קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בפוסט הזה ננסה לעשות סדר ב'איך מתמחרים כתיבה'.

אין צורך לחגור חגורות, זה הולך להיות פשוט מאוד.


אבל היי, רגע...

לפני שנתחיל חשוב לחזור ולהדגיש שוב:

כל הנכתב כאן, הוא רק מתוך הידע וההיכרות הפרטיים שלי.

סביר להניח ויתכן בהחלט שיש לכם שיטות או דרכים אחרות – ולא רק שזה בסדר

זה גם בדיוק המקום לשתף אותם לציבור הרחב ולהעניק לכולנו תועלת...


+++


בכתיבה יש 4 שיטות תמחור.

כל אחת מהן מתאימה לאופי אחר של כתיבה.


השיטה הראשונה – סימני דפוס (תווים בלע"ז)
זוהי שיטה פשוטה בהחלט: התשלום מחושב לפי מספר הנקישות על המקלדת.

הקשתם הרבה – תקבלו הרבה, ומכלל הן אתה שומע לאו.


(ואז הלקוח שואל: כולל רווחים?

ואנחנו עונים לו: אלא מה, רוצה שאני לא יעשה רווחים במסמך?...)


שיטה זו טובה בעיקר לפרוייקטים ארוכי טווח, כגון ספרים, סיפורים או כתבות ארוכות.

בעיקר כאשר כמות החומר היא הנעלם הגדול בתמונה.



השיטה השניה – שעות עבודה
מי לא מכיר את שיטת העבודה הזו, המקובלת כיום כמעט בכל עסק...

בשיטה זו טוב להשתמש במקרה שאתם חוששים שהלקוח עומד לדרוש ליטושים ושינויים עד אין קץ...

ככה אתם יכולים להיות רגועים שכל דקה שלכם - מטפטפת שקלים נוספים לשורה הירוקה החשבון הבנק שלכם.


השיטה השלישית – פר מוצר
קביעת מחירון / תעריף לעבודה.

לאמור:

מכתב – 300 ₪

פוסט – 250 ₪

פרוספקט – 1500 ₪

כתבה שיווקית סטנדרטית – 1000 ₪


כמה קצר, ככה פשוט!

תמחור זה טוב ללקוחות מזדמנים ועבודות קצרות.

הוא גם יכול לחסוך אנרגיות מיותרות,

אם אנחנו מכירים את עצמינו ויודעים להעריך נכון את אופי העבודה ולוודא שהמחיר יהיה משתלם עבורנו.


השיטה הרביעי - ריטיינר

[או במילים פשוטות: תשלום חודשי קבוע]

סיכום על תקציב חודשי קבוע, במסגרתו הכותב מספק לגוף המשלם שירות כתיבה.

דוגמא:

עמותת 'אש בעיניים' רוצה שירותי כתיבה שוטפת, שתכלול:

מכתבים לתורמים + פוסטים לפייסבוק + ידיעות קצרות לעיתונות 'מעט לעט'

השירות הזה יעלה לה 4,500 ₪ בחודש, כולל חודשי חגים ובין הזמנים.

כמובן שיש צורך לסכם מראש מה השירות לא יכלול.

למשל: כתיבת פרוספקטים ואתר אינטרנט – יתומחרו בנפרד.



****

עד כאן שיטות התמחור.

בפוסט הבא נציף את הבעיות שיש בכל שיטה

ונגלה את הדרך היעילה לפתור אותה.


[רמז והמבין יבין:

אפשר לשלב בין שתי שיטות בשיטת 'היקר מביניהם'...]


תזכורת אחרונה לפני המראה:

לתועלת הדיון ולהעשרת השיח, אל תהססו לכתוב כאן כל שאלה, סיטואציה, פרובלמה, שיטת תמחור אחרת, בעיות קיימות, סיפורי לקוחות, וכל מה שקשור באופן ישיר לנידון המקצועי והחשוב שלנו.

אה, עוד משהו: אל תשכחו להצביע בסקר...

ושוב תודה על הפידבקים החמים ועל ההשתתפות...
סופרים וסופרות, כותבים וכותבות,
חנוכה שמח ומלבלב. (יותר מתאים מאיר וחמים? לא משנה, שישאר ככה)

אז כן, כמו בכותרת:
עוד רגע והיא כבר פה, הספרייה הדיגיטלית החרדית.

מה דעתכם, ככותבים?
רוצים להעלות חומרים? יש לך ספרים שרוצים לראות אור ללא עלויות?
רוצים פרסומת?
רוצים לעשות כסף מכתיבה???
בואו, קחו חלק במיזם שלנו. תצטרפו לצוות הסופרים שלנו.
לא אכפת לנו אם אתם ידועי שם או לא, אם כבר הוצאתם ספרים לאור או לא. השאלה היא אם יש לכם חומר, מקורי, שלכם.
(צוות הספריה מותיר לעצמו את הזכות לא לפרסם ספרים שאינם מותחים דיים או מרגשים עד פרצי בכי בלתי נשלטים. סתתתתם)

מה עוד אתם רוצים?
כשאתם קוראים 'ספריה דיגיטלית', מהו החלום הישן שלכם שמתחיל לרעוד בהתרגשות - של טרום - התגשמות?

אנא תענו לסקר, ותכתבו את דעתכם, ככותבים, על הבמה החדשה שאנו יוצרים כעת. היא חשובה לנו!

צוות הספריה המקצועית (מבית "אמא אלופה")

נ.ב.
אין זה המקום להעלות לדיון את נאותות הרעיון, את נוחות הקריאה, את התנגדות הרבנים הפוטנציאלית, ואת כדאיות או אי כדאיות ההפקה. עניינים אלו בטיפול:)
עם זאת, אשמח לכל הערה או הארה שיבואו בהודעה פרטית, או במייל שלעיל.
מאת סקוט סליק, APS Observer

שימוש תקני בשפה הוא בהחלט מטרה ראויה - אבל אין צורך להפריז בחשיבותו
זמן קריאה משוער: 4 דקות



ככל שאנחנו יודעים יותר, כך אנחנו כותבים ברור פחות. זו יכולה להיות הדרך הפשוטה לסכם את התובנות המרכזיות של פרופסור סטיבן פינקר, לגבי הגורמים הקוגניטיביים והפסיכו-לשוניים לכתיבת פרוזה – לרבות כתיבה אקדמית – מעורפלת ומסורבלת. פינקר, בלשן באוניברסיטת הרווארד, כותב על ״קללת הידע״ הזו בספרו האחרון, ״חוש הסגנון: מדריך הכתיבה לאדם החושב של המאה ה-21״.

לדידו, קללת הידע היא רק אחת ממלכודות הכתיבה – כמו שימוש יתר בקלישאות או שימוש לא מושכל בצורת הסביל. אבל היא רלוונטית במיוחד עבור סטודנטים שכותבים עבודות ועבור חוקרים שכותבים מאמרים לפרסום בכתבי עת – ולצורך העניין, גם עבור מרצים לפסיכולוגיה, מאחר שרבים מהעקרונות של כתיבה בהירה ואפקטיבית תקפים גם להוראה. כפרדיגמה הוא משתמש במבדק מפורסם לתיאוריה של תודעה (Theory of mind) אצל ילדים שבו הנסיינים מזמינים ילדים למעבדה, שם הם נותנים להם קופסת ממתקים. הילדים, שמצפים למצוא ממתקים בתוך הקופסה, מוצאים במקום זאת עפרונות. בסופו של דבר, לא רק שהילדים מאמינים שילדים אחרים במעבדה יצפו למצוא בקופסה עפרונות, הם גם יאמרו שהם עצמם ידעו מה הייתה תכולת הקופסה מלכתחילה. הילדים לא מסוגלים לשחזר את חוסר הידע שהיה להם בנוגע לתוכן הקופסה לפני שגילו שמדובר בעפרונות.

מחקרים רבים מראים כי על אף שילדים מפסיקים בשלב מסוים לעשות את הטעויות הבוטות שגורמת המגבלה הקוגניטיבית הזו, גרסה מרוככת שלה עדיין נשארת אצל מבוגרים, כך לפי פינקר. אנחנו נוטים להניח שאנשים מבינים את המילים שאנחנו משתמשים בהן, שיש להם כישורים דומים לשלנו, ושהם מודעים לעובדות האזוטריות שאנחנו תופסים כידועות לכול.

אין די בניסיון להזדהות עם הקורא כדי להתמודד עם קללת הידע, מאחר שכפי שנמצא במחקרי פסיכולוגיה חברתית "אנחנו לא כל כך טובים בלנחש מה אנשים אחרים יחשבו, אפילו כשאנחנו ממש, ממש מנסים". כותבים צריכים, בין השאר, לתת לקורא מייצג לקרוא את הטיוטות המוקדמות של העבודה שלהם. "פעמים רבות נופתע לגלות שהמובן מאליו עבורנו אינו כזה עבור אף אחד אחר", הוא אמר. הם יכולים גם לשכתב את הטקסט שלהם מספר פעמים מבלי להוסיף לו תוכן, כשמטרתם היחידה היא להפוך את הפרוזה שלהם לבהירה ומובנת.

פינקר דוגל בסגנון כתיבה "קלאסי", תיאורי ודיבורי יותר מאשר הסגנון המתגונן והמודע לעצמו להחריד שחוטאים בו בימינו. סגנון שמאפשר לכותב להימנע מההתנצלויות וההצהרות הזהירות שנפוצות כל כך בכתבי העת האקדמיים, המתובלים בביטויים כגון "במידה כלשהי", "כמעט", "באופן יחסי" ו"נראה ש-". פינקר מזהיר גם מפני ציות עיוור לכללי הדקדוק הטהרניים של השימוש "הנכון", כשהוא מזכיר שכללי השימוש הם, במקרה הטוב, פשוט "קונבנציות המתפתחות לאיטן". הוא מזכיר כי בלשנים מצאו שרבים מכללי הדקדוק המפורסמים האלו מנוגדים להיגיון, שלעתים גם המשובחים שבכותבים לא שומרים עליהם בעצמם, ושהם לא יותר מפולקלור דקדוקי. לדוגמה, מילונים מודרניים מתירים את המבנה האנגלי של פיצול שם הפועל (Split infinitive; למשל ב-to scientifically illustrate) שנחשב ללא תקני, אם כי רבים משתמשים בו ביום-יום.

"שימוש תקני בשפה הוא בהחלט מטרה ראויה", הוא מסכם, "אבל אין להפריז בחשיבותו; הוא החלק הכי פחות חשוב במה שעושה כתיבה לטובה. הוא מחוויר לעומת שמירה על סגנון קלאסי, סידור קוהרנטי של הרעיונות והתגברות על קללת הידע, וזאת מבלי להזכיר הקפדה על עובדות והצגת טיעונים מוצקים".

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ביום ראשון 30 באוגוסט 2015 על־ידי סקוט סליק, APS Observer .
הפעם, ברשותכם, הטיפ יהיה קצר ותמציתי.

אז קדימה, ללא הקדמות מצטעצעות ומיותרות, בואו ניגש ישר לענין:


נוכל! מה אתה לוקח ממני כסף על 'בלה בלה'?!

מה? מכתב פשוט של חצי עמוד עולה 300 שקל?!



התשובה היא: כן.

הכתיבה שלנו היא לא 'בלה בלה'.

הערך שלה אמור להימדד ב"מה היא שווה ללקוח".

היא חלון הראווה שלו.

הפָּנים של הארגון / העמותה / האתר שלו.

היא אמורה לשרת את המטרה שלו

להביא לו תורמים / לקוחות / גולשים / לידים / מתעניינים.


אז אם בקשת הלקוח היא מכתב פנייה לתורם

האיש שמאחורי השפופרת אמור להבין את הדבר הבא:

אנחנו לא מוכרים מילים, אנחנו מוכרים ערך.

בדיוק כמו ששיחת מכירה טובה היא לא בלה בלה.

כך מכתב טוב שעשוי להניב ערך, שווה כסף!

כן, גם אם לוקח לי לעשות אותו

עשרים וחמש דקות על השעון!

still-life-851328_1920.jpg]

במילים אחרות, ותודה שאתם עדיין כאן,

הערך של המילים נמדד לפי הערך שהן נותנות ללקוח!

אם אנחנו מספקים שירותי כתיבה לצורך מילוי עמודים בעיתון המקומי

סביר להניח שהכתיבה שלנו לא תהיה שווה הרבה אצל הגוף המשלם.


לכן, בדרך כלל - וכאן אנחנו מגיעים לנקודה המעשית

הכסף לא נמצא בכתיבה לעיתונים.

זה טוב אולי כפרסומת לעצמינו.

הכסף נמצא בכתיבה לעמותות, ארגונים ולקוחות פרטיים

שזקוקים לכתיבה שלנו כדי לקדם את האינטרס שלהם.


כי אצלם הכתיבה מניבה כסף וערך

ולא נכללת רק בסעיף ההוצאות ההכרחיות...


מקווה שהועלתי ונתתי ערך...
עם יד על הלב, בחשש קל ובמלוא הזהירות המתבקשת, מוגש בפניכם הטיפ השלישי בסדרת ה'פוסטיפים' 'איך עושים כסף מכתיבה'.

חשוב לציין: הטיפ נכתב ישירות מהמוח. ללא השראה כלשהי. מתוך ניסיון להעביר מסר חשוב שיכול לעזור לכותבים שרוצים ומשתוקקים וחולמים להגיע לפסגת האוורסט ולבינתיים כיסם ריק ואין להם כסף לקנות לבן ברמי-לוי (וגם לכאלו שכבר מרוויחים טוב ורוצים להרוויח יותר)...

כקודמיו, גם טיפ זה מבקש להודיע בענווה ובצניעות, כי הוא מודע לאפרוריות הטבעית שלו ולאורכו הנדיר, ולמרות זאת הוא יהיה מאושר מאוד-מאוד אם תקראו אותו תדושו בו ותלבנוהו היטב.



אם אתם רוצים לספק שירותי כתיבה, במטותא

תפסיקו לפחד על השם שלכם!

[קצת דיבורים על יוקרה, פחד וערוצים שונים של כתיבה]


שמואל חיים שטרנגיין – או בשם הניק שלו @כוכבון לכת – הביט לסירוגין במסך המחשב הנייד העתיק שלו ובספרי גדולי הסופרים לדורותיהם המונחים על מדף העץ המט-לנפול המותקן על הקיר האפרורי והמתקלף שמולו, וחכך את ידיו בהנאה.

"שבעים ושבע לייקים", הפטיר לחלל החדר בסיפוק, "זה לא בא ברגל".

לנגד עיניו חלפו שעות של ליטוש ויצירה, שימוש במילים נרדפות ומליציות. משלים מן המדרש ומשחקי-לשון מקוריים על בסיס פסוקים מן המקרא ופסקאות מן התלמוד.

לא לחינם אוהבים אותי כאן כולם, הרהר בשקט. יש לי סגנון. יש לי אופי, יופי, ללא דופי. הכתיבה שלי מוקפדת. מלוטשת. חדה. ובעיקר – מליצית וגבוהה. אם הייתי נדרש לכתוב סלוגן לכתיבה שלי, הייתי אומר: כתיבה לאניני טעם בלבד.

ברגע של סיפוק וכנות, התיר לגלגלי דמיונו להשתחרר מעט: לא יחלוף זמן רב עד ששמי יהפוך לשם דבר. יהגו אותו ביראת כבוד לצד שמות הסופרים הגדולים לדורותיהם. איש לרעהו יאמר בדחילו: קראת כבר את 'פלוס בכפליים' של שמואל חיים שטרנגיין. פשש... מוירעדיג! ממש גיוואלדיג! הבחור הזה, שמע, הוא סופר דגול בליגה, הייתי שם אותו בשורה הראשונה, לצד גוטמן וזריצקי, ולדר וסורסקי...

בעודו דואה על כנפי רוחו, והנה רטט בכיסו:

שמואל חיים? האיש שמעבר לקו, מדבר אתו בגובה העיניים. כאילו היה חבר שלו מהישיבה-קטנה. תוכל לכתוב לי שתיים-שלוש פוסטים לפייסבוק? זה צריך להיות משהו קליל. זורם. נחמד. חמוד. כייפי. ועדיף שגם תוסיף ככה פה ושם אייקונים וכאלה. יש מצב?

אום... כחחח...

כן, קהל היעד שלי זה אנשים בהחלט לא עמוקים, לא מפולספים. פשוטים פשוטים. מהשכונה. דרושה לי עכשיו כתיבה עממית, על הקרקע, בלי חז"לים. 'עמך' לגמרי... ישר מהלב של אורי הבסטיונר, שאומר לחברים שלו בשיחה סחבקית מה יושב לו על הלב כבר הרבה זמן, ושאנחנו, כלומר הארגון, עושים הכול כדי שהמשהו הזה ירד לו מהלב. ת'מבין ת'כיוון...


++++++++++


יש טענה רווחת בקרב כותבים למיניהם, שאומרת ככה:

אני כותב ככה. רק ככה. זה הסגנון שלי!

כתיבה אחרת היא לא אני.

לא מוצא חן בעיניך, חפש כותב אחר...


טענה זו נובעת משתי סיבות:

א. פחד.

חשש מלאבד את היוקרה (המדומה?) שנצמדה לסגנון מסוים.

כלומר, אנשים רואים @כוכבון לכת הם יודעים מה הולך 'לקרוא' כאן. הסגנון שלי הוא הזהות הספרותית שלי. אני לא יכול להחליף אותה כמו גרביים.

כאשר זה המצב, צריך דחוף לשחרר. להרפות.

אי אפשר לכתוב תחת המשא הכבד של הציפייה המתוחה הזו שהחומרים ישרתו את הקריירה.

מוכרחים להסכים לכתוב גם תחת שמות עט. בעילום שם. או הכי טוב: תחת השם הגלוי והמפורש שלך, בלי לפחד ולחשוש ממה יאמרו הבריות.

אדרבה, בהרבה המקרים אנשים אוהבים ומתחברים דווקא לכתיבה שנכתבה מתוך מצב רוח משוחרר ואנרגיה זורמת.


ב. חוסר מודעות לעובדה הבאה:

עט אחת יכולה לכתוב המון סגנונות של כתיבה, ולהיות טובה בכל הסגנונות, בלי ששום סגנון יפגע.

כל סגנון של כתיבה הוא כמו ערוץ פנימי במוח. תדר שמתוכו ניגשים אל הכתיבה.

כמו שלא דומה פוסט לפייסבוק לכתבה בעיתון 'המודיע', כך לא דומה מכתב הנכתב עבור תורם סאטמרי לכזה הממוען לתורם מזרחיסט או חרדל"י. כי כשאנו באים לכתוב, אנו מציבים לנגד עינינו את הדמות אליה או מתוכה אנו כותבים, ואנו מדברים בשפה שלה.

זה לא משהו שצריכים להתאמץ כדי לרכוש אותו. זה פשוט קורה.

כל סגנון דורש את הלמידה והשפשוף שלו. אבל אחרי שרכשת אותו, הוא קיים בתוכך לנצח. נמצא שם בפנים. נגיש בכל רגע נתון. נותר רק לגשת אליו ולהתחיל לכתוב מתוכו.


אם אני לא מוכן לזוז מילימטר מ'הטעם האישי והמיוחד שלי', ואני לא מסכים בשום פנים ואופן לתת ללקוח לקבוע את האופי של הכתיבה אותה הוא מזמין, אז שלא אבוא בתלונות על כך שאין לי לקוחות, ו/או שלקוחותיי לא חוזרים שוב לבקש עבודות כתיבה נוספות.

כי אם רוצה להתפרנס מהכתיבה, עליי לרצות רק דבר אחר:

לספק ללקוח את הצורך שלו.

שהכתיבה תשיג את התוצאה הרצויה.

להעמיד את טובתו לנגד עיניי, גם אם כרוכה בכך למידה של סגנון חדש, או 'תזוזה כלשהי' מאזור הנוחות שלי.

זה הכול...


ואם נחזור לשמואל חיים מיודענו, שהסכים לרדת לרגע מהחלומות והדמיונות ולספק ללקוח שלו פוסט קליל-רצח עבור עמוד הפייסבוק של הארגון (בלי לדעת איך זה נראה שם בכלל, כי כמובן יש לו אינטרנט נקי ומסונן).

אז הוא - בזכות הכתיבה של הפוסטים הקלילים והלא-מכבדים הללו - הצליח בתוך חודש וחצי לזרוק את המחשב הנייד הישן והמקרטע ולקנות מחשב חדש מהניילונים. וגם לסייד את הקיר שממול בגווני קרם שמנת. וכהיום הזה הספרים של מיטב הסופרים מונחים מולו על מדף עץ מבריק מאיקאה ראשל"צ.

לחיים ולברכה!
אשמח אם תענו לי על הסקר:

הכתיבה שלי היא עקרונית על נושאים קלילים.
הכי שיכולים להיות.
לפני מספר שנים חשבתי שסגנון הכתיבה הזה מתאים אולי לספרות ילדים.
אז ניסיתי לכתוב סיפור תעלומה חביב.
"שימי הבלש בתעלומת העוגה" קראתי לו.
חושבת לשתף אתכם בסיפור ולקבל תגובות.
אבל זה נשמע לי משום מה פחות מתאים.
מה לפורום כתיבה ולסיפור ילדים?
אז אשמח אם תענו לסקר אם מתאים לפרסם כאן את 'תעלומת העוגה'.
כדי שתבינו על מה מדובר הנה קטע קטן מתחילת הסיפור:


פרק ראשון
נעים להכיר
היום התחיל עליז מהצפוי.
קמתי בבוקרו של יום שני לאוירה שונה וחגיגית. תוך כדי אמירת "מודה אני" שמתי לב לניחוח בלתי מזוהה של מאכל שלא הצלחתי לפענח את טיבו ולקולות הדיבורים והצחוק שהגיעו מכיוון הסלון.
הדממה שקידמה את פני מידי בוקר הוחלפה בהמולה רעשנית ומעוררת.
קפצתי מהמיטה ונתקלתי בקערה הירוקה בה עלי ליטול ידיים. נטלתי ידיים בזריזות, שטפתי פנים במהירות, ניגבתי אותם כלאחר יד בקצה השרוול, ויצאתי אל הסלון.
מול עיני הנדהמות ראיתי את שבט קצנלבוגן בהרכב מלא, יושב על הספה ולוטש בי עיניים צוחקות.
שבט קצנלבוגן, אם אתם שואלים, הם ילדי משפחת קצנלבוגן. ואם אתם סקרנים לדעת מי הם אז אספר לכם שמדובר בבני דודי האהובים שמתגוררים הרחק הרחק.
בראותם אותי הפכו הצחקוקים שלהם לצהלות של ממש, הם זינקו לקראתי והחלו לדבר בבת אחד דיבורים נרגשים. ואם לא די בכך הבנתי שהריח המתוק הזה שנישא בחלל הבית הוא ריחו של מעדן שאני אוהב באופן מיוחד: אורז בחלב.
בקיצור, הבוקר התחיל והביא עמו המון הפתעות מעניינות ומיוחדות. אך לפני שאמשיך, אציג את עצמי בפניכם: שמי שימי טיילר ואני בן שמונה וחצי. אני ילד כמו כולכם, לפעמים שובב ולפעמים רציני. יש בי תכונות אופי טובות ותכונות שאני צריך... המ... קצת לשנות אותן. אבל בינתיים זה אני. שימי.

נ.ב. שלחתי את הסיפור למספר הוצאות לאור וקיבלתי תשובה שלילית.
האם כדאי בכל זאת לפרסם אותו על במה זו?
על מגש של כבוד והוקרה, מוגשת בזאת התובנה השנייה בסדרת הטיפים 'איך עושים כסף מכתיבה'.
התובנה נכתבת מתוך ניסיון רב בשטח.
אשמח לכל תגובה!



בואו ננפץ וננתץ את המיתוס:
כתיבה לא דורשת השראה!!!

כוסות הקפה לא הביאו בלגימותיהן את רוח היצירה המיוחלת. שנ"צ של שחרית התבררה גם היא כחסרת מעוף. אתה עומד טרוט עיניים ומודיע לכל מי שמוכן לשמוע:

אני מוכרח לקחת פסק זמן. אולי חופש של יומיים בנירוונה. בכינר. בכינרת. בגלי צאנז. בעפולה עילית. אני מוכרח לקבל קצת השראה!

מה זאת אומרת 'מה יום מיומיים'? לפני שש שעות, בבוקר אחרי שחרית, התקשר אלי אחד וביקש ממני שאכתוב לו פרוספקט לארגון החסד שלו. ארגון נחמד. ככה זה נשמע. אבל לא יותר מידיי ייחודי. משהו כזה אנמי. בנאלי. עממי. רגיל. נדוש. טחון. לעוס. יבש. תפל.

הוא הסכים לשלם אלף חמש מאות שקל, לא לפני שהוא התריע בפניי כי הוא מוכרח לצאת עם הפרוספקט הזה בסופ"ש הקרוב. היום יום שלישי. מחר, ברביעי, זה חייב להיות מוכן. סגור. חתום. נעול. אחרי הגהות וליטושים של השנייה האחרונה.

עכשיו מפרידה ביני לבין האלף חמש מאות ש"ח רק השראה אחת, רוחנית, רחוקה, עלומה, עמומה, נסתרת, בלתי מושגת. אם רק אמצאנה - הכסף בידינו.

* * *​

ככותבים אנחנו יודעים שלפעמים הכתיבה זורמת וקולחת והמילים בורחות מהשרוול ישר אל האצבעות הנוקשות על המקלדת. קובץ ה'וורד' הפתוח מתמלא ביצירות אמנות מרהיבות עין ומשובבות נפש. לנו נותר רק לגלגל את גלגלת העכבר לאחור ולפלוט לחלל המשרד קריאת 'וואו' מתפעלת.

את זה כולנו מכירים.

זוהי ה'תזה' שדוחקת בנו לחפש השראה ומעניקה לנו 'היתר' מצפוני להתבטל בימים שהיא נעלמת ואיננה כי לקח אותה האלוקים.

זוהי התפיסה השגויה שאומרת לנו שכותב לא יכול להקדיש יותר משעות אחדות מידי יום לכתיבת תוכן מקצועי.

זהו הגורם הראשון לדחיינות הבלתי נסבלת שעולם הכתיבה מתאפיין בה. כל מזמיני הכתיבה יודעים ומכירים את התירוצים השחוקים של הכותבים שמורחים את הזמן ולא מספקים את הסחורה, בטענה הנדושה והממוחזרת הזו ש'מה אעשה? חכה עוד יום יומיים. אין לי, פשוט אין לי השראה'.

אם היה לי זמן הייתי מרחיב על כך. כותבים מאבדים המון פרוייקטים של כתיבה ולו בגלל חוסר הזמינות שלהם. כלומר, חוסר היכולת להנפיק חומרים טובים בקצב מתקבל על הדעת.

אבל האמת היא שכתיבה לא בהכרח דורשת השראה. ככותבים אנו מוכרחים להתרגל להושיב את עצמינו מול הקובץ הריק ופשוט להתחיל לדלות מתוכנו את המילים.

לכתוב בצורה לא מסודרת את הרעיונות אותם אנו אמורים לכתוב ולהתחיל לערוך אותם. לשפץ אותם. ללטש אותם. לעשות מהם תוכן מקצועי ראוי לשמו.

אולי מרבית הכותבים אינם מודעים לעובדה כי יכולת הכתיבה מוטבעת בתוכם ויש גם יש ביכולתם לעשות בה שימוש בכל זמן ועידן.

ההשראה היא פיקציה. אחיזת עיניים. צריך ללמוד להתעלם ממנה. לעבוד בלעדיה. לא להיבהל כשהיא איננה.

להנפיק מתוכנו חומרים גם כאשר אנחנו יבשים. וללמוד להעביר את החומר תהליך של הרטבה, של השבחה, של הוספה ועריכה ושיפוץ וליטוש. בלי השראה.

ואז יקרה אחד משלושת האופציות הבאות: או שההשראה תגיע, או שניקח לעצמנו פסק זמן ונקרא שוב את החומר, או שנשלח את החומר ונקבל עליו קצת הגהות ותיקונים.

זה הכול.

הכתיבה היא אולי למעלה משמונים אחוז יכולת נרכשת. הבנה מושכלת כיצד אמור להיראות משפט נכון. בחירה נכונה של מילים בעלי משמעות נכונה. תחביר, פיסוק, דקדוק. התמקדות ברעיון אותו אנו מבקשים להעביר ומציאת הדרך הנכונה להעברתו.

אלו הם דברים שיש ביכולתנו לעשות אותם גם ברגעים של יבשושיות גמורה. בדיוק כמו גיטריסט המוזמן לנגן באירוע. או כמו צייר הנדרש לצייר קריקטורה.

אז במחילה מכבודה, שההשראה תחפש את החברים שלה ותניח לנו להתפרנס בכבוד!
מוריי ורבותי קהל נכבד.
יש לי בעייה רצינית.
אני פותח את קהילת כתיבה מקצועית,
ואז אני נתקל בסיפור בהמשכים.
קורא פרק ראשון.
מדהים.
פרק שני.
מטורף.
פרק שלישי.
מעריץ נלהב.
ואז אני פוגש סיפור חדש בהמשכים של כותב אחר.
כנ"ל
כנ"ל
כנ"ל.
ואז אני פוגש בסיפור שלישי, ורביעי, וחמישי.
וכל הפרקים הראשונים מטורפים, ומדהימים, ובא לי לקרוא את כל ההמשכים.
א ב ל א נ י מ ת ב ל ב ל ! ! !
הכל מתערבל לי בראש והופל לעיסה אחת דביקה וחופרת.
ויש לי רעיון קטן שיעזור לי לעקוב וליהנות, כן ליהנות מעשרה סיפורים בהמשכים בו זמנית!
והרעיון הוא:
אם בכל סיפור בהמשכים יהיה תמונת רוחב צרה וארוכה שבה יהיה שם הסיפור על רקע הקשור איכשהוא להתרחשות,
היא תהייה הכותרת של כל פרק, והיא, התמונה הזאת בעצם תהייה המיתלה במוח שלי של הסיפור הזה.
מבינים אותי?
כשכל הסיפורים מורכבים ממילים, ובדרך כלל גם באותו גופן, גודל, עיצוב,
אין לי מיתלה במוח שעליו אני יכול להיתפס, שברגע שאני רואה אותו אני נזכר בכל ההתרחשות הקודמת.
אז תנו לי מיתלה שעליו ייתלו כל התאים בהם מאוכסנים כל הזכרונות, המחשבות, החוויות, הנוגעות לסיפור הזה,
וברגע בו אני אפגוש במיתלה בתחילת כל פרק - אני בשנייה אחת אזכר בהכל.
אני בטוח שאתם יודעים איך העניין הזה במוח עובד, אז הבנתם למה אני מתכוון.
אז אנא, תנו לי ליהנות מכל סיפורי ההמשכים הללו.
אחרת אתם עוברים על "לא תחסום שור בדישו".
(לכל הסיפורים הקיימים, אפשר עכשיו להוסיף כותרת גדולה בפרק הראשון ומכאן והילך בכל פרק להוסיף את תמונת הכותרת.)
תודה רבה!
מהיכרותי עם כותבים רבים, ביניהם כותבים וותיקים ומנוסים וביניהם כותבים חדשים שלא מאמינים כמה כסף מתגלגל בשוק הכתיבה (!!!) – ברצוני להעלות על הכתב מעת לעת (או: מעט לעט) טיפים ותובנות שיש ביכולתם לסייע ולעזור לעשות כסף (והרבה!) מהכתיבה.

ובכן, אני מתכבד לעלות כאן את הטיפ הראשון. טיפ חשוב שיכול לעזור מאוד.

אשמח מאוד אם הקהל הקדוש ישתתף וישתף מניסיונו בכל הנוגע לנושא המדובר.

* * *​

אם אתה פגיע – אל תספק לציבור את שירותי הכתיבה שלך
[או: איך מתמודדים עם ביקורת]

כשמספקים שירותי כתיבה להמון העם, חשוב ללמוד לקבל ביקורת בכיף, גם אם היא לא נכונה לא מקצועית ולא מוצדקת.

נתאר לעצמינו את הסיטואציה הבאה:

שלחת למזמין העבודה את החומר המושלם, השנון, החכם והמיוחד שכתבת במיטב כישוריך המשופשפים. חככת ידיים בהנאה. דמיינת לעצמך בסיפוק את מבול המחמאות העתיד להציף אותך בקרוב.

והנה, לפתע הטלפון מצלצל. על הקו - האיש שהיה אמור לספק את המחמאות.

שמע - הוא אומר לך במקרה שהוא עדין - כתבת את זה יפה. באמת יפה. אבל את העיקר פספסת. הנקודה שביקשתי ממך להדגיש באה רק בסוף, וזה ממש לא טוב לי.

אתה מהמהם משהו [נאמן לכלל הראשון שאומר: הקשב למזמין העבודה עד הסוף. אל תקטע אותו באמצע. שמע את הביקורת במלואה, היא נושאת בתוכה מידע רב שעתיד לעזור לך].

והוא ממשיך:

הנקודה הזו היא העיקר. חשוב מאוד שהקורא יפגוש אותה כבר בפתיח ואולי אפילו ברמת הכותרת או כותרת המשנה. מה אתה אומר?

* * *​

כעת אנו ניצבים בפני דילמה מוכרת: האם להתגונן, או לקבל את הביקורת, לתקן את החומר ולקבל את הכסף.

במקרים רבים הרגש מנצח. החיבור שלנו לחומר גובר על ההיגיון. אנחנו נפגעים ושוכחים שאנחנו בסך הכול מספקי שירות.

ואז, אנחנו עושים את הדבר השטותי ביותר: מתחילים להתווכח אתו... לגונן על עמדתנו... להסביר למה הוא טועה ואנחנו צודקים...

חבל על הזמן שנשקיע בהתגוננות.

אם יש בפינו מה לומר לו, נעשה זאת בקצרה. נסביר לו למה כתבנו בצורה בה כתבנו וניתן לו להבין שהוא הבוס, ההחלטה נתונה בידו וכל ביקורת או שינוי תתקבל בברכה.

במרבים המקרים, אם מזמין העבודה הוא אדם הגון ונוח, נחתור וגם נצליח להבין ממנו "מהי הנקודה שמפריעה לו" ונוכל לתקן זאת במהירות.

אם נפעל ככה, הלקוח יחזור שוב והכסף יגיע אלינו ביתר קלות.

כללו של דבר:
מרבית מזמיני החומרים הכתובים רוצים כותב שישרת אותם. יש להם דבר מה לומר, אבל הם לא יודעים איך לכתוב אותו בצורה מקצועית. כאן אנחנו נכנסים לתמונה. זו הסיבה בשלה הם פונים אלינו.

הם מוכנים לשלם (והרבה!), אבל הם לא מוכנים בשום פנים ואופן שנתערב להם בתוכן, באמירה שלהם.

ככותבים עלינו להיות מוכנים נפשית לקבל ביקורת ולתקן את הטעון תיקון. להבין שיש למזמין העבודה את הטעם שלו ועלינו לכבד אותו.

הניסיון מוכיח, שעם התנהלות כזו הלקוח חוזר שוב ושוב, ועם הזמן לומדים את טעמו ויודעים לזהות את צרכיו ולספק לו את מבוקשו כבר בטיוטה הראשונה.

אז בואו לא ניפגע. לא נתגונן. פשוט נכתוב את התוכן לפי דרישת הלקוח, בלי להתחבר אליו רגשית יתר על המידה, בצורה שאינה מאפשרת לנו לבצע בו שינויים ומחיקות – ויעזרנו השי"ת להתפרנס בכבוד!
בהמשך לאשכול 'האם יש לך נסיון בכתיבה שיווקית',
אני פותח את האשכול הזה, בו יתאפשר לכל מי שרוצה להתחדד בכתיבה שיווקית, לתרגל, להתייעץ, להתלבט בקול, ובעצם - לפתח בעצמו את היכולת לקחת נושא יבש ולהגיש אותו בצורה 'רטובה', חיה, מושכת, מרתקת ומעניינת.

מניסיוני הדל, מי שרוצה להתפרנס מכתיבה, חייב לרכוש לעצמו את היכולת לכתוב 'כתיבה יזומה'.
להתחבר לרעיונות חיצוניים לו, גם אם הם נראים בעיניו כיבשים ומשעממים - ולהגיש אותם בצורה מושכת ומרתקת.
אחרת, נישאר תמיד כותבי שירים סיפורים ומאמרי הגות, ולא נוכל לספק שירותי כתיבה לכל דורש.

אי לכך ובהתאם לזאת, מוזמן כל אחד לעלות נושא שיווקי יבש, לתועלת כלל הכותבים.
הרעיון הוא למצוא בכל נושא את הנקודה בו הוא עונה על צורך מסוים / מצוקה של קהל היעד, קרי: הקורא.

אנכי הקטן מתכבד להעלות את הנושא (הפקטיבי) הראשון:
חברת הנעליים 'ניו-בלאנס' מייצרת דגם חדש של נעלי ספורט, במחיר נמוך יותר ממה שמכרה עד היום.
קהל היעד: גברים ונשים שמחפשים את הנוחות של החברה ומסוגלים לשלם פחות.

מי מרים את הכפפה לכתוב להם כתבה שיווקית לא-משעממת?
מספר פעמים הזכרתי מעל במה זו שאני באמצע לכתוב ספר.
למרות הרצון שלי, לכתוב על דברים בעלי משמעות שיסייעו לאנשים, הבנתי לאחרונה שאף אחד לא זקוק לספר שלי באופן יוצא דופן, אולי לא ברמה שאני חשבתי שצריכים אותו. הערכה עצמית? נו, טוב , לכל אחד יש מסע אישי משלו, מה הספר כבר יכול לחדש?
הכתיבה שלי כרגע די תקועה.
לא מחוסר רעיונות, אלא כי אני עדיין מתלבטת לגבי הסיפור, המסרים שלו, וכו'.
לכתוב ספר זה החלק הקל, להפוך אותו לראוי להוצאה לאור זה קשהההה.
אז מה אני רוצה, אתם שואלים?
אני מתלבטת אם להתחיל לפרסם את הסיפור בהמשכים מעל גבי הבמה הזו, ושואלת אתכם אם תסכימו להיות העורכים, מנסחים מחדש, מחדדי מסרים, מורידי מסרים או כל מה שעולה על דעתכם. :)
הנושא חשוב, לי אישית המסע הזה של איצה וחלי, רובי וציפי, וכל היתר, סייע מאוד.
אני לא רוצה לתייג, כי כל הפורום חשוב ויכול להתגייס להצלחת הסיפור.

# # #

אשמח לכל תגובה מצידכם. אם התגובות תהיינה חמות ואוהדות - בעז"ה שבוע הבא תזכו לקרוא את הפרק הראשון.
כשראיתי את האתגרים של סיפורים בהמשכים, שכל אחד ממשיך אותו כאוות נפשו, לא ממש הבנתי את הקונספט.

לדעתי, כל הטעם בסיפור בהמשכים הוא, שבכל פרק ופרק ניתנים רמזים נוספים לפרשייה, או התפתחויות חדשות שהיו מתוכננות מלכתחילה, או העמקה של הדמות הידועה מראש, כשהכל מכוון לשזירת כל הקצוות לבסוף.

אך מה הטעם בסיפור שנכתב על ידי סופרים שונים, בלי כיוון מסוים, בלי סוף ידוע, כשכל אחד נוטל את החירות לעצמו להחליט אם בפרק הבא הוא מותח אותנו עוד קצת, משנה את כיוון העלילה, או מתחיל סאגה נוספת?

הדבר דומה עלי לאוטובוס של נוסעים שמעוניינים לצאת לטיול, שלוקחים נהג ומבקשים ממנו להסיע אותם למקום מעניין, מבלי להצביע על יעד מסוים. הנהג מתחיל את הנסיעה לכיוון שהוא מחליט עליו בליבו, ולאחר כמה קילומטרים הוא יורד מתא הנהג, מעביר את ההגה לנהג אקראי שהזדמן לשם, ומודיע לו שעליו 'להמשיך את הטיול', וכך כל כמה זמן משתנה הנהג. מלבד הנוף שהם יראו בדרך, אפשר להיות סמוך ובטוח, שהם לא יגיעו לשום מקום בצורה כזו.

מה דעתכם?
אז כש @MIRIAMK הציעה לראשונה אתגר בראיון התפשט חיוך משועשע על שפתי.
ראיון? דווקא ראיון?
כן, מה רע?
לא, לא רע, נכפל בו כי טוב.
צחקקתי לי, ונתתי לזכרונותי להפליג אחורה תוך כדי הקלדה נמרצת.

בכיתה ט' קיבלנו משימה מיוחדת וסודית לשיעורי בית. תלמידות יקרות, לאור ההתמקצעות שלנו בכתיבת שירים, עליכן לראיין משוררת.
משוררת? משוררת.
משוררת!
הלכו התלמידות וראיינו את סבתא שלהן, דודה שלהן ושכנה מבוגרת שהייתה כותבת שירים בילדותה.
החלטתי אני שלא כך יהיה. אני אראיין את אחת המשוררות המפורסמות. וואי וואי איזה מגניב זה יהיה! יהיה לי את שיעורי הבית הכי יפים מכל הכיתה.
התקשרתי אליה נרגשת כולי. הלו?
שלום.
אהמ... שלום. מדברת... (מסמיקה, מגמגמת, מגלגלת את החוט של הטלפון סביב האצבע) : אני סטודנטית (סמיילי כוכבים בעיניים) לספרות, וקיבלתי שיעורי בי-קיבלתי משימה לראיין משוררת. אפשר לראיין אותך?
צחוק קל, בשמחה. למה לא.
הופה.
עכשיו מה?

אחר כך למדתי שצריך להכין שאלות מראש. אז בראיון הבא התקשרתי למשטרה, אחת אפס אפס, עם דף ועט מוכנים כבר, ואמרתי למוקדן "שלום וברכה, אני סופרת (אלפי כוכבים) וכותבת כעת ספר המעורב בסיפור רצח. אשמח לדבר עם חוקר משטרתי בכיר על מנת לקבל ממנו פרטים ואינפורמציה. (נשיפה ארוככההה "יו איזה יפה יצא לי! עכשיו הם מיד יפלו לפני בהתרפסות ואני אראיין אותם")
- אנלא מבין, אין מספיק ספרים על רצח? שאל המוקדן וניתק.

שנים חלפו מאז אותו מאורע הסטורי. ויהי היום וזכינו באתגר. מרים באה ובפיה רעיון: ראיון.
ראיון?
ראיון.
אוקי? אז איך עושים ראיון?
ואז התחיל פולמוס מיילים על הנושא בכלליות. איך מבצעים ראיון, למה מבצעים ראיון ומה הולך לצאת מזה?
עוד כמה שרשורי מיילים ארוכים (שנקטעו מדי פעם ב"ששש אני באמצע ראיון, נדבר אחר כך"), ובסופו של דבר אפינו את האתגר, שנמצא כאן.
פה הפדבקים, הביקורות וההארות.
בהצלחה!
לכן הים מלוח, טוען שם הסיפור של הסופרת @מירי סגל בעיתון הדרך.

איני יודע כמה מכם קוראים בקביעות עיתון 'הדרך', מניח שיש הרבה, מניח גם שפחות מאשר קוראי משפחה.
בגדול, הסיפור נע בין מציאות עכשווית של עובדת במוקד טלפוני של חברת תקשורת כלשהי, לבין עולם פנטזיה אליו היא צוללת מידי פעם, תוך כדי שהזמן בעולם האמיתי לא מתקדם.

הסיפור כתוב כמובן טוב מאוד, נוגע בנקודות רגישות במומחיות, פשטני מחד ועמוק מאידך, כשהחלק הריאליסטי מזכיר קצת את "פירורים" המעולה של אותה הכותבת.

אבל משום מה, אחרי כמה וכמה פרקים, גיליתי שהשילוב הזה של מציאות ודמיון לא עובד אצלי טוב. אני לא מצליח להתחבר לסיפור שברור שהוא לא יכול להתרחש במציאות.

כן, ידוע שגם "שומרת השערים", "אלמונית מקצה המחנה", "הנורמלי האחרון" ו"אל אקצה" (על הקצה בלע"ז) לא התרחשו במציאות. עם זאת, היכולת והאפשרות של הסיפורים הללו להתרחש במציאות, מרגיעה מספיק את הקורא כדי להצליח לחשוב לרגע (או לכמה שעות, או לכמה חודשים) שזה באמת קרה ולהתחבר לסיפור כסיפור אמיתי שהתרחש, לדמיין אותו סביב החיים שלו והמציאות המוכרת לו.
(נגענו בנקודה הזו קצת קצת לפני כמה חודשים, בדיון על "שבירת הקיר הרביעי")

כך גם מהעבר השני, ברור שיש סוגות פנטזיה גמורות שגם מהן אני יכול ליהנות, כמו גם מד"ב או סתם סיפור עתידני. אתה נכנס מראש לעולם אחר ולוקח את הפרטים בצורת משל, אלגורית.

דווקא השילוב הזה של מציאות חיים רגילה עם דמיון, משהו בו מפריע.

חשבתי שרק לי, אבל אחרי שמצאתי עוד מישהו אחד שחש כמוני (ולמעשה מספר שהוא קורא רק את החלק הריאלי ומדלג על העולם הדמיוני...), עניין אותי לדעת האם זו תופעה רחבה יותר או שאנחנו שני משוגעים עם סימן על המצח.

איך זה אצלכם? בקריאה ובכתיבה?


2117746551_4a1e49e1c6_o.jpg
לצורך ספרותי כמובן.
האם תוכלו לשתף אותי - מניסיון אישי (מקווה מאד שאין כאן דבר כזה...) או קרוב אחר, מה עובר על זוג כזה בציפייה ארוכה, בת כתשע שנים?
טוב, מה זה נקרא מה עובר עליהם, אכמ"ל וקצרה היריעה מהכיל, וכו' וכו' אני מודעת ויודעת. אבל אולי תמצית, כמה מילים.
על התמודדויות נפוצות שעוברות על כל זוג שכזה, כמו למשל חוסר נעימות, חשיפה בעלוני התרמה, שאלות מציקות, הערות, עקיצות חלילה, עצות סבתא וסביבה, טיפים מחולקים חינם בדוכנים מזדמנים, הצעות שונות ומשונות, הפניות לסגולות בכל כיוון אפשרי ושלא, 'פאדיחות', רגעים מביכים, מפגשים, מבוכות, סיטואציות, חברה, משפחה, שמחות, אירועים, טיולים, טענות ומענות,
שאלות שאסור לשאול, הערות שאסור להעיר, ומצד שני אמירות הזדהות, הכלה, והבעת רגשות כנים שגורמים לצביטה בלב - יש מישהו שמבין אותי באמת. בפניו אפשר אפילו לשפוך את הלב מדי פעם.
אם יש למישהו גם מידע טכני, רפואי, מהימן ואמין, מקצועי, רגשי, אישי, פרטני, כללי...
אודה על כל בדל תשובה, אבל בבקשה - מקצועי ומנוסה.
כמובן שאפשר גם בפרטי או במייל.
רק שמחות אצל כולם, בלב שמח!

·
נתקלתי בהודעה הבאה של ידידי היקר והמלומד:

מידי פעם נופל לידיי ספר חרדי "קלאסי", שעל כריכתו חתומה מחברת כלשהי, ואני מדפדף בו כמה דקות, לבסוף מעווה את פרצופי ומשליך את הספר ממני והלאה.
הספר מתאר את עולמה הפרטי של הסופרת, בד"כ העולם שנמצא שמתחת לבית שלה (מורות, גננות, גיסות, שכנות, חברויות), אין בו שום דבר שיכול או אמור לעניין את הקורא הגבר. ספר טוב אמור לקחת - בעיניי! - את הקורא למקומות רחוקים ומעניינים.

כמדומני שהתשובה לטענה החשובה הזו נמצאת בשיר הבא. של צבי יאיר, כמובן.


הָעוֹלָם וְהַנֶּפֶשׁ

חֲדַל לְךָ מִן הָעוֹלָם,
אַל יִקַּח לִבְּךָ
בְּמַרְאָיו וּבְקוֹלוֹתָיו.

דַּיֶּךָ הַנֶּפֶשׁ,
עַל הֲרָרֶיהָ וַעֲמָקֶיהָ,
גַּלֶּיהָ וְסַעֲרוֹתֶיהָ,
גֵּאוּתָהּ וְשִׁפְלָהּ,
אוֹרָה וּצְלָלֶיהָ,
שִׂמְחָתָהּ וִיגוֹנֶיהָ,
תִּקְוָתָהּ וְאַכְזְבוֹתֶיהָ,
נְדָרֶיהָ וַהֲפָרוֹתֶיהָ
חֲטָאֶיהָ וְצִדְקוֹתֶיהָ
רַחֲמֶיהָ וְאַכְזָרִיּוּתָהּ
יִחוּלָהּ וְיֵאוּשָׁהּ

בּוֹא עַד נִבְכֵי תְּהוֹמָהּ
חֲקֹר אֶת מִסְתּוֹרֶיהָ -
וְהִנֵּה יָמִים רַבִּים
הִיא תִּתְעָרֶה לְעֵינֶךָ

אַךְ עִם כָּל צָעִיף
שֶׁהִיא מְנָעֶרֶת -
מַסֵּכָה עָבָה מִן הָרִאשׁוֹנָה
קוֹרֶמֶת.
אָז תֵּדַע,
כִּי שָׂגְבָה מִבִּינָתְךָ
גַּם הַנֶּפֶשׁ
אֲשֶׁר בְּחֵיקְךָ שׁוֹכֶנֶת.

*

רוב ספרי הסופרות אכן לא מגלים לך את אוסטרליה או חוקרים את החלל. הם כן עוסקים בנפש האדם, וכשזה עשוי טוב זה לא פחות ממדהים. גם אם התפאורה היא ספסל הגינה של השכנות או הזמנה לחגים אצל ההורים.

דוגמאות רבות לכך. לקט מהן בהמשך, במידת הצורך.

ספרי הסופרים לעומת זאת - שוב, ברובם - אכן מתעסקים פחות עם הנפש. גם כשיש שם חקר נפשי כלשהו, הוא בדרך כלל יהיה עטוף היטב בעלילה ותפאורה מעניינים יותר, תוך התרחשות משמעותית.

והקורא או הקוראת, יצביעו ברגליים.


והחוצפנים? אה.
יש ספרות שכתובה מן הפנים אל החוץ. הסופר יוצא וחוקר מקומות "רחוקים ומעניינים". זו ספרות הגברים, ברובה. בלי-להכליל-חלילה.
ויש ספרות שכתובה חוץ-פנים. מן החוץ אל הפנים, אל תוך ועומק נפש האדם. לכשתימצי לומר, זו הספרות הנשית.

אחור וקדם צרתני, ותשת עלי כפכה.
כתבתי תסריט לסדרת דרמה-סאטירה.
וואלה!
מה הלאה?

עכשיו זה ישכב איזה עשרים שלושים שנה בתחתית ארון מאובק,
בעתיד אני ימצא את זה כשסוף סוף נזמין אינסטלטור לתקן את הנזילה שגרמה לעובש בתחתית הארון.
אין לי סיבה נראית לעין שהתסריט לעתידו של התסריט יראה אחרת.
כי ברוך ה' בציבור החרדי נמנעים מלצפות בסרטים, וודאי שלא בסדרות,
ובציבור החילוני אין לזה עתיד אם אין שם זבל פריצותי-ניבולי-גסותי.

אבל ברגע שאני אוחז ביד את ערימת הדפים הענקית, עולה מחשבה קצת חצופה בראשי.
אולי הגיע הרגע שאנחנו כיוצרים נצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת ולשווק חומרים לציבורים קצת יותר רחבים?
אתם יודעים מה?
לא כל העולם גר בצפון תל אביב ולא כל הצעירים ערסים.
אולי כן אפשר למצוא ציבורים ענקיים שסדרה כזאת של דרמה, אקשן, מתח, וסאטירה, שכתובה טוב ומשוחקת נפלא, ועם מיטב השחקנים - תוכל למשוך ולעניין אותם.
הציבור הדתי למשל?!
אנשים בוגרים יותר בציבור המסורתי למשל?!
(אולי אפילו יקרינו את זה בקעמפים של ישיבות (למחוק את השורה הזאת זוהי פריצת כל גדר)!!!)
אתם יודעים מה? בואו נעוף יותר רחוק.
אולי זה יכול לתפוס גם ברמה בינלאומית?!
הסיני והיפנים למשל, שהסרטים שלהם נקיים יותר.
יש אפילו תנועה באמריקה המעודדת צריכה של תקשורת וקולנוע בצורה שמרנית יותר מאשר ההפקרות הכל כך בולטת בכל סרט אמריקאי טוב.

אז האם באמת יש מצב לעתיד כל שהוא לתסריט שאני בתור אדם חרדי כתבתי?

וגם אם הסכמנו שאולי, שמא, יש מצב, הלוואי שיהיה לזה עתיד.
אם כן מהי הדרך?
אני צריך למצוא מפיק, בימאי, שחקנים, תסריטאים, עורכים, צוות הפקה, לוקיישנים, קיצער חברת הפקות גדולה שתאמין בי ותיקח על זה אחריות.

האם יש מצב?
או שעדיף לעשות גלגול נוסף ולהמשיך לישון.
לאחרונה יצא לי להתעסק הרבה עם תסריטים.
מלבד ההעשרה המקצועית עם הז'אנר הספציפי הזה, הסקתי כמה מסקנות שהשפיעו עלי בתור סופרת ועורכת גם עם ז'אנרים נוספים.
מה שגרם לי להבין, שהתעסקות בז'אנר ספציפי אינה בהכרח מגבילה את ההעשרה לתחום זה בלבד. ניתן לשייך שיטות עבודה גם בין התחומים השונים, למרות שונותם הבסיסית.
סופרת ילדים, לדוגמה, הגם שהיא מתעסקת ספציפית בז'אנר המסוים שלה, יכולה לפתח שיטות עבודה שיועילו לאחרים שעוסקים עם ז'אנר המתח, למשל. ועורך מאמרים אקדמיים יכול לשתף אותנו במסקנה מדעית שעשויה להשפיע עלינו בכתיבת פרוזה.

א. תנו לגיבור לדבר, יש לו פה // הקבלה מכתיבת תסריט לכתיבת סיפור
בתסריט (כמו גם בקומיקס), מומלץ להימנע ככל האפשר משימוש בקריינות. לא זה המקום והזמן להרחיב בנושא (דובר על כך כאן בפורום בהרחבה), אבל הדרישה הזאת גרמה לי לנסות ולאלתר במקוריות עשרות דרכים לדילוג על מהמורת ה"תיאור עובדות".
במקום-
קריין:
פניו של משה החוירו וגוון שפתיו נעשה כחלחל,

אכתוב-
משה:
אני חושב שאני לא מרגיש טוב,
אליהו:
אתה חיוור! הצילו! משה, מה קרה לך?!


ההתעסקות המסיבית סביב הדרישה הזאת גרמה לי להסיק ש -
בעצם, למה רק בתסריט? מה רע בעופר, הגיבור שלי ממותחן מקביל? למה הוא לא יכול לספר לקוראים על עצמו?
דיבור בגוף ראשון, לעומת שלישי, יוצר אצל הקוראים רגשות אהדה כלפי הגיבור. כשגיבור מספר לנו על עצמו, הקורא שומע אותו, ולא את הקריין, מה שיוצר אהדה. וכשהגיבור פורט על רגשותיו, נוצרת כימיה בינו לבין הקורא באופן אפקטיבי הרבה יותר מהתערבות בוטה של קריין.
אם כך, לא רק בכתיבת תסריט אני מתבקשת ליצור את הכימיה הזו. גם בטקסט סיפורי יש לי את האפשרות, וממילא גם את החובה, במקרים בהם היא רצויה ואפשרית.
 תגובה אחרונה 

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה