קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
"הייי, יש כאן מישהו לעשות לי טוסט?"
המוכר, בחור בן 16 בכיפה לבנה, מסדר את העודף בקופה, מאבק את הדלפק מכמה פרורים ובא.
"כן, מה לשים'ך?"
"גבינת שמנת, חסה. רגע, החסה, מתי פתחת אותה?"
" היום, הכל טרי, חביבי."
"טוב אז אין סיכוי שזה... זה חסלט, נכון? עזוב אל תשים. העגבניות מה?"
"טריות"
"לא, אחי, אני שואל אם הם שישית, חו"ל, שביעית, מה?"
"וואלה דקה, אני שואל את הבוס.
בנצי? יש פה אחד שואל על הירקות אם הם שמיטה, חכה שניה
הוא אומר שהבטטה שישית, הפטריות נכרי"
"תשאל אותו איזה הכשר הנכרי"
"הוא אומר בד"ץ"
"לא טוב. לא טוב. הבצל?"
"בנצי הבצל מאיפה? הוא אומר הבצל חו"ל"
"תשאל אותו איזה ארץ"
"אתה צוחק איתי? בנצי מאיזה ארץ הבצל? בנצי אומר שזה לא משנה"
"בטח משנה, אני יגיד'ך, קח ת'חסה, מגבול פארן, אז הם אומרים חו"ל אבל אני לא סובר שזה חו"ל ואז זה..."
"טוב עזוב, בנצי מברר מאיפה בינתיים. מתאומר? טורקיה? טורקיה אחי, זה גם ארץ ישראל אתה סובר?"
"לא, זה מעולה, שים, שים זיתים"
"אבל הם בד"ץ"
"זה שימורים זה פסדר"
"טוב זהו, אני שֹמ'ך 6 דקות זה מוכן"
"לא לא, רגע, תוציא משם את הפטריות האלו מהטוסט הקודם, שלא יהיה.., לא רגע אל תשים בפח את מאבד את זה!"
"טוב נשמה, גמרת עלי, איך אתה משלם, מזומן?"
"כן, קח, תן עודף. הייי לא זה עודף של סחורה של שביעית לא לא חכה אני מביא'ך אשראי שיהיה בלי עודף"
"תקשיב, זה עוד לא פגשתי. דוסים כמוך פשוט לא קונים טוסטים"
אתה תשמח איתי בלב שלם, אני יודע. אני יכול לראות איך עיניך השחורות בוהקות למולי קרוב קרוב, יכול להרגיש את המצח שלך לוחץ על המצח שלי. "זכית, אח!" אתה תגיד לי ותתפוס בכתפי, ותחייך ואור יעלה באישוניך. ואני רק חיוך נבוך יעלה על שפתי ועיני יהיו ריקות. ואתה תרגיש שהשמחה לא נוגעת בי, תראה שאין שום אור בעיני, שום ניצוץ. ואז תתרחק קצת ותסתכל עלי ושוב תתקרב קרוב קרוב ותשאל – "מה קרה, אוריאל? מה קרה לך, אח?"

ואז תבין הכל.

כי זכיתי להיבחר, מבין מאות נערים כמותי. זכיתי. ובכל זאת לא אהיה מארבעת הנערים הנבחרים ולא אטפס על סולמות מוזהבים ולא אשא על גבי מאה עשרים לוג שמן ושק פתילות, ולא אזכה להאיר את העזרה ואת כל ירושלים. כי איך אטפס לגובה חמישים אמות, איך.

"אבל אוריאל", אתה תלחש, "אבא – הוא כל כך יצטער".

ואני רק אהנהן בעצב. "אני יודע".

"מקבלים תעצומות, אח" אתה תנסה לשכנע.

לא תצליח.




אבא יהיה מאושר, בגדי הלבן שלו ידגישו את זוהר פניו ושתי ידיו יעטפו אותך בחיבוק אמיץ. "אשרי שזכיתי, אשרי שזכיתי!" הוא ימלמל ויישק לראשך, ועל שפתיה של אמא יפציע חיוך אוהב. אבל פניך שלך לא יזהרו ולא יחייכו. כי זכית להיבחר, אח, זכית, אבל אתה עתיד לאכזב את מי שבחר בך, לאכזב ולצער אמך ואת אביך – אחיה הכהן.

סומק כהה יעלה בלחייך ואתה תחפש אחר המילים שיצערו הכי פחות, הכי פחות. אבל האור בעיניהם של אבא ואמא יהיה בהיר ונוצץ, ואיך תמצא את הכוח לכבות אותו איך. אז על שפתיך רק יעלה אותו חיוך נבוך, ועיניך יושפלו.

וכשירד החושך אני אלחש לך- "ברגע האמת, תמיד נוכל להתחלף, אוריאל", וקולי כמעט ולא ישמע, ואתה תרים אלי מבט הלום.

"יהוידע".

"אף אחד לא יזהה", אני אביט בתווי פניך, השתקפות מדויקת של פני שלי, רק כאב דק מתוח עליהן, והעיניים חוששות.

"יהיה בך הכוח, אחי. יהיו בך התעצומות." אני אתפוס בכתפיך, "ואם חלילה לא, אני אהיה שם, אני אעלה במקומך. לא תתבזה, ואבא לא יצטער."

"אבא יזהה". אתה תגיב מיד, קולך צרוד.

"מרחוק לא." אני אענה בקול בוטח. "ובעזרת הקל אתה תעלה, אוריאל. תעלה ותאיר".

אתה תהנהן.



אני אעמוד, אעמוד זקוף ומתוח ואסתכל על ידיך החזקות שיחזיקו ברצועה ארגמנית רכה, ארוכה. ואתה תסתכל בי ואני אהנהן הנהון זעיר ואתה תחייך, ובתנועה קלה תניף את הרצועה מעל ראשי ותיתן לה ליפול מצדי צווארי ותיקח אותה מתחת לכתפי אל מאחורי גבי, אל הכד שאחזיק שם בידיים רועדות. ותסובב אותה סביבו, סיבוב ועוד סיבוב, ליפוף ועוד ליפוף. סבב והדק. סבב והדק. סבב והדק.
ועיניך כל הזמן יהיו עמוק בעיני, שואלות אם יש בי העוז, הכוח. ואני אעפעף, ולא אדע אם להן או לאו, לא אדע. וכשיתהדקו הפתילים סביב מתני בידיך האמונות, תזכיר לי בשקט: "יש בך הכוח, אח". ואולי אהנהן, אאזור אומץ, אניח לך לקשור קשרים אחרונים, אמיצים.
ואלחש לך - "חיזקתני, אח" ואתה תחייך אלי, רק תחייך.



ואולי לא. אולי כשיתהדקו הפתילים סביב מותניך תנענע בראשך ודמעה תגלוש מעיניך. "עלה במקומי, יהוידע" אתה תגיד, שפתיך חשוקות: "תפתח את הקישורים, אני אקשור את הכד אליך. מהר". "אוריאל, אתה תעלה", אני אנסה שוב. "אני לא," אתה תתעקש, "יהוידע, הבטחת!"
ומה אעשה אז, מה אעשה. איך אמעל ואגנוב דעתם של אנשי ישראל והכוהנים. ואיך אתכחש למילותיי, אבגוד באמונך.
"תפתח!" אתה תתפתל, תנסה לפרום קישורים איתנים.
"אני פותח", אני אלחש בלית ברירה, "אני פותח", אני אחזור שוב, אנשוך שפה. אתחיל לפרום, לאט, קשר אחרי קשר. "בטוח?" אני אשאל, "יהיה בך הכוח, יהיה!", "תעלה ותאיר, אוריאל, בבקשה", עם כל קשר אני אלחש. ואולי תחזקנה זרועותיך ויאמץ ליבך, אולי תתחרט לפני שיפרמו הקשרים לגמרי, לפני שתיפול הרצועה ותישאר בידיי שלי. ואולי לא. ומה אעשה אז, מה אעשה, כשתעמוד מולי סמוק ורועד והרצועה ביד שלי, בוהקת.


והנה אני עומד מולך, סמוק ורועד. זרועותיי לא חזקו וליבי בל עימי. הרצועה נופלת על הקרקע, ארוכה וארגמנית, רק קשר חלש בשיפולי כתפי נשאר. ואין איש שמביט לעברנו, ומה תעשה כעת, מה תעשה?

והנה אתה עומד מולי. סמוק ורועד. זרועותיך לא חזקו וליבך בל עימך. הרצועה נופלת על הקרקע, ארוכה וארגמנית, רק קשר חלש בשיפולי כתפך נשאר. ואין איש שמביט לעברנו. ומה אעשה כעת, מה אעשה.


"בניי", אני שומע קול פתאום, מסתובב. אבא עומד שם, זורח כולו. "יהוידע, באת לסייע לאוריאל?" אני מביט ברצועה שבידי ואש חמה בוערת בלחיי, אבא לא מפרש אותה נכונה: "אשרי ואשריך שאתה שמח עם אחיך! אוריאל," הוא פונה אליך, "רציתי לברך אותך."
אתה שולח אלי מעבר לריסיך מבט כהה, ואבא קרב אליך ומניח את ידיו על ראשך, ועיניו נעצמות וגם עיניך. ובשקט, בניגון דק שהולך ומתחזק אני שומע את ברכתו אליך.



יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

אמן, שנינו עונים כאחד. אמן, אמן.

אבל ידיו של אבא עודן מונחות על ראשי, והוא לא מסיר אותן ואני איני מעז לפתוח את עיני, איני נע. ואז אני שומע את קולו שוב, רך ומאיר.
אוריאל בני, אוריאל בני. הוא לוחש. עלה למעלה, עלה והאר.
לִבְּךָ יֶהְגֶּה תְּבוּנָה, הוא אומר לי, מנגן בנעימה חרישית.
פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת. קולו מהדהד בין רצפות השיש והתקרות הגבוהות.
עַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ, הוא ממשיך ברכות אינסופית. עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה. הוא מתנועע אחורה וקדימה, אחורה וקדימה. אני מרגיש. ופְעָמֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין. אני רועד. הוא משתהה לרגע, וקולו כמעט וגווע.
ואז שוב נשמע קולו, כקול כלי שיר עדינים: וּפָנֶיךָ יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ. כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ.
הוא מלטף את ראשי, את פאותיי. כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ.




אתה מתנועע עם אבא לקצב הברכה, עיניך עצומות. והסומק בלחייך מחוויר עד שנעלם כליל ורק אור בהיר נוגה על פניך. רגעים ארוכים ארוכים העולם עוצר ובסיומם אבא פוקח את עיניו, וגם אתה. ואבא מסייע לי לכרוך את הרצועות סביב כתפיך, וסביב הכד, וסביב מותניך. כורך ומהדק, שוזר אותן זו בזו באומנות. ואתה עומד דומם, ועיניך לא פוגשות את עיני.

לך והצלח, בני. אומר אבא כשאנחנו מסיימים. ואתה מרים אלי מבט לרגע, ועינינו שותקות הכל. ואבא, מאושר, מביט בנו.


ואבא מביט בנו ובעיניו אין שום צער רק אור גדול. וזה מה שרצית זה מה שרציתי זה מה שרצינו. ואין לי דרך חזרה ואיני יודע מה יש בליבי איני יודע. והנה אליה ואיתמר ויהונתן מוכנים גם הם ומתקרבים. והנה אני פונה והולך איתם.


והנה אתה פונה יחד עם אליה ואיתמר ויהונתן, פונה והולך אל העזרה ומבטי עוקב אחריך, אחרי רגליך שהולכות צעד צעד ומתייצבות בתחתית הסולם הזהוב. ומעגל של ילדים ופעוטות טהורי עיניים סביבך, ובמעגל רחב יותר נערים כמותנו ובמעגל רחב יותר אבא ודודינו וקרובינו הכוהנים ובמרכז העזרה כל ישראל וכל תלמידי החכמים וכולם כולם נושאים את עיניהם כשאתה עולה שלב ועוד שלב ועוד שלב ועוד שלב מבלי להתיירא, מעלה מעלה, גבוה מעל גבוה, עד הרקיע הכהה הזרוע כוכבים זוהרים.
ושם אתה נעמד על יד המנורה המוזהבת ופניך חיוורות וגבותיך מכווצות, ובתנועות עדינות, מדויקות, אתה יוצק את השמן לספלים, ומיטיב את הפתילות, ומדליק את האש ואור גדול מאיר במנורה ואור גדול מאיר בעזרה ואור גדול מאיר את כל ירושלים ואור גדול מזהיר ברקיע.

ואתה מנופף לאמא בעזרת הנשים לשלום, ואז מנופף לאבא.

ואז אלי.

ופניך - כזוהר הרקיע.



* הסיפור על פרטיו לא מעוגן במקורות
איך טראמפ ניצח - סודות ההשפעה - מכללת תוצאות

כמה מידות בנוסעי טרמפיאדות. דו"צ.

1. טרי בתחום.

בחור צעיר שמנסה את מזלו בטרמפים.

עומד בצומת גב"ש - רמות, כל חלון שנפתח נצרך לשאלה "אתה מגיע למירון?"

"אתה מחפש ישיר למירון?" מתכבד ללמד אותו את סודות המקצוע בחור רכוס לתרמיל גיטרה וחולצה משוחררת, "אין כזה דבר, תשאל לכביש 6, מורשה, אבל לא ככה".

המבט כבר פחות נועז ונחוש, בטחונו אובד.
הנהג הבא כבר נחקר שתי וערב אם ברור לו שסגולה וקסם הם בדרך למירון...

2. ארבעה בחורים . זמן - ליל שישי.

כל חלון שנפתח מנסה לאסוף לתוכו ארבעה ראשים נלהבים שמשוחחים ביניהם בלהט בטריטוריה הפרטית שלו, "אתה עולה לכביש 6?" "קסם זה גם טוב", "ירקונים זה תקוע". יד אוחזת את ההגה בבלבול של בן ערובה, "עולים או לא? מתנשף. הראשים יוצאים מהחלון להתייעצות חירום, הנהג מנצל את המומנט ונמלט.

"טוב, מוכרחים להתחלק, אין מצב לארבע ביחד".
"נפגשים באלונית".
לאחר כמה שעות מתישות, "אתה יכול לעשות טובה ולהיכנס לאלונית", הנהג שמח לפרוק את המטען המצחקק שמאחוריו.

3. בחור צעיר - שעה 05:00 בבוקר

המשגיח כבר נושף בעורפו, השערות סומרות מלחץ, יאללה, שמישהו יעצור כבר.
מכאן ואילך נפתחת מסכת גידופים ואיחולים לכל רוסי ומשאית תנובה שחולפים ולא עוצרים למטר שישים העטוף שחורים שמנסה לצוד את עינם באישון ליל.

"אני לא יספיק לישון... תעצוררררר", רודף אחרי רכב שחולף במרחק ארבעה נתיבים ממנו.
"שתיתהפך לטובה", "שיתקע לו האוטו", ונחסוך את ההמשך כשהמוח כבר לא נושא מאמץ העייפות והלחץ.

סיפורו של מטייל בטרמפים | טרמפים באירופה | טיול טרמפים בעולם | טרמפים

4. הלחוץ

"זה קסם שבדרך למירון, נכון?!?" הנהג התורן נאלץ להנהן לשאלה הרביעית.
ו"אתה בטוח שאלונית זה הכיוון?"

"אולי הוא ערבי", צובט את רגל החבר שיושב לידו, "הוא נעל את הדלתות, די, תגיד לו שיעצור, אני יורד פה".
אני לא מזהה את הדרך, אולי זה חטיפה? תשאל אותו מה זאת הדרך הזאת".

5. העייף

רץ אחרי מכוניות. צועק. שר. רוקד ובעיקר צוחקקק.
רכב נעצר והוא מנסה להחניק את הצחוק, "אתה מגיע לירושלים", ברח לו הצחוק.
הנהג מבולבל, בטוח שעושים לו קטע, "מהה?"
החבר שאיתו צובט אותו בסתר, "אתה מגיע לירושלים?" מנסה לשוות לקולו קול רציני.
"אתם בצד הנגדי", הרכב מתרחק...

סיפורו של מטייל בטרמפים | טרמפים באירופה | טיול טרמפים בעולם | טרמפים
מעשה שהיה כך היה.

בישיבה שבה כיהנתי כתלמיד, נפטר אחד מן הבחורים באופן טרגי.
הוא היה בחור חמד בשיא פריחתו.
כמובן שכולם נסעו להלוויה, שהיתה מזעזעת וקורעת הלב.
חוץ ממני.
הייתי חייב להישאר.
מה שהוביל אותי להיכנס לבית המדרש באמצע שעת הסדר, ולמצוא אותו ריק מאדם.
מאות סטנדרים עם גמרות מיותמות, הביטו בי בעצב.

התיישבתי באופן אקראי באחד הספסלים, רציתי בזמן כזה שכולם עוסקים בהלווית המת, ללמוד קצת לעילוי נשמתו.
קירבתי אלי את הסטנדר עם הגמרא, הצצתי לעמוד הראשון, לראות עם הבעלים מאשר את השימוש במקומו בלבד.

צמרמורת.
הגמרא הייתה שייכת לנפטר דנן.
דווקא הגמרא שלו, מכולם.
מפחיד.

עד כאן המציאות. מכאן ואילך דמיון.

דפדפתי בין עמודי הגמרא רציתי לחפש איזה פנקס קבלות של בן העלייה שאוכל לפרסם.
מה שמצאתי היה מכתב.
כאילו הוא חזה את מותו.
הוא מיען את המכתב אל אביו החורג, סיפר לו שם הכול. חשף סודות, הסביר דברים, ולא שכח להתנצל.

הבטתי בתאריך, המכתב נכתב בו ביום.
אכן, זה היה המכתב האחרון.

כאן אתם נכנסים לתמונה, כי הסיפור להשראה בלבד.
אני רוצה שתספרו על המכתב האחרון.
אני אשמח גם אם תכתבו אותו.
מכתב שנכתב לקראת פרידה. אתם תבחרו על ידי מי.
כל פרידה מכל סוג. אתם מחליטים.
מכתב שממוען למישהו מאד מסוים. אתם יודעים מי הוא.
בו נחשפים דברים שהכותב לא העז/יכל/רצה לגלות.

הוא יכול להיות עצוב או מצחיק, מתנצל או תוקפני, הוא יכול להיות ריגשי ופיוטי או מעשי וישיר. נתון לבחירתכם.

אבל הוא חייב לכלול גילוי של סוד, חשיפה מטלטלת. שמי שימצא את המכתב או יקבל אותו. יהיה המום ונסער.

כמובן שאפשר ומומלץ להכניס אותנו בכמה שורות לעניין, לתת רקע. אבל, העיקר זה המכתב.

חדדו עטים תאבקו מקלדות. תכתבו לי מכתב.
מכתב אחרון.

תאריך אחרון למשלוח:
מוצאי שבת פרשת וישלח.
אז ינעל האתגר.

הקשקושים לפח הקשקשת
לנספח.
מקום: הטרמפיאדה ביציאה מירושלים. היעד: רחוב יחזקאל, בני ברק.

"שלום. תודה שעצרת. לאן אתה מגיע בבקשה"? שאל בחור תוך כדי פתיחת דלת הרכב. "לבני-ברק" עניתי. "לאן בבני-ברק"? שאל שוב, תוך כדי שהוא מתיישב במושב שלידי. "מה, בני-ברק כזו גדולה? בוא תיכנס נביא אותך הכי קרוב שאפשר" עניתי.

הטרמפיסט שתכף יתברר ששמו שמעון [שם בדוי לדעתי], לומד בישיבת 'באר מים חמים' [נראה לי שגם זה שם בדוי. כל פעם שאני שואל אותו שאלה מזהה כלשהי, הוא חושב כמה שניות ואז פולט את התשובה במהירות]. עלם חמודות. נראה מחונך כהוגן. לדעתי הוא בשנת העשרים לחייו. לחייו אדומות מעט. אולי מצינת הטרמפיאדה. אולי ככה זה תמיד?!

יצאנו לדרך. משב רוח נעים זרם מהחלון הפתוח למחצה. הגבהתי במעט את המוזיקה הנעימה, הפעלתי את הווייז [נכון שבשעת ערב כזו אין כמעט הפתעות אבל לך תדע] ונכנסתי להילוך גבוה.

עברה דקה. אחת בדיוק. טרם עברנו את 'סחרוב החדשה'. צלצול סלולרי מעצבן ניסר את השקט. הסתפקתי לרגע אם לומר לשמעון שהוא יכול לענות בקצרה, אבל טרם אקרא והוא יענה: "כן מדבר בנימין [אמרתי לכם שלא קוראים לו שמעון], אני עכשיו בטרמפ וזה זמן מצויין בשבילי לדבר"...

נדרכתי על עומדי, או ליתר דיוק על יושבי, והתלבטתי לעצמי האם להעיר לצדיק שלידי שאין סעיף סלולרי בחוזה שכתבנו בינינו כשהעליתי אותו עד ב"ב, או לסבול בשקט [רועש] ולא לומר מילה.

שמעון, סליחה בנימין, הפעיל את הספיקר, חיפש בזריזות היכן ידית הכסא שמכווננת אותו כלפי מטה, ושקע לו עמוקות במושב ובשיחה.

במהלך הדקות הבאות התוודעתי לכמה פרטים מעניינים מאוד:
[א]. בנימין הגיע עכשיו מהכותל המערבי.
[ב]. הוא התפלל שם על ר' ... בן ... שגילו אצלו את המחלה ל"ע, אבל אסור לאף אחד [במילים אלו הוא העלה את הטון בדרמטיות] לדעת מכך.
[ג]. הוא הגיע מהכותל עד הכניסה לעיר בטרמפ עם נהג מעצבן שלא הסכים שיירד ברמזור ולא הסכים לנסוע דרך בר-אילן בשום אופן!
[ד]. כרגע הוא בטרמפ עם נהג שנראה נחמד וניתן לסחוט אותו שייסע דרך ז'בוטינסקי [במילים אלו הוא הוריד את הטון בדרמטיות].
[ה]. הוא מבחינתו היה מוריד את הנעליים בנסיעה, אבל הוא לא בעל-הבית כאן וזה לא יפה.
[ו]. הזמן המועדף עליו לשיחות ארוכות, הוא בנסיעות, ועדיף בטרמפים [באוטובוסים לא נעים לו כל כך לשוחח, כי אחרים שומעים את השיחה שלו].
[ז]. הנהג הנוכחי [שזה אני בעצם] נוסע כמו צב. פעם אחרונה שהוא עולה על רכב כזה ישן.

לשמע הפרט האחרון הרגשתי שאני חייב לברר את הנושא עם הקליינט שלי. לשמוע ממנו מכלי ראשון מה ההרגשה שלו כלפי מיטיבו. המתנתי בסבלנות עד שיסיים את השיחה [3 דקות אחרי מחלף לטרון, לאלו מביניכם...] ופניתי אליו בהתעניינות: "אתה נוסע הרבה בטרמפים"? "לא הרבה. הרבה מאוד" ענה. "חשבת פעם אולי ההתנהגות שלך מפריעה לבעל הרכב"? שאלתי. "למה כוונתך"? שאל-תמה תוך כדי משחק עצבני בכפתורי הסלולרי שלו. "בתור בעל רכב, הרכב בשבילי הוא לא רק כלי מוביל ממקום למקום. הוא כלי של ביטחון. של שקט. של רוגע. של עמידה בזמני הגעה. של חילוץ עצמות עייפות בסוף יום. וגם כלי ענק של חסד. אני אוהב לעצור לטרמפיסטים ואפילו מחפש אותם בתחנות, אבל כשעולה לי טרמפיסט וגורע ממני את כל השקט והשלווה של סוף יום, בנסיעה ארוכה, זה מוריד לי את החשק לעצור לך בפעם הבאה. אתה מבין מה כוונתי"? בנימין לא ענה. ספק לא הבין ספק לא שמע. לפתע נדרך וקרא לעברי: "רגע, אתה רוצה לומר לי שהקשבת לי לשיחה הפרטית"?

לא ראיתי טעם להתנצל על לא עוול באוזני.

בנימין סינן לעברי: "פעם הבאה אסור לשים שיחות על ספיקר. איזה אנשים"...
הנחירות הרוסיות הרעידו את כותלי הבית כדרכם מידי לילה. שר האוצר שרוע במיטת האפריון בעלת הכילה הורדרדה, זרועו החסונה חובקת בובת שימעל'ה נטולת כיפה גזוזת פאות. פיה מלא קללות.

הטלפון טירטר חרש. היועץ המיוחד לענייני 'פיתרון הבעיה החרדית', על הקו.
"דא?" נבח השר. "מה בפיך שטרסלר?"

"איווט", לחש היועץ מפוחד, "אמרת להתקשר בכל שעה אם נמצא משהו? אז מצאנו משהו.
אז כמו שהצלחנו לסגור את 'ישיר למהדרין', ופקידי מס כבר בדרך ל'ארמונות חן', ואל תשכח שהאוטובסים חינם של ישיבת מיר יופרטו בקרוב.
עכשיו עלינו על משהו חדש. המשהו הזה בעצם, הוא הבשר השמן בסוד הקיום החרדי, אם נפגע בו מוטטנו אותם."

"אני מקשיב" דחף השר הערני להפליא את גופו לחלוק בית מדוגם העטור בכיתוב 'אביגדור ילד טוב'.

שטרלסר פרס את התוכנית.
עיני התינוק של שר האוצר התרחבו כששמע במה מדובר, בעוד לחייו החזיריות רטטו בהתרגשות.

למחרת זומנה מסיבת עיתונאים. שר האוצר עלה ישר למתקפה.

אזרחי ישראל,
כידוע אנחנו ורק אנחנו, עושים מאמצים כבירים לצמצם את הגירעון ולמחוק את האינפלציה, זאת בזכות סידרת צעדים נחושים שחונקים הלכה למעשה את הטפילים החרדיים.

לאחרונה עלינו על תופעה שאמורה לזעזע כל אזרח שומר חוק, ואני מבטיח לכם שאנחנו נטפל בה.
אני לא אשאיר מקום לניחושים כי אני מדבר על תעשיית החטיפים.

להלן מצגת ראשונה
שקופית 1:

לא יתכן שמשפחה חילונית ממוצעת שיש לה בקושי שני ילדים, שצריכת החטיפים שלה נעה סביב הצפיה בסדרה האהובה ונשנוש לעת מצוא, מוציאה מאות שקלים בחודש, כאשר מדובר במוצר צריכה בסיסי.

שקופית 2:
להלן רשימה חלקית
במבה-במבה-נוגט-במבה חלווה-במבה תות,
ביסלי על הטיותיו השונות,
דוריטוס-נראה-אותך-קולט-איזה-טעם-הזוי-הם-ימציאו
פופקרן במיקרוגל בטעם חמאה בבשר טלה,
הצ'יפס בקופסאות העגולות האלה שתמיד היד שלי נתקעת בפנים.
עוגיות אוראו דקים דקים.

שקופית 3:
לעומתם, משפחה חרדית שמאכילה עשר פיות בממוצע, ובכל חודש יש איזה אבא/אמא של שבת, יומולדת וסנטוחה. ועדיין סך ההוצאות על חטיפים רק עשרות שקלים.
עשינו בירור והעושק נחשף. בעוד שישנם מפעלים שמעודדים השתלבות בשוק העבודה.קיימים בשוק חטיפי דמה, שהמחירים שלהם בריצפה.
החילונים מממנים את החטיפים של החרדים!

שקופית 4:
שמעתם על 'באפלי'? לא זה גור של באפלו אלא חטיף תירס על בסיס מגנזיום. עשרים חבילות של 12 גר' בשבע שקל.
טופי מצוות'. גוש סוכר, דל טעם עטוף אחד אחד.
זברוס
חוריטוס
צ'אפי
איכסלי
אלעק

אותו דבר בארטיקים בקרמבויים, בממרחים, בעוגיות הר-מן. במה לא?
לכל מותג מוביל יצרני ותורם, יש חיקוי חרדי פרזיטי.
הם אלה שמתדלקים את תעשיית החינוך לפרימטיביות

ואת תחנת הדלק הזאת אנחנו נפוצץ!
סוף

רגע עוד לא סיימנו...

מצגת שניה

גם נושא הטיטולים נבדק אצלנו ונתגלו פערים משמעותיים.
כל ילד חרדי אוכל יותר. זאת עובדה. וממילא מייצר יותר טיטולים משומשים. ואם נצרף לזה את הילודה הגבוהה.
היינו אמורים לקבל צריכה מוגברת של חבילות טיטולים מכל החברות.
ולא היא. החילונים מובילים בהוצאות לפי משפחה.

רק בגלל 'בייבי זיסר' שמפילים את השוק לקרשים.
גם זה חצ'קון שצריך לפוצץ.
סוף

אני מבטיח לטפל בכולם גם ב'משנת יוסף'. בט.נ. קוגעלים. בהרינג של מטיאס.
גם במכירת ביצים-משפחת בן חמו-קומה שתיים-נא להביא כסף מדויק, עלינו עליכם. נטפל בכם נציל את הכלכלה.

תודה לכולם. שטרסלר תעביר את התן צ'אפ!
שִׁיר אַחֲרוֹן//

אֶמֶשׁ חָשַׁבְתִּי
שֶׁכְּאֵבִי כָּתַב אֶת שִׁירוֹ הָאַחֲרוֹן
וְתֶכֶף אֵינוֹתִי בִּכְלָל,
מָחָר יִתְרַקֵּב לוֹ הַגַּרְעִין הָאַחֲרוֹן
וְלֹא אַרְגִּישׁ עוֹד יוֹתֵר,

תִּשְׁקַע הַשּׁמֶשׁ בִּצְלִיל נוּגֶה
אוּלַי יָרֵחַ יִמְחֶה דִּמְעָה,
כְּשֶׁאֵהָפֵךְ לְאָבָק שֶׁל נֶצַח
עוֹד נְקֻדָּה זְעִירָה
עַל מַפַּת הַהִיסְטוֹרְיָה,
וְזֶהוּ,
בְּחַדְרִי הָרֵיק וְהֶחָשׁוּךְ יִוָּתֵר כּוֹבָעִי
וְאַט אַט יִתְמַלֵּא קוּרֵי עַכָּבִישׁ,

הִתְפַּלֵּאתִי שֶׁמָּחָר כָּךְ בְּעוֹד יוֹמַיִם
בֵּין תַּלְמֵי לִיבִּי הֵחֵל לָצוּץ לוֹ
פִּתְאוֹם עָלֶה חָדָשׁ,

הָיָה זֶה בְּדִיּוּק כְּשֶׁצִּפּוֹר קְטַנָּה
כְּמוֹ צִיְּצָה לְעַצְמָהּ
''כְּשֶׁהַשּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת כָּאן
הִיא זוֹרַחַת לָהּ שָׁם''

נ.ב.
לְחַיֵּי כָּל הַגַּרְעִינִים הָאֱנוֹשִׁיִּים
הַמִּתְרַקְּבִים וְהוֹלְכִים
מִתְרַקְּבִים וְהוֹלְכִים נוֹאָשִׁים
כְּאוּבִים וְהוֹלְכִים...
  • 793
  • קול הרעם שבקע ממנוע ספניתך היה אות הפרידה הצורמני שלנו. נותרתי מאחור לדמוע את הימים שאהבנו, הרגעים שהיינו, החוויות שלקטנו והאהבה שביננו.

    נופפתי לך לשלום וכשלא ראית התפתלתי מבכי. התפללתי בכל כוחי שתצליח להשיט את ספינתך, ילדי.

    את הגל הראשון צלחת גאה, החתמת בגאון את תעודת האימון שהענקתי לך. אההה, איך חינכתי אותך כיאות, נפח לו האגו שלי.

    אחרי כמה גלים שעברו בהצלחה, הפנתי לך את גבי, בוטח. האמנתי בך עד כלות. אהבתי.

    שמועות גנבו לאוזני על גלים אימתניים שבאו עדיך, שהחלקת פעם או שניים, אך גם שמיד קמת, כאב לי עד מוות לשמוע, וקיוויתי שיצאת מחושל.

    את השמועה שנפצעת באחת ההחלקות קיבלתי בהלם, האימון שלי דימם, איכה? רצתי אליך בזרועות פתוחות כמו פעם, כשראיתני מרחוק נְבוּכוֹתָ, העמדת פני גיבור, "יהיה בסדר" לחשת לאוזני, ביקשתי להאמין אך פני לא היו לי.

    פגות לבבי העצימה, נחלשתי עד מוות, הלשווא יגעתי? כל מאמצי ירד למצולות? כשלתי? רגשות צורבים עיטרו את לבבי במעגלי אשם, 'לא הענקת את הכלים הנכונים', 'אתה אשם בחוסר היכולת לעמוד בגלי השאון'. הקשבתי לקולות, דמעתי למראות, עיני כבו וליבי קפא. אשמתי מכל.

    אחרי התאונה הקולנית הבאה, כשהפציעות ניכרו כבר לעין כל, לא שיחקת נגדי שום משחק, זה אתה, נקודה, פצוע.

    ובחשיכה כשיצאנו יחד כמו פעם, פשטת ידיים ודמעת בצרחה "נכשלתי, אחי. מה יכולתי לעשות?!? הגלים עברו ראשי, אתה מכיר את הגלים היום?!?" שתקתי, כי לא רצית שאומר דבר.

    הקשבתי, דמעתי, נשברתי, נשרף ליבי - האמן, נחתכה נפשי לאלפי חתכים.

    בערב כששכבתי וגופי דומם ללא הרף, לא יכולתי לעשות מאום ורק צעקתי את צעקת חיי -

    איפה

    אתה

    ילדי
  • 405
  • מנסה לשוב לכתיבת הסיפורים על־פי פרקי אבות. במשנה הזו ניסיתי לאפיין דמות לכל חלק/מאמר שבה.

    "רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
    שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה.
    מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה.
    מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר.
    נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת.
    סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה:"


    הצחוק שלו שוב התגלגל, גובר על ציוצי הציפורים הפסטורליים, גובר גם על המהומי חוסר שביעות־הרצון שלהם.

    הוא הביט בו, בראשו הקל עליו, והרגיש איך הסלידה עולה ומתגברת בו. מרננים עליו כבר, אומרים שהוא נטה מהדרך לא מעט פעמים. עם קלות הראש הזו, שבימי נעוריהם היה רק רמז קל לה, אך הגיוני שהוא הידרדר לכך.

    אילו רק הוא היה נשאר במסגרת. אילו רק לא היה פורש לעולם הגדול בתום שנתיים בלבד בישיבה. אילו רק היה דבק במסורת, זו שנותנת סייג לכל החדשנות הפרשנית – אולי לא היה נסחף אחרי החדשנות בעולם הגדול.

    ***

    הצחוק שלו שוב התגלגל, מרתיע, מכווץ. מה הוא עושה כאן. יש לו עסקים על הראש. יש לו צדקה לתת. כן, מעשרות ואף יותר. תמיד הוא מקפיד על זה, קלה כבחמורה. ואיך הוא, ידיד נעוריו, מדבר בכזו קלות על העסקים שהוא מגלגל, על ההון שהוא מרוויח בזכות עקיצות קטנות פה ושם. הוא לא תורם מעשרות.

    אולי יקום עכשיו. יתנצל שהוא צריך ללכת, שהעסקים דוחקים בו. ילך, ומהר יפריש עוד סכום לצדקה, עוד מעשרות כפולות. אולי יהיו המעשרות הללו לזכותו של חברו ההולל, החבר שהיה מעדיף לשכוח שקשר כלשהו יש ביניהם.

    ***

    הצחוק שלו שוב התגלגל, והוא נרתע לאחר, מסתייג כל־כך מקלות הדעת, אינו מבין איך הגיע חברו לספסל הלימודים למצב שכזה.

    אולי לא היה צריך להגיע למפגש החברים של חדר ארבע מפנימיית הישיבה. אולי היה צריך לומר שהוא עסוק. להישאר בישיבה, להישאר בלימודו, להישאר בפרישותו. הרי כבר מזמן נדר שלא להיגרר לשיחות בטלות. איך לא עמדה לו פרישותו הפעם.

    ***

    הצחוק שלו שוב התגלגל. הוא הביט בו, וחיוך דק, שותק, נפרש על פניו. איך הוא הגיע לרמה הזו, איך שכח את שיחות הנפש שלהם בלילות בישיבה.

    נכון, הוא עצמו לא דיבר הרבה בשיחות הנפש הללו – לא סתם הדביקו לו את התואר "השתקן" – אבל במילים שהעניק פה ושם בין השתפכויות הנפש הארוכות של חברו קל־הדעת הוא הצליח לטעת בו קצת קרבה, קצת יהדות, קצת השתוקקות לדבר האמתי.

    החיוך שלו התכווץ מעט, אבל אז הוא שוב פרש אותו במלוא־הכוח. יש לו תקווה, לבחור־האיש הזה. הוא יודע, כי הוא שמע את עמקי נפשו.

    ובעוד חבריו שותקים במבוכה עצבנית, מעיפים מבטים בשעון, מייחלים להימלט מחלקת היער הציורית שבה הם קבעו את "מפגש המחזור" שלהם – הוא המשיך לחייך. ולשתוק. ולהקשיב.

    וכשסוף־סוף הפנה חברו השוחק את ראשו אליו, וכשסוף־סוף התייצבו עיניו המתרוצצות בחיוניות זרה והביטו בו, מחכות למוצא פיו השותק – הוא ידע שהיה שכר לשתיקתו. שהיה שכר לסייג ששם לעצמו.

    ידע שעוד יבוא היום, וגם החבר הזה ישוב אל החכמה.
    תפילה על הנופל

    במקרה של מכר אשר נשר מהדרך, רח"ל, יש להצית נר נשמה, לעמוד בעיניים דבוקות מרטטות ולמלמל בכוונה רבה ובדביקות עצומה:

    שִׁיר מִזְמוֹר
    עַל בְּנֵי קֶרַח
    בָּהֶם צִפּוֹרִים
    יְקַנְּנוּ
    כְּפוֹר כְּאֵפֶר
    יְפֻזַּר
    בִּבְנֵי עוֹרֵב
    אֲשֶׁר לֹא
    יִקְרְאוּהוּ

    אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי
    בֵיתֶךָ
    כָּל יְמֵי
    חַיֵּיהֶם
    וְכָל אֲשֶׁר
    אַחַת שָׁאַל
    אֵינוֹ נִמְנֶה
    בֵּינֵיהֶם

    אַשְׁרֵי הָאִישׁ
    אֲשֶׁר לֹא
    חָטָא
    וּמִי שֶׁחָטָא
    אָסוּר בְּקָהָל
    טוֹב עַיִן
    הוּא יְבֹרַךְ
    וּמִי שֶׁלֹּא
    'וְיִבְרַח'

    גַּם אִם
    כָּל מַשְׁבְּרֶיךָ
    וְגַלֶּיךָ
    עֲלֵיהֶם עָבְרוּ
    עֲווֹנוֹת נִשְׁמֹר
    מִמַּעֲמַקִּים
    חַלְּצֵנִי ה'
    מֵאָדָם רַע
    כֻּלּוֹ מַעְגָּל
    מוֹקְשִׁים

    הַכְנִיסָה לְמַסְגֵּר
    נַפְשָׁם
    כָּל הַיּוֹם
    הֵם שִׂיחָתִי
    זָכַרְתִּי בַּלַּיְלָה
    שְׁמָם
    זְמִירוֹת הָיוּ
    לִי
    יְהִי רָצוֹן:
    מָה תִּשְׁתּוֹחֵחַ
    נַפְשָׁם
    וּמָה תֶּהֱמֶה
    עֲלֵיהֶם
    עַד חֲנוּקַת
    הַבַּיִת
    וְשִׂמַּחְתָּ אוֹיְבֵיהֶם
    עֲלֵיהֶם

    גָּעַרְתָּ זֵדִים
    אֲרוּרִים
    סוּרוּ מִמֶּנִּי
    מְרֵעִים
    יָגוֹן בִּלְבָבָם
    יוֹמָם
    מִן הָעוֹלָם
    וְעַד הָעוֹלָם
    אָמֵן וְאָמֵן.

    השיר הזה נכתב כמחאה על הזווית הקשה בה שופטת החברה את השונים, מתוך זעזוע עמוק על דחייה כואבת שחווה אדם קרוב אליי.
    כששלפתי את הטקסט מהתיקייה ונתתי לעיניים זרות לשזוף אותו, חטפתי מבול.
    משום-מה, אנשים תפסו אותי במקום הנוקשה, הכובל.
    מכאן הצהרתי: זה ציני. זה ציני. זה ציני.
    תודה שהייתם איתי עד כאן, וניפגש בשמחות.
    בדל מחשבה שחלף במוחי כאשר בטעות(!) נלחץ העכבר (הממוחשב) על הפרסומות המצויות לרוב באתר:
    הרי כך: כידוע ומפורסם הנהלת מכללת פרוג משקיעה מחשבה רבה בכדי להמשיג לימודי מקצוע נחשבים, הן מבחינת איכות הלימודים והן מבחינת הפרנסה המובטחת (?) לבסוף.
    "אויב אזוי", מולל פנחס את זקנקנו הצהבהב והפך באגודלו את כוס הקפה שניצבה בצד השולחן.
    מדוע אין הם מארגנים קורס כתיבה?
    האם אין במקצוע זה הכנסה מספקת?
    או האם אין המקצוע נחשב מבחינה איכותית?
    שקט השתרר, אף יללה לא נשמעה, אפילו ג'ינג'י וסוכר לא רבו, למרות שעבר ביניהם חתול שחור. כולם הביטו בהערצה על 'שן חתול' שנכנס בריחוף קל על ידי פרדוקס מרפי שמופעל ממריחת חמאת תנובה על הגב.

    'שן חתול' לא נולד מנהיג, הוא התחיל את דרכו בחוסר כל, באיזה חדר מדרגות חשוך ברחוב אלנבי. הוא היה אוכל שאריות אשפה ממקדונלס ושותה מי מזגן, על חלב מי בכלל חלם באותם ימים. כל זאת עד שאימצה אותו אחת בשם יסמין.

    יסמין פרידמן היא דור שלישי למאכילות חתולים. מאז שהגיע 'שן חתול' בשק אל ביתה בתל אביב, החל להתעניין בפוליטיקה. הוא היה יושב שעות וצופה בערוץ הכנסת והיא הייתה מתעסקת בהאכלת חתולי רחוב. היא כל כך האמינה בו עד שנתנה לו כל לילה לשמור על השמנת.

    ל'שן חתול' הייתה בעיה, בניגוד לדעה הרווחת שלחתול יש זיכרון חתול, 'שן חתול' זכר הכול, הוא הפנים את חוקי המשחק הפוליטי והחליט לשכנע את יסמין, מכתובת מייל אנונימית, להיכנס לפוליטיקה.

    כעת נפוצה שמועה בין חתולי הרחוב כי 'שן חתול' עורך כינוס פעילים דחוף במרתף החתולים בארלוזורוב. שם הוא יערוך משאל ויגבש את דרישותיו בחגיגת הכספים הגועליציונים. אין שפם חתולי שלא רטט מהתרגשות, יש עתיד.

    "אז ככה", הקריא 'מיצמיץ' - ספק חתול ספק נמר - מתוך דף, "כפי שביקשנו מכם, כתב כל אחד את הצעותיו, ונקריא להלן את המסקנות המתבקשות".

    "הצעה ראשונה", כל האוזניים הזדקרו בסקרנות, "כולנו יודעים עד כמה קשה הוא חיפוש המזון בפח. בעבר, היית פותח שקית זבל והעוף היה נשפך ישר לתוך הפה. והיום, לצערנו צריך לנבור שעות בערמות של פסולת חד פעמית מסוכנת. מי בעד להעלות מיסים על חד פעמי?"

    כולם יללו פה אחד.

    "ההצעה השנייה שהועלתה, לאור המצב הנורא שהתוודענו אליו בשבוע שעבר -כשנדרסו למוות קיצי ומיצי תחת גלגלי מכונית טסלה- הוחלט לדלל את עומס הרכבים בגוש דן על ידי הטלת מס גודש, מי בעד?"

    כולם מחו דמעה והרימו זנב.

    "ההצעה השלישית, חברתית במהותה, היות ובשנים עברו זאטוטים מהשכונות החרדיות היו משליכים אחר הצהריים שאריות סנדוויץ' גבינה", המבוגרים ליקקו שפתיים בערגה, "אך כיום, כידוע, הם סגורים בכלובים עד שעות צהריים מאוחרות ואוכלים תבשילים עם סינרי גומי. מי בעד ביטול סבסוד המכלאות לחרדים?"

    ואמרו כולם "מיאווו".

    "הצעה רביעית ואחרונה בינתיים: 'חלב' – המצרך שהפך לנדיר למדיי- נדחק הצידה בשל משקאות מתוקים להחליא שמטמטמים את הצעירים, וגורמים להם להעדיף כוס קולה על פני סחלב חם", יללת רחמים נשמעה מגזרת המבוגרות, "מי בעד מס על משקאות ממותקים?"

    בזה אחר זה שרטו כולם את שמם על המסמך.

    "מה הם יעשו עם כל המיסים הללו?" שאל ג'ינג'י את 'שן חתול'.

    "אל דאגה", צחקק 'שן חתול', "הכול יעבור אלינו. ככה זה פוליטיקה".
     תגובה אחרונה 
  • 249
  • בַּסָּ'ד

    ויגש יעקב ויגל. כאדם שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית להודיעך שכחו גדול (ויצא כט' י') רשי'

    פְּשָׁט וּדְרָשׁ

    אַבָּא...
    כֹּל הַגּוֹיִים
    חַלַּשְׁלוּשִׁים...מְחַכִּים
    שֶׁיִּתְקַבְּצוּ עוֹד רוֹעִים

    וְיַעֲקֹב אָבִינוּ הַגִּבּוֹר
    הַמִּכְסֶה הֵסִיר
    כְּמוֹ פְּקָק מִסִּיר...
    מִצְּלוֹחִית

    בּוּם!- טְ רַ ח -
    כָּךְ זֶה עָף
    הַמכסה מֵהַבְּאֵר
    הֵידָד!

    רֶגַע בֶּן
    לֹא לעצבן
    יַעֲקֹב יוֹשֵׁב אֹהָלִים
    לוֹמֵד בַּסְּפָרִים
    הַקְּדוֹשִׁים

    חַלָּשׁ כְּמוֹ-
    כּמוֹ, תּוֹלַעַת יַעֲקֹב

    אַל תַּשְׁוִיץ אַל תַּעֲשֶׂה
    שְׁרִירִים
    יֶלֶד מָתוֹק

    אַתָּה אוּלַי צוֹדֵק
    וְזֶה לֹא צְחוֹק

    רָשִׁי אוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ
    לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁכּוֹחוֹ
    גָּדוֹל

    וּמַדּוּעַ לֹא הֶחֱזִיר
    לֶאֱלִיפַז
    אַתָּה מְעַקֵּם ת'אַף

    שׁוּב צָדַקְתָּ עֶלֶם צָעִיר
    הִגַּעְתָּ לְגִיל
    שֶׁחַיָּב וְשִׁנַּנְתָּם
    לְמַהֵר לְהַסְבִּיר

    יֵשׁ רֶמֶז וּדְרָשׁ
    סוֹד וּפְשָׁט
    וְהִנֵּה מַבְרִיקוֹת הָעֵינַיִם

    מַתְחִיל לִקְלֹט
    אֶת הַמֶּתֶק שֶׁבָּאוֹר

    וְשֶׁיֵּשׁ תּוֹלַעַת – שֶׁהוּא

    גִּבּוֹר.
    אז זה הרעיון בגדול:

    יומנו של אברך.


    למה יומן? ועוד של אברך! מה כבר יכול להיות? פיזור ילדים למוסדות - שחרית - סדר א'- מנחה – איסוף ילדים מהמוסדות - סדר ב' - מעריב - כולל ערב, וחוזר חלילה, אופס, יש גם 3 ארוחות, איך שכחתי? וזהו בגדול, מה שאמור אולי להיות משעמם לקריאה.

    את הרעיון לכתוב את היומן קיבלתי במהלך השנים כאברך מן המניין שב"ה יושב ולומד 3 סדרים, ומשתדל כמה שיותר להתעלות בעבודת ה', כשאני מגלה את המושג "אברך" על בשרי ועל בשרם של חבריי.
    מבחינה מסויימת להיות אברך זה "מקצוע" לכל דבר ועניין, ללמוד בכולל לא הופך את בחור הישיבה לאברך, זו התמקצעות בפני עצמה, זה נוגע כמעט לכל חלקי היום, זה סגנון, צורת חיים, מנטליות, כללים וחוקים, ו...הרבה הרבה אמונה ובטחון!

    אינני יודע אם אי פעם מישהו כתב יומן כזה, אני עוד לא קראתי! ומה זה משנה בכלל, אני את שלי עושה.

    חיי אברך מלאים בסיטואציות מעניינות, אתגרים לא פשוטים, דיונים פוריים, ומי שיודע יודע כי בעולם האברכים יש ים של חכמת חיים וטיפים, ים של הומור ושמחת חיים, והרצון הקטן שלי הוא לשתף את מי שמכיר ואת מי שלא, במה שעובר אברך, אחד, קטן, שלא באמת מתיימר לייצג את כלל האברכים, בקושי את עצמו...
    אז אני מתפלל ומאחל לי בהצלחה



    אני ישמח לקבל תגובות אם הרעיון כדאי ומעניין
    ואם מאן דהוא רואה בזה פוטנציאל איכותי כפי שאני מדמיין אותו
    אשמח לעזרת כל מי שרוצה לעזור

    תודה
    האויר היה לח ומהביל בשעת צהריים סתמית זו של יום שני.
    בחנות "עסקים בלבן" שררה אפלולית, כשבעליה יושבים מאחורי הדלפק ומפטמים נרגילה בשקידה.
    מה מכרו בחנות? כל מיני שמונצס. שיניים של שועל, ראשי חץ להחלפה, פרסות לסוסים ועוד. החנות היתה כיסוי לעסק האמיתי של כלי נשק, הימורים ושאר ירקות.
    צהלת סוס נשמעה מבחוץ, ואחרי רגע נכנס אל החנות זקן בעל אף מעוקל, כובע מאובק וזקן פרא.
    הו, ברוך הבא קאפון, קידם אותו לבן בשמחה. מה הבאת לנו הפעם.
    הזקן קרס על כסא, ושלח יד לבקבוק הערק.
    שתה, שתה לבריאות, חייך אליו לבן. פחות צלילות לא תזיק לך.
    קאפון שתה והשתעל עמוקות. לאחר שנרגע פנה אל לבן.
    יש לי משהו טוב. רק לך אני מראה. הוא הוציא מהשק מין שעון נחושת בעל כמה מחוגים, אך במקום ספרות הופיעו סימנים מורכבים. לשעון צורפו הוראות הפעלה, ספר ישן כרוך עץ. על הכריכה הופיע דרקון יורק אש בעל שלושה ראשים. שורת אותיות מוזרות, מהסוג שעל השעון, ירדו מלמעלה למטה.
    אתה מבין מה אתה רואה פה? גנח הזקן, זה ספר הקסמים של ראש המכשפים בסין.
    לבן לכסן אליו מבט. אתה בטוח?
    בטוח בטוח. בזקן שלי. הוא היה במסע הביתה אחרי שסיים דוקטורט בקהיר, ואז נפגשתי איתו.
    ואיך השגת את זה? צמצם לבן מבט.
    אל תשאל שאלות שלא תשמע שקרים.

    לבן המנוסה קלט את המציאה. את השעון כבר הכיר, אבל הספר היה חידוש. מזה שנים שהוא וחבריו למקצוע קיוו להניח ידם על ספר כזה. השאלה היא, כמה ידרוש הזקן החמדן בעד האוצר.

    אני שומע, המהם לבן.
    עוד לא שכנעת אותי שזה אמיתי. אתה יודע, הגרנובון שמכרת לי, היה חלוד לגמרי. עוד נתחשבן על זה.
    הזקן העמיד פני נפגע. חלוד? לא יתכן.

    עזוב, אמר לבן. תשאיר פה את הספר לכמה ימים, אני אבדוק אותו בינתיים. נראה אם הקסמים שבו עובדים בכלל.
    הזקן סירב. לא. אתה לא רוצה - יש אחרים.
    לא לא לא. נבהל לבן. בטח רוצה. המוצרים שלך הם תמיד המילה האחרונה, גם הגרנובון, כנראה השארתי אותו בגשם. שתה עוד קצת.
    גיהוק גדול הודיע על סיומו של הבקבוק.
    הזקן רבץ כעת ככלבלב, עיניו עצומות למחצה.
    תקשיב סבא, פנה אליו לבן. אתה עייף מהדרך. תנוח פה, כשתקום נגמור את העיסקה. נחרה עזה היוותה הסכמה.

    לבן החביא את הספר באפונדתו ורץ אל עלית הגג, שם היה חדר העבודה שלו. הוא הסיט ממנו את הגולגולת עם הנר הדולק בתוכה, מפיל בדרך את כדור הבדולח. הכל שטויות. כאן יש לו את הדבר האמיתי. הוא דפדף בלהיטות. חלק ניכר מן הקסמים כבר הכיר. איך להפוך מים לערק. איך להיות בלתי נראה. לחש לרענון סוס עייף. דברים של מתחילים. כנראה זה ספר שליווה את המכשף מתחילת דרכו והוא הוסיף עליו את מה שלמד.
    קסם לא מוכר דיבר על חתולה שחורה בת שחורה, משהו כדי לראות שדים. הלאה.
    הופה... לזה הוא חיכה. ציור של מכשפה רוכבת על מטאטא. אם יש לו את זה, הוא מלך. ואיך להפוך זכוכית לזהב. יואו. קאפון הטיפש הזה. עוד הוא מדפדף, נפתחה הדלת בתנופה. קאפון עמד שם, מתנודד על רגליו, ידו ממששת את פגיונו.
    לבן פרש על פניו חיוך מתרפס. קאפון היקר, אתה יודע, יש דברים שמרחוק נראים לנו מאוד מיוחדים, אבל כשמתקרבים אליהם, רואים שהם סתם.
    למה אתה מתכוון, נהם הזקן.
    הנה, הספר הזה, אתה יודע, כבר חשבנו תמיד מי יודע איזה קסמים יש לסינים, התפלסף לבן. אבל עכשיו השגת אותו, אם הוא אמיתי כמובן, ואני רואה, נו. לא משהו.
    למה, לעוף על מטאטא אתה כבר יודע? הקשה קאפון.
    אחח, שנים.
    ולהפוך זכוכית לזהב?
    אל תצחיק אותי.
    הזקן נראה מובס.

    אבל בכל אופן, המשיך לבן, כהוקרה למאמציך אני אקנה אותו ממך. 80 קשיטה אני חושב שזה די והותר בשביל הקשקוש הזה, מייד אין צ'יינה.
    ותגיד לבתואל שייתן לך בקבוק שיהיה לך לדרך. בקבוק מהבפנוכו.
    לבן הביט מחלון עליית הגג עד שראה את הזקן מתרחק על סוסו, והסתער על הספר. היתה בעיה קטנה. ההוראות היו בסינית. הוא ניסה להיעזר בציורים. האם זה גרעיני ענבים פה? והחיה הזאת, זה חתול או שועל או משהו שיש רק בסין? כל כך מסובך. השמש נטתה והוא ירד למטה, לארוחת ערב עם עדינה והילדים. למחרת ישב לבן על הספר עד שעות הלילה המאוחרות. הוא חייב לפצח את הכתב. הבעיה היא, שאין לו במי להיעזר.

    המכשף השדוד, לא נח ולא שקט. מיד כשחזר לארצו סיפר לקיסר הוג'ו על השוד שנערך לו. הוא התבייש לספר שהחוליה מנתה בסך הכל שלושה אנשים, שאחד מהם, גדל מידות באופן מבהיל, הניף אותו באוויר והפך אותו לחסר יכולת. זה היה סוד כמוס ונורא. את שני העוזרים חיסל קאפון מיד אחרי שהספר היה בידו. את המכשף לא הרג. הוא חשש שרוחו תבוא אליו בלילות ותחנוק אותו.
    לא תאמין, סח כעת לקיסר. להקה של דרקוני ענק יורקי אבנים לוהטות. הם כיוונו את השמש בזוית של 70 מעלות מול כוכב פרפאוס ויצרו קרן של חום אדיר ישר אלי. ניסיתי להגיד לחש אבל הם הטילו ריתוק על הכוחות שלי. יצאתי מהגוף שלי וריחפתי למעלה. ראיתי איך הם ניגשים לשק ולוקחים את הספר. הם עפו לכיוון מערב.
    הקיסר באמת לא האמין, ובכל אופן שלח גדוד לכיוון הנזכר. כנראה הספר נשדד מהביש גדא, והוברח לארם נהריים, אזור שורץ במכשפים ועוסקים בתחומים קרובים. ספר כזה אסור לו שיסתובב. זה נשק שובר שוויון.

    לבן ישב על הספר שעות של שעות מידי יום. הוא גילה את הדרך לפיתרון. הרי חלק גדול מהקסמים הוא מכיר. הוא השווה אות לאות, ניסה למצוא מילים מוכרות, ועם הרבה ניסוי וטעיה, הצליח להפעיל את הלחשים הפשוטים.
    המטאטא והזהב היו האתגר הגדול.

    באותו יום, הוא ירד לפגוש חברים בפונדק של נחור. הם כבר היו אחרי כמה קנקני יין.
    הי, לבן, מה קורה לך? לא רואים אותך.
    חחח. הוא נהיה כמו החתן שלו, כל היום על הספר.
    איזה ספר? שאל לבן כביכול בקלילות.
    נו, הספר. שקנית מקאפון.
    אה, זה. שטויות. בזבוז כסף. תאמינו לי.
    למה בזבוז? הזהב... אנחנו יודעים הכל.
    הדופק של לבן התחיל להלום. משהו כאן לא היה ברור לו.
    איך אתם יודעים על הספר?
    חחח. אני שלחתי את קאפון אליך, אמר חואי.
    ולמה לא קנית אותו בעצמך?
    למה? כי זה סינית בשבילי. אמרתי, לך יש חתן שיודע הכל, בטח יגלה לך. אתה תעשה לנו את העבודה. הבנת? עיניו הפכו למאיימות. אחרת... העביר ידו על גרונו.
    רק שתדע, הקיסר שלח גדוד חיפוש. כבר ראינו סינים בסביבה. אז תזדרז.
    לבן נהיה לבן וראה שחור. איזה חברים. וקאפון הזקן, בכלל לא היה תמים. ההיפך. הוא התמים שנכנס למלכודת מרצונו הטוב.

    חברים, התאמץ לחייך. אנחנו מכירים לא מהיום. הרבה עסקים עשינו ביחד. חוץ מזה, אתם צריכים אותי חי, נכון? אז דבר ראשון צריך לחשוב איפה להחביא את הספר מהסינים. אחרי זה כבר נסתדר. החבורה התפזרה במצב רוח חמוץ.

    לבן כסס את ציפורניו. הסינים לא טיפשים. יש להם מרגלים בכל מקום. בכפר הזה, הרבה ישמחו להלשין עליו, בפרט אחרי הפרשיה של מכירת הקרקעות החקלאיות בצידון.
    הוא חייב להחביא את הספר.
    אבל גם לו כדאי להיעלם מהמקום. מה יקרה אם ילשינו עליו ויקחו אותו לחקירה? הוא לא מסוגל לחשוב על זה.

    יש לו רעיון.
    הוא ישים את זה אצל יעקב. בו אף אחד לא יחשוד. כבר עשרים ושתיים שנים הוא מכיר אותו, אותו סדר יום. יש להניח שגם בעשרים ושתיים שנים הבאות יהיה כך. הוא עצמו, יעלם לשבוע במסווה של גזיזת הצאן בעיר הסמוכה. הוא מקווה שבינתיים הסינים יעזבו את המקום.

    הי, צדיק, בוא רגע, פנה לאחד מנכדיו שהיה בחצר. בוא חמוד! אין לו מושג מה השם שלו. הוא לא מבדיל ביניהם, כולם עם פאייס וכיפות גדולות.
    אתה רואה את החבילה הזו? תשים את זה אצלכם בבית במקום שמור.
    שמור? כמו מצה שמורה?
    אמ... כן. כן. תשים את זה באמת עם הדברים של פסח. ככה לא יגעו בזה.
    טוב.

    לבן חזר אחרי שבוע והנה אסון.
    יעקב ברח. אין ספר.
    החברים יהרגו אותו.

    לבן רעד מזעם ומפחד. יעקב הזה, רק עושה את עצמו תמים. הוא בטח מצא את הספר, עלה על הענין ברגע, ועכשיו ברח עם כולם כדי להיות עשיר ליד אבא.
    הוא יעוף לשם ויכסח אותם. את כולם. אם רק היה לו כבר את המטאטא המעופף.

    מקום: אולם חתונות ידוע במרכז העיר בני ברק

    תאריך: כ"ד טבת תשצ"ט

    קולות רמים נשמעו מכיוון מטבח האולם. בליל של צעקות וכעסים. כמה מלצרים נסו משם בבהלה ונתקעו בכמה סקרנים שרצו לשם גם כן בבהלה. במרכז המטבח עמד מלצר צעיר, אך לפני יומיים החל את עבודתו כאן ומירר בבכי. "מה עשיתי. אוי ואבוי לי" אמר ספק לעצמו ספק לאחראי המטבח.

    היתה זו עוד חתונה. אחת מיני רבות שראה האולם הגדול. בכל ערב מתחתנים בו כמה וכמה זוגות, ובכל ערב סועדים בו סלתה ושמנה את סלטה ושמנה.

    אני האולם, כבר התרגלתי לראות הכל. כן הכל. כולל הדברים המוזרים ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני נזכר בערגה בחתן המספר בחיוך, ספק ממורמר ספק ציני, שהנה, הצלקת שנותרה בידו מהנפילה ההיא, המפורסמת בילדותו, טרם עברה, למרות הבטחת הסבתא שעד החתונה זה יעבור...

    והיתה גם את הכלה ההיא, זו עם המבט האופטימי, שהיה ברור לי שראיתי אותה כבר פעם אחת בשמלה לבנה, ואכן במהלך החתונה שמעתי את בני המשפחה המשוחחים ביניהם שגדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון. מאוד התפרגנתי שהכלה ההיא באה פעם שניה לאותו המקום להתחתן. צודקת. צריך להשקיע באולם. מתחתנים רק פעם אחת, לא כך?!

    כמובן שלא נקפח שכר כל בריה, ונזכיר את אותו מחותן שהמלצר ניגש אליו, פתח את חליפתו ושפך לכיסו רוטב פטריות בשפע. לתדהמתו של המחותן, הסביר המלצר הנבוך שהוא קיבל הוראה לשפוך רוטב על כל בורקס.

    בתור אולם העומד מן הצד יש לי את הפריווילגיה להאזין לשיחות שקטות עד נלחשות. לראות מבטים חטופים עד עטופים. לראות עסקאות הנרקמות בין השניצל לאגרול [ברוכים השבים. זה הם מאתמול. צדקתם]. לראות את הזמר המכרכר סביב עצמו, ולזהות את חוסר הביטחון שלו ממכם, כן אתם שבטוחים שהוא הכי-הכי, אין עליו, number one, ואינכם יודעים שהוא משקשק מפחד, וחושש מבחורי ישיבת 'נבטי ישראל יכנס' הידועים בביקורתם הגבוהה ובאוזנם הרגישה, לה יש גישה, לכל אירוע בו 'זכו איש ואשה'.

    חווייה משעשעת במיוחד, עליה איני מוותר בכל ערב, היא לצפות בשיח האנשים בעת שהתזמורת מנגנת הכלה בראש יושבת יאקב. מדובר במחזה מצחיק עד מכאיב, ואיני מבין, בתור אולם, מדוע אינכם שמים סוף לתופעה. הרעש מחריש האוזניים הבוקע מהרמקולים האדירים הורס כל חלקה טובה ושיח נורמלי. ממרומי מושבי אני מבחין באיש השואל את רעהו "מה השעה"? והוא משיבו: "התפללתי כבר". אשה שואלת את רעותה: "הכסא הזה פנוי"? והיא משיבה: "היא הלכה הרגע". אנשים צורחים אחד על השני במאמץ שדבריהם יובנו, אך לשווא. פעם חשבתי שלפחות החתן והכלה נהנים מכך, אך כשעקבתי אחרי שיחתם בחתונה למחרת, שמעתי את החתן מנסה לשאול את כלתו: "הצלחת לאכול משהו"? והיא השיבה לו: "באמת מרגש". [רק לפני כמה חודשים אמרו עליה שהיא כבר שומעת...]. נדמה לי שבדור הפלגה, ניתן היה להענישם באמצעים זהים: לשים מערכת הגברה כמו שיש באולם שלי. התוצאה היתה זהה לסיפור הידוע...

    ובעיקר אוהב אני לראות הכל מלמעלה. מזווית שאינה מוכרת לכולכם. ועל כך רציתי לספר בפעם זו:

    הכל התחיל לפני 17 שנים. היה אז איש עם לב רע שנתמנה לשר האוצר בממשלת ישראל. לא אנקוב בשמו כי אני חושש שהוא יעלים אותי יחד עם כל הציוד היקר שבמטבח. לא חבל?! הוא הגיע עם אג'נדה ברורה: לשים קץ לשלטון הימין והחרדים ולהרע לחרדים ככל האפשר. הכל כמובן במסווה של דאגה לסביבה ולשימור הקיימות [אני לא מבין מה המילים האחרונות באות לומר אבל כך שמעתי בהמון חתונות באותה תקופה, וזה משפט שנותר בזכרוני]. אותו שר אוצר היה חרוץ מאוד ככל שזה נגע לאהוביו החרדים, בשונה מחריצותו בשנים שקדמו לכך, שהתבטאה בעיקר באזור המזנון של הכנסת [שוב, כך דיברו הסועדים באותה תקופה. אני מעולם לא עזבתי את מקומי כמובן]. בתוך כמה חודשים הוא הצליח להעביר כמה וכמה רפורמות [תמיד חשבתי ש'רפורמות' הן נשות הרפורמים, אלו שמעבר למחיצה, עד שהבנתי שאצלם אין כלל מחיצה] המפריעות ומקשות במיוחד על הציבור החרדי. הגזירה שהציבור הכי לא יכל לעמוד בה נקראה בפי-כל: "גזירת החד-פעמי".

    באותו לילה בו נכנסה לתוקפה הגזירה, היתה באולם חתונה מכובדת במיוחד. ראש ישיבת "גדוד יגודנו" חיתן את בתו עם בנו של מנהל סמינר "ממעמקים קראתיך". כל המי-ומי היו שם ובעצם מי לא?! רמת האוכל היתה בהתאם, ובהתאם לכך הודיע מנהל המטבח לזרוק את כל השניצלים שנותרו מאתמול. הכל טרי מהיום! עד כדי כך!!

    האורחים התענגו [?] לצלילי תזמורת "ותקעתם בחצוצרות" בניצוחו של המעבד המוסיקלי, המאסטרו, בנש"ק [בנם של קלרינטים, למי שמתעקש] נֶבֶל ברשות התורה, ר' סרגיי קלצ'ניקוב הי"ו. הכל היה נראה כבכל ערב. אבל לא...

    משהו היה נראה לי שונה הערב. ריכוז האנשים לא היה סביב השולחנות אלא סביב הבר. לא הבנתי למה. מה מחלקים שם היום? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

    את התשובה קיבלתי בתוך כמה דקות. אנשים בזזו את כל הסחורה. כן. הכל! לא נשארה אפילו כוס חד פעמית בודדת. את כל הכוסות והצלחות החד-פעמיות הם העמיסו את כיסיהם. ראיתי מאושרים שיצאו עם שרוול כוסות שלם וגם כאלו מהעשירון התחתון שיצאו עם כמה כוסות בודדים. רובם ככולם היו שמחים. 'היה שווה לבוא עד בני ברק בשביל זה' צעק מישהו בהתרגשות. 'איפה מחלקים היום כאלו סכומים? ועוד בכזה שפע'? אמר מאושר אחר.

    בזווית העין הבחנתי באברך הנראה בן-טובים, לבוש בקפידה, חליפה מחוייטת וכובע שנקנה בחנות שאין שם הנחות! למה? כובע! לתדהמתי אני רואה אותו דוחף כמה שרוולי כוסות אל תיק עגלת התינוק שלו [בוגבו. אלא מה?]. הפרצוף שלו היה יותר ממאושר. משהו שלא ניתן לתיאור למי שלא חווה זאת בעצמו.

    מאותו היום השתנו החתונות מהקצה אל הקצה. הנושא המדובר בהן היה אחד ויחיד: איזה צלחות יהיו על השולחנות. האם חד-פעמיות או שמא המחותן נמנה עם אלו הקמצנים המאכילים ברב-פעמי. איזה זלזול באורחים שבאו מרחוק...

    זכורני ערב אחד שמלצר צעיר [יש בכלל דבר כזה מלצר מבוגר?] צעד לכיוון המטבח עם מגש עמוס כלים, ולמזלו הרע החליק על כל תכולתו. ממש שבר על שבר הושברנו. אחראי המטבח יצא במהירות לראות מה קרה ונרגע כשראה שהיו אלו כלים רב פעמיים בלבד.

    לפתע ...קולות רמים נשמעו מכיוון מטבח האולם. בליל של צעקות וכעסים. כמה מלצרים נסו משם בבהלה ונתקעו בכמה סקרנים שרצו לשם גם כן בבהלה. במרכז המטבח עמד מלצר צעיר, אך לפני יומיים החל את עבודתו כאן ומירר בבכי. "מה עשיתי. אוי ואבוי לי" אמר ספק לעצמו ספק לאחראי המטבח.

    סביב המלצר על רצפת המטבח היו פזורות עשרות כוסות חד-פעמיות חדשות!! לא נעשה בהן כל שימוש!! התברר שהמלצר ברוב פזיזותו פתח את החבילה ומבלי משים הכוסות כולן יצאו להן לטיול שדה.

    הסתפקתי לעצמי בתור צופה מהצד איזה מהמלצרים מסכן יותר, ההוא שנפצע בגופו או ההוא שנפצע בכוסו בכיסו ובכעסו של האחראי.

    טיפין טיפין השיח הידרדר אל הרחוב. חנויות חד פעמי נפרצו ונבזזו על כל תכולתן מלבד הכספת. מחותנים התחייבו להאכיל את הזוג הצעיר במשך שנה בכלים חד פעמיים. אנשים פסקו לתת צדקה להומלסים שנופפו לעברם בכוס חד-פעמית. 'שיתביישו להם' סיננו.

    המצב הלך והחמיר עם השנים עד שמוצרי החד-פעמי הפכו לנחלת העשירים בלבד. אנשים שכחו מקיומם של כלים אלו והם הפכו למושא בדיחות עסיסי ולחלום וקנאה באלו שזכו...

    בשנת תשצ"ט היו 2 דברים חשובים שיכלו להפוך את הקערה [רב-פעמית] על פיה. א. התקיים סבב נוסף של בחירות לראשות הממשלה, אחר 7 סבבים בהם לא זכה אף מתמודד במספיק קולות שיאפשרו לו את הקמת הקואליציה [מועמד הליכוד היה כמובן בנימין נתניהו, בן 93, צעיר ונמרץ, ולצידו חברי הכנסת הפופולריים משה ליאון, עמיחי שיקלי, יעקב ברדוגו, קלמן ליבסקינד, וכמה חכי"ם זקנים מהדור הקודם]. ב. הליכוד זכה במירב הקולות והצליח להקים ממשלה עם המפלגות החרדיות [יהדות התורה השבת והסלולר בראשות חה"כ ישראל קלרמן, ומפלגת ש"ס בבלי וירושלמי בראשות אריה דרעי כמובן].

    אחר חלוקת התיקים והתופינים, אצו רצו כל חכינ"ו נבחרינו לבדוק מה ניתן לעשות למען ציבור שולחיהם. נתכנסו להם כל שלוחי הציבור במזנון הכנסת וחה"כ דרעי, זקן החכי"ם פתח בדבריו והעלה הצעה לבטל את מיסוי החד-פעמי. חברי הכנסת הפסיקו את לעיסת הבורקס, הניחו את פחית ה'מקס' ושאלו במקהלה: "מה זה חד-פעמי? למה כוונת המשורר"? דרעי היישיר מבט חצי נעלב חצי מתנשא: "הדור של היום... כבר לא זוכרים כלום"... [איך תמיד הוא מוצא מילים שיש בהן את האות רי"ש...] והסביר להם על רגל אחת את ההיסטוריה שהיתה ואיננה. את הכוסות והצלחות, הכפיות והמזלגות, מפות השולחן והמפיונים. כל זכרונות הילדות שהיו ואינם כי לקח אותם אביגדור. כל ההיסטוריה שאיננה כי לקחה אותה ההיסטריה.

    חבר הכנסת אלעזר מנחם מן כהן (בן 25, מכסיף שבדרום) ביקש את רשות הדיבור ואמר:

    לפני שאנו מחליטים החלטה כה גורלית, מן הראוי שנבחן את ההשלכות, המעלות והחסרונות שבדבר, ועל כן ראוי לברר כמה נקודות:

    • איך משתמשים בצלחת כה לא יציבה?
    • איך מעבירים כוס כזו מיד ליד?
    • זה לא חם ביד?
    • האם הכמויות הנצרכות לא תופסות המון מקום בארונות במשך כל השנה?
    • לא חבל על הכסף של הכמויות שמשתמשים בכל יום?
    • האם ייתכן שמאכל חם יחורר את הצלחת באמצע האוכל והנוזלים יישפכו?
    • כהמשך לשאלה הקודמת? כמה צלחות צריך לשים בכדי שזה לא יקרה?
    • האם ייתכן שבשליפת כוס כזו מהשרוול ייצאו 2 כוסות או יותר דבוקים יחדיו?
    • האם קורה שבאמצע סעודת שבת מתהפכת כוס כזו וכל השולחן הופך ל'סערה בכוס מים'?
    • האם ייתכן מצב שבאמצע האכילה עם מזלג כזה, יישבר אחד השיניים שלו?
    • האם הסכין החד-פעמית חותכת באמת? או שמא היא נועדה בשביל פיזיותרפיה?!
    • האם זה מכבד את השבת כשאלו הכלים המקבלים את פני המלאכים?
    שקט שרר במזנון. זה לא קרה שם הרבה. היה זה באופן חד-פעמי.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה