מספיקה.
בהצלחה.
עריכה: התשובה פורסמה בתגובה מס' #13 ו#8

פרשת התעללות והזנחה של הילד בן 7: ההורים חשודים שקשרו את בנם בן ה-7 בחבל עבה, נעלו אותו באמבטיה והלכו לסידורים.


דוברות המשטרה (שפלה):
"משטרת ישראל פענחה לאחר חקירה מורכבת, את תיק החשד להתעללות וההזנחה של הילד בן ה- 7 מלוד, שנמצא על ידי שוטרים בחודש שעבר בחדר המקלחת בביתו, כשהוא שוכב מקופל בתוך שלולית מים, קשור ברגליו, בידיו ובצווארו בחבל עבה.

צוות שוטרי סיור, שוטרת ושוטר, שהגיעו אל המקום נערכו לפריצה אל הבית הנעול, כאשר אל הבית הגיעו לפתע הוריו של הילד. אביו של הילד פתח את הדלת והלך לעבר חדר האמבטיה, כאשר השוטרים בעקבותיו.

כאשר הבחינו השוטרים בילד, ניסה השוטר להתיר את החבל העבה ומשלא עלה הדבר בידו, נטל סכין, חתך את החבל העבה ושחרר את הילד. השוטרים הזעיקו אל המקום גורמי רפואה שפינו את הילד במצב בריאותי קשה לטיפול בבית החולים ועצרו במקום את ההורים.

מבדיקות רפואיות שנערכו לילד עלה חשד כי הוא סובל מהזנחה ממושכת, ועל גופו ופניו צלקות שמקורן בכוויות ונגעי עור.

עם התקדמות החקירה, עלה כי על פי החשד, אביו של הילד קשר אותו בחבל העבה והשאיר אותו כך במשך שעות ארוכות, בזמן שיצא לקניות ביחד עם אמו של הילד ושאר בני המשפחה בתל אביב.

בחיפוש שערכו השוטרים בביתם של החשודים נאספו ממצאים הקושרים את החשודים למיוחס להם וכן נגבו עדויות המחזקות את החשד כנגדם.

מעצרם של החשודים (51,36) הוארך מעת לעת בבימ"ש השלום, ועם סיום החקירה צפויה הפרקליטות להגיש נגדם מחר כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים..."


התדעו לענות נכונה, גולשי פרוג?
שלום לכם חברי פרוג ומתעניינים בכלל!

אני חדשה כאן ושמחה על הבמה ועל ההזדמנות לקשר בלתי אמצעי (מה זה, בכלל?) עם חובבי כתיבה וקריאה.

רציתי לשתף אתכם במשהו שקורא לי במהלך הקריאה- כתיבה ואשמח שתחוו את דעתכם:

אני כותבת, למגירה, עם רצון כלשהו להוציא לאור אי פעם סיפור מושלם (מה שלא קרה, בינתיים, לצערי). ושמתי לב לתופעה מעניינת שאולי דנתם עליה בפורום ואולי לא: לאחר שאני קוראת, הכתיבה הסמוכה שלי לאותה קריאה דומה בסיגנון לספר האחרון שקראתי. למשל- קראתי את מ. להמן בעיבוד פרידמן? הסגנון שלי זהה לסגנון הנ"ל. קראתי מהללאל? הסגנון שלי מתובל במשפטים עסיסיים בנוסח קינן. קוראת את דבורי רנד? מכניסה מילים תאורים עמוקים במילים קצרות. קוראת את חיים ולדר? הסגנון נעשה מסקרן, עם הומור עצמי מסוים (מקווה שהגדרתי את כל זה בסדר)

בקיצור, זה קורה לעוד כותבים?

אני מחבבת את זה, אבל זה נראה לי די מביך אם אוציא לאור והקוראים המנוסים יבחינו בגניבת-סגנון –שלא-במתכוון.

אני אשלח לכם מספר קטעים, ותנסו לראות אם אתם מזהים את הסגנון, או שזו רק תחושה שלי.
בעקבות כמה שכתבו לי באישי, וסתם כך, תחושה פנימית, אני מעוניינת לנסות לפרסם את סיפורי מהאשכול המקביל -בעיתון כלשהו בהמשכים, גם חסר שם...
אולי זה נשמע יומרני, אבל אני מאמינה שהבסיס של הסיפור מספיק טוב.
אשמח לכל המקצוענים כאן, וגם לאלו שלא יכולים להגיב, שישלחו לי הודעה אישית עם עצתם.
אשמח אם מישהי תעביר לפורום הסופרות הסגור, כנראה שם יוכלו לעזור לי יותר.

תודה רבה לכל מידע.
(קצת חוששת לפרסם את ההודעה, אבל מקווה שאפשר לסמוך על הקהל המכובד, גם מי שצופה בפורום מאחורי הקלעים:rolleyes:)
ליל טו באב, רגע לפני סגירת השערים. פתח לנו שער בעת נעילת שער.

האמת. תכננתי מאמר מבריק לחגיגת העשור של הגשש בתחומי 'פרוג'. קווים ראשוניים כבר נטוו בתוך תאי מוחי, אמורים היו להישפך בימים אלה לקובץ חגיגי, שבוודאי הייתי פותח בתיקיית 'המסמכים שלי'.

לא זכיתי.

במשך השנים שאני כאן, מנהלים באו, מנהלים הלכו. כללים נוסחו שוב ושוב והוראות הונחתו מכל עבר. הבמה המכובדת הזאת ידעה ימים כאלה ותקופות אחרות.

ואני. עיתים הייתי נכנס יום יום, שעה שעה. קורא הרבה, מחכים המון. מגיב מעט, מלייק, או תוקף חזיתית בפוסטים מושחזים מלאי התלהמות, יוצרי התפלמסות.

ופעמים, הייתי יורד למחתרת הווירטואלית. נעלם ממסכי המכ"ם לתקופות ארוכות. מתכנס לי אל תוך עצמי, עושה יותר למען משפחתי או קהילתי. ממעט את עולם הפנאי האישי.

אינני יודע כמה מתוך באי הפורום כיום ידעו להגות את השם 'פרוג' לפני עשר שנים, המקום שהיה לי לבית בטוח בתוך גלי החיים הסוערים.

אך לא עוד.

בהחלטה אחת - שאחרי דיון בן תשעה עמודים ו-178 תגובות הבנתי - שיש בה מן ההיגיון, הכל נעצר עבורי. דממה.

לא עוד דיונים ארוכים אל תוך הלילה, לא עוד כתיבה תחרותית באתגר דו שבועי והשוואה נסתרת לכמות התודות של המתחרים ולא עוד כתיבת תגובות שיכולות להחכים את מפרסמי השירים, הפוסטים, המאמרים והסיפורים.

כן. אשאר כאן בסביבה. עשר שנים לא הולכות ברגל. לא אוכל לנטוש לגמרי את אי המבטחים שמציע לי המקום.

כך. למרות שאני יודע, כי מהיום לא אוכל עוד להציב את רגלי על החוף ולהטביע בו את חותמה/חותמי, אמשיך לשחות סביב. אוציא מדי פעם את ראשי מבין גלי החיים ואציץ פנימה אל החיים השלווים או הסוערים, שיתרחשו בוודאי באי הסופרים.

ואולי. בעוד אי אלו חודשים, אולי שנים. תתחלף ההנהגה באי, מדיניות ההגירה תהפוך למקלה יותר ושוב אוכל לבוא בשער עם עוד עמך בית ישראל, המשחרים לטרף הכתיבה.

נאמתם לי מאוד. סופרים, סופרות, אוהדי וחובבי הכתיבה היצירתית, הפיוטית והספרותית. הצליחו בכל כתיבתם וקחו לכם כצידה לדרך את המשפט האלמותי שהיה ניצב בחתימתי בשפה האנגלית:

אם אתה רוצה לכתוב, כתוב! אל תדבר.
לא נעים. אבל בשתיים עשרה וחצי בלילה נשמעו דפיקות בדלת. רצתי לפתוח. בטח זה עוד משפחת נופשים עם תינוקת אדומה בוערת ששכחו למרוח לה מסנן קרינה לפני שיצאו לחצי יום של בילוי בחיק הגיהנום שבחוץ. כעת הם ככל הנראה באים לבקש אם יש בגמ"ח התרופות משחה כל שהיא שתקל על ייסוריה.

פתחתי את הדלת. בפתח עמדה אשה חסידית בערך בת 40+ אוחזת בחצאיתה מיושבת: "ההאם, הרבנית שלך נמצאת?".
שלחתי את "הרבנית שלי" לדלת.

באמת שלא נעים אבל גברת+ רכבה על אופניים מן ההשכרה המקומית, חצאיתה נתפסה בשרשרת ו... נאבעך, היא דפקה על הדלת הראשונה שנקרתה בדרכה וכעת היא מבקשת האם יש לרבנית שלי חוט ומחט לתפור את החצאית הסוררת.

תוך כדי שאני כולא את עצמי בחדר הפנימי ומחכה שהרבנית שלי תסיים לתפור את שמלתה של הרבנית הנבוכה, אני שומע את אשתי שואלת אותה: "תגידי, בירושלים את גם רוכבת לפעמים על האופניים? אם למשל את צריכה לקפוץ רגע למכולת, או סתם ביום של כיף עם הילדים בפארק?!"

- "חס וחלילה, מה פתאום!" - הזדעקה הרבנית. "זה לא צנוע שאשה תרכב בעיר על אופניים".

"וכאן?" - מנסה אשתי להבין את ההבדל.

- "הא, כאן אנחנו בנופש. שילמנו על הצימר וגם על ההשכרה של האופניים אז אנחנו מנצלים את זה, את מבינה?"

לא, אני לא מבינה.

אולי אתם מבינים את זה?
יצירתיות

ישבתי אתמול באוטובוס וניסתי לגרד משהו לכתוב, על מה אני אכתוב? איך ממציאים משהו?

קורה גם לכם?

נזכרתי שפעם הלכתי בכנפי נשרים וצד את עיני ספרון שלצערי שכחתי את שמו שעסק בעניני יצירתיות, פתחתי אותו ואיך שהוא מצאתי את עצמי קורא חצי ספר בנשימה.

המיתוס אותו הוא בא לנפץ היה 'החשיבה מחוץ לקופסא'. החשיבה מחוץ לקופסא, לדידו, מהווה יותר התיימרות מאשר מציאות, היא זורקת אותנו מחוץ לעולם המציאות בלי יכולת לחבר ענין לענין ומשכך פעמים רבות היא רק מוחקת את היצירתיות שלנו ולא מפרה אותה.

הלך המחשבה על פי אותו הספרון בנוי על תבניות, אנו חושבים ומסננים עם פרידגמות והנחות עבודה, ולכן באורח מפתיע כדאי להשתמש דווקא באותן תבניות ומתוכן ליצור ולהמציא על ידי שינויים קטנים.

הספר מדבר על יצירתיות במוצרים, והוא מונה כמה פעולות שהן פשוטות אך הן מפתח ליצירה.

א. הוספה. הוספת תכונה.

ב. גריעה. הורדת תכונה

ג. איחוד. חיבור שני מוצרים למוצר אחד.

ד. חלוקה. הפרדת מוצרים.


אחת הדוגמאות שמצאו חן בעיני היה סיפורו של המחבר על הרצאה באוניברסיטה על יצירתיות, כשהוא מגלה תעלול של הסטודנטים שהחליפו את הלורד של המרצה הקודם בלורד שאינו מחיק, עכשיו צריך לקרוא לשרת וחומרי ניקוי וששון ושמחה יהיו ליהודים

המרצה בחר שלא לגעור לא לקרוא לשרת אלא לקח את זה כבעיה כיתתית, איך אנחנו יכולים באמצעים שיש לנו בכיתה לטפל בבעיה.

המרצה הורה לכל הסטודנטים להוציא את כל אשר בכליהם, יצאו שם בירות, חמאת שיאה, שפתונים ודואדרנטים, וגם חבילת מלפפון חמוץ. בדקו את החומרים אחד לאחד וכו', עד שהגיעו לחפצים שהיו על שולחן המרצה.

הלורד המחיק ישב שם בנחת וחיכה.

ואופס, הנה רעיון המחץ. הלורד המחיק מכיל הרבה פולימרים שגורמים לכך שהוא לא מתקבע, כאשר עברו עם הלורד המחיק על הלורד הלא מחיק, נוצרה אפשרות למחוק את שניהם.

אך זה עדיין לא הכל

סטודנטית ביישנית הציעה, שאולי גם כמות הפולימרים הקטנה שיש בלורד הלא מחיק בכדי שיתאפשר לכתוב בו, היא עצמה תספיק בכדי למחוק את הכתיבה הקודמת.

ואכן, הלורד הלא מחיק הוא זה שפתר את הבעיה.

היצירתיות היא לא בחוץ, בשמים, המעין הוא בפנים. וזה היה השלב שבו המרצה ביקש לקרוא לשרת..


אז מה לעניננו?

חשבתי, שאולי הדרך הכי פשוטה (בשבילי, ואולי גם אחרים יתקדמו על ידי זה) היא לקחת אירוע פשוט שמופיע בעיתון, הכי בנאלי שיש, ולנסות לפתוח אותו, יש שביתה במפעל הצבעים, מה מרגיש מנהל העבודה, על מה הבעלים כועס, איך אשתו של יו"ר ההסתדרות מקבלת את בעלה שרותח מזעם, וכו' וכו'.

אז לקחתי את הנושא של חסימת המעברים מהרשות לישראל, וניסיתי לראות אותו מבעד למבט של אחד מהצדדים המעורבים בו.

אם ימצא חן בעיניכם, תוכלו להעלות גם כן צדדים נוספים לאותו הסיפור, או לפתוח את העיתון מחר ולהביא לנו באירוע הכי נדוש זוית חדשה ובלתי מוכרת.
אני רוצה לכתוב כמה סיפורים היסטוריים, השאלה היא האם הסיפור יאכל טוב יותר ע"י סיפור דברים כהווייתם. או על ידי יצירת דמות מאותה התקופה המעבירה חוויות שחוותה לאדם אחר. לדוגמא-

יום רגוע היום, נעלי מפצחות עלים יבשים להנאתן, האויר שורק לו שיר רוח, הרכבים מעשנים בשיירה ומשתעלים קלות בהנאה.
שער הברזל הזקן, פניו ידעו ימים אפורים יותר אך עדיין צועק בפתיחתו כבצעירותו. עץ האקליפטוס נרעד קלות, כמו מתאמץ להרים את שביל האבנים בעוד כמה סנטימטרים.
דלת העץ המבריקה מעידה על הסמרטוט שעבר עליה, משאיר אחריו ריח נפטלין חזק, שדבק בו כששכב מקופל סימטרית לצד ערמת הממחטות המעומלנת.
שקית התפילין התיישבה במקומה הקבוע, אני פניתי לאכול את ארוחת הבוקר הרגילה, סרדינים קטומי ראש עם מריחת חמאה על לחם שחור, וכמובן כוס סודה קרה.
כשהאורלוגין מצלצל שנים עשר צלצולים אחד הנכדים נכנס מתנשף ומתנצל על האיחור, אני מרגיע אותו ואומר שכאן זה לא רכבת, מותר לאחר.
בוא שב ואספר לך....
פעם אמרה לי חברה שהיא לא מסוגלת לקרוא ספרים על השואה.
ואני, שמגיל 13 קראתי את "ניחוח פרחי שלג" ו"לך לך בני" 3 פעמים בשנה, לא הבנתי אותה.
"אנשים עברו את זה ואת לא יכולה לקרוא על זה?" שאלתי אותה בפליאה.

***

מאז החתונה, קשה לי לקרוא על גירושין, אלמנות, או בעיות קשות בנישואין,
ומאז שנולד הילד הראשון, קשה לי לקרוא על לידה שקטה, מוות עריסה וילדים פגועים.
סיפרתי על כך לחברתי והיא שאלה בפליאה: "אנשים עוברים את זה ואת לא מסוגלת לקרוא על זה?"


בשנים האחרונות הספרות החרדית עברה סוג של מהפך, ולא אני המצאתי את זה.
הרבה נושאים שפעם לא היו נידונים ביותר מ-4 עיניים, היום נמצאים על השולחן. מטבע הדברים, הנושאים האלו ברובם לא עוסקים בצד השמח של החיים.
כרגע אני לא רוצה לדון מה המעלות ומה החסרונות של המצב הזה. הוא קיים ולא ישתנה יותר.

הנושא שמעניין אותי הוא הצרות והקשיים שמופיעים לאחרונה בספרים בכמות כל כך גדושה, והצורה בה הם מוגשים.
אין ספק שקריאה על קשיים וצרות עשויה ללמד הרבה, לחדד רגישות ולפתוח כיווני מחשבה חדשים.
כל השאלה היא באיזו צורה.

לטעמי יש שני סוגים עיקריים של ספרות שמדברת על קשיים/בעיות/צרות:

1. ספרות שמתארת התמודדויות בצורה בריאה (התיאור בריא, לא שההתמודדות בהכרח בריאה).

מאפיינים:
  • הקורא יכול להזדהות עם הגיבורים ולהתמודד עם הקריאה גם בלי ערימות טישיו ועיניים אדומות, ועדיין להפיק תועלת גדולה מהקריאה.
  • הקושי מאוד ממוקד, אדם אחד לא יתמודד עם מידי הרבה צרות. (אני חושבת שגם בחיים האמיתיים רוב האנשים שמתמודדים עם קשיים לא מתמודדים בכל הזירות).
  • הדרך שבה הגיבורים מתמודדים עם הקשיים, ברורה, ויכולה ללמד אותנו להבין איך אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים. (אולי גם לעזור לנו להתמודד עם קשיים דומים? ספק)
דוגמאות:
  • לחיות וחצי
  • המשך יבוא
2. ספרות שנראה שמטרתה בעיקר להתעמק בקושי של הגיבורים.

מאפיינים:
  • ירידה לפרטים צהובים שלא תמיד רלוונטיים.
  • הנושאים יהיו קיצוניים מאוד. לא מספיק לדבר על אמא לילד פגוע, לדוגמא. חייבים להוסיף שההורים גרושים/חולים, היא התעכבה בשידוכים זמן רב, לבסוף מצאה את שחיפשה והזוגיות מצוינת. הם חיכו זמן רב לילדים, ואז נולד הילד הפגוע, וזמן קצר לאחר מכן הבעל נפטר מתאונת דרכים או משהו.
  • סיפורים פשוטים יותר, לא יסחטו מהקורא מספיק רגשות.
  • הרבה פעמים לא ברור התהליך של היציאה מהקושי. דברים פתאום יקרו מעצמם, החולה האנוש יחזור לאיתנו על ידי תרופה חדשה שפותחה ממש בחודשים האחרונים, הגיבורה תקלוט פתאום שהכל משמיים ותמשיך לחיות עם הדברים שהיא לא יכולה לשנות.
דוגמאות:
  • צונזר.
לסיכום: לדעתי, גם ספרים על קשיים, וגם ספרים על צרות קשות ורעות, לא אמורים לגרום סבל למי שקורא אותם.

מה דעתכם?
מה דעתכם על מפגש בבית אחד החברים, כעשרה משתתפים בערך, נניח במודיעין עילית (שהיא מרכז חרדי בין ב"ב לירושלים)?
מי שמעוניין שיכתוב כאן, אם יהיה ביקוש אנסה לארגן דבר כזה.

מה טוב בזה?
לראות את הפרצופים מאחורי הניקים, לדון על כתיבה לסוגיה, להתפעם מאיכות האישים שנמצאים פה.

מה המחיר?
נניח 20 שקלים לכיבוד. או 15.

מה התפריט?
ג'אנק פוד במיטבו + בירה לבנה ושחורה, ככל ויספיק הכסף.

מי יבוא?
התותחים של הפורום, או כל מי שרואה את עצמו ככזה בעתיד.

מי לא יבוא?
בערך כמו הגאולה השלימה בב"א. עד שלא יקרה - לא נדע מה בדיוק יקרה. האמונה שלי היא שכל משתתפי הפורום יגיעו.

מתי המפגש?
אין סיבה לדחות. בואו נסכם שזה יהיה השבוע, התאריך המדוייק יימסר באישי.

אני מוכן לבוא אבל לא רוצה שיידעו מי הניק שלי בפורום.
המפגש יהיה כרוך בהזדהות מלאה של כל השותפים, ובהתחייבות חתומה מראש לא להוציא דבר החוצה מהמפגש.

אני מוכן לבוא בתנאי שמנהלי הפורום יבואו
נראה, ננסה, נעשה הכל כדי שזה יקרה.

אני מוכן לבוא רק בתנאי שחיים דיקמן יבוא
אממ... גם אני רוצה שהוא יבוא, אבל הוא איש עסוק. מבטיח לנסות להביא אותו בשלל אמצעים.

מה סדר היום המתוכנן? כמה זמן המפגש?
כשעה וחצי לערך, בתחילת המפגש כל משתמש יציג את עצמו במשך כשתי דקות. לאחר מכן דיון חופשי.

האירוע בחסות של?
אף אחד. מפגש חברי נטו.

מי ישא דברי פתיחה?
אני.

מי ישא דברי נעילה?
אני.

אני ביישן ולא רוצה לדבר מול כולם, מה עושים?
הכל בסדר. מי שלא רוצה לדבר לא יוכרח לדבר. הכל בפנאן, בכיף, בנעימות.

עד מתי צריך להחליט?
לא צריך להחליט. רק לכתוב שאתה בא, ואתה בפנים.
בתור עורך תורני, אני רגיל לעבוד בתור 'מתרגם סימולטני' – לוקח קטע מספר בארמית או בלשון הקודש רבנית 'כבדה', ומתרגם את זה לשפה מקובלת ומובנת, שיהיה מובן ונח לקורא הפשוט.

סבור הייתי שתפקיד התרגום מתחיל ומסתיים בין כרכי הספרות הרבנית והתלמודית ותו לא.

משעה שהוצרכתי להקריא ספרונים לילדיי הפעוטים, גיליתי שעלי להמשיך וליטול על עצמי את תפקיד המתורגמן.

משום מה, החליטו כותבי הספרונים, הלכה למשה מסיני, שסיפורי ילדים צריכים להיכתב בחרוזים. לצורך כך, הם ישנו את מבנה המשפט המקובל, יביאו מילים קשות ולא מובנות לילדים (לעתים גם למבוגרים!), ובאופן כללי, ילד – ובפרט פעוט בגילאי שנה שנתיים, לא יכול להבין את פשרם של המילים שבספר. משום זאת ועקב כך, תוך כדי קריאת הסיפור בעיניי, אני מספר אותו לילדיי במילים פשוטות ומובנות, במילים תקניות לחלוטין, אבל כאלו שאנחנו נוהגים לדבר בהן בבית, לא כאלו של בית מרקחת, על מנת ששעת הסיפור תהיה שעה נעימה וקליטה, ולא שעת תהייה ובהייה.

גם מניסיון אישי אני יכול לומר – צרוב בי היטב זיכרון ילדות ישן, שלאחר תחנונים מרובים לאחותי הגדולה, היא מסכימה לקחת ספר ילדים ולהקריא לי מתוכו, ואני יושב ובוהה לידה, כשהמילים חולפות ליד אוזניי בלי הבנה.

יאמרו כותבי הספרונים – מאד חשוב להשתמש במילים גבוהות, בשביל ההתפתחות של הילד, וכו' וכו'.

זה לא מקובל עלי. מותר לילד לשמוע סיפורים מובנים וקליטים, גם בלי לחנך ולפדגג אותו על כל צעד ושעל!

האם אתם הייתם מוכנים שיבוא מישהו לספרייה שלכם, יקח את כל הספרים שאתם אוהבים, ויחליף את כל המילים שבהם למילים כבדות פיוטיות ומליציות, כאלו שצריך דקה או שתיים להבין מה הפירוש שבהם, בשביל ש'יתפתח בכם החוש הלשוני והדידקטי'?

למה אצל הילדים שלכם זה מקובל עליכם?!

אשמח מאד לתגובות.
ארנסט מאלי (Ernest Lalor Malley) נולד בבריטניה בראשיתה של המאה הקודמת. חברי ילדותו תיארו אותו כטיפוס מופנם, בעל נפש פיוטית והתבוננות מעמיקה. חייו היו רצופים אבדן, סבל ומכאוב. דבר שֶמִן הסתם תרם למבטו הייחודי על העולם.
בגיל 17 החל ארנסט מאלי לכתוב. בתחילה הוא ניסה את כוחו בכתיבת פרוזה, אך עד מהרה מצא את מקומו בכתיבת שירה.
הייתה לו כתיבה עשירה ועמוקה, עשויה שכבות ורבת רבדים. לא רבים ירדו לעומק כוונתו והצליחו להבין את שיריו.
הוא הושפע רבות מהשירה המודרנית, ובעיקר מכתביו של ריימונד סליפט שהיווה ה'השראה שלו לאמן אמיתי'. מאלי תיאר שהיה קורא את שיריו של סליפט עשרות פעמים ברצף. פעם מהר ופעם לאט, פעם בקול ופעם בשקט. הוא סיפר שכך היה מתחבר ליצירה מכיוונים שונים, ומוצא בה גוונים חדשים.

בשנים הבאות כתב למגירה מאות שירים. הוא השקיע את כל כולו ביצירה שלו, אך הוא לא תכנן לשתף בה את העולם. הוא חשש שהעולם לא יבין אותה לאשורה. משום כך נמנע מלפרסם את שיריו בבמה כלשהי.
מאלי לא כתב באופן סדיר. לפעמים היו יכולים לעבוד חודשים ארוכים בהם לא כתב מאומה, לעומת זאת היו שבועות בהן כתב שיר כמעט מדי יום.
'השראה היא כמו אהבה', אמר פעם, 'אי אפשר לגרום לה להגיע, אך כשהיא שם, היא לא נותנת לך מנוח'.

לאחר מותו ממחלת ה'גרייבס', מצאה אתל - אחותו של ארנסט - כמה מהשירים שלו ושלחה אותם למשורר מאקס האריס.
מאקס האריס היה משורר ידוע בפני עצמו, אך מעבר לכך הוא נחשב לאחד מגדולי המבינים בתקופתו בשירה ובאמנות. הוא הוציא לאור את מגזין השירה הנחשב "Angry Penguins" (פינגווינים כועסים) שהיה אחת הבמות היוקרתית למשוררים מרחבי העולם.

האריס התלהב מהשירים של ארנסט מאלי ופרסם אותם במגזין שלו. אחותו של ארנסט שלחה עוד ועוד שירים של אחיה, ואת כולם מאקס האריס פרסם במגזין שלו כשהם זוכים לתשבחות מהמבקרים, המשוררים והמרצים לספרות.
גיליון הסתיו של Angry Penguins בשנת 1944 הוקדש כולו ליצירתו של ארנסט מאלי. הגיליון עוטר בציורים בהשראת שיריו של מאלי, אותם צייר סידני נולאן, שנודע בשנים שלאחר מכן כאחד הציירים האוסטרליים המובילים של המאה ה-20.


טוב. רוצים לשמוע קטע? ובכן, מעולם לא היה אדם בשם ארנסט מאלי.
את המשורר ארנסט מאלי ואת אוסף שיריו המציאו שני חיילים משועממים בני 26 ששירתו בצבא האוסטרלי. שני החיילים, ג'יימס מקאולי והארולד סטויארט, חמדו לצון מתוך כוונה ללעוג לשירה מודרנית, ולהוכיח שהיא חסרת ערך ספרותי. הם בדו את שמו של המשורר ואת סיפור חייו ה'טראגי' בתוך שעות ספורות. ושלחו את המכתבים למאקס האריס בשם אחותו הדמיונית של ארנסט המומצא.

השירים הורכבו מקטעי משפטים שהועתקו מספרות אקראית, מילון אוקספורד ומילון ריפמן לחרוזים. כך למשל השיר: "ביצות מדמנות, בורות חפירה ומקומות אחרים של מים עומדים משמשים כבית גידול… כעת מצאתי אותך אנופוליס שלי", נלקח מילה במילה מחוברת הדרכה של הצבא לשהייה בתנאי בתי גידול של יתושים.

השניים סיפרו כי "לא הושקעה כל מחשבה לטכניקת החריזה פרט להדגשה מדי פעם של הרשלנות בכתיבה… לאחר שסיימנו את מלאכת כתיבת השירים כתבנו הקדמה והצהרה יומרניות ביותר וחסרות כל משמעות… חלק זה לקח לנו יותר זמן מחיבור יצירותיו".

ועכשיו תחזיקו חזק. כשהשקר הגדול התפרסם, האריס המשיך לדבוק בהערכתו לשירתו של מאלי על אף הלעג שספג, וטען ש'לעיתים המיתוס גדול יותר מיוצרו'...
הצטרף אליו הרברט ריד, משורר ומבקר ספרותי בריטי נודע, ואחד ממיסדיו של ה-Institute of Contemporary Arts (מוזיאון לאומנות עכשווית) בלונדון. ריד טען שאפשר ליצור אמנות גאונית גם אם כוונת היוצר היא זיוף, חיקוי ולעג.

גם משוררים מאסכולת ניו יורק נודעו בחיבתם למאלי. קנת קוצ', טען שמעשיהם של השניים ראויים לחיקוי אבל לא כאקט פולמוסי אלא כאקט אומנותי. ג'ון אשברי טען שכוונות אינן רלוונטיות לתוצאות, ושתפיסתנו של טוב, רע, אמיתי ומזויף נתונים לשינוי מתמיד. השניים לימדו את שירתו של מאלי באוניברסיטת קולומביה ובברוקלין קולג', וכללו שניים משיריו במגזין האוונגרד שהשתתפו בעריכתו "Locus Solus" בשנת 1962.

את המסקנה ניתן למקאולי וסטיוארט לומר בלשונם: "עובדה זו אינה מוכיחה היעדר אינטליגנציה מוחלטת מצידם, למרות שיתכן שזה נראה כך. אך היא מוכיחה כי אופנה ספרותית יכולה להפוך לבעלת עוצמה היפנוטית עד שהיא גורמת להפסקת פעולתה של אינטליגנציה ביקורתית אצל מספר רב של אנשים".
קישור לבלוג: סלחני הקיטש / מ. י. פרצמן

וזה הביא אותי לשאלה הבאה:
למה, למה אנחנו, בתור עם הקוראים, לא יכולים לוותר קצת לסופרים באזור הקיטש? הרי אם נהיה יותר סלחניים, ונרשה לסופרים להשאיר גיבורים מועדים לתליה בחיים – לא היינו צריכים לספוג כל כך הרבה אבידות!
סלחני הקיטש

הקונפליקט:


הוא הזיע. ידיו רטטו. צמרמורת קרה טיפסה במעלה גבו, מטלטלת את כולו. הוא התהפך לצידו השני, מנסה לסלק את תרחישי האימה, ללא הצלחה.

חרדה אחזה בו, אימה מוחשית. הוא היה מסוייט. צרחה חדה, מזעזעת, פילחה את האויר והוא התעורר, מבועת.

נטל את הטלפון בידיים רועדות, מקיש במהירות את המספר שהכיר כבר בעל פה, שהעלה לו בכל פעם תרחישי זוועה חדשים. צלצול, שניים, וקול שקט ואכזרי המודיע לו שהגיע לתא קולי.

העורך שלו נטש אותו. ניתק קשרים.

הוא לבד.

הפחד וחוסר האונים היו מוחשיים ומאיימים, גורמים לבחילה זוועתית לערבל אותו. הוא היה לבד. נואש.

רגשות האשמה הנוקפים לא איחרו לבוא. למה, למה בעולם הסכים להכניס את עצמו לכל הסיוט הזה.

ומה, מה יעשה עכשיו.

למה הסכים אי פעם להיות סופר?!

צד ראשון:

"בסדר, בסדר!" הוא צרח. "אני אהרוג אותו! תעזבו אותי כבר!"

הם לא עזבו אותו. קרים, אכזריים ונוקשים, המשיכו להתעלל בו ללא הפסקה. הם לא האמינו לו. ובצדק.

"די כבר!" בכה, מנסה לדבר אל ליבם, "אני אהרוג אותו! תעזבו אותי! אני אהרוג!"

הדמעות, הצרחות, הבעיתו אפילו אותו. אבל הם לא השתכנעו. הם ידעו שהקריעה הפנימית וחיבוטי הנפש שלו עלולים לגרום לו לבסוף להחיות את האיש. והם היו נחושים בדעתם לא לאפשר לו לשגות בטעות האוילית הזו.

"תעזבו אותי..." הוא יבב, ללא הועיל. רגשות האשמה עדיין היו חזקים יותר ממנו, אימתניים וסוחטים את כל כולו.

הוא ידע שהוא לא יכול להרוג אותו. באותה בהירות בה ידע שאין לו ברירה אלא להרוג אותו.

אבל הוא לא יכול. הוא גם לא יכול שלא.

אם הוא יהרוג אותו, הקוראים יהרגו אותו.

צד שני:

היה לו קר. אלפי כוכבים שייטו בחלל החדר, קרבים ומתרחקים, מסתחררים במחול עוועים מטורף. הם קרבו אליו באיום, שאגו מולו בקולות מהדהדים, מבעתים.

הם הניפו לעברו אצבע נוראית. אצבע אכזרית. הפנו לעברו את האשמה החמורה מכל, "רוצח".

הוא צרח מבכי, מסוייט מייסורים. מרט את שערותיו בייאוש. הוא היה חסר אונים ולא הייתה לו שום דרך מוצא. הדמעות זלגו במורד לחייו בלי מעצור, ליבו סחוט. "אני..." הוא ניסה, "לא..." לגם אויר, "לא... רוצח. לא".

הם לא האמינו לו. הרימו את הדפים מול עיניו, מראים לו את הדם שהוא שפך, שחור על גבי לבן.

"בסדר". הוא נסחט סופית. כבר לא היה לו מה להפסיד. "בסדר", לחש שוב. "אני לא אהרוג אותו".

לרגע אחד היה שקט.

ברגע לאחריו נשמע פיצוץ, אלפי סירנות מייללות החרישו את האויר, שואגים באוזניו. "קיטשי, קיטשי". הם קיללו. "נבוב. רדוד".

*

הפיתרון:

?

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה