קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי

יוני-מלחמה. ישראל טיק


בית -לבנים שעשיתי בו את ימי הראשונים לאחר שנשאתי לי אשה , מסביר פנים היה ליושביו.
גזוזטראה נאה הייתה לנו בביתנו, וממול לה, נשקף נוף הרי יהודה .
השכנים לא באו עמנו בטרוניה והאוויר היה מצוי בריווח.

כירה קטנה יש בחדר החיצון, ממנה בוקעים תדיר תבשילים, מאפים ועוגות-מחבת שזוגתי הנאווה
בקיאה בהם הרבה והכל, עיקרם בבלילה של קמח, לוג שמן, ביצים מספר ותלולית של סוכר.
חפצי-נוי הנחנו בינות לווילאות ובצדי המשקופים, ושעון מטוטלת מפסיע אנה ואנה על הכותל הדרומי.
אמרנו בלבנו, כאן ביתנו ובו נחיה שנה אחת. אין צרכינו מרובים כל-כך, ספרים, ללמוד בהם. גווילים
לשרטט עליהם. תנור להסקה, מים לרחצה ועל מנת לכבד את הבית משבת לשבת.
אך בפתאום, קפץ עלינו רוגזם של יונים, יוני פרא.

היו היונים מצערות אותנו בשנתנו. מתעופפות ומטפחות באגפיהן. הומות ומנקרות את הגג, עד
שדומה עלינו כאילו התקרה עוד מעט קט משתברת ונופלת ומתמלא כל הבית כולו עשן.
הגג היה עשוי רעפים רעפים ואין ביניהם דיבוק וחיבור אלא קצהו של זה אצל עיקרו של זה וחוזר
חלילה.
ובשעה שהיונים מקננות בו ועושות שם כל צרכיהן, נמצא כל הגג כולו רועש וגועש כגלי הים הגדול .
מה הרעף הזה קורא? הרי פה אין לו. לפיכך הולך ומתבהל ומקרקש בשדרתו
ואין דעתו נחה עד שיתבהלו ויתרגשו הכל עמו ויצטווחו בקולם הם וכך עולה השאון מעלה מעלה וברב
עם הדרת מלך.

יונה זו ערמומית היא. ואם תאמרו מנין אני יודע, לפי שישראל נמשלו ליונה, ואין לך עם ערום
מישראל, ואם נפשך לומר בדאי הוא אותו האיש, לך לך אצל פרנס או אמרכל מאומות העולם,
מיד פושט דמות 'עשו שונא ליעקב' שלו ומתלבש בדמותו של יפת, ואף שאין פיו ולבו שוין, כל כולו
מרוצה לשרתך ומחייך ומתרפס ועושה עצמו כעבד לפניך.

והיא מקצת ברכה שנשתיירה לנו מאותה ברכה של 'הווי נגיד לאחיך', ומכאן אתה למד שבחה של
אומתנו לעתיד לבוא. שעל כל ציצה וציצה יהיו לנו תחת כנפותינו תרי"ג עבדים ממושלי אומות העולם.
אבל כלך אצל נגיד וממונה מבני ישראל, ואם איננו מזעיף לך פנים וכל דבריו הבלים ומרמה ואינו
מצווה להורותך הדרך אל החוץ בשוטים ובפולמוס גדול, נמצאת נשכר ומחויב ברכת הגומל

והוא ממעשי ערמומיות של בני ישראל, שקבלו על עצמם ברכת-יששכר, היא הברכה של ‘וירא מנוחה
כי טוב‘ ואינם רוצים לבלות ימיהם בשירות ובמשא, אלא בלא טורח ובלא יגע.

נשוב אצל מעשה היונים,
בלילות הייתי יוצא מעוטף אלונטית ובמטאטא זרדים הייתי מסלקן והן שבות. כלו זרדי, והן אינן כלות.
נפשי נתעטפה בצער, ומוציא הייתי את שעות מנוחת הליל אחר ספירת צעדי האורלוגין.
פרו היונים ורבו, וכבר לא היה לי עסק עם זקני היונים אלא עם ניניהם, ולפי שצעירים היו דעתם נוחה
להטרף ואין הדבור המדוד מצוי במחיצתם.

גזוזטרה שלנו נתמלאה בדביוניהם וכל מיני עצמות של בעלי חיים גדולים מכביצה מצאנו שם. לפי
שיוני -טרף היו, מגררות את הבשר ומותירות את העצמות מאכל לעורבים.
באו העורבים והביאו עמהם מלחמה ובשורה. מלחמה, ביונים, ובשורה, בשורת -שלום. וכך היה
מעשה.

כל זמן שלחמו העורבים ביונים לא יכול אדם מן הישוב שאינו חרש, תתרן וסומא לדור עמם בצוותא.
משנצחו העורבים בעלי הזרוע והמרפסת נתמלאה נוצות וזנבות. דמינו לנפשנו שנפטרנו מעונשם של יונים.
אך לפי שבריות אלו, עקשניות הן לא ידעו העורבים מנוח לכף רגליהן.
צפצפו הכל ימים מספר ובאותו הזמן חישב העולם לחזור לתוהו ובהו
ובתום הימים ההם, הסכימו על שלום ביניהם.
הגג, ליונים לבנות הכנף והגזוזטרא לעורבים שחורי הנוצות.
מכאן ואילך היה הגג נושא קולו ברמה , היונים משיבות לו בקדרות-מה , והעורבים קוראים בקרקורם
מלא המשטמה .

ובני הבית מבעד לחלונותיהם האטומים מתפללים בלב שבור, שפתותיהם נעות, אך קולם אינו נשמע.
נמצא כל הבית מזמר ומשבח.
ואלו היינו מבינים בשפת העופות, קודם שהיינו מצווים עליהם לשוט לארץ רחוקה ולא להראות את
פניהם אלא בימים ובמדבריות,
...היינו מאזינים לשירתם ועונים אחריה אמן.
צפייה בסרט היא לכאורה חוויה חושית חזקה יותר מקריאת ספר, מכיוון שצפייה כוללת שני חושים בנוסף למחשבה, בעוד שבקריאה אנו משתמשים בחוש אחד בלבד.
הדגשתי 'לכאורה', היות שלאחרונה התחלתי לתהות האם תיתכן כתיבה טובה מספיק עד שתספק חוויה חושית שבכוחה לנצח את הצפייה?

כשעלה האתגר המצוין של
@דיונון רציתי להשתתף, אבל כל טיוטת קטע מלחמה שניסיתי לכתוב נפסל מיד, כי אף אחד מהם לא התחיל להמחיש את העוצמה שתעביר דקת צפייה אחת בסרט מאותה מלחמה, למשל.
הרגשתי שהמילים קטנות מדי כדי להעביר את העוצמות שהן רצו להמחיש, שהן בעלות יכולת מוגבלת. הן נוגעות במחשבה, הן נוגעות בחוש הראייה, אבל הן לא מסעירות את חוש השמיעה וממילא מספקות חוויה חד ממדית. אין בהן קולות, אין בהן ברקים.

בשגרת היום יום הבעיה הזו לא רלוונטית, כי לרוב יצירת הכתיבה היא מלאכה נפרדת מיצירת הצפייה, כך שאין מקום לתחרות ביניהן.
אבל כשאני עומדת מול דרישת כתיבה של מציאות אמיתית, בה עליי להמחיש אותה בצורה שתסעיר את חושי הקורא עד למקסימום האפשרי, אני מרגישה לפעמים קטנה ומוגבלת עם הכלים העומדים לרשותי: דף ועט בלבד. לו רק הייתה לי מצלמה!

כאן שאלתי אליכם:
לו, נניח, היה לנו סופר מוכשר מאוד, אמן אמיתי, עט מפיק מרגליות, בעל ידי זהב,
האם יש ביכולתו של אותו סופר ליצור חוויה חושית עוצמתית מספיק, כזו שתנצח את במת הצפייה,
או שלא משנה כמה כישרון והשראה יהיו לנו, עלינו להרכין ראש בפני המציאות המוגבלת ולהבין שהכלים שלנו, עד כמה שהם מופלאים, אינם משתווים לתוצרת שמנפיקים כליו של המחזאי?
הסיפור הזה הוא חלק מעולם פנטסיה שאני כותבת בהמשכים. עולם פנטסיה שבא מתוך עולמי היהודי. בכל פעם אני כותבת פרק אחר, לא ברצף, וכל אחד מהפרקים בעצם יוצר סיפור קצר בפני עצמו.
בזכות האשכול הזה:
https://www.prog.co.il/threads/על-המלחמות-של-הסופר-במחזאי.734165/ ובזכות בקשתה של @מוריופ - כתבתי היום עוד פרק בסיפור הזה.

"נהרה. את פה?"

אני חשה את מחשבותיה. הן מסתחררות בחלל, מטלטלות את מחוז הדמיון של נהרה.

מחוז הדמיון שלה יפה. לא בדיוק הטעם שלי – אני מעדיפה את הטבע השוקק בשביל המקום שבו אני מחדשת את כוח מחשבותיי – אבל הוא יפה. כמו היכל זכוכית שכזה, מנצנץ בשמש בלתי נראית, קירותיו פעם נראים ופעם נעלמים.

כבר מזמן לא הייתי פה, לא ביקרתי את נהרה במחוז הדמיון שלה. השבריריות שבה הגיבה למאבק האחרון שלה עם בעלת־הכוח מהאומה הזרה, הכריחה אותי לבוא לכאן גם בלי הזמנה מפורשת.

המחשבות שלה מתקרבות אליי פתאום. רגע אחר־כך, בקול פקיעה עדין, מתגלית דמותה לפניי.

אני מתנשמת, בוחנת את זרועותיה המרקדות בפראות, את שערה המיטלטל בחופש לא טבעי. פניה חיוורות, דקות כזכוכית בעצמן. היא לא מדברת. כאילו מילותיה של איזָבֶּל השיבו אותה שנים לאחור, לנקודת התורפה שליוותה אותה מרגע שלמדה לדבר – ולגמגם.

"נהרה." עדינות, הכלה, אהבה. אני מצווה על קולי. מי כמוני יודעת כמה נהרה זקוקה לכל אלה כעת. כמה הייתי זקוקה אני לאלה אחרי המאבק האחרון שלי בבעלת־הכוח הזרה, בנווטת התעופה המדהימה והמבלבלת ההיא. ולנהרה אין בעל שאותו תשתף בעמקי נפשה. עדיין אין.

"ל–למה?" שפתיה השקופות נפרשו, ידיה המשיכו לרקד כאילו מעצמן. לפעמים אני חושבת שהכוח שיש לה בריקוד הוא עוצמתי לא פחות מכוח ההיעלמות שלה.

"למה?" אני מהדהדת את שאלתה, והיא חוזרת אליי מקירות הזכוכית הרבים. למה מה? מגלגלת את מחשבותיי בתוכי, מנסה להבין לְמה כוונתה. מתבוננת בה, מנסה לקרוא את מחשבותיה הרוקדות בתוכה, להבין את שאלתה, לא מצליחה. נהרה תמיד הייתה הטובה מכולנו במיסוך מחשבות.

"ל–מה אני? ל–מה אנ–חנו?" אני רואה את המאמץ בעורקיה. לא רק בגלל הניסיון לדבר, אף שבדרך־כלל המחשבות מהוות את דרך התקשור בינינו, אלא גם בגלל הרצון להבין. והתסכול.

אני מתחילה להבין. חשה את התסכול בעצמי. רוצה לברוח ממנו, לפרוח ממנו. מצווה על רגליי להישאר יציבות על קרקע הזכוכית – לא הזמן לעוף עכשיו, לא הזמן להתעופף הרחק מן התשובה.

"אני – באמת לא יודעת," הגמגום שלה דבֵק בי. "כשהייתי נערה צעירה, אחרי שנת החניכה, הרגשתי דווקא גאווה גדולה. אני, דווקא אני, זו המגושמת והמסורבלת שתמיד נותרה מאחורי חברותיה – אני יודעת לעוף! אני יודעת לקרוא מחשבות! אני חלק מחבורה סודית, נבחרת, שתפקידה להגן על העם!"

"אני – לא." היא מתנשמת. "מוותרת על – על – על – הכוח, כדי להיות כמו כולם. כ–כה מאז ומת–מיד."

מכריחה את עצמי לרכז את מחשבותיי בה. רואה את כל החוויות הקטנות שעקצו אותה במהלך חייה, רואה את הכיווץ של גופה המבקש לרקוד. הריקוד שחרר אותה מעט מהמקום הפגיע שבו הייתה כילדה. יכולת ההיעלמות אולי רק הנציחה אותו.

אז בשביל מה, באמת?

לא יכולה להחזיק יותר על הרצפה. אפשר להגיע ממחוז דמיון אחד הישר למחוז דמיון אחר? אבל לא, גם לא יכולה להשאיר פה את נהרה לבדה. אולי לא אני המתאימה למשימה הזו, נושאת בעצמי עלבונות ילדות ספוגי דמעות. אולי היה עדיף שלאה, בחכמת חייה, תדבר עם נהרה. או פנינה, שתקרא את פניה כשם שהיא קוראת מחשבות. אבל לאה שרועה עכשיו במחוז הדמיון שלה, באפיסת כוחות משל עצמה לאחר המאבק באניקה, בעלת־היכולת הגרמנייה, ופנינה נמצאת ביחד עם גד בעלה במסע משלהם, בשליחותו של הרב ישראל־לוי הכהן. זו רק אני פה. אני, וקירות הזכוכית של מחוז הדמיון – ומה שמעבר להם. אלוקים.

והוא כאן, פתאום. משיב את הרוח מתחת לרגליי ולזרועותיי, מקים אותה לתחייה גם בהיכל הסגור הזה.

אני תופסת את עצמי במועד, נוחתת בחזרה לצדה של נהרה לפני שאמצא את דרכי אל השמים שבחוץ, מניחה יד מגושמת על כתף דקיקה.

אני והוא נושיע אותה. הוא יושיע אותה.

"נהרה." שוב מהדהדת את שמה, מעניקה לו יציבות בעולם הרעוע הזה. "גם עם־ישראל נבחר. ה' בחר בעם הזה, קטן ורדוף ככל שיהיה, ואנחנו לא יודעים למה. אבל הוא עשה זאת מאהבה, נכון? אנחנו יודעים זאת. מרגישים זאת."

"לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם... כי מאהבת ה' אתכם," מצטטת נהרה חרישית, ולרגע היא נשמעת כמו יצחק, שמשנן את התנ"ך בעל־פה כמו היה טקסט להצגה שהוא אמור להרים. ולרגע היא גם לא מגמגמת. אולי זה הסוד? פסוקים? בדומה לשירה, אצל מגמגמים אחרים?

"בדיוק." אני מסרבת להתרגש. לא כעת, כשהרעיון המתגבש במחשבותיי עומד להתייצב על גבישי הזכוכית שסביבותינו. "הקדוש־ברוך־הוא בחר בעם שלנו מאהבתו אותנו. וגם אותנו, את בעלי היכולות, הוא בחר מאהבה. בחר באהבה."

היא שותקת. שתיקתה לא חריגה, השלווה הפתאומית שבמחשבותיה – כן.

אני מרגישה אותו. רוטטות מחשבותיה פתאום. מרגישה אותו באמת. תמיד ידעתי שהוא קיים. אף־פעם לא הרגשתי זאת. חשבת על זה שבעצם אלוקים הוא קורא המחשבות הגדול באמת?

צחקוק, בלי סדקי גמגום קל, נפלט מבין שפתיה, שמקבלות צבע פתאום.

את צודקת... אני חושבת אליה בחזרה, מרגישה איך ההארה שסביבנו גדלה. הוא נתן לנו מעט שבמעט מן היכולת הזו – ואין סימן גדול מזה לאהבתו אותנו. וביחד עם היכולות האהובות האלו, הוא נתן לנו גם משימה. ואנחנו נעשה אותה גם הפעם, נכון? נצליח גם במלחמה הנוכחית, הקשה מכולן. כי אנחנו רוצים להציל את בני עמנו, נכון? את בני העם הנבחר והאהוב של אלוקים...

היא שוב שותקת, שותקות גם מחשבותיה. אבל אני לא זקוקה לפנינה כדי לדעת את משמעותו של החיוך הגדול שמותח את פניה, את משמעותם של כתמי הצבע שעולים בלחייה.

ורק לו אני זקוקה, לקדוש־ברוך־הוא, כשאני מפנה את מבטי המשתאה פתאום מפניה של נהרה אל היכלותיו של מחוז הדמיון שלה.

כי הקירות שהיו תמיד שקופים בבואי לכאן – התמלאו פתאום באור. אור משתנה, מלא גוונים של צבע. היכל הגוונים המשתנים. היכל הגוונים הנעלמים.

ופתאום אין עוד בעולם הסתר, ואין ייאוש, ואין העלם.

וכשאני מביטה שוב בנהרה, אני יודעת: גם הוא יבוא, הָעֶלֶם . והיא תגבור על כל מלחמותיה, אלה שעם איזבל ואלה שעם זיכרונותיה, וכוח ההיעלמות שלה יביא אותה לגילוי גדול.
יֻמְרָנוּת פּוֹאֵטִית//

וּבְשִׁירָתִי
אַנִּיחַ מִלִּים וּרְגָשׁוֹת
אוּלַי אֲעוֹרֵר שִׂיחַ מֹחַ-לֵב
שֶׁמָּא אֲהַרְהֵר אֵי-מִי בְּמִדַּת מָה

אֶשְׁזֹר פְּנִים עִם חוּץ
אַנִּיחַ מַקְרוֹ מוּל מִיקְרוֹ
אַגְזִים וְאֶתְפַּרְפֵּץ כְּאַחַת

פַּעַם אֶפְרֹק אוֹתִי
פַּעַם אַצִּיעַ הִזְדַּהוּת
עַם נְפָשׁוֹת חַסְרוֹת זֶהוּת

אֶאֱסֹף חֶלְקִיקֵי תּוֹבָנוֹת
אֲלַטֵּף לִנְשָׁמוֹת עֲיֵפוֹת
אֵלֵךְ כָּכָה עַל קַו הָאֶמְצַע
נוֹגֵעַ-לֹא נוֹגֵעַ בַּפֶּצַע

עֵטִי תְּתַזֵּז מֵהָכָא לְהָתָם
אֶקְשֹׁר עָתִיד לֶעָבָר וְהוֹוֶה
וּכְרוֹנוֹלוֹגְיָה תִּשּׁמֵט מֵאֵלֶיהָ
אֶבְזֹק עַל-פֶּה בֵּין הַמִּלִּים
אֲנַסֶּה לָגַעַת שָׁם בִּפְנִים

אַצִּיעַ מִלִּים שֶׁאֵינָן חַד מַשְׁמָעִיּוֹת
לֹא שְׁחֹרוֹת לֹא לְבָנוֹת
כָּאֵלֶּה בֵּין שְׁאֵלוֹת לִתְשׁוּבוֹת
בֵּין מְצִיאוּת קְשׁוּחָה לַחֲלוֹמוֹת
לִצְלִילֵי חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת

רַק מִישֶׁהוּ יְלַמֵּד אוֹתִי
אֵיךְ מְסַיְּמִים
אֶת מָה שֶׁהָיָה
אָמוּר לִהְיוֹת שִׁיר.
בכל אחד משלושת גלי הקורונה האחרונים הרגשתי דה ז'ה וו לשמע הצווחות ההיסטריות בתקשורת. הכל חוזר על עצמו בכל פעם מחדש, ובאותה צורה בדיוק.

עם פרוץ הגל החמישי לחיינו, מוגשת בזה הכרוניקה של ההיסטריה התקשורתית בגל קורונה.

  • אי שם בעולם, אותרו מספר חולים בזן חדש ולא מוכר, שעלול לדבק פי כמה!
  • הזן קיבל שם, והוא עלול להתפשט במהירות ולהגיע לארץ!
  • משרד הבריאות חושש מהגעת הזן לארץ!
  • נערכות ישיבות במטרה למנוע את הגעת הזן לארץ!
  • איך יתכן ששערי הארץ פתוחים כרגיל ואין שום מגבלות?!
  • משרד הבריאות מודיע על הגבלת נסיעות למדינות אדומות!
  • פרנסתם של סוכני הנסיעות ועובדי התעופה בקריסה!
  • איך יתכן שכל החנויות פתוחות כרגיל, כשאנשים הולכים ונדבקים בזן החדש?!
  • זהו חוסר אחריות משווע להשאיר את כל המשק פתוח!
  • משרד הבריאות הודיע על הטלת מגבלות בכניסה לקניונים!
  • פרנסתם של עסקים רבים בקריסה! המדינה חייבת לתת פיצויים!
  • משרד הבריאות הודיע על נסיגה מחלק מהמגבלות, והטלתן רק על עסקים גדולים!
  • איזו בדיחה! האם הנגיף מבחין בין עסקים גדולים לקטנים?
  • ובכלל, מה אשמים בעלי החנויות הגדולות! אתם מבלבלים את הציבור!
  • הנגיף הולך ומתפשט, אלפי אנשים נדבקים בכל יום, והמדינה אינה מטילה סגר!
  • ראש הממשלה הודיע על הטלת סגר חלקי!
  • מה זה סגר חלקי, זו בדיחה! אנשים ממשיכים לעבוד כרגיל ונדבקים בהמוניהם!
  • מחלקות הקורונה עומדות לפני קריסה! עשרות אנשים מתים בכל יום!
  • סגר מלא הוטל על המדינה!
  • אוי ואבוי, אתם הורסים את כלכלת המדינה!
  • אתם לא מתביישים לרסק את פרנסתם של מיליוני אנשים?!
  • איזה חוסר חמלה משווע! תפצו מיד את כל המובטלים ובעלי העסקים!
  • המדינה הודיעה על מתווה פיצוי מורחב לכל בעלי העסקים!
  • איזה חוסר אחריות כלכלי! ומי ישלם את כל המיליארדים האלו? הציבור!
  • הנזק הנפשי מהסגר הוא לא פחות מהנזק של הקורונה!
  • המשטרה לא אוכפת את הסגר בצורה מספקת!
  • המשטרה אוכפת את הסגר בחומרה רבה ובחוסר חמלה!
  • מספר הנדבקים החדשים בירידה, אבל מספר החולים הקשים בעלייה!
  • מספר החולים הקשים בירידה, אבל מספר המתים בעלייה!
  • הסגר הזה הוא קטסטרופה איומה! איך העזתם להורות על כזה דבר שערורייתי?!
  • הפיצויים לעסקים לא מספיק נדיבים! יש הרבה עסקים שנופלים בין הכסאות!
  • הגרעון התקציבי הוא עצום! חייבים לקצץ ולהעלות מיסים!
  • מספר המתים בירידה.
  • אחוז הנדבקים החדשים הוא אפסי.
  • מחלקות הקורונה נסגרות.
  • ההגבלות מוסרות בזו אחר זו.
  • זן חדש ומדבק פי כמה אותר בקצה העולם!!!
עוד זוכרים את האתגר הקודם? :)
הקומיקס הנ"ל משם, מבוסס על הסיפור הזה. אני יותר מאשמח לשמוע ביקורת, טיפים לשיפור, עצות ייעול. לא אוהבת כפפות, מניחה שכבר הספקתם להבין את זה.
העיקר, תהנו. (ותעירו/תאירו. סתמתי).

פרולוג:


עמדתי בצד.

אנשים נכנסים למאפייה, עומדים במעברים, בוחרים שניים בורקס תפוח אדמה, אחד גבינה. עם הרבה שומשום.

בלעתי רוק. הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת במחאה. לא היה לי איך להרגיע אותה. אין לי שקל, בטח לא בשביל בורקס.

הפניתי מבט אל דלתות הזכוכית המטושטשות, גשם בחוץ וקר. כאן חם, ואולי למוכר יהיה לב אחד כזה, בשבילי. יתן בחינם.

ניגשתי קדימה, לא מסתכלת לשום צד. לא לבורקסים, ולא לעוגיות נוטפות השוקולד והקינמון. אני לא מתכוונת להסתחרר מהשפע. אז מה שכבר יומיים לא אכלתי כלום. טיפות גשם לא נחשב, וזה בכלל שתייה. "סליחה", ניסיתי להסב את תשומת ליבו.

הוא עסוק, ברור.

האצבעות שלי מלבינות על הדלפק, אני מגביהה את הקול. "אדוני". מניסיון, זה עוזר. אנשים חוטפים שגעון גדלות כשהם שומעים את הכינוי הזה.

"כן?" הוא מפנה אלי מבט קצר רוח, ממהר. ממשיך לארוז מאפים ריחניים, לתקתק בקופה.

"אני יכולה לקבל עוגיות בחינם?"

"סליחה?" הגבות שלו שחורות, עבות, מתחברות לפס אחד מאיים. הוא שומט את השטר שאחד האנשים הגיש לו, מתבונן בי בעיון.

"שאלתי, אם אני יכולה לקבל עוגיות בחינם". והלך האדוני, אפילו זה כבר לא עובד. מה הם רוצים, שאקרא להם מלכת אנגליה?

"יש לי שמיעה טובה, ילדה". הוא מתכופף, סוגר אגרוף על הפרצוף המקומט של רחל המשוררת. מתרומם. כולם מביטים בי, אני רוצה לקבור את עצמי. אפילו עברה לא עשיתי כדי שהאדמה תפתח את פיה, תבלע אותי.

"לא, את לא יכולה. ותגידי תודה שאני לא צועק עלייך, מגרש מהממלכה שלי. איזה דור לא מחונך. אני, הקמתי את העסק הזה בעשר אצבעות. האלה", הוא מרים אותן מולי, מתרברב. "לא בחלתי בשום עבודה. ואת, חצופה קטנה", הוא מצמצם מולי מבט ארסי. "באה לגנוב את הפרנסה שלי?"

אני לא קטנה, בת שש עשרה. התרחקתי פסיעה לאחור, "אני לא חצופה", אני מיישרת מולו מבט מתריס. "רק מחפשת אוכל. ואם זו התגובה לילדה שלא אכלה כלום יומיים, אני לא יודעת מה לחשוב יותר. גם לסבול השפלות, וגם לא לקבל דבר. תודה, ויום טוב אדוני", התחשק לי לפלוט מלכת אנגליה.

ושעשרות העיניים ההמומות שנעוצות בי, יפערו עוד קצת את הפה. שיזהרו, יש כאן הרבה זבובים. גם כן, ממלכה.

הסתובבתי. הפניתי גב גאה ועקשן. הדלתות האוטומטיות נפתחות למולי .לפחות מישהו אחד מוכן לקבל אותי. הרחוב.

המדרגות חלקות מגשם, אני מדלגת על ארבעתן בקפיצה לא זהירה. רצה.

לא מסתכלת לאן, לא רואה לאיפה. רק חושקת שפתיים עד כאב, ובכי מבעבע לי בגרון.

בסוף, אחרי עשרים דקות חסרות נשימה אני נוחתת סמוך לגדר נוטפת מים. מושכת כובע על הפנים, שלא יראו את הדמעות. יופי, ככה אני דומה לכל ההומלסים שיושבים פה. אולי מישהו ירחם עלי, יזרוק מטבע.

אני מקפלת ברכיים, מחבקת חזק.

שיחשבו שהלכתי לישון. שיזמינו פקח, שיעיפו אותי מכאן. לא אכפת לי כלום. רק לבכות.

"היי", אצבעות רטובות מרפרפות על הגב שלי. מזניקות ערנות מאפס, למאה. אני מקשיחה עמדות. הכתפיים שלי מתיישרות, הכי למעלה שאפשר. תווי הפנים שלי מחודדים, אף אחד לא יחשוב שבכיתי. זה רק הגשם. "מה את רוצה?" הקול שלי מתריס, עיני השקד שלי מתריסות. כל איבר בי, מתריס.

"כלום", האישה מתכופפת, יושבת על הגדר. המטרייה שלה מגוננת על שתינו. עליה, ועלי, יושבת על המדרכה. "רק לתת לך את זה".

שקית מרשרשת, הלוגו של המאפייה. לרגע זיק פגוע עובר לי בעיניים, אני מעלימה אותו מהר. לא חסר לי רחמים. בושות, כבר ספגתי מספיק היום. "תודה, אבל אני לא צריכה".

"אולי את לא. אבל הגוף שלך, כן".

"הגוף שלי שרד יומיים, הוא ישרוד עוד יום אחד".

"הוא יתמוטט".

"לפחות אהיה בבית רפואה, יביאו לי אוכל".

האישה שותקת. אני רואה שהיא מופתעת, מתלבטת מה לומר.

"תשמרי את המילים לעצמך", אני מחליטה לחסוך לה את ההתלבטות. הודפת מילים ודאיות, שלא יגיעו. "אני בסדר, ואני אהיה בסדר. כמו שהסתדרתי עד עכשיו, בלעדיך. אסתדר גם הלאה".

"השם שולח אנשים בדרך. כדי שיהיו, כדי שיתנו. שיושיטו יד. את דוחה אותו, רק בגלל האגו שלך?"

אני נועצת בה מבט סלחני. "אגו, זה הדבר האחד אחרי האחרון שנמצא בגוף הזה, בנפש הזאת, שקוראים לו נועה".

"אגו, זה לאו דווקא גאווה. זה הרצון לחיות, לשרוד. אגואיזם, בלעדיו לא היית מבקשת את מה שביקשת במאפייה". היא קמה. אומרת להתראות. משאירה שקית, שלושה מאפים. ולב אחד.

אני משפילה מבט, מובסת. לא רגילה שמנצחים אותי. הגשם ממשיך לרדת, אני קמה. סוגרת אצבעות אדומות על השקית.

שהארוחה היחידה שכן יש לי, לא תירטב. שלפחות לגיהנום שעברתי היום, יהיה משהו ממשי בסוף. לא רק כפרת עוונות.

בניין, מדרגות, מרתף. אני נוחתת ליד הדלת הסגורה, רועדת מקור. פותחת שקית, אוכלת שתיים. משאירה אחד. שיהיה.

היא מביטה סביבה, מלוכלך. אין סוף אבק. אולי אלך להיות עובדת ניקיון. וזהו. עבודה לא מתגמלת. דוחה, פדנטית כמוני. אבל זו הברירה היחידה.

אוף, אני רוצה להיות ילדה רגילה.

אוף שני, אני לא יודעת מה ההגדרה של רגילה. מי אמר שרגיל, זה מה שהעולם מגדיר. מי אמר שלא.

ועד כמה ההגדרות שלי על עצמי, מגדירות אותי באמת. אפס מאופס.

חוץ מהגדרה אחת, מדממת: לוחמת.


פעם אחרונה באמת, אני רק מעדכנת שאוהבת הערות. (וסליחה על החפירות, מניחה שאתם מתמודדים איתי יפה אם הגעתם עד הלום. בסוד, התגובות למטה. מחכה למילה שמתחילה באות ה. ירדתי לבונקר).
הנה הגיעה הסצינה.
מה סצינה? ה-סצינה. הו-הו. ליבת הסיפור.
זו שדורשת השתפכות הנפש; בכי מטלטל; צמרור; תחושת בדידות מדוכאת. או דווקא צחוק מתגלגל; אושר צרוף; שלווה מרפאת. ולפעמים אפילו מתח עוצר נשימה; התכווצויות בטן; עור ברווז.
הידיים במרחק אפס מן המקלדת, מפזר חום קטן מסתובב סביב רגליכם ככלב שמירה, הטלפונים מושתקים. הכל מוכן ומזומן לרגע הדרמטי: ה-כתי-בה.
ו...אופס.
איכשהו הייתם שמחים מדי היום בשביל לתאר את בני המשפחה מצויידי הטישיו על הכיסאות הנמוכים. או להיפך, עצב מר כוסס בכם, מפריע לחגוג את חתונת בני ה-45 שסופסוף סבים סביב חופה בלויה לאחר 20 שנות ציפייה.
בכולופן, אין. לא הולך. תקוע. לא זז. חוסר הצלחה מובהק. כל שיום שיעלה בדעתכם.
גמרתם לדפדף על פרוג, להביע דעה נחרצת על מצוקת ילדכם החוששים מהשעה 8:30, לגרד נואשות חצ'קון חדש.
מבט אל השעון. הדד-ליין נושף.
וישועה מנין?

ובכן. כחכוח, כחכוח, אוקי.
זה הזמן לחבר אוזניות, רמקולים, מערכת הגברה או וואטאבר, ולגשש עם העכבר לתיקיית ההשראות.
כן! למה, רק לציירים מגיע?
אז בתיקיית ההשראות שלי יש מוזיקה. מכל המינים. שירים. מנגינות. טראנסים.

מעלה כאן, ואשמח שתעלו גם.
בָ''הּ

לְיַד חֲדַר הָאֱמוּנָה - יֵשׁ עוֹד שְׁנֵי חֲדָרִים שֶׁהֵם מְאוֹד דּוֹמִים, מְאוֹד מַזְכִּירִים אֶת תִּפְאַרְתּוֹ שֶׁל חֲדַר הָאֱמוּנָה, אֶת יְפִי הֲדָרוֹ, אַךְ הֵם חֲדָרִים אֲחֵרִים.

הֲלֹא הֵם חֲדַר הַתְּמִימוּת וַחֲדַר הַשַּׁמְרָנוּת.

חֲדַר הַתְּמִימוּת - אַף שֶׁאֵין בּוֹ לָאָדָם הַשּׁוֹרֶה בּוֹ שׁוּם דָּבָר מִיֵּשׁוּתוֹ הָעַצְמִית, מִמּוֹחוֹ, מֵרַעֲיוֹנוֹתָיו, מֵהֲגִיגֵי לִבּוֹ. כֻּלּוֹ רָצוּף תְּמִימוּת. לִבּוֹ שָׁלֵם בְּכָל דָּבָר, צָהֲלָה עַל פָּנָיו. וּפִתְּחוֹ- כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם. וּמִשּׁוּם כָּךְ הֲרֵי הוּא בִּבְחִינַת מִשְׁכָּן לֶאֱמוּנָה. אֲבָל אֵין זוֹ הָאֱמוּנָה עַצְמָהּ.

כָּךְ נוֹלַד, תָּמִים, יָשָׁר, מְקַבֵּל. אַךְ הָאֱמוּנָה אֵינֶנָּה תְּמִימוּת. הָאֱמוּנָה אֵינֶנָּה נָאִיבִיּוֹת. הָאֱמוּנָה, הִיא עַצְמָהּ, חֲזָקָה מִכָּל. הֵן נָכוֹן הַדָּבָר כִּי נָקֵל בְּיָדָהּ לִשְׁכֹּן בַּמָּקוֹם בּוֹ שׁוֹרָה הַתְּמִימוּת וְהַתֹּם, אֲבָל הִיא עַצְמָהּ חֲזָקָה מִכָּל. אֵין הִיא חוֹשֶׁשֶׁת לַעֲמֹד מוּל עוֹלְמוֹת הַהִגָּיוֹן, הַמֶּחְקָר, הַתְּהִיָּה. גַּם שָׁם תִּמְצָאָהּ כִּי נְכוֹנָה הִיא. וּמִכָּל מָקוֹם, וּמִכָּל שֶׁטַח וּתְחוּם, תִּבְקַע הָאֱמֶת, וּמִן הַחֲרָכִים תִּפְאַרְתָּהּ יִזְרָח.

וּבַחֲדַר הַשַּׁמְרָנוּת - מַבִּיטִים עַל הֶעָבָר. אֶת הַלֵּב נוֹתְנִים לְבַל נָסוּר מֵעֲבָרֵנוּ יָמִין וּשְׂמֹאל. וּבַדֶּרֶךְ הָעוֹלֶה מִן הַשַּׁמְרָנוּת מָה שֶׁמַּצִּיעַ הָעוֹלָם, עַל חָמְרִיּוּתוֹ, עַל שְׁקָרָיו. הֲרֵי הוּא בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, בַּל נַטֶּה חָס וְשָׁלוֹם אָזְנֵינוּ אֶל צְלִילָיו, אֶל טְעָמָיו. נֹאחַז בְּחֹזֶק יָד בְּשַׁרְשֶׁרֶת שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ. נְשַׁנֵּן אוֹתָהּ כַּהֲוָיָתָהּ, כִּנְתִינָתָהּ.

אַךְ הָאֱמוּנָה אֵינֶנָּה שַׁמְרָנוּת. נָכוֹן הַדָּבָר כִּי הַשַּׁמְרָנוּת הֲרֵי כְּלִי נֶאֱמָן לְשׁוֹמְרָהּ, אֲבָל הִיא עַצְמָהּ חֲזָקָה לְהַבִּיט נְכוֹחָה אֶל הַדְּבָרִים הַמִּתְחַדְּשִׁים שֶׁבְּכָל דּוֹר. לוֹמַר בְּקוֹל צָלוּל אֶת דְּבָרָהּ, בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְאַף לִרְתֹּם אוֹתָם אֶל אֲמִתּוּתָהּ.

עָלֵינוּ לָתֵת אֶת הַדַּעַת שֶׁלֹּא נַחֲלִיף דָּבָר בַּדָּבָר. לֹא נִטָּה מִן הַכְּלִי אֶל הָאוֹר. בַּל נֵלֵךְ וּנְשׁוֹטֵט אֶל הַדּוֹמֶה. וְלֹא יְהֵא הַדָּבָר קַל בְּעֵינְךָ - שֶׁהֲרֵי בִּנְטִיָּה קַלָּה בִּתְחִלָּתָהּ שֶׁל דֶּרֶךְ, אֶפְשָׁר בְּסוֹפָהּ, הַס מִלְּהַזְכִּיר, לִמְצֹא עַצְמֵנוּ בְּמָקוֹם רָחוֹק. רָחוֹק מִן הָאֱמֶת. רָחוֹק מִמָּה שֶׁכֹּה רָצִינוּ לִהְיוֹת. וּכְבָר אָמְרוּ חֲכָמֵנוּ זָ''ל: "הֱיֵה פִּקֵּחַ, בְּמֶלֶךְ בָּחַר, וְאֶל תֵּפֶן אֶל מְשָׁרְתָיו".
כבוד-הבית ישראל טיק


בחבורת-הלומדים הקטנה ששהיתי בה בשחר ימי-נישואי, הזמן נדמה כמתעתע. לא ארוך ולא קצר,
אלא בא והולך בשיעור קצוב כגלי הים
ובחוץ, עולם כמנהגו נוהג וגלגלי חמה מנסרים ברקיע.

היה זה בית קטן ומתוקן בכל מיני תיקון, שנתנדבה אותו קרן הבניין של אותה עיר קטנה.
ההיכל מלא בשטענדר”ש איש לפי גבהו ומידתו ובספסלים של עצים מאדמים.
על הפרוכת רקום פסוק שתינוקות-של בית-רבן בקיאים בו ודמות מנורת-שבעת הקנים.
על הבימה נצבת מיותמת קופת נדרים-ונדבות.

האצטבאות גדושות בספרים ויורה מלאה מים עד שפתה מבעבעת במבואה הסמוכה לבית-המדרש,
לעורר את המח ואת המחשבה..
ספר נאה ומכורך היה עמדי. שוויו כמאה תקלין חדתין ובו נסדרו ההלכות וטעמיהן בדפוס בהיר וגוויל
משובח ואותיות נאות.
ואין זה דבר קל שכן יש מן חברי שספרן בא להם בירושה או מתיבת הגניזה וכתב שלהם מרובה על
הדף ולא זו אף זו שפעמים שאין הגוויל חופה כל האות ונמצאו התיבות מדובקות זו בזו ואין תינוק
מכיר צורתן.
אמנם, הכתלים שסביב לנו עשויים אך מחומר ולא מלבנים ובימות החמה הבניין מוסיף הבל והבלא מפיק הבלא.
וכל הקהל מצטער ושואלין על הגשמים
ואלו בימות הקרה, כמו להכעיס, מצטננות קורות הבית ומקפיאות אותנו כגבינ”א. אבל גדולה תורה
שמצלת מייסורים ובכללם מצנים ופחים.

מנהג יפה נהגו בני החבורה להביא מדי יום מנחת-מאפה וליתנה לפני הלומדים.
הסדר קבוע לפי האלפ"א בית"א והכל נוהגין בו, בין רב ובין תלמיד וכל אחד לפי כוחו.
יש המביאין טנא מלא כעכי-תנור ויש המוסיפין עליהן מין דבר מליח. ואותו שילדה אשתו זכר והביא
עמו כמה מיני תופיני-מתיקה, מעשה ידיה של רעייתו יחד עם צלוחיות שכר-שעורים דורשין אותו לשבח.

שנים עשר זוגים תלמידים היו שם. וכולם שונאים ומנוגדים בטבעם זה לזה כאש למים. הנה קם המקשן
ומרעיף תלי-תלים של קושיות על התרצן. והתרצן, עיניו עצומות למחצה, סותר את כל דבריו ועושהו כבדאי
וכולם פותחים את פיהם ומשבחים לאותו שאמר דברים של טעם ונמוקו עמו וזהו כבוד הבית.

עוד זוג אחר היה שם, שנזדווגו להם הפלפלן והפשטן וחד בחד כי סביך ועביד קרבותא.
האחד מתלהט ובקרני שכלו מנגח כשור הבר ברברבותא והפשטן עם מגיניו מקרטע לנגדו בגבורתא...
אומר לו תופס הפשט, "מה ראית על ככה לחדש דבר שלא בא לעולם?"
ובעל הפלפול מתנער משרעפיו ומשיבו, "חמסי עליך!, שכל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש הרי הוא
כבר ניתן בסיני."
ועונהו הפשטן, "דומה עלי כאילו לא היית באותו הפרק...".
ובת קול מצווחת ואומרת אלו ואלו וגו'.

כל חבר מן החבורה בא על שכרו בסוף אותו חודש שמונים בו למניינם.
ולא על דברי-תורה נשכר הוא שכל הון לא ישווה לה, אלא בשכר שיכל לשמר-קישואין באותו הזמן
וזהו שכר בטלה שבטל ממלאכתו ובא.
ריש-דוכנא שלנו שיושב בראש, נוח ומרוצה הוא לבריות.
צהלתו על פניו ואבלו בלבו.
אם אחד מן התלמידים נטרפה שעתו מיד הוא בא ואומר לו דברים המשברים את הלב וכגון, 'מה זה
ועל מה זה?'
אף הם אומרים לו 'יישר כחך ששברת'.

אחת בשבוע מזמינין צורבא-מרבנן אחד, חריף ובקיא, זקנו עשוי וצורתו נאה, לומר איזה דבר והולך
ודורש...
כשהיה נושא הדרשה מתחיל בדבריו מימינו ערמה של ספרים ומפרשי הם ומפרשי מפרשיהם
ומשמאלו ספל מים וכשמסיים דבריו, נתרוקן הספל ונתמלאו הלבבות.

הוא היה אומר, הרשוני ואומר לפניכם דבר אחד של בדיחותא שכך מקובלנו מרבותינו.
והיה דורש הפסוקים בדרך פרד”ס וצחות.
כמו למשל ספורו של רב העיירה ששלח לו השוחט תרנגולתא מהודר לשבת בתוך סל מלא עלי חזרת. בדרך ארע מקרה מצער ואכל התרנגולתא את כל הירק, מיד פתח הרב ודרש, זה הוא שאמרו, ’תשלח חרונך, יאכלמו כקש’. היינו ששלח לו החריי”ן שהוא חזרת בשפת בני אשכנ”ז ושפיל לסיפיה דקרא, ’...יאכלמו כקש’, זהו תרנגול שבשפת בני אונגער”ן קוראים אותו קאקא”ש. וספר עוד כיוצא בזה.

כשמגיע זמן המנחה מיד עומדין ומתפללין וכך היו אומרים, 'אנא בשם, כפר לעמך ישראל ואל יבואו
לפניך דברי גובי-מסים וארנוניות ולא תבוא תקלה על ידינו'.
וחותמין במטבע שטבעו חכמים ונטרדין והולכין איש איש לביתו.
בשעת פטירתן מה הם אומרים? ...”וידעת כי שלום אהלך”.
מקור: מדריך הידיעה העיתונאית, אתר משרד החינוך.
למדריך המלא


מבנים בסיסיים של ידיעה עיתונאית

// הפירמידה ההפוכה
הפירמידה ההפוכה מורכבת משני חלקים עיקריים: הפתיח, וגוף הידיעה.
בפתיח מופיעים הפרטים היותר חשובים, מעניינים, משמעותיים וחדשים, על מנת לתת לקורא בקיצור את תמצית הידיעה.
בגוף הידיעה נכללים כל שאר הפרטים בהרחבה ולפי סדר חשיבות יורד – מהחשוב ביותר אל הפחות חשוב.
בסיום הידיעה מופיע משפט סיום הסוגר את הידיעה.
1640114189769.png


// המבנה הסיפורי
העיקרון הבולט ביותר במבנה זה הוא, שהפרטים החשובים ביותר אינם נמצאים דווקא בפתיח, אלא משולבים בגוף הידיעה.
הפתיח אמור לגרות את הקורא להמשיך לקרוא את הטקסט כולו.
גוף הידיעה כתוב בנימה סיפורית שבה מתפתחת העלילה עד לשיאה,
פסקת הסיום תכלול עובדה, ציטוט או קביעה, שיתחזקו את מה שנאמר או יפתיעו את הקורא.
1640114458757.png

// הנוסחה של וול סטריט ז'ורנאל
חלק ראשון – פתיח: מתמקד בסיפורו האישי של אדם מסוים, המייצג או משקף את התופעה או האירוע בו תעסוק הידיעה.
חלק שני – קטע קישור היוצר את הקשר בין הסיפור האישי, לבין התופעה הרחבה יותר, שהיא נושא הידיעה.
חלק שלישי – גוף הידיעה, המתייחס לנושא המרכזי.
חלק רביעי – פסקת הסיום, החוזרת לסיפור אישי הממחיש את הנושא, לעיתים אף לאותו סיפור שהוזכר בתחילה.
1640114677297.png



שני מבנים מקובלים נוספים הם הכתיבה על פי לוח זמנים, והפירמידה הכפולה.
וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹעֶה
לְפֶתַע נֶעֱצַר רוֹאֶה
סְנֶה בּוֹעֵר בְּלַבַּת אֵשׁ
לְהִתְלַקֵּחַ אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ
וַיַּרְא הַשּׁם כִּי סָר לִרְאוֹת
הֵיאַךְ עֵץ אֵינוֹ עוֹלֶה בְּלֶהָבוֹת
וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם
כִּי קָדוֹשׁ הוּא הַמָּקוֹם
שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ
אָנֹכִי אֱלוֹקֵי אָבִיךָ
וּכְמוֹ סְנֶה פּוֹנֶה אֶל כָּל יְהוּדִי
הַנִּלְחָם עַל חַיָּיו בְּאֹפֶן תְּמִידִי
כִּי גַּם אִם יִבְעָר בְּאֵשׁ צָרוֹתָיו
יִתְהֶה לְעַצְמוֹ יִשְׁאַל לָמָּה עַכְשָׁו
בֵּין יִסּוּרֵי נֶפֶשׁ לְיִסּוּרֵי גּוּף
בַּחוּץ תֹּהוּ וָבֹהוּ, בִּפְנִים טֵרוּף
כְּשֶׁנְּשָׁמָה תִּתְבּוֹסֵס לָהּ בָּרֶפֶשׁ
בְּעִקָּרָהּ שֶׁל גָּלוּת, גָּלוּת הַנֶּפֶשׁ
לַחַן נוּגֶה, תָּוִים שְׁבוּרִים
נִרְאֶה שֶׁמִּכָּאן כְּבָר לֹא קָמִים,
בָּא הַסְּנֶה לְלַמְּדֵנוּ
לְנַחֲמֵנוּ מֵעִצְּבוֹנֵנוּ
וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל
גַּם כְּשֶׁהַגּוּף שָׁבוּר וּמְעֻקָּל
וְהָרֹעַ בְּתוֹכֵנוּ כְּמוֹ מְעֻכָּל
אֵין דָּבָר שֶׁלְּנִשְׁמָתֵנוּ יוּכַל
נִשְׁמַת הַיְּהוּדִי לְעוֹלָם בּוֹעֶרֶת
גַּם בְּסוּפָה גַּם בְּקֹר וּבְשַׁלֶּכֶת
וְעֵץ יִשּׁאֵר שָׁלֵם
לֹא הוֹלֵךְ לְהֵעָלֵם

"חוצפה"! סיננתי מבין שיני הנוקשות הא לדא והעפתי את המטריה האומללה מאחורי תחנת האוטובוס, במקום המיועד להעפת מטריות מאכזבות שנפחו את נשמתן בטרם עת.

המחזה מעורר הרחמים, בו עומד בן-אנוש תחת מטר ורוחות, עם מטריית בנט שהתהפכה ב-180 מעלות ומנסה להפוך את היוצרות בחזרה, הוא מחזה מצחיק ומעורר רחמים. מצחיק כשאתה ברכב מביט בנעשה. ומעורר רחמים כשאתה המציג לבעלי הרכבים שסביבך.

תמיד אמרתי לעצמי שכשאהיה בסיטואציה אדע מה לעשות בכדי להחזיר את המטריה הסוררת לתיפקוד מלא. הייתי משוכנע בכך. המטריה פחות.

שילמתי על המטריה הזו 50 שקלים חדשים [עד מתי יקראו לזה חדש?] והמוכר הבטיח שהמטריה הזו חזקה ברמה אחרת. "צדיק, זו מטריה עם עמוד שידרה! אתה תראה את המטריה הזו לנכדים. אל תשכח לספר להם שקנית אותה אצל יורם" לאט לאיטו, הכל מאתו, במיוחד דבר בעתו.

נו שוין. לנכדים כנראה אני אראה דברים אחרים, נעלים יותר ממטריה אומללה וכנועת סופה. אבל המילים של יורם בעל הבסטה ממשיכות להדהד באוזניי בנימה לגלגנית מה. איך הוא מרשה לעצמו לשקר במצח נחושה? ועוד בשקר העתיד להתגלות בחורף הקרב ובא.

מחשבותיי התגלגלו הלאה והלאה לסיטואציות רבות בהן אנו מאמינים בני מאמינים לרוכלים עטורי כיפה בעלת קפלים, לבעלי דוכנים מלאי בשר ומעוטי אמון, למוכרי בסטות עמוסי תמונות רבנים וסטיקרים מאלפים ודלי אמונה וביטחון בקב"ה ובקונים.

בעצם, מה לנו ללין עליהם, המשיכו מחשבותיי להטריד-להתריס. לא העכבר גונב אלא החור. אם לא אנו הפראיירים הבאים פעם אחר פעם, כפתי אחרי פתי, ומצפים לשמוע את הקלישאות בשבח הקניה הנוכחית, ומהנהנים בהנאה לשמע שלל ההבטחות וההצהרות של המוכר ['אני לבד לקחתי 3 כאלו הביתה' / 'אצלי זה כבר 5 שנים בשימוש' / 'אין אחד שלא לקח כזה' / 'נשארו שניים אחרונים'], לא היו המוכרים מפזרים את כל הגיגיהם אל כל תנוך אוזן פנויה. אולי אנו אשמים ולא הם?!

אולי בחורף הבא נזכור שמטריה, טובה ככל שתהיה, לא שורדת רוח שאינה מצויה ולא תזכה לראות אותנו בשני ימי-הולדת?!

ואגב, עצה טובה למקרה ונקלעתם למצב "מטריה סוררת": אל תלחמו עם הרוח. היא תנצח בקלות והמטריה תישבר. פשוט מאוד, תסובבו את אחורי המטריה לכיוון שממנו באה הרוח. המטריה תחזור לאיתנה במהירות הרוח...

מוקדש לכל אותן אלפי ורבבות מטריות שקיפדו את פתיל חייהן הקצר והושלכו בביזיון באמצע הרחוב כאבן שאין לה שופכין.​
עיר-הבלדרים. ישראל טיק.


כל ימי גדלתי בין הבלדרים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה.
כשהייתי שותק, האנשים שסבבוני לא הטרידוני, רק היו תמהים ומקשים, ”כלום דבר-הבל יש לו
לזה במוחו שכופה עליו הס והשקט”.

רב-הבלדרים נגש אלי מקודם, תחב לידי מין חבילה אגודה ונפטר הימני בלא ברכת שלום. מורגל אני
בכך, כל הבלדרים רצים כל הימים ממקום למקום. חפצי-אחרים עושים חפצי-עצמם אינם עושים.
נטלתי עצמי אל קיטון שנזדמן לי בזווית האולם ופתחתי קישורי החבילה. שבידוע, שרצונה ליפתח
ואם אי אתה עושה כן, אין לא לה ולא לך, מנוחה, עולמית.

ובתוך החבילה, צרור ובתוך הצרור, ארנקי. כיס של מעות.
לוקח אני ארנקי זה בכפותי. של עור מעובד הוא, עב ומשומן והופכו מצד זה לצד אחר. כל אותה שעה
מהפך אני במחשבתי ומוצא את אשר ידעתי בתחילה. אין לי כל מודע או קרוב שנתן לי שום-דבר בעל
ערך. מחמת זה אני מוכרח לידע האם המשלח חפץ חסד הוא, או שמא לאו.

יצאתי אל רשות-הרבים. המוני בלדרים רצים בה מהתם להכא, והאוויר נושא עמו את נקישות פרסות- הסוסים ואת
הלמות הנפחים והרעש מתערב בעשן.
חלפתי על פניהם ומששתי כלי, פן דבק בי איזה נייר-בולים. לפי שפעם אחת כשעלתה הלבנה, חמדו
לצון ולחצו אל גבי חותמם של בולאים ומייד קפצו עלי כל בלדרי-עולם שבקשו להעבירני למקום
שנתבקשתי בו ולולא נשתמטתי מידם כבר הייתי מצוי באספמייא או באפריקי או בכל מקום שאינו
בכאן.

כעת, סבור אני שהיה עלי ליתן להם לבצע את זממם. שפה, בכרך גדול זה שבאמצעיתה של מדינה,
כבר ראיתי כל שאפשר לה לעין לגמוע. פגשתי בבלדרי-רחוב ודרי-בית. אנשי יום ואנשי לילה. באותו
שרץ כצבי ובאותו שרגל-עץ לו. חזיתי באחשתרנים וברוכבי הסוסים. בסרסורים ובמלאכים.

...עד שמהרהר אני בעניין זה, הגעתי אל סופו של היישוב. שם גג גדול עשוי אלומות, אלומות של
שחת ומתחת לשחת, פונדק.

בלדרו של הפונדק איננו משלח חפצים, ניירות וטובין מחוצה לו. אלא בתוכו עומד ומשמש. תופין להוא
ורקיקי-דבש להוא. משגר שיכר לימינו ויין שרוף לשמאלו. נופפתי לו בכובעי לאות-שלום. סופסוף אבי
היה. הוא ואמי מסרו אותי לעולם ביום אחד סגרירי ושם תמה מלאכתם. מאז הוטל עלי לדאוג לצרכי,
בעצמי.
מתחת לפונדק, מרתף. מתחת למרתף, פתחה של תהום רבה.
על ספה של התהום מדף צר של אבן-בוכייה ושם אין כל ברייה חשודה להלך בלא חבל ובלא נר.
נטלתי קצה החבל מעל הוו המתוקן לו והפמוט מזיז שלו. רגזה עלי השלהבת שטרדתי את מנוחתה
ובקשה לשרוף עלי את הבית עד שהשקיתיה משמן-המור ושקטה.

נתיישבתי על המדרגה ושלפתי הארנקי מכיס מעילי. בתוך הארנקי, צוהר. מעבר לצוהר, שמים.
מעבר לשמים, קול דממה דקה. ומאחר שנתעלם ממני מקום בו מתחברים ארץ ורקיע ,שוב אין לי
מנוחה.
מאותו המאורע, אי-אפשי בשום דבר של טעם. הולך אני מכאן לשם ומוסר חבילות לבעליהן עד שבפתאום נעשיתי רב-
בלדר.
- - -
אם תחצו את דרך-הבאר-הישנה תפגשו בית בינוני באמצעו של היישוב. לו גג עשוי אבן וצפחה. מתחת
לגג, ערש-ברזל. מתחת לערשי, מחצלת ומתחת למחצלת, אנוכי.

הסוף
מעלה סיפור בהמשכים ברמת טיוטה פלוס..

פרק 1 :

הנייד צלצל, על הקו הייתה המזכירה מהחדר הסמוך. "מוישה שואל מה החלטת לגבי ההשקעה".

אברהם הניח את אצבעותיו על מצחו, שוקל שוב.

"תאמרי לו שאענה לו תשובה בהמשך". ענה לה והחל מתחבט בינו לבין עצמו בקול, 'האם אכן לגשת להצעה שהציע לו ידידו, או שזה סיכון כספי רב מידי. '

נכון הפיילוט הזה עדיין לא קיים, ואם הוא ייכנס, בדגש על האם, זה יעשה רעש גדול והמניות יקפצו במאות אחוזים.

אך מצד שני, לאנשים קשה להתרגל לדברים חדשים, ולא כל דבר נשמע להם.

לא קל להחליט ברגע אחד, מדובר כאן בעסק גדול שגם ההשקעות בעדו אינן קטנות .

'נעשה את ההשתדלות שלנו וה' יעשה את החישובים שלו ' מצא את עצמו משוכנע ללכת על ההצעה הזו.

אברהם הרים את הנייד והודיע למזכירה שתשיג לו את מוישה למשרד." תגידי לו שיביא גם את טיוטת ההסכם, עט יש לי כאן…" הוסיף.

'אולי זו החלטה מהירה מידי?' חשבה המזכירה לעצמה. 'בכל השקעה חושב על זה אברהם מספר ימים לפני שמתחיל לגשש ולראות אם לגשת, וכאן מייד בא לחתום על פתיחת העסק מבלי לבדוק לעומק'.

היא יודעת עד כמה החושים של אברהם חזקים ,מתנה מהבורא שזכה בה. ובכל פעם יודע להוציא מזה את המיטב. אז אולי אכן מדובר גם הפעם בעסקה טובה.

"היכן להניח את הקלסרים?" נכנסה רות לתוך המשרד של אביה עם הערימה ביד.

"אהה" התבונן בה "את זה תניחי בפינת השולחן, אטפל בזה בהמשך".

'אלו הלקוחות הסרבניים שעדיין לא שילמו לי ,אנסה לראות איך לבוא לקראתם' הרהר בליבו.

'אם תצטרך עוד משהו, אשמח לעזור' הוסיפה רות.

"תודה על העזרה" הודה לה "נשארו לי עוד כמה סידורים אחרונים, אעשה אותם בעצמי".

רות יצאה מהחדר ואברהם החל מדפדף במסמכים, הוא קרא מילה במילה, במשרד הקטן שלו. ראה את העסק מול העיניים, גודל, מתרחב ומניע תוצרות טובות, דמיין את הכסף ששופע משם. סכום לא קטן, השקעות רבות ירתמו בשביל החברה הזו.

'עוד עסק משלי' כמו ומלמל לעצמו.

הוא היה בטוח ללא כל ספק שהעסק הזה יצליח, והרגיש שעושה את הצעד הנכון.

נזכר בתחילת דרכו במניות, איך שלקח את כספי החסכונות מירושת אביו וקנה מניות של חברת ממתקים. ברגע הראשון הכול היה נראה לו ככלי ריק. השקעה מבוזבזת, אך ב"ה הכול הסתדר לטוב.

החברה הזו הפכה לבעלת שם עולמי בייצור הממתקים וכל המניות שהשקיע הניבו לו סכומים נכבדים.

ועוד חברות רבות שהושקעו בידו כשהוא מנהל את הכול. אלפי דולרים שנשפכים מידי חודש ועוברים הישר לחשבון הבנק שלו, ומצד שני מאות תרומות עבור מוסדות תורה וארגוני חסד רבים שעוברים מחשבונו, עבור נזקקים. ועוד כמה פרויקטים של בנייה שנעשו על ידו.

הוא טפח לעצמו על השכם.' אין ספק שיש לי גם חלק בזה, הם לומדים ואני יממן אותם.' חושב בעודו עושה 'סדר' בערימת הקבלות מס שקיבל מהארגונים שאליהם תורם.

הוא סיים את מחשבותיו, תוך כדי שנכנס מוישה למשרד ללבן את העניינים האחרונים לפני החתימה.

"מה גרם לך כזה מהר להחליט, הצעתי כל כך טובה, אהה"? שאל אותו מוישה.

" ראיתי שמשמיים נתנו לי לקחת את ההחלטה, ובכל החלטה רצינית בחיי אני מאמין שהכל מכוון מלמעלה."

"הלוואי כולם יהיו כמוך" אומר לו מוישה בהערצה, ורות עומדת מאחורי הדלת, מטה את האוזן לשמוע את המילים. ודמעה נוצצת נוטפת מעיניה. מגלה שוב איזה אבא ענק יש לה.

עסקים גדלים, לקוחות מרוצים, כספים הנשפכים הישר לחשבון של אברהם. גם העסק שעומד מולו נראה ככלי שיתמלא באלפי דולרים. רק חלק קטן מכל הפאזל הזה שברגע אחד שובר את הכול ומשנה את החיים השגרתיים והיום ימיים של אברהם קופולוביץ ומשפחתו.
איזה גשם!

אני נוסע לאיטי, חוזר מהמכולת הביתה. המגבים מתנדנדים לפי הקצב של נפתלי קמפה. כל כך חמים ונעים בתוך האוטו, עד שכולי נינוחות חורפית.

במורד הרחוב אני נתקל במחזה.
מטריד, מביך, רטוב עד לשד.
עשרות נציגים בוגרים ממשפחות האזור, מתרוצצים תחת זלעפות שוטפות. סחופים ודווים, מנסים לאסוף את ההזמנה השבועית מבית 'קרן נחמת אסיף'. המכירה השבועית הקבועה של הקרן לא נדחתה למרבה ההפתעה, על אף הטרללת שמזג האוויר מנחיל לנו. התוצאה, אלפי משפחות המעצמה, נותרו תחת כיפת השמיים, במזג אויר לא מפנק בכלל.

אני מרחם עליהם כל כך. ולא רק בגלל הגשם. אלא כי הם עדיין קונים שם.

"אני כבר גילתי את האור" אני חושב לעצמי, ושולח מבט אוהב לשקיות עם ההדפס המשובב "מינמרקט עזריאל, שוק ששובר אותך"

זה התחיל באותו מוצאי שבת, לא זכורים לי במדויק הפרטים, גם השלום-בית מעורב בעניין. שכחנו להזמין במכירה השבועית.
"מה עושים?!" נהמתי אל מול המזווה הריק. "זכרתי את הבצלים ואת השומים. ורק להתקשר ל'נחמת' שכחתי. מי יאכילנו בשר?!"

"אלישע תירגע" כך מירב רותתת מפחד הבלתי נודע. "אנחנו נצלח את השבוע הזה בשלום.
מקסימום נלך למנהל הקהילתי, מחלקים שם שאריות משמחות לקשישים בודדים."

"את שוכחת שיש לי ילדים להאכיל, וגם את שוכחת, שצריך לקנות להם גרביונים, עדשות מגע, ויטמין טי ומקלף שוויצרי, מה נעשה?"

"דבר ראשון נתפלל" תופסת היא פלך אימהותיה. "תן לי לברר בינתיים."

אחרי כמה שיחות טלפון נרגשות עם חברות לספסל הריכולים. היא חוזרת עם המידע היקר.
ברחוב יצחק תשובה, יש איזה מקום שמוכרים אוכל, נלך לשם.
"באיזה יום החלוקה אצלהם?" אני נתפס בחבל ההצלה.
"לויודעת, ננסה בשני מתי שהחלוקה אצלנו, מה יכול להיות?"

הגענו בשני. התחנה היתה מוארת, מקורה, כל המוצרים מסודרים על מדפים. מוזיקת קאנטרי התנגנה ברקע, חווית הקניה החלה לאפוף אותי. התענוג שהיה ריק, אין ילדים שדוחפים, עגלות שוק שמדרדרת לכביש. מדהים.

חיפשתי את מנהל התחנה, מצאתי אחד, קורא לעצמו ציון.
"תראה הרב, לא עשינו הזמנה במערכת, אז מתי אפשר לקחת מוצרים שנשארו?"

ציון הביט בי במבט מרוכז. והפטיר "תיקח מה שאתה רוצה, רק אל תפלגן לי בשימורים הרגע סידרתי. ואל תשכח לשלם.
החה נדמה לי שהוא אמר 'מוזר', מוזר.

התחלתי לפנות עגבניות מאיזה קרטון, כדי להשים בו את המוצרים. לפתע מירב על ידי, מהדסת עם עגלת מתכת נוחה לסחיבה. מפעים.

אני מתרוצץ בתחנה, שבינתיים מתגלה כעונה לשם 'מינימרקט-עזריאל'. אני לא מפסיק לשאול את הבחור עם המבט המתומצת שאלות.
ותגיד לי, כמה ימים בשבוע יש חלוקה?
-איך כל יום?! באיזה שעות?
-כל כך הרבה? וכמה רשומים בתחנה שלכם?

הכי התרגשתי שלא צריך להתכופף. מטריף.

אפילו נעמדתי להצטלם עם ירקות ללא חשש שמיטה, הייתי בטוח שאין להשיג רק במכירה. מרטיט.

סיימתי את הקניה בעזרת ציונה הקופאית האדיבה. יקר.

פתאום נזכרתי שלא לקחתי פיטריות שמפיניון.
רצתי לרשום זיכוי. פה התאכזבתי קשות. אין זיכויים אצל עזריאל. גם לא אצל ציון וציונה.
כל הכיף זה לקבל כסף בחזרה.

אבל ציון קנה אותי. מאז כל הקניות רק אצלו, ו'נחמת אסיף'. רק לפני פסח.

ככה אני נוסע מרחם על כל מכריי שטרם גילו את האור, אבל תחושת חמיצות מטפסת אצלי, זה לא כיף להיות שונה. אם כולם ב'נחמת' כנראה שהם מרוויחים משהו, שאני לא.

אני מחנה את הרכב בחריקה, מזנק לתוך הגשם, שולף חבילת גזר. ובורח הביתה.

מוקדש באהבה לשמעון, מנהל התחנה שלנו. רק בזכותך אנחנו מגיעים לקנות אצלכם. אהה... וגם הגמבות מחו"ל תבואו כל יום
האם הייתם קונים ספר מתח (ספר נקי, שנכתב על ידי סופר חרדי) כאשר הגיבור אינו חרדי?

סקירת הבעיה- כל סופר שכותב מתח (צריך שיהיו עוד כמה שעושים את זה) עומד בפני השאלה הזו. מצד אחד, ספר חרדי אמור לתאר גיבור חרדי. ההזדהות, הערכים שהוא מביא.
מצד שני- כידוע, אין בישיבות לימודי ביון, אף אברך חרדי רגיל לא יקבל רישיון להחזקת נשק, ובין סוכני השב"כ והמוסד אין אחוז השמה גבוה של חרדים. במלים אחרות- ספר מתח עוסק בזירות שרובן מחוץ לעולם הרגיל שלנו.

מה עושים עם זה?
ישנם ספרים בהם הגיבור הוא חוזר בתשובה. זה יפה, לטעמי, כאשר סוגיית החזרה בתשובה מהווה חלק מהעלילה (למשל, עמרם- עומרי מהספר מסומן מאת מ. קינן) ומעורר רחמים כאשר כל היותו של הגיבור חוזר בתשובה על מנת להצדיק את קיומו, או גרוע יותר כאשר מחזירים אותו בתשובה בתהליך גיור מזורז, באמצע הספר.
אפשרות דומה- גיבור שנולד במשפחה חרדית וחזר בשאלה. (מקווה שלא טועה בשם הספר- יונתן מתמרות עשן, פ. חריף)
עוד אופציה- הגיבור חרדי ונעזר/ לחילופין נאבק בגיבור נוסף שאיננו חרדי שנושא בתפקיד מחזיק הנשק בעלילה. (איציק פלד מהצוואה, חיים גרינבוים)
ואפשרות אחרונה, גיבור דתי. (אייל!) פתרון מסוים לעניין הערכים, פתרון מלא לבעיית השירות בצבא או במוסד.

איזו אפשרות עדיפה בעיניכם? מה אתם אוהבים לקרוא? מה אתם לא אוהבים לקרוא? ומה יעשה סופר, שלא רוצה לעסוק בענייני החזרה בתשובה, אבל הגיבור שלו חייב להיות דתי, או אפילו חילוני, על פי תנאי העלילה?
מצ"ב סיפור שכתבתי.
הוא מבוסס על רעיון אמיתי בהחלט.
אשמח לקבל עליו תגובות.
(אני מתכוונת לפרסם אותו באחד מהעיתונים הגדולים כך שתגובות והערות חשובות לי מאוד:))

בס"ד

כאשר עבדתי עיבדתי

הדלת נפתחה בחבטה עצבנית, אולי קצת עצובה. רות נכנסה בעקבות הדלת הרגוזה והניחה את תיק המורות החדש שקנתה לה חמותה על כיסא מזדמן. הכיסא חרק באנחת השתתפות. הבוקר שלה התחיל כל כך טוב ומקווה, אין לה כוח לרות לעוד אכזבה. זה לא נעים לה, הציפייה המקווה וההשלמה השקטה שמגיעה שניה אחריו.

בסמינר רות היתה בחורה מוצלחת. כולן ידעו זאת. ציירו לה שביל בטוח וסלול לעבודה חינוכית מיד לכשתתפנה מלימודיה. רות סמכה על קול הציבור שיוביל אותה וירשים את אחת ממנהלות בתי הספר הרבים שבעיר מגוריה. אומנם כולן לומדות הוראה, אבל היא עולה על כולנה.

ועכשיו היא כבר חמישה חודשים אחרי סיום לימודיה, חודשיים מהחתונה והיא עדיין בבית. עקרת בית מוכשרת, ביתה נוצץ ובמקפיא שלה תמיד תמצאו עוגת שכבות טעימה ויפה, מוצלחת כבר אמרנו אבל המנהלות טרם שמעו זאת.

היו לה הקפצות, פה ושם. בוקר אחד נקראה במהירות לבלוק חשבון בכיתה ח', אחר כך הכניסו אותה למלאכה בא' והתעמלות בה', זה היה יום עמוס ומעייף שהיווה את תמצית כשרונותיה הברוכים, רות כל כך שמחה וסיפרה זאת לגיסתה "הנה, את רואה את כבר מורה גם אם ליום אחד" אמרה לה שולי גיסתה "בטח יראו כמה את טובה וייקחו אותך לעבודה קבועה" היא כל כך קיווה בשבילה, אבל למחרת המורות כבר התייצבו כרגיל במשמרתן והיא המשיכה לנמנם בביתה. כל המנהלות אליהן פנתה בבקשת עבודה השיבו את פניה ריקם בתואנה שאינן יכולות להשיג לה מספר שעות קבוע או ותק, וגם כך הן חנוקות עד למעלה ראש בפרוטקציונריות, והן מאוד מתנצלות אבל אם יהיה צורך יקראו לה. והעבירו אחר כבוד את קורות החיים המושקעים אל תחתית הערימה.

הימים חלפו עליה במהירות, היא העבירה אותם בין קריאת כל עמודות הדרושים בעיתונים ובניקיון ביתה והכנת ארוחות פאר, היא הספיקה ללכת לכותל, קבר רחל ומערת המכפלה, קנתה אביזרי נוי יפים בקבר הרמב"ם בטבריה ושכשכה רגליים בים התיכון. כתפיה נשאו בחדווה תיק צד אלגנטי ותיק טיולים מאובק ורק תיק המורות המכובד נח לו בשלווה בארון.

יום אחד היא מצאה מודעה. זה היה אחרי ימים משמימים במיוחד שאף אחת בית ספר לא חלתה, כל ילדי המורות היו בריאים, שום מורה לא עיקמה את הרגל או הלכה להשתלמות דחופה, והיא התייאשה. חייבת ורוצה לפרנס בית של תורה והבינה שזו לא הדרך. אומנם החלום הקסום על קתדרה וקהל תלמידות מעריצות קסם לה, אבל חשבון הבנק המרוקן ומעט הקמטים שהתווספו לפני האברך הצעיר ערערו בה את החלום.

אם לא אותו ייאוש לא היתה שמה לב למודעה בכלל. המודעה היתה רחוקה מעולמה מאוד ובכל זאת רות מצאה את עצמה מתחברת אליה במודעה נכתב כי "דרוש זוג לתחזוק וניהול מוסדות לימוד וחינוך במושב, מגורים במקום יינתנו למתאימים, אש"ל מלא ומשכורת גבוהה" ורות ניסתה את מזלה, "למה שירצו בנו בכלל? אנחנו סך הכל זוג צעיר וחסר כל ניסיון בתחום" בכל זאת שלחה קורות חיים ואפילו לא חשבה לספר על כך לבעלה. בטח בכלל יתנגד לכזה מהלך. אבל כשמצאה את עצמה כעבור שבוע וחצי בראיון עם המשפחה שעוזבת את המשרה החלה שמחה קטנה לנבוט לה בלב. הנה, תוכל לממש את כל כשרונותיה הברוכים. כולם יכירו וידעו. ישמעו וידברו. אולי יעריכו, אולי יעירו, אבל להם יהיה טוב בטוח.

משפחתו של בעלה מתגוררת במרחק נסיעה קצר ממושב עוצם, וסמכו ידיהם על ההצעה. הם טענו שהמושב ממש מבוסס ויש שם קהילת אברכים מדהימה וכולל רציני במיוחד של אברכי עילית, הסמינר גדל ומתפתח משנה לשנה ורות ממש תהנה ותמצה את כישוריה.

וכך מצאו עצמם מצפינים הרחק מהעיר ומתקרבים אל נופי הגליל הקסומים שמציעה צפון ישראל. אם רות חששה מקשיי הסתגלות נכונה לה אכזבה. נשות הקהילה היו מדהימות ולא נתנו לבושה הראשונה להתמקם. שלחו ארוחת ערב מפוארת בערב הראשון לשהותם במקום, והגיעו לדבר עם רות עצמה על ספסל הנדנדה שבחצר ביתם בלי להסס לחדור אל החצר הפרטית של רות. האווירה היתה נוחה ומקבלת ורות עשתה חיל. העלתה את רמת הלימודים בסמינר, הקימה מערך חסד בשעות הפנאי של הבנות, הפעילה פעילות חברתית עניפה וקיבלה אינסוף תודות מכל ההורים והתלמידות שהיו מרוצים עד למעלה פרגולה.

יום אחד הגיעה אליה שיחת טלפון. "שלום אני מדברת עם המנהלת?" שאל קול צעיר ומהסס "בהחלט, עם אני מדברת בבקשה?" מצאה רות את עצמה עונה בקול עוצמתי ומנהלתי בעליל, "שמי פנינה שלומוביץ ואני מתגוררת בעיר הסמוכה למושב, רציתי להציע את עצמי למשרת הוראה, או אולי למילוי מקום זמני" בום. הלם. רות ידעה שתגיע כזו שיחה בעתיד הקרוב, לא חשבה שכל כך מהר. ועכשיו היא יושבת על כס המנהלת, מחליטה וחורצת גורלות "כאילו" הרהרה לעצמה "ה' נותן לך להרגיש שאת שולטת על משהו ואת כבר שכחת שאת לא מחליטה כלום, את הרי יודעת שהוא מנהל הכל ואת בובה בידיים שלו" ורות מצאה את עצמה מזמינה את פנינה לראיון.

למחרת התפללה רות בכוונה גדולה, ביקשה מה' שישים בפיה את המילים הנכונות ובליבה את ההחלטות הטובות. שם בבית במרכז הארץ התרעמה על המנהלות שלא מספיק ניסו לסייע לצעירות לקבל עבודה ולפרנס את ביתן. היא הבטיחה לעצמה שכשהיא תהיה מנהלת כל אחת שתבוא תקבל משרה לרגע לא חשבה שהיא תהיה מנהלת מהר כל כך, "ומה תעשי עכשיו, אה, המנהלת רות?" חבט בה קול מלגלג קטן בליבה "אין לך שום שעה פנויה, כל שעה מאוישת על ידי מורות וותיקות וידועות שם ומה תעשי עכשיו עם צעירונת ובעיות משמעת?" רות ממש נקרעה בינה לבין עצמה. "כשהייתי מגיעה למנהלת לראיון הייתי רוצה להרגיש שהיא רוצה אותי, שהיא צריכה אותי, שאני לא אחת מאלף אלפי נשים שמגיעות אליה בכל יום ונענות בשלילה מאכזבת" חשבה לעצמה והחליטה שהיא תיתן את ההרגשה הזו, "לפחות מנהלת אחת כזו תהיה בעולם" חייכה לעצמה.

דפיקות עדינות על הדלת העירו את רות משרעפיה "אפשר להיכנס" ודמות נערית כמעט נכנסה אל חדרה, תיק יפה ונוצץ התנדנד בחן על כתפיה ורות מצאה את עצמה מהופנטת אליה, לפנינה, ראתה מאחוריה את עיניו של בעלה הצעיר בטוח שהיא תחזור מכאן עם משרה מכובדת "והיא הולכת לצאת עם משרה" החליטה רות בתקיפות. הזמינה את פנינה לשבת ועברה ברפרוף על קורות החיים, לא כל כך מתאימים למשרת הוראה, אבל היא כבר תראה מה לעשות, הן התחילו לגלגל בינהן שיחה ותוך כדי מצאה רות את עצמה מספרת על עצמה, על חלום שלא התגשם, אולי בעצם התגשם בגדול.

"את ממש מזכירה לי את עצמי" שחה רות בגילוי לב לפנינה רואה בפירוש את כתפיה רפות ונחות רגועות יותר על המשענת הכיסא. חייכה לעצמה והמשיכה "עד לא מזמן הייתי גם אני במקום שלך, יצאתי בבוקר מלאת תקוות וחזרתי בלי כלום, אפילו לא הבטחה מעורפלת לשעות כל שהן, כעסתי מאוד על המנהלות ובעיקר התביישתי, הן לא נתנו הרגשה טובה, בואי נגדיר שאפילו הרגשתי נודניקית" פנינה מהנהנת בראשה מסכימה עם כל מילה של רות, נותנת לה בלי מילים כח להמשיך הלאה בגילוי ליבה "היו מנהלות שכן השתדלו, ניסו לחייך ולהסביר שבעצם אין להן איך לעזור אבל לפחות לא חזרתי הביתה מושפלת, מובסת" פנינה ישבה ועיניה בחומות הביעו השתתפות עם רות בכל ליבה, לא קל למצוא עבודה בתחום ההוראה בפרט אם אין לך איזה גב בעל השפעה כלשהיא ורות המשיכה "תראי, התרשמתי ממך מאוד לטובה, רואה בעינייך את הנכונות לעבודה, את ההתמסרות לתלמידות שתזכינה בך אבל כרגע באמת שאין לי משרת הוראה לתת לך" העיניים החומות התקשחו בבת אחת כמו אומרות בלי מילים 'אם אין לך משרה לתת לי למה מרחת את זמני על הגיגי מנהלות זקנות?' ורות רואה ועיניה כלות, לא רוצה שהבטחתה תלך לאיבוד בעבודה השוטפת "רות, את לא יכולה לעשות לה את זה, הבטחת. הבטחת שתעזרי לבנות הצעירות שנאבקות עם פרנסת בית, הבטחת" פנינה כבר נפנתה לקום ולצאת מהחדר בעיניים מושפלות, 'עוד מנהלת כמו כולן, רוצה לעזור אבל...' ורות נקרעת בינה לבין עצמה, מה תעשה? חייבת לעזור לה, לפנינה. אבל אין לה איך, באמת. שום מורה לא צריכה לצאת, כל המשרות מאוישות ואין לה איך לעזור. "רבונו של עולם, עזור לי, שמת אותי בעמדת מפתח משמעותית, נתת לי שליחות לעזור בפרנסת בתים, עזור לי לקיים את ההבטחה" ורות מצאה את עצמה רצה במהירות אחרי הגב של פנינה, שומעת אותה שופכת לפומית הטלפון את כל מה שהיה בראיון, את כל מה שלא היה בראיון העבודה. רות נעצרת, מתנשפת וקוראת "פנינה, חכי רגע" פנינה מסתובבת אליה, עיניה שטופות דמעות. היא מנסה בנואשות לנגב אותן בטישו ממורטט "כן המנהלת, קראת לי?" ורות מהנהנת מזמינה אותה שנית למשרדה מזמינה בדרך שתי כוסות קפה חם מהמזכירה המסורה "חשבתי שבמקום משרת הוראה אוכל לתת לך את תפקיד הרכזת החברתית, שנת השמיטה שלפנינו יכולה לייצר פעילות חברתית עניפה בכל המישורים" עיניים נוצצות השיבו לה, וחיוך נבוך מלא בדמעות של תודה, של הקלה. לחזור הביתה ולבשר בשמחה שכן רצו אותי. בחרו בי. ראו מה אני יכולה לתרום להם והחליטו שכן, אני ראויה לבוא בקהל צוות בית הספר למרות שאין לי גב חזק, רצו אותי כי אני זו אני.

בלילה נצצו כוכבים בשמים מעל ספסל הנדנדה של המנהלת רות. והיא יכלה לחייך אליהם חזרה ולומר שכן, יכלו לתת לה את תפקיד המפתח הזה, כי היא משתמשת במפתח למי שרוצה ומתאימה. בעיקר בגלל שפתחה את הדלת למי שבאה בעצמה ולא בגלל שהיא בת של... בעצם בעיקר בגלל שהיא בת של ה'.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה