קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בהמשך לרעיון הזה

תקנו אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שטובי הכותבים, ויש כמה כאלה בקהילתנו, יכולים להרוויח ממנה של ביקורת מהשטח.

הרי תכני הקבוצה בכל מקרה פתוחים לציבור, אז הרעיון הוא פשוט למסד כאן קבוצה נפרדת של קהל כזה שחובב קריאה ומעוניין לתת פידבק.

למי שמעוניין להתפרנס מכתיבה - זה גם יכול להגביר משמעותית את רמת החשיפה.

וזה גם ייתן בוסט לכל נושא הביקורת ספרותית.


לא נראה לי שהנהלת האתר תקדיש פורום רק כדי לבדר את הציבור בא"אר.
אבל אם מדובר בקהילת כתיבה שמבקשת את זה למען קידום מקצועי של חבריה - זה כבר סיפור אחר.

בקיצור, אתם בעניין?
עד היום בחרתי שמות משפחה באקראיות לפי השם הראשון שעולה בראש ובלבד שלא יהיה סוריאליסטי או מוגחך, בנוסף: אני משתדל לדאוג לפרקטיקה של השם שיאפשר לקורא קריאה חלקה. שם קל להגייה וגם בידול בולט בין שמות המשפחה בסיפור. אבל הרגשתי לא מקצועי כי שם משפחה הוא סימן זיהוי מדי מרכזי באפיון הדמות מכדי לוותר עליו.
אין הכוונה לאפיון שם לפי מקצוע שנפוץ בספרות ילדים ונוער וכן בשמות עט: עשיר-זילבר; חזן-זינגר; סופר כלכלי-גרין וכיו"ב. אלא להבנה איזו תחושה ייצר השם קלופט אצל הקורא האם הוא מתיישב טוב על ליצן השכונה, ואם רוזנברג הוא שם נכון עבור שדכן חדל אישים.

אי אפשר להתחמק מעדתיות וסטריאוטיפים בהחלטה הזו: האם תעזו להציב את וינשטוק מאחורי דוכן מלפפונים? הדעה שלי שאם רוצים לשמור על תמונת מציאות אמינה, לא נכון לקדש מלחמה בסטריאוטיפ על-גבי במה שאין זה העיסוק שלה (למרות שאולי זו הדרך היחידה לנפץ סטריאוטיפים כאלה).

בסוף, היחס שלנו לשמות נוצר הרבה בגלל סטיגמות שטיפחנו במפגשים עם נשאי אותם שמות ואם בלום היה חרוץ הכיתה שלי - מובן שאזהה ניצוץ בעיניים של בלום בספר שאקרא, מה שהופך את משימת אפיון השמות לכמעט בלתי אפשרית.

האם אכן יש כאן פינה חשוכה שכדאי להאיר או שאחרי שתי עמודים השם מתלבש על הדמות והופך לחלק ממנה?
פנה יום? פנה.

פותח את הדיון בעקבות
סיפורו ליום הכיפורים של @הדוויג ובעקבות סיפורים דומים ותגובות דומות במהלך ההיסטוריה.

דובר כבר רבות אודות סיפורים עם מסר וכדומה, איני דן בכך.

הסיפור כתוב ביד אמן, ללא ספק. הדמויות מתוארות להפליא והכל מוגש בחן ובשלמות המאפיינים את הסופר המוכשר.
שאלתי היא האם ניתן להפיק ערך מוסף מסיפור כזה מעבר לחוויה שבקריאה. במידה והסיפור מבוסס על סיפור אמיתי, ניתן כמובן לראות את יד ה' ולהתחזק ולהתרגש וכו וכו, כל אחד כפי נטיות ליבו ועומק רוחניותו. אך ככל ומדובר בסיפור שהתבשל ונרקח במוחו של סופר כזה או אחר, איך ניתן להתרגש או יתירה מכך, להתחזק, רק בגלל שדמיונו של הסופר ראה בעיני רוחו מופת מפליא ומיוחד?!

באותה מידה, אני יכול לראות בסיפור זה, מופת אחר ולהזדעזע.
חבריו של ג'ו חשקו בתופיניו לאורך תקופה ארוכה, מיום ליום הם דחו את חשקם עד אשר לא יכלו יותר והחליטו לנצל שעת כושר ולהתפנק על חשבון ארוחתו הדלה. התוצאה הצפויה של המעשה הייתה שג'ו ייאלץ לאכול טריפות ביום הכיפורים וכמובן שכגנגסטר, נקמתו צפויה הייתה לבוא ומיני רעות היו מבולעים להם. במקום זאת, קרה מה שקרה, וכך תשומת הלב הוסטה מהם ומעוונם החמור והם לא נאלצו לשלם על פשעם ויכלו להמשיך ולחטוא בלב שמח ושלם. מחזק? מרגש? מקלקל?
נכנסתם לדף הבית של קהילתנו החשובה, רפרפתם במהרה על פני האשכולות שנוספו או התרחבו מאז ביקרתם פה לאחרונה ואז החלטתם מה לעשות עם כל הטוב הזה.

פעמים שתביטו בשעמום על הכותרת, לא תטרחו לפתוח.

פעמים תפתחו לרגע, תראו את נראות הטקסט ותסגרו לאלתר.

פעמים שתשקיעו מזמנכם לקרוא את כל הטקסט ולהשאיר את חותמכם באמצעות סמליל כזה או אחר ואולי אפילו באמצעות מחמאה או ביקורת כתובה.

ופעמים שגם אחר קריאתכם תתעלמו באדישות ותמשיכו לאשכול הבא.

תהייתי היא, מהם הגורמים העיקריים המביאים אתכם להשקיע מזמנכם בפתיחת האשכול ובקריאת הטקסט.

תהיה זו עולה, מאחר ושמתי לב כי מספר הצפיות והתגובות המצוירות, באשכולותי הרבים, עולה באופן אקספוננציאלי ביחס ישיר למספר התגובות באשכול. על כל תגובה, אפילו "וואו" או "יפה" מיד האשכול מקבל מספר צפיות כפול כמעט מהמצב הקיים.

לדוגמה, שירי אלו,
אבי ואמי עזבוני, חוזר בשאלה ועוד, קיבלו מספר צפיות גבוה ועמם גם הליוקים עולים ומנגד שירי האלה, סוף., ברגע האמת ועוד, נותרו להם בדד בשובלי ההיסטוריה של הקהילה.

כמובן ויתכן כי הדבר גם נובע מאיכות הטקסט ותוכנו, אך סבורני כי ישנם פרמטרים נוספים והייתי שמח לו יכולתם להעשיר מנסיונכם ולפרט מה מושך אתכם לפתוח ולאחר שפתחתם מה יגרום לכם להשקיע את הדקות הנצרכות לקריאת הטקסט עד תומו.
הדברים שאנחנו מספרים לעצמינו לעיתים קרובות רחוקים ביותר מהמציאות.

ראש השנה מגיע. הוא סיבה מצוינת להתחיל לשים לב לאנשים שסביבנו. אבל הוא לא הזמן היחיד בו אנחנו צריכים לעשות זאת.

אנחנו צריכים להכיר טובה, ליוצר שלנו, ושליחיו.

אני מכירה דוגם קורונה. כן, זה שמגיע לאנשים הביתה, מבצע את הבדיקה והולך.

זה שעושה את אותו הדבר שוב ושוב. בחום, במשך יום שלם עומד על הרגליים, מתמגן, בודק ובודק.

אם התלוננתם פעם על המסיכה, תדמיינו שהייתם לבושים אותה, פשוט ככה, חום אימים, כשאתם יושבים במזגן, הוא מגיע ועושה לכם את העבודה.

ושמעתי ממנו מספר דברים.

הבנתי שיש את אלו שאומרים תודה, כל הכבוד להם! באמת!

אבל יש כאלו שלא אומרים תודה, לא מעריכים, מתייחסים בזלזול וחלק מגזימים מאוד.

אני לא נוקבת במגזר מסוים, אבל אני כן פונה אליו. בתור חרדים עלינו לקדש שם שמים, איך שאנחנו מתייחסים לאחרים מותיר רושם, מלבד בן אדם לחברו יש את עניין חילול שם שמים.

עלינו לשים לב להתנהגות שלנו.

עלינו ללמוד להעריך את אלו העושים לנו טובה ומתאמצים בשבילנו .

שתהיה לכולנו שנה טובה.
כתבתי את הדברים בנספח לאתגר עולם מושלם, ונשלחתי הנה.

האם לכתוב ספורים שנוגעים/מתארים את קדושי התנ"ך (וכן התנאים והאמוראים, הראשונים והאחרונים) או שזה רק גורע?

ראשית, אין לנו מושג קלוש במה ובמי מדובר.
להבדיל, אתחיל עכשיו לתת את הפרשנות שלי ל'איך עובד מחשב' - - - דבילי, נכון? ברור. הרי אין לי מושג.
אז הנה שאלת (מטומ)תם: מי אמר שאין לי מושג מיהו דוד המלך ע"ה?
אוקיי, אתמקד בכך שדוד המלך הוא רגל רביעית במרכבה.
מה זה אומר? - אהההמ... אין לי מושג.
לנסות להבין את זה, זה בערך כמו לשאול - 'איך רגל במרכבה, הרי אמורים להיות לה גלגלים, לא?!' - התשובה לזה מסתכמת ב'כן חמודי, נכון, לילה טוב'.
תכל'ס, כל ציור/סיפור/המחשה של דמות כזו היא נלעגת, לא ראויה, מגשמת, מרדדת, מעליבה ומזלזלת.
אז למה לכתוב בכל זאת?
מהיכן העזות?
התשובה היא שיש לכל סיפור ופסוק בתנ"ך קשר גם אלינו, הפחותים.
כתוב שהיו הרבה נבואות, אך הן לא נכתבו כי לא נצרכו לשאר הדורות. מה שכן כתוב שייך גם אלינו, גם לנו יש איזו אחיזה ורשות להתבונן בהם.
אבל צריך לזכור שכמו שמעמד הר סיני כפי שסופר על ידי הגננת שושנה הוא לא חלילה כפירה, אבל הוא ברובד מאד מאד נמוך ומגושם וחיצוני - כך גם התפיסה וה'השגות' שלנו ה'מבוגרים' נמצאות הרחק הרחק מאמיתות הדברים כפי שהם.
אולי זה כמו לכתוב את האדרא בקומיקס.

ובכל זאת, למה בכלל לכתוב את זה? למה לא להניח לזה וזהו?
האמת, כמה שנים אחורה לא הייתי מעז.
אבל כיום אני יודע שכל כך הרבה רעל נכתב על הצדיקים האלו (והנה זה צף גם בימים אלו), ואי אפשר שמצד אחד תהיה סיפורת משובחת שנכתבת מנקודת מבט חילונית וכפרנית, והקונטרה כנגד תהיה גלגול עינים של 'זה מעבר להשגתנו'. או לחילופין להביא ציטוטי מדרשים בצורה לא מעובדת. זה לא עושה את העבודה ולא מספק את הקונטרה הדרושה.

מה דעתכם בעניין - האם, איך וכו'.
כשהיינו ביסודי, בשיעורי דקדוק, למדנו על שלושת הזמנים בשפה העברית: העבר (שהוא אין), ההווה (שהוא עדיין) והעתיד (שהוא מניִן).
כשהגענו לשיעורי אנגלית - כמה בירכנו את השפה העברית על שלושת זמניה, בלי כל מיני 'הוואים' שמתמשכים או שחושבים שהם פשוטים, ובלי עברים שונים, כאילו שעבר אחד לא מספיק לנו בחיים.
ובכל-זאת, כשאנו מגיעים לכתיבת סיפור, אנו מצליחים לפעמים להתבלבל אפילו בשלושת הזמנים הפשוטים שניתנו לנו.
לא נדיר לראות פסקה בספר שהולכת בערך ככה:
באותו בוקר אביבי החליט זונדל לבקר את ידיו משכבר הימים, שמערל. הלך לו בחוץ, ידיו נתונות בכיסיו, והוא שורק לו שיר עליז.
עוד הוא שורק ומהלך בטבע הפתוח, פתאום שומע הוא קול עמום מאחורי השיחים שבצד הדרך. נחרד, הוא נעצר במקומו, כי הקול קול גניחת פצוע הוא.
הלך זונדל אל מאחורי השיחים, לבו דופק והולם, והמראה שנגלה לעיניו הוריד את לבו שאולה.
"שמערל!" הוא צועק, מחריד בצעקתו את הציפורים שעל העצים, "מה קרה לך?"
שמערל, פניו חבולות כולן, לא ענה לו.

כולי תקווה שאתם מצליחים לזהות את הבעייתיות שבקטע המצוץ-מן-האצבע הזה...
למה הבלבול הזה, בעצם, בזמנים?
ישנן מילים שמשמות גם בזמן עבר וגם בזמן הווה (למשל: נמצא, נתגלה, נעצר וכו'), וישנו גם "עבר ממושך", אם אפשר לקרוא לזה כך - זמן הווה שהוא חלק ממשפט בזמן עבר (כמו המשפט מהסיפור: הלך לו בחוץ, ידיו נתונות בכיסיו). זה לפעמים מבלבל את הכותב, עד כדי שהוא גולש מזמן עבר לזמן הווה באופן קבוע.

אז מה אני רוצה, בעצם?
אני רוצה שנשים לב לזה. אני חושבת שבתור כותבים אך בסיסי הוא שנכיר חלק מכללי הלשון, ובעיקר את הקטע הזה, של הזמנים. לא אגיד שהוא "מקודש", כמו שכתבתי בכותרת, אבל בהחלט חושב מאוד-מאוד. חשוב שנבדיל בין הזמנים, חשוב שנשים לב מתי ההווה הוא בעצם עבר ממושך (אם למישהו יש הגדרה טובה יותר לזה - אשמח), וחשוב גם שנשתמש בזה כאמצעי ספרותי.
משחק בין הזמנים יכול להבדיל בין קטעים ובין זמנים בסיפור עצמו, והוא כלי יפה ביותר, בעיניי.
לסיום, אני רוצה לציין את דבורי רנד האלופה
@dvory, שמיטיבה להשתמש באמצעי הספרותי הזה, ומשחקת בספריה היטב בין העבר להווה בהתאמה לדמויות ולסיפור. (דבורי, אולי פעם תשחקי גם עם זמן עתיד בסיפורייך? ;) )



(בחרתי במקדם דיון, כי אני לא בטוחה שאני מתאימה לכתיבת דברים תחת המקדם החשוב "מאמר", וגם כי אני רוצה שתדונו על מה שכתבתי, תלושו אותו, תתווכחו איתו ותעירו עליו. תודה...)
 תגובה אחרונה 
נתנו לכם פרוייקט, שלד של סיפור שנראה כך. מה תוסיפו כדי לעבות אותו לכדי סיפור משמעותי?
#אני לא מתכוונת שתשכתבו אותו, אלא טיפים- איך עוברים מסקיצה לתוצר.
#הסיפור מחורטט לחלוטין. נכתב בשביל השאלה ותו לא.

פרק א:
  • שהם עוצרת, מרחרחת את האויר בחוסר רגיעה
  • אודם עוצרת אחריה, מקמטת את המצח וכורעת על האדמה
  • יהלום דוחף את שניהן, פורץ דרך קדימה, ולשם תופס אותו מאחורה.
  • אודם מזדקפת, מנערת את הבגדים מעפר ומסמנת להמשיך
  • יהלום רץ, סוחב את לשם אחריו
  • שהם ואודם מדלגות בעקבותיהם
  • ישפה הקטנה נשארת לבד מאחור, מנסה להשיג את כולם.
פרק ב:
  • נופך פונה אל אחלמה, מבררת אצלה על מה הרעש
  • אחלמה עונה בעצימת עיניים שמחפשים את הנעדרים ונרדמת שוב
  • נופך מתעצבנת וניגשת אל ספיר
  • ספיר טוענת שלשם ערק מהמחנה והצליח לסחוב איתו גם את יהלום, שהם, אודם וישפה.
  • נופך צועקת 'אזמה' ואחלמה מתעוררת.
  • תרשיש נכנס לאוהל בצעד עייף, שואל מי אמור לעלות למשמרת
  • ברשימה כתוב: שוהם. אף אחד לא מתנדב לעלות במקומה.
פרק ג:
  • ישפה מתנשפת בקול. מתלבטת באיזו פניה כולם נעלמו.
  • היא מחליטה לפנות שמאלה.
  • אחרי כמה דקות היא שומעת קולות קצובים, בום בום הפסקה בום
  • ישפה ממשיכה להתקדם, הקולות גוברים.
  • מצטרפים אליהם שני קולות- עבה ודק.
  • היא מציצה מעבר לפתח ורואה גבר וילד מכים עם הפטיש והאיזמל על רצועת מתכת זוהרת ושרים
  • ישפה מסתקרנת ונשארת לעמוד שם
  • שוהם שמה לב שישפה לא איתם.
פרק ד:
  • תרשיש בוהה באחלמה ששרועה על מזרון הקטיפה בפינת החדר
  • שבו מזדקף מעל קערת הכביסה ומצהיר שהוא עלה אתמול
  • ספיר ממלמלת משהו על תורנות אוכל
  • תרשיש פונה לפטדה שנכנסה באותו רגע לאוהל ופטדה מסכימה לעלות לעמדה
  • נופך לא מתיאשת ושואלת את תרשיש על מה הרעש
  • תרשיש אומר לנופך שהוא מדבר רק עם גדולים ופונה החוצה
  • נופך נעלבת
פרק ה:
  • לשם ואודם מתעצבנים שהסכימו לישפה הסקרנית והרחפנית לבוא איתם ומסרבים לחפש אותה
  • שהם ויהלום מכירים באחריותם האחים גדולים ומתעקשים לחזור
  • הם מחליטים להתפצל, לשם ואודם ימשיכו עד סוף המנהרה ויחכו שם לשהם ויהלום שמכירים את ההמשך.
  • יהלום נותן להם הוראות- לזכור ללכת תמיד רק ימינה
  • שהם ויהלום מלווים אותם עד הפניה הבאה ימינה, ואז שהם ויהלום מתחילים לחזור אחורה
  • שהם שואלת את יהלום בשקט אם לא יתפסו אותם כשהם יחזרו ויהלום משיב שרק הוא מכיר את המנהרה
  • ישפה מתקדמת פנימה בלי לשים לב, לא רואה את המדרגה ומתגלגלת לתוך החדר.
פרק ו:
  • האיש והילד מפסיקים לשיר
  • הילד מתכופף מתחת לשולחן בודק מה נפל לו ורואה את ישפה הקטנה
  • הוא מרים אותה, מניח על השולחן בחבטה ושואל 'מה זה, דוד?'
  • האיש מסתכל ופולט 'פשייייי' ארוך
  • פונה לילד ואומר 'כזאת אבן יקרה היתה חסרה לנו בכתר של המלך'
  • ישפה נבהלת ומחליפה צבעים
  • הילד מתחיל לקפוץ ולרקוד ולשיר את השיר
פרק ז:
  • נופך נזכרת שפעם יהלום סיפר לה על דרך סתרים לצאת מהחדר. היא מחליטה לצאת בה כדי לברר על מה הרעש.
  • היא פונה לצאת אבל תרשיש רואה אותה ונכנס אחריה
  • באמצע הדרך היא פוגשת את שהם ולשם והם שואלים את נופך אם היא ראתה את ישפה
  • תרשיש עונה במקומה שלא ושואל איפה אודם ויהלום.
  • לשם ושהם מבינים שתפסו אותם ומחליטים להיכנע
  • הם מראים לתרשיש את הדרך עד לאודם ויהלום וחוזרים לתיבה
  • בדרך הם מספרים לנופך למה החליטו לברוח
פרק ח:
  • הם שמעו שהמלך הזמין כתר חדש, יקר ויפה יותר ממה שהיה לו בשביל יום השנה להכתרה
  • הם הבינו שהמלך ירצה לשבץ בו את האבנים היקרות ביותר ולכן החליטו לברוח
  • נופך שאלה 'אז בגלל זה הרעש' והם הנהנו
  • בשאר הדרך הם שתקו
  • כשהגיעו לחדר הם שובצו בתוכנות נקיון כעונש ועבדו עד שעה מאוחרת
  • כשקמו בבוקר היה שקט משונה. הפעם תרשיש בא וסיפר לנופך שהצורף מצא את האבן שחיפש לכתר המלך
  • באותה שעה שובצה ישפה במרכז הכתר ושרה עם הצורף ואחיינו:
''המלך ציווה ואנחנו מבצעים
כי רצון הוא תכונה של שרים ומלכים
יושר לב, חריצות, דיוק בלי תזוזה
הן חלק מתכונות צורפי האחוזה

חומרי גלם הכי נדירים
לתוצרים קטנים וגם אדירים
ומעל לכולם יהיה ניצב בגאון
מראהו יכבוש את לב ההמון

כתר מלוכה מזהב מרוקע
בצורות מדהימות שיצר הבוקָע
ואבן ישפה בשלל הגוונים
את המלך תכבד באינספור גינונים.

כי זכינו להיות עבדים פה לעד
למלא את מצוות המלך מיד
בלי להסס
לעזור לבסס
את מלכותו ברצון לנוֹסס.''
שלום לכולם,
ערב טוב.

התלבטתי אם להעלות את ההודעה הזאת לכאן.
מצד אחד, זה חשיפת כאב בבמה ציבורית.
מצד שני, אולי זה ישפיע לטובה לפעמים הבאות.

אני רוצה לדעת אם אני היחידה שכואב לה,
או שזה כאב משותף לכל היוצרים.
גם לכם כואב?

אינני יודעת אם זאת פעם ראשונה שזה קורה לי,
אבל זאת בהחלט הפעם הראשונה שאני יודעת על זה:
חומר שאני כתבתי הועתק והועבר הלאה
בלי קרדיט.


כתבתי
מאמר בנושא הזהירות ברשת. השקעתי בו את מיטב מקצועי וכישוריי, העליתי אותו בפרוג כי פה זו הבמה שתזכה לחשיפה המירבית לקהל היעד.
הוא הועבר הלאה, ללא שמץ של קרדיט.
וזה כואב לי כל כך.
אני אומנית. אני מחוברת לכל יצירה שלי, משקיעה בכל מילה שיוצאת ממני. בין אם זו כתיבה בתשלום ובין אם מאידיאולוגיה או מהנאה. אני יוצרת. אני אומנית. אני רוצה הכרה מלאה במילה שיצאה ממני. חותמת. מקור. קרדיט. זה לגיטימי?
בתחילת הקורונה התחלנו להוציא עיתון משפחתי, הכולל דבר תורה, קומיקס, חדשות המשפחה וכמובן סיפור בהמשכים. כשהתחלתי לכתוב את הפרק הראשון, לא היה לי ראש לזה. בכלל לא. אז התחלתי לשרבט משהו גנרי על ילד שחזר הביתה מהחיידר וגילה שההורים שלו לא בבית. איפה הם יכולים להיות? המשך יבוא בע"ה שבוע הבא...
כמובן שהילדים סיימו לקרוא ומיד הריעו: "בטח נולד להם תינוק! כמו בספר הזה, והספר ההוא והסיפור בהמשכים מהעיתון שקראנו אצל השכנים!"
אוי לא. אז חשבתי על רעיון אחר להמשך. ב"ה הולך טוב ויש מתח משבוע לשבוע.
אבל השאלה שלי היא כזאת:
האם יש עניין לגוון בסיפורים לילדים קטנים? או אולי אין בעיה בכל הסיפורים בעיתונים על נהג אוטובוס - טבח בחיידר - מזכירה בבי"ס - ילדה בכורה - בת זקונים וכו' כשבעצם כל הסיפורים דומים (מעגל השנה, מריבות והשלמות, וכמובן המסר בסוף)? אולי הם מרוצים עם סיפורים מוכרים כל עוד הם מותחים ומעניינים (ע"ע הקומיקסים הרבים על ציד נאצים ימ"ש...
@מ"ם )?
מה דעתכם?

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה