קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
תחליף ידידים דחוף!
שלא נפספס יצירות מופת כאלו בגלל מפנצ'רים מקצועיים המכונים בפי העם 'מבקרי שירה'. טפו.
ב"ה.



1. כל באי פורום ספרות, כמו כל סופר מתחיל, מכירים את ההילה סביב המקצוע. אתה מגיע למקום נידח בקצה הארץ, פוגש באפרוריות עוד חבורת אנשים אפרוריים כמוך, ואז אחד מהם שואל: אתה פ. לוני? מהספרים? ופתאום עיניו נוצצות כמי שנזרה עליו אבק כוכבים, מבטו מקבל אלכסון מלמטה למעלה, הוא מהנהן בראשו אוטומטית לכל היוצא מפיך, ואתה יודע ש... אוף, איבדת עוד בן אדם.

2. מתי בפעם האחרונה התארח בביתכם האינסטלטור הדגול? אולי מתקין המזגנים הידוע? סופר, כמו בעלי מקצועות אחרים, כותב לפרנסתו. הוא יוצר תכנים, התמקצע בניסוח והגשה, ואולי גם התברך בחוש מפותח מלכתחילה. ממש כמו בעלי מקצוע רבים אחרים. אגב, רובם נאלצו לעבור מסלול הרבה יותר ממקצע ומאלף מאשר זה שעבר הסופר. מהיכן מגיעה ההילה הגדולה סביב הסופרים?

3. שמא תגידו, הדבר נובע מהכבוד למילה הכתובה ולחוכמה הרבה הטמונה בטקסט הספרותי? הרשו לי לפקפק. מהילה דומה נהנים (או סובלים, בהתאמה) גם עיתונאים, שדרנים, זמרים, נגנים ותקליטנים. כל מי שנכנס להגדרה "סלב", בעברית: "ידוען", או בתרגום יפה יותר: "מאן דהוא-הא!"

4. אלא מהי הסיבה? אנשי רוח, כפי שהזכרנו בפתיח. מושג שהגיע לחצרות קודשנו מעבר לכביש. שם, אנשי הרוח הם הסופרים והשחקנים, האמנים והשדרנים. תסמונת העגלה הריקה. אבל ההעתקה הגיעה למקום הלא נכון: בבית ספרנו אנשי הרוח הם גדולי ישראל, ראשי ישיבות ואדמו"רים, רבנים ומנהיגי קהילות. ואם נלך לפי הפירוש "איש אשר רוח בו – שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד" – אז גם גבאי בית כנסת מוצלח הוא איש רוח. והסופר? הילתו אמורה להיות שקולה להילת השרברב.

מעשה בפאנל חינוכי בניר עציון. על הבמה יושבים: מנהל, מפקח, מורה, מזכיר ושרת. השאלות הראשונות נוגעות לכולם, אך בהמשך, כשעוברים לדון בסעיפים מסובכים מתוך חוזר המנכ"ל, השרת עדיין ישב על הבמה.
לא נעים, מה גם ששרת יכול להתנקם בך היטב, לכן כל שאלה מופנית קודם כל לשרת, שבתורו שמח להביע את דעתו. מהר מאוד המחזה הופך מגוחך וגרוטסקי.
אחת המסקנות: לדעת השרת ילדים בני 14 צריכים להישאר שנה נוספת בתלמוד תורה לפני שהם הולכים לישיבה. והוא צודק. יפה דעת שרתים יעודיים.


5. ומכאן לעניין סמוך: בכתיבה בענייני השקפה, דת ומדינה, מנהג והליכות – דעתו של הסופר מעניינת כקליפת שום מנוסחת היטב. מי שמך? מה שמכם ומי שמכם, סופרים דגולים? דעתו של הירקן ונהג המונית רלוונטית באותה מידה. ולהיפך: דעתו האישית של הסופר מסוכנת יותר, בהיותה מנוסחת היטב ונוטה לשכנע. אכן, אני אוהב מאוד את השורה "מומלץ על ידי רבנים ואנשי חינוך", אבל מי כמונו יודע שבמקרה הטוב הם עברו על התוכן לאחר הפרסום, והעירו כמה הערות חשובות. לא מפיהם אנו חיים, אלא מפי כתבם. אך זה מאמר מוסגר.

6. איני משלה את עצמי. מאמר אחד או עשרה כמוהו לא ישנו את ההילה הקיימת, העובדתית. היא כאן והיא תישאר כאן. נדרשתי בכל זאת בשל שתי נגזרות מהותיות-מקצועיות שנוגעות לכל אחד המבקש לעסוק בכתיבה:

א. האם הסיבה שבחרת במקצוע הזה, במודע או בתת-מודע, קשורה להילה שסביבו? אם כן, חבל. המקצוע הזה לא מפרנס במיוחד, לא מתגמל במיוחד, יש רבים טובים ממנו. כדאי לשקול שוב. בהילה חשקה נפשך? ספק אם היא תגיע, וגם אם כן זה עלול לקחת הרבה זמן.

ב. גם מי שבתוך המקצוע וההילה קורצת לו, מחפש לעתים קיצורי דרך או רותם את העגלה לפני הסוסים. למשל: רצון לפרסם כמה שיותר מהר, לפני שהכותב או החומר עברו תהליכים בסיסיים; העדפה של פרסום השם לעומת תשלום; העדפה של במה לא מתגמלת בשל זיכרון טוב מסופר בעל הילה עצומה שכתב בה; וכן עוד כדומה. חשוב לדעת להפריד את המקצוע, את מה שבאמת קיים בו, מהילה דמיונית שלא תמיד קיימת, ואף פעם לא נראית מבפנים כמו שהיא נראית מבחוץ.



*

כמובן, ניתן ואף רצוי לדון ולחלוק על כל אחד מהסעיפים. בהצלחה.
אז אם אין אני לי מי לי.


ואני מתכנתת.
יש כאן הרבה מתכנתים!
הקהל הקדוש מוזמן לפתוח על זה אשכול דיון.


אז החלטתי לעסוק בצרכי ציבור באמונה ולקחת את העניינים לידיים.
--- חוקת הפורום ---

בתפילה שלא יהפוך משיחת החוקת למחיקת.
עולים כאן הרבה פעמים שיתופים וחומרים של נושאים 'קשים'. על סבל וכאב של אנשים.
מטבע הדברים יש את זה שגרם את הכאב לשני.
ושמתי לב לתופעה, בתגובות לשיתוף, יש הרבה פעמים לימוד זכות על ה'איש הרע' בסיפור.
כאן לדוגמא
חברי הפורום בוודאי יזכרו בעוד ועוד מקרים כאלו.
לא מתייחסת לכך שלפעמים זה נכון, וזה שרע, הוא כך כיון שרע לו.
למה אנחנו ממהרים להצדיק את הרעים, להציג אותם כמסכנים, ללמד עליהם זכות (ובדרך לפעמים לרמוס את המסכן האמיתי)?

זה גם מביא אותי לנושא שמקשה עלי לאחרונה - איך כותבים על רעים ורשעים עם הזדהות מלאה.
אבל זה כבר לנושא אחר.
חבר שעוקב אחרי הפורום כאן (בלי ללייק...) הסב את תשומת ליבי לאינפלציה שקיימת לאחרונה בסיפורי שלום בית ובעיות בזוגיות.


יש לכם הסבר לתופעה?
לי יש הסבר כלשהו, אבל נחכה לשמוע מה אחרים אומרים.
מעשה שהיה, כמעט היה.
קראו את הקובץ המצורף. או לחילופין, הודעה זו:


ועכשיו למעשה שהיה, כפי שאני שמעתי:

הרב קלר זצ"ל הסב, ביקש שיקברוהו בהר הזיתים.
המשפחה עלתה מארגנטינה, בלי קשרים ופרוטקציות. לא מצאו חלקה.
התעצבו אל ליבם מאוד.
היה שם יהודי שעזר להם מאד, טרח ויגע כמה טרחות ויגיעות, והצליח לדאוג להם לחלקה בהר הזיתים.
ההתרגשות גאתה כשהם גילו שמדובר בבן אחר בן לרבי שלמה גאנצפריד.

כמה יפה ופשוט.

התופעה הזו, שבעיתון מכובד (?) מרשים לעצמם להעלות סיפורים מצוצים מהאצבע, אינה חדשה.
אבל כפי שאמר הבדחן הנודע ר' יענקל מילר,
"אני לא מבין את ההיתר להמציא סיפורים שלא היו ולא נבראו, אני לדוגמא, ממציא רק סיפורים שהיו!"

החלטתם לשכתב את המציאות, מילא. כמו בכל מחלקות העיתונות. אבל למה ללכת כ"כ רחוק?
פארסה.

הייתה לאחרונה באותו עיתון כתבה שהכריזה על בוא המשיח ע"י הקורונה.
לא נכנס לשאלה.
מדובר באותו ז'אנר..
מישהו צריך לעשות חשבון נפש.

אמר פעם מישהו (דוד חצ'קל או דודה נחמה, או שמא גיבור אחר)
אם קנית את זה, משמע היה נכון למכור לך.
אם זה מה שמוכרים לציבור, כנראה זה מה שחושבים שהציבור שווה.

ולסיום,
קצת קשה לי, בשלמא בדרך הלוך הוא היה צריך להגיע לבית החיים, ולא היה לו איך,
אבל למה הוא היה צריך טרמפ חזור לירושלים?
וצ"ע.
 תגובה אחרונה 
שאלה ישנה שלי, שלאחרונה צפה פה כמה פעמים.
רגישות. חברה.

בארצות הברית, לו סופרת תכתוב בספר שלה את המילה "כושי" היא תיתבע מיידית.
ופה, זה נכתב פעם אחר פעם, בלי לחשוב פעמיים.

בבית הוריי, היה אסור לשיר את השיר כושי קטן, וגם לא להתחפש לכושי בפורים.

יש לי בן משפחה, מוכשר, גאון. שמדבר רהוט בדרך כלל, אבל פה ושם, נתקע.
פעם אחת, כשמישהו זרק בדיחה על בני גנץ, הוא העיר שהבדיחות שנעשות על חשבון הגמגום, פוגעות במגמגמים כולם.

חשבתם פעם מה מרגישים נמוכי קומה כשהם נתקלים בדדי גמדי?
מכרה שלי, מתרגמת את הספרים האלו לאנגלית. והזדעזעה מהשימוש במילה "גמד".
התארחה אצלה בחורה נמוכת קומה, (מאוד!) והציע לילדים לקרוא להם ספר, הלכו הילדים בהתרגשות והביאו את דדי גמדי, הרי מה יותר מתאים מזה.
(ברור שהספר לא היה נכנס הביתה לולא שהיא עצמה מתרגמת אותו) והיה לא נעים. בכלל לא.

והשאלון על אתיופים באיש את רעהו, עבר כל גבול.
נסו לחשוב פעמיים, האם הכתיבה שלכם פוגעת במישהו, או אולי קטע ההומור מגיע על חשבונו?

מצד שני, יש סופרים וסופרות, שכותבים על הנושא ממקום ניטרלי רק כדי להעלות את הנושא, ואת המודעות.
מניחים את המציאות, והולכים.

לא נכנסת לביקורת האם זה נכון לכתוב על זה, רק מצטטת את קפלר: "להתגזען אותה זה ראוי, אבל לדבר עליה - ס'פאסט נישט. לא מתאים"?

אבל, אולי זה נכון לכתוב על זה בשביל הצד הלא רגיש, או הגזען, אבל מה מרגיש הצד השני בקריאה על מציאויות אלו?
אמת, זה קיים.
וזו המציאות.

אבל האם נכון לזרוק להם אותה בפנים? להעמיד אותם בכח מול המציאות האכזרית, לתת להם לקרוא על הכאב שבמציאות הזו? לספר להם עליה ברחל בתך הקטנה? (גם אם זה בצורה לועגת כביכול)
בתוך כל ההתכנסות הזו, כמו שאומרים, נפתח ביה"ס הביתי שלנו בתוך שאר עמלי ישראל, ובתוכו שיעור זמרה, מדיף ניחוחות ומעלה נוסטלגיות.
אחח... שיעור זמרה.

איזה כיף להיזכר בשעות האלו, בהן בילינו בחברת הזמרת הסולנית או האומללה התורנית שעליה נפלו השעות.
בשעה בה היינו מוציאות את גרוננו ב"הלל אומר" בקול רודף קול, או מזילות דמעות לצלילי "בעיירה קטנה הרחק".

אני מתגעגעת, ממש.

מודה שחלק מהגעגועים שייכים לעובדה שלא עזר לך שאת אלופה בחשבון או שהשתייכת לקבוצה הבלתי נסבלת שמזכירה למורה בתחילת השיעור ש'היו שיעורי בית, המורה! והמורה אמרה שמי שלא תכין לא תשתתף בהצגה!'

לשיעור זמרה לא היה צריך להביא שום דבר, כך שלא היתה אפשרות לשכוח.
את השיר היה אפשר תמיד לכתוב באחת ממחברות המקצועות המיותרים שנלמדו באותו היום, וזה במידה ששכחת את המחברת.
לי זה לא קרה.
בניגוד לשאר המחברות שהיו מטיילות/מתמוססות/ נאכלות או נגרסות באין רואים, מחברת זמרה מעולם לא פספסה שיעור. הייתי משאירה אותה בילקוט ליתר ביטחון.
אולי היתה זו תקווה סמויה לשיעור זמרה שלא מן המניין, לכו תדעו.

למורות של אז עוד לא היתה הגאונות של המורות ל'שעת סיפור' ולציור של היום, אז הן אפילו לא נתנו שיעורי בית.
כך שבשיעור הזה פשוט כלום לא היה קובע.
אפילו לא אם יש לך קול של נעימת זמירות ישראל או של צפרדע ביצה מצויה.
ברגע שהמורה פתחה ב"מתחת לסלע צומחת לפלא", היינו כולנו משוות נקודת זינוק ומתיקותה של התחושה עוד מעקצצת בגרוני.

הזמן הזה, שכל כך הרבה מעלות היו לו, והראשית שבהן היא שבינו ובין ביה"ס קיים הקשר הקלוש ביותר האפשרי, התאדה לו יחד עם עוד כמה ניצני שפיות שהיו ואינם.

טוב, זהו. מספיק לבכות.
מה שהיה, איננו עוד. המורות כבר מזמן הצטרדו, אלו שמלמדות היום לא יבזו את עצמן מרום מעמדן לשיר קבל עם וכיתה, ואם מישהו ישתכנע ממני, רק יוסיפו את השעה הזו ללימודים הארוכים ממילא.

אבל השירים!!!!!
איפה השירים היפים של פעם???
איפה השירים מלאי האווירה וקסם הילדות??
ואל תגידו לי שאני מתרפקת כי אלו שירי ילדותי.
בואו תראו את העיניים הנוצצות של ילדיי, ואת ההנאה הצרופה שלהם עם כל שיר כזה!

נכון, לא כולם.
נכון, היו גם כאלה שממש לא.
נכון, נכון.
אבל בואו נתקדם מזה.

אני רוצה שירי ילדים טובים.
רוצה למצוא כאלו.
רוצה להבין אותם.
וגם רוצה לכתוב כאלו.

האשכול הזה מיועד להעלאת שירים ישנים טובים, עם קרדיט כמובן, לניתוח האיכות ומקורה, לבחינת המרכיבים של שיר ילדים טוב, והלוואי גם לשירי ילדים מהכותבים כאן.
שלחתי את השיר 'בכל לבבך' (שפורסם באשכול סמוך) לידיד שהוא משורר מוערך, וכה כתב לי (לאחר ששאל בעדינות אם ארצה לשמוע את דעתו בגילוי לב):
'אני חושב שמרוב שיבוצים (שחלקם מתוחכמים) אני לא מרגיש את הסיפור או האמירה או הרגש שאתה רוצה להביע כאן.
כקורא, זה עובר לידי וחבל לי.
הייתי מעדיף יותר עברית, ישירה ובועטת (אפרופו השיר) מאשר מסך השיבוצים הזה. או לכל הפחות, אם החלטת בכל אופן ללכת על משלב מליצי תנכ"י, לאזן את זה בצירופים מקוריים משלך'. עכ"ל.​

ואם לומר את האמת, כשכתבתי את השיר, היה זה מתוך רגש עז של התמודדות, וחשבתי שאני מעביר לקורא את הרגש הזה. אך כשאני קורא עכשיו את השיר אחרי כמה ימים, אני לא מצליח לראות רגש עז. אני רק רואה יצירת הקבלה מבריקה ומרהיבה.
אני נזכר שהיו ביטויים נוספים ושורות שמחקתי בעריכה, כי הם לא התאימו לקונספט של ההקבלה. אבל כמו שבשירים מחורזים פעמים רבות האילוץ לחרוז מפחית מעוצמת ההבעה, כך לתחושתי גם ההקבלה.
ומצד שני, שיר לא צריך להיות רק מבטא ומביע, הוא צריך להיות גם יפה.

אז בואו נדון על זה עכשיו עד שיצא עשן לבן.
חלקכם תאמרו - שיר צריך רק לבטא את הנפש.
חלקכם תחלקו בתוקף - הפרמטר העיקרי בשיר, הוא שיהיה יפה.
ובסוף נסכים כולנו שצריך למצוא את נקודת האיזון.
סבבה?
כשהייתי ילדה, אמא שלי הסתכלה על האצבעות שלי ואמרה, אלו ידיים שמתאימות לנגינה, ושלחה אותי ללמוד אורגן.
לקחו כמה שנים עד שהיה בי די שכל (ואני די גאה בעצמי שהיה לי אותו ככה, בגיל אחת עשרה), פשוט לעצור את הסאגה הזאת.
"יש מספיק אנשים בעולם שמוכשרים באמת בנגינה. איזה טפשי זה שבדיוק אני אלמד את זה".
"אבל המורה אומרת שאת ממש טובה!"
גלגלתי עיניים. "מצחיק. אני פשוט לומדת את התווים בעל פה".
כך למדתי בפעם הראשונה דבר שמסקרן אותי עד היום: כמה קל לחפות בעזרת כישרון אחד על חוסר-כישרון אחר.

את הנגינה נטשתי. התחלתי, סוף סוף, ללמוד ציור. וכשסבתא שלי הבלגית (שבאמת זה פולניה עם דור-שניים בבלגיה) הייתה מגיעה אלינו לשבת, מסתכלת על האצבעות העכבישיות שלי ואומרת, "או, אלו ידיים של פסנתרנית!", הייתי מושכת בכתפיים וממשיכה להוריד מהשולחן.

מאז עברו שנים. גיליתי שמלבד ציור, אני גם אוהבת לכתוב. כתבתי על מחברות ודפים. האצבעות עדיין לא הראו שום יכולת מיוחדת.
ואז למדתי תכנות.
בשלב מסוים במהלך הלימודים הבנתי את הטוב שיכולה להציע לי המקלדת. קל לכתוב וקל למחוק וקל להחזיר לאחור. קל לחסום קובץ עם סיסמא. העובדה שאף אחד לא יודע אם אני עושה שיעורי בית או כותבת סיפור הייתה כמו נס מהשמיים; בחדר עם עוד אחות או שתיים, המקלדת הביאה אשליה של פרטיות.
מאז, אני אוהבת את התחושה של המקלדת תחת לאצבעות, את קול התקתוק המהיר, את שתי הבליטות של מקשי ה-ח' וה-כ'. ההקלדה הפכה ספונטנית עבורי כמעט כמו דיבור, ופי כמה מכתיבה ידנית. האצבעות שלי מצאו את מקשי המקלדת הרבה יותר מזמינים מאשר קלידים של אורגן.

אבל -
מידי פעם אני קוראת דעות ופוסטים וספרים על כתיבה. בכל אלו הנוגעים לכתיבה יוצרת, כמעט, יש המלצה אחידה: כתבו בעט ובנייר. עזבו את המקלדת.
למה? טוב, יש להם מלא סיבות.
זאת האיטיות היחסית ולעגל את היד עם תנועת האות (שזה נכון, אבל גם מעצבן ברמות), זה המגע הפיזי והאיחוד של המחשבה עם היד (ומי אמר שזה לא כך גם עם המקלדת?), וזה גם, לתחושתי, כי כך סופרים אמתיים תמיד כתבו (טוב, לא היו להם מלא אפשרויות).
בקיצור, הם נשמעים לי קצת כמו אלו הקוראים לחזור לסוסים ועגלות. אל תנטשו את הטבע הפשוט והבסיסי לטובת המורכב והאלקטרוני, חברים. חזרו למקורות.

אשמח לשמוע את דעתכם בנושא. איך אתם מעדיפים - אוטומט או ידני, מקלדת או פיילוט 0.4, והאם גם אתם רואים יתרון לכתיבה בעט ונייר.

ותודה מראש לכל המגיבים.
תופעה רווחת כאן בפורום - פרסום שירים מנוקדים

ישנם שירים המכילים מילים להם כמה אפשרויות ניקוד ואשר המילה אליה מתכוון המשורר לא תמיד מזדקרת מאליה בקריאה ראשונית ופשטנית.
ישנם גם מקרים בהם מחדש לו המשורר איזו מילה על מנת שתתחרז לה כראוי עם המשפטים הנרצים.
במקרים נוספים המשורר משורר לו במילות עתיקות ומשובחות אשר לא נהירות ונודעות די צרכן לקורא הסביר ועל כן ניקוד נכון יכול לכוונו במעט אל עומק השירה.

תמיהתי היא על שירים סטנדרטים, מילים קלאסיות וחירוזיות בסיסית אשר משוררם בכל זאת נוקט לעטר בהם את כל המילים בניקוד מלא. מדוע זה נעשה כך? האם יש איזו עמקות מאחורי המהלך? האם שיר נראה מזמין יותר באופן זה?

חזיתי גם בכך ששירים קצרים ומנוקדים מקבלים מספר לייקים גבוה יחסית בפרק זמן קצר. כמובן שניתן וראוי לזקוף זאת למעלותיו של המשורר ולמוצלחותו של השיר, לעיתים גם לפשטותו והנגשתו לעם שבשדות ובממים.

השאלה היא אם גם בעיטורי הניקוד ניתן לתלות זאת?

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה