דיון ספרות יגון ואנחה

[מ"ם]

נכון שזאת רק דוגמא, אבל יש להקשות גם עליה, רב הספרים אכן נותנים כלים להתמודדות במצבים אמיתיים?

לטעמי, בהחלט כן.

למשל, אם סיפור על אלימות בתוך המשפחה שהתפרסם ב'משפחה' לפני כמה שנים היה מתפרסם כמה שנים לפני כן, הוא היה יכול לעזור לי להתמודד עם הסיפור האמיתי שכתבתי לאתגר הנוכחי.

 

[שני זאת אני :)]

מסקרנים

סיפוק סקרנות זה פחות כלי.

 

[שני זאת אני :)]

לטעמי, בהחלט כן.

למשל, אם סיפור על אלימות בתוך המשפחה שהתפרסם ב'משפחה' לפני כמה שנים היה מתפרסם כמה שנים לפני כן, הוא היה יכול לעזור לי להתמודד עם הסיפור האמיתי שכתבתי לאתגר הנוכחי.

אחריות גדולה על הסופרים.

 

[מ"ם]

סיפור על אלימות בתוך המשפחה שהתפרסם ב'משפחה'

או בעצם, סיפור על אלימות במשפחה שהתפרסם בבתוך המשפחה.

 

[Z.A.]

היום כמו שהמודעות לכל עניני הנפש נרחב ונפתח ויש לו מקום כך גם הספרות עליו.
נכנס בזה כל סיפורי התחבטויות הנפש שבנ''א עוברים פה בעולם.
למדנו להתפרנס רגשית (וגם כלכלית) מצרותיהם של אחרים.
זה מצב נתון ולא ניתן לשינוי.
גם הנמנעים דוקא מספרות זו, וגם המאוהבים בה, צריכים לבדוק על רקע מה זה בא.
מה כ''כ מפחיד לפגוש כאב של מישהו אחר?
ולמה את כ''כ מתחברת לכאב זה, איפה זה נוגע בך אישית?

 

[נוי]

היום כמו שהמודעות לכל עניני הנפש נרחב ונפתח ויש לו מקום כך גם הספרות עליו.
נכנס בזה כל סיפורי התחבטויות הנפש שבנ''א עוברים פה בעולם.
למדנו להתפרנס רגשית (וגם כלכלית) מצרותיהם של אחרים.
זה מצב נתון ולא ניתן לשינוי.
גם הנמנעים דוקא מספרות זו, וגם המאוהבים בה, צריכים לבדוק על רקע מה זה בא.
מה כ''כ מפחיד לפגוש כאב של מישהו אחר?
ולמה את כ''כ מתחברת לכאב זה, איפה זה נוגע בך אישית?

השאלה היא מדוע זה נכתב ומה המטרה.
אם הכותב מחפש רק רייטינג זה ניכר בסגנון המאוד מפורט, עושה בחילה לקהל שמעדיף ריגושים מסוג אחר ומהולל בפי כל השאר.
אם המטרה היא לפתוח את הראש ואת הלב ואת המודעות, אופן ההנגשה וההגשה הוא פחות מתבכיין/היסטרי/מזויף, ובעקר- אחראי.

 

[ארבע]

פלאפל היא לא מנה הכי משובחת למרות שהיא נאכלת לרוב העם ובכל זמן.
ואם נהיה יותר עדינים, בטהובן או שוואקי?
אני לא שופט אלא מנסה לנתח מציאות, חושב שזה עונה על שתי צרכים שונים, לפעמים אצל אותו בנאדם בזמנים שונים לפעמים אצל אנשים שונים.
רוב העם צורך שוואקי (לא משנה שטרייכר ריבו או חיים ישראל, אל תתקטננו) אבל ברור שהקלאסיקה היא מוצרט.

מי שצורך הרבה פלאפל, או רק פלאפל, בסופו של דבר מבסס את תזונתו על ג'אנק פוד.
טעים לו? כן (אולי חוץ מהצרבת)
משובח / מומלץ? כנראה שפחות.

היות ומשל ונמשל לא יורדים לרזולוציות השוואתיות דקיקות, לא אקביל לגמרי בין פלאפל לספרות עממית, אולי הצריכה שלה, בניגוד לצריכה בלבדית של מזון מהיר ורווי שומן, כן מספקת ערך לקורא הבוחר רק בה. אפילו יהא הערך חווית קריאה.
מה כן? הוא מפסיד את הטעם העילי ואת הרחבת הדעת והעמקתה שיש לספרות המשובחת יותר להציע.

 

[ארבע]

יש את מי שאוסף את עלוני ההתרמה למיניהם, בדגש על הסיפורים הקשים ביותר, על האבא שחלה ומצבו עלה וירד, עבר שנים בטיפולים, ולבסוף נפטר, והאמא בכלל בכימותרפיה, שני ילדים מיוחדים ובת אחת נורמלית בת חמש, ובלי להכנס למצב של הסבים..
קורא על הכורסא ומתרווח, אה.. ב"ה איזה חיים טובים יש לי...

הזכרתם לי חברה שהלינה פעם בקבוצת חברות: "תשמעו, זה בלתי נסבל המצב של קופת העיר, פעם הייתי אוספת מהדואר ערימת עלונים ויושבת לקרוא בכיף (...) עם כוס קפה, היום זה כבר בלתי אפשרי. הגזימו עם הכתיבה המדממת שלהם!" מבטיחה שהייתי עדה לסיטואציה הזו.

יש מספרי היגון שהם הקוראסון שנלווה לכוס הקפה של אי אלו בני אדם.
כל הזכויות להגדרה קוראסון שייכות למורה לאה לנדא.

 

[שיילה]

ספר טוב הוא ספר שמהווה מעין שיבוט של הסופר, ובעת שיושב הקורא אל מול המילים. מדגדג אותו הסופר כדי שיצחק וחותך בצל כדי שידמע.
ספר המדמיע ללא כל מגע יד אדם, כמו טרגדיה רצחנית וכדומה, הוא ספרות זולה .

 

[תמיד בעליה]

רק לי מפריע ההסתובבות הזו סביב סביב
בלי לקרא בשם.
אם יש לכם מה לומר על סופר מסוים וסגנון ספריו- אמרו ברור כמו אנשים מתורבתים.
ההליכה הזו סחור וסחור כשכולם מבינים על מי ומה מדובר-
היא עינוי הדין.

הרי רוב רובם של הסופרים הללו קוראים אתכם כאן.
דברו אליהם יפה שיוכלו לענות.

זרקו עלי חצילים. אני אתמודד.
אבל חשוב לי להשמיע את קולם.

 

[רותי רפפורט]

אני בכלל הייתי הולך על הורמונים שמשתחררים לנו במוח כשאנחנו מתרגשים.

זהו.
אנשים רוצים לחוות רגש, ובעוצמה. אנשים נהנים מחוויה של רגש.
הם רוצים לחוות פחד. אבל הם לא רוצים ששודד אמיתי יאיים עליהם בסכין. מצד שני, אם הסיפור לא כתוב טוב, הם לא יפחדו באמת. בא הסופר המוכשר, ומציע להם לחוות פחד בצורה מבוקרת.
כנ"ל כל הרגשות. אדם רוצה לחוות עצב. בדידות. בושה. השפלה. (כן, כן, כל מנעד הרגשות) הוא לא רוצה להרגיש אותם באמת בחייו האמיתיים, כי זה יותר מדי בשבילו. בא הסופר ומביא לו את הרגש בצורה אכילה ונעימה, ועל כן הוא קורא בשקיקה.
בעבר רצו האנשים לחוות חוויה מסעירה, הלכו לצפות בהוצאה להורג. זה היה ספורט המוני. אנשים עמדו וצפו, אולי אכלו פופקורן תוך כדי. (כן, אני יודעת שעוד לא היה) אולי שתו מים או יין. נשימתם נעתקה מחרדה כשהם ראו את התליין ואת הנידון ואת הדם הניתז...
ואחר כך חזרו הביתה ונפשם מלאה מן הרגש.
חלפו כמה ימים או שבועות, והם שוב רצו לחוות את הרגש המסעיר ההוא, את האדרנלין שמציף כל תא... ושוב הלכו לעמוד התלייה.
המכובדים יותר הלכו לצפות במלחמת שוורים או גלדיאטורים.
העולם צמא לריגוש. הנפש צמאה לחוויות. הדם אוהב את האדרנלין התוסס בו.
היום ברוך השם התעדן העולם לאין ערוך, יהודים ולהבדיל גויים, ולא תראו את מחזות הזוועה הללו. כן תראו אנשים צמאים לסרטים אלימים, אבל תודו שזה לא אותו דבר.
אנחנו ברוך השם נמצאים בדרגה הגבוהה ביותר של עידון המידות. אפילו הטרגדיות והאקסטרים שלנו עדין. אבל כמו כל העולם, אנחנו צמאים לו. כל אחד במינון המתאים לו.

 

[ארבע]

רק לי מפריע ההסתובבות הזו סביב סביב
בלי לקרא בשם.
אם יש לכם מה לומר על סופר מסוים וסגנון ספריו- אמרו ברור כמו אנשים מתורבתים.
ההליכה הזו סחור וסחור כשכולם מבינים על מי ומה מדובר-
היא עינוי הדין.

הרי רוב רובם של הסופרים הללו קוראים אתכם כאן.
דברו אליהם יפה שיוכלו לענות.

זרקו עלי חצילים. אני אתמודד.
אבל חשוב לי להשמיע את קולם.

לדעתי נקיבה בשמות היא שפיכות דמים.

 

[תמיד בעליה]

לדעתי נקיבה בשמות היא שפיכות דמים.

ברגע שידברו למישהו מסוים
ידברו יפה יותר.

כך שופכים דם
וגם לא נותנים לו לבוא לאסוף אותו.

 

[ראש לשועלים]

במחשבה שניה, יכול להיות שעליתי על עקבות האנשים שמחפשים דווקא את זה: טוב להם בחיים. הכל זורם על מי מנוחות, אלה מחפשים את האקשן בספר. אלו שחיים באקשן מצער, מבכרים עולם אוטופי רגוע בין הדפים הדוממים. אולי.

 

[רפ]

רק לי מפריע ההסתובבות הזו סביב סביב
בלי לקרא בשם.
אם יש לכם מה לומר על סופר מסוים וסגנון ספריו- אמרו ברור כמו אנשים מתורבתים.
ההליכה הזו סחור וסחור כשכולם מבינים על מי ומה מדובר-
היא עינוי הדין.

הרי רוב רובם של הסופרים הללו קוראים אתכם כאן.
דברו אליהם יפה שיוכלו לענות.

זרקו עלי חצילים. אני אתמודד.
אבל חשוב לי להשמיע את קולם.

אני באמת מצטערת אם הובן מהנושא שהכוונה לסופר מסוים.
אם יש אנשים שמבינים כך עדיף למחוק את האשכול.
זה פשוט לא נכון.
אם כבר מדברים - עכשיו בלבד עולים לי לפחות 3 סופרים לכל אחד מסוגי הספרים.
כתבתי את זה בעקבות כך ששמתי לב פתאום שיש ספרים שבעבר הייתי רודפת אחריהם והיום אני פשוט לא מסתכלת עליהם, וניסיתי לנתח את ההבדלים. זה הכל.

 

[נתיבה]

אני באמת מצטערת אם הובן מהנושא שהכוונה לסופר מסוים.
אם יש אנשים שמבינים כך עדיף למחוק את האשכול.
זה פשוט לא נכון.
אם כבר מדברים - עכשיו בלבד עולים לי לפחות 3 סופרים לכל אחד מסוגי הספרים.
כתבתי את זה בעקבות כך ששמתי לב פתאום שיש ספרים שבעבר הייתי רודפת אחריהם והיום אני פשוט לא מסתכלת עליהם, וניסיתי לנתח את ההבדלים. זה הכל

מסכימה בהחלט
בעיני מדברים פה בעיקר על ז'אנר והצרכים הנפשיים של האנשים
המביאים אותם לידי ספר מסויים...
אך לא חלילה כתרעומת על סופר
אלא כצורך הבנת הנפש
או כמחשבת "איך לא שמתם לב ליופי העדין..."

 

[כנפיים]

גם אני לא התרשמתי שמדובר על סופר מסוים.
חושבת שהתופעה מוכרת מאד במגוון ספרים וסופרים.

גם הנמנעים דוקא מספרות זו, וגם המאוהבים בה, צריכים לבדוק על רקע מה זה בא.
מה כ''כ מפחיד לפגוש כאב של מישהו אחר?
ולמה את כ''כ מתחברת לכאב זה, איפה זה נוגע בך אישית?

הבירור נכון כשצורת הכתיבה הגיונית. כמובן שאפשר להתווכח גם על זה, מה הגיוני ומה לא הגיוני, אבל מי שחווה ולו פעם אחת כתיבה מהסוג השני, מבין על מה מדובר, ואז, השאלה למה זה נוגע בי וכו' פשוט לא רלוונטית.

כשם שיש אלימות והתעללות פיזית ורגשית, שאין מקום לשאול את מי שחווה אותן- איפה זה פגש אותך ולמה זה כ"כ מכאיב, כנ"לבקריאה מהסוג הזה.
יש בהחלט גם כתיבה שמתעללת ברגשות הקורא.

אגב, חושבת שהרבה מהצורך של אנשים לקרוא על כאב נובע מהחרדה שלנו מהלא נודע. אחרי שקראת על קושי או כאב עצום, טעמת ממנו. יש לך מושגונצ'יק.

 

[Z.A.]

גם אני לא התרשמתי שמדובר על סופר מסוים.
חושבת שהתופעה מוכרת מאד במגוון ספרים וסופרים.



הבירור נכון כשצורת הכתיבה הגיונית. כמובן שאפשר להתווכח גם על זה, מה הגיוני ומה לא הגיוני, אבל מי שחווה ולו פעם אחת כתיבה מהסוג השני, מבין על מה מדובר, ואז, השאלה למה זה נוגע בי וכו' פשוט לא רלוונטית.

כשם שיש אלימות והתעללות פיזית ורגשית, שאין מקום לשאול את מי שחווה אותן- איפה זה פגש אותך ולמה זה כ"כ מכאיב, כנ"לבקריאה מהסוג הזה.
יש בהחלט גם כתיבה שמתעללת ברגשות הקורא.

אגב, חושבת שהרבה מהצורך של אנשים לקרוא על כאב נובע מהחרדה שלנו מהלא נודע. אחרי שקראת על קושי או כאב עצום, טעמת ממנו. יש לך מושגונצ'יק.

נכון מאוד.
ואף על פי כן.
חושבת שיש הרבה ביננו שתחברים לכתיבה זאת, כי הם בעצמם חוו טראומות נפשיות.
וכשהם קוראים מילים שכתב מישהו זר, הם נפגשים אם הכאב של עצמם, והם חשים שיש מי שקורא אותם. ונותן לגיטימציה לרגשותיהם, כי להם קשה לתת את זה לעצמם.
ואז הם מתחברים ומתקשרים אל אותם סגנון ספרים.
וכן להיפך הנמנעים.

 

[כנפיים]

וכשהם קוראים מילים שכתב מישהו זר, הם נפגשים אם הכאב של עצמם, והם חשים שיש מי שקורא אותם.

כולנו פוגשים את הכאב של עצמנו בכל מה שעובר עלינו בחיים, וגם בקריאה.

ממה שהבנתי האשכול עסק בכתיבה שעוברת את הגבול הדק בין חווית קריאה לחוויה קשה.

 

[כנפיים]

אנחנו ברוך השם נמצאים בדרגה הגבוהה ביותר של עידון המידות. אפילו הטרגדיות והאקסטרים שלנו עדין. אבל כמו כל העולם, אנחנו צמאים לו. כל אחד במינון המתאים לו.

עידון המידות, אם כך, הוא אילוף במעשים החיצוניים?
לשמור טוב טוב שהסיר המבעבע לא יגלוש?

כי אם לא, איך אם אנחנו בדרגה הגבוהה ביותר של עידון המידות- לא פחות, עדיין אנחנו צמאים לאכזריות, לדם, וכד', רק בשביל להטיס את האדרנלין?

ואני תמיד חשבתי שעידון המידות אמור לגרום לך להתחבר ליפה ולטוב, לא רק לדחוף עמוק פנימה את הרע והכיעור, ולמצוא לו פורקן שכזה.