קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כבר מאז הייתי ילדונת מקפצצת שלא יודעת כל דאגה בחייה, דאגו להזכיר לי אותה. חברות שהציצו, בחנו פנים מנומשות מדי.
"הי, מי לכלך אותך כך?" שאלה ציפי. ודבורי הוסיפה שהיא תמיד דואגת לשטוף פנים ולבדוק במראה שהיא נקיה.
"שקרניות" צעקתי עליהם. "זה לא לכלוכים ואתן לא מבינות כלום".
וזהו. ברחתי מהן. לא רציתי שיראו את הדמעות שלי שהחליקו על הנמשים החמודים שלי. אז עדיין לא ידעתי שזה השם שלהם. רק ידעתי שהם מעצבנים נורא ואני לא יכולה להפטר מהם.
"למה?" התפרצתי לתוך המולת הבית, ישר לזרועותיה של אמא. "למה דווקא אני ככה, שונה ומוזרה?"
"מה יש, חמודה?" לטפה אמא את שערי.
"למה אני נראית כל כך.... מוזרה? ולמה כולם חושבים שאני לא נקייה?"
"את נקיה ומתוקה, טובי שלי" לטפה אמא את הזיעה שהגיעה לפנים שלי. "והנקודות החמודות שלך, הן נשיקות מהשמש. לא כל אחת זוכה לזה. ואת זכית, מתוקה שלי".
היא הגישה לי כוס מיץ קר וקוביית שוקולד.
לאט לאט נרגעתי, והתחלתי לחשוב על מה שאימא אמרה.

נשיקות מהשמש, מעניין. אבל איך השמש הגיעה אלי? היא כל כך רחוקה. כנראה שבגלל שאני ילדה מיוחדת, כמו שאמא אמרה, קורים לי גם דברים מיוחדים ממש.
זקפתי גב. מחיתי דמעה, ורצתי לבשר לכולם את הבשורה.
ציפי ודבורי שתקו והסתכלו עלי במבט מוזר. "זה באמת ככה? באמת השמש מנשקת אותך? איך זה יכול להיות?"
"זה ככה וזהו" התנפחתי. "אמא שלי אמרה את זה והיא גדולה וחכמה מאוד. היא יודעת מה שהיא אומרת".

הן פערו עיניים גדולות. "וואוו, ואת מרגישה כשהשמש מנשקת אותך?"
"לא. היא עושה את זה בשקט. וחוצמזה נראה לי שכבר אין לה איפה לנשק".
"נכון" הן בחנו את פניי. לראשונה ראיתי ניצוץ של התפעלות בעיניים שלהם.
אולי אפילו קנאה.

חזרתי מרוצה. רצתי לראות שוב במראה את הנשיקות החמודות. ואחרי המקלחת, רגע לפני השינה. רצתי שוב. רציתי לחבק את המראה. סוף סוף אני יכולה לשמוח במה שהיא מראה לי.

למחרת קמתי שמחה ונרגשת. היה עדיין חושך בחוץ. הלכתי בשקט, כדי לא להעיר אף אחד.
התלבשתי. וניסיתי להסתרק ולעשות קוקו. קצת הסתבכתי.
חזרתי לחדר ילדים. חזקי וצבי עדיין ישנו. בשקט לקחתי דף וצבעים. ציירתי ילדה חמודה עם חולצה צהובה וחצאית כחולה. בפנים שלה ציירתי המון נקודות. קטנות וחמודות. "ככה את יפה" לחשתי לה. "יפה ומתוקה מאוד".

חשבתי שהכול הסתדר. אז חשבתי.
"תגידי" דבורי חכתה לי בחיוך שלא כל כך הבנתי אותו. "השמש גם צבעה לך את השיער?"
ציפי התגלגלה מצחוק. וכמה ילדות באו והסתכלו עלי כאילו לא ראו אותי אף פעם.
פתאום הרגשתי שהשמש צובעת לי חזק את הפנים. נהיה לי חם ולא נעים. ומשהו שחונק בגרון.
אולי תפסיקו כבר, רציתי לצעוק. ולא הצלחתי. בשקט הלכתי לפינת הבובות. וחשבתי לעצמי מחשבות עצובות.

בבית, אמא שאלה אותי למה אני לא אוכלת. היא הכינה בשבילי שניצלים ופירה שאני אוהבת. אבל לא הצלחתי לאכול. משהו חנק לי בגרון. פחדתי שאם יכנס לי פירור, אני כבר בכלל לא אוכל לנשום.
"מה יש, ילדה שלי?" אמא התיישבה לידי. היא חכמה מאוד וכנראה כבר הבינה למה אני לא אוכלת. "איך היה בגן?"

פתאום יצאו לי דמעות. כל כך הרבה, שהלחיים שלי נרטבו. וגם הסנטר. והן לא הפסיקו, הדמעות האלו. המשיכו בלי הפסקה.
אמא רק ישבה ולטפה, חכתה שהבכי יגמר ואני אצליח לדבר.
בסוף זה נגמר. ניגבתי את העיניים והפנים בטישו שאימא נתנה לי.
"למה הן כל הזמן מעליבות?" שאלתי בשקט. כבר לא היה לי כוח לדבר. "למה כל פעם יש להן העלבה חדשה?"
אמא שתקה ורק חבקה אותי כאילו הייתי תינוקת.
"רוצה לספר לי מה היה?" היא שאלה והמשיכה לחבק.

"ספרתי לדבורי וציפי על הנשיקות של השמש. ושאני מקבלת אותן בגלל שאני ממש מיוחדת. וזהו. פתאום היום הן שאלו אותי.... אממ.. פתאום... " ואז פתאום הרגשתי שוב משהו רטוב.
אז צעקתי חזק לפני שאני לא אצליח לדבר "הן שאלו אותי אם השמש צבעה לי את השיער". וזהו. נגמר לי הכוח. עצמתי עיניים והרגשתי ששוב נהיה לי חם.

"טובי, ילדה שלי" שמעתי פתאום את אמא אומרת. היה לי טוב לשמוע אותה כשהעיניים שלי עצומות. "תקשיבי, מתוקה. כל אחד קבל משמיים מתנות מיוחדות. את קבלת נשיקות בפנים ושיער בצבע מיוחד מאוד. בגלל שהוא מיוחד ממש יש לו גם שם מיוחד"
"באמת?" קפצתי בהתלהבות.
"כן, למי שמקבל שיער כתום קוראים ג'ינג'ית. וזה מראה שיש לך המון כוחות לעשות המון דברים טובים".
"מצוין" קפצתי.
"אני רצה לספר להן".
ירדתי את המדרגות שתיים שתיים כמו שאני אוהבת. רצתי אל הגינה. בטוח שהן שם.
"שומעות?" צעקתי להן מרחוק.
"אני כבר יודעת הכול. אני פשוט מיוחדת ולכן קבלתי כל כל הרבה מתנות".
"באמת?" שאלה דבורי ונראה לי שהיא התחילה לקנא.
"כן" צעקתי בקול. כבר הייתי קרובה אליהם. אבל התחשק לי לצעוק. "יש לי גם נשיקות בפנים. וגם שיער מיוחד מאוד שבגללו קוראים לי..." נעצרתי שניה לנשום. וגם קצת התחשק לי למתוח אותם.
"טובי?" שאלה ציפי בשקט.
"מה פתאום? זה השם שקראו לי. אבל השיער נתן לי שם חדש "ג'ינג'ית".
"וואוו" הן הסתכלו עלי פתאום במבט כזה, כמו שמסתכלים על ילדת יומולדת. "גינגית. איזה שם מעניין".

פתאום, הפנים שלהן נהיו עצובות וריקות כאלו. בלי נשיקה אחת, אפילו.
"איך אפשר לקבל נשיקות ושיער כתום?" שאלה דבורי בשקט. פתאום היא התביישה קצת. כנראה בגלל שהיא העליבה אותי סתם. ממש סתם.
"אי אפשר" הסברתי לה בקול של גדולים. "זה משהו שנולדים אתו. וזו מתנה מיוחדת מהשם".
העיניים שלהן גדלו כל כך. התחלתי לרחם עליהן.
אבל הפנים שלהן היו ריקות. מה לעשות.
"טוב, אז שלום" אמרתי להן. והרגשתי קצת מבולבלת.
הן שתקו ואז דבורי אמרה, "כייף לך, הלוואי וידבקו בי כמה נשיקות שלך".
"מה פתאום?" כעסתי. "הן שלי. איך הן יגיעו אלייך?"
"כמו שהשמש הגיעה אלייך" היא אמרה בשקט והפנים שלה נהיו עצובות יותר.
הסתכלתי עליה חזק. ניסיתי לחשוב מה כדאי לומר לה. ופתאום, פתאום ראיתי משהו.
"תראי" אמרתי לה.
"מה?" היא שאלה בקול קטן. פתאום הבנתי שרק אני רואה את זה. כי היא צריכה מראה.
"אם תסתכלי במראה, תראי אותה".
"את מה?" היא התחילה להתלהב. "את הנשיקה?"
"לא" צחקתי. "אמרתי לך, לא יכולה להיות לך נשיקה. אבל לפחות יש לך נקודת חן".
מונולוג חורפי / י.מ.י.


העננים ירדו נמוך נמוך,

העניינים הלכו והסתבכו,
אמש הייתי מטייל בהרים,
גם הם כמו גורדי השחקים -
כוסו בעבים.

ערפל סמיך נח על העמק,
הצליח להסתיר, לטשטש,
להלבין את הצבוע,
להעלים את הידוע,
איבדתי כיוון, מזרח? מערב?
לא מצאתי את עצמי בסבך.

אדי הקור עלו באפי,
מקפיאים כל זיק מחשבה,
אפילו שמשות הרכב המכוסות באדים,
לא יכלו להעביר לי את התחושה -
איך אני נראה?

ראשונות, היו עיני,
לחזות בהבזק המאיר שהיכה בי פתאום,
נעשיתי מואר ומובך, לא הייתי מוכן.
רק נמהר.

כשרגע אחרי...
אוזני רעדו מקול הרעם,
שומעות בבירור את המציאות הקשה.
איך סונוורתי? איך הלכתי שולל בעקבות הברק.

זיכרונות שמחה הגשם השוטף,
לא הותירו את עיני יבשה,
עמדתי כך תחת סככה מרעישה -
מקולות של טיפות וברד.

אני רטוב, שיני נוקשות,
רגלי רועדות מקור ומפחד,
מוחי עסוק בלחפש מחסה,
ליבי קפוא מלרצות לנסות.

ואני מה אני?
ומעייני? נובע רק מרמור וכעס.
הן נחלי אכזב מזה עידן,
ומראשי לא ייזלו מי דעה,
אף לא טיפת הגיון...
לייחל,
לקוות,
ולשאול -

מתי תצא השמש?

מתי?
מייריי ורבייסי, תשמעו סיפור נפלו ממש!
היה בחור אחד שהגיע לגיל 'שידוכים'. היה בחור טוב, מסמיד וירא שומיים. עכשיו, לבחור הייתה תמונה שלו שהמשפוחה שלו הייתה שולחת אותה למי שהתעקייש לראות. איך אומרים היום? אממה, הרקע לתמונה היו מכונת כביסה, מייבש וצינור שעולה גבוה מעל ארון "כתר" כזה, לבן. אקיצער, תמונה לא משהו. הבוחור שלנו ישב וחשב מאיפה תהיה לו תמונה טובה. לא היו שמחות במשפחה שלהם כבר הרבה זמן, והוא נעבאך, תקוע קצת, אז אין תמונה עם רקע כזה יפה. תכלת או כאילו ליד גן של פרחים בדובאי. לשכור צלם זה עולה מלא כסף, ואף אחד לא ירצה לצלם רק תמונה אחת. בסוף, הבריק לו איזה רעיון גאוני, אני אומר לכם, באמת רעיון גאוני. תקשיבו איך זה הלך:

ליד הבית שלהם יש אולם, שכל לילה עושה להם רק רעש ועוגמס נייפש, ומי מדבר בכלל על כל אלה שמדברים בחוץ בקולי קולות וצוחקים על הבושס איך שהכוס של החתן לא הצליחה להישבר איזה חמש פעמים, ומסריחים בסגריות את כל האיזור, ונשענים על המכוניות מסביב. אקיצער, הבחור החליט להתלבש יפה, ככה, עם עניבה הכי חגיגית שיביא מהישיבה, לרדת לאולם בזמן של הצילומים ולבקש מהצלם שיעשה לו תמונה אחת ושישלח את זה לאימייל של אחותו. אמא שלו עזרה לו לרשום בפתק את האותיות באנגלית ולא שכחה את השטרודל, והוא ירד. היה קצת בלאגן אז הוא חיכה בסבלנות לשעס כוישר. בזמן שהכלה הלכה להתחבא מהחתן שבא להצטלם גם כיין, הוא ניצל את ההזדמנות וניגש לצלם שלא הבין מה הוא רוצה מהחיים שלו אבל העיקר שהאבא של הכלה נתן אישור וזהו. התמונה יצאה ממש יפה. וכל החברות במשרד ניסו לחשוב למי הוא יכול להתאים וגילגלו בראש מה יעשו ב - 2000 דולר. וברוך ה' היה למשפחה הזאת מה לשלוח.

לאחר ארבעה חודשים או חמישה חודשים, אני לא זוכר כל כך, הזוג מהחתונה ההיא מקבלים את התמונות לבחירה. הם יושבים יחד על מרק מהביל שהיא הכינה לכבוד המאורע, ככה עם המחשב-נייד שהם שכרו מנתי קומפיוטרס, ונהנים להעלות זכרונות מחתונה. ואיך הייתי נראית פה שה' ישמור, אהה ופה דווקא בסדר. אויש, מוישי חסר בתמונה, איזה חבל. ופתאום. היי, מי זה? אתה מכיר אותו? לא. החתן לא מכיר. מי הרגיש כל כך קרוב שהגיע לצילומים כבר בהתחלה? הם מנסים לברר, מתקשרים להורים. האבא של הכלה היה מרוגש מידי ולא זכר כלום. רק את המעטפות שהיו לו בכיס. טוב, הסקרנות עולה על גדותיה והם מחליטים להתקשר לצלם. הצלם לא זוכר ברגע הראשון. הם מקריאים לו מספר תמונה, הוא פותח את המחשב שלו ואז נזכר במעשה ומספר להם את כל הסיפור. זהו. קיבלו תשובה והמשיכו בחיים.

יום אחד כשהגברת מהחתונה מחכה לבעל שלה, שיחזור מהכוילל, פתאום מבריק לה רעיון. אולי הם יבררו על הבחור ההוא מהתמונה ויציעו אותו לאחותה, שהיא, לא עלינו, עקפה אותה?
רק בעלה פותח את הדלת והיא קופצת אליו עם הרעיון. רגע שניה, אני רעב. ככה הוא אומר. תקשיבו, אני נותן לכם ככה טיפים בחינם לשולעם בייס. אקיצער, לא נעים לבלבל במויח, אבל הוא מתקשר לצלם עודַפעם לבקש פרטים. יש לו רק את הכתובת של האימייל. ככה לוקחים פרטים מהאחות שם במשרד ומפה לשם, יש פגישה. ברוך ה', אחרי כמה פגישות ארוכות - השידוך נפל. ממש השגוחה פרוטיס.
בַּסָּ'ד

וַאֲנִי

עַל סַפַּת הַמְּטַפֵּל
מְחַפְּשִׂים מָזוֹר
הוֹרִים דְּאוּגִים
אִפְיוּנֵי הַדּוֹר

שׁוֹאֲלִים מִתְלַבְּטִים
הַאִם מַגְזִימִים
בְּחֶמְלָה בְּוִויתּוּר...
מִתָּר לְבַקֵּשׁ מִיְּלָדִים
סְלִיחָה?
אוּלַי אָסוּר?

וּבְּוַיְחִי
נַפְשֵׁנוּ תֶּחִי
מַעֲשֵׂה אָבוֹת
סִימָן...

עוֹלֶה בֶּן הֶחָמֵשׁ
פּוֹתֵחַ מְסַלְסֵל
בְּ"וַאֲנִי"
מְסַפֵּר עַל-

יַעֲקֹב אָבִינוּ לִבְנוֹ
מְפַיֵּס
זִיו אִיקוֹנִין
אֲהוּבוֹ יוֹסֵף

רָשִׁ"י הַקָּדוֹשׁ:
וְיָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ בְּלִבְּךָ עָלַי
שֶׁלֹּא כָּךְ עָשִׂיתִי לְאִמְּךָ...
בְּפַאֲתֵי קְבַרְתִּיהָ

וְדַע לְךָ שֶׁעַל פִּי הַדִּבּוּר
הוֹלַכְתִּיהָ שָׁם

כַּמָּה רַחֲמֵי אָב
עַל בְּנִים
לא לשאול
לְדַעַת לְהַרְגִּישׁ
מָה בְּלִבּוֹ
שֶׁל הַבֵּן
וְהָבֵן

וְהַבֵּן הַיָּתוֹם
מְלַמֵּד
אֵין טְרוּנְיָה
עַל אָב
גַּם אִם כָּאַב

פָּרָשָׁה
פְּרוּשָׂה
דַּקּוּת רִגְּשָׁה
עַל אַב אֻמָּה
עַל צַדִּיק בֶּן
כְּדַאי לְעַיֵּן לְהִתְבּוֹנֵן...
כדי לעשות סדר עם הדיון בדמעה דוממת, מניחה קישור להודעה שפתחה את הדיון שם, ומגיבה לו.
לאלו שלא קראו: השאלה המרכזית היא האם בניית דמות אמורה להיות מושלמת, היינו שהסופר ידע מהי התגובה הצפויה מכל דמות בכל סיטואציה, או שדמויות יכולות להפתיע בסיטואציות מסויימות.


זהו זה מה שחשבתי לא נראה לי שדמות יכולה להיות צפויה עד הסוף. אלא אם כן הסיטואציות צפויות..
פעם, בסמינר, שאלתי רב על חייהן של דמויות.
הוא הביט בי מופתע ושאל: "מה, חשבת שהן לא קיימות? ברור שהן קיימות, בעולמות הרוחניים."
מאז התחלתי להתייחס לדמויותיי כבני אדם לכל דבר.
לא הכל אני יודעת עליהן, ולפעמים אני אותיר להן מרחב של כבוד לא לשתף בו.
ואם נמשיך עם ההשוואה הזו: אמורה להיות לדמויות היכולת להפתיע את כל העולם, בדיוק כמו לבני אדם.

@תמר לבין, @מריומה ♧ . כל השאר מוזמנים להצטרף.
שם הספר: שם כשר
מחבר: אריה שטארק
שנת הוצאה: 2019
ז'אנר: מותחן
היקף: 315 עמ'


על מדף המותחנים החרדי נדירים הספרים המכונים 'ספרי טיסה'. ספרים קצרים וקלילים יחסית, כאלו שניתן לגמוע בקריאה אחת מקצה לקצה בלי לעבור מסע מטלטל של להחזיק ראש בין עשרות דמויות מארבע זירות בשלוש תקופות...
אחד מספרי הטיסה הללו הוא הספר 'שם כשר'.

הספר הוא מותחן, יש שיאמרו מותחן זול. זירה אחת עיקרית, ועוד זירה משנית. כתוב בקלילות ובחן, שזור בהומור קל ועתיר בפיתולי עלילה ותפניות חדות עד לסוף המפתיע יחסית.
ביחס לספר ביכורים, הוא ספר מעולה. נועז, אמיץ, וכתוב לא רע בכלל.
אמנם סגנון הכתיבה וסגנון העלילה מזכיר באופן חשוד את סגנונו של נחמן גרשונוביץ. ואם אכן לא מדובר בסופר ששאב השראה טוטלית מגרשונוביץ אלא בשם עט - ובכן, ביחס לגרשונוביץ הוא מאכזב.

הספר מתאר מסע של משגיח כשרות אמריקאי בשם בן-ציון שוורץ לאי נידח ומסתורי. התרבות על האי הינה לא מערבית בעליל.
על האי הוא נחשף לאינטריגות וסכסוכים נושנים בין הפלגים השונים המרכיבים את אוכלוסיית האי. הוא נקלע לתסבוכת כאשר כל אחד מהפלגים חושד בו שהוא נאמן לאחרים, והוא מוטל בסכנת חיים כמעט בכל פרק מחדש. הדמויות מסתוריות ורבות פנים. אי אפשר לדעת על מי לסמוך, מי חבר ומי אויב.

טכני:
הכריכה נחמדה פלוס. העימוד מדי מרווח לטעמי. אני מניח שזה נועד להקל על הקוראים ולא חלילה להרוויח עוד עמודים...

מה טוב:
הספר מותח. נקודה. קשה להניח אותו מהיד.
הספר קצבי. זז כל הזמן קדימה. אין רגע דל.
הספר אקזוטי. הוא מתאר תרבויות רחוקות ועולמות תוכן נדירים בספרות החרדית הקלאסית.
הספר משעשע. יש בו לא מעט דיאלוגים שנונים ותובנות מפתיעות בסגנון אינדיאני...

מה פחות טוב:
קודם כל שדרת העלילה. רמת המתח גבוהה, אבל די סטטית. בכל פרק מחדש הגיבור נקלע לסכנת חיים וניצל באמצעות 'דאוס אקס מכינה' כזו או אחרת.
שנית, הספר חסר כל מסר. ולא, לדחוף תיאורים על איך הגיבור קורא תהילים או מתפלל מעריב ברגש כאשר הוא נקלע לצרה, זה לא מסר.
שלישית, התהליך של הדמות שטחי עד בלתי קיים. לא שהייתי מצפה ממותחן טיסות לאיזה תהליך נפשי עמוק ואמין סטייל ליבי קליין. אבל עדיין, האיש נשאר אותו איש חוץ מאיזה תובנה כללית שהוא מגיע אליה לקראת הסוף באופן די מגושם.
ודבר אחרון, למרות שהספר תפור מאד טוב, נשארות לא מעט קצוות פרומים. רמזים שאין להם פיתרון, אזכורים חסרי משמעות, אקדחים מהמערכה הראשונה שלא יורים במערכה השלישית. וחבל, כי אם עוד טיפה עבודת עריכה הוא היה יכול הרבה יותר מהודק.

שורה תחתונה:
לא הספר שיחלק את החיים שלכם ללפני ואחרי, אבל בהחלט ספר טוב ומומלץ לטיסה או לליל שבת ארוך...
פה זה חדר כושר, אין לי מושג איפה ההרצאה של המאסטר השיווקי



פה זה לא אולם תפארת הרימון



המקום פה זה החדר הכושר, כן



אתה כן יכול להציץ בפנים בלי תשלום, אבל לא להתאמן כמה דקות כדי לראות איך זה



אם אין לך מגבת, אתה לא יכול להיכנס



זה נחמד שפעם הבאה תביא, אבל עכשיו לא תוכל להיכנס



אין לי כוסות חד פעמיות



אין לי מגבת מיותרת



אין לי שמפו



איו לי ספוג



אין לי נעלי ספורט להשאלה



אני לא יודע למה צ'יפ הכניסה עולה עשרה שקלים ולא מסופק בחינם



יכול להיות שבמקווה מקבלים אותו בחינם עם המנוי, פה זה אחרת



אני יודע שהשעון הדיגיטלי הגדול לא מכוון ומראה שעה אחת אחורה



אני לא יודע איך לכוון אותו



אני לא יודע מי צריך לתקן אותו



אני לא יודע מתי יתקנו אותו



אין לי מושג למה התריס של המזגן הכי שמאלי נתקע ולא זז



אין לי מושג מתי יתקנו אותו



אני לא יודע מתי יעשו את השיפוץ הגדול



אני לא יכול לעשות לך הנחה במחיר המנוי כי אני רק מזכיר ולא המנהל



אתה יכול ללכת לחדר כושר השני אם הוא יותר זול לך



המנוי שלך נגמר אתמול, אז היום אי אפשר להיכנס, אפילו שכבר היית פה חודש שלם



המנוי שלך נגמר כבר לפני חודש וחצי. אתה לא יכול להיכנס עכשיו על חשבון הימים שלא ניצלת



המנוי שעשית לפני הקורונה לא תקף עד היום, כי אחרי הסגר החדר כושר כבר היה פתוח חודשיים וחצי



אני יודע שהדלת לא נפתחת עד הסוף



אני לא יודע מתי יתקנו אותה



אין לי מושג למה תמיד חלק מהמכשירים פה מקולקלים



אני לא יודע להדליק את הרמקולים



אני לא יכול להגיד למתאמן ההוא שילך מכאן כי הוא מפחיד את הבן שלך עם השרירים שלו



אני לא יכול להגיד לאיש ההוא עם הילדים שילך מפה כי הם עושים לך רעש



אני רק המזכיר פה, לא המנהל, אז אני לא יכול לתת לך הנחה במחיר המנוי



ההנחה במחיר המנוי היא רק למי שעושה מנוי לשלושה חודשים, ואי אפשר לשלם עכשיו רק לחודש, ועוד חודש אולי תרצה להאריך, זה לא עובד ככה

פה זה חדר כושר, אין לי מושג איפה ההרצאה של המאסטר השיווקי



פה זה לא אולם תפארת הרימון



המקום פה זה החדר הכושר, כן



אתה כן יכול להציץ בפנים בלי תשלום, אבל לא להתאמן כמה דקות כדי לראות איך זה



אם אין לך מגבת, אתה לא יכול להיכנס



זה נחמד שפעם הבאה תביא, אבל עכשיו לא תוכל להיכנס



אין לי כוסות חד פעמיות



אין לי מגבת מיותרת



אין לי שמפו



איו לי ספוג



אין לי נעלי ספורט להשאלה



אני לא יודע למה צ'יפ הכניסה עולה עשרה שקלים ולא מסופק בחינם



יכול להיות שבמקווה מקבלים אותו בחינם עם המנוי, פה זה אחרת



אני יודע שהשעון הדיגיטלי הגדול לא מכוון ומראה שעה אחת אחורה



אני לא יודע איך לכוון אותו



אני לא יודע מי צריך לתקן אותו



אני לא יודע מתי יתקנו אותו



אין לי מושג למה התריס של המזגן הכי שמאלי נתקע ולא זז



אין לי מושג מתי יתקנו אותו



אני לא יודע מתי יעשו את השיפוץ הגדול



אני לא יכול לעשות לך הנחה במחיר המנוי כי אני רק מזכיר ולא המנהל



אתה יכול ללכת לחדר כושר השני אם הוא יותר זול לך



המנוי שלך נגמר אתמול, אז היום אי אפשר להיכנס, אפילו שכבר היית פה חודש שלם



המנוי שלך נגמר כבר לפני חודש וחצי. אתה לא יכול להיכנס עכשיו על חשבון הימים שלא ניצלת



המנוי שעשית לפני הקורונה לא תקף עד היום, כי אחרי הסגר החדר כושר כבר היה פתוח חודשיים וחצי



אני יודע שהדלת לא נפתחת עד הסוף



אני לא יודע מתי יתקנו אותה



אין לי מושג למה תמיד חלק מהמכשירים פה מקולקלים



אני לא יודע להדליק את הרמקולים



אני לא יכול להגיד למתאמן ההוא שילך מכאן כי הוא מפחיד את הבן שלך עם השרירים שלו



אני לא יכול להגיד לאיש ההוא עם הילדים שילך מפה כי הם עושים לך רעש



אני רק המזכיר פה, לא המנהל, אז אני לא יכול לתת לך הנחה במחיר המנוי



ההנחה במחיר המנוי היא רק למי שעושה מנוי לשלושה חודשים...
עוֹדֶנָּה שׁוֹתֶקֶת//

וְשֵׁד יְרַקֵּד עַל שְׁתִיקָתָהּ
יִפְרֹט אֵיבָרָיו עַל פְּחָדֶיהָ
יַחֲרֹץ תְּלָמִים בְּאַדְמָתָהּ
יְחַלְּלֶנָּה, יְגַלֶּה אֶת סוֹדָהּ

רַכֶּבֶת עֲמוּסַת מַשָּׂא
וְרַק מִתְאָרֵךְ לוֹ הַמַּסָּע

וּבַלֵּילוֹת,
עֲמוּסָה רִגְשׁוֹת אָשָׁם
עַל גּוּף כָּבוּל שׁוֹתֵת דָּם
סַעֲרוֹת נֶפֶשׁ כְּאֵב וָזַעַם
פַּחַד, יֵאוּשׁ, וּתְשׁוּקַת נָקָם

פַּעַם כִּמְעַט שֶׁצּוֹעֶקֶת
מְנַסֶּה לְלֹא קוֹל וּמְוַתֶּרֶת
בְּדִמְמַת הַלַּיִל מִתְעַטֶּפֶת
בְּפִנַּת נַפְשָׁהּ מִצְטַנֶּפֶת
אֶת שְׂפָתֶיהָ בְּרַעַד נוֹשֶׁכֶת

וְהִיא עוֹדֶנָּה שׁוֹתֶקֶת
לְלַהַט חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת
לִזְאֵב לְבוּשׁ מַדֵּי תְּכֵלֶת

וּמִדֵּי פַּעַם כְּשֶׁנַּפְשָׁהּ הוֹמִיָּה
לוֹחֶשֶׁת עֲלֵי דַּף אֶת נִשְׁמָתָהּ
בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט שֶׁאִישׁ לֹא יִשְׁמַע

וְקֻלְמוֹס מֵאֵלָיו כּוֹתֵב,
וּגְוִיל טוֹבֵעַ בִּמְצוּלוֹת כְּאֵב
וְשֵׁד עוֹדֶנּוּ מְרַקֵּד עַל שְׁתִיקָה
בְּטֶרֶם תִּשָּׁמַע הַצְּעָקָה.
סקירת ספר:
הדרן / מ. מילר
מאת: מ. י. פרצמן |
קישור לבלוג


<אזהרה: מכיל ספוילרים על הספר הדרן תחת הכותרת 'העלילה'>


אם חשבתם שהעולם הוא לא שחור לבן, טעיתם. בדרום אפריקה של שנות האפטרהייד – השחור והלבן יצקו את הפרט הבסיסי בחיי האדם וקבעו אותם ואת איכותם. העובדה הזו הולידה את ג'ואי, חנן ומרגו אל תוך סיפורנו.

הדרן. נכתב על ידי מ. מילר, פורסם באנגלית תחת השם Sun Inside Rain, תורגם על ידי נאווה גרמן ויצא בעברית בשנת תש"ע על ידי הוצאת הספרים ספיר.

הדרן הוא ספר רגש עמוק וחושב. מיועד לכל אדם שיצוק משלושת הפרמטרים האלו: רגיש, עמוק וחושב.
עם זאת, אין להכחיש שהוא מאתגר נמרצות כל דבר שקשור לצנזורה מגדרית בספרות החרדית-ישראלית. מכיוון שלא זהו קהל היעד המקורי שלו, יש לקחת את העובדה הזו בחשבון לפני הקריאה.


רקע

הספר מתאר בתחילתו את ההתמודדות עם הגזענות בדרום אפריקה בשנות האפטרהייד. הגיבורים, חנן, מרגו וג'ואי, עושים הכל כדי להילחם בה, באמצעות שימוש במוזיקה ובאהבה ללא תנאים.

עם התקדמות העלילה מלווה הספר את הגיבורים במסעם אל היהדות, במלחמה באתאיסטיות ולאחריה בכעס של מרגו, ובהסתגרותו הפנימית של ג'ואי. אינספור שיחות נפש, הרצאות יהדות מפעימות, הבנות מעשירות על "צדיק ורע לו", ופנינים ששווה לכל שומר תורה ומצוות ללמוד היטב.

מדגם:

ג'ואי החזיק את הצדף בכף ידו ונתן לאלומת ירח להשתעשע בו.
"הביטי, הוא מושלם", לחש. "הוא בנוי באופן מושלם כדי להתאים ליעד שלו ולהגביר את הכוח שלו. וכתוספת חסד, הוא אפילו יפיפה. אבל ממה הוא עשוי? ממתכונות".
"מתכונות?"
"כן, מתכונות. את בעלת התואר במוזיקה. תגידי את, מהי, בכלל, מוזיקה?"
"מתכונות?" היא ניחשה.
"בדיוק כך. מוזיקה אינה אלא מתכונות. אם המתכונות ידועות לך, תוכלי לנגן כל דבר. כל דבר בבריאה הוא מתכונות. די.אן.אי, מולקולות של מים, מגדל אייפל, מבנים גיאולוגיים, צדפים. והכל מוזיקה. הכל. אפילו אלקטרונים וקווארקים נמצאים בתנועה מתמדת ויוצרים שירה בתדר שאוזנינו אינן קולטות, אך היא בכל זאת שירה של היקום. גלים, גלי קול, גלי אור: בסך הכל תדרים שונים של מתכונות. היקום כולו הוא מערכת הגיונית של מתכונות. מוכרח להיות יוצר לבריאה, משום שמתכונת מעצם הגדרתה אינה אקראית".

(הדרן, עמוד 126)


"אני הגעתי ליהדות דרך ניתוח הגיוני. אבל בתוך ליבי, אני יודעת שיש היבט של סובייקטיביות, של השראה. רגע ההארה שבו אפילו האינטלקט מפנה את מקומו לאינטואיציה שאכן, זו האמת המוצקת שאין בלתה".
(הדרן, עמוד 172)


ג'ואי התפרץ לעברו. "איך אתה מעז? אנשים הם לא כלי שאפשר להשתמש בו. אנשים הם מתנה. אם אתה לוקח אותם ומשתמש בהם, ג'מיל, אתה מאבד את הדבר האמיתי היחיד על פני אדמות".
(הדרן, עמוד 223)


אך לפחות בדבר אחד צדק לאוניד: לג'ואי אין זכות לשפוט סבל של אדם אחר, לא להעריך את מידת אומץ ליבו ולא לדרוש ממנו תגובה אחרת בהתאם לניסיונו האישי.
(הדרן, עמוד 223)




העלילה

חנן ומרגו הם אח ואחות יהודים-חילונים שגרים בדרום אפריקה. אליהם מתחבר ג'ואי, בחור צבעוני בעל נפש רגישה ושירית, שמשמש כמתופף בלהקה שפותח חנן. השלושה מתחברים עד שהם נעשים שלישייה בלתי ניתנת להפרדה. הלהקה שלהם מתפרסמת בכך שהיא בזה למשטר האפטרהייד וקוראת תיגר על הגזענות.

עם השנים ג'ואי מתחיל לנתק את קשריו עם מרגו ולשמור על מרחק, כדי לגונן עליה מסכנת מאסר. כשחנן מבקש ממנו להתחתן איתה ולהוכיח בכך את ניצחון השיוויון על האפטרהייד, ג'ואי מסרב נחרצות בטענה שיהודים לא מתחתנים עם לא יהודים.

חנן נוסע לישראל כדי ללמוד על היהדות. הוא נקשר לארץ ומתקרב אל קהילה חסידית, אך לפני שהוא נוקט בצעדים דרמטיים הוא נהרג מטיל שפוגע בבית בו התאכסן. מרגו יושבת שבעה לבד, ג'ואי נעלם. מרגו נפגעת וכואבת מהיעלמותו כמעט כמו ממותו של חנן.

מרגו נכנסת לקיפאון עד שהיא פוגשת באקראי את רבקי, ביתו של רב הקהילה, ומתחילה להתקרב ליהדות ולבקוע את חומות האתאיסטיות שלה. חרם שיוצא על כל חברי הלהקה מאלץ אותה לברוח מהארץ, והיא בוחרת בישראל כמקום מפלט. מרגו משתקעת בישראל, מעברתת את שמה למעיין ופותחת ארגון חסד מההון שירשה. היא מתקרבת למשפחת אונגר דרך התזמורת של יצחק, אב המשפחה.

ג'ואי לא ברח כשחנן נפטר, אלא נאסר. הוא מבלה שנתיים בכלא בתת תנאים, בהן מתרסקות ידיו והוא מאבד את יכולת התיפוף. כשהוא משתחרר ומתוודע לכך שהוא מוחרם, חנן נפטר ומרגו נעלמה – בורח ג'ואי לישראל, מתגייר ומעברת את שמו ליוני. בהדרגה חוזרת לו יכולת התיפוף, והוא מתחיל לתופף בתזמורתו של יצחק אונגר.

אם חשבתם שכעת מעיין ויוני נפגשים מיד, הרי שטעיתם. על אף קרבתם וכל הפרמטרים שעשויים לגרום לפגישתם להתרחש, עובר זמן רב עד שזה קורה. בינתיים עוברים שניהם מסכת שידוכים שבה הזיכרון של השני לא מאפשר להם לגשת לשידוך בצורה אובייקטיבית.

מעיין פוגשת באקראי את סבתה, אימה של אימה. היא מתקשה להתחבר אליה, בגלל הסגנון הנוקשה והבלתי מתפשר שלה, אך נהנית מקרבה של משפחה לצידה.

במהלך סעודת שבת בבית משפחת אונגר, משתפת מעיין בהגיג שסיפר לה ג'ואי בעברה הרחוק. בני הזוג אונגר, ששמעו את הדברים מפיו של יוני, יוצרים את הקישור ומעלים את השידוך. השניים נפגשים ומתארסים.

מעיין נתקלת בהתנגדות נחרצת מצד סבתה לשידוך, שחוששת ממה יגידו. היא נישאת בכל זאת, ורק לאחר לידתו של הילד הראשון משלימה סבתה עם הנישואין וכולם הופכים להיות משפחה שלמה ומאושרת עד עצם היום הזה.


מה אהבתי בספר:

קודם כל, את העובדה שאפשר לקרוא ספר נקי לחלוטין, ועדיין לצאת מהשבלוניות של עלילה חד מגדרית. הספר היה מקורי בכל קנה מידה, והתרחק היטב מכל שמץ של בנאליות או חזרתיות-ספרותית.

בנוסף, אהבתי ביותר את בחירת התקופה ההיסטורית, שתרמה רבות לעלילה: הרקע בעצמו היווה קונפליקט מוסרי, ששירת בצורה מושלמת את תהליך הגיבורים ושינויים.

נקודה אחרונה, ושמא יש להגיד העיקרית, אהבתי את שיחות העומק בספר. כחצי ממנו מורכב לא מהתרחשות אלא ממחשבה ורגש. אי אפשר להישאר אדישים למול עוצמות נפשו של ג'ואי, חוכמת חייה של ננה או עיקשותה הבלתי מתפשרת על שלמות של מרגו. היו פסקות שמצאתי עצמי קוראת אותן פעמיים, רק כדי להתמוגג שוב. ספר ששווה לקרוא מדי תקופה, בתור חיזוק וריענון מחשבה.


מה לא אהבתי בספר:


את שיחות העומק בו... איכשהו, היו פעמים שהן הרגישו לי קצת יותר מדי, דיללו את ההתרחשות עד שהפכו אותה למזערית יחסית. היו מקומות שבהם היה צריך לשבור את המחשבה עם עשייה, והציקה לי הפאסיביות של הגיבורים. כמו למשל שיחותיה של מרגו עם ננה שתפסו חלק נכבד מהספר, או חייה של מרגו בישראל שנמרחו בצורה בלתי פרופורציונלית.

לשון:

התרגום מדהים, לפי כל פרמטר אפשרי. משובח, עשיר וקולח. לעומת זאת הפריע לי החוסר בהגהה אחרונה. פה ושם היו שגיאות דקדוק או ניסוח שהיה יכול להיות מהוקצע יותר. נוסף לתמיהתי החסרון של ציון ההגהה בקרדיט.
עם זאת, יש לציין שמדובר בשגיאות בודדות, שמתגמדות לעומת העושר הלשוני השופע.



מסכמת בפסקה שלפיה נראה שנכתב הספר כולו:

"מרגו, לעולם לא נוכל להבין את דרכי ה', ולא נדע מדוע הוא נותן לדברים כואבים להתרחש. אולם אנו יודעים שכך, ורק כך, צומחים ענקי רוח. כאן, בשדה הקרב של כאב הלב, נולדים גיבורי רוח של אהבה וטוב. ללא הכאב, הם לא היו נעשים גיבורים לעולם".
בְּכַף הַקֶּלַע



נַנִּיחַ שֶׁבָּרַחְתִּי כִּי בָּחַרְתִּי
אוּלַי בִּכְלָל בָּחַרְתִּי כִּי בָּרַחְתִּי
חִפַּשְׂתִּי הִתְחַפַּשְׂתִּי לֹא הִתְחַבַּרְתִּי
חִבַּרְתִּי חָבַרְתִּי

הָלַכְתִּי וְטַסְתִּי, טִיַּלְתִּי וְשׁוֹטַטְתִּי
רָאִיתִי צָפִיתִי וְחָוִיתִי
נַחְתִּי וְהִנַּחְתִּי
אֲפִלּוּ עָבַרְתִּי, כֵּן הִשְׁתּוֹבַבְתִּי

נַנִּיחַ שֶׁחָזַרְתִּי כִּי שַׁבְתִּי
נִרְאֶה לָךְ שֶׁנִּשְׁבֵּיתִי
בְּקֹשִׁי יָשַׁבְתִּי, כְּמוֹ רוּחַ נָשַׁבְתִּי
עוֹד לֹא בָּחַרְתִּי, בָּרַחְתִּי

חָשַׁבְתִּי, דִּמְיַנְתִּי ונִסִּיתִי
נַסְתִּי, בֶּאֱמֶת שֶׁרָצִיתִי
לֹא הִתְמַלֵּאתִי, קְצָת הֵקֵאתִי
לֹא נִרְגַּעְתִּי, דַּמַּעְתִּי

כְּמוֹ קֶלַע בַּכַּף, נָע וָנָד בַּמִּדְבָּר
רוּחַ סְעָרָה, לֹא עוֹשֶׂה דָּבָר
מִמִּי חָשַׁבְתִּי שֶׁהָלַכְתִּי לְמִי חָשַׁבְתִּי שֶׁבָּרַחְתִּי
לְאָן דִּמְיַנְתִּי שֶׁחָזַרְתִּי וּבְמִי בָּטַחְתִּי שֶׁבָּחַרְתִּי
  • 495

  • אמינות וחוסרה/ על ספרי הילדים

    אערוך קינתי, וצרתי אגיד
    עיני לא מלאה בכי
    ראשי יכבד, ליבי יגיד
    יען כי פגשתי דחי
    לא עצמו דבריי מספר
    על כן ניבי
    אפרוש לפניכם ואגיד

    ויהי ביום
    לא נפתחו השמיים
    רק ספר פתחתי ואקרא
    מה נשתוממתי
    ואהי כציפור בודדה
    אביט לכל עבר, וגוער אין
    על אשר שלח ידו בעט
    ומילים להמציא - מנין?
    הלוך ונסוע עד חטא

    ויקרא שם לבן ישמעאל - עיסא
    ובת ישראל תתעטר בחוקות גויים
    יעלוץ איש אל תאומו, ולא הכירו
    בדד ישבו שניהם. הכיצד, הגידו?

    קיר עומד בין חדר וחדר
    ותוארו יעלם עת יצוייר
    שיר נרקם ללא סדר
    "קופץ" ו"מקפץ" יחרזו לאיטם

    ומי יאמר לי, מי יגיד
    מניין אלו המילים
    התקבצו ובאו עלי גוויל
    ולא יתפרדו לארבע רוחות?

    הא כיצד אוכל קרוא
    על שבכ אשר שלח את ידו
    ויגיע עד רומא ועד פריז
    ידמה נפשו כי כלל לא הפריז

    אף שירי, קטוע רגל ושכמה
    יען כי אבדו מילי בתבהלה
    הלזאת יקרא ספר, ואת זאת נקרא?
    או שמא, ה"רצינות" טרם נולדה...
    לפעמים הייתה מנסה לכחש לעצמה, להפוך את התפאורה סביבה, לצבוע את הקירות בזהב של ילדותה, לשזור תכשיטים מהאניצים שדבקו בשערותיה.
    לפעמים הייתה אוחזת במטאטא העשוי מחלקיקים של רצפת המתבן שלהם, ומדמה שהוא מרקד מעצמו, מטאטא - לשווא - את המשטח המאובק שתחת רגליה.
    אבל הקש שב וחזר אל מתחת לרגליה. והקש שב ונאחז בשערותיה. והקש שב ודקר את לבה.
    את הכול נתנה. את הכול ידעה שתיתן בשמחה. את העושר תמורת האושר, את השררה תמורת התורה, את הנחת החומרית תמורת הנחת הרוחנית.
    אבל כשהרוח נותרה לרחף מחוץ למחסן התבן שלהם, וכשהוא - עיניו טובות וצנועות כתמיד, אך עיקשות עדיין - נותר ברעיית הצאן - גם הקש החל להפריע לה.
    חשבה שהיא מסוגלת, גילתה שאולי אין בה הסגולה. חשבה שהיא יכולה, גילתה שאולי כבר אין בה הכלה.
    וההבטחה שלו, לתכשיט שנראה כעת רחוק כל-כך מעולמה כרחוק ירושלים מבניינה, רק חיממה מעט את לבה הקפוא באסם הקר. מה לה תכשיטים, כשהיא אפילו מתביישת להיראות בציבור, לאחר שנישאה למי שנישאה והוא עדיין כאן לצדה, בדרגתו הראשונית.
    ***
    ולילה אחד, קפוא וסוער יותר מכל אלה שקדמו לו, נשמעה הדפיקה בדלת. והאיש אפור הפנים, שבין קמטיו זרח אור בלתי הגיוני, ביקש בתחנונים מעט תבן בשביל אשתו היולדת, והיא מיהרה לאסוף בעבורו קש אל תוך שק, ועדיין לא קלטה, עדיין לא הבינה.

    "ראית," הוא אמר לה לאחר היעלמו של האיש אל אבחות הברקים שבחוץ, "ראית את האיש הזה?" ועיניו נצצו בחשכת המתבן. "אפילו תבן אין לו... ראית כמה אנו עשירים?"
    הקש דקר בשערותיה, אבל לבה הצטמרר פתאום, ואז התחמם באחת, כאילו מדורה דלקה בתבן שבביתם הדל.
    והיא שוב נזכרה, ושוב ידעה בידיעה שלמה, שיבוא יום וגם התורה תחמם אותה, תחמם אותו. אדם שכזה, שיודע להכיר טובה מתוך החושך ותחתית השחת, ידע גם להכיר באמיתת בוראו, ידע ללכת לאורו, וללמוד את תורתו.
    היא שלפה אניץ קש יקר ערך אחד מראשה, ושוב הייתה נכונה לחכות. לחכות לאור.
    שולם עלייכם, אני אברום שייע, שייק'ה בשבילכם, מפריע לכם הסיגריה? אין דבר, היא כבר נגמרת.

    למעשה אתם שואלים איך נכנסתי לתחום הזה של הייעוץ, כן... כן... לא פשוט.
    זה הלך ככה.
    איך כתוב במשנה באבות? בן חמישים לעצה, אצלי, כנראה הגעתי לעצה כבר בגיל 35. הרגשתי שיש לי הרבה מה לתרום מהניסיון חיים שלי, מספרים שקראתי, אתה יודע, חכמה בגויים תאמין, גם מהם יש מה ללמוד פה ושם... לא פשוט.

    זה היה בדיוק אחרי שגמרתי את "פרוץ דרך עצמך" של ראולי קאופרינג. שמעת עליו? הוא פרופסור אנגלי, זוכה פרס הולגרסון להגשמה אישית. נו, שטותים. ואז אמרתי לעצמי, הרי הכל רמוז בתורה, כל העצות הכי חכמות. אני כבר שלוש עשרה שנים בכולל, פלוס חמש שנים בישיבה גדולה, זה כמעט עשרים שנה של נאר תיירה. וזה עוד בלי הישיבה קטנה והחיידר.
    הסתכלתי במראה, ואמרתי לעצמי שייק'ה, אין שום סיבה שלא תהיה יועץ בכיר בין-תחומי. כרס כבר יש, זקן מכובד- זה בחינם. תוך חודשיים יהיה מוכן. נשאר רק לקנות משקפי ברגים ולהתרגל למבט מסויים כזה, שמשדר עומק. כי מה לעשות, בזמנינו אנשים מתסכלים על חיצוניות גם כן.

    שכרתי משרד במקום דיסקרטי, ופרסמתי מודעה גדולה בידעת ומצאת: הודעה משמחת. היועץ הבכיר ורב הניסיון ר' אברהם ישעיהו ל. יפתח בקרוב סניף בעירנו. היועץ מטפל בשיטת .a.y.l בהמלצת גדולי ישראל. לקביעת תור וכו'.
    ואנשים התחילו להגיע.

    אני זוכר, הראשון היה אברך צעיר כזה, נשוי שש שבע שנים. אני נשוי כפול ממנו. נעבך, התלונן על בעיות בשלום בית. שוין. דיבר ודיבר, ואני קולט את הבעיה שלו. אמרתי לו: אתה מוותר לאשתך? אמר לי, אני משתדל, לפעמים אני מתעקש ואז יש פיצוצים קצת.
    אמרתי לו: כאן הבעיה. איך קוראים לאשתך, דבורה אמרת? ראית פעם דבורה שרוצה לצאת מחלון סגור? מה קורה? מנסה, נתקעת בזכוכית ובום למטה. ועוד פעם, נתקעת בזכוכית ובום למטה. מה קורה אחרי 30 פעם? היא כבר לא מנסה. זה הסוד. אשה רוצה בעל חזק והחלטי. תהיה כמו קיר. ככה תהיה לך אשה כנועה וצייתנית. לא תריבו יותר - תקעתי מבט חודר ישר בעיניו. האברך התפתל. אתה בטוח שזה הכיוון? הנחתי יד מרגיעה על הכרס. אני בטוח בוודאות. ראיתי כבר הרבה מקרים כאלה ובס"ד אף אחד לא חזר להגיד לי שטעיתי. 450₪ כי זה הטיפול הראשון ויש לפנינו עוד סדרה. האברך שילם ויצא מבוהל.

    השני היה מהחרדים החדשים האלה, שהציץ לו מהכיס מוגן שאני לא יודע באמת כמה הוא מוגן, וסיפר שהוא עובד כבר שלוש שנים בחברה להפצת אביזרי רכב. הוא התקבל בתור עובד פשוט מתוך תקווה לעלות לניהול עד מהרה, אבל הוא שם לב שמקדמים אחרים והוא נשאר למטה.
    ואתה עובד חרוץ?
    בטח חרוץ, כל מה שהבוס מבקש מיד אני עושה. אפילו מתנדב מעצמי לפעמים. אבל הבוס הזה... מרירות השתקפה מעיניו.
    הבטתי בו במבט פיקח. בדיוק ההיפך. אתה יודע מה בוס מחפש? שקט תעשייתי. אם אתה עושה כל מה שהוא מבקש ממך, ועושה את זה טוב, הוא תמיד ימשיך לבקש ממך. כי זה נוח לו. אם היית מהסוג הזה שקצת מתחמק, הוא היה קולט, פה יש בן אדם כמוני, לא אוהב לעבוד רק לתת פקודות. זה מנהל. ואז הוא היה מקדם אותך. תבוא לספר לי על הקידום, כל טוב.

    השלישי היה אברך כולל, הוא התיישב באי נעימות. אמרתי לו, הרב, תרגיש נוח. השולחן הזה כבר ראה ושמע הכל.
    הוא התחיל לדבר. קשה לו בכולל. מה פירוש קשה, לא ממש קשה, פרנסה יש ברוך השם מהאשה, אבל קשה לו, איך מיין, קשה להסביר. הוא יודע ללמוד ברוך השם. הוציא קונטרס. אז מה קשה. בסוף זה יצא. לא מעריכים אותו מספיק.
    נס שבדיוק אתמול סיימתי את "וורד אוף הונור" של סטנלי ג'בליו מק'בלוסטין כך שיכולתי בדיוק לתת לו עצה הוגנת.

    תראה, אתה יושב ולומד, ומצפה שאחרים יכבדו אותך. אולי הם באמת מכבדים אותך בלב, אבל אתה רוצה לגרום להם להוציא את זה מבחינת ידיעה שכלית גרידא לבחינת ביטוי שפתיים. עברתי לשפה תורנית כדי לזרום איתו. הוא נענע בראשו. אז כתוב בהלכה, כבולעו כך פולטו. אתה צריך לעורר אצלם את כח המדבר, וממילא תראה שגם הם יהיו בבחינת רוח ממללא לגביך. עיניו התערפלו במקצת ואני מיהרתי לבאר. תבוא, תשב ליד אחד שממש חשוב לך ההערכה שלו, זה לא בושה כולנו בני אדם, הוספתי למראה פניו המסמיקות. תתחיל לדבר איתו בלימוד, תפתח באיזה שאלה טובה, תתרץ משהו טוב, אפשר אפילו לקחת משהו של אחד האחרונים, הרי תלמיד חכם משני בדיבוריה מפני הכבוד. וכל הזמן תשחיל בלי שהוא ישים לב "וכאן חדשתי בסייעתא דשמיא סברא לאמיתה של תורה, שאני בטוח שמי שאמר אותה הוא בקי בש"ס. תדחוף מחמאות, העיקר שבסוף השיחה הוא יישאר עם הרבה קומפלימנטים עליך. כן. ככה. הבהרתי לעצמי את העצה תוך כדי דיבור. משום מה בספר של סטנלי זה היה יותר משכנע. מובטחני בך שתראה ישועות בקרוב. שכוייח.
    גביתי ממנו רק חצי מהסכום כי כשהוא פתח את הארנק נפל משם פתק עם זמני הפתיחה של יד חדווה.

    הרביעי היה מוכר, נדמה לי שלמדנו יחד בחיידר, הגיע עם בעיות בחינוך הילדים. נזקקתי לגייס את כל הביטחון העצמי שלי, כי הסנדלר הולך יחף. גם לי יש קשיים עם בניומין שיהיה בריא. אחרי הישיבה קטנה במקום לחזור מיד הביתה הוא מעדיף לשוטט עם חברים, מעשנים, שותים אקסל ובלו. פאסט נישט. והוא בסך הכל בשיעור ב'. בספרים המתורגמים שאני קורא, עם כל הכבוד להם, לא מצאתי פיתרון. פה אני צריך לענות לו מכח הדעת תורה שלי, פלוס מהניסיון בבית.
    נסחפתי בהרהורים לכן פספתי חלק נכבד ממה שאמר. שמעתי רק את הסיום: "ואז הוא אומר לי, אז אני לא רוצה לגור פה יותר!"

    נתפסתי על המשפט הזה. אתה יודע מה זה שילד אומר אני לא רוצה לגור פה יותר? הרי זה כאומר דין ודברים אין לי בנכסיך! מה זה לא רוצה. מכין אותו עד שיאמר רוצה אני.
    השואל התבלבל. אתה מתכוון שאני ארביץ לו? הוא יותר גבוה ממני.
    מיהרתי לתקן את הרושם. לא, לא מכות ממש. חס ושלום. הכוונה מכות אממ... מנטליות. כלומר, במובן הוירטואלי, המטאפיזי של המילה. מי שמתקשה להבין אותי, אני תמיד דוחף כמה מילים לועזיות ופתאום כבר אין לו שאלות. גם הפעם זה עבד.
    נאמר הוא מבקש ממך כסף לקנות לעצמו איזה פינוק. דבר ראשון תסרב.
    אחרי זה תמצא כבר סיבה. תשאל אותו, התפללת מעריב? אם יגיד לך יש בעשר אני כבר הולך, תגיד לו ומה עם זריזים מקדימים? מה עם עשרה ראשונים? אה? לא נותן לך.
    ואתה תראה שככה הוא יהיה תלוי בך.
    הוא יצא בלי לומר מילה. נראה לי שלא קלט את העומק.

    היום, ברוך השם אני שוב בכולל. למה? אי אי אי. לא פשוט. כנראה שלא היה לכלל ישראל את הזכות לקבל את העצות שלי. יום אחד פרסמו במקומון להיזהר מהרב אברהם ישעיהו ליגנער, לפרטים אפשר לפנות למזכירות בית ההוראה. ככה. בלי הסברים. בינתיים עד סוף החוזה אני משכיר את המשרד לסופרים. אתה מכיר סופר שמחפש חדר?
    ערב טוב וחנוכה שמח ומאיר לכולם!

    בסיום תקופת
    האתגר הסוערת שלנו, אני מתכבדת להזמין לכאן את שופטינו הנכבדים לסקירה ולמסע השיפוט ההיסטורי, שלאחריהם יוכרז הזוכה המאושר.

    הקהל מתבקש לשמור כאן על דממה ולכבות טלפונים,
    זה הולך להיות מפעים.
    לתגובות ביניים או סיום -
    אשכול הנספח פתוח תמיד לרשותכם ובו יוצע כיבוד קל (כל אחד כיבודו במקומו מונח).

    @אבימי,
    @בת שבע אינגבר-הבלין,
    הבמה כולה שלכם.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה