דיון ספרות יגון ואנחה

[רותי רפפורט]

עידון המידות, אם כך, הוא אילוף במעשים החיצוניים?
לשמור טוב טוב שהסיר המבעבע לא יגלוש?

לא.
ואם נרחיק קצת ונסתכל על העולם, נראה שכל העמים עברו עידון מידות שלא היה בעבר.
אם נתבונן על ההיסטוריה שטופת הדם, בה דו קרב היה ספורט חביב, והיום נחשב לרצח עם מאסר עולם. בעבר הוצאה להורג היה בילוי מענג, היום העולם נחרד ממעשיו של ג'ון הבריטי, ששיסף את ראשי קורבנותיו. יש עוד דרך לעבור? בוודאי. אבל יחסית, העולם תורם מהונו ומאונו לצדקה - בעבר היה הפריץ זורק את קורבנותיו לדובים כשלא שילמו לו את המס. היום פריצי העולם תורמים את מרבית הונם לצדקה! וגאים בזה! שלא לדבר על כך שמדינות בעבר דרשו מס מהמדינות שתחתיהן, והיום הן משלמות למדינות העניות כדי שישרדו. לכי דברי על ליבו של אדם והוא יתרום לניצולי רעידת אדמה שמעולם לא הכיר. כנ"ל כל עינויי הכלא - שהיום הפך למשהו שחושבים איך לקדם ממנו את האסיר מבחינה פסיכולוגית ומעשית...
ונעבור אלינו. אין ספק שהעולם התעדן מאוד במעשיו. אנשים רחמנים יותר איש לרעהו, קרנות צדקה מוקמות בזו אחר זו, אנשים מדברים בצורה מעודנת יותר, החינוך עדין יותר. היחסים בין בעל לאישה, בין איש לרעהו, אפילו בין כלה לחמותה - זה לא מה שהיה פעם!!!
האם אנו מושלמים? לא. האם אין לאדם תשוקה לחוות רגשות? יש לו. אבל הרגשות שהוא חווה מעודנים משמעותית מפעם. בזה אין ספק.
אנחנו לא דוחקים את הרע והכיעור. וכמעט אין בנו מישהו שייהנה לראות או לקרוא תיאורי אכזריות קשים ממש. ספרים כאלו יידחקו ממדף הספרים ולא יהיה להם דורש. אבל בצורה מבוקרת ועדינה יחסית? יש. אנחנו לא מושלמים, ולכאורה לא נהיה עד שיבוא הגואל.

 

[כנפיים]

נראה שכל העמים עברו עידון מידות שלא היה בעבר.

לא עידון מידות.
המון שינויים, שאת חלקם ציינת.
פחות בורות, יותר דעת, יציאה מימי הביניים אל שוויון זכויות וקידמה, והתפתחויות אחרות מאד, הביאו את העולם למצבו הנוכחי. לא רואה עידון מידות, כפי שכתבתי מהו בעיניי.
אבל זה באמת גולש מהנושא. סליחה.

 

[רותי רפפורט]

בעיניי זה דומה לדיאטה.
נניח שבעבר אכלתי ארוחות שחיתות של 2000 קלוריות לארוחה, כולה שומנים וסוכרים.
עם הזמן הצלחתי להוריד את כמות הקלוריות ל500, ולאכול פחות מתוקים ויותר מאוזן. מטבע הדברים אני פחות נמשכת היום לארוחות השחיתות הנ"ל ולא מבינה איך בעבר אכלתי אותן ועוד נהניתי.
נכון, יותר טוב היה אם הייתי מורידה ל200 לארוחה, ואוכלת רק חסה וירקות עם קצת בשר הודו וביצה מבושלת לאיזון החלבונים.
אבל אי אפשר להגיד שאיני שולטת בעצמי ונשארתי שמנה ומלאת תאווה כשהייתי.

אבל זה באמת גולש מהנושא. סליחה.

נכון...

 

[פרפר סגול]

אשכול מחכים.
לטעמי יש לחלק את ספרות היגון לשתי קטגוריות:
א.קריאת סיפור על סבל שהתרחש במציאות (שואה) או על בסיס מציאותי (לילה ולא דומיה), שהמטרה הראשית של הספר היא לתת כלים ומסרים לחיים.
ב.קריאת סיפור על סבל שהתרחש במציאות (שואה) או על בסיס מציאותי ( ),
שהמטרה הראשית של הספר היא לבוסס בזוועות ולהעמיק חרדות!

 

[עט להשקיע]

כשבן אדם קורא סיפור על קושי שאין לו אפשרות לעמוד בו, הוא נרתע!
כאשר זה סיפור על יהודים שהולכים לטבח, והנאצים ימח שמם(!!) מתעללים בהם, זה סיפור קשה. נכון שזו הסטוריה שלנו, אבל זה קשה לקרוא בלי יכולת לעזור, במיוחד שיודעים שהסוף יהיה טראגי.
כאשר בן אדם קורא על התמודדות שהוא חווה בעצמו, הוא מסוקרן לדעת האם יש דרך לפתרון, או דרך שונה ממה שהוא השתמש\משתמש.
אבל כאשר לאדם יש התמודדות מודחקת, והוא רואה מישהו שמציף אותה - זה גורם לו להרתע מהספר.
[דוגמא לדבר: הייתי באיזו הרצאה, והמרצה שאל שאלה על התמודדות עם פחד ממעבר לעשייה, ואחד התנדב לענות. ובמהלך התשאול, כאשר הוא הגיע לנקודות הרגישות, קמה אישה אחת ומחתה שזוהי חדירה לפרטיות וכו'.
ולדעתי, ולדעת רבים מאלו שהיו שם, הפחיד אותה לשמוע התמודדות של מישהו אחר, על משהו שהיא לא מוכנה להודות שקיים].

 

[מכונתכתיבה]

נושא כאוב.
בתור תולעת ספרים מושבעת, שבעבר לא הייתה מדלגת על שום אות, מודה ומתוודה שאת הספרות שבעת היגון והצרות אני נמנעת מלקרוא.
ולא כי איני מסוגלת. קראתי ואני עדיין קוראת ספרים שמתארים התמודדויות לא פשוטות במגוון סיטואציות. אבל הספרות הספציפית הזו מרתיעה אותי בתיאוריה הקשים והמפורטים ובחוסר הניתוח האמתי של הדמויות. במקום לתת מקום להתמודדות אנושית בריאה וחכמה שמעשירה ומחכימה את הקורא נותנים מקום לתיאורים קרימינליים ומפורטים עד לשורשי כל מחט ומחט בוורידי החולה וכהנה וכהנה.
איני יוצאת נשכרת מזה לשום צד. זה אפילו לא מפתח בי הבנה והכלה רגשית.
זה רק גורם לי לדכדוך ועצב. דרך אגב לטעמי הם אסורים לקריאה בשבת.

יתכן שהסיבה שאנשים מתחברים לכך זה מתוך צימאון לדעת מה יש 'שם', ב'לא נודע'.

 

[פרפר סגול]

נושא כאוב.
בתור תולעת ספרים מושבעת, שבעבר לא הייתה מדלגת על שום אות, מודה ומתוודה שאת הספרות שבעת היגון והצרות אני נמנעת מלקרוא.
ולא כי איני מסוגלת. קראתי ואני עדיין קוראת ספרים שמתארים התמודדויות לא פשוטות במגוון סיטואציות. אבל הספרות הספציפית הזו מרתיעה אותי בתיאוריה הקשים והמפורטים ובחוסר הניתוח האמתי של הדמויות. במקום לתת מקום להתמודדות אנושית בריאה וחכמה שמעשירה ומחכימה את הקורא נותנים מקום לתיאורים קרימינליים ומפורטים עד לשורשי כל מחט ומחט בוורידי החולה וכהנה וכהנה.
איני יוצאת נשכרת מזה לשום צד. זה אפילו לא מפתח בי הבנה והכלה רגשית.
זה רק גורם לי לדכדוך ועצב. דרך אגב לטעמי הם אסורים לקריאה בשבת.

יתכן שהסיבה שאנשים מתחברים לכך זה מתוך צימאון לדעת מה יש 'שם', ב'לא נודע'.

מזדהה

 

[מ. י. פרצמן]

לאנשים קשה לקרוא על קשיים אמיתיים.
כשהם קוראים קושי שהם מזדהים איתו, הקושי נעשה אמיתי בעיניהם. ככל שההזדהות גדולה יותר, כך קשה להם יותר לקרוא על הקושי, כי הוא אמיתי יותר.
גם אם הסיפור עצמו לא אמיתי, אם הם ירגישו הזדהות לנקודה אמיתית כלשהי בתוכם, הקושי יגדל בהתאם לתחושת ההזדהות.

כשהודעתי להורים שלי שאני חושבת להצטרף למסע לפולין - היה להם קשה לקבל את זה. בבית שלנו נושא השואה היה טאבו. סבי ברח מגרמניה בתחילת המלחמה, מאורעות ליל הבדולח נחקקו עמוק בהיסטוריית המשפחה. היה להם קשה לחשוב שאני אלך למקום שבו הדם של המשפחה שלי עדיין מבעבע.
בסופו של דבר הלכתי, בעידודם המסתייג, עם ברכת הדרך שלהם ושל הרב אותו שאלנו. היה ברור שעבורי - הדבר יעשה טוב.
ובכל זאת, עד היום הורי לא מוכנים לשמוע אף לא מילה בנושא. שום תזכורת בנושא פולין.
אצלם זה אמיתי. זה מוחשי יותר. אמא שלי שמעה במו אוזניה את סביה צועק באחרית ימיו 'הם באים'.
הקושי אצלם אמיתי, תחושת ההזדהות גדולה יותר, ולכן הם לא מסוגלים לגעת בו.
אצלי, דור שלישי, הכאב אמיתי פחות. ולכן מגע שלי יהיה פחות כאוב וחשוף.

 

[כנפיים]

בחוסר הניתוח האמתי של הדמויות.

עלית על זה!
ובנוסף, גם הרבה פרטים בעלילה, יכולים להיות מפוברקים לחלוטין. לא הגיוניים ולא מסתברים, אבל הם עושים טוב ת'עבודה אז הם מוכנסים.