הנושאים החמים
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
עריכה תורנית
הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
- נושאים
- 793
- הודעות
- 7.6K
קהילת סופרות מקצועיות
פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
צפייה בסרט היא לכאורה חוויה חושית חזקה יותר מקריאת ספר, מכיוון שצפייה כוללת שני חושים בנוסף למחשבה, בעוד שבקריאה אנו משתמשים בחוש אחד בלבד.
הדגשתי 'לכאורה', היות שלאחרונה התחלתי לתהות האם תיתכן כתיבה טובה מספיק עד שתספק חוויה חושית שבכוחה לנצח את הצפייה?
כשעלה האתגר המצוין של @דיונון רציתי להשתתף, אבל כל טיוטת קטע מלחמה שניסיתי לכתוב נפסל מיד, כי אף אחד מהם לא התחיל להמחיש את העוצמה שתעביר דקת צפייה אחת בסרט מאותה מלחמה, למשל.
הרגשתי שהמילים קטנות מדי כדי להעביר את העוצמות שהן רצו להמחיש, שהן בעלות יכולת מוגבלת. הן נוגעות במחשבה, הן נוגעות בחוש הראייה, אבל הן לא מסעירות את חוש השמיעה וממילא מספקות חוויה חד ממדית. אין בהן קולות, אין בהן ברקים.
בשגרת היום יום הבעיה הזו לא רלוונטית, כי לרוב יצירת הכתיבה היא מלאכה נפרדת מיצירת הצפייה, כך שאין מקום לתחרות ביניהן.
אבל כשאני עומדת מול דרישת כתיבה של מציאות אמיתית, בה עליי להמחיש אותה בצורה שתסעיר את חושי הקורא עד למקסימום האפשרי, אני מרגישה לפעמים קטנה ומוגבלת עם הכלים העומדים לרשותי: דף ועט בלבד. לו רק הייתה לי מצלמה!
כאן שאלתי אליכם:
לו, נניח, היה לנו סופר מוכשר מאוד, אמן אמיתי, עט מפיק מרגליות, בעל ידי זהב,
האם יש ביכולתו של אותו סופר ליצור חוויה חושית עוצמתית מספיק, כזו שתנצח את במת הצפייה,
או שלא משנה כמה כישרון והשראה יהיו לנו, עלינו להרכין ראש בפני המציאות המוגבלת ולהבין שהכלים שלנו, עד כמה שהם מופלאים, אינם משתווים לתוצרת שמנפיקים כליו של המחזאי?
הדגשתי 'לכאורה', היות שלאחרונה התחלתי לתהות האם תיתכן כתיבה טובה מספיק עד שתספק חוויה חושית שבכוחה לנצח את הצפייה?
כשעלה האתגר המצוין של @דיונון רציתי להשתתף, אבל כל טיוטת קטע מלחמה שניסיתי לכתוב נפסל מיד, כי אף אחד מהם לא התחיל להמחיש את העוצמה שתעביר דקת צפייה אחת בסרט מאותה מלחמה, למשל.
הרגשתי שהמילים קטנות מדי כדי להעביר את העוצמות שהן רצו להמחיש, שהן בעלות יכולת מוגבלת. הן נוגעות במחשבה, הן נוגעות בחוש הראייה, אבל הן לא מסעירות את חוש השמיעה וממילא מספקות חוויה חד ממדית. אין בהן קולות, אין בהן ברקים.
בשגרת היום יום הבעיה הזו לא רלוונטית, כי לרוב יצירת הכתיבה היא מלאכה נפרדת מיצירת הצפייה, כך שאין מקום לתחרות ביניהן.
אבל כשאני עומדת מול דרישת כתיבה של מציאות אמיתית, בה עליי להמחיש אותה בצורה שתסעיר את חושי הקורא עד למקסימום האפשרי, אני מרגישה לפעמים קטנה ומוגבלת עם הכלים העומדים לרשותי: דף ועט בלבד. לו רק הייתה לי מצלמה!
כאן שאלתי אליכם:
לו, נניח, היה לנו סופר מוכשר מאוד, אמן אמיתי, עט מפיק מרגליות, בעל ידי זהב,
האם יש ביכולתו של אותו סופר ליצור חוויה חושית עוצמתית מספיק, כזו שתנצח את במת הצפייה,
או שלא משנה כמה כישרון והשראה יהיו לנו, עלינו להרכין ראש בפני המציאות המוגבלת ולהבין שהכלים שלנו, עד כמה שהם מופלאים, אינם משתווים לתוצרת שמנפיקים כליו של המחזאי?
175 תגובות
7 תגובות
8 תגובות
6 תגובות
הסיפור הזה הוא חלק מעולם פנטסיה שאני כותבת בהמשכים. עולם פנטסיה שבא מתוך עולמי היהודי. בכל פעם אני כותבת פרק אחר, לא ברצף, וכל אחד מהפרקים בעצם יוצר סיפור קצר בפני עצמו.
בזכות האשכול הזה: https://www.prog.co.il/threads/על-המלחמות-של-הסופר-במחזאי.734165/ ובזכות בקשתה של @מוריופ - כתבתי היום עוד פרק בסיפור הזה.
"נהרה. את פה?"
אני חשה את מחשבותיה. הן מסתחררות בחלל, מטלטלות את מחוז הדמיון של נהרה.
מחוז הדמיון שלה יפה. לא בדיוק הטעם שלי – אני מעדיפה את הטבע השוקק בשביל המקום שבו אני מחדשת את כוח מחשבותיי – אבל הוא יפה. כמו היכל זכוכית שכזה, מנצנץ בשמש בלתי נראית, קירותיו פעם נראים ופעם נעלמים.
כבר מזמן לא הייתי פה, לא ביקרתי את נהרה במחוז הדמיון שלה. השבריריות שבה הגיבה למאבק האחרון שלה עם בעלת־הכוח מהאומה הזרה, הכריחה אותי לבוא לכאן גם בלי הזמנה מפורשת.
המחשבות שלה מתקרבות אליי פתאום. רגע אחר־כך, בקול פקיעה עדין, מתגלית דמותה לפניי.
אני מתנשמת, בוחנת את זרועותיה המרקדות בפראות, את שערה המיטלטל בחופש לא טבעי. פניה חיוורות, דקות כזכוכית בעצמן. היא לא מדברת. כאילו מילותיה של איזָבֶּל השיבו אותה שנים לאחור, לנקודת התורפה שליוותה אותה מרגע שלמדה לדבר – ולגמגם.
"נהרה." עדינות, הכלה, אהבה. אני מצווה על קולי. מי כמוני יודעת כמה נהרה זקוקה לכל אלה כעת. כמה הייתי זקוקה אני לאלה אחרי המאבק האחרון שלי בבעלת־הכוח הזרה, בנווטת התעופה המדהימה והמבלבלת ההיא. ולנהרה אין בעל שאותו תשתף בעמקי נפשה. עדיין אין.
"ל–למה?" שפתיה השקופות נפרשו, ידיה המשיכו לרקד כאילו מעצמן. לפעמים אני חושבת שהכוח שיש לה בריקוד הוא עוצמתי לא פחות מכוח ההיעלמות שלה.
"למה?" אני מהדהדת את שאלתה, והיא חוזרת אליי מקירות הזכוכית הרבים. למה מה? מגלגלת את מחשבותיי בתוכי, מנסה להבין לְמה כוונתה. מתבוננת בה, מנסה לקרוא את מחשבותיה הרוקדות בתוכה, להבין את שאלתה, לא מצליחה. נהרה תמיד הייתה הטובה מכולנו במיסוך מחשבות.
"ל–מה אני? ל–מה אנ–חנו?" אני רואה את המאמץ בעורקיה. לא רק בגלל הניסיון לדבר, אף שבדרך־כלל המחשבות מהוות את דרך התקשור בינינו, אלא גם בגלל הרצון להבין. והתסכול.
אני מתחילה להבין. חשה את התסכול בעצמי. רוצה לברוח ממנו, לפרוח ממנו. מצווה על רגליי להישאר יציבות על קרקע הזכוכית – לא הזמן לעוף עכשיו, לא הזמן להתעופף הרחק מן התשובה.
"אני – באמת לא יודעת," הגמגום שלה דבֵק בי. "כשהייתי נערה צעירה, אחרי שנת החניכה, הרגשתי דווקא גאווה גדולה. אני, דווקא אני, זו המגושמת והמסורבלת שתמיד נותרה מאחורי חברותיה – אני יודעת לעוף! אני יודעת לקרוא מחשבות! אני חלק מחבורה סודית, נבחרת, שתפקידה להגן על העם!"
"אני – לא." היא מתנשמת. "מוותרת על – על – על – הכוח, כדי להיות כמו כולם. כ–כה מאז ומת–מיד."
מכריחה את עצמי לרכז את מחשבותיי בה. רואה את כל החוויות הקטנות שעקצו אותה במהלך חייה, רואה את הכיווץ של גופה המבקש לרקוד. הריקוד שחרר אותה מעט מהמקום הפגיע שבו הייתה כילדה. יכולת ההיעלמות אולי רק הנציחה אותו.
אז בשביל מה, באמת?
לא יכולה להחזיק יותר על הרצפה. אפשר להגיע ממחוז דמיון אחד הישר למחוז דמיון אחר? אבל לא, גם לא יכולה להשאיר פה את נהרה לבדה. אולי לא אני המתאימה למשימה הזו, נושאת בעצמי עלבונות ילדות ספוגי דמעות. אולי היה עדיף שלאה, בחכמת חייה, תדבר עם נהרה. או פנינה, שתקרא את פניה כשם שהיא קוראת מחשבות. אבל לאה שרועה עכשיו במחוז הדמיון שלה, באפיסת כוחות משל עצמה לאחר המאבק באניקה, בעלת־היכולת הגרמנייה, ופנינה נמצאת ביחד עם גד בעלה במסע משלהם, בשליחותו של הרב ישראל־לוי הכהן. זו רק אני פה. אני, וקירות הזכוכית של מחוז הדמיון – ומה שמעבר להם. אלוקים.
והוא כאן, פתאום. משיב את הרוח מתחת לרגליי ולזרועותיי, מקים אותה לתחייה גם בהיכל הסגור הזה.
אני תופסת את עצמי במועד, נוחתת בחזרה לצדה של נהרה לפני שאמצא את דרכי אל השמים שבחוץ, מניחה יד מגושמת על כתף דקיקה.
אני והוא נושיע אותה. הוא יושיע אותה.
"נהרה." שוב מהדהדת את שמה, מעניקה לו יציבות בעולם הרעוע הזה. "גם עם־ישראל נבחר. ה' בחר בעם הזה, קטן ורדוף ככל שיהיה, ואנחנו לא יודעים למה. אבל הוא עשה זאת מאהבה, נכון? אנחנו יודעים זאת. מרגישים זאת."
"לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם... כי מאהבת ה' אתכם," מצטטת נהרה חרישית, ולרגע היא נשמעת כמו יצחק, שמשנן את התנ"ך בעל־פה כמו היה טקסט להצגה שהוא אמור להרים. ולרגע היא גם לא מגמגמת. אולי זה הסוד? פסוקים? בדומה לשירה, אצל מגמגמים אחרים?
"בדיוק." אני מסרבת להתרגש. לא כעת, כשהרעיון המתגבש במחשבותיי עומד להתייצב על גבישי הזכוכית שסביבותינו. "הקדוש־ברוך־הוא בחר בעם שלנו מאהבתו אותנו. וגם אותנו, את בעלי היכולות, הוא בחר מאהבה. בחר באהבה."
היא שותקת. שתיקתה לא חריגה, השלווה הפתאומית שבמחשבותיה – כן.
אני מרגישה אותו. רוטטות מחשבותיה פתאום. מרגישה אותו באמת. תמיד ידעתי שהוא קיים. אף־פעם לא הרגשתי זאת. חשבת על זה שבעצם אלוקים הוא קורא המחשבות הגדול באמת?
צחקוק, בלי סדקי גמגום קל, נפלט מבין שפתיה, שמקבלות צבע פתאום.
את צודקת... אני חושבת אליה בחזרה, מרגישה איך ההארה שסביבנו גדלה. הוא נתן לנו מעט שבמעט מן היכולת הזו – ואין סימן גדול מזה לאהבתו אותנו. וביחד עם היכולות האהובות האלו, הוא נתן לנו גם משימה. ואנחנו נעשה אותה גם הפעם, נכון? נצליח גם במלחמה הנוכחית, הקשה מכולן. כי אנחנו רוצים להציל את בני עמנו, נכון? את בני העם הנבחר והאהוב של אלוקים...
היא שוב שותקת, שותקות גם מחשבותיה. אבל אני לא זקוקה לפנינה כדי לדעת את משמעותו של החיוך הגדול שמותח את פניה, את משמעותם של כתמי הצבע שעולים בלחייה.
ורק לו אני זקוקה, לקדוש־ברוך־הוא, כשאני מפנה את מבטי המשתאה פתאום מפניה של נהרה אל היכלותיו של מחוז הדמיון שלה.
כי הקירות שהיו תמיד שקופים בבואי לכאן – התמלאו פתאום באור. אור משתנה, מלא גוונים של צבע. היכל הגוונים המשתנים. היכל הגוונים הנעלמים.
ופתאום אין עוד בעולם הסתר, ואין ייאוש, ואין העלם.
וכשאני מביטה שוב בנהרה, אני יודעת: גם הוא יבוא, הָעֶלֶם . והיא תגבור על כל מלחמותיה, אלה שעם איזבל ואלה שעם זיכרונותיה, וכוח ההיעלמות שלה יביא אותה לגילוי גדול.
בזכות האשכול הזה: https://www.prog.co.il/threads/על-המלחמות-של-הסופר-במחזאי.734165/ ובזכות בקשתה של @מוריופ - כתבתי היום עוד פרק בסיפור הזה.
"נהרה. את פה?"
אני חשה את מחשבותיה. הן מסתחררות בחלל, מטלטלות את מחוז הדמיון של נהרה.
מחוז הדמיון שלה יפה. לא בדיוק הטעם שלי – אני מעדיפה את הטבע השוקק בשביל המקום שבו אני מחדשת את כוח מחשבותיי – אבל הוא יפה. כמו היכל זכוכית שכזה, מנצנץ בשמש בלתי נראית, קירותיו פעם נראים ופעם נעלמים.
כבר מזמן לא הייתי פה, לא ביקרתי את נהרה במחוז הדמיון שלה. השבריריות שבה הגיבה למאבק האחרון שלה עם בעלת־הכוח מהאומה הזרה, הכריחה אותי לבוא לכאן גם בלי הזמנה מפורשת.
המחשבות שלה מתקרבות אליי פתאום. רגע אחר־כך, בקול פקיעה עדין, מתגלית דמותה לפניי.
אני מתנשמת, בוחנת את זרועותיה המרקדות בפראות, את שערה המיטלטל בחופש לא טבעי. פניה חיוורות, דקות כזכוכית בעצמן. היא לא מדברת. כאילו מילותיה של איזָבֶּל השיבו אותה שנים לאחור, לנקודת התורפה שליוותה אותה מרגע שלמדה לדבר – ולגמגם.
"נהרה." עדינות, הכלה, אהבה. אני מצווה על קולי. מי כמוני יודעת כמה נהרה זקוקה לכל אלה כעת. כמה הייתי זקוקה אני לאלה אחרי המאבק האחרון שלי בבעלת־הכוח הזרה, בנווטת התעופה המדהימה והמבלבלת ההיא. ולנהרה אין בעל שאותו תשתף בעמקי נפשה. עדיין אין.
"ל–למה?" שפתיה השקופות נפרשו, ידיה המשיכו לרקד כאילו מעצמן. לפעמים אני חושבת שהכוח שיש לה בריקוד הוא עוצמתי לא פחות מכוח ההיעלמות שלה.
"למה?" אני מהדהדת את שאלתה, והיא חוזרת אליי מקירות הזכוכית הרבים. למה מה? מגלגלת את מחשבותיי בתוכי, מנסה להבין לְמה כוונתה. מתבוננת בה, מנסה לקרוא את מחשבותיה הרוקדות בתוכה, להבין את שאלתה, לא מצליחה. נהרה תמיד הייתה הטובה מכולנו במיסוך מחשבות.
"ל–מה אני? ל–מה אנ–חנו?" אני רואה את המאמץ בעורקיה. לא רק בגלל הניסיון לדבר, אף שבדרך־כלל המחשבות מהוות את דרך התקשור בינינו, אלא גם בגלל הרצון להבין. והתסכול.
אני מתחילה להבין. חשה את התסכול בעצמי. רוצה לברוח ממנו, לפרוח ממנו. מצווה על רגליי להישאר יציבות על קרקע הזכוכית – לא הזמן לעוף עכשיו, לא הזמן להתעופף הרחק מן התשובה.
"אני – באמת לא יודעת," הגמגום שלה דבֵק בי. "כשהייתי נערה צעירה, אחרי שנת החניכה, הרגשתי דווקא גאווה גדולה. אני, דווקא אני, זו המגושמת והמסורבלת שתמיד נותרה מאחורי חברותיה – אני יודעת לעוף! אני יודעת לקרוא מחשבות! אני חלק מחבורה סודית, נבחרת, שתפקידה להגן על העם!"
"אני – לא." היא מתנשמת. "מוותרת על – על – על – הכוח, כדי להיות כמו כולם. כ–כה מאז ומת–מיד."
מכריחה את עצמי לרכז את מחשבותיי בה. רואה את כל החוויות הקטנות שעקצו אותה במהלך חייה, רואה את הכיווץ של גופה המבקש לרקוד. הריקוד שחרר אותה מעט מהמקום הפגיע שבו הייתה כילדה. יכולת ההיעלמות אולי רק הנציחה אותו.
אז בשביל מה, באמת?
לא יכולה להחזיק יותר על הרצפה. אפשר להגיע ממחוז דמיון אחד הישר למחוז דמיון אחר? אבל לא, גם לא יכולה להשאיר פה את נהרה לבדה. אולי לא אני המתאימה למשימה הזו, נושאת בעצמי עלבונות ילדות ספוגי דמעות. אולי היה עדיף שלאה, בחכמת חייה, תדבר עם נהרה. או פנינה, שתקרא את פניה כשם שהיא קוראת מחשבות. אבל לאה שרועה עכשיו במחוז הדמיון שלה, באפיסת כוחות משל עצמה לאחר המאבק באניקה, בעלת־היכולת הגרמנייה, ופנינה נמצאת ביחד עם גד בעלה במסע משלהם, בשליחותו של הרב ישראל־לוי הכהן. זו רק אני פה. אני, וקירות הזכוכית של מחוז הדמיון – ומה שמעבר להם. אלוקים.
והוא כאן, פתאום. משיב את הרוח מתחת לרגליי ולזרועותיי, מקים אותה לתחייה גם בהיכל הסגור הזה.
אני תופסת את עצמי במועד, נוחתת בחזרה לצדה של נהרה לפני שאמצא את דרכי אל השמים שבחוץ, מניחה יד מגושמת על כתף דקיקה.
אני והוא נושיע אותה. הוא יושיע אותה.
"נהרה." שוב מהדהדת את שמה, מעניקה לו יציבות בעולם הרעוע הזה. "גם עם־ישראל נבחר. ה' בחר בעם הזה, קטן ורדוף ככל שיהיה, ואנחנו לא יודעים למה. אבל הוא עשה זאת מאהבה, נכון? אנחנו יודעים זאת. מרגישים זאת."
"לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם... כי מאהבת ה' אתכם," מצטטת נהרה חרישית, ולרגע היא נשמעת כמו יצחק, שמשנן את התנ"ך בעל־פה כמו היה טקסט להצגה שהוא אמור להרים. ולרגע היא גם לא מגמגמת. אולי זה הסוד? פסוקים? בדומה לשירה, אצל מגמגמים אחרים?
"בדיוק." אני מסרבת להתרגש. לא כעת, כשהרעיון המתגבש במחשבותיי עומד להתייצב על גבישי הזכוכית שסביבותינו. "הקדוש־ברוך־הוא בחר בעם שלנו מאהבתו אותנו. וגם אותנו, את בעלי היכולות, הוא בחר מאהבה. בחר באהבה."
היא שותקת. שתיקתה לא חריגה, השלווה הפתאומית שבמחשבותיה – כן.
אני מרגישה אותו. רוטטות מחשבותיה פתאום. מרגישה אותו באמת. תמיד ידעתי שהוא קיים. אף־פעם לא הרגשתי זאת. חשבת על זה שבעצם אלוקים הוא קורא המחשבות הגדול באמת?
צחקוק, בלי סדקי גמגום קל, נפלט מבין שפתיה, שמקבלות צבע פתאום.
את צודקת... אני חושבת אליה בחזרה, מרגישה איך ההארה שסביבנו גדלה. הוא נתן לנו מעט שבמעט מן היכולת הזו – ואין סימן גדול מזה לאהבתו אותנו. וביחד עם היכולות האהובות האלו, הוא נתן לנו גם משימה. ואנחנו נעשה אותה גם הפעם, נכון? נצליח גם במלחמה הנוכחית, הקשה מכולן. כי אנחנו רוצים להציל את בני עמנו, נכון? את בני העם הנבחר והאהוב של אלוקים...
היא שוב שותקת, שותקות גם מחשבותיה. אבל אני לא זקוקה לפנינה כדי לדעת את משמעותו של החיוך הגדול שמותח את פניה, את משמעותם של כתמי הצבע שעולים בלחייה.
ורק לו אני זקוקה, לקדוש־ברוך־הוא, כשאני מפנה את מבטי המשתאה פתאום מפניה של נהרה אל היכלותיו של מחוז הדמיון שלה.
כי הקירות שהיו תמיד שקופים בבואי לכאן – התמלאו פתאום באור. אור משתנה, מלא גוונים של צבע. היכל הגוונים המשתנים. היכל הגוונים הנעלמים.
ופתאום אין עוד בעולם הסתר, ואין ייאוש, ואין העלם.
וכשאני מביטה שוב בנהרה, אני יודעת: גם הוא יבוא, הָעֶלֶם . והיא תגבור על כל מלחמותיה, אלה שעם איזבל ואלה שעם זיכרונותיה, וכוח ההיעלמות שלה יביא אותה לגילוי גדול.
4 תגובות
11 תגובות
4 תגובות
25 תגובות
7 תגובות
5 תגובות
2 תגובות
2 תגובות
מקור: מדריך הידיעה העיתונאית, אתר משרד החינוך.
למדריך המלא
מבנים בסיסיים של ידיעה עיתונאית
// הפירמידה ההפוכה
הפירמידה ההפוכה מורכבת משני חלקים עיקריים: הפתיח, וגוף הידיעה.
בפתיח מופיעים הפרטים היותר חשובים, מעניינים, משמעותיים וחדשים, על מנת לתת לקורא בקיצור את תמצית הידיעה.
בגוף הידיעה נכללים כל שאר הפרטים בהרחבה ולפי סדר חשיבות יורד – מהחשוב ביותר אל הפחות חשוב.
בסיום הידיעה מופיע משפט סיום הסוגר את הידיעה.
// המבנה הסיפורי
העיקרון הבולט ביותר במבנה זה הוא, שהפרטים החשובים ביותר אינם נמצאים דווקא בפתיח, אלא משולבים בגוף הידיעה.
הפתיח אמור לגרות את הקורא להמשיך לקרוא את הטקסט כולו.
גוף הידיעה כתוב בנימה סיפורית שבה מתפתחת העלילה עד לשיאה,
פסקת הסיום תכלול עובדה, ציטוט או קביעה, שיתחזקו את מה שנאמר או יפתיעו את הקורא.
// הנוסחה של וול סטריט ז'ורנאל
חלק ראשון – פתיח: מתמקד בסיפורו האישי של אדם מסוים, המייצג או משקף את התופעה או האירוע בו תעסוק הידיעה.
חלק שני – קטע קישור היוצר את הקשר בין הסיפור האישי, לבין התופעה הרחבה יותר, שהיא נושא הידיעה.
חלק שלישי – גוף הידיעה, המתייחס לנושא המרכזי.
חלק רביעי – פסקת הסיום, החוזרת לסיפור אישי הממחיש את הנושא, לעיתים אף לאותו סיפור שהוזכר בתחילה.
שני מבנים מקובלים נוספים הם הכתיבה על פי לוח זמנים, והפירמידה הכפולה.
למדריך המלא
מבנים בסיסיים של ידיעה עיתונאית
// הפירמידה ההפוכה
הפירמידה ההפוכה מורכבת משני חלקים עיקריים: הפתיח, וגוף הידיעה.
בפתיח מופיעים הפרטים היותר חשובים, מעניינים, משמעותיים וחדשים, על מנת לתת לקורא בקיצור את תמצית הידיעה.
בגוף הידיעה נכללים כל שאר הפרטים בהרחבה ולפי סדר חשיבות יורד – מהחשוב ביותר אל הפחות חשוב.
בסיום הידיעה מופיע משפט סיום הסוגר את הידיעה.
// המבנה הסיפורי
העיקרון הבולט ביותר במבנה זה הוא, שהפרטים החשובים ביותר אינם נמצאים דווקא בפתיח, אלא משולבים בגוף הידיעה.
הפתיח אמור לגרות את הקורא להמשיך לקרוא את הטקסט כולו.
גוף הידיעה כתוב בנימה סיפורית שבה מתפתחת העלילה עד לשיאה,
פסקת הסיום תכלול עובדה, ציטוט או קביעה, שיתחזקו את מה שנאמר או יפתיעו את הקורא.
// הנוסחה של וול סטריט ז'ורנאל
חלק ראשון – פתיח: מתמקד בסיפורו האישי של אדם מסוים, המייצג או משקף את התופעה או האירוע בו תעסוק הידיעה.
חלק שני – קטע קישור היוצר את הקשר בין הסיפור האישי, לבין התופעה הרחבה יותר, שהיא נושא הידיעה.
חלק שלישי – גוף הידיעה, המתייחס לנושא המרכזי.
חלק רביעי – פסקת הסיום, החוזרת לסיפור אישי הממחיש את הנושא, לעיתים אף לאותו סיפור שהוזכר בתחילה.
שני מבנים מקובלים נוספים הם הכתיבה על פי לוח זמנים, והפירמידה הכפולה.
2 תגובות
19 תגובות
13 תגובות
3 תגובות
7 תגובות
6 תגובות
3 תגובות
5 תגובות
44 תגובות
0 תגובות
שעת מלחמה מייצרת ל"ע חוויות שסאת הרגש שבהן עולה על גדותיה -
אובדן, שבי, נצחון, אחווה, חרדה, טראומה ועוד.
סיפורי לוחמים...
הסיפורים האלו תמיד גורמים להתכווצות בבטן.
אז זו משימת האתגר - לספר את סיפורו של החייל בשעת המלחמה מהפן האישי שלו.
הדרישה היא להרבה רגש, ואם זה יהיה עם המון רגש - עוד יותר טוב.
כמובן בצורה מעודנת ובוגרת ולא חסרת הגיון או ילדותית.
תרגשו!
שבועיים מהיום,
בהצלחה!
נספח
אובדן, שבי, נצחון, אחווה, חרדה, טראומה ועוד.
סיפורי לוחמים...
הסיפורים האלו תמיד גורמים להתכווצות בבטן.
אז זו משימת האתגר - לספר את סיפורו של החייל בשעת המלחמה מהפן האישי שלו.
הדרישה היא להרבה רגש, ואם זה יהיה עם המון רגש - עוד יותר טוב.
כמובן בצורה מעודנת ובוגרת ולא חסרת הגיון או ילדותית.
תרגשו!
שבועיים מהיום,
בהצלחה!
נספח
22 תגובות
0 תגובות
6 תגובות
4 תגובות
2 תגובות
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- דירת גן ירושלים
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- wg
- נוצר:
- פורממן
- נוצר:
- יהונתן כץ
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- נופש עם נוף לכנרת
- נוצר:
- שותף בעסק
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
דירת נופש ענקית ומפנקת בלב ירושלים
דירת נופש משופצת מהיסוד, ברמה הגבוהה ביותר, 5...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
דירת נופש בקריית שמואל עם נוף עוצר נשימה לכנרת
דירת הנופש נמצאת במרכז קרית שמואל ליד השטיבלאך...
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים לדירת 3 חדרי שינה בנתניה לפסח!!
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים בדירת 3...
דירת נופש מפנקת מושכרת לכל חג הפסח ב4000 ש"ח
דירה אירוח
דירת אירוח מפנקת ונעימה לזוג או...
צימר זוגי / משפחתי מפנק בישוב הנופש מיצד!!
צימר מפנק ומרווח, המותאם במיוחד לזוגות ומשפחות...
דירה נופש יחודית ברובע היהודי בסמיכות לכותל
ברח' שונה הלכות, בסמיכות לכותל (2 דקות הליכה)...
3 חדרי שינה. עד 12 איש. 12 דק הליכה מהכנרתת
דירת נופש בטבריה - חדשה ויוקרתית
מתחם גדול מתאים במיוחד לשבתות גיבוש ושמחות ולכל מטרה
מתחם נאה ומסודר בלב בני ברק שקט ביוחד
אירוח...
בית כפרי בבר יוחאי- מושלם למשפחות
🌻 בית כפרי עם 5 חדרי שינה, אפשרות להוספת...
דירה משפחתית מהממת לנוף!!!
דירה שמורה ומהממת ונקיה לכיוון הנוף כולל מרפסת...
דירת נופש לפסח נקיה ומטופחת
דירת נופש נקיה מרוחות ומטופחת
משכירים לכל הפסח...
סוויטה זוגית מפנקת בקו ראשון לים
✨ חופשה זוגית מושלמת בקו ראשון לים! ✨
סוויטה...
המקום המושלם לנופש גלילי קסום ומושקע.
מושלם לנופש משפחתי כולל מרפסת עם נוף מטורף...
memories /נופשים בעתיקה סוויטת פסגת הארי
בלב העיר העתיקה של צפת, ברחוב האר״י 18, מחכה...
memories / ממוריז נופשים בעתיקה
צימר מרווח ומפנק בצפת העתיקה – חופשה קסומה עם...
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון בוטיק!
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון...
דירת נופש חדשה ומרווחת בהר שמואל 5 דקות מירושלים
דירה להשכרה חדשה מרווחת ויפה !!
בהר שמואל...
דירת נופש קומת קרקע בהר שמואל
דירה נקיה ומוסדרת קומת קרקע בשכונה שקטה ונעימה...
דירה עם מרפסת נוף לכנרת ומירון
דירה משופצת ומקסימה, ריהוט חדש, מרפסת עם נוף...
נווה עמוס- וילת נופש ברמה גבוהה
וילת נופש יוקרתית וחדשה, 7 חדרי שינה מרווחים...
אהבת את הפורום? שתף>>
Reactions: יהודית מדר, <סקריפטית>, chanab ועוד 25 משתמשים28 //