קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בעקבות דיון באשכול סמוך, הנה עוד הצעה לייעול, מנקודת המבט שלי.
@תלמוד ציין את מעלת הבקורות בפורום:
ומכתיבה לכתיבה 'חוטפים' ביקורת והכוונה, וכך הכתיבה נעשית חדה יותר ומקצועית יותר.
זה נכון ברבים מהפוסטים - חוץ מקטעי שירה.
כיון שזה תחום שמאד מעניין אותי, על העושר שבו, רבדיו, אציליותו וכו'. אבל בפועל, הוא כמעט ולא קיים בציבור שלנו ובטח לא מקבל במה ראויה לשיר סולו.
על כן, הייתי שמח - וכמדומני שיש עוד פריק או שניים או שבעים מהתחום שהיו שמחים גם כן - אם כאן בפורום הפעיל שלנו, שירים היו עוברים ניתוחי עומק לשיפור היצירה.
בפועל, רוב מוחלט של התגובות לשירים הן מחמאות ברמות שונות.
שזה אחלה:eek:.
וכיף:D.
ומשמח:eek:.
אבל לא נוצר שום חיכוך הגורם לשיוף היכולות.
נראה לי שהסיבה העיקרית לכך היא, ש'שיר' בפורום ספרות נתפס כקינוח בין הארוחות. טעים - אוכלים ומברכים, לא טעים - אפשר לדלג הלאה.
וחבל.
ממש.
לאור הדברים, אם יורשה לי להציע הקמת מסגרת שתעסוק בשירה נטו.
וכך נזכה להעשרת הידע ופיתוח התחום.
זאת ועוד, נצא נשכרים במימד נוסף שנושאי מקדם 'שיר' מקופחים בו -
אורך חיי המדף שלהם!
מהסיבות הנפרטות לעיל, אין כמעט הקפצות לשירים, ומשכך יש להם מסלול מהיר לתחתית העמוד ומשם לעמוד 2 ולארכיון.
לא פר. לא פר. לא פר!
וכדאי תמיד לזכור:
שירים זה עם!
וגם כפתורים!;)
זר לא יבין זאת!!!

הם כותבים, מתעדים, מתראיינים, מצלמים ומצטלמים, והם נמנים על אחד התעלומות הבלתי פתורות של החרדי הממוצע...

כן, בין אם הספקתם לנחש ובין אם לא, אני מדבר על הכתבים החרדים. אלו המשמשים כעיתונאים, כמראיינים, ובעוד שלל תפקידים ששמם משתנה על פי אחוזי הרייטינג. בין בפלטפורמות החרדיות למהדרין ובין באלו המשווים לעצמם (או שלפחות כך הם מנסים) הופעה חרדית למחצה לשליש ולרביע...

ומדוע הם נמנים על ''אחד התעלומות הבלתי פתורות של החרדי הממוצע'' ?

ובכן ישנה תופעה המוכרת זה מכבר בצידה הימני של המפה הישראלית, יש שיראו בה חנופה, ויש שיראו בה רפיסות, ויש שיראו בה חוסר עמוד שדרה, או חוסר בטחון עצמי...

משום מה כתבים ימניים נוטים לחשבן לעצמם את כמות הפעמים בהם הם מתווכחים עם הליברלים, כלומר כתב ימני נוטה לפעמים להניח לנושא המדובר על אף שהוא אינו מסכים לו מכיוון שישנו נושא טעון יותר על הפרק, בו יותר חשוב לו להשמיע את הדעה הימנית...

תופעה זו אינה חדשה וככל הנראה אינה הולכת להשתנות בקרוב...

אולם, לאחרונה נראים יותר ויותר כתבים חרדים שהתנהגותם דומה להפליא לתופעה הזו.

יותר ויותר עיתונאים חרדים צצים להם במרכזי החדשות, הכתובים, המשודרים, והאינטרנטיים, אך עימם מתרבה הסיקור המגזרי, יותר כתבות על חרדים, יותר סיקור פנים חרדי, ויותר קונפליקטים המיוצאים החוצה, או איך שהם אוהבים לקרוא לזה ''אור השמש יחטא את הכל''....

אז האם באמת תפקידם של העיתונאים החרדים ''לגלות'' לציבור הכללי את מה שהוא לא יודע? האם תפקידם הוא לעזור לתקשורת החילונית ''לפתור'' את הסיבוכים הפנים חרדיים? האם אותם עיתונאים משמשים כרובוט לגישוש כך שאם יהיה פיצוץ על פרשייה שסוקרה באופן מוטעה או מוטה, לא תהיה אפשרות לטענות כי חרדיים סיקרו את זה? או שמא תפקידו של עיתונאי חרדי הוא להסביר לקהל חילוני את מה שהם אינם מבינים בצפייה אובייקטיבית?

אבל רגע, מי אמר שחילוני באמת יכול להבין את מה שהולך בעולם החרדי? האם יש מי שיכול להסביר בהחלטיות מהו טיש, או קוויטל'ך, או סיידר, או חומרע'ס ? האם מי שאינו חרדי יכול לשוות בנפשו מהו רב עבור חרדי? אם ליטאי אינו מבין משמעותו של אדמו''ר מהו (עבור חסיד) איך יסביר זאת לחילוני?

אבל האמת היא, זו אינה בעיה, כמה שיבינו יבינו... אני גם לא מבין את כל מה שמעניין אותי. אבל מדוע בוחרים אותם כתבים להתחיל בדברים הכי מסובכים שבאורח חיים החרדי? אין כוונתי שיעבירו שידור חי של שיעור או דברות קודש, אם כי לדעתי ישנם כמות כה גדולה של אירועים לסקר כך שהקונפליקטים הפנימיים אינם ממלאים חסרים בשל עונת מלפפונים...

מהו אם כן הגורם להתלהבות בהוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה?

קשה, קשה מאוד לבן אדם לעמוד מול מישהו או משהו שכביכול הוא יותר ליברל ממך, ואתה מולו?! אתה פנאטי.... אתה טועה, אתה חשוך, אתה חי בעדריות, אתה עושה מה שאתה עושה רק כי סבא שלך עשה כך, אתה לא מבין מה טוב לך, אתה מצומצם, אתה לא מחליט לבד, אתה כפוף לסיסטם כלשהו, אתה לא יכול לעשות '' מה שבא לך '', והכי גרוע... אתה מסתיר את הפנאטיות שלך...

הבן אדם נמס מזה, הוא מתחיל להצטדק, לענות, למעט, והעיקר... להגיד בשקט בשקט, יש כאלה אבל זה לא אני... אני, אני כמעט כמוכם, הולך עם האמת שלי, מוקיע בשער בת רבים את כל מה שלא נראה לי, תוקף את הפוליטיקאים שאני בוחר בהם פעם אחר פעם, ''מבקר'' את הרבנים (כל עוד אין לי הסכם עם המקורבים), נוקט עמדה בכל ענין ציבורי כללי... וכו' וכו' עיניכם הרואות בכל אתר ואתר...

פעם היו אומרים, שאם אתה רוצה לדעת מה היה בליל אמש, עליך לקחת את ההמודיע והיתד ולקרוא את שניהם, ומההצלבה, תפחית מפה תעלה קצת שם ותדע את האמת... (היום קצת יותר קשה בכמות העיתונים המגזריים).

האמת, זו לא ביקורת, כי אם עידוד, עידוד לעיתונאים שהגיעו בעמל למקום בו אולי חרדי יכול להשמיע את קולו, אמרו את האמת, תייצגו את החרדים, תשנו את התפיסה בראש שלכם, אתם אינכם פנאטים או פחות ליברלים מאותם שמאלנים שכבר מזמן הפסיקו לספק תשובות על כל מה שהם עושים, הפסיקו ''לטפל'' בשערוריות הפנים חרדיות, והתחילו להשמיע את העוולות המרובות מני ספור שנעשים לציבור החרדי בכל מקום, תהדהדו בקול את הכתבים המתבטאים באנטישמיות, את הכתבות שאינם נותנים דין וחשבון לציבור החרדי בשעה שהם משמיצים אותו, את הפוליטיקאים שמסיתים בקול גדול באין פוצה פה ומצפצף...

וכן, אם אתם לא בטוחים שאתם צודקים בעמדתכם כחרדים, פנו את מקומכם ואל תייצגו אותנו כאילו הציבור החרדי עומד מאחוריכם, כי הציבור החרדי עומד מאחורי דבר אחד והוא תורה ודעת תורה... ומי שלא מבין זאת לא יקבל את כל ההתרפסויות שלכם...

איך אמר פעם יהודי קשיש... זר לא יבין זאת!!!
אחד הקשיים המשמעותיים הניצבים בפתחו של יוצר ספרות זהו בחירת הכותרת אשר תתאים לטקסט אותו הוא רוצה לשחרר החוצה.
ישנם כאלו אשר מזלזלים בבחירת השם ונותנים איזה ציטוט אקראי מתוך הטקסט ובכך יוצאים ידי חובה בבחירת השם.
אך טעות מרה הם עושים, הקורא הנאור מתחיל לקרוא את הטקסט כבר מהכותרת, אדם בונה את ציפיותיו, מקבל החלטות גורל כגון האם לפתוח את המאמר הנ"ל וכן לאחר שהתחיל בקריאתו האם להמשיך או שעל פי הכותרת והפתיח הוא כבר מבין את הפאנצ' ליין וחבל לו לכלות את זמנו בקריאה.

על כן ברור הדבר כי בבחירת כותרת יש לתת משקל כבד כמעט כמו בכתיבת הטקסט ופעמים אף יותר. נצרך שם מגרה ומסקרן אך כזה שלא מגלה את הסוף. שם קצר וקליט אשר משקף את הרעיון המרכזי אותו הכותב מנסה להעביר אל שוב בלי לגלות.. וראוי להימנע מכותרת אשר מתחננת לקורא "אנא קרא אותי", לרוב הדבר עלול להעיד על רמת הטקסט.

השאלה היא מה עושה הכותב האומלל אם לאחר שכתב טקסט מוצלח נורא עדיין אינו מצליח למצוא שם אשר יעשיר את מספר הצפיות באופן אקספוננציאלי. שם אשר יותיר את הקורא פעור פה עד סוף קריאת הטקסט. שם אשר מתחבר באופן אמיתי וכנה עם הטקסט?
האם לגנוז את הטקסט כולו? האם לבחור שם מסקרן ומושך אך לא תואם את תוכן הטקסט לחלוטין? האם לבחור שם בנאלי ולהסתמך על כך שהקורא הנבון ידע להבחין כי מסתתר פה יהלום?
אנא עצותיכם.
ברוכים הבאים לנספח של המפגש - האתגר ה'דוּּ-שבוּּ' (מי שהבין את משחק המילים הנוראי - שיקום).
זה הנספח.
בזמן שכולם מדברים על סיפוח, אנחנו קמים ועושים מעשה ומספחים את הנספח.
זה לא סתם נספח. זה הנספח, בה"א הידיעה ובסמ"ך הסמיכה.
אחד הנספחים אם לא הַ. בעצם כן הַ.
(חידה: כמה ה"א הידיעה יש בכותרת?)
אני רוצה לדון עימכם אודות הספר "דרך האמן" למי שמכיר אותו.
בקצרה: מדובר ברב מכר נורא פופולרי שכתבה סופרת אמריקאית בשם ג'וליה קמרון. מדובר ספר הדרכה עצמי לסופרים, אבל גם לאמנים בתחומים אחרים והרעיון הכללי שלו הוא שיצירה ואמנות הם לא משהו שאמן מייצר מתוכו יש מאין כמו מעין שנובע מהאדמה, אלא שצריך להסתכל על האמן כמו נגיד, צינור שמעביר אנרגיה יצירתית שקיימת באוויר ממילא והוא רק מתעל אותה אל הדף\הנייר\תמונה וכו', כל אחד והתחום שלו.
ככלל, כשקראתי את זה בשעתו זה פתח לי כיוון. הכתיבה הפכה מדבר שאני צריך לייצר מתוך האישיות שלי עצמי - למשהו אחר. אני רואה - וכותב את מה שאני רואה, אני מדמיין - אני לא חייב להמציא משהו בכוח - אלא רק להעביר את הדמיון שיש לי בכל מקרה אל הדף. זה לא סותר מחסומי כתיבה ויובש רעיוני אבל ראיתי את זה כשינוי חשיבה מרענן מאוד.
מעבר לרעיון הכללי, הספר בנוי כתוכנית הדרכה בת 14 או 12 שבועות כשבכל שבוע יש משימות וכאלו. לא שרדתי את כל הספר (זה היה לפני כשנתיים). ומלבד זה יש שם תרגיל מאוד מוכר: של כתיבת דפי בוקר, מדובר על יומן שכותבים ישר על הבוקר בלי תכנון ובלי שיפוטיות מה שעולה במוח יורד אל הדף והמטרה של זה היא לשחרר את החשיבה ולחשוף מחשבות שאנחנו מדחיקים.
אבל הטרמינולוגיה של הספר בעייתית. היא כותבת במונחים של "אנרגיה יצירתית" שקיימת ביקום. יש שם כל מיני משפטים חשודים וכל מיני תרגילי "כתבו את התשוקות הכי כמוסות שלכם," וכאלו.

בקיצור: מי שמכיר את הספר, את השיטה הזו \ קרא \ מצא חן בעיניו \ שלל על הסף \ שרף את הספר מיד \ מיישם בהצלחה רק את החלקים היישומיים \ וכו'
אשמח לשיתוף כאן.
אתגר קרת


1. דאג להנות מכתיבה. סופרים תמיד אוהבים לומר שתהליך הכתיבה הוא קשה ומלווה בסבל. הם משקרים. לאף אחד לא נעים לומר שהוא מתפרנס ממשהו שהוא ממש, אבל ממש, מהנה ומתגמל. כתיבה היא דרך לחיות עוד חיים, עוד הרבה חיים, של אינספור אנשים שאף פעם לא היית אבל שהם לגמרי אתה. כל פעם שאתה יושב מול הדף ומנסה, גם אם אתה לא מצליח, תגיד תודה על האפשרות הזאת להרחיב את הקיום שלך. זה כיף. זה מגניב. זה יופי-טופי ואל תיתן לאף אחד להגיד לך אחרת.

2. אהוב את הדמויות שלך. בשביל שדמות תהיה אמיתית חייב שיהיה בעולם הזה לפחות מישהו אחד שמסוגל לאהוב ולהבין אותה, גם אם הוא לא מקבל אותה או את המעשים שלה. אתם האמא והאבא של הדמויות שאתה יוצר. אם אתם לא תוכלו לאהוב אותן אף אחד לא יוכל.

3. כשאתה כותב אל תדפוק חשבון לאף אחד. בחיים, אם לא תתנהג בסדר, תגיע לכלא או למוסד סגור אבל בכתיבה הכל מותר. אם יש דמות שמושכת אותך בסיפור שלך – נשק אותה. אם יש בסיפור שטיח שאתה שונא –הבער אותו באמצע הסלון. בעולם הכתיבה אתה יכול להשמיד כוכבי לכת וציביליזציות שלמות בהקשת מקלדת, ושעה אחרי זה, כשהשכנה הזקנה מהקומה הראשונה תפגוש אותך בחדר המדרגות, היא עדיין תברך אותך לשלום.

4. התחל תמיד מהאמצע. ההתחלה היא כמו הקצה השרוף של העוגה הנוגע בתבנית. היא אולי הכרחית להתנעת תהליך היצירה אבל היא לא ממש ראויה למאכל.

5. השתדל לא לדעת את הסוף. סקרנות היא כוח עצום. אל תוותר על הכוח הזה. כשאתה יושב לכתוב סיפור או פרק, שלוט בסיטואציה ובמוטיבציות של הדמויות אבל הרשה תמיד להתרחשויות להפתיע אותך.

6. אל תשתמש בשום דבר רק בגלל ש"תמיד זה ככה". חלוקה לפיסקאות, מרכאות, דמויות שממשיכות להקרא באותו שם גם אחרי שהפכת עמוד: כל אלו הן קונבנציות שקיימות אך ורק כדי לשרת אותך. אם הן לא נוחות לך וותר עליהן. העובדה שכלל מסויים מתקיים בכל הספרים שקראת בחייך עדיין לא אומרת שהוא צריך להתקיים גם בספר שלך.

7. כתוב כמו עצמך. אם אתה מנסה לכתוב כמו נבוקוב תמד יהיה אחד לפחות (ששמו נבוקוב) שייעשה זאת טוב ממך. אבל כשזה מגיע ללכתוב כמוך – תמיד תהיה אלוף העולם בלהיות עצמך.

8. כתוב כשאתה לגמרי לבדך בחדר. גם אם זה נשמע מאוד רומנטי לכתוב בבתי קפה, נוכחות של אנשים אחרים סביבך גורמת לך במודע או שלא במודע להיות קונפורמי. כשאין איש סביבך אתה יכול לדבר אל עצמך או לחטט באף מבלי שאפילו תהיה מודע לכך. כתיבה יכולה להיות לפעמים סוג של חיטוט כזה באף וכשיש אנשים בסביבה המשימה הזו יכולה להפוך לפחות טבעית.

9. תן לאנשים שאוהבים את מה שאתה כותב לחזק אותך. והשתדל להתעלם מהשאר. כנראה שמה שכתבת זה לא ממש בשבילם. זה לא נורא, יש עוד הרבה כותבים בעולם. אם הם יחפשו טוב מספיק הם בטח יצליחו למצוא סופר אחר שייקלע לטעמם.

10. שמע את כולם אבל אל תקשיב לאף אחד (חוץ מאשר לי). כתיבה היא הטריטוריה הכי פרטית בעולם. בדיוק כמו שאף אחד לא יוכל ממש ללמד אותך איך לאהוב את הקפה שלך, כך גם אף אחד לא ממש יוכל ללמד אותך לכתוב. אם מישהו נותן לך עצה שנשמעת ומרגישה מתאימה השתמש בה, אם מישהו מציע משהו שנשמע נכון ומרגיש לא מתאים, אל תבזבז על העצה הזאת אפילו שנייה. היא אולי טובה למישהו אחר אבל לא לך.


//גם זה פורסם באלכסון//
 תגובה אחרונה 
נתקלתי באקראי במאמר הזה, מסתבר שהוא די מפורסם.
לא רציתי להקפיץ את האשכול בנושא לאחר שחלפה חצי שנה, מה גם שחלק גדול ממנו נדד לפורום הדקדוק הסמוך לרגל יצירתו.
מה דעתכם?

*


מייסוריו של אוהב השפה/ ירון לונדון

חייו של אוהב השפה רצופים סבל. סבלו משול לזה של הלוקים בגרדת כתוצאה מכשל חיסוני. גופו נתקף עקצוצים למשמע מעלליהם של המחבלים בשפת אבותיו. וכיון שרבים המחבלים והשיבושים כיבחושים פולשים בלי הרף לאוזניו ולעיניו, נמצא שתכופות הוא עקוץ ונרגז.

אוהב השפה חושב את שפתו כפי שהוא חושב בשפתו. יש אומרים כי משום כך שפתו מוקפדת מדי והוא מתהדר בה, כמי שיוצא לבוש מחלצות לקניות בשוק. ועוד אומרים שדייקנותו אינה מקלה על המאזינים לו, מפני שרובם רגילים לשפה הרוויה במילים סתמיות ובמשפטים ריקים מתוכן, בהמהומים ובגמגומים המאפשרים לגלגלי מחשבתו של השומע לטחון את הנאמר. ואילו משפטיו הדחוסים – שבהם יש לכל מילה ערך שאין להפקירו פן תאבד משמעותם – קשים לעיכולו של דובר העברית המצוי.

אוהב השפה בז למבקריו ובעיקר הוא בז לידענים היכולים לדבר כהלכה, אבל מסגלים את לשונם לסביבתם ובודקים איזה רושם יעשה מבעם על הזירה הלשונית, שאליה הם נקלעים. הוא חש כי הם משפילים את בני שיחם, כמי שאומרים: "אנחנו יודעים מה שאינכם יודעים, אבל כדי לחסוך מכם מאמץ, נדבר בלשונכם שאינה לשוני." עקשן שכזה הוא אוהב השפה, המתמיד להבריש את לשונו, להשתעשע בה, להשתמש בכל המכמנים העומדים לרשותו, לבטאה כראוי ולנגנה כהלכה, בין אם בן שיחו משכיל ובין אם הוא בור, רהוט או עילג, ילד או מבוגר, זר או מכר. לדעתו זכאים כולם לשמוע עברית תקינה ועשירה והוא זכאי לשמור על אישיותו הלשונית שהיא חלק מכלל אישיותו. הוא רומנטיקן, דון-קיחוטה חמוש במילון ובספרי הנטיות של ברקלי, שרוי תמיד בהסתערות על טחנות השפה שרוח הזמן מניעה את כנפיהן.

מרתיחים אותו שיבושי הטיות הפועל ("הייתי יושן), בלבולי המספרים המונים נקבות וזכרים ("עשר שקל"), פלישת האמריקנית לתוך העברית ("מכבי קר"), חיתוך הדיבור הרשלני ("האהבה" הנשמעת כרצף של אנקות. החיריקים מבוטאים כסגולים. החטפים ההופכים לשוואים נחים), קפיצת השפתיים, השנשון והאנפוף, המילים האופנתיות שכל תכליתן לפצות את הדובר על כישלונו במציאת מילים לבטא את מחשבותיו (ה"כאילו" הארור), השימוש המופרז במילים מפריזות ("מדהים"), אופנת נגינתם של כל המשפטים, כמו היו כולם משפטי שאלה והסתגלותם החנפנית של אנשי התקשורת לנגיפים שאך אתמול התפרצו לשפה.

את הכשל החיסוני רכש בבית הוריו, אנשי העלייה השלישית, שהגיעו לכאן כמהפכנים צעירים ושאפו לשנות את ההוויה מיסודה. הלשון העברית לא הייתה להם אמצעי להעברת מידע בין איש לאיש, אלא מקדש שנבנה בעבודת פרך, על-פי תכנית מחושבת שתיכנו הבלשנים והמורים, מחדשי השפה. גידלוהו כלוחם שתפקידו להגן על העברית ולא הכשירו אותו למציאות אחרת, שבה השימוש בשפת עמנו הוא מובן מאליו, עד כי יש אומרים שהשפה התחשלה מפני מהרסים ומחריבים והיא מתפתחת כרצונה, לא לפי טעמם של הטהרנים, אבל חיונית ומצוינת בבריאותה. הוא כופר בהנחה הזאת וחושש פן גורלה של העברית יהיה כגורלן של שאר "השפות הקטנות" הנכחדות בשיעור של שתי שפות לשבוע. קרב היום – המחשבה על כך מצמררת אותו – שכל עמלם של מחדשי השפה ירד לטמיון והשפה הישראלית תדמה לאמריקאית קלוקלת יותר משתדמה לעברית.

//לא פורסם באלכסון//
 תגובה אחרונה 
  • 536
  • בעקבות @עט להשקיע,
    שאת ספרו החדש,
    טרם יפציע,
    ניסה להציע,
    ויחד עם זאת להצניע...
    וכאן זה ציטוט:
    אולי נעשה הדסטר.. .
    אני רוצה לערוך על זה דיון וסקר:
    ולא יודעת איך עושים אותו...
    ארבע שאלות
    משהו כמו:
    האם אתם מעדיפים לקנות ספר חי?
    האם פעם ניסיתם לקנות בצורה כזו?
    האם לדעתכם יש יתרונות לקונה ברכישה מוקדמת?
    האם תשווקו ספר בצורה כזו?
    וכו'. יחכים אותי לגיוס שלי ל'טל ומחר'.
    ולספרים הבאים...(כן. בקרוב. בע"ה)
    מי יכול לכתוב את הסקר, ואפשרויות הצבעה מלוטשות?
    תודה מאוד!
    במסגרת החיפושים שלי אחרי תשובות לאיצה, גיבור תקרת הזכוכית הצריך עידוד וחיזוק הבטחון בעצמו, (וגם כמובן תשובות שיתנו לי סיוע...)
    מצאתי שיטה מעניינת שאפשר לקרוא לה היגדים חיוביים, שכנוע של התת מודע.
    מדובר בשיטה מוכחת, התומכת באמונה שאנחנו פועלים לפי אינסטינקטים שמשדר לנו התת מודע. ובתת מודע יש לנו הרבה חסימות
    שהכניסו לנו או הכנסנו לעצמינו.
    אוטומט כזה של היגדים ואמונות מייאשות ומרפות ידיים..
    לפי השיטה, צריך לומר היגדים חיוביים מסוימים לעצמינו מספר פעמים ביום, להשמיע אותם באוזנינו ובעיקר, לא להתנגד אליהם, להסכים איתם. ובכך
    אנו משנים את התפיסה שלנו על המציאות, הופכים למאושרים ומצליחנים, מכירים בערך של עצמינו, רגועים, וכל הדברים הטובים שהאנושות
    שאפה להגיע אליהם מאז ומעולם.
    לפני שאכתוב את הדוגמאות לכך, ברצוני לציין שמדובר בשיטה לא יהודית. אם כי היום היא נכנסה לשימוש ברוח יהודית ע"י הרב אליהו שירי למשל.
    מכיוון שיש על המשפטים זכויות יוצרים, מצאתי במקומות נוספים משפטים שכאלה, כך שאכתוב אותם לא בתור ציטוט ישיר אלא כדי להסביר את הרעיון העומד מאחורי השיטה:
    אני מעריך את עצמי ומאמין שאני אהוב על כולם
    העולם הוא מקום בטוח בעבורי וכל מה שקורה בו פועל בשבילי בצורה הטובה ביותר

    אלו דוגמאות מתוך משפטים רבים (יתכן שאם אקבל רשות אוכל לצטט אותם במלואם, או את חלקם)

    מה שאני רוצה לציין הוא, שהיום בתפילה, שמתי לב שיש בתפילה היגדים חיוביים רבים, ממש ברוח השיטה המדוברת -
    הפועלת על התת מודע.
    זאת אומרת, למשל פרק 'אשרי' הוא כולו היגדים מעצימים, שאם היינו מכוונים בהם מתוך אמונה, היינו פועלים על
    התת מודע שלנו, מאושרים יותר ומצליחים יותר.
    ושימו לב שחז"ל אמרו לנו שכל האומר 'אשרי' שלוש פעמים ביום (או פעמיים?) מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
    נו בטח, עם אנרגיות חיוביות שאפשר לקבל מהתפילה, יש גם עולם הזה.
    הסתדרו לי גם דברים נוספים כמו: איך היו כל הדורות אנשים חזקים ומאמינים, שמחים ובטוחים מעצמם?
    כל העוסקים בכתיבה בוודאי מכירים את זה שמכל מילה כמעט ששומעים או קוראים מתרקמים בראש רעיונות לכתיבה.
    מצד שני יש לי מחשבה כזאת, ואפשר לומר שהיא די מתבססת על עובדות, שבעצם כל מה שאפשר לכתוב כבר נכתב, אז בשביל מה? אפשר פשוט למחזר, כל עשור בערך לפרסם שוב את הכתבות שנכתבו מעבר. מקסימום עם שכתוב לשפה בימינו.
    היתה תקופה, עד לפני כארבעים-חמישים שנה לערך, שהתרבות החרדית כמעט לא היתה מפותחת, בשפת העברית לפחות. ואז היו אנשים שזיהו את הצורך וניצלו היטב את המצב.
    אותו דבר גם עם התחום של המוזיקה ועוד.
    האנשים אז הסתובבו בשדה ריק, יכלו לנטוע, להצמיח ולבנות כל דבר.
    ואנחנו עכשיו בדור או שניים שאחר כך, כשכל השטח הזה כבר בנוי ומפותח. וכדי שמישהו ירצה בכלל להציץ לבית שאנו רוצים לבנות, או לטעום מהפרי שנצמיח, זה צריך להיות משהו יוצא דופן.
    ולאחרונה אפשר לראות את זה גם בנושאים שנכתבים.
    נושאים שבעבר לא כתבו עליהם, אבל היות שכל הנושאים האפשריים כבר לעוסים, בלית ברירה גם הבלתי אפשריים נכתבים ומתפרסמים.
    עם כל הסיבות וההסברים למה נכון לפתוח כל מיני נושאים, לפעמים נראה שזוהי הסיבה האמיתית.
    אז אולי הגיע הזמן להניח את העטים? אם אין מה לומר - אפשר לשתוק.
    כל מי שטרם הספיק לאתגר עצמו בקטע על תיאור חיצוני, מוזמן ל:
    https://www.prog.co.il/threads/אתגר-האקספוזיציה-1-תיאור-חיצוני.511849/
    אבל גם למשתתפים שם וגם לאלו שלא - קבלו אתגר חדש.

    לאחר אקספוזיציה שהעבירה לנו את המצג: הרקע, המקום, התקופה, הניראות, המעמד החברתי והסוציו-אקונומי של הגיבורים וכו'
    בא מקומו של האתגר המורכב יותר: איפיון.
    לאפיין זה קל
    (הגם שתלוי באיזה רמת איפיון מדובר... ברשותי דף עזר לאיפיון דמות מרכזית עם ריאיון בן 150 שאלות.
    מעלה בסוף הפוסט דוגמה בציון קרדיט. ההטיה ללשון נקבה היא בשל הפניה ל"דמות". נקבה.)
    להביע ולתאר זאת בצורה מעניינת בקטע זה האתגר.
    כלומר: לא - מורת הנהיגה היא אישה עצבנית וקצרת רוח.
    אלא - להשחיל בין הסצינות הרבה תיאורים של האופי והאיפיון (כדי שהקורא לא יחשוב שמדובר באירוע/התנהגות חד פעמית, אלא יבין שמדובר במאפיין. וממילא יתמה מעצמו אם בסצינה מסוימת הדמות תתנהג בצורה שונה מהאיפיון שלה. הוא יבין שקרה פה משהו).
    למשל: "דלק! תלחצי על הדלק! מה קורה לך? את חולמת! עוד רגע נכנסים בך!"
    וגם: "הנה הטייסת שלנו! את לא שולטת באוטו, גברת. בירידה, לוחצים על הברקס ולא חולמים, מובן?"
    ואפילו: "כשאני מסבירה - לא שואלים שאלות. לא לקטוע אותי ולא לעצור אותי באמצע. יש לי OCD (מה הקשר?) וזה פוגע לי בריכוז".

    כן, עכשיו הבנתם כולם שאני לומדת נהיגה. כל המשפטים הנ"ל הופנו אלי, אבל אל תרחמו. אני דווקא מרוצה. הצעקות והלחץ שלה - כשאני יודעת שהיא כך לכולם וזה האופי שלה, ולכן לא לוקחת ללב - מקדמים אותי ומוציאים ממני שלמות.
    לאפיין ולהמחיש את זה - זה יותר קשה, נכון? (טיפוס שלא לוקח אישית וללב ומחליק דברים, למשל. ולא אמרתי שזו אני ;))
    לכן נקרא שמו "אתגר".

    קדימה, חדדו מקלדות וכתבו לנו קטע עם איפיון בולט ומוחשי, בלי לכתוב את האיפיון במילים. רק לתאר.
    _______________
    upload_2020-1-15_16-52-55.png
    בעקבות הדיון החשוב שהעלתה @רחל סרולוביץ - מתכבדת להציע רעיון לתרגיל משפשף.

    אקספוזיציה (מצג) מהי?
    כל המידע הקודם לסצינה הראשונה בעלילה. מידע על הדמויות, הרקע, המקום וזמן.
    אקספוזיציה עשויה להופיע בתחילת היצירה (אקספוזיציה תחילית), בסופה (אקספוזיציה סופית), באופן מרוכז (אקספוזיציה גושית) או בקטעי מידע הפזורים לאורך היצירה (אקספוזיציה מפוזרת)*.

    ומכאן לתרגיל.
    נתמקד בסוג מסוים של מידע שחשוב שיעבור לקורא: תיאור חיצוני של הדמויות. לצורך יצירת "החלום הבדיוני" והתחברותו לקריאה, ואף ליצירת משמעות סמלית ("הבוס מתנשא לגובה 1.90" - הגובה הוא פרט סימבולי שנועד ליצור תחושה וחיזוק לאיפיון)


    יש דרכים רבים לעשות זאת:
    ניתן לשלב זאת בתוך קטעי הדיאלוג בין הדמויות, כתחליף ל: התמלא עצב ("העיניים הכחולות אפילו לא חייכו") , אמר בקשיחות ("מבטו נצץ בגוון אפור ומתכתי").
    ניתן להשחיל תיאור בתוך המחשבות של הדמויות אחת על רעותה, (שתעשה כבר דיאטה, דחוף / מענין איפה היא קונה את הבגדים המיוחדים שלה)
    או כתיאור של התרחשות (היא הזדקפה במלוא גובהה כדי להצליח להדביק נשיקה על לחייה של בעלת השמחה)
    וכמובן כקטע / משפט תיאורי פשוט (העו"ד היה לבוש בחליפה גזורה היטב, נעליו היו מצוחצחות למישעי והעניבה נחה בדיוק מושלם על חזהו).

    השאלה אם יש דרך לעשות את זה מענין? ליצור מצב שהתיאור נהפך לפרט מענין, מסקרן וחשוב, שהקורא משתוקק כבר לגלות אותו.
    וממילא, התיאור נקלט בתודעה ברמת עומק אחרת, ויוצר משמעות סימבולית ברמת עומק אחרת.


    אז זה האתגר.
    לכתוב קטע בכל נושא שהוא, שהתיאור החיצוני הוא פסגת הענין והרתק.
    ____________
    * https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7447
    חנוכה הוא חג אמיתי, משמח, של שירים והלל והודיה ורצון להשתייך לצד הטוב, של מי כמוך באלים ה'. מכבי.
    וקומיקס הוא חג. חג של תמונות, וארועים, וסיפורים, וצבעים.
    ושניהם ביחד - חגיגה.
    ולמה? הימים קצרים, קר מכדי לצאת לטייל, כמה מעורר השראה לשבת מול האור הרך של הנרות עם ספר קומיקס, כוס שוקו, סופגניה עם ריבה מטפטפת (על הספר!) ובחוץ סערה זוטא של גשמים ורוחות (במהרה!)
    (כל הנ"ל קורה רק בתיאור, לצערי, אבל זה נשמע טוב)
    אז מה לפורום ולקומיקס? אין שום קשר. יהיו שיגידו שקומיקס אינו שייך לסיפרות ואינו ספר ראוי לשמו שניתן לקרוא בו.
    אני מהמצדדים הנלהבים של ספרי קומיקס.
    ויותר מזה, לדעתי הענייה קומיקס טוב ומושקע הינו יצירה חינוכית ממדרגה ראשונה.
    המתנגדים לספרים המצוירים הנ"ל יוצאים מתוך נקודת הנחה שהם דוחקים את מקום הקריאה. לפי דעתי ולפי המציאות בשטח, ילדים שלא אוהבים לקרוא, קוראים קומיקס. ואלה שכן אוהבים לקרוא, קוראים את הקומיקס בתוספת לספרים רגילים.
    אז מה לי ולספרי הילדים המצוירים?
    לאחרונה הקומיקס הפך אצלי לז'אנר מועדף.
    למי יש סבלנות וזמן לטקסטים ארוכים.
    הציורים המופלאים, הבלונים המדובבים, המחשבות של בעלי החיים מסביב, המילים הקלות, ההבעות המשכנעות, הרקעים ההיסטוריים, השלגים/ גשמים, האווירה, העלילות הנאיביות (איך זה שהכל מסתדר, הכומר שאין לתאר את רשעותו במילים משיעורי ההיסטוריה הופך ליצור אומלל, שמן וטיפש, לאנשים הרעים יש פרצוף עם אף ארוך ועיניים בולטות ולטובים פרצוף תמים ועיניים כנות, אליפות!)
    אין, אין על קומיקס טוב.
     תגובה אחרונה 

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה